נאות דשא· רבי דוד שלמה אייבשיץ
שאלה מה
בליל ראשון של פסח הובאו לפני שני מצות עבות בערך טפח ומחמת עבותן לא שלט בהן האור כל צורכן וכאשר פיררום על הרי"ב אייז"ן בהגיע עד חציין ראו והנה על פני כל שטח המצה ממש באמצע רחבן הי' עיסה שלא נאפית כלל וריחו כלחם גמור עד שנראה לעין שלא נאפה כלל אותו שטח והשטח ההוא דק כי כל סביבות השטח מזה ומזה שלט האש כהוגן כן הי' שניהם לשני המצות. וכל המצות העבות נאפו בתנור א' נגעו זה בזה בתנור כדרך האופים שאחר שראה שהם אפוים בתנור וצריך להשהותן עוד בתנור אזי מקרבן א' אל א' ואינו חושש אז מנגיעתן וגם אחר לקיחתן מהתנור הונחו כולם בסל אחד בעודם חמים מחום האפי' ולא נודע איזה מהם נגע במצות הנ"ל וכבר בשלו מן הפירורים אלו בקדירות קודם שהשגיחו על הנשאר מהמצות ועתה שאל השואל מה דין שאר המצות והכלים והתבשילין ויש בדבר הפסד מרובה ומניעת שמחת יו"ט כי אי אפשר בשום אופן לאפות מצות אחרות על יו"ט:
תשובה לענין התבשילין וכל הכלים והתערובת והכלים מתבשילין הדבר ברור דאסורים כולם כי אעפ"י דעכשיו אחר שנתקררו אין חוטין נמשכין ממנה מ"מ הדבר ידוע בודאי שבעת הוציאם מהתנור הי' אותו השטח חוטין נמשכין ונתחמץ מיד כי גם עיסה אם תינח כך בלי אפי' איזה זמן עד שנתקשה שוב אין חוטין נמשכין וזה א"צ לפנים ולא שום ראי' ואע"פ שהביאו אחרונים בסימן תס"א ס"ג דקרימת פנים הוי שיעורא דאין חוטין נמשכין והכא הרי נתקרמו פני' ונאפה כל סביבות השטח פשיטא דאין זה ענין לנ"ד דהתם במצה דקה הוא דכל ששולט בה להקרים פני' ידעינן דתו אין חוטין נ"מ משא"כ במצה עבה דבאותו שטח לא שלט האור כלל ותו דהך כללא דיהיב דקרימת פנים שיעורא דאחנ"מ הכוונה אותו מקום הנקרם שם ידעינן דאחנ"מ משא"כ מה שלפנים ממנו אין ענין לזה ולא נאמר כלל זה על כל שטחות המצה אלא הכוונה על אותו מקום הנקרם ממש ועד"ז צריך ג"כ לפרש בההוא דסימן רנ"ד סעיף ה' אין נותנין פת לתנור ע"ש עם חשכה אלא כדי שיקרום צד א' מהלחם אעפ"י שלא נתקרם כל סביביו ע"ש באחרונים וכ' ע"ז רמ"א שם וכל שפורסה ואחונ"מ קרוי קרימת פנים ע"ש והתם ודאי א"א לפרש דקאי על כל הלחם ולומר דיהיב סימנא שנא יהי' חונ"מ מכל הלחם דז"א דהא אנן לא בעינן אלא קרימת צד א' ממילא מצד הב' עדיין חונ"מ שאינו נקרם כלל ומה יתן ומה יוסיף קרימת צד זה לצד הב' שלא יהי' חונ"מ אע"כ דרמ"א יהיב סימנא על אותו מקום וצד הנקרם אם אינו בקי להבחין אזי השיעור כשפורס בצד א' מהמצה ואין חונ"מ ידע שנקרם אותו הצד ממילא הך כללא דהכא נמי ה"ק דקרימת פנים הוי שיעורא דאחונ"מ מן אותו פנים והצד אבל מה שלפנים ממנו כיון שעדיין חונ"מ נתחמץ מיד ואין לו שיעור כמ"ש הט"ז שם סק"א ואפי' אם לא הי' כאן רק ספק אם היו חונ"מ או לא ג"כ אסור כמ"ש שארית יוסף הובא במג"א ובחק יעקב שם מכ"ש כאן בנ"ד שהדבר ידוע ונראה לעיני כל שבודאי הי' חונ"מ ודאי הוא חמץ גמור כ"ז נראה בפשיטות דאין הכוונה לומר דכל שקרמו פני' ידעינן דתו אין חונ"מ מכל הלחם דהרי הוא דבר שאין הדעת סובלתו ודבר שאין לו שחר כלל לומר כן דמה נאמר בלחם עב ג' או ד' טפחים אמאי נימא דכל שק"פ תו אין חונ"מ מכולה זה פשיטא דליתא ממילא ה"ה בלחם דק אין זה ראי אלא אותו מקום הקרום ידעינן דאותו הקרום אין חונ"מ ממילא לענין שבת די בזה אעפ"י דמכל העיסה עדיין חונ"מ מ"מ הכי שיעורי' דכל שק"פ אפי' צד א' מותר להניחה כך בתנור וכן לענין לחמי תודה במנחות דף ע"ה משא"כ לענין מצה לא מהני קרימת הפנים למה שלפנים ממנה אם לא במצה דקה אבל בעבה שאין קרימת הפנים כולל כל עובי המצה לא יצא מה שלפנים ממנו מחשש חימוץ כן נ"ל ברור מצד הסברא:
והבאתי ראי' לזה מדברי הב"ח הובא בפר"ח סימן תס"א שכ' תחלה דיש להקל אפי' בחונ"מ כל שיש בו כמאכל בן דרוסאי דהיינו שליש או חצי אפי' ואחר כך מסיק דיש להחמיר כיון שכ' במרדכי דשיעו' דק"פ שאמרו לענין שבת היינו שיעורא דאחונ"מ יעו"ש הרי דק"פ הו' יותר מחצי אפייתו ובאמת בההוא דסימן רנ"ד ובש"ס מבואר דאידי ואידי חד שיעורא (ועיין בתוס' מנחות דף נ"ז ע"ב ד"ה ושמעינן) והרב' פוסקי' ס"ל דמאכל ב"ד היינו שליש בישולו ואפ"ה שיעורא דקרמו פני' שוה לו וכן משמע בי"ד סי' קי"ב קי"ג וא"כ איך אמר כאן הב"ח דק"פ הוא יותר אפי' מחצי אפייתו ולהנ"ל ניחא דבההוא דשבת שהטעם דכל שנתבשל כמב"ד לא חיישי' שמא יחתה דאם יחתה יפסיד (ויתחרך אותו מקום הנקרם כמ"ש שם הרמב"ם טעמא דמלתא הובא בב"י שם) וה"נ בפת כל שק"פ אפי' צד א' אף שמבפנים עדיין אינו אפוי כלל. וגם הצד הב' גופי' ג"כ עדיין לא ק"פ אפ"ה שרי דתו ל"ח שמא יחתה דאם יתחתה מפסיד ויתחרך אותו המקום הנקרם כמ"ש שם הרמב"ם טעמא דמלתא הובא בב"י שם משא"כ בק"פ דמצה דבעינן ק"פ הכולל כל העובי העיסה באופן שכבר שלטה האפי' בכל עובי העיסה ממילא זו יותר מחצי אפייתו ואע"פ שבלשון המרדכי הנ"ל כ' דשיעורא דק"פ שאמרו לענין שבת כו' ומשמע דקרימה דשבת וקרימה דמצה חד שיעורא הוא הא ליתא דהב"ח לא הביא ראיה אלא דשיעורא דק"פ ושיעורא דחונ"מ חד מלתא הוא ממילא בשבת א"צ רק שמקום הקרימה לא יהי' חונ"מ ובחמץ בעינן שכל השטח לא יהי' חונ"מ כי בשטח עובי הפת אין שייך קרימה כי אין נקרם אלא מבחוץ ולא מבפנים ולכן יהבי סימנא שאין חונ"מ ולא אתא הב"ח אלא למימר כיון דשיעור זה נאמר בגמרא לענין דהוי שיעור אפי' בקרימה דהיינו חונ"מ ממילא יש להחמיר כוותי' אבל כל חד כדיני' דבשבת הוי שיעור זה על צד אחד מהלחם כל שנקרם אותו צד עד שאין חונ"מ אעפ"י שצד הב' לא נקרם ומכ"ש שטח העובי אפ"ה שרי דתו לא גזרינן שמא יחתה דיתחרך אותו צד משא"כ לענין חשש חימוץ בעינן שיעורא דאין חונ"מ לכל שטחות עובי המצה ממילא האחרונים שהביאו סימנא דק"פ בחמץ אינו אלא למצה דקה מאוד ולא בעבה ומהאי טעמא נמי ניחא מה שכתבו הפוסקים לענין שבת שיעורא דק"פ בסימן רנ"ד ולענין חמץ בסימן תס"א הזכירו שיעורא דחונ"מ והיינו משום דבאמת שיעורא דקרימה קל יותר משיעור' דחונ"מ שהו' דבר הנרא' לעיני' שנעש' כקרום וכ"מ מדברי הח"י סימן תס"א מש"ה הזכירו האי שיעורא בשבת מיהו לענין חמץ דבעי' האי שיעור' דקרומ' בכל שטח העובי ובאמת בשטח א"א כלל ולא ניכר כלל קרימה לכן יהבי שיעורא דחונ"מ דאידי ואידי חד שיעורא דאותו מקום שהגיע לשיעור זה שנעשה כקרים אותו מקום לא ימשוך חוטין וממילא מיושבים דברי הב"ח היטב דאע"ג דשעורא דקרומה ושיעורא דחוטין הכל א' היינו דוקא בשבת דלא בעינן קרומה בכל שטח העובי וכן נמי לא בעינן גבי צלי שיעורא דכמב"ד בכל העובי אלא מצדדי' וממילא הם שוים משא"כ לענין חמץ דאיירינן מכל העובי והדבר פשוט שכל הקרוב אל התנור והאור דהיינו שטחו החיצון נאפה יותר מהר וכל שיותר פנימי מתעכב יותר אפייתו ממילא אם נתיר כחצי אפיית' היינו דרך משל אם הפת צריך לשהות בתנור שעה א' ושהה חצי שעה נתירו ובאמת במשך חצי שעה עדיין לא הגיע הפנימי לשיעור קרימה כן נ"ל בביאור דברי הב"ח אבל אי נימא דקרימה דהכא היינו נמי רק פנים החיצונים אין ביאור לדברי הב"ח וכנ"ל:
ובהא מיושב נמי קושיות המנחת יעקב כלל ע"ה סק"ז על מ"ש שם בת"ח לענין פת שאפאה נכרי אפי' כבר הוציאו מהתנור אם יודע שכשיחזרוהו לתנור ישביח מותר שיעשה כך ישראל וכ' המ"י משמע דאפי' קרם פני הפת בכל הצדדים מ"מ מהני הכשר התנור ע"י חיתוי גחלים וכ"כ המרדכי וכ"כ הב"י בש"ע יו"ד סימן קי"ב וכן מבואר באו"ה אבל ק' מהא דפסק בא"ח סימן רנ"ד דאין נותנין פת לתנור אלא כדי שיקרמו פני' התחתון המדובק לתנור וכ' הרמב"ם הטעם דאם יחתה יפסיד הפת וא"כ איך אמרינן כאן דמועיל חתוי אחר שנקרם הפת לפי שמשביח וכה"ג קשה לענין בישולי עכו"ם דאף לאחר שנתבשל כמב"ד מועיל חתוי וכן הדין לענין צלי והטעם לפי שג"כ משביח עדיין ובא"ח שם פסק להדיא דכשנצלה כמב"ד ל"ח דלמא אתי לחתויי שמאחר שהוא ראוי לאכילה למה יחתה להפסידו עכ"ד ולק"מ דהא לענין שבת לא אמרי' רק כשמקרם בחיצינותיו תו ל"ק שיחתה לפי שאותו מקום הנקרם יתחרך אבל באמת בפנימיותו עדיין אינו אפוי כלל דהרי אפי' צדו השני החיצוני עדיין לא נחקרם כלל וא"כ פשיטא שהוא צריך לאפות עדיין ובודאי משביח באפייתו וא"א לו כלל בלתי אפוי' ואפ"ה ל"ח שמא יחתה ממילא לענין בשולי נכרים שפיר מהני הכשר זה וכן לענין צלי דמהני השיעור כמב"ד אין הכוונה בכל שטחות עוביו אלא בחיצינותו דתו ל"ח שמח יחתה מש"ה מהני לענין בישולי נכרים כיון דבאמת עדיין צריך להתבשל (ובלא"ה יש ליישב קושיות המ"י עיין מ"א סימן רנ"ד סק"ו) וזה נ"ל ברור הרי מזה מבואר להדיא דאף שנתקרמו כל פני מסביבותי' או שנתבשל כמב"ד מכל צדדי' מ"מ אין זה ענין לפנימיותיו שהוא באמת עדיין אינו אפוי כלל (באמת שגם בפשיטות אין דברי מ"י מובנים כלל דהרי מב"ד אינו אלא שליש או חצי בשולו ממילא עדיין ודאי צריך הוא לתבשיל או להיות נאפה ואפ"ה ל"ח שמא יחתה דע"י הגחלים יפסיד שיתחרך הגם שודאי ממהר בישולו או אפייתו ע"י החיתוי מ"מ הוא נתחרך ממילא לענין ב"נ לית לן בה במה שנתחרך כיון דעכ"פ ממהר בישולו וג"ז ברור) וא"כ הדבר פשוט דלענין חמץ בעינן דכל עובי המצה שיגיע לשיעור קרימה דהיינו שאין חונ"מ וכאמור וראיתי בספר תוספת שבת סימן רנ"ד שהשיג על המ"י כעין מ"ש וכן השיג שם על דברי הב"ח כמו שהקשיתי עליו ע"ש ולגוף הסברא שכתבתי דבחמץ בעינן שכל העובי לא יהי' חונ"מ לא נחית התם לזה ע"ש.
איברא דיש לי מקום עיון לזה מדהתו"ס במנחות דף נ"ז ע"ב ד"ה ושמעינן יעו"ש שהקש' אהא דאמרינן התם לענין לחם הפנים דלמאן דס"ל דמדת יבש לא נתקדש לא נתקדשו לחם הפנים ולא שייך בהו לאו דלא תאפה חמץ כיון דלא נתקדשו עד שמסדרן בשלחן והקשו התוס' דאכתי נהי דמדת יבש לא נתקדשה מ"מ למ"ד תנור מקדש דהיינו משקרמו פני' ועדיין יכול לבא לידי חמוץ ונראה לדקדק מתוך כך דמשקרמו פנים תו לא אתי לידי חימוץ ונ"מ למצה של פסח עכ"ל ולפי דברינו הנ"ל אכתי לא נתיישב קושייתם דהא לה"פ עוביו טפח כדאמרינן בפסחים דף ל"ז ע"ש א"כ אף שקרמו כל פנים מ"מ עדיין מבפנים יכול לבא לידי חימוץ ממילא אשכחן שפיר גבי לה"פ הלאו דחימוץ כגון אם הוציאו מהתנור משקרמו פני' ונתחמצה וחזר ואפאה דהא קיי"ל א' הלש וא' האופה וא' העורך חייב בלאו דלא תאפה חמץ ודוחק לומר דמשקרמו פני' מאחר דחשיב אפי' כמ"ש התוס' שם דמההוא שעתא חשיב אפי' גמורה תו לא שייך גבי הלאו דלא תאפה דכבר נאפה דלא מסתבר דמ"מ הרי הוא צריך אפי' עדיין ממילא כשאופה אח"כ שייך שפיר לא תאפה חמץ וכ"מ קצת מתוס' מנחות דף נ"ה ע"ב ד"ה אף אני אביא כו' יעו"ש ולעיקרא דדינא נראה ג"כ כך כמו לענין האופה או המבשל בשבת דכל שמצטמק ויפה לו חייב עיין מדינים אלו בא"ח סימן שי"ח וה"נ אמר שם רש"ס דף נ"ו ע"א דהאופה חייב שתים משום גמר ערוכה אע"ג דערך חבירים ויהיב לי' ע"ש ממילא למה ישתנה האפי' וממילא דלפ"ז משמע לכאורה מדה"ת אלו דכל שנקרם יפה מכל צדדיו כדין הקרומה דלחם הפנים אין מתחמץ אפילו ווה שבפנים מן הקרומה ואפילו בפת עבה כמו לחם הפנים דעובין טפח ובאמת דבר מתמיה בעיני לומר כן דאטו נימא כן גם בפת עבה מאוד והא ודאי לא מסתבר וא"כ נתת דבריך לשיעורין והיותר נראה אצלי בזה דבלא"ה הא חזינן דאפילו למ"ד תנור מקדש אפ"ה בעי' קרמו פני' ולא אמרינן כניסתו לתנור מקדשו עיין במ"ש תוי"ט פ"ב דמעילה משנה וי"ו דכלי שרת אינו מקדש אא"כ נעשה כל הראוין להיעשות בו והיינו כשנקרם יעו"ש. ולפ"ז נראה לכאורה דאעפ"י שנקרם מ"מ לא נתקדש אלא הקרוב עצמו אבל מה שבפנים לא נתקדש בתנור דכניסתו לתנור לא קידשו כל שלא עשה בו פעולה אלא דאפ"ה אמרינן סתמא דמיד שקרם כל סביבותי' הוכשר כולי ליפסל בט"י וביוצא היינו משום דגם הפנימי כבר קיבל טעם מאותו הפנימי שנקרם דהא נותן טעם עכ"פ כדי נטילה מכל צדדיו וא"כ הקרום עם נטילתו משני צדדיו יוכלל כל עובי טפח ממילא שפיר הכל נפסל ביוצא כמו שהדין הוא כך בבלוע מקודש נעשה כיוצא בו משא"כ לענין שיהי' שייך בו לאו דלא תאפה חמץ לא שייך כלל כיון דהעיסה הפנימית שלא נאפית עדיין לא נתקדשה באמת מצד עצמה והטעם הבלוע בה כבר הוא אפוי ואינו חמץ מש"ה ליכא בי' לאו זה דלא תאפה חמץ ודוק.
והנה לכאורה קשיא לי טובא במה שתירצו התוספת דמשקרמו פנים תו לא אתא לידי חימוץ דאכתי לא מיתרצא קושייתן בהכי דאשכחן שפיר לאו דלא תאפה חמץ כגון שהי' חמץ מתחלתו קודם שנתנו לתנור ואפ"ה קידשו התנור דהא קיי"ל כלי שרת מקדשין את הפסולין בזבחים דף פ"ז ובמנחות דף ז' דבעי מיניה ר"ל מר' יוחנן כלי שרת מהו שיקדשו את הפסולים ופשיט לי' דמקדש לענין פדיון דקדשה קדושת הגוף ואין לה פדיון ולפירש"י שם מקדשים אפי' ליקרב לכתחלה ע"ש ואף להתוס' דאין מקריבין וגם דאפשר דהני מקרי לא הוי פסולין בקודש ולא מהני בהו קידש כלי ליקרב מ"מ הא ודאי דקדשה לפסול ח"כ מאחר דיש בה קדושת הגוף שפיר שייך בהו לאו דלא תאפה היכי שנתחמצה תחלה ואפאה בתנור עד קרימת פני' וסילקה והפאה אח"כ דעל אפי' השני' עובר כיון דכבר נתקדשה וכ"ת כיון דפסולא הוא ליכא בה לאו זה אע"ג דנתקדשה וכדמשמע בריש זבחים דיליף התם דזבחי' שנשחטו שלא לשמן כשרים ולא עלו לבעלי' לשם חובה ויליף מקרא דאסור לשנויי בהו דהכי קאמר קרא אם כמה שנדרת עשית יהיה נדר ואם לאו הרי הוא נדבה ונדבה מי שרי לשנויי בה עיין שם משמע משום דנשאר עלה שם נדבה מש"ה אסור לשנויי בה אבל בפסול גמור או בפסח וחטאת שנשחטו שלא לשמן דפסולין לגמרי ולא נשאר עליהן שם נדבה מותר לשנויי בהו ה"נ בנ"ד כיון דחימוץ הוא פסול לגמרי אין בה עון בכל מה שעושה בה דפשיטא דז"א דהא קיי"ל התם במנחות דף נ"ו דמחמץ אחר מחמץ חייב דאע"ג דכבר נפסלה בחימוץ מ"מ מאחר דיש בה קדושת המנחה חייב על לישתה ועל עריכתה ועל אפייתה דאע"ג דמחמץ את הפסולה פטור והך שנתחמצה איפסלא מ"מ אפ"ה רבי קרא דכל שאין בה אלא פסול חימוץ לבד חייב על כל עשיותיו כמ"ש התוס' שם ד"ה אף אני אביא ובד"ה הכל מודים ורש"י דף נ"ז ד"ה או דלמא ואפילו נפסלה ביוצא אחר שנתחמצה בעי הש"ס דשמא פסול יוצא לא מהני וחייב על חימוצה של אח"כ ממילא דלפ"ז אפי' נתחמצה קודם שנתקדשה בכלי מ"מ כיון דהתנור מקדש הפסולין ממילא חייב על אפייתה לאחר שקרמו פני' וא"כ לא הועילו התוס' בתרוצם.
והנראה ליתן מקום לתירוץ התוספת מהא דאמר שם ר' יוחנן הכל מודים במחמן אחר מחמץ שהוא חייב דכתיב לא תיעשה חמץ ולא תאפה חמץ הרי דקרא יתורא איכא להא מלתא דקרא דלא תאפה מיותר הוא ואע"ג דאמר התם בדף נ"ה דקרא דלא תאפה אצטריך לפי שנאמר לא תיעשה חמץ יכול לא יהא חייב אלא אחת על כל עשיותיו ת"ל לא תאפה מה אפי' מעשה יחידי וחייבין עלי' בפועל אף כל מעש' יחידי כגון לישתה ועריכתה כו' הרי דבלא"ה אצטריך האי קרא כבר פי התוס' שם בד"ה אף אני אביא דהוא הוא דהא באמת אם לא אתרי בי' אלא חדא התראה אינו חייב אלא א' אע"כ דאתרי בי' על כל חדא וחדא ובכה"ג אפי' אפה ואפה חייב נמי שתים ולא אצטריך קרא אלא משו' דכבר נפסלה ע"י החימוץ וה"א דהוי כמחמץ את הפסולה ופטור קמ"ל כיון דאין כאן אלא פסול חימוץ ומחמץ אחר מחמץ חייב עכ"ד הרי דכולה קרא דלא תאפה לא אתא אלא לחייב מחמץ אחר מחמץ ודה"ת אלו צריכין ביאור דלכאורה קשה איך ס"ד דהוי כמחמץ את הפסולה א"כ לא משכחת שום לאו בחימוץ דהא כל שום עשי' שעושה בה אחר שנתחמצה הרי הוא מחמץ את הפסולה וצ"ל דאי מקרא דלא תיעשה ה"א דעיקר הלאו אינו אלא על החימוץ גופי' כדאמר התם בדף נ"ו ע"ב הניח שחור ע"ג עיסה והלך וישב לו ונתחמצה מאלי' חייב וכתבו התוס' שם דבהא נמי קרינן בי' לא תיעשה ע"ש ממילא אי מקרא דלא תיעשה לחוד ה"א דאין לאו אלא על החימוץ גופי אבל אח"כ כל מה שעושה בה אין בה שום חיוב כלל דהוי מחמץ הפסולה קמ"ל לא תאפה דמחוץ אחר מחמץ ג"כ חייב כן נ"ל מעתה יפה תירצו התוס' דמשקרמו פני' תו לא אתי לידי חימוץ ומש"ה פריך הש"ס שפיר איך דרשת ללחם הפנים הא מדת יבש לא נתקדשה וכ"ת דמיירי דנתחמצה תחלה ואח"כ נאפה וחייב אחר הקרימה דז"א דא"כ תו לא אצטריך קרא למחמץ אחר המחמץ דהא בלחם הפנים לא משכחת בגוונא אחרינא אלא במחמץ אחר מחמץ דהא כבר נתחמצה קודם האפי' ובשלמא לפי מה דהוי ס"ד מעיקרא דאחר שקרמו ג"כ יכול לבא לידי חימוץ הקשו שפיר דלא מוכח מהכא מחמץ אחר מחמץ דאי לאו קרא דלא תאפה ה"א דההוא דלא תיעשה אין הכוונה רק על החימוץ גופי' דאחר שקרמו פני' אסור להחמיצה ושפיר צריך קרא דלא תאפה משא"כ השתא דא"א לבא אח"כ לחימוץ ולא משכחת אלא בנתחמצה ואח"כ קרמו ומחייבו קרא על האפי' דאח"כ לפ"ז לא צריך יתירא למחמץ אחר מחמץ כן נ"ל:
וחוזרני לענין הראשון ונראה להביא ראי' ברורה לדברינו דכל האי כללא דכיילי הפוסקים דקרימת פנים הוי שיעורא דאין חונ"מ הכוונה אותו מקום הנקרם דהרי מקור דין המצה בפסחים דף ל"ו ובמנחות דף ע"ח דקאמר יוצאין במצה נא ומפרש דהיינו כל שפורסה ואין חונ"מ וקאמר וכן לענין לחמי תודה דכל שפורסה כו' קרוי לחם לשחוט הזבח עליהן ופריך פשיטא הכא לחם כתיב והכא לחם כתיב כו ע"ש והנה התוס' והר"ן במס' שבת הביא הירושלמי מודה ר"א בלחם הפנים שאינו קרוי לחם עד שיקרמו פני' ופירשו דר"ל דאע"ג דר"א מקיל לענין ליתן פת בתנור ע"ש עם חשיכה דסגי כדי שיקרום כל דהו דהכוונה מצד א' אבל לענין לחם הפנים מודה דאינו קרוי לחם עד קרימה מעליא מב' צדדים עיי"ש ממילא הדבר פשוט דה"ה שתי הלחם ולחמי תורה דג"כ בעינן בהו קרומה מעליא ובקרימה כ"ד לא מקרי לחם ממילא כיון דהש"ס מדמה מצה ללחמי תודה ופריך פשיטא הכא לחם כתיב והכא לחם כתיב מבואר דשניהם שוים לגמרי וא"כ גם במצה בעינן עכ"פ קרימה מב' צדדים ואע"ג דהאי לענין אם יוצאים בה מיירי מ"מ כבר ביאר המרדכי וכל הפוסקים שם בפסחים דלענין חימוץ ג"כ איירי ולפ"ז כיון דלענין שבת קיי"ל כר"א דסגי בקרימת צד א' ויהבי שם הפוסקים שיעורא כל שפורסה ובמצה דבעינן קרימה מב' צדדים ויהבי נמי שיעורא כל שפורסה והרי חילוק גדול יש בין קרימת צד א' לקרימת ב' צדדים ואיך יהבי חד שיעורא למלתייהו והיותר תימא על התוספות שם במנחות דף ע"ח שכתבו וזה לשונו כל שפורסה נ' דכהאי גוונא שיקרמו פניה דפ"ק דשבת והרי לא דמי דהא שם כתבו בעצמם דמודה ר"א דאינו קרוי לחם אלא בקרומה מעליא והכא קאמר הש"ס הטעם דלחם כתיב בהו א"כ מיירי בקרימה מעליא ובשבת בקרימה כל דהו סגי:
אשר מחמת כ"ז נ"ל כדברינו דכל הנך שיעורים בשבת ובמצה איירי דאין חונ"מ במקום הנקרם ולא איירי כלל לענין כל העיסה ממילא כל חד כדיני' דבשבת דבעינן רק דלא נגזור שמא יחתה די בקרימת צד א' דאז לא יחתה משום שיפסיד אותו הצד ובלחמי תודה ובלחה"פ בעינן שיהי' קרוי לחם צריך דוקא שיקרב כל סביביו וקודם לזה השיעור אין שוחטין הזבח עליהן דהא בעינן שיקרא על כולו שם לחם ממילא אע"ג דבאמצעותו מחוסר אפי' מ"מ כבר נקרא עליו שם לחם עפ"י ראות העין ובמצה לענין חשש חימוץ בעינן שיעור הקרימה בכל שטחותה ומש"ה הוצרך הש"ס ליתן במצה שיעורא דחונ"מ כי בפנים אינו נקרא קרימה מש"ה צריך ליתן למיהב הך סימנא ממילא ה"פ יוצאי' במצה נא כל שפורסה וקאמר וכן לענין לחמי תודה כלומר הא דתני במשנה בלחמי תודה דבעינן קרימת פנים היינו נמי האי שיעורא שלא יהי' חונ"מ ואולם כי דיני' דהיינו סביבותי' ולא בכל שטח ופריך פשיטא כיון דבעינן לחם ותני במתני' דהיינו קרימת פנים א"כ דמי למצה האי כי דיני' והאי כי דיני' וממילא שפיר כתבו התוס' נראה דכה"ג שיקרמו פני' דפ"ק דשבת ר"ל דשם הוי נמי שיעורא בהכי ואולם כי דיני' דהיינו מצד א' וממילא נמי לא סתרי אהדדי שיעורא דיהבי הפוסקים בשבת ובמצה חד שיעורא ר"ל על אותו מקום הנקרם דהיינו בשבת מצד א' ובמצה לא הזכירו כלל קרימה כי הכוונה על כל השטח כ"ז נ"ל ברור.
אמנם החק יעקב בסימן תס"א סק"י כו' וז"ל ואע"ג דע"פ הרוב המצות שלנו שבאין לפנינו נתקרמו פניהם מכל צד ואז ליכא למיחש תו לחימוץ וכמ"ש תוס' במנחות דף נ"ז ע"ב וכן משמע בש"ס שם דף ע"ח ע"ב מ"מ י"ל דלא מקרי קרמו פני' אלא כשנאפת כ"כ שאין חונ"מ עכ"ל ביאור דבריו שבא להקשות על השארית יוסף שפסק לאסור מספק אם אין יכול לעמוד ולשער היטב אם חונ"מ או לא ע"ז הוקשה כיון דק"פ מכל צד ודאי לאו חונ"מ ואין בהם חימוץ כדברי התוס' וכן משמע בש"ם דף ע"ח כוונתו דבמתני' תנא שלא ישחוט הזבח תודה עד שק"פ של הלחם ובגמרא קאמר לענין מצה שיעורא דכל שפורסה וקאמר רבא וכן לענין לחמי תודה הרי דבל"ת נמי הוי שיעורא דפורסה ובמתני' תני שיעורא דק"פ הרי דכל שק"פ ודאי אין תונ"מ (ועיין במרדכי דפסחים פ"ג) וממילא תו לא אתי לידי חימוץ זהו כוונתו הרי דמפרש הך כללא כפשוטו דכל שק"פ ידענו שאין חונ"מ מכל העיסה ומש"ה לית בה חשש חימוץ ולי נראה ברור דליתא מכל הנך ראיות שכתבתי וגם דתקשי לדבריו מה הוצרכו התוס' לדקדק בדף נ"ז הך מלתא דבק"פ ליכא חשש חימוץ הרי הוא מבואר בש"ס להדיא דהא יוצאין במצה נא דהיינו כמו בלחמי תודה שהוא ק"פ ש"מ דאינה באה אז לחמץ ואולם לדרכינו ניחא דמההוא לא מוכח כלל דהא במצה הוי שיעורא דכל שפורסה בכל שטח העיסה ממילא י"ל דוקא אם שלט האש בכל השטח אף בפנימיותו עד שאין חונ"מ אז אינ' באה לחימוץ אבל אם לא שלט בפנימיותו רק שקרמו פניו מבחוץ עד דשם אין חונ"מ אפ"ה יכול אפי' אותו מקום לבא לידי חימוץ לזאת הוכיחו משם דעכ"פ אותו מקום הנקרם אינו בא לידי חימוץ ודו"ק:
ומ"מ לענין גוף הדין ודאי גם הח"י מסכים לדברינו לפי תירוצי שהבאתי דלא מקרי ק"פ אלא כשנאפת כ"כ כו' כוונתו דאע"ג דמוכח מהש"ס דכל שק"פ תו אינו בא לידי חימוץ ואין חונ"מ מכל העיסה מ"מ אנן לא ידעינן שיעור הקרימה ואפשר דמה שנקרא בש"ס קרומה הוא כ"כ עד שאין חונ"מ מכל העיסה מש"ה אע"ג דהמצות שבאין לפנינו ק"פ מכל צד מכל מקום אפשר להיות שבפנימיותם חונ"מ ממילא אף על פי שאינו מסכים לדברינו בביאור הדברים (וגם אפשר לדחוק בדברי הח"י באופן שיסכים לכל דברינו ממש ודו"ק) וס"ל דכל שק"פ תו אין חונ"מ בתוכו מ"מ מודה לדינא דאף מה שנראה לנו שהוא ק"פ מ"מ אפשר שאינה קרימה ועדיין בתוכו חונ"מ ואין אנו בקיאין ומכ"ש בנ"ד שהדבר נראה לעינים שהי' חונ"מ מתחלה. ואולם תמהני על הח"י לפי פירושו איך יתרץ הנך תרתי מילי דסתרן דבשבת דסגי בקרומת צד א' יהבו שעורא כל שפירסה ובמצה דבעי קרימת ב' צדדים כמבואר מלשון הח"י שהבאתי וכדמוכח מהך דמודה ר"א בלחם הפנים וכמ"ש לעיל יהבי נמי שיעורא כל שפורסה וזה דבר תמוה ואולי ס"ל להח"י מאיזה טעם לחלק דדוקא בלה"פ מודה ר"א דבעי קרימה מעליא אבל בלחמי התודה וב' הלחם די בקרימה כל דהו לשחוט הזבח עליהן ממילא ה"ה לענין מצה די בקרימת צד א' דמשוי לי' הש"ס לל"ת ומש"ה א"ש מה דיהבו בתרוייהו חד שיעורא דאין חונ"מ ואע"ג דבמעילה תני ב' הלחם ולה"פ ק"פ בתנור הוכשרו לפסול בט"י כו' משמע דתרוייהו חד שיעורא י"ל דהיינו לענין קידוש התנור דלענין זה בעינן בכל דוכתא קרימה מעליא מהטעם שכ' התוי"ט שם על מה דמצריכין קר ימה לענין הקידוש ולא נימא כיון דהתנור הוא כלי שרת מקדש מיד כשבאו לתוכו וכ' שם דאין התנור או כלי שרת מקדש עד שיעשו כל הפעולה שצריכה לעשות באותו הדבר ע"ש מש"ה בעי נמי קרימה מעליא שיהי' חשוב אפי' גמורה וגמר הפעולה אבל לענין לשחוט הזבח עליהם י"ל דסגי בקרימה כל דהו וממילא דא"ש נמי דא"צ לדחוק ולחלק בין לה"פ לב' הלחם אלא דבב' הלחם לסדרן על השלחן צריך ג"כ שיהיו נגמרים לגמרי ובקרימה מעליא כמו בב' הלחם לענין שיהיו קדושים אבל לשחוט הזבח עליהן בכל דהו מקרי לחם ושוחטין הזבח עליהם בין בלחמי תודה בין בשתי הלחם וכן במצה ומ"ש הח"י בלשונו שהבאתי שנקרם בכל צדדי' להגדיל הענין כ"כ אבל באמת סגי בצד א' כן נ"ל לדחוק לשיטת החק יעקב.
והנראה להראות פנים מסבירות לדבריו מסוגיא קטנה במנחות דף צ"ה ע"ב משנה אחת ב' הלחם ואחת לחם הפנים לישתן ועריכתן מבחוץ ואפייתן בפנים כו' עד אלא הא דרב אשי בדותא הוא ופירש התוס' חבר' מי ששנה זו לא שנה זו והנה קשיין ה' קושיות א' קושיות התי"ט על מ"ש הרמב"ם בפי המשניות הסיבה שמחמתה מותר ללוש ולערוך בחוץ ולאפות דוקא בפנים לא נתבארה בגמרא והיינו קושיא הראשונה של הש"ס והרי הש"ס תירץ קושיא זו ומסיק אלא אי קשיא הא קשיא והוא קושיא אחרת אבל הראשונה מתרצא ע"ש בתוי"ט. ב' דקדקתי למה בקושיא הראשונה הגדיל רבה הקושיא ואמר הקשה אדם קשה ולא אמורא אחר ובקושיא השניה הגדיל רבא הקושי' יל"ד מאוד מעיקרא הגדיל רבה הקושי' כ"כ והש"ס דחה לה בדבר פשוט ומסיק דקושיא אחריתי הוא דקשה ולא הראשונה ואיך נעלם תי' זה מרבה עד שהגדיל הקושיא כ"כ ד' יל"ד דבקושי' השני' הגדיל רבא הקושי' מאוד ורב אשי פריך עלי' מאי קושי' ודחי הש"ס שינויא דרב אשי ופי' התוס' דעיקר התירוץ תברא והוא תירוץ פשוט ומש"ה לא הזכיר כלל בש"ס וא"כ סוף סוף קשיא עלי' דרבא למה הגדיל הקושיא הא מתיישבא בפשיטות וליכא למימר דזה הי' דחוק לרב ששת ולרבא דלא אשכחן תנא דלימא דאפייתן דוחה שבת דז"א דהא ברייתא דס"פ ר' ישמעאל ס"ל הכי וכן מבואר במשנה פ"ב דמעילה גבי קרמו פני' ע"ש בתוי"ט. ה' קושיות הרב באמרי צרופה בחדושיו לפסחים דף מ"ו על מ"ש רש"י כאן ואפוהו כהנים זריזים שלא יחמיץ וקשה דלא שייך זה רק בלחה"פ ועדיין בב' הלחם מאי איכא למימר שהם באין דוקא חמץ יעו"ש וראיתי שהגאון מו"ה אלעזר בספר אור חדש על פסחים בדף י"ד ע"א שהקשה ג"כ קושיא זו להגאון בעל נודע ביהודא ז"ל והשיב לו שם וז"ל ומה שהקש' מע"ל במנחות ד' צ"ה כו' הנה על קושיא זו אני אומר הקשה אדם גדול כברזל והוא חמורה מאוד וכו יעו"ש שלא תירץ כלום ובנודע ביהודא חלק א"ח סימן ט"ו שם כתובים ג"כ דברים אלו וע"ש שישב הקושיא בדוחק מאוד וכ' שלתרץ הקושיא בדרך תירוץ הוא דחוק מאוד ע"ש.
ונראה לתרץ כ"ז בדרך חידוד קצת דהנה רש"י פי' בהא דקאמר אלמא מדת יבש לא נתקדשה משום דאל"כ מיפסלא ביוצא והתוס' השיגו עליו דמשום קידוש כלי לא מיפסיל ביוצא ע"ש ופירושם דחוק ונ"ל ליישב פירש"י ז"ל בפשיטות לפמ"ש התוס' עצמם במנחות דף ט' דזה ר"ל ובזבחים דף כ' ע"ב ובכמה דוכתי דדוקא דבר שיש לו מתירין כגון נסכים הבאים עם הזבח וכן ב' הלחם שאינם ניתרים אלא ע"י הכבשים בהו אין מועיל קידוש כלי לענין יוצא עד שיקדישנו מתירו אבל אבל דבר שאין צו מתירין אלא ניתר מעצמו מהני בי' קידוש כלי ליוצא ובדף מ"ה ע"ב במשנה ס"ל לר"ע כי כבשים אינם מעכבים את הלחם ואפי' אבדו כבשים לא אבד הלחם ור"ש פליג עלי' ופסק הרמב"ם כר"ע עיין הטעם בתוי"ט וקאמר התם ר' יוחנן הכל מודים שאם הזקקו זה לזה מעכבים זא"ז ואיזה זיקה שלהם זו שחיטה שאם כבר נשחטו הכבשים אין הלחם ניתר אלא על ידן אבל כל זמן שלא נשחטו אין הלחם תלוי בכבשי' ובדף מ"ו ע"ב ת"ר שתי הלחם הבאות בפני עצמן פי' לר"ע תעובר צורתן ויצאו לבית השריפה ופריך ממ"נ אי לאכילה אתיין (פירש"י שיכולין להיות ניתרים בלי הכבשים לר"ע ולא בעי מתירין) ליכלינהו ואי לשרפה אתיין (דבעי דוקא מתירין) לישרפינהו לאלתר ומשני רבה לעולם לאכילה אתיין וגזרה כו' ורב יוסף אמר לעולם לשריפה אתיין כו' ע"ש ולפי זה פריך שפיר אלמא מדת יבש לא נתקדשה דאל"כ מיפסלי ביוצא דהא הכבשים נשחטים ביו"ט והלחם נגמרין בעי"ט דהא אין אפייתן דוחה לא שבת ולא יו"ט כדתני בסוף פרקין וא"כ הרי כל זמן שלא נשחטו הכבשים וליכא זיקה הויין שתי הלחם דבר שאין לו מתירין דהא יכולין להיות ניתרין בלי הכבשים לרבה לשטתי' וממילא כיון דהוי אין איירין מועיל בהו קידוש כלי ליפסל ביוצא ומיושב שפיר פירש"י ז"ל ומש"ה רבה לשטתי' משתבח לי' לקושיא זו ואמר הקשה אדם קשה כו' דלדידי' לשיטתו הוא וכנ"ל ואהא קאמר מאי קושיא דלמא עשרון לא מקדש תנור מקדש מש"ה צריך האפי' להיות בפנים כדי שלא תפסל ביוצא וע"ז קאמר אלא אי קשיא הא קשיא דאיפסלה בלינה וצ"ל תברא ואז חוזר הקושיא הראשונה והוא עפ"י הסברא שהוצאתי לעיל עפ"י דברי החק יעקב דאעפ"י דקידש התנור אינו אלא בקרומה מעליא מ"מ הכבשים מותרין לשחוט מיד בקרימה כל שהוא. והנה בדף מ"ז ס"ל לרבי דהלחם קדוש ואינו קדוש בשחיטת הכבשים והזריקה מקדשין לגמרי וראב"ש ס"ל דהשחיטה אינה מקדשן כלל ואמר אביי לאפסולי ביוצא א"ב ורבא קאמר א"ב אחריתי ונוכל לומר לדידיה דלכ"ע לא מפסלי ביוצא לפי גירסת רש"י ז"ל הראשונה דגריס לרבא תפיס פדיונו והא ודאי דמידי דנפיק לחולין ע"י פדיון לא מיפסל ביוצא עיין בגמ' דף מ"ח ובדף מ"ו בתוס' ד"ה ואיזה ע"ש ותבין כי אין כאן המקום להאריך הרבה:
ולפ"ז א"ש הכל דהא קושיית הש"ס הראשונה ביארנו דאם הכלי מקדשם היה נפסל ביוצא כיון דהקידוש הוא קודם שחיטת הכבשים ואז הוי הלחם דבר שאין לו מתירין לרבה לשטתיה אלא ודאי דהכלי אינו מקדש משום הכי פריך שיהיה גם האפיה בחוץ. ומשני דהכלי אינו מקדש והתנור מקדש ופריך מאחר דהתנור מקדש איך תני אינו דוחה שבת הא איפסל בלינה אלא על כרחך תברא ממילא מאן דתני אפייתן בפנים סבירא ליה דשתי הלחם נאפין ביום טוב לפ"ז הדרא קושיא הראשונה דמ"מ אי כלי מקדש למה לישתן בחוץ ואי אינו מקדש למה אפייתן בפנים וליכא למימר דהתנור מקדש ז"א דאע"ג דתנור מקדש מ"מ כיון דהאפי' בי"ט שפיר יוכל להיות נאפה בחוץ באופן זה דמיד בקרימה כל דהו ישחטו הכבשים דהא מותר לשחוט אז הכבשים ומיד נעשה זיקה והוי הלחם דשיל"מ ממילא דאע"ג דהתנור מקדש אח"כ בעת קרימה מעליא אין מועיל קידוש התנור לענין יוצא כיון דכבר הוא דשיל"מ ושחיטת הכבשים לא קידשן לאיפסולי ביוצא לרבא לשטתי' ממילא לא יפסלו הלחם ביוצא עד אחר זריקה ממילא יכולין להיות באפה בחוץ וקודם הזריקה יקחם לעזרה דבשלמא אם מדת יבש נתקדשה זה הי' קודם השחיטה דהא השחיטה אינה עד קרימת פנים ממילא כיון דהקידוש קודם שחיטה ואז ליכא זיקה ממילא מועיל הקידוש לפסול ביוצא דאז עדיין הוי דבר שאין לו מתירין אבל מאחר דלישתן בחוץ ש"מ דמדת יבש א נתקדשה א"כ אע"ג דתנור מקדש מ"מ יוכל האפי' להיות בחוץ כנ"ל מש"ה קאמר רבא לשטתי' הקשה אדם קשה כו'. ממילא ע"י קושי' זו חוזר קושיא הראשונה דבשלמא כדהוי ס"ד מעיקרא דכולה מתני' ס"ל דאין דוחה שבת ויו"ט א"כ האפי' מעי"ט ממילא התנור מקדשה בעוד דאין זיקה ונפסל ביוצא מש"ה צריך האפי' בפנים אפילו אם מדת יבש לא נתקדשה משא"כ ע"י תברא נשאר קושית הראשונה כנ"ל ונתיישבו הד' קושיות.
ועתה שפיר קאמר רב אשי מאי מבפנים זריזין ר"ל באמת אופין בי"ט בחוץ ע"י המצאה הנ"ל דמיד בקרימה כל דהו שוחטין הקרבנות אלא דלזה צריך זריזין לשחוט תיכף כי בעוד רגע יופסלו ביוצא אם לא ישחטו מהרה ויבואו לקרימה מעליא. כי התוס' בשבת כתבו שדבר מועט מתעכב בין קרימת צד א' לקרימת ב' צדדים ומש"ה צריך זריזין ובלחה"פ דליכא סברא זו מש"ה פירש"י בלה"פ משום חימוץ ופריך אי אפי' בעינן זריזין כו' לישה ועריכה נמי ר"ל בלה"פ דשם א"צ זריזין רק משום חימוץ וזה שייך גם בלישתן ומיושב קושיא ה' והוא פרפרת נאה בע"ה למבין א"כ הראיתי פנים לדברי החק יעקב דלענין לשחוט הזבח סגי בקרימה כל דהו:
אכן כל זה הוא לפלפולא אבל עיקרא דמלתא נ"ל דלענין הכל בעינן קרימה מעליא וממילא שלשה חילוקי דינים יש בזה כמו שביארתי בשבת סגי בקרימת צד א' בתודה וב' הלחם ולחם הפנים בעי קרימה מעליא משני הצדדים. בפסח לענין חימוץ בעינן האי שיעורא בכל שטח המצה מש"ה נקטי בי' שיעורא דכל שפורסה לפי שאין ניכר בפנים ענין קרימה לפ"ז יצא הדבר בנ"ד לאיסור התבשילין והתערובות והריבאייזי"ן והכלים כדין חמץ בפסח במשהו:
ולענין שאר המצות שנגעו בה בתנור וכן אח"כ בעודם חמין ואין יודע אם כולם נגעו או מקצתן הדבר צריך ביאור ואעתיק מ"ש זה איזה שנים בגליון הש"ע א"ח שלי בסימן תס"א סעיף ה' על מ"ש המחבר שם דחמץ ומצה שנגעו זה בזה בתנור נוטל ממקום שנגעה כדי נטילת מקום והשאר מותר ח"ל שם רש"ל וב"ח אוסרין כולה והט"ז והמ"א והח"י מסכים ג"כ דאינו אוסר רק כדי נטילה אם לא תוך הפסח מטעם דבחמץ ליכא סרך שמנונית ובה"ג מודה רמ"א בי"ד סימן ק"ה סעיף ה' דסגי בנטילה ע"ש אמנם תמהני דהא כ' הש"ך שם ס"ק ט"ז דזהו דוקא באיסור דרבנן אבל באיסור תורה אפי' בחמץ שאין בו סרך שמנונית אוסר כולה א"כ בהך דכאן למה לא יאסר כולה ובאמת המעיין בט"ז שם יראה בהדיא דאינו מחלק וס"ל דבאיסור דאורייתא נמי סגי בכדי נטילה כל שאין בו סרך שמנונית ונראה. דהמ"א אזיל ג"כ בשיטת הט"ז מש"ה הסכימו כאן לפסק המחבר אבל העיקר כדברי הש"ך דכדבריו כן הוא בת"ח בהדיא כלל ל"ז ול"ח והמ"י עצמו כ' כן בכלל ל"ח ס"ק י"ד דדוקא באיסור דרבנן סגי בכדי נטילה, א"כ איך הסכים כאן לפסק המחבר ולפ"ז באמת הך דהכא אוסר כולה וגם על הרמ"א יש לתמוה שלא הגיה כאן כלום ומצאתי שהקשה כך בשפתי דעת בי"ד סימן ק"ה ס"ק ל"ח ולדינא כ' שם דדוקא במקום הפסד יש להורות כדברי המחבר כאן והיינו אף קודם פסח מיהו מצה כפולה אותן שנגעו במקום הכפל דכ' המ"א ס"ק י"ב דלדידן סגי בנטילה זה נ"ל נכון משום דמצה כפילה לא מקרי רק איסור דרבנן דהא אינו רק חומרה בעלמא ואע"ג דכ' הד"מ דבאותה מצה עצמה צריך ס' נגד הכפל ובפסח כולה אסור הוא חומרא בעלמא כמ"ש הט"ז סק"ה אבל בשאר מצות שנגעו בה די כדי נטילה אפילו בלי הפסד משא"כ מצה שנתחמצה חמץ גמור אסור מה שנגעה בה כולם אם לא במקום הפסד סגי בנטילה ודוקא קודם פסח אבל בפסח כולם אסורים כמ"ש הח"י ס"ק ט"ו ע"ש כן נ"ל ברור ופשוט דבכל זה אין חילוק בין נגעו זב"ז בתנור בשעת אפי' או נגעו אח"כ חוץ לתנור בעוד היס"ב ולענין אותם שנגעו שלא במקום הכפל עיין ט"ז ס"ק ד' ומ"ש וכי היכי דבשאר איסורין סגי בקליפה הלשון שלא בדקדוק דאיסור בלוע אינו יוצא בלי רוטב מחתיכה לחתיכה וא"צ אפי' קליפה כמבואר בי"ד סימן ק"ה עיין בגוף התשובה שם רק דבנשיכה כיון שנעשית קצת כגוף אחד הוצרך קליפה אבל בנגיעה לחוד א"צ קליפה כיון דהוי איסור בלוע ולדידן א"צ כלל לטעם זה דבלא"ה אותה מצה גופ' מצד השני אין בה אפי' בליעה דבמקום הכפל אינו אוסרה רק כדי נטילה ומה דאסרינן כולה תוך פסח הוא חומרא בעלמא ורש"ל לגרמי' הוצרך לטעם זה דס"ל צלי ואפי' אוסר הכל עיין ט"ז י"ד סימן ק"ה ס"ק כ"ו ע"ש ולענין משוחים בשומן כ' המ"א סקי"ב דלמנהגינו אסורה חברתה אפילו נגעה שלא בכפלה כוונתו כדי קליפה כהכרעת רמ"א בסימן תס"ז במליחה כן משמע בהדיא במ"א סימן תמ"ז סק"ב משא"כ בלי שומן א"צ קליפה אלא בנשיכה כמ"ש תחלה ולא כחידושי רז"ה ודו"ק היטב כי כ"ז עיקר לדינא כל אלה הם דברי שם בגליון הש"ע ועתה ראיתי בחק יוסף שם ס"ק י"ח שהקשה על המ"א בענין משוחים בשמן מדברי המ"א בסימן תמ"ז סק"ב ולפמ"ש ניחא:
והנה בכל הדברים שהעתקתי כאן לא העברתי עתה עיוני עליהם זולת אדבר במה שנוגע לנ"ד דנראה להתיר כל המצות אחרות מתרי טעמי דהיינו מהנך ב' טעמים דמתירין בנגעו שלא במקום הכפל חדא דאותו השטח אשר באמצעית המצה מה שלא שלט האור שם אינו אוסר אותה המצה עצמה רק כדי נטילה בכל סביבותי דאע"ג דלדברינו דלעיל שהארכנו יצא לנו דאותו שטח יכול להיות חמץ דאורייתא מ"מ הרי אפילו במקום הפסד קצת כתבנו דאינו אוסר רק כדי נטילה מכ"ש כאן דיש ה"מ ומניעת שמחת יו"ט דיש לנו לומר שאותן המצות לא נאסרו רק כ"נ וכבר בא בלשון שאילתינו כי אותו השטח הוא דק באופן שכדי נטילה מכל צדדיו אינו אלא ב' אצבעות ויותר והמצה היא עבה בערך טפח ממילא המצה זו עצמה בכל צדדי' שמבחוץ ליכא בה שום קבלת טעם חמץ כי אותו השטח לא נתן טעם. רק בכל כדי נטילה ומהשטח עד צדו החיצוני של המצה יותר יש מכ"נ ונמצא לא נאסרו כל המצות שנגעו בהם ונהי דאותן הב' מצות נאסרו כולם כיון דאפי' במצה כפולה צריך סמ"ך נגד הכפל מכ"ש בהא היינו דוקא בהם עצמן מחומרא בעלמא אבל לענין אותם שנגעו בהן מוקמינן אדינא ואמרינן דלא נאסרו רק כדי נטילה סביבות השטח שנתחמץ הא חדא. ושנית דאפילו אם הוי אותו השטח אוסר כל המצה מדינא אפילו יותר מנטילה מ"מ מותרין כל המצות שנגעו בה דהא דמי לנגעו שלא במקום הכפל דהא איסור חמץ ליכא הכא רק באותו שטח עצמה אבל השאר כל המצה לא נאסרה רק מחמת שקיבלה טעם מהשטח ההוא והוי איסור בלוע ואינו יוצא בלי רוטב ואינן אוסרים כלום לכל המצות שנגעו בהם ואין לחלק ולומר דדוקא לענין מצה כפולה אמרו כד כיון דדין מצה כפולה הוא רק חומרא בעלמא משא"כ הא דידן שהוא חמץ גמור דהא ליתא דסוף סוף כיון שקראוהו איסור בלוע ודין זה דאין בלוע יוצא בלא רוטב הוא גם באיסורי דאורייתא כן נ"ל:
אלא שהרב בחק יעקב סימן תמ"ז סק"ח כ' על מה שמתיר המ"א אותן שנגעו שלא במקום הכפל מטעם דהוי בלוע וז"ל אף שמתיר בנגעו מצד אחר מטעם דמקרי רק איסור בלוע הוא נגד הסברא כיון דעכ"פ במצה זו האיסור מצד עצמו ולא הזכיר חילוק זה בשום פוסק ואדרבא משמעות דבריהם בי"ד דכל כה"ג מקרי איסור מצד עצמו מ"מ אין להחמיר במצה כפולה שהוא רק חומרא דספקא בעלמא עכ"ל הרי לפי דבריו בנ"ד נסתור טעם הב' שלנו דהא לא רצה לסמוך לקרותו איסור בלוע רק בכפולה שהוא בלא"ה רק חומרא בעלמא משא"כ בנ"ד שהוא חמץ גמור. איברא שאין דבריו מוכרחים בזה לחלוק מסברא בלי שום ראי' על הרש"ל ומ"א וט"ז בסימן תס"א סק"ד שכולם הסכימו דמקרי איסור בלוע וכמדומה דבשעה שכ' הח"י זאת אשתמיטתי' דהרש"ל והט"ז ג"כ ס"ל כך דאל"כ לא הי' חולק על גדולים הללו מסברא בעלמא ד"ש ואדרבא משמעות דבריהם בי"ד כו לא ידענא שום משמעות כי לא הזכיר שום דבר מענין זה ואין לדחות דברי הגדולים האלו במשמעות וסברא בעלמא גם הפר"ח בסימן תס"א הביא דברי רש"ל ולא ערער בדבר:
ויש לי להביא ראי' לסברות מהרש"ל וט"ז ומ"א ופר"ח דהוי שפיר בכה"ג איסור בלוע אע"ג דבאותו דבר עצמו יש איסור מצד עצמו והוא מדברי הש"ך בסימן ס"ו סקי"ג בדין ביצה ששמוה על החמין להצטמק ונמצא בה דם דמתיר הרמ"א באם הביצה בקליפתה משום שהקליפה שעל הביצה אינה אסורה מצד עצמה רק מחמת שבלעה מהביצה הו"ל איסור בלוע ואינו יוצא בלי רוטב הרי דאע"ג דכל הביצה אסורה מחמת עצמה דשדא תכלא בכולה אפ"ה בקליפת הביצה מקרי איסור בלוע ואע"ג דכ' שם דמהרש"ל ואו"ה פליגי בסברא זו נ"ל דעד כאן לא פליגי אלא בקליפת הביצה שהוא בבירור מנוקבת כמ"ש הרשב"א בתשובה הובא בט"ז רסי' צ"ה מש"ה לא הוי כאיסור בלוע כי י"ל דפולטת דרך הנקבים עיין מזה בסימן פ"ו אבל בשאר מילי לא פליגי הגם די"ל דקליפה נגד הביצה הוי כמלתא אחריתי וליכא ראי' לנדון דידן מ"מ נ"ל דאין לחלק בהכי ועיסה כמאן דפליגי דמי ועיין שם בשפתי דעת מה שמפרש לדברי הרשב"א שם דמיירי בטיפת דם על הקשר דזורק הדם ואוכל השאר וא"כ הוי הביצה בלוע ואינו יוצא בלי רוטב יעו"ש וזה הוא ממש כנ"ד הרי דבחתיכה א' אעפ"י שיש בה איסור מעצמו אפ"ה חשבינן השאר ממנו כחתיכה אחרת ולא הוי האיסור אלא כדין איסור בלוע ואינו יוצא בלי רוטב וע"ש ותבין כל דברינו ולדעתי זה ראי נכונה ודלא כהח"י וגם מ"ש הח"י שדברי המ"א הם נגד הסברא אני תמה בזה דאדרבא מסתברא טובא כדבריו דכיון דהדבר מוחש לחז"ל שאין בטעם הבלוע כח להיות יוצא בלי רוטב המפעפע א"כ מה לי שאותו הטעם באה מחתיכה נפרדת לגמרי או אם בא מאותה חתיכה גופא מעצמה על עצמה סוף סוף במקום הזה הוא בלוע שם ואין בו כח להיות נפרד ממנו ולצאת לחתיכה אחרת בלי רוטב וזה נ"ל ברור בסברא ועוד נ"ל להביא ראיה דלא כהח"י מההוא דסימן ק"ה סעיף ט' ע"ש בט"ז ס"ק כ"א וס"ק כ"ב ובמשבצות זהב שם ס"ק כ"ב יעו"ש. והנה התם הוא מהמרדכי בכרס שלא נקרוהו מהחלב ונמלח עם שאר החתיכות יעו"ש שכ שאין החלב מפעפע מהכרם לשאר חתיכות ולכן כל שאר החתיכות שלא נגעו בהחלב עצמו רק בבשר והכרס מותר משום דאיסור בלוע אינו מפעפע מחתיכה לחתיכה בלי רוטב ואף הפוסקים שאסרו שם היינו משום דהחלב הוא שמן ומפעפע ועיין בפר"ח שהאריך בביאור הדעות שיש בזה אבל לא אשתמיט אפילו חד מינייהו לומר כיון דהכרס עם חלבו הוא חתיכה א לכן לא מקרי איסור בלוע ואין נ"ל שום חילוק בין זה ובין נדון שלנו באופן שדברי הח"י בזה תמוהים בעיני מכל צד והדבר ברור בזה כמהרש"ל והט"ז ומג"א ופר"ח כנ"ל ולדעתי יש עוד ראיות לענין זה אלא שנ"ל ש אין מהצורך להאריך כלל בזה כי פשוט הוא. עוד יש לפלפל ולמצוא היתר למצות אחרות עפ"י דיני תערובת יבש ביבש עיין מ"א סימן תס"ז ס"ק י"ג וח"י סימן תמ"ז סקי"ד בשם הא"ז ועיין עוד בח"י סימן תמ"ו ס"ק י"ד בסופו בשם הפר"ח וח"י סימן תנ"א ס"ק נ"ד ופר"ח סימן תס"ו סעיף ד' ועיין מ"א סימן תמ"ז ס"ק מ' ועיין משבצות זהב סימן תמ"ז ס"ק ט"ו ועיין באשל אברהם סימן תמ"ז סוף סק"א וסק"מ יעי"ש בכל המקומות ולפי שבכל אלה יש לפלפל ופן יארכו הדברים עזבתים וכתבתי רק להעיר לב המעיין כי בנ"ד נ"ל דאין צורך לכל זה האריכות ודי בטעמים שכתבתי ויצאו כל המצות בהיתר והש"י יצילני מכל טעות והנראה לפי עניות דעתי כתבתי הצעיר: