נאות דשא· רבי דוד שלמה אייבשיץ
שאלה מד
זה אשר השבתי להחכם הנ"ל:
לאהבת פא"מ כי רב הוא אנכי פניתי א"ע מעט מטרדותיי לעיין בדבריו כי נעמו אלולי לאו כי טריחא לי מלתא הייתי מעתיק אליו מה שכתבתי אני על דין זה רק מחמת רוב טרדותי הוא מהנמנע ושמתי את פני פנאי שלי רק להשתעשע בדברי פא"מ. והנה ראיתי בכמה דברים הלך בדרך אמת אשר גם אני הלכתי בו בתשובתי על אותו הדין ואבא על סדר קונדרסו:
א' ראש דבריו אמת במ"ש וז"ל. הנה לכאורה אין תקנה לאותו הבארשט כו' לפי דעת הב"י בסימן ש"ל בשם מ"כ כו' עד סוף דבריו. ובאמת זהו ההתחלה מה שצריכין לדבר בדין הלזה אולם במ"ש אחר כך וזה לשונו אמנם הדרכי משה בסימן שכ"ד כו' הרי דהד"מ לא ס"ל האי סברא להלכה וראייתו מוכרחת לכאורה מהטור כו' עכ"ל כ"ת בזה לבבי לא כן ידמה כי נ"ל ברור דהד"מ לא חלק על המ"כ רק לענין להפריש מני' ובי' דאסר המ"כ משום דאין בילה ואהא מביא ראי מהטור דיש בילה דאי נימא דמביא ראי' מהטור להפריש ממ"א ודאי היו דבריו תמוהים מאוד מה מייתי ראי' משאור לעיסה אחר שהר"ש וכל המפרשים כתבו בטעם משנתינו משום דטכ"ע דאורייתא וא"כ מאי זה ענין לעיסה אע"כ דלא פליג עלי' רק לענין בילה דבהא שפיר מייתי ראי' מהטור במכ"ש דיותר שייך בעיסה לומר דיש בילה מבשאור כמ"ש הת"ה הובא בש"ך ס"ק י"ח (וכבר בארתי זאת לעיל בסימן מ"א בד"ה ואחרי שאנו רואים) ורגלים לדבר דהרי דברי הד"מ אלו עצמן הן הן דברי הש"ך בס"ק י"ח שחלק על המ"כ לומר דהדין שכ' הטור בשאור איתי' נמי בעיסה ולא פלפל שם בכל אותו הס"ק רק להוכיח דשרי להפריש מני' ובי' ודברי המ"כ הם כדברי הפרישה שהביא הש"ך שם דמחלק בין שאור לעיסה ואוסר בעיסה להפריש מני' ובי ואהא חולק הש"ך (עיין בסימן מ"א בד"ה ועתה נשים פנינו) אבל מי שיתיר להפריש ממ"א בעיסה לא ראינו ולפ"ז נתיישב ג"כ מה שנתקשה כ"ת על הד"מ למה לו להסתייע מדברי הטור הרי הוא באמת משנה מפורשת ולדרכינו א"ש כי הר"ש כשהקשה שם בההוא דענבי בציר מהא דאין בילה כ דדוחק לאוקמי משנתינו כמ"ד יש בילה ע"ש וא"כ אין קושיא על המ"כ מהמשנה די"ל דס"ל דמתני' כמ"ד יש בילה ואנן ס ל כמ"ד אין בילה כמבו' כ"ז בדברי המ"כ שם ע"ש מש"ה הקשה ד"מ מהטור דפוסק כך להלכה דיש בילה וגם ניחא מה שתמה כ"ת על המ"כ איך יפרנס המשנה ולהנ"ל א"ש דודאי לענין להפריש עליו, ממ"א אין חולק עליו רק לענין מני' ובי' ובהא ס"ל להמ"כ דמתני' כמ"ד יש בילה ואיהו פסק אין בילה והד"מ והש"ך חלקו עליו לומר דגם אנן קיי"ל יש בילה וכפסק הטור זהו מה שנ"ל ברור בפשט הדברים:
ב' ומ"ש עוד ח"ל אבל צריך להבין דעת המ"כ איך יפרנס לסברתו אותו המשנה מפורשת בפ"ג דחלה וגם על הד"מ גופי' ק' כו' כבר כתבתי ליישב זאת לפי דרכי בפשט הדברים ואולם גם לפי מה שהבין כ"ת בדברי הד"מ ג"כ לק"מ קושיותיו מה שהקשה על המ"כ איך יפרנס כו' דנ"ל דהמ"כ יש לו פרנסה ממ"א לפרש המשנה כי לא דקדק כ"ת יפה בדברי הר"ש ז"ל יעו"ש שאחר שכ דטכ"ע דאורייתא כ' וז"ל בתוספתא תני דמביא קמח ממ"א ומשלים עם השאור לה' רבעים דמצרפו כו' הובא בב"י. וכוונתו בזה שהוא נמשך לדבריו הקודמים דלפי מה שפירש תחלה ענין הפרנסה דמשנתינו לומר שמפריש מעיסה החייבת אז הוקשה לו מההוא דר' שמעון שזורי והוצרך לומר משום דטעם כעיקר דאורייתא משא"כ לפי' התוספתא דענין הפרנסה הוא שלש עיסה קטנה שאינה חייבת בחלה זולת ע"י הצירף שמצטרפת עם השאור אז ניחא בלא"ה דליכא חשש מה"ח עה"פ דהא באותו עיסה ליכא שום חיוב רק מה שיש ע"י התערובות לא פחות ולא יותר כך הוא כוונת הר"ש והוקשה שם הר"ש איך מצטרף עם השאור הא העיסה מפסקת ותירץ דעיסה שהורמה חלתה אינו מפסיק ומצטרף שפיר יעו"ש לפ"ז לק"מ על המ"כ מידי שהוא מפרש ענין הפרנסה השנוי' במשנתינו על הדרך שפי' בתוספתא דאז לא הוי מה"ח עה"פ. (עיין בסי' מ"א בד"ה ואחר שבררנו) כיון דאין העיסה הקטנה מתחייבת רק ע"י צירף וכנ"ל משא"כ בנ"ד דהמ"כ דמיירי בעיסת נכרי דקיי"ל בסי' שכ"ד ס"ו דמפסקת מש"ה אין מועיל שם תקנה זו וא"ש ולק"מ על המ"כ מהמשנה מש"ה לא הק' הד"מ רק מהטור שכ' שני הדרכים בפרנסה ממ"א דהיינו או להפריש מעיס' שלא הורמה חלתה או שיעשה עיסה קטנה לכן מהטור הקשה שפיר כן נ"ל פשוט ליישב לפי מה שהבין כ"ת דהד"מ השיג על המ"כ לענין הפרשה ממ"א אלא דאכתי קשה על המ"כ דאע"ג דמיירי בעיסת גוי יוכל למצוא תקנה שיעשה עיסה קטנה לצרף ואע"ג דעיסת גוי מפסקת מ"מ יוכל לצרף ע"י סל ובצירף כלי לא מהני הפסקה וקושיא זו על המ"כ אינו מיושב בכל האופנים. שכ' מעלתו כי לתקנה זו איני רואה שום מיחוש בעולם כיון דכל החיוב שיש בתערובת הוא ממש באותו עיסה לא פחות ולא יותר. שוב ראיתי בב"י סימן שכ"ה ובד"מ שם דבצירף כלי בעינן שיהיו נוגעים זה בזה בכלי ע"ש וכן העלה בנה"כ בסימן שכ"ו ע"ש ואני תמה על שלא ביארו המחבר ורמ"א דין זה במקומו בסימן שכ"ה ולפ"ז א"ש כיון דבעינן נגיעה א"כ העיסה של גוי מפסיק ומש"ה לא מצא המ"כ שום תקנה וא"ש כן נ"ל:
ג' ומש"ע מ"ל דאין לומר דמשנה מיירי בחלה דאורייתא כו' דאין מפרישין מהח"ל לחא"י עכ"ל שגה בזה דודאי הא דאין מפרישין מעיסת ח"ל על עיסת א"י היינו משום דהו"ל מה"פ עה"ח משום דעיסת ח"ל אינה חייבת רק מדרבנן וא"כ חלה דאוריי' שנתערב ונעשה דרבנן שפיר יוכל למפריש מחלת ח"ל וזה דומה להא דלקת מהנכרי או מהשוק דבודאי באיסו' הפרשת משל ח"ל על של א"י ליכא טעמא אחרינא רק משום ה"פ עה"ח כמבואר במשנה ה' פ"ק דתרומת יעו"ש:
ד' ומש"ע וז"ל ונראה לפענ"ד לומר דודאי דברי המ"כ קיימים כו' הא קיי"ל דטבל אוסר במשהו והוא לכאורה מדאורייתא כו' הואיל והיתרו במשהו כו' כל אלה דברי שגיאה דהדבר ברור דטבל בעל מדאורייתא כמו כל האיסורין וכך מבואר בפי' הרא"ש לנדרים דף נ"ט ע"ב ד"ה דלמא לחומרא ע"ש דמיירי לענין תרומה וכתב עלה דבטל הדאורייתא ברוב ואע"ג דתרומה היתרו במשהו אע"כ דהך סברא דהואיל והיתרו במשהו סמך בעלמא הוא מדרבנן וזה דבר ברור ופשוט ויתבאר עוד אח"כ:
ה' ומה שכתב וז"ל וכן משמע בשלהי ע"ז דאיתא התם הטעם דטבל במשהו כו' משמע דמדאורייתא גם כן לא בטל תמהני על כ"ח. איך הניח אותו שכלו היושר לאמר זאת אחרי רואיו שהר"ן שם ושאר מפרשים והתוספות בנדרים דף נ"ח כלם הקשו ל"ל לטעם דכהיתרו כך איסורו ולא סגי ליה בטעמא דדבר שיש לו מתירין והוצרכו לדחוק דאיירי שהיכי שאין לו מתירין ומשום דסתמא תני דלא בטל משמע אפילו אין לו היתר ואלו לפי דעת פא"מ מאי התחילו להקשות הא ודאי איצטריך להאי טעמא לומר שאינו בטל מדאורייתא ובפרט לפמ"ש מע"ל אח"כ ח"ל ועוד יש ראי' מדתני לה התם דומיא דיי"נ משמע שהוא מן התורה כו' וא"כ אין מקום לקושיות כל הגאונים הללו דמש"ה שם דתני לה דומיא דיי"נ הוצרך הש"ס לומר טעמא דכהיתרו כך איסורו כפי שיהי' מן התורה דומיא דיי"נ ותו איך יעלה ד"ז על הדעת מאחר דבנדרים דף נ"ח קתני כל דשיל"מ כגון טבל ומעשר שני והקדש וחדש לא נתנו בהן חכמים שיעור ואם הוי טבל מדאורייתא לא בטל היכי יהיב בי' טעמא בטבל משום דשיל"מ וזה כיהודא ועוד לקרא א"ו דהכל מדרבנן וכן כ' שם הרא"ש באותו מקום שהוא מדרבנן ודוחק לומר דמיירי התם בטבול למעשר וכ"ז פשוט ומ"ש מע"ל דהכי משמע מסתימת הפוסקים אדרבא דבר מלא הוא בפי כל הפוסקים שאין שום דבר בעולם שיהי' אוסר מן התורה יותר מנ"ט ויתבאר עוד אח"כ:
וי"ו ומה שהביא כ"ת עוד ראי' לדבריו וז"ל ועוד ראי' מדתני לה התם דומיא דיי"נ ויי"נ מן התורה אוסר במשהו מדכתיב לא ידבק בידך מאומה משמע דה"ה לטבל עכ"ד שגה מאד בכ"ז חדא דאדדייק מהתם לידוק ממתני' דע"ז שם דתני ואלו אסורין ואוסרי' בכל שהן וחשיב שם יי"נ וע"ז ושאר איסורין שהם דברים חשובים ולא בטלו וא"כ לידוק מהתם דדברים החשובים מדאורייתא לא בטלי וזאת הלכה רווחת שהוא רק מדרבנן אלא ודאי מידי ארי' הא כדאיתא והא כדאיתא ותו דאדדייקת מהא דהוא דאוריית' מדתני לה דומיא דיי"נ דוק איפכא מההוא דנדרים דף נ"ח דחשיב טבל ומעשר שני וחדש דהני ודאי מדרבנן מטעם דשיל"מ ועוד עיקר הדבר מה ששגה דמה שהוא סבור דיי"נ מדאורייתא לח בטל וזה שבוש והכל מדרבנן וקרא דלא ידבק אסמכתא הוא ועיקר קרא דלא ידבק בע"ז כתיב ואיהו גופיה בטלה מדאוריי' וד"ז מלא הוא בכל מקום ואזכיר קצת מהן בזבחים פ' התערובת טבעת של ע"ז שנתערבה במאה טבעת ונפל א' מהן לים הותרו כולם מטעם דמדאוריית' ברובא בטל ומבואר בבית יוסף סימן ק"י ע"ש עוד ביורה דעה סימן ק"מ ויין נסך משום לתא דע"ז הוא דאוסר במשהו ואינו חמור מגוף ע"ז עיין בר"ן בע"ז במתניתין דאלו אסורין ואוסרין בכל שהן יעו"ש. וכ"כ הר"ן עוד בע"ז במשנה דיי"נ שנפל לבור ע"ש. דיי"נ וע"ז מדינא בטלי יעו"ש וכ"כ עוד הר"ן בפ' סוף כל הצלמים בסופו דהא דתני יי"נ שנפל לבור כולו אסור בהנאה דאוסר בכ"ש היינו מדרבנן אבל מדאורייתא נתבטל ומש"ה קאמר רשב"ג שימכר כולו לנכרים חוץ מדמי איסור שבו הואיל ונתבטל כדינו מן התורה משא"כ בלא נתבטל יעו"ש ואם אמרתי לספר כל המקומות שמבואר ד"ז תקצר היריעה מהכיל באופן שאין שום איסור בעולם שלא יתבטל זולת בריה דיש דעות דמדאורייתא לא בטל ולא קיי"ל הכי. סוף דבר שהדבר פשוט דטבל מדאורייתא בטל ורבנן אסמכי' לומר דלא בטל משום דכהכ"א. והוא רמז וסמך בעלמא וגרם לו לפא"מ שלא עיין היטב. וכבר אמרו חז"ל שדברי תורה אין אדם עומד עליהם אא"כ נכשל בהם לכן אל ירע בעיני כ"ת אם נכשל ושגה בדבריו בענין הזה בכמה דברים. כי כך היא דרכה של תורה והש"י יצילנו משגיאות ויאיר עינינו בתורתו:
זיי"ן ומ"ש עוד וז"ל ואין לומר דהסברא היינו משום דהוי דשיל"מ כו' והאריך לסתור ד"ז ובפשיטות הו"ל לסתור זאת דזה א"א דהא התוס' והר"ן ושאר הקדמונים פירשו דה"ט דכהכ"א קאמר בגוונא דאין לו מתירין יעו"ש:
חי"ת עוד כתב והא דהוצרך לומר דהיתרו במשהו כו' י"ל שא"צ להוציא הוצאות להתירו טעות הוא דאי משום הוצאות לא הוי צריך לומר הואיל והיתרו במשהו דדין הוצאות לא נאמר אלא כשצריך להוציא יותר ממה שהי' צריך להוציא מתחלה משא"כ בהא לפום סברתו דהשתא דהוא דשיל"מ משום שיכול להפריש ממ"א א"כ אפי' אי לא הוי היתרו במשהו ג"כ לא הוי דשיל"מ כיון שאינו מפסיד ע"י תערובת הלזה ומלבד שדבר זה הוא מושכל ראשון. הנה הוא מבואר בכמה דוכתי ויעיין בזה במקומו בע"ז גבי טבל ויי"נ בההו' דכהכ"א בהר"ן שם שכ' דבאין לו פרנס ממ"א וצריך להפריש מני' ובי' יותר מלפי חשבון לא הוי דשיל"מ כיון שצריך להוציא הוצאות יותר מדינו ע"ש וכ"ז פשוט וא"כ אין התחלה כלל לדבריו בזה:
ט' ובהא נסתר ג"כ מ"ש כת"ר וז"ל ועוד דא"כ טבל הטבול לת"מ דאין היתרו במשהו אטו לא מקרי דשיל"מ אע"כ דלאו משום דשיל"מ נגעו כו' ממילא לפי דרכו עדיין לא תירץ איך מקרי דשיל"מ חתר שצריך להוציא הוצאות כיון דאין היתרו במשהו אבל האמת כמ"ש דכיון שאין ההוצאה יותר מדינר בודאי הוי דשיל"מ מש"ה גם בטבול למעשר או ת"מ הוי דשיל"מ והיכי דאין לו פרנסה ממ"א באמת אינו דשיל"מ כמ"ם הר"ן שם:
יו"ד ומ"ש עוד הן אמת דרש"י ז"ל ס"ל בהדיא דטבל שנתערב בחולין מדאורייתא בטל ברוב כו' לל"ק דא"ל לך קח מהשוק ע"כ לא ידעתי מדוע כ' כ"ת לל"ק דזה הוא מוכרח גם לל"ב וסוף דבר כבר ביררתי לכ"ת דודאי טבל בטל מדאורייתא וא"כ כל מה שהאריך רו"מ שם הכל בטל רק מה שסיים וז"ל ומעתה בנ"ד כו' הוא באמת דלכאורה ראי' מהט"ז והש"ך כו' עד סוף הענין כ"ז הוא נכון לדינא ויתבאר אי"ה לקמן:
י"א כתב עוד כת"ר וז"ל ועוד נלפענ"ד ליישב דברי המ"כ כו' הנה מלבד הדוחק שיש בדברי הש"ך כו' תחלה אבאר קושיות הש"ך והוא עפ"י מה שהביא בסקי"ח בשם הרא"ש דמחמת דטבל אוסר במשהו נעשה כולו טבל והוא דומה למה דאמרינן חנ"נ והיינו לומר דמדרבנן נעשה כולו טבל א"כ ה"ה וכ"ש היכי דאיכא נ"ט באופן דלא נתבטל מדאורייתא אמרינן ג"כ דנעשה דכולו נעשה טבל מדאורייתא (כבר ביארתי כ"ז בסימן מ"א בד"ה ועתה נשים פנינו) ותהא הוקשה הש"ך ל"ל למימר הטעם דהשאור אין בטל דמשמע דבשאור לחודי' איכא חיוב ומש"ה יכול להפריש ממ"א הרי באמת גם בעיסה גופי' איכא חיוב כ"ז שלא הפריש על השאור וקושי' ש"ך זו בין אי מיירי במשהו ואמרו דאין השאור בטל מטעם דטבל אוסר במשהו וא"כ גם בעיסה איכ' חיוב זה ובין אי מיירי בנ"ט ואמרו שאין השאו' בטל מדאורי' יש חיוב עצמו גם בעיסה ואהא תירץ דה"נ קאמר שאינו בטל ממילא מהפך הכל לאיסור כ"ז פשוט בכוונת הש"ך מעתה מ"ש כ"ת שדוחק יש בדברי הש"ך דפשט לשונו לא משמע הכי אני תמה דאדרבא הפשוט הוא כתירוצו עד שאין התחלה כלל לקושיות הש"ך לרוב פשיטת תירוצו:
יב וכן מ"ש קשה עוד שהרי ע"כ לא מטעם זה כו' דאלו לטעם זה כו' אין מקום כלל לדברי כ"ת וכ"ת הבין דמ"ש הש"ך תיפוק לי' דנעשה כולו טבל בא להקשות למה לי להר"ש לומר דמדאורייתא לא בטל תיפוק לי' דמדרבנן לא בטל ואני תמה מי הכניס את כ"ת לתגר זה לאיזה ענין ידבר הש"ך כאן אי הוא דאורייתא דלא בטל או דרבנן דהרי דבין כך ובין כך יפה הקשה ויפה תירץ וכמו שפרשתי דבריו ויעיין פא"מ עתה היטב שיראה שטעה מאוד בכוונת דברי הש"ך לתלות בו בוקי סריקי ויראה שאין שום ביאור לדבריו רק כמו שפרשתי.
יג וממילא גם מ"ש וכדי ליישב קושיות הש"ך נ"ל דבודאי הר"ש והרא"ש ס"ל כו' אין מקום כלל לדבריו אלה כאשר כבר ביארתי דאפ"ה הקשה הש"ך שפיר דמשמעות דבריהם דבשאור לבדו איכא חיוב דאורייתא הרי כולו נעשה טבל דאורייתא וזה פשוט וגרם טעיות אלו לפא"מ שלא העמיק הרחיב בפשט הדברים והלך כאשר יהלך איש על גבי גחלים מחמת זה טעה הרבה בפשט הענינים הן אמת שבתשובתי סימן מ"ב הארכתי בראיות לדחות כל דרכו של הש"ך ז"ל בדינים הללו ואלולי הטרחא הייתי מעתיק דברי לכ"ת אבל עכ"פ כ"ת רצה לשפוך סוללה על הש"ך ז"ל מבלי מבין פשט דבריו לאשורו.
יד ומש"ע ע"כ הוצרכו לומר דשאור לא בטל בעיסה כו' ומיירי מתני' היכי דליכא ששים נגד השאור תמה אני איך העלים כ"ת את עיניו ממה דתני שם בסוף הפרק א"כ למה אמרו הטבל אוסר בכל שהוא כו' ופירש לה הר"ש דקאי אהך מתני' דתני דהיכי דליכא פרנסה מפריש מהכל הרי דמוקי לאותה משנה במשהו ונהי דמה דאמר כ"ת דלק"מ על המ"כ מהמשנה משום דמתני' מיירי בנ"ט שפיר קאמר וכבר כתבתי ג"כ בתשובתי משום דהמ"כ יפרש דהא דתני' א"כ למה אמרו הטבל אוסר בכ"ש לא קאי כלל אדלעיל אלא אעלמא קאי דקיי"ל דטבל אוסר במשהו אבל לפרש כך בדברי הר"ש קשה כיון דהוא פירש דהאי א"כ למה אמרו קאי אמתני' דלעיל וכבר הביא הש"ך בס"ק י"ח גם בשם הרא"ש כך שמפרש הטע' דמפריש מכי' ובי' משו' דטבל אוסר בכ"ש במינו כו' הרי דמפרשו למתני' בכ"ש אמת שבתשובתי ישבתי כל זאת ובד"ה ועתה להך פירושא ובד"ה ואחרי שבררנו דדעת הג' ע"ש) בארוכה אבל על מע"ל צד תמיהות במקומה עומדת איך לא שם לבו לזאת ורצה לתפוס בזה על הש"ך ולא העמיק כראוי בפשט הדברים וגם כ' אח"כ ואי קשיא א"כ אם הוא מין בא"מ איך עושה את הכל טבל כו' הא דוקא מין במינו הוא דטבל במשהו ולא ידעתי איך ארכבי' אתרי ריכשי דהא חד בבא הוא דמחלק בין יש פרנסה לאין פרנסה ואחר דמוקי למתני' שאין ששים מהו זה שכתב דטבל במשהו אמינא כד ניים ושכים כ"ת אמר לה.
ט"ו גם מ"ש חדא דלענין חיוב חלה הוי מין במינו שהרי זה חייב כמו זה כו' טעות גדול הוא דאי משום הא לא הוי חין במינו דהרי בע"ז פ' השוכר פליגי אביי ורבא בחמירי דחיטי וחמירי דשערי שנתערבו טבל בחולין אי הוי מין במינו או מין בשא"מ ובשאור חטים בעיסת שעורים כ"ע מודי דהוי מין בשא"מ כמ"ש הב"י בסימן צ"ח בשם האגור דשאור ועיסה הוי ב' מינים ופירש שם הפר"ח דמיירי בשאור חטים בעיסת שעורים דאלו בשניהם של חטים מבואר במתניתן דהוי מין במינו והיינו משום הטעם שכ' הר"ן בשם הרמב"ן בע"ז בההיא פלוגתא דאביי ורבא וז"ל דשאני עיסה הואיל וראוי להמתין והוי שאור מש"ה הו"ל מין במינו מהשתא עכ"ד א"ו מיירי האגור כנ"ל ועכ"פ יצא לנו דאי משום שזה חייב כמו זה לא הוי מין במינו וזה פשוט בדוכתא טובא אין מהצורך להאריך בסתירת דבר זה ואגב ק"ק אצלי בדברי האגור הנ"ל דלכאורה י"ל דגם בכה"ג הו"ל מין במינו לענין דבשיל"מ משום דהוי כמו מים ומלח בעיסה וכמ"ש הפר"ח עצמו בסימן ק"ב סק"ה דשאור ועיסה הוי כמו מים ומלח בשלמא לטעם הרמב"ן שהביא הפר"ח בסימן צ"ח דמש"ה הוי שאור ועיסה מין אחד משום דראוי להמתין ותהי' שאור א"ש דזה לא שייך בשאור חטים ועיסת שעורים דאף שימתין לא יהי מין אחד משא"כ לפי טעם זה דהוי כמים ומלח מה חילוק יש מיהו י"ל משים דדין מים ומלח לא נאמר רק לענין דשיל"מ ולא לשאר דברים וא"כ האגור י"ל דלא מיירי שם לענין דשיל"מ כן נ"ל ולאפס הפנאי לא שמתי עיוני עתה לדבר זה בהיות אין בו נ"מ לנ"ד:
ט"ז גם מ"ש ועוד דאחר שהשאור החמיץ את העיסה נעשה הכל שוה ונעשה מין במינו כו' שיבוש הוא דא"כ גם בכל מין בא"מ ודשיל"מ נימא דאוסר במשהו משום דע"י שנתערבו נעשה הכל שוה אע"כ דז"א וגם זה פשוט אין מהצורך לסתור זאת רק מ"ש ועוד שהרי הא דטבל כו' ממים ומלח כו' הוא האמת וכמו שהבאתי תחלה מדברי הפר"ח בסימן ק"ב גם מ"ש ולפ"ז אין כאן אפי' ריח קושיא על המ"כ הוא נכון וכן כתבתי גם אני בתשובתי:
י"ז מ"ש ובאמת שהש"ך ז"ל כ' דה"ה עיסה כו' דלשטתו אזיל דס"ל דהטעם הוא משום דהטבל אוסר במשהו כו' אין מקום לדבריו בזה כי כבר כתבתי באות א' דהש"ך בכל אותו הס"ק לא מיירי רק לענין להפריש מני' ובי' וא"כ אין מקום גם למ"ש פא"מ ובהכי מתיישבי' דברי הפרישה כו' באין מקום לתמיהת הש"ך עליו כו' כי הש"ך שפיר השיג כי הש"ך מפרש בדעת הפרישה דאוסר בעיסה להפריש מני' ובי' וכדעת המ"כ ומש"ה השיג על הפרישה וא"כ אין מקום למה שתירץ פא"מ ואלו דקדק מע"ל היטב בדברי הש"ך בכל אותו סקי"ח לא הי' כותב דברים הללו ואולם בתשובתי בסימן מ"ב בסוף ד"ה והאמת) הארכתי ליישב דברי הפרישה בדברים נכוחים כי הארכתי לדחות שם דרכו של הש"ך בדינים אלו ולרוב הטרדא א"י להעתיק את דברי לכ"ת אבל לא כאשר רוצה מע"ל לדחות דברי הש"ד בקנ' רצוץ מבלי עיון כלל אכן ז"ש ובלא"ה דברי הש"ך במה שהשיג על הפרישה כו' שיש כאן איזה חסרון בדפוס עכ"ד כ"ת האמת אתו בזה וכבר כתבתי בתשובתי (שם בד"ה הנ"ל) דמ"ש הפרישה עיסה כל זמן שאין לה שיעור חלה וגם מ"ש הש"ך דחלה אין לה שיעור מן התורה לית להו פתרא כלל ושם הארכתי בזה:
יח ומ"ש עוד וכפי הנראה מההעתקה כו' כי הד"מ סובר שדעת הטור כן גם בעיסה וע"כ שפיר הקשה על המ"כ ובהכי ניחא ג"כ מה שהקשה מהטור ולא מהמשנה עכ"ד אין זה אלא דברי תימא דאטו משום שהוא סובר דדעת הטור כן גם בעיסה מכח זה יקשה על המ"כ הא בודאי כי היכי דלא קשיא מהמשנה משום דמיירי בשאור ה"נ לא קשה מהטור א"ו הברור כמ"ש באות א' דהד"מ לא הקשה על המ"כ רק לענין להפריש מיני' ובי' ואהא שפיר הקשה דלענין זה הוי עיסה ק"ו משאור וכמ"ש הש"ך בס"ק י"ח והא שלא הקשה מהמשנה ג"כ כבר ישבתי שם באות א' ובאות ב' היטב ואין מהצורך שוב לכפול אותן הדברים יעו"ש:
יט ובמ"ש שוב מצאתי בתשב"ץ כו' הרי להדיא דהי"א אלו ס"ל כדעת המ"כ כו' בזה דיבר נכונה דודאי זהו דעת א' אלא שאני תמה איך לא הוקשה לו על שיטה זו מה דקשיא טובא אי מיירי כשאין ס' למה מהני פרנסה ממ"א הרי משמע בהדיא בנ"ט גמור אפילו פרנסה לא מהני ממתני' דנתן שאור חטים לעיסת אורז אם יש בו טעם דגן חייב בחלה וכן במתני' דעושה עיסה מהחטים ומהאורז אם ישבו טעם דגן חייב בחלה ולא תני סתם דאם יש פרנסה יפריש רק על של חטין והיינו ע"כ כדיהיב הרא"ש התם טעמא דמשום טכ"ע דאורייתא הכל נעשה טבל וצריך להפריש מהכל וא"כ אם נימא דכאן מיירי בנ"ט גמור איך תני דמהני פרנסה. ובתשובתי סימן מ"א (בד"ה ועתה להך פירושא ובד"ה ונראה ברור שזהו) עמדתי בזה ולא מצאתי תירוץ לזה שם רק לומר דשיטה זהו ס"ל דבהא דבנ"ט נעשה הכל טבל ולא מהני פרנסה היינו דוקא בחטים ואורז לפי שהאורז נגרררים אחר החטים וכמ"ש ב"י בשם הרשב"א בסי' שכ"ד הובא שם בט"ז וש"ך משא"כ בשאר ב' מינים לזאת בקשתי עתה מרו"מ היות שספר התשב"ץ בידו יעיין היטב בכל דינים הללו שם בדברי התשב"ץ ומה שביאר שם בדין חטים באורז ואם מתוך דברי התשב"ץ יצא לו ישוב לקושי' זו יודיעני במכתבו:
כ ומ"ש עוד נלפענ"ד ליישב כו' דמה בכך שיש יותר מס כו' ובמ"ש הש"ך בסימן צ"ח בשם הרשב"א כו' אין משם ראי' כלל מב' טעמים חדא דאע"ג דכ' הש"ך משמם דכיון דנרגש הטעם ביותר מס' פשיטא דאסור מ"מ כוונתם מדרבנן דהא הש"ך עצמו כ' מיד בס"ק שאח"ז דברי או"ה בסתם בלי חולק דהוא דרבנן והיינו דאע"ג דנרגש טעמו מ"מ טעמא קלישתא הוא ובטל מדאורייתא ותו דאפי' אם הי' כוונתם דלא בטל מדאורייתא היכי שנרגש הטעם ביותר מס' מ"מ אין ראיה מזה למלתא דעביד לטעמא כי יותר חמור איסור דלא עביד לטעמי' אם נ"ט ביותר מס' ממלתא דעביד לטעמי' באופן דקוב הפוסקים סבירא להו דעביד לטעמיה הוא רק מדרבנן וכבר מוזכר כ"ז הרבה בדברי האחרונים ואולם לא אטריח את מע"ל להאריך בזה כי כ"ז אינו ענין כלל לנ"ד כאשר אכתוב מיד אח"כ.
כ"א ומש"ע ובהיות כן א"כ הדבר כפשוטו כו' דשאור בעיסה כו' ומלתא דעביד לטעמי' כו' אינו בטל מדאורייתא כו' עכ"ד בזה טעה מאוד מע"ל דדין מחמיץ הוא זה ואינו ענין כלל למלתא דעביד לטעמי' דאפילו מאן דס"ל במלתא דעביד לטעמי' דהוא מדאורייתא:
אבל מחמץ מודה שהוא דרבנן ובאמת גם מע"ל הרגיש קצת בזה מסברתו וכ' דכד מעיינינן שפיר אכתי איכא לספוקי כו' ובאמת מלתא דפשיטא הוא ולית בי' ספקא כלל ובעת שכתבתי תשובתי בדין זה לא היה לפני ספר הפר"ח ואעפ"כ כתבתי שם (בד"ה באופן שבאו דברי הר"ש) מדעתי דמחמיץ ודאי מדרבנן כי כך הבנתי מהפוסקים ועתה שבא ליהו ספר הפר"ח מיד פא"מ ראיתי שם בסימן צ"ח סק"ז שהדבר פשוט אצלו דמחמץ אינו נתינת טעם ואינו רק מדרבנן והוא כמו דבר המעמיד יעו"ש ואעפ"י שהוא חולק על או"ה בדין הרגשת הטעם ביותר מס' ואעפ"כ במחמץ מודה שהוא דרבנן וכן הלכה רווחת פה מלא בדברי כל אחרונים ואין מערער בדבר ומהתימא על מע"ל שהעלים עין מדברי הפר"ח שבס"ק ז' הנ"ל וממילא נדחה מה שסיים מע"ל לומר דיש בנ"ד מזור ותרף להפריש ממ"א הואיל והשאור בבארש"ט עביד לטעמי' ז"א דמחמץ הוא דרבנן וכנ"ל.
כ"ב ומ"ש אמנם ראיתי להטור בא"ח סימן תמ"ב כו' עד ולפי סברת הטור יש היתר לנ"ד. תמהני איך נעלם מאתו דברי המג"א שם בס"ק ט' שהקשה קושייתו והוכיח מזה דהטור ס"ל דמעמיד הוי דאורייתא יעו"ש ואולם הפר"ח שם בס"ק ה' תמה באמת על הטור למה הוצרך לבערו הרי מעמיד הוא מדרבנן ונשאר בקושיא ולא רצה כלל לומר בדעת הטור דמעמיד הוא דאורייתא ומוטב לו להשאיר דברי הטור בקושיא וגם בפרי מגדים שם כ' על דברי המ"א דאנן קיי"ל דלטעמי ומעמיד הוי דרבנן יעו"ש וממילא בדעת הטור שפיר י"ל דמיירי אע"ג דאיכא ס' בעיסה נגד השאור מ"מ לא הוי מה"ח עה"פ משום דאזיל לטעמי' דס"ל דמעמיד הוי מדאורייתא כדברי המ"א וה"ה במחמץ משא"כ לדידן דהלכה רווחת דמחמץ הוא דרבנן א"כ לא הו"ל להד"מ להקשות מדברי הטור על המ"כ דאדרבא דברי הטור הם דלא כהלכתא א"ו הד"מ לא איירי רק לענין מני' ובי' וכמ"ש באות א' אבל לענין ממ"א כ"ע מודי להמ"כ והמחבר ורמ"א שכתבו להפריש ממ"א ע"כ מיירי בנ"ט גמור שחין ס' בעיסה נגד השאור אז מותר להפריש ממ"א או שיעשה עיסה קטנה פחות משיעור חלה ואז מותר להפריש אפי' אם יש ס' וכמ"ש בזה לעיל באות ב' אבל בענין אחר אין מפרישין ממקום אחר כך העליתי בתשובתי (בד"ה ועתה נשים פנינו):
כ"ג ומ"ש עוד נלפע"ד דרך רביעי כו' אלא מצד חומרא וקולא כו' הצעה זו אמת דמש"ה הוי מה"ח עה"פ הואיל דזה חמיר וזה קל. ואולם מה שהוליד והצמיח מזה סברא ישרה דהיכי כו' תרי טעמי כו' זה אינו כלום ואינו סברא ישרה כלל חדא מצד השכל דמה בכך אפי' אם יהי' בו אלף טעמים דרבנן מ"מ כולם דרבנן וזה דאורייתא ממילא הוי זה חמיר וזה קל. ותו דהנך רואה בדברי הר"ש במתני' דשאור בעיסה שהוצרך לומר דטכ"ע דאורייתא ולא סגי ליה בתי' מעלתו. ותו יש ראיה ממה שהרגיש מע"ל בעצמו דבדינא דהמ"כ הוי ג"כ ב' טעמים חדא דדשיל"מ וחדא דכהכ"א ומה שדחה מע"ל את זאת משו' דבעיסת נכרי לא שייך טעמא כהכ"א מע"ל הולך לשיטתו שכ' כן בדרך הראשון להסביר טעם דכהכ"א ומתוך זה הוליד שם דבעיסת עכו"ם ליכא הך טעמא אבל גם בזה לא דיבר נכונה כי כבר ביארתי דטעם זה הוא סמך בעלמא שאסרוהו רבנן במשהו מה"ט ופשיטא דאיתי' לה"ט בכל דבר שנתערב ודרך מע"ל בזה המה דברים חדשים לא שערום אבותינו. ותו דאכתי איכא ראי' להך מנדרים דף נ"ז ע"ב בהרא"ש ד"ה דלמא לחומרא דהתם פשיטא דאיכא בי' תרי טעמי דלא ליבטל חדא דהוי דשיל"מ ואידך דהיתרו במשהו דהא מיירי שם הרא"ש גם מתרומה גדולה ואפ"ה כ שם דאי איכא רוב דהיתרא לא יפריש עליו ממ"א ודי בזה לסתור סברתו:
כ"ד גם מ"ש ובהיות כן בנ"ד דיש בהבארש"ט גם כן ב' סברות שלא יתבטל חדא דהוי מעמיד ועוד דהוי דשיל"מ מה שלא מצא רק טעמים אלו ולא טעם דהיתרו במשהו הוא מחמת ב' דברים חדא דמע"ל אזיל לשטתי' דטעם דהיתרו במשהו לא שייך בעיסת נכרי כיון שלא היה טבל מעולם וה"נ הבארשט לא הי' טבל מעולם ואידך משמע לי' למעלתו דסברא דבא לתקן כמים ומלח לא מהני רק לענין דשיל"מ ולא לענין הסברא דכהכ"א כמו דלא מהני סברא דבא לתקן לענין שאר דברים וכמ"ש לעיל אות ט"ו בשם הפר"ח סימן ק"ב וסימן צ"ח אמנם למה שאכתוב באות שאח"ז ליתא לכ"ז ע"ש:
כ"ה גם מ"ש ואין להקשות הא בהאי דינא דהמ"כ כו' זה ליתא דבעיסת נכרי כו' עכ"ד הולך לסברתו אבל כבר כתבתי באות כ"ג דאין הדבר כן אלא בכל דבר שייך ה"ט דהיתרו במשהו וראיה לזה דאלת"ה הא דהקשו התוס' והקדמונים ל"ל להש"ס לומר דטבל הוי דשיל"מ הא בלא"ה לא בטל משום טעמא דכהיתרו כך איסורו ולא תירצו כלום עיין בתוס' נדרים דף נ"ח וכדברי מע"ל הא אין התחלה לקושייתם דשפיר צריך לטעם דשיל"מ היכי דליתי' לטעמיה דהיתרו במשהו כגון בעיסת ותבואת נכרי וכדומה לזה בדבר שלא הי' טבל מעולם א"ו דה"ט שייך בכל דבר ובהוכחה זו ג"כ מוכח דסברא דבא לתקן כגון מים ומלח מועיל ג"כ לענין טעמא דכהכ"א דאל"כ אכתי לא הוי מקשי מידי דאצטריך לטעמא דדשיל"מ היכי דבא לתקן אע"כ דאע"ג דסברא דבא לתקן לא נאמר לענין כל דברים האוסרים במשהו במינן כמ"ש באות הקודם בשם הפר"ח מ"מ לענין דשיל"מ ולענין דכהכ"א איתי' לדין בא לתקן ודברתי מזה בתשובתי (בסימן מ"א בסופו בד"ה והרב ע"ש) ועוד יראה מע"ל סתירה לדבר זה ממ"ש אח"כ דבדינא דהמ"כ ליכא כלל טעמא דדשיל"מ וא"כ מוכח ע"כ דאין בו רק טעמא דכהכ"א וא"כ נסתר כל דרך מע"ל בענין סברא דכהכ"א דלפי דרכו ליתא בעיסת נכרי.
כו גם מ"ש וזה ליתא דבעיסת נכרי הא דטבל לא בטל ע"כ לא הוי אלא מטעם דהוי דשיל"מ טעות גדול הוא זה דדשיל"מ לא שייך הכא דהא התוס' והר"ן בע"ז כתבו דאצטריך לטעמא דהיתרו במשהו היכי דליכא דשיל"מ כגון שאין לו פרנסה ממ"א ומניה ובי' כשיפריש יצטרך להפריש מהכל משום חשש מה"פ עה"ח וא"כ יש לו הפסד ובה"ג לא הוי דשיל"מ יעו"ש ממילא מכ"ש בנדון דהמ"כ דאין לי שום תקנה להפריש ממ"א ולא מני' ובי' אלא צריך להפריש כשיעור כל העיסה ועוד כדמסיק המ"כ א"כ איך עלה ע"ד מע"ל לקרות דשיל"מ לדבר שאין לו שום תקנה וא"כ ליתא הכא לטעמא דשיל"מ משום זה כתבתי באות הקודם דנסתר דרכו של מע"ל דכיון דדשיל"מ ליכא הכא א"כ הטעם הוא משום דהיתרו במשהו אכן גם זה הוא לדרכו.
כ"ז אבל באמ' שגה מע"ל בכל זה כי המ"כ לא הוצר' לדבר כלל לא מענין דשיל"מ ולא לענין כהכ"א כי לא מיירי כלל מאיסור משהו אלא כוונתו כפשוטו כאשר הרואה יראה לעינים שעיסת הגוי הי' רוב באופן שנתבטל העיסה כדין מין במינו דמדאורייתא ברובא בטל ומדרבנן בעי' ששים ושם לא הי' ששים מש"ה לא נתבטל מדרבנן וכל דברי מע"ל בזה דברי שגיאה הם.
כ"ח ועתה הביא את מע"ל לעמק יהושפט ונשפטתי אתו על אשר בא להלחם ולשפוך סוללה על דברי המ"כ וכ' וז"ל וכ"ז כתבתי ליישב דעת המ"כ לפי דרכו כו' אבל לפענ"ד דברי המ"כ בלא"ה אינם מוכרחים כלל והראי' שהביא אינו ראי' כלל ואדרבא יש ראי' להיפוך כו' עכ"ד והי דברי המ"כ בעיני מע"ל לשחוק והר הגדול הי' לפני מע"ל למישור התיצב ואשפטה אתו לראות דברי מי יעמוד יגיש נא מע"ל עצומותיו ידבר נא מע"ל למען יצדק ובתחלה אדבר נא לפניו איך כל דבריו דברי שגיאה במה שביקש לדחות דברי המ"כ במה שחילק בין חד"ר לתד"ר ובאמת דבר זה הוא ברור בש"ס ופוסקים ראשונים והחרונים אין פוצה פה ונודד כנף ותמה אני על מע"ל במה שהוקשה לו דברי המ"כ דאי אין רעה"מ הוי ספיקא דאורייתא ולכן אין מקום לראי' המ"כ ואדרבא הו"ל למע"ל לתמוי' על המ"כ שלא הוצרך כלל להסביר ראייתו מכח זה דהרי בלא"ה פשט הסוגיא מוכח הכי דהא קייל בי"ד סימן של"א דתרומה בזה"ז ואפי' בימי עזרא היא דרבנן דכן הלכה רווחת וא"כ בההוא דרש"ש שפלפול שם כל הסוגיא לבקש ממאי יפריש שלא יהי' מה"ח דאורייתא עה"ח דרבנן הרי הכל דרבנן אע"כ דאפ"ה הוי מה"ח עה"פ משום דזה חד"ר וזה תר"ד רק דמה שלא הביא המ"כ ראי' זו בפשיטות כוונתו לפי שרצה להביא ראי' אפי' לדעת האומרים דתרומה בזה"ז דאורייתא דאז ליכא ראי' זו (כבר ביארתי כ"ז בסימן מ"א בד"ה ואחרי שאנו רואים) מש"ה הוצרך לראייתו ממילא עכ"פ לפי מאי דקיי"ל להלכה רווחת דתרומה בזה"ז דרבנן א"כ דינא של המ"כ הוא ש"ס מפורשת הרי הראת לדעת דדברי המ"כ הם ש"ס מפורשת ועתה ראה גם ראה דבריו מבוארים בהרא"ש בסוגיא דנדרים דף נ"ז ע"ב ד"ה דלמא לחומרא ע"ש בההוא דליטרא בצלים שתיקנה וזרעה מתעשרת לפי כולו וכ' שם הרא"ש דצריך לעשר מלקוח מן הגוי ע"ש והרי מעשר ירק הוא דרבנן אין לו אפילו אסמכתא מן התורה כמ"ש התו' בחולין דף ז' ובע"ז ובדוכתי טובא דבר זה מבואר וא"כ מאי חשש אם יפריש מירקות שהם טבלים גמורים הא הם ג"כ תרתי דרבנן חדא דמעשר ורק מדבריהם ואידך דבזה"ז הוא דרבנן אע"כ דמשום זה שנתערב הוא תלתא דרבנן וא"כ לא די לנו מה שראינו מהש"ס דיש חילוק בין חד"ר לתד"ר אלא ראינו ג"כ דיש חילוק בין תר"ד לתלתא דרבנן. הר"ש במשנה דשאור ובמשנה דענבי בציר שהקשה איך יפריש ממ"א דלא להוי מה"ח עה"פ והוצרך לתרץ בשאור דטכ"ע דאורייתא ובענבי בציר הוצרך לתרץ שלוקח מן הגוי וכדומה אע"ג דתרומה וחלה דרבנן אפי' בימי עזרא אע"כ משום דהוי מחד"ר לתד"ר. הר"ש בפ"ה דדמאי משנה ח' והתוי"ט שם שהוצרכו לשבש את הירושלמי ולגרוס שנתערב חולין בטבלו דאלו טבל שנתערב בחולין אין מפרישין עליו מטבל גמור דהו"ל מה"ח עה"פ אע"ג דתרומה בזה"ז דרבנן אע"כ משום דהוי מחד"ר על תר"ד והירושלמי שם מיירי בענין שאין לו תקנה בדרך אחר א"כ חזינן דאפילו היכא שאין לו תקנה כלל לא שרינן להפריש מחד דרבנן על תרי דרבנן הב"י שהביא המ"כ הזה ולא ערער עליו ודאי ס"ל ג"כ כוותי' ואף שהד"מ ערער עליו ודאי לא ערער בדבר שמפורש בש"ס ופוסקים ולא נמצא שום חולק עליו כמו שנתבאר אע"כ דלא ערער רק לענין להפריש מני' ובי' וכמו שביארתי באות א' וכאשר אוכיח עוד דרמ"א ג"כ מודה לענין מקום אחר. הב"י והד"מ שהביאו המ"כ בההוא דפשטידא וכ' הטעם משום דטכ"ע דאורייתא וכן הש"ך והט"ז כתבו לשון זה ושום אדם לא ערער בדבר משמע ודאי דאי לאו דטכ"ע דאורייתא לא הי' יכול להפריש על הבשר אע"ג דחלה דרבנן אע"כ דזה הוי חד"ר וזה הוי תר"ד וש"מ דאפילו בדבר שאין לו תקנה כלל לא שרינן להפריש מחד"ר על תר"ד דהא כאן ליכא תקנה דהא מהבשר ודאי א"א להפריש ואפ"ה לא שרי להפריש ממ"א אי לאו דטכ"ע דאורייתא ובתשובתי (בד"ה ולדרך זה מיושב קושיות התוס') הוכחתי ג"כ מהתוס' דס"ל הכי דמחד"ר על תר"ד לא מפרישין רק לפי שהדברים קצת בארוכה לא כתבתים כאן לפא"מ בשגם שכאשר אכתוב בסמוך יראה ג"כ בלא"ה דהתוס' ס"ל כהמ"כ ועתה על מי בטח מע"ל שירד להלום הש"ס והפוסקים האלו ועל מי ישען לעזרה נגדם לכן לא יעשה עוד כזאת ויחזיק בדברי המ"כ ולא ירפה כי דבריו דברי תורה ואחרי שהראיתי שדברי המ"כ המה ברורים ומוכרחים א"א כלל לנטות מהן ימין ושמאל אשובה נא ואראה במקומות אשר נתקשה מע"ל בהם ואראה היעמדו דבריו.
כ"ט אמר מעלתו וז"ל ומ"ש ראי' מהקומץ לל"ב כו' ומפרש המ"כ דאע"ג דאין רעה"מ אפ"ה אינו חייב רק מדרבנן כו' צד חמיר כו' עלה בדעת מע"ל שהמ"כ חידש זאת מדעתו ובאמת כל דבריו הם דברי התו' בבכורות ובב"מ דף פ"ח ע"א ד"ה תבואת זרעך שכתבו להדיא דאע"ג דאין רעה"מ אפ"ה אינו חייב רק מדרבנן רק מה דקרי לי' מה"ח עה"פ אינו אלא דומה מה"ת עה"פ משום שזה חמור קצת יעו"ש ועתה מה להלין על המ"כ אחר שכל דבריהם הם דה"ת וכבר עמדתי ע"ז בתשובתי (בד"ה והנה לכאורה יש מקום לומר) וכתבתי ג"כ כמו שדרך מע"ל דהתו' ס"ל כהרמב"ם דספקא דאורייתא הוא רק מדרבנן לחומרא והוא מוכרח כפי הנראה ומה שהקשה למע"ל דמה לי עון מיתה מה לי עון כרת כו' לק"מ דגם בכרת עצמו לאו דבר ברור הוא שיהי' מדאורייתא לחומרא ומ"ש מע"ל שהרי הרמב"ם הוציא מס' ממזר כו' הנה הרבה ראיות נאמרו ע"ז ואין מן הצורך שנאריך עתה בענינים הללו כי כל הענינים הללו כבר נודעה בין החיים והוא ים גדול ורחב ידים אין עת האסף פה להאריך במה שאין בו צורך וסוף סוף כיון שדברים האלה הן הן דברי התוס' אין לנו לדון אחריהם ועתה הביא המ"כ ראי' דאם אפילו בב' דברים ששניהם מדרבנן רק שא' מהם דומה יותר חיוב אפ"ה אין מפרישין מזה על זה מכ"ש אם הא' חד"ר ואידך תד"ר דאז בודאי זה דומה יותר חיוב וזה ראי' בריאה וטובה וראוי למי שאמרה והרי לך בבירור דהתוס' ס"ל ג"כ כדברי המ"כ:
ל' ומש"ע וביותר אני תמה מאוד בדברי המ"כ עד באופן שדברי המ"כ בראיותיו א"א להולמן כלל איני יודע מה הוא סח דודאי מה שיקנה מהנכרי קיל מהדמאי לפום הסברא דאין רעה"מ משום דזה אעפ"י שהוא מדרבנן מ"מ חשש איסור תורה יש בו והלקוח מהנכרי אין בו חשש איסור תורה והוא דומה להתערובת וזה מבואר שם בתוס' בב"מ דמש"ה לא אמר להפריש מדמאי משום שהוא דומה יותר חייב מתערובת לפום הסברא דאין רעה"מ משא"כ לקוח מהנכרי הוא שוה לתערובת ולפי שהי' סבור מע"ל שדברים אלו חידש המ"כ מעצמו נקל בעיניו לדחותם בשיבושים ואלו הוי ידע שהם דהת"ו הי' מעיין היטב קודם שידחם:
ל"א ומ"ש ואדרבא יש לי ראי' להיפוך כו' מדפי' רש"י לל"ק כו' גם דחי' זו כ' מע"ל מחמת שהי' דברי המ"כ נקלים בעיניו כי הדבר פשוט דלק"מ דבלשון ראשון של רש"י לא חידש עדיין מענין הביטול ומיירי בגוונא שלא הי' ביטול כלל שהי' שוה בשוה וע"ד שפי' הר"ש בפ"ה דדמאי משנה ח' לדברי הירושלמי הבאתי למעלה באות כ"ח יעו"ש ובלא"ה אין להביא שום ראי' מפי' ראשון שברש"י דבודאי היא דחוי' מכמה טעמים דהא מבואר במשנה ופוסקים דאסור להפריש מדמאי על הדמאי ואיך אמר לו קח מהשוק והרי רש"י לאו מה"ט דחהו לאותו פירוש אע"כ דפי' זה דחוי ורש"י ז"ל אטו כי רוכלא לחשוב וליזול כל הדחיות שיש להקשות על אותו פי' וכבר כתבתי בתשובתי מזה ובד"ה באופן שיצא לנו מדברינו כו' ע"ש בסימן מ"א):
ל"ב ומ"ש ועוד ראי' ברורה לפי הפי' השני כו' ודבר פשוט הוא דדמאי קיל איסורי' כו' הותר לעניים כו' עד סופו ידע מע"ל שכל מה שהוא מרבה להביא ראי' דדמאי קיל איסוריה יותר מטבל שנתערב לא נאבה ולא נשמע לו כלל לדחות דברי רבותינו בעל התוס' ואין אתנו יודע עד מה ולבא להכריע מהי דומה יותר חיוב מחברו. ודעתם ודעת בעלי הש"ס רחבה מדעתינו והרי המהרש"א שם בב"מ מבאר דברי התוס' הנ"ל דלקוח מעם הארץ אע"ג דהוא תד"ר מ"מ נקרא ה"ח עה"פ נגד חד"ר הואיל ודומה יותר חיוב וכ' שם מטעם גזרה ממי שיש לו כח לדמות בגזרת חכמים זו לזו ומה שנמצא בש"ס וקדמונים ובבירור דשניהם שוין יש לנו להאמין ומה שאמרו שחמיר מחברו יש לנו ב"כ להאמין אף שנראה לפי שכלינו להיפוך מדת חכמים כך הוא ולא בא המ"כ רק להראות שכל שאחד דומה יותר חיוב מחבירו אין מפרישין מא' ע"ח ממילא חד"ר ותד"ר דבודאי הא דומה יותר חיוב אין מפרישין מא' ע"ח וכל זה פשוט. ואולם בתשובתי לסימן מ"א בד"ה ולדרך זה) כתבתי דנראה לי דלא כפירוש המהרש"א. אלא דטעם משום שחד"ר הוא חיוב נגד התד"ר ואותו הפי' ברור לדעתי ואם יעיין מע"ל שם בדה"ת ומהרש"א יבין מעצמו כוונתי ולפ"ז דברי המ"כ מבוארים בתוס' דחד"ר ותד"ר הוי מה"ח עה"פ באופן שכל דברי המ"כ אין בהם נפתל ועקש והם חזקים כראי מוצקים:
ל"ג ומש"ע ובאמת כדי להבין דברי המ"כ כדי ליישבן כו' עד סופו כל דבריו אין להם שחר חדא וכי בפי' זה הם מיושבים דברי המ"כ אדרבא יותר המה מוקשים עם דבריו דמנ"ל לפרש פי' זר ודחוק ורחוק כזאת בש"ס ולהוציא מזה דינים חדשים גם מ"ש דמיעוט עכו"ם מעשרי' לא שמעתי מן העול' ועד העול' ועוד זאת אגיד למע"ל דאפי' אם אירע איזה עכו"ם משוגע שהפריש מעשר ואח"כ מכר תבואתו אפ"ה חייב הלוקח לעשר דמעשה עכו"ם לאו כלום הוא ובלא"ה כל אלה הם דברי הבל אין כדאי לסתור דברים אלו ועיין בזבחים דף מ"ה ובעירכין דף ו' ובתמורה דף ג':
ל"ד ומ"ש ואיך שיהי' ע"כ רש"י ז"ל לא ס"ל כסברת המ"כ ע"כ כו דיש להקל בנ"ד להפריש ממ"א עכ"ד אין בדבריו כלום דעוד לא מצא דרש"י לא ס"ל כהמ"כ דאי משום דלרש"י אין רעה"מ הו"ל ספקא דאורייתא והוא לחומרא מן התורה מ"מ יש עוד הכרחים אחרים לסברות המ"כ שהוא סברת התוס' בכל מה שדומה חיוב יותר אין מפרישין עליו כאשר יראה המעיין בדה"ת שם בב"מ וגם בלא"ה לענין חד"ר ותד"ר ודאי גם רש"י ס"ל כהמ"כ כדמוכח מפשטות הסוגיא לפי הלכתא דקיי"ל דתרומה בזה"ז דרבנן וכמו שביארתי באות כ"ח ובהיות כן לא נשאר מקום למע"ל להקל בנ"ד להפריש ממ"א:
ל"ה עוד אחת מה שנ"ל דלא כדברי מע"ל במה שבכל דבריו כ' דמה שאין היתרו במשהו כגון טבל לתרומת מעשר וכדומה לא שייך בי טעמא דכהיתרו כך איסורו וליכא בי' רק טעמא דדשיל"מ ולפום רהיטא לא נ"ל כך אלא כיון דשם טבל הוא אוסר תמיד במשהו אפי' במידי דאין היתרו במשהו דלא חילקו חכמינו ז"ל ומנא אמינא לה מהא דכ' התו' והר"ן בע"ז דהוצרך לטעמא דכהכ"א היכי דאין דשיל"מ. כגון שאין לו פרנסה ממ"א יעו"ש ולפ"ז קשה לכאורה במתני' דשאור ועיסה למה באין לו פרנסה ממ"א יפריש לפי חשבון מהכל ולמה לא יתבטל הא לא הוי דשיל"מ ונהי דמגופה דמתניתין לא מוכח משום די"ל דהוא מחמץ. וכן בענבי בציר י"ל שאין הפטור רוב מ"מ מההוא דמפרש הר"ש שם בסוף הפרק א"כ למה אמרו הטבל אוסר בכ"ש כו' קאי אההוא דלעיל באין לו פרנסה וכן הרא"ש הובא בש"ך דכולהו מפרשים הטעם משום דטבל אוסר בכ"ש ונעשה כולו טבל כו' הרי דמוקי לבבא דאין לו פרנסה דמיירי במשהו וכאשר הארכתי בזה בתשובתי (בסימן מ"א ובסימן מ"ב) לומר דאע"ג דבהא דפרנסה מיירי ביש בו בנ"ט מ"מ אידך בבא מוקמי' לה גם במשהו מטעם דטבל אוסר במשהו וא"כ הרי דבר שיל"מ לא שייך כשאין לו פרנסה וע"כ מטעם דכהכ"א כמ"ש שם הר"ש להדיא בסוף הפרק וא"כ קשה הא שם מיירי לענין ת"מ דאין היתרו במשהו אלא ודאי משמע דבכל טבל אוסר במשהו. ועוד סמך נ"נ בזה מדהקשה התוס' בנדרים ל"ל טעמא דדשיל"מ תיפוק ליה דכהכ"א ונשארו בקושיא ומדוע לא תירצו דצריך לטעמא דדשיל"מ לטבל שאין היתרו במשהו א"ו משמע שלא חילקו חז"ל והואיל ושם טבל היתרו במשהו לכן אמרו כל טבל מה"ט אפי' היכא דאינו דבר שיל"מ כן נראה לי לפום ריהטא אבל איני מחליט הדבר עד שיעיין בו פא"מ היטב כי להיות שאין בדבר זה נפקותא כ"כ לענין שאלתינו לא ראיתי להעמיק ולהרחיב הדבור בזה יראה פא"מ לשום עיונו בדבר הזה:
ל"ו עוד כתב מע"ל וז"ל עוד אמרתי להזכיר דבר א' כו' עד סופו הנה אעתיק לפ"מ דברי המ"ב בסימן מ"א ומהם יבין שאין מקום לדברי מע"ל וז"ל המ"ב שם הצריך לענינינו הת"ה כתב שיש ליטול עיסה לשאור קודם שיטול חלה ולהשהות אותו שאור כדי להחמיץ בה עיסות אחרות כדי שיהיו מה"ח עה"פ עכ"ד והשתא מה מועיל זה מאחר שנילושה העיסה בב"א אפילו אם יקח לשאור קודם שיפריש מ"מ אח"כ כשיפריש החלה מהעיסה הנשארת יפטר גם זה שלקח לשאור בכ"מ שהוא שהרי לא בעינן מוקף היכי שנילוש בב"א מדקיי"ל חלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש וכמבואר בי"ד סימן שכ"ג אע"כ שאני הכא דבדעתא תלי' מלתא וכיון שדעתו הי' מתחלה ליקח עיסה לשאור ולחלקו מהעיסה הנשארת הרי לא נכנס מעולם בחיוב א' וכאלו נילוש בפ"ע וינא לנו מזה שאפי' התם בת"ה דמה שמפריש לשאור מסתמא אינו כשיעור חלה ואלו הי' נילוש בפ"ע הי' פטור מחלה ולא אתא חיובו רק משום שנכנס עם עיסה הגדולה בשעת לישה ואפ"ה לא יפטר בו את החלה שמפריש מעיסה גדולה כו' עכ"ל ממילא מזה מבואר הכל היטב דזה השאור אינו נפטר במה שלוקח חלה מהעיסה דהוי כאלו נילוש בפ"ע ואפ"ה חייב בחלה כיון שהי' ביחד בשעת גלגול והי' בו שיעור חלה ומש"ה אפי' דנעשה אח"כ סופגנין אינו פוטרו כיון דאפה כל העיסה שנילושה עמו ביחד ותו דהא הוי נמלך דהא מתחלה כשלוקח השאור לקחו כדי לחמץ בו עיסות אחרות דהיינו לעשותה עיסה ואח"כ נמלך לעשותה סופגנין ובכה"ג חייב בחלה כמבואר בש"ע ומלבד המ"ב נ"ל פשוט דכיון דבשעת הפרשת חלה דעתו שלא לפטר מה שלקח מש"ה לא נפטר והמ"ב לא פלפל שם רק אי שרי לעשות כך לכתחלה עיין ש"ך סימן שכ"ו מה שפלפל על דברי המ"ב אלו בשם הב"ח אבל ודאי כל שעשה כן בפירוש דרך משל שלקח עיסה וחלקה והפריש חלה בפירוש רק על חצי' בודאי לא נפטר השאר ומכ"ז יראה מע"ל שאין מקום לכל דבריו בזה הן מחמת דברי המ"ב הן מחמת הטעם שכתבתי אלא דנ"מ אם החמיצו הבארש"ט בשאור זה קודם שנלקח החלה מהעיסה דאי לטעם דידהו הי' שפיר תקנה שיפריש מהעיסה ויכוין גם על מה שנלקח ממנו לשאור דלא גרע מה שנתערב בבארש"ט מאלו כבר נאכל משא"כ לדברי המ"ב אפילו בכה"ג לא מהני ואין להאריך בזה מאחר דבעובדא דשאילתינו כבר נאכל גם הפת שאפו מן העיסה בעת שהחמיצו הבראש"ט ולכן בודאי בשום אופן לא נפטר בחלה ראשונה:
ועתה אחרי שהעברתי כל דבריו תחת עיוני כאשר תעבורנה הצאן ע"י מונה וכבקרת רועה עדרו כן העברתים ובקרתים לכל אשר ימצא בהם בדק אבאר עתה לפני פא"מ מה שנ"ל בקצרה לעיקרא דדינא הנה מאחר שביארתי באות כ"ח דדבר מוסכם הוא דאין מפרישין מחד"ר על תרד"ר אפילו במקום שאין תקנה בע"א יעו"ש ובארתי ג"כ באות כ' וכ"א וכ"ב דהשאור בבארש"ט כיון דיש סמ"ך נגד השאור בטל מדאורייתא ומדרבנן לא בטל מטעם מחמיץ א"כ אית בי' בזה הבארש"ט תר"ד ואין לו שום תקנה כיון דמני' ובי' א"א להפריש וממקום אחר ג"כ א"א דהו"ל מה"ח עה"פ מיהו נ"ל דאם נזדמן לו עיסה שהוא ג"כ כזה הבארשט ממש כגון עיסה שהורמה שנתחמץ בשאור של חיוב דעיסה זו הוא ממש תד"ר כמו זה הבאר יוכל להפריש ממנה ונפטר גם השאור שבבארשט אבל אין לומר שיעשה בכוונה עיסה כזו כדי לתקן הבארשט דזה אינו דאין מבטלין איסור לכתחלה אפילו איסור דרבנן שאין לו עיקר מן התורה כמבואר בסימן צ"ט בש"ך סקי"ז ועל המ"כ שבסימן ש"ל בלא"ה ל"ק מה שלא המציא תקנה להפריש מעיסה כזו דהא איהו ס"ל דאין בילה וא"א להפריש מתערובת משא"כ לדידן דיש בילה שפיר יש תקנה זו רק דא"א לעשותה לכתחלה כאמור וליכא למימר נמי דכיון דהחלה בזה"ז נשרפת לית לן בה להפריש מה"ח עה"פ דז"א דמדכתבו הש"ך והט"ז והב"י והמ"כ בההוא דפשטידא הטעם משום דטכ"ע דאורייתא משמע אי לאו ה"ט לא הוי שרי להפריש מה"ח עה"פ כיון דחז"ל אסרוהו אסור לעולם והארכתי בזה בתשובתי (בס"ס מ"א) וגם מוכח כך מתרומה בסימן של"א דהוא בודאי לאור יותר מחלה דפעמים נאכלת לכהן קטן ואפ"ה מבואר שם דאסור לתרום מה"ק עה"פ מכ"ש בחלה ומה"ט אני תמה על מ"ש הש"ך בסימן שכ"ט סק"ט ענין מי פירות שיפריש ממ"א הא הו"ל מה"ח עה"פ ואולי יש לומר כיון דיש פוסקים מחייבים בחלה מי פירות הוי ספק פלוגתא דרבוותא לא חיישינן כולי האי ודחוק.
עוד אחת מעט היא מה שנשאר לנו לדבר בזה דלכאורה. נהי שאינו יכול לעשות תערובת ולהפריש על הבאר משום דאין מערבין איסור לכתחלה מ"מ יעשה באופן אחר עיסה שאינה חייבת אלא מדרבנן כגון העושה עיסה לבשל ואופה מעט מינה דמבואר בפוסקים שחייב מדרבנן בחלה משום גזרה שמא יאפה כמבואר בסימן שכ"ט בש"ך סק"ו ע"ש והוי ג"כ חד"ר ויוכל להפריש ממנה על הבארשט ובודאי נראה דאין שום איסור בעשיית עיסה כזו בכוונה אלא דא"כ קשה ג"כ על המ"כ שבסימן ש"ל מדוע לא ימצא תקנה כזו ומדוע הוצרך להפריש כשיעור כל הפטור ועוד. ונ"ל לפי שראה בעל המ"כ בדה"ת בב"מ ובכורות שאם אחד דומה יותר חיוב מחברו הוי מה"ח עה"פ ואנן לא ידעינן איזה דומה חיוב יותר והרי רואין אנו בש"ס מה שנראה הפך הסברא. וכמו שבארתי בזה באות ל"ב שלפ"ד מהרש"א שם מצינו לפעמים דתד"ר נגד חד"ר הוי מה"ח עה"פ ואין אנו מבינין דעת חז"ל מה דומה יותר חיוב מחברו לכן א"א להפריש מא' על חברו אם לא כששניהם שוים לגמרי אבל כל שאינם דבר א' אפילו אנו רואים ששניהם חד"ר או ששניהם תד"ר אפ"ה אין לנו להפריש מזע"ז דשמא הא' דומה חיוב יותר וכ"ת דמשום האי ספקא לא נחמיר כולי האי דהוי ספקא דרבנן ז"א דהספק היא מחמת חסרון ידיעתינו כן נ"ל בדעת המ"כ. ובהא מיושב נמי מה שהוקשה לי באות כ"ח אמאי לא הביא המ"כ ראי' בפשיטות מהש"ס דהתם כיון דתרומה בזה"ז דרבנן א"כ מוכח דמחד"ר אתד"ר אין מפרישין יעו"ש מה שכתבנו בישוב קושיא זו ולדברינו דכאן ג"כ א"ש דאם הי' מביא ראי' כפשוטו כאמור אכתי הי' יכול למצוא תקנה כנ"ל שיעשה עיסה שהוא ג"כ תר"ד וכנ"ל מש"ה הסביר ראיית' עפ"י דברי התוס' דאף כששניהם שוים כל שא' דומה חיוב יותר הו"ל ג"כ מה"ח עה"פ ומש"ה אין לו שום תקנה וכאמור וממילא דלפי זה בנדון שאילתינו נאמר גם כן כך דבשלמא כשנזדמן לו עיסה שהורמה שנתחמצה בשאור של חיוב שהוא תד"ר והוא ממש כמו הבארש"ט ששניהם הם ע"י תערובת ולא נתבטל מחמת דבר המחמץ ממילא ליכא שום מכשול שנפריש ממנו על הבארש"ט משא"כ שנעשה עיסה שחיובה מדרבנן מצד אחר לא ע"י תערובת ויפריש ממנה זה א"א דדלמא הא' דומה יותר חיוב מחברו ואל בינתינו אל נשען כן נ"ל בכ"ז ישים נא מע"ל עיונו ולבו על כל דברי אלה בעיון עמוק ומה שיעלה בידו להשיב עליו הן בפלפולנו הן בעיקרא דדינא יכתוב אלי ואענדם עטרה לראשי והש"י יאיר עינינו בתורתו ועבודתו כל הימים ה"ק כו':