אור ברסלב
נאות דשא שאלה מג

נאות דשא· רבי דוד שלמה אייבשיץ

שאלה מג

שאלה מב

אלה דברי חכם אחד מ"ש אלי על דין הבארש"ט שבסימן מ"א והוא לא ראה כל מ"ש שם רק על גוף השאלה כתב אלי בזה"ל:

בדבר אשר בדק לן מר באמת לחוות דעתי להבין ולהורות בדבר השאור שלא הורמה ממנו חלתו והחמיצו בו המשקה שקורין בארש"ט מה יהי' תקנתו הנה לכאורה אין תקנה לאותו בארשט כי מיני' ובי' בודאי בלתי אפשר ולהפריש עליו ממ"ח ג"כ מן הנמנע לפי דעת הב"י שהביא בסימן ש"ל בשם המ"כ בעיסת נכרי שנתערב בה מיעוט מעיסת ישראל אין להפריש ממ"א דהוי מה"ח עה"פ שהמעורב הוא תד"ר דמן התורה בטל ברוב והעיסה שלא נתערבה הוי חד דרבנן ואין מפרישין מזע"ז כיון דקצת חמורה זו מזו וראייתו מפ' הקומץ רבה ע"ש בב"י באורך וא"כ בנ"ד נמי השאור המעורב הוי תד"ר דמדאוריית' בטל ברוב ואפי' למאי דקיי"ל דטכ"ע דאורייתא מ"מ מסתמא יש ס' באותו הבארש"ט נגד השאור ובטל מן התורה ואע"ג דקיי"ל דמלתא דעבידא לטעמי' לא בטל היה מדרבנן כמ"ש באו"ה כלל כ"ה ע"ש וראייתו ממ"ש ר"ת דהעמדת גבינה אינו אוסר מן התורה רק עד ס'. אמנם הד"מ בסימן שכ"ד הביא דברי הב"י הנ"ל וסיים וז"ל ולי נראה לפמ"ש רבינו בעיסה שלא הורמה חלתה שנתערב בעיסה שהורמה חלתה אין לחוש ויעשה כדברי רבינו ע"כ הרי הד"מ לא ס"ל האי סברא להלכה וראייתו לכאורה מוכרחת מהטור דס"ל דבכה"ג מפרישין ממ"א אע"ג דהמעורב הוי תד"ר. ובאמת הב"י גופי' פסק כן בש"ע סימן שכ"ד סעיף י"א ובאמת היא משנה מפורשת פ"ג דחלה ולפי הנראה לכאורה דגם הב"י לא ס"ל כדעת המ"כ שהרי לא הביאו בש"ע והיינו מטעם הנ"ל אבל צריך להבין דעת המ"כ הנ"ל איך יפרנס לסברתו אותו המשנה המפורשת בפ"ג דחלה וגם על הד"מ גופי' למה לו להסתייע מדברי הטור והמה דברי המשנה בלי תוספת וגרעון דאין לומר דהמשנה מיירי בחלה דאורייתא דלא הוי אלא חד"ר דא"כ איך יפריש ממ"א דיהי' מה"ח דאוריי' ואין לומר דיפריש ממ"א היינו מחלת ח"ל דאין מפרישין מחלת ח"ל על חלת א"י בשלמ' הסיפ' דמתני' בענבי בצי' שנתערבו בענבי עולל' איכא לאשכוחי פרנסה ממ"א היינו שיקח מן השוק דהוי דרבנן או בכמה גווני אחריני וגם י"ל דמיירי היכי שהטבל הוא רוב דליכ' ביטול משא"כ בחלה ליכא למימר הכי חדא דשאור בעיסה ע"כ לא מיירי היכי שהשאור הוי רוב ועוד שהרי המשנה מסיימת בסיף הפרק דטבל אוסר במשהו ש"מ דהפטור הוי הרוב ובהיות כן תמי' גדולה על הגאונים הנ"ל דהיינו המ"כ והב"י והד"מ איך לא הוי קשה להו מהמשנה ונראה לפענ"ד לומר דודאי דברי המ"כ קיימים ואין שום קושי' מהמשנה הנ"ל דלכאורה קשה איך אמר המ"כ דמן התורה ברובא בטל הא קיי"ל דטבל אוסר במשהו והוא לכאורה מדאורייתא כדמשמע מסתימת הפוסקים וכן משמע בשלהי ע"ז דף ע"ג ע"ב דאיתא התם הטעם דטבל מן במינו במשהו דכהיתרו כך איסורו משמע מדאורייתא לא בטל דבאמת צריך להבין מה זו סברא דמה בכך שהיתרו במשהו מש"ה לא יתבטל ברוב א רבא לכאורה הסברא נותנת בהיפוך הואיל ואיסורי' קיל דהיתרו במשהו יתבטל אפילו בפחות מרוב שהרי כל האיסורים אין להם שום היתר דבטלי ברוב זה שיש לו היתר למה לא יתבטל ואין לומר דהסברא היינו משום דהוי דשיל"מ והא דהוצרך לומר דהיתרו במשהו הרי אפי' אי לא הוי היתרו במשהו הוי ג"כ דשיל"מ יש מקום לומר הואיל דקיל דהיכי שצריך להוציא הוצאות על ההיתר לא הוי דשיל"מ וע"כ הוצרך לומר דהיתרו במשהו ר"ל שא"צ להוציא הוצאות להיתרו אמנם זה ליתא מכמה טעמים חדא דלפ"ז אין לו תקנה כ"א ממ"א דמיני' ובי' א"א לתקנ' במשהו שמא יפרי' מה"פ עה"ח וא"כ כשאין לו פרנס' ממ"א יתבטל ברוב ואנן לא קיי"ל הכי כדאי' במשנה פ"ג דחלה ועוד דא"כ טבל הטבול לת"מ דאין היתרו במשהו אטו לא מקרי דשיל"מ ויתבטל אע"כ דלאו משום דשיל"מ נגעו בה וכן כתבו התוס' שם בפשיטות דב' טעמים יש בטבל חדא הואיל והיתרו במשהו ועוד דהוי דבר שיל"מ ע"ש והוא מהירושלמי וא"כ צריך ביאור לזאת הסברא ומה שנראה לפי פשוטו הוא כך דהואיל דחזינן דחמיר כל כך איסור של טבל הואיל ואותו משהו שלא הורם ממנו נאסר כל הכרי והיינו מחמת אותו משהו שלא הורם ממנו ע"כ אפילו כשנפל משהו טבל לכרי שכבר הורם ממנו מ"מ נאסר כל הכרי שהרי מה בכך שכבר הורם ממנו אותו משהו הא עדיין יש בתוכו משהו שלא הורם ול"ד לתרומה שבטל במאה דשם תרומה לחוד ושם טבל לחוד וזה קל להבין והוא סברא נכונה מאוד דכשנפל לתוך החולין טבל משהו נעשה כל הכרי טבל כמו שהי' וכאלו לא הורם ממנו כלל ובהיות כן מצד הסברא ההוא יראה שמדאורייתא נעשה הכל טבל ועוד ראי' מדתני לה התם דומיא דיי"נ דיי"נ מן התורה אוסר במשהו מדכתיב לא ידבק בך מאומה ש"מ דה"ה לטבל הן אמת דרש"י ז"ל ס"ל בהדיא דטבל שנתערב בחולין מדאורייתא בטל ברוב ומדרבנן הוא דאוסר במשהו ומוכרח שם מהש"ס פ' הקומץ לל"ק דאמר לי' לך קח מן השוק דטבל בטל מה"ת ברוב ע"ש אמנם אין ראי' משם לנדון שלפנינו דהת' מיירי בטבל הטבול למעש' דאלו טבל הטבול לתרומ' האיך קאמר לך קח מהשוק הא דמאי אינו אלא טבל למעשר שהרי על התרומה לא נחשדו וא"כ איך יתרום מה"פ עה"ח אע"כ דטבל שנתערב כבר ניטלה תרומתו ובה"ג שפיר בטל מן התורה ברוב דבהא לא שייך הטעם דהואיל דהיתרו במשהו שהרי עכשיו אין היתרו במשהו רק בא' מעשרה ובה"ג הוא דמדרבנן לא בטל דהוי דשיל"מ ועיין בתוס' בע"ז דף הנ"ל משא"כ בטבל לחלה דאין שיעור לחלה מה"ת ודאי לא בטל ברוב אפי' מה"ת וכנ"ל וא"כ האיך כ' דמה"ת בטל ברוב וי"ל דעיסת נכרי שאני דבי' לא שייך ה"ט דהא עיקר הטעם אינו אלא הואיל והיתרו במשהו וזה לא שייך רק בעיסה שלא הורמ' חלתה הואיל וקודם שהורמ' הוי טבל א"כ אף עכשיו שהורם ממנו מ"מ כשנתערב בו אח"כ טבל משהו הדרא למלתא קמייתא שהרי היתרו של אותה עיסה הי' מחמת המשהו שהורם ממנו א"כ עכשיו שבא לתוכה משהו טבל עדיין באיסורו עומד משא"כ עיסת עכו"ם שמעולם לא נתחייב בחלה ואין היתרו במשהו א"כ איך יאסור אותו המשהו טבל שנפל לתוכה ממילא הוי דינו כשאר איסור והיתר ובטל ברוב ולפ"ז אין קושיא על המ"כ לא מהמשנה ולא מהטור כי המשנה מיירי בשאור שנתערב בעיסה שהורמה חלתו ובכה"ג מדאורייתא אוסר במשהו ולא הוי אלא חד דרבנן ולכן מותר להפריש ממ"א ולפי סברא זו שכתבנו דטבל אוסר במשהו מדאורייתא יש לתרץ מה שהקשה הר"ש שם בפ"ג דחלה גבי ענבי בציר דקאמר דמפריש ממ"א האיך יפריש ממ"א הרי אם יקנה מהשוק הוא דמאי ואינו טבל לתרומה גדולה ומתני' מיירי בטבל הטבל לת"ג ע"ש וע"כ כוונתו בזה דאלו מטבל שיש לו בביתו לא מצי להפריש הואיל והמעורב בטל והוי מה"ח עה"פ ע"ש ולדברינו הנ"ל ניחא דדוקא התם במנחות דמיירי בטבל טבול למעשר הוא דמדאורייתא ברובא בטל וע"כ הוצרך לומר קח מהשוק משא"כ מתני' דמיירי בטבל לתרומה לא בטל מדאורייתא ע"כ יש לו תקנה אפילו מביתו וזה נראה בעיני לכאורה ברור ולא נצטרך לאוקמי משנתינו בדחוקים שדייק לתרץ שם הר"ש ז"ל ע"ש ובהיות כן דברי המ"כ נכונים ומעתה בנ"ד דהוי מין באינו מינו וטבל בטל ברוב מן התורה א"כ הוי ג"כ תר"ד כמו עיסת נכרי ואסור להפריש ממ"א כדעת המ"כ הנ"ל ובאמת דלכאורה ראי' מש"ך וט"ז הנ"ל דס"ל להו ג"כ כסברות המ"כ מדכתבו גבי האי דינא דאופה פשטידא דמפריש ממ"א מטעם דטכ"ע דאורייתא והוא ג"כ מהב"י סימן שכ"ד שהביא ג"כ בשם מ"כ וכפי הנראה שממקום א' הם נובעים שהמ"כ דסימן שכ"ד הוא בעצמו שבסימן ש"ל שהרי סיים ע"ז דפשטידא שאלתך משנה מפורשת נטל שאור כו' ול"ד לההוא דמנחות ע"ש נראה כוונתו לההיא דפ' הקומץ שהביא ראיה לדין דעיסת נכרי הנ"ל לזה אמר דל"ד דהתם הוי שפיר תד"ר משא"כ הכא מן התורה לא בטל מחמת טכ"ע וזה נכון ומדהוצרכו הט"ז והש"ך לטעם זה ש"מ דהם ס"ל ג"כ כוותיה ודוק.

עוד נראה לפענ"ד לתרץ דברי המ"כ באופן אחר דאפי' אם נאמר דהא דטבל אוסר במשהו הוא מדרבנן והיינו דהנה הר"ש והרא"ש כתבו אהאי דינא דפרנסה דאין זה מן החיוב על הפטור שתין השאור בטל בעיסה והוקשה הש"ך בסק"כ ל"ל להאי טעמא תיפוק ליה דנעשה כולו טבל ויש לומר דהכי נמי קאמר שאין השאור בטל בעיסה דנעשה הכל טבל יעו"ש הנה מלבד שזה דוחק שהרי פשט לשונם לא משמע הכי קשה עוד שהרי לא מטעם זה כתבו כן שהרי הר"ש סיים בדבריו וז"ל שאין השאור בטל בעיסה דטכ"ע דאורייתא עכ"ל ולכאורה אין הבנה לדברים אלה וצ"ל דט"ס יש בדבריו וכצ"ל דטעם כעיקר דאורייתא א"כ הרי בהדיא דמחמת דהשאור נ"ט בעיסה הוא דלא בטל לא מטעם דנעשה כולו טבל דאלו לטעם זה אפי' הי לא הוי נ"ט נמי לא היה בטל וכדי ליישב קושיות הש"ך נ"ל דבודאי הר"ש והרא"ש ס"ל כסברת המ"כ דבתד"ר לא מהני פרנסה ממ"א הלכך אלו הי' הטעם משום דנעשה כולו טבל לא הוי ניחא דמדרבנן הוא דטבל אוסר במשהו א"כ הוי תרי דרבנן והוי מה"ח עה"פ ע"כ הוצרכו לומר דשאור לא בטל בעיסה דטכ"ע דאוריי' והיינו דהוי לענין זה שאור ועיסה מין בשא"מ שהרי הוא נ"ט בעיס' ובכה"ג צריך ששים מן התורה ומיירי מתני' היכי דליכא ס' נגדו בשאור ובה"ג הוא דיש לו תקנה ממ"א וזהו שדקדקו שהשאור אינו בטל בעיסה ר"ל הואיל ונ"ט הוי כמין בשא"מ ואי קשיא א"כ שהוא מין בשא"מ האיך עושה את הכל טבל דקתני סיפא דאם אין לו פרנסה ממ"א מוציא חלה מהכל דטובל את הכל הא דוקא במין במינו הוא דטבל במשהו ואנו אומרים בשאור ועיסה הוי מין באינו מינ' זה ליתא חדא דלענין חיוב חלה הוי מין במינו שהרי זה חייב כמו זה ושייך שפיר בו לומר כהיתרו כך איסורו ועוד דלאחר שהשאור החמיץ את העיסה נעשה הכל שוה ונעשה מין במינו וטובל את הכל ועוד שהרי הא דטבל אוסר במשהו במינו יש עוד טעם משום דהוה דשיל"מ ולענין דשיל"מ הוי מינו דאטו מי גרע שאור בעיסה ממים ומלח וקמח דכ' התוס' שלהי ביצה דהוי מין במינו הואיל וזה צריך לזה וה"נ שאור בעיסה דבר הצריך זה לזה והוי דבר שיל"מ מין במינו לא בטל ולפ"ז אין כאן אפילו ריח קושיא על המ"כ דמתניתן מיירי באופן דמדאורייתא לא בטל דשאור בעיסה בעינן ס' ומיירי דליכא ס משא"כ הנדון של המ"כ דלא מיירי בשאור רק עיסה בעיסה דהוי מין במינו ובטל מן התורה ברוב שפיר אמר דהוי תד"ר ובהכי ניחא הא דנקטו הפוסקים דוקא שאור בעיסה ולא כתבו הדין בעיסה ובאמת שבש"ך כ' וה"ה עיסה כו' דלשטתו אזיל דס"ל דהטעם הוא משום דטבל אוסר במשהו אמנם לפמ"ש ניחא הכל בס"ד ובהכי מתיישבים דברי הפרישה שכ' דוקא שאור אבל עיסה וכו' ע"ש באין מקום לתמיהת הש"ך עליו בסקי"ח ובלא"ה דברי הש"ך במה שהשיג על הפריש' אינם מובנים לי כלל ובבקש' מרומכ"ת שיודיעני דעתו בביאו' דברי דברי הש"ך אלו כי לפי דעתי שיש כאן איזה חסרון בדפוס והנה הטור לע"ע אין עמדי כי שאיל הי' בידי לפי שעה וכפי הנראה מההעתקה שהעתקתי לשון הד"מ נראה קצת כי הד"מ סובר שדעת הטור כן גם בעיסה שנתערב בעיסה וע"כ שפיר הקשה על המ"כ וניחא ג"כ מה שהקשה מהטור ולא מהמשנה והיינו כנ"ל אמנם לפענ"ד נראה דבעיסה הכל מודים וכנ"ל ובלא"ה י"ל הא דהוקשה מהטור לפי דמשמע מלשונו דאין חילוק בין הוי השאור בנ"ט או אפילו בפחות דבשלמא במשנה לא קשה דתנא א"צ לפרש משא"כ הטור מדסתם ש"מ דלא ס"ל לחלק שוב מצאתי בהתשב"ץ חלק ב' סימן רצ"א כ' וז"ל נטל ממנה שאור ונתנו לתוך עיסה שהורמה חלתה וכו' ואם יש לו קמח וכו' וי"א שצריך שיהי' א' מששים או בנ"ט בכל העיסה דאל"כ הי' השאור בטל בעיסה מן התורה ונמצא מפריש מה"ח עה"פ וכו' עכ"ל הרי להדי' דהי"א אלו ס"ל כדעת המ"כ שהבי' הב"י ומפרשים להמתני' כדרך שכתבנו דמיירי שהשאור הוא פחות מס' ונתתי שמחה בלבי שכוונתי אל האמת ת"ל ובהיות כן לכאורה דברי הד"מ נכונים מדלא חילק הטור בין סמ"ך לפחות מסמ"ך כדרך שחילק התשב"ץ ש"מ דלא ס"ל כהמ"כ ודו"ק בכל זה כי קצרתי מאוד במקום שהי' לי להאריך:

עוד נראה לפענ"ד ליישב דברי המ"כ באופן א' ושלא יקשה עליו אפילו אם נאמר דמתניתין מיירי ביש יותר מס' בעיסה נגד השאור והיינו דלכאורה. נ"ל דלפי מה דקיי"ל כר"ת דטכ"ע דאורייתא א"כ בדבר הנ"ט אין לחלק בין סמ"ך ליתר מסמ"ך דמה בכך שיש יותר מסמ"ך הא אנו רואין דאפילו הכי נ"ט וכמ"ש הש"ך בסימן צ"ח סעיף י"ח בשם הרשב"א והר"ן והרא"ש דאם נרגש הטעם ביותר מס' פשיטא דאסור ע"ש ובהיות כן נראה לומר דהא דקיי"ל דמלתא דעבידא לטעמי' אפילו באלף לא בטל היא ג"כ מדאורייתא דכיון דנ"ט באלף איך יהי' בטל הא טעם כעיקר לכל מילי דאורייתא ובאמת היא תמי' גדולה בעיני על האו"ה שהבאתי למעלה דס"ל דמדרבנן הוא דלא בטל והראי' שהביא מהא דכ' ר"ת בעצמו דהעמדת גבינה בטל בס' מן התורה אין ראי' כלל למלתא דעביד לטעמי' דהתם הוי הטעם משום חשיבות דדבר המעמיד הוי כדבר הקבוע ובכה"ג היכי דאין האיסור מבורר לא אמרינן כל קבוע כמחצה על מחצה מדאורייתא הלכך שפיר בטל מן התורה בס' משא"כ דבר חריף וחימוץ הנותן טעם ומחמיץ בודאי לאו מטעם קביעות לחוד אתינן עלה אלא משום דהטעם נרגש וטכ"ע דאורייתא א"כ כשאנו מרגישין טעם האיסור ביותר מס' בודאי מן התורה לא בטל והי' בעיני פליאה נשגבה על האו"ה ובינותי בספרים ומצאתי את שאהבה נפשי בפר"ח יו"ד סימן צ"ח שכתב כדברי לחלוק על האו"ה ונהניתי שכוונתי לדעת הגדול ת"ל ובהיות כן א"כ הדבר כפשוטו דאין קושיא כלל דשאור בעיסה הואיל והוא דבר המעמיד ומלתא דעביד לטעמי' שהרי הוא דבר חריף וחמיץ והוא עביד להחמיצו אינו בטל מדאורייתא אפי' באלף ועפ"י דרך זה ל"ק ג"כ קושיות הש"ך על הר"ש והפרישה והכל כנ"ל ובהיות כן א"כ נ"ד כיון דשאור בבארשט עביד לטעמי' לא בטל מן התורה אפילו באלף וממילא הוי ממש כנדון דהמשנה ונמצא יש לנ"ד מזור ותרף עליו ממ"א ודו"ק אבל כד מעיינינן שפיר אכתי איכא לספוקי דשמא בשאור שמחמיצין בבארש"ט לא הוי בכלל מלתא דעביד לטעמי' דהשאור בזה עם שנותנין אותו כדי להחמיץ מ"מ הרי עינינו רואות דאם לא הי' הבארש"ט מוסיף חומץ מצד עצמו כמעט שלא היינו מרגישין כלל שום חימוץ בבארש"ט והחוש יעיד ע"ז שתיכף ומיד אחר נתינת השאור אם נטעם את הבארש"ט יהי' עדיין מתוק רק אח"כ מוסיף חומץ מצד עצמו הן אמת שבא לו מחמת השאור אמנם י"ל שדין מעמיד יש לו שהרי הוא מעמיד לא מטעים ובמעמיד ודאי בטל מן התורה בס' ובהיות כן עדיין הספק במקומו עומד אמנם ראיתי להטור בא"ח סימן תמ"ב משמע דס"ל דגם מעמיד מדאורייתא לא בטל במ"ש שם דגבינות שהעמידו בחמץ צריך לבער ואי מעמיד מדרבנן הא ס"ל להטור דדבר שמדאורייתא מותר באכילה אין צריך לבער ומפני שאין לי פנאי כ"כ לא עיינתי היטב במקום הזה ולפי סברת הטור יש היתר לנ"ד:

עוד נראה לפענ"ד דרך רביעי ליישב דברי המ"כ דהנה עיקר טעם המ"כ לא מצד חד"ר ותד"ר אלא מצד חומרא וקולא דחד"ר הואיל וחמיר יותר יש בו צד חיוב יותר ודבר דהוי תד"ר מקרי פטור קצת הואיל ולא חמיר כ"כ לפ"ז נראה לי סברא ישרה דהכא דמן התורה בטל ומדרבנן לא בטל והוא מחמת תרי טעמים שאפילו אם לא הי' רק טעם אחד נמי לא בטל הי' ועכשיו בהצטרף ב' טעמים שלא יתבטל הוא כבר יצא מגדר דבר קל ונעשה שוב איסור חמור כאלו לא נתבטל כלל ומעתה ניחא דבודאי שאור שנתערב בעיסה דיש ב' טעמים שלא יתבטל חדא דטבל אוסר במשהו ועוד דשאור הוי דבר המעמיד ועביד לטעמי' הוי חמור איסורי' כחד דרבנן ושפיר אמרינן דמפריש ממקום אחר משא"כ בעיסה שנתערב בעיסה דליכא רק חד טעמא דטבל אוסר במשהו שפיר אמר המ"כ דקילא איסורי' ואין מפרישין עליו מחד דרבנן וע"פ דרך זה מיושב ג"כ קושיות הש"ך על הר"ש והרא"ש ועל הפרישה וכנ"ל וק"ל. ובהיות כן בנ"ד דיש בהבארשט ג"כ ב' סברות שלא יתבטל דהיינו מעמיד ודשיל"מ וכ"ת דהוי מין באינו מינו ז"א דשאור צריך להבארש"ט והוי כמים ומלח וקמח וכסברת התו' פרק משילין ואין להקשות הא בהך דינא דהמ"כ הוי ג"כ ב' טעמים שלא יתבטל. חדא דטבל אוסר בכל שהוא. ועוד דהוי דשיל"מ ז"א דבעיסת נכרי הא דטבל לא בטל ע"כ לא הוי אלא מטעם דשיל"מ וכנ"ל בדרך הראשון ואמנם בפשטידא דהוי מין בא"מ דהעיסה א"צ להבשר א"כ לא שייך ה"ט דדשיל"מ וליכא רק חד טעמא דנ"ט ע"כ הוצרכו הפוסקים לומר דטעם כעיקר הוי דאורייתא דאם היה דרבנן הוי תרי דרבנן ודו"ק כי קצרתי:

כל זה כתבתי ליישב דעת המ"כ לפי דרכו דסבירא ליה דיש לחלק בין חד"ר לתד"ר אבל לפענ"ד דברי המ"כ בלא"ה אינם מוכרחים כלל והראי' שהביא אינו ראיה כלל ואדרבא יש ראיה בהיפוך דמ"ש ראי' מהקומץ ללישנא בתרא דלא אמר קח מהשוק משום דאין רעה"מ ומפרש המ"כ דאע"ג דאין רעה"מ אפ"ה אינו חייב רק מדרבנן והא דאין מפריש מן הדמאי היינו דיש לו צד חומר כיון שיש בו ספק השקול אם נתעשר או לא וכשנתערב הוי קיל הואיל ויש רוב היתר ולכן הוכיח סברתו דהיכי דיש חומר לא' על חבירו הו"ל כמה"ח עה"פ. ובאמת אני תמה דכיון דאין רע"ה מעשרין אית בי' חיוב דאורייתא דספקא דאורייתא לחומרא וכ"כ רש"י ז"ל בהדיא דהטבל מן השוק חייב מן התורה ע"ש. ובהיות כן אין ראיה לסברת המ"כ אמת די"ל דהמ"כ ס"ל כהרמב"ם דספקא דאורייתא מדרבנן לחומרא חוץ מאיסור כרת ורש"י לשטתו דס"ל בכמה דוכתי דהוא מן התורה לחומרא אמנם בעיני נראה דבנ"ד שהוא איסור טבל שבמיתה אף הרמב"ם מודה דמדאורייתא לחומרא דמה לי עון כרת מה לי עון מיתה דהרי מהאי דהוציא הרמב"ם סברתו דס"ד לקולא הוא מההוא דממזר ודאי לא יבא אבל ספק יבא וא"כ אין מוכח משם רק לאו גרידא ולא עון מיתה וא"כ אזדא לי' ראיות המ"כ אף לסברת הרמב"ם וביותר אני תמה מאוד בדברי המ"כ דלפי דבריו א"כ גם כשיקנה מן הנכרי דהוי ג"כ דרבנן ובודאי אין קיל יותר מדמאי לסברתו ובהיות כן הוא ג"כ חמיר מאיסור ע"י תערובת א"כ איך יפריש מדרבנן החמור על הקל באופן שדברי המ"כ בראייתו א"א להלמו כלל ואדרבא יש לי ראי' להיפוך דאין לחלק בזה חדא מדפירש"י בלישנא קמא דא"ל לך קח מהשוק שנתערב הי' ג"כ דמאי ואי כסברת המ"כ איך אפשר זה הא הוי מפריש מחד"ר לתד"ר ואע"ג דרש"י ז"ל דחה פירוש זה הוא מטעם אחר ועוד ראי' ברורה לפי הפי' השני שכ' רש"י ז"ל על הלישנא קמא דטבל גמור נתערב. וע"י התערובת נעשה דרבנן דמדאורייתא בטל וע"כ אמר לו ליקח מהשוק דקסבר רעה"מ. ומפריש מדרבנן אדרבנן ע"ש ודבר פשוט הוא דדמאי קיל איסורו יותר מטבל שנתערב דהא חיסור שנתערב אסור לכל העולם משא"כ דמאי הותר לעניים ועוד אלו אכל איסור טבל שנתערב בודאי אין מזמנין עליו כשאר טבל דרבנן ואלו אכל דמאי מזמנין עליו ועוד מצינו להדיא ברש"י ז"ל פ"ב דשבת ובכתובות דף כ"ד ודף נ"ו ובשאר דוכתא דלמ"ד רעה"מ לא מקרי דמאי אפילו ספק דרבנן רק חומרא בעלמא ומש"ה הקילו בדמאי בכמה דברים וא"כ אם איתא לסברות המ"כ דאיסור קל מקרי פטור לענין איסור חמור אפילו היכי דתרוייהו מדרבנן א"כ איך אמר לו להפריש מדמאי הא יהי' מה"פ עה"ח אע"כ דסברא זו אינה כלל:

ובאמת להבין דברי המ"כ כדי ליישבן מכל הקושיות הנ"ל עלה בדעתי לומר שהוא מפרש דכל הסוגיא מיירי בטבל דרבנן שנתערב וכלשון ראשון שכ' רש"י ז"ל ולפי שטתו ניחא הכל וכך יהי' הפי' דהואיל והמעורב הוא תד"ר ע"כ אמר לו ליקח מהשוק והיינו מדמאי הואיל וקיל איסורי' כנ"ל הוי ג"כ כתרי דרבנן ופריך ולימא לי' קח מהנכרי וס"ל דלמ"ד יש קנין הוי ג"כ כתד"ר דיש ספק שמא גם העכו"ם נתן ממנו מעשר ונהי דאין רוב עכו"ם מעשרין מ"מ מועטים מעשרין ודמי קצת לתד"ר ומשני דס"ל אין קנין ונמצא הוי ס"ד ולחומרא ובלישנא בתרא נמי הכי קאמר דא"ל קח מהנכרי דיש קנין והוי תרי דרבנן אתרי דרבנן וכנ"ל ופריך ולימא לי' קח מהשוק דהוי ג"כ כתרי דרבנן ומשני קסבר אין רעה"מ ונמצא אין דמאי מצד החומרא רק מצד הדין ולא קיל איסורי' והוי חד"ר ולא מפרישין אתר"ד אמנם אין לשון המ"כ משמע כך ואיך שיהי' ע"כ רש"י ז"ל לא ס"ל כסברות המ"כ ע"כ נראה בעיני מחמת כל הני טעמי דכתיבנא דיש להקל בנ"ד להפריש עליו ממ"א ומפני שדרכי החכמה נעלמו ממני הוצרכתי קצת להאריך ושלא בדקדוק הלשון מחמת רוב טרדותי וסמכתי על כת"ר שעל כל פשעים יכסה באהבתו ובקשתי שישים עין עיונו עליו לטובה ויודיעני דעתו בזה ההיטב אשר דברתי עד הנה:

עוד מעט אמרתי להזכיר דבר א' מה שיש לי לומר ע"ז הענין בכלל דלפום מאי דקיי"ל חלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש נמצא דכשמפריש אח"כ ממילא נפטר אף מה שכבר נאכל ולמה לא נאמר בנ"ד ג"כ שהרי מסתמא הפרישו חלה על העיסה הגדולה אחרי הלקח משם השאור וא"כ ממילא למפרע נפטר ובאמת ממתני' והטור אין ראי' דיש לומר דהתם מיירי באופן שלא נלקח כלל מהעיסה הגדולה ג"כ. אבל בנ"ד דבודאי נלקח חלה אח"כ ממילא נפטר גם השאור ובאמת לא עלינו תלונה זאת כ"א אמהרא"י שכתב דיש ליקח השאור קודם הפרשת חלה ולחמץ בה עיסות אחרות. כדי שלא יתערב פטור עם החיוב ולפי דברינו מה הועילו חכמים בתקנתן והי' נראה לכאורה לומר דהואיל ולקח השאור קודם הפרשה הוי כאלו נילוש בפני עצמה שאין חלת העיסה הגדולה פוטרת אותה אבל זה ניחא בנדון דמוהרא"י משא"כ בנ"ד ממ"נ אותו השאור נפטר אם נאמר דהוי כאלו נילוש בפ"ע א"כ הוי כמו תחלתו עיסה ובסופה סופגנין דפטור ואם נאמר דהואיל ושאר העיסה נאפה ממילא נתחייב גם אותו קצת זה ליתא שאם נחברהו אל העיסה הגדולה נפטר ממילא מחמת הפרשת חלה מהעיסה הגדולה גם יש מקום לומר דאם נתפוס דהשאור הוי כאלו נילוש בפ"ע א"כ אין בו שיעור חלה ממילא והנה ידעתי גם ידעתי שיש לחלק בין ה. דחלת ח"ל דאוכל והולך ואח"כ מפריש ובין נדון שאנו עסוקים אלא דמ"מ אמרתי לדבר מה שיש לי בענין הזה לדבר ורו"מ יבחר האוכל מתוך הפסולת ויודיע לי דעתו בזה בהרחבה בכדי שנעמוד על האמת. כ"ד אוהבו ודו"ש באהבה רבה ואהבת עולם ומצפה לתשובתו הרמתה על כל פרטי פרטי הענינים עד כאן דברי החכם הנ"ל אשר כתב אלי בענינים אלו:

תוכן העניינים

נאות דשא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה