אור ברסלב
נאות דשא שאלה מב

נאות דשא· רבי דוד שלמה אייבשיץ

שאלה מב

שאלה מא

ואשר שאלת מה שאירע במקומך שעשו פת הצנומה בקדרה לכבוד שבת מעיסה שלא הורמה חלתה וסמוך לערב נזכרו ושאלו לאיש א' והורה להם ליקח חלה מעצמה ובערב הראית לאותו המורה דברי הט"ז סימן שכ"ד סקט"ו שאוסר להפריש ממנה והשיב שלא ידע דברי הט"ז ושאלת איך לנהוג בזה:

תשובה ודאי אותו המורה הוא קטיל קניא באגמא שקופץ להורות בלי ידיעה ולכל הפחות הו"ל לחפש בש"ע ובודאי אין לשאול לאיש כזה שום שאלה בעולם כלל. איברא דלענין גוף הדין צריך לבאר בהרחבה קצת דהנה דברי הט"ז אין להם הבנה כלל לכאורה במ"ש דמעיסת הפשטידא לא יפריש הואיל ואית בה טעם בשר וקשה מה בכך שיש בו טעם בשר והנה במקור הדין בב"י בשם המ"כ לא דיבר כלום רק כ' סתם שיש תקנה בהפרשה ורמ"א הוסיף תיבת אלו מדעתו בהגה"ה במ"ש להפריש מעיסה אחרת החייבת בחלה על זו. ועיין בש"ך סקכ"ד במ"ש שם ותוכן דבריו דלענין עיסת הפשטידא מה שרשאי להפריש ממ"א לא הוצרך רמ"א להשמיענו רק עיקר מה דקמ"ל הוא דהבשר יש לו ג"כ תקנה בהפרשה אעפ"י שאין בו רק טעם לחוד אפ"ה לא הוי מה"ח עה"פ יעו"ש ומבואר מלשון הש"ך הזה במ"ש דיכול להפריש מעיסה אחרת כו' דמשמע מכ"ש דיכול להפריש מעיסת פשטידא עצמה ודלא כהט"ז רק הט"ז מפרש דמ"ש רמ"א מעיסה אחרת הוא דוקא וכבר כתבתי דטעמו אין מובן כלל:

וקודם שאבא ליתן טעם ומקום לדברי הט"ז מוכרח אני לפלפל תחלה בדברי הש"ך באותו סי' סקי"ח במה שנ"ל להשיג על דבריו אעפ"י שאיני כדאי מ"מ תורה היא הנה ביאר שם הש"ך דמ"ש הרא"ש הטעם דטבל אוסר במשהו ונעשה כולה טבולה היינו כדי דלא ניחוש דלמא אתרמי לי' עיסה הפטורה ואיך יפטר השאור החייב לז"א דכולו נעשה טבל מדרבנן ממילא העיסה עצמה חייב מדרבנן בחלה כמו השאור שהוא ג"כ אינו חייב רק מדרבנן כיון דמדאורייתא נתבטל ולכן שפיר יוכל להפריש מהעיסה על השאור וע"י הוצעה זו כ' הש"ך שם דמכ"ש בעיסת חיוב שנתערב משהו בעיסת פטור דיכול להפריש מני' ובי' משום דה"ט דאוסר במשהו שייך בעיסה ג"כ ואית בי' עוד טעמא דבילה משא"כ בשאור אין בילה וליכא בי' רק טעמא דטבל אוסר במשהו ולפ"ז בשאור של גוי שנתערב בעיסת חיוב חין להפריש מני' ובי' דליכא למימר דנעשה כולה טבולה דהרי שאור ש"ג אינו טבל שיאסר במשהו והטור ומחבר דס"ל גם בשאור של פטור שנתערב מפריש מני' ובי' ע"כ דס"ל דיש בילה גם בשאור וא"כ לא הוי צריכי לטעמי דנעשית כולו טבל דבלא"ה שרי משום בילה ואפשר לא שייך בילה רק כשהשאור של פטור כו'. והשיג על הפרישה שכ' דוקא שאור אבל עיסה אינו טובלת ור"ל דכיון דאינה טובלת אינו מפריש מני' ובי וע"ז השיג חדא דגם עיסה טובלת ותו דיש בילה ואף לפי הסברא דהיכי דהחיוב הוא המיעוט וליכא טעמא דבילה מ"מ טעמא דטובלת שייך בי' זהו תמצית דבריו של הש"ך יעו"ש והבן.

ואומר אני כבודו הגדול במקומו מונח אבל כל מ"ש בענין זה א"א להעמידם חדא במה שהוכרח לפי דרכו לחלק ולומר דאף אי אמרינן יש בילה מ"מ בשאור מועט של חיוב שפיר אמרינן דלמא אתרמי לי' מהעיקר העיסה שהוא רוב וז"א דפשיטא דסברא בילה מועיל אפילו לענין המיעוט וזה מבואר בש"ס ובכמה דוכתי לענין הזאה ובזבחים אין מהצורך להאריך בזה וכן בהך מתניתן גופא בזיתי מסיק שנתערבו בזיתי ניקוף דמיירי ג"כ דומיא דשאור שהחיוב הוא המועט אפ"ה לא הקשה הר"ש שם רק ממ"ד אין בילה אבל למ"ד יש בילה ניחא לי' שפיר שנית מה שלפי דרכו למדנו דאפילו אין בילה מ"מ משום הך סברא דטבל אוסר בכ"ש ונעשה כולה טבולה שרי אפילו אתרמי לידו הפטור משום דהכל נתחייב מדרבנן הא ליתא דהא גם בזיתי ניקף כ' שם הר"ש דהוי כאלו כולו טבל וכ"כ שם הרמב"ם בפירושו ז"ל ונחשב כולו כזיתי מסיק ע"ש ואפ"ה הקשה הר"ש עלי' למ"ד אין בילה וע"ש שהוצרך לתרץ דמתחלה דורך ענבים וזיתים ועושה מהן יין ושמן ואח"כ מפריש ויותר מזה קשה דכ' שם הר"ש והרע"ב בההוא דינא דזיתי ניקוף דקתני דמוציא מעשר ראשון ומעשר שני לפי חשבון וכתבו דלא קאמר שאינו מפריש רק לפי חשבון א"כ הרי כל מעשר יש בו חולין לפי חשבון ומפריש מהפטור על החיוב וא"כ אין פירותיו מתוקנים אלא צריך שיפריש כל המעשר על הכל רק שא"צ ליתן ללוי אלא לפי חשבון והשאר מערב עם פירותיו אבל תרומה ותרומת מעשר שהם במיתה כשיפריש על הכל נמצא חולין שבהם מדומעים וצריך שיתן הכל לכהן עכ"ד ומהא קשיא תרתי חדא דא"כ חזינן דאעפ"י שכבר עשאן יין ואית בהו בילה כתירוץ הר"ש הנ"ל וכן נמי אמרינן בהו דנעשה כולו טבל כנ"ל אפ"ה אין מועיל ההפרשה מהפטור עה"ח. מחמת החולין לפי חשבון דאית בהו מכ"ש לענין שאור אי אין בילה דחיישינן דלמא לא אתרמי בידו של חיוב כלל כ"ש דלא שרינן מה"ט דנעשה הכל טבל ודלא כהש"ך. ואידך דהא חזינן בהדיא דאעפ"י שהטבל נתערב היטב שנעשה יין עם החולין ואסרו הטבל לחולין אפ"ה לא קרי לי' הר"ש רק חולין מדומעים ולא הוצרך ליתן לכהן רק מחמת דדמועי ובהר"ש כתב או מוכרו לכהן היתר לפי חשבון ואלו להש"ך הן עצמן תרומה או חלה לפי שנתהפך הכל להיות טבל ומפריש מהם חלה ותרומה וא"כ היכי קרי לי' הר"ש והרע"ב חולין מדומעין.

שלישית מ"ש הש"ך דכיון דטעמא הוא משום דנעשה כולה טבולה לפ"ז בשאור ש"ג שנתערב בעיסה אין להפריש מני ובי' דדלמא אתרמי לידו הפטור ובהא ליכא למימר דנעשה כולו טבולה דהרי שאור ש"ג אינו טבל שיאסר בכ"ש עכ"ד ואני תמה מאוד דאם בשאור של חיוב שהוא מועט שנתערב בחולין מרובין אמרינן דנהפך כל העיסה לטבל עבור דטבל אוסר במשהו ולכן אפילו אתרמי ליה הפטור שפיר קמפריש. ואף על גב דליכא בשאור כדי נ"ט או כדי חימוץ רק משום דטבל אוסר במשהו כ"ש וק"ו בשאור של פטור המועט שנתערב בעיסת חיוב הרבה שהטבל דהיינו העיסה אוסר את השאור מדאורייתא ונעשה הכל טבל ואפי' אי אתרמי לי שמפרישין מן השאור שפיר מפריש וכ"ת דהש"ך קאמר שנתהפך הכל להיות טבל מדרבנן דהא דטבל במשהו מדרבנן ואפ"ה מהני להפריש על השאור חיוב המעורב משום דגם חיובו אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא נתבטל משא"כ בשאור של פטור בעיסת חיוב שהעיסה חייבת מדאורייתא מש"ה אי אתרמי לי' דמפריש מהשאור ה"ל מה"פ על החיוב הא ליתא דהא אפילו בשאור חיוב שנתערב בעיסת פטור כל שיש בו בנ"ט נעשה העיסה חייבת דאורייתא א"כ כ"ש בשאור של פטור והחיוב הוא הרוב דנעשה אותו הפטור חיוב דאורייתא ויוכל להפריש מני' על העיסה (בדוחק י"ל על קושיא זו פלפלו האחרונים אי אמרינן דהיתר נהפך לאיסור עיין בפרי מגדים בפתיחה לתערובת וא"כ אפשר דס"ל להש"ך דמדרבנן נהפך ההיתר לאיסור ולא מדאורייתא ומש"ה בשאור של חיוב שנתערב דליכא בהכל רק חיוב דרבנן שפיר מהני מה שיעשה כולו טבולה ושפיר מפריש מהעיסה על השאור משא"כ בשאור של פטור שנתערב בעיסה שהעיסה חייבת מדאורייתא ר"ל שאין בה אלא חד דרבנן כדין חלה בזה"ז דרבנן ובשאור אע"ג שהעיסה אוסרו אפילו מדאורייתא מ"מ לא נהפך להיעשות טבל רק מדרבנן מש"ה שפיר הו"ל מה"פ על החיוב דהיינו מן תרי ודרבנן על חד דרבנן ויש ראי' למה שהוכחנו בסימן הקודם והארכנו דאין מפרישין מתרי דרבנן על חד"ר כך י"ל לכאורה אבל הוא דוחק בעיני לכן לא שמתי עיוני היטב אם יתכן כי בלא"ה הוא דוחק וגם דעדיין שאר הקושיות עומדים על הש"ך).. ואם אמר יאמר הש"ך ז"ל דעיסה ש"נ כיון דלאו בת חלה היא כלל א"א לה להיעשות טבל אין זה במשמעות לשונו כלל ותו דאם הי' כוונת הש"ך לזה א"כ איך כתב וזה דעת המחבר שכ' וה"ה אם השאור של פטור כו' מנ"ל להש"ך דמיירי המחבר מעיסה של נכרי דלמא מיירי מעיסה שהורמה חלתה ותו דאפילו בשאור ש"נ למה לא יעשה טבל כיון דעיסה שהורמה חלתה אמרינן דנעשית טבל הרי הוא דומה לענין דקיי"ל חנ"נ א"כ ה"ה בש"נ ותו דיותר יש סברא שיבא לכלל טבל מה שעדיין לא נתחייב מעולם מדבר שנתחייב ונפטר כדמשמע למעיין בסעיף ב' בהגה"ה יעו"ש ולא אאריך בזה כי בלא"ה המעיין יראה שלא כיון הש"ך לזה כלל ואם כן פשיטא דק' עלי' כנ"ל דכמו דהשאור מהפך את העיסה לטבל כ"ש דעיסה מהפכת את השאור לטבל:

ובהיות כן קשה ג"כ על הש"ך מדברי התה"ד סימן ק"ץ ומתשובת הרא"ש שהביא שם התה"ד שכ' בשאור של פטור שחימץ העיסה שאין להפריש מני' ובי' וביאר שם בתה"ד טעם הרא"ש משום דבשאור אין בילה יעו"ש וקשה דהרא"ש הוא שכ' דברים אלו דטבל אוסר במשהו ונעשה כולה טבולה לחלה והאי טעמא איתי' נמי בשאור של פטור וכנ"ל וא"כ נהי דבשאור אין בילה מה בכך אע"כ דסברא זו דנעשית כולה טבולה לחלה אין מועיל לענין דלא להוי כמפריש מה"פ עה"ח ודלא כהש"ך. ועל ארבעה אשיבנו במ"ש הש"ך ולפ"ז לא הוי צריכים הרא"ש והמחבר להטעם שכולה נעשית טבל דבלא"ה שרי כיון דיש בילה כו' ולמה לא פי' כפשוטו דטעם זה אמרו לומר דמש"ה צריך להפריש א' ממ"ח בכל העיסה לפי שכולה נעשית כטבל והכי משמע פשט לשון הרא"ש וב"י והמחבר והר"מ והרא"ש וכן במשנה זיי"ן פ' בתרא דדמאי בפי' הר"ש והרע"ב שפירשו אותה המשנה עפ"י הדין של משנה זו עצמה שיש חילוק בין יש פרנסה יעו"ש מבואר ג"כ כך בהדיא שכתבו דהחולין המעורב נעשה כטבל לענין תרומת מעשר שצריך להפריש ממנה ע"ש תראה כך בבירור וכנראה שהש"ך לא רצה לפרש כך משום דהוקשה לו דבלאו ה"ט נמי צריך להפריש א' ממ"ח מכל העיסה כדי שיהי' לפי חשבון מהשאור על השאור אפילו אי לא נימא דהעיסה נעשית כולה טבולה דנהי נמי דיש בילה מ"מ צריך שיפריש כ"כ שיהי' בהחלה שנוטל שאור כשיעור הצריך על השאור מש"ה הוכרח לפרש דאין בילה ומש"ה הוצרכו לטעם זה כדי שלא יהי' מה"פ עה"ח דאי לאו דנעשה כולה טבולה קשה ממ"נ אי אין מועיל הפרשה מהעיסה לפטור השאור א"כ כי נוטל א' ממ"ח מאי הוי כיון דאין בילה דלמא לא שקיל מהשאור כלל ואי מועיל מה שלוקח מהעיסה לפטור השאור א"כ לא יקח רק כשיעור השאור מש"ה הוכרחו לו' דנעש' הכל טבל דבה' מיושב הכל דמה"ט צריך ליקח א' ממ"ח מכל העיסה וגם השאור נפטר מה"ט משא"כ אי נימא דסברא דנעשית כולה טבולה אינו מועיל לענין דלא להוי מה"פ על החיוב אלא הטעם משום דיש בילה לא הוי צריכי כלל לומר הטעם דנעשית כולה טבולה אלא דמש"ה צריך להפריש מכל העיסה כדי שיהי' לפי חשבון השאור כן נ"ל בדעת הש"ך אבל קשה דמה יעשה הש"ך במ"ש הר"ש כך גם בזיתי ניקוף דנעשה הכל טבל ככל שכתב כאן בעיסה והרי שם ביאור בהדיא דיש בילה דהיינו שעושה מהן יין ושמן וא"כ קשה למה הוצרך שם לומר דנעשה הכל טבל סוף דבר שלפענ"ד א"א להעמי' דברי הש"ך ז"ל בזה:

והאמת יורה דרכו דאע"ג דאמרינן שכולה נעשית טבולה לחלה מ"מ היינו לענין שיש עלי' איסור טבל וצריך הוא לפוטרה אבל לומר דמש"ה לא הוי מה"פ עה"ח הא ליתא דנהי דהוא עצמו טבול מ"מ שם חלה אין יכול כלל לחול עליו אעפ"י שהיא עיסה טבולה מ"מ כיון שכבר נתרמה חלתה א"א שתיעשה עוד חלה רק היא טבולה לענין שיש עלי' איסור טבל וזה ברור בעיני דאיך נאמר שהעיסה זו נעשית חלה עבור שהיא טבולה הלא אם יזדמן לו להפריש ממ"א ליכא טבל כלל בעיסה זו אפילו מדרבנן ואיך תיעשה חלה ולא אמרינן רק דכל זמן דליכא פרנסה ממ"א הוי כולו באיסור טבל לענין כשיפריש ממנה מפריש מהכל ומש"ה א"ש מה שהוקשה הר"ש בזיתי ניקוף למ"ד אין בילה משום דהו"ל מה"פ עה"ח אע"ג דנעשה הכל טבל וא"ש נמי מה שכתב הר"ש שם דהוי חולין מדומעין משום דבאמת לאו טבל גמור הוא רק שיש עליו איסור טבל ככל התערובת וממילא דא"ש נמי מדברי התה"ד שבסימן ק"ץ שהבאתי דלהרא"ש אי אין בשאור בילה לא יפריש מני' ובי' בשאור של פטור משום דהו"ל מה"פ על החיוב דאע"ג דהעיס' ביטל' לשאור והוי כטבול' מ"מ שם חל' לא חל עלי' כלל אל' עיקר טעמ' הו' משו' דאמרי' יש ביל' אפי' בשאור והכי משמע נמי מדברי הר"ש שם דבזיתי ניקוף הקשה למ"ד אין בילה אלא ביין ושמן ואלו ארישא לא דיבר כלום משמע דס"ל דעיסה בעיסה או בשאור הוי לח בלח כיין ושמן ולכן לא קשיא לי' ארישא (ועיין שו"ת חות יאיר בענין אין בילה אלא ביין ושמ' וצריך לעיין בש"ס ג"כ בזה וליראת האריכות וגם שאינו נוגע כ"כ לפלפולינו עזבתיו) וא"כ עיקר טעם הפרשת מני' ובי' הוא רק מחמת בילה ומה שהוצרכו לכתוב דנעשית כולה טבולה היינו לומר דמש"ה צריך להפריש א' ממ"ח מכל העיסה ולא לפי החשבון ואע"ג דבלאו ה"ט נמי צריך להפריש לפי חשבון וכמ"ש הר"ש עצמו שם בזיתי ניקוף לענין מעשר ראשון ומעשר שני מ"מ הנך רואה שחילוק גדול יש ביניהם דתרומת מעשר מוכרח ליתן לכהן בחנם כמ"ש הרע"ב שם משא"כ המעשרות ולענין הא הוא דאמרינן דחז"ל עשאוהו כאלו כולו טבול לתרומת מעשר כדי שיפריש לפי חשבון מהכל ויתנו לכהן בחנם כאלו הוא עצמו הי' חייב וה"נ בחלה ואע"ג דהרע"ב שם במשנה וי"ו כתב לענין ספק חלה בגר שיפריש ומוכרה לכהן ולא הוצרך ליתנה בחנם התם שאני דספיקא הוא והממע"ה ועיי"ש בתוי"ט משא"כ הא דליכא בי' ענין ספק רק חז"ל גזרו עליו שכל שאין לו פרנסה ממ"א הוי כאלו כולו טבול לחלה וצריך להפריש בחשבון כל העיסה וליתן הכל לכהן בחנ' ומה"ט במשנה ט' וח' לא כ' הרע"ב שימכור לכהן ואדרבא במשנה ט' בזיתי ניקוף כ' בהדיא שצריך ליתן לכהן בחנם התרומת מעשר ומהא גופי' מוכח דלא כהש"ך דאם איתא דדינא הכי הוא דכיון שטבל אוסר במשהו נעשה הכל טבל כמו חנ"נ עד שיוכל להפריש ממנה על החיוב א"כ למה ישתנה דין תרומת מעשר מדין המעשר. דגם לענין מעשר הי' ראוי לומר כך דכיון שהכל נעשה טבל צריך להפריש המעשר וליתן לכהן א"ו כמ"ש דבאמת דין חנ"נ לא שייך הכא כלל שנאמר שנתהפך להיות טבל כמו שהי' תחלה ומש"ה ביש פרנסה פטור לגמרי רק דבאין פרנסה אמרו חז"ל הואיל דבלא"ה מוכרח להפריש כשיעור מכל התערובת כדי שיהי' לפי חשבון מחיוב על החיוב מש"ה בתרומת מעשר דבלא"ה נעשית מדומע וא"א שיאכלנו מש"ה אמרו שיהי' כאלו הכל טבל ויתן הכל לכהן בחנם משא"כ לענין מעשר לא אמרו כך אלא הוא עצמו אוכל השאר כיון שאין בו דין מדומע וכל זה הוא מבואר בהדיא בדברי הר"ש והרע"ב ואע"ג שהר"ש כ' לענין תרומת מעשר ונותן הכל לכהן או מוכר לו היתר לפי חשבון יעו"ש ופירשה התוי"ט בריש דמאי דהר"ש נסתפק אי מוכר אי נותן ובל' ספק כ' כך ע"ש בתוי"ט ל"ק על הר"ש תיפוק לי' דנותן דאל"כ למה לי טעמא דנתהפך הכל להיות טבל דז"א דאין זה מבואר במשנה רק הוא עצמו כ' דברים אלו שנעשה הכל טבל וא"כ ודאי דלא מצי למיפשט ספיקו בזה רק משום דמשמע לי' יותר דנותן בחנם (דהכי משמע פשטא דמתניתן דמחלק בין תרומת מעשר למעשר ואי מוכרה ליכא חילוק כלל ואי משום דתרומת מעשר מוכר ומעשר אוכל הוא מחמת שזה מדומע וזה אינו מדומע אבל לא שייך בהא לישנ' דמתניתין דאמר מוציא תרומת מעשר לכל ומעשר לפי חשבון דמה ענין לפי חשבון לזה ומה"ט כתב התוי"ט בריש דמאי דמהך מתני' משמע דתרומת מעשר נותן לכהנים ע"ש ומה"ט נמי כתב הרע"ב בפשיטות דנותן בחנם ולא מספקא ליה כלל ולמאי דבעי הר"ש לומר דמוכר צ"ל דבאמת אין חילוק כלל בין ת"מ למעשר ולישנא דמתני' לאו דוקא חלא קושטא דדינא אתי לאשמועינן דת"מ א"א לו לאכול כלל כפי שיעור כל התערובת משא"כ במעשר אפשר לו לאכול כל המותר מן לפי חשבון) מש"ה כתב תחלה דנעשה הכל כאלו היא חייבת אבל באמת אם נימא דמוכר א"צ באמת לטעם דנעשה הכל טבל דבלא"ה מפריש מהכל כמו שגם מעשר מפריש מהכל ותו דאפילו למה שרוצה הר"ש לומר דמוכר אתי נמי שפיר דכמו שמתפרש המשנ' דמחלק בין תרומת מעש' למעש' וכוונת המשנה דבת"מ לא אפשר לו לאכול כל שיעור ת"מ הראוי לכל התערובת משום שנעשה מדומע משא"כ במעשר אפשר לו לאכול המותר ה"נ יתפרש לשון הר"ש שכ' דבאין לו פרנסה נעשה כאלו כולו טבל ר"ל דממילא כך נעשה ולא דינא ולא טעמא קאמרו כמו שסבור הש"ך ז"ל אלא דבאמת דין זה שיהפך איסור את היתר להיותו נעשה איסור לא שייך הכא כלל דבדבר שיש לו תקנה לא אמרינן חנ"נ וכמ"ש בסימן הקודם וראי' דביש לו פרנסה שרי וכן אפילו באין פרנסה מ"מ אין צריך ליתן לכהן המותר הרי דאין החולין נתהפכו לטבל נמצא דמ"ש הר"ש והרא"ש שנתהפך להיותה טבל כולה ומחמת שטבל אוסר במשהו לאו דינא ולאו טעמא קאמרו אלא פירושא דמתני' אמרו דמחמת דטבל אוסר במשהו ולא נתבטל ממילא מוכרח להפריש כשיעור מכל התערוב' וא"כ נעשה מדומע ואסור לאכול כל הת"מ וכל החלה כמו אלו הי' כולו טבל וזה מבואר בהדיא בלשון הר"ש ויותר מבואר הוא בלשון הר"מ יעו"ש תראה כך בהדיא וזה מוכרח כיון דבאו לפרש המשנה וכתבו בהדיא בסוף דמאי במשנה זיי"ן דלענין מעשר לא נעשה כולו טבל רק לענין ת"מ והרי הנך רואה דפירשו כאן בהדיא דלדינא אין שום חילוק דין בשניהם רק דהחילוק הוא ממילא מחמת שזה מותר לזרים ואינו מדמע וזה אסור לזרים א"כ מבואר בהדיא דגם לענין ת"מ אין ההיתר נהפך להיעשות טבל אע"כ דמאי דקאמרי שנעשה כאלו הכל טבל ה"נ קאמרו דממילא נעשה כך שצריך להוציא כ"כ חלה או ת"מ לכהן כאלו הי' כולו טבל והמדקדק היטב בהר"ש והר"מ והרע"ב יראה כך בבירור וכן הוא ג"כ כוונת הרא"ש ז"ל ולא באו כלל ללמדינו שום דין לומר דהטבל מהפך את החולין ועושהו טבל ודלא כהש"ך ז"ל ובהא נתיישב ג"כ מה שהקשה הש"ך שם בסק"כ על הר"ש והרא"ש למה להו למימר דאין השאור בטל בעיסה תיפוק לי' דנעשה כולו טבל יעו"ש ולשטתו הוא שהוקשה דהוה סבור דנתהפך החולין ונעשה טבל אבל כבר אמרנו דאינו כך ועיין בדברינו בסוף סימן הקודם (בד"ה ועתה נשים) מה שביארנו שם קושיות הש"ך שהוא דמלשונם משמע דבשאור לחודי' הוא דאיכא חיוב דאורייתא והרי גם בכל העיסה איכא חיוב דאורייתא יעו"ש ולדברינו כאן אין מקום כלל לקושייתו לא מבעיא לפי הסברא שרצה הר"ש לומר דמוכר הת"מ דלסברא זו אפי' מדרבנן אין החולין מתהפך להיות טבל רק דמתני' אמרה דממילא נעשה כאלו הכל טבל לפי שמפריש מכל התערובת ושוב נעשה הכל מדומע כמו שביארנו דמה דכתבו דטבל אוסר במשהו ונעשה כולה טבולה לחלה לא דינא ולא טעמא קאמרו א"כ פשיטא דאפילו היכי שהשאור נ"ט בעיסה מ"מ ליכא חיוב דאורייתא רק בשאור, גופי' ולא בעיסה עצמה אפי' חיוב דרבנן משום דאין דין חנ"נ בטבל דהא אלו יש פרנסה ממ"א העיסה פטורה נמצא דלפי סברא זו פשיטא שאין מקום לקושיא זו אלא אפי' לפי הסברא שתפסו הרע"ב והתוי"ט עיקר דנותן ת"מ לכהן בחנם ובארנו דלפום סברא זו הא דאמרו דנעשה כולה טבולה לחלה דינא קאמרי ור"ל כיון דבלא"ה לא יהי' אפשר לו לאכול עבור שנעשה מדומע מש"ה אמרו חז"ל שיהי' על כל החולין שם טבל לענין שצריך ליתן הכל לכהן כל שאין פרנסה ממ"א גם לפום זו הסברא אין מקום לקושיות הש"ך חדא דסוף סוף חיוב דאורייתא ליכא בעיסה אף אם השאור נתן בה הטעם דזה שנעשה כולה טבולה היא רק מדרבנן ותו דאפילו חיוב דרבנן ליכא בי' לענין דלא להוי מה"ח עה"פ וכמו שבארנו באורך דאע"ג דנעשה כולה טבולה אפ"ה שם חלה א"א לחול עלי להפריש ממנה אפילו על איסור דרבנן משום הכי הר"ש והרא"ש כשבאו לתרץ הא דמפריש ממ"א דלא להוי מה"ח עה"פ לא מצי לתרץ רק דהשאור אינו בטל אבל אם הי' בא להפריש על העיסה הי מה"ח על הפטור ונתיישב קושיות הש"ך היטב וכ"ז הוא ברור ומוכרח למעיין היטב בפשטי' הדברים בע"ה וממילא שאחרי כל הדברים והאמת האלה שנתברר לנו בע"ה אין מקום למה שעלה על דעת הש"ך בסקי"ח בכוונת הפרישה לומר דבעיסה שנתערבה אין להפריש מני' ובי' משום דאינה טובלת וסלקא לי' להש"ך פי' זה בדברי הפרישה לשטתו דס"ל דהיתר הפרישה מני' ובי' במקום דאין בילה הוא מטעם דנעשה כולה טבולה וממילא כשכ' הפרישה דעיסה אינה טובלת כוונתו ואסור להפריש מני' ובי' ומש"ה השיג עליו אבל למה שנתבאר לנו דהך דנעשה כולה טבולה לא יתן ולא יוסיף רק הא דמותר להפריש מני' ובי' הוא מטעם בילה א"כ ודאי לא כיון כלל הפרישה לאסור הפרשה מני' ובי' כמו שעלה על דעת הש"ך אלא נ"ל ברור דהפרישה קאי לענין פרנסה דאמרינן דמותר להפריש ממ"א ולא הוי מה"ח על הפטור משום דאין השאור בטל לפי שהוא נ"ט ואינו בטל מדאורייתא אדרבא טובל כל העיסה כל זמן שאין מפריש עלי' ממ"א ואהא קאמר דבעיסה אינה טובלת ולכן אסור להפריש ממ"א דהו"ל מה"ח עה"פ ולשון אינה טובלת לאו דוקא דהא כבר נתברר דגם שאור אינו טובל העיסה לענין מה"ח על הפטור דדין חנ"נ ליתא בטבל אלא לישנא בעלמא נקט דעיסה אינה אוסרת מדאורייתא העיסה שנתערבה אצלה אלא אדרבה היא עצמה בטלה מדאורייתא ולכן א"א להפריש עלי' ממ"א ולשון שכ' הפרישה עיסה כל זמן שאין לה שיעור חלה אינו מובן (ולדרך שהי' סבור הש"ך בכוונת הפרישה לכאורה ליכא פתרא להאי לישנא כי מה שפירשתי לשון זה לפי דרכינו לא יתכן פי' זה כ"כ לפי דרך הש"ך בדברי הפרישה כמבואר למעיין וגם מ"ש הש"ך ותימא דמ"ש כו' דחלה אין לה שיעור מן התורה עכ"ל לית לה פתרא כלל ולא ידענא מה אידן בי' וספר הפרישה אינו לפני כעת ועיין בנה"כ במה שפי' דברי הפרישה והוא דחוק מאוד כמ"ש בעצמו שם והאמת נ"ל כמ"ש) ונ"ל דה"ק דדוקא שאור אינו בטל כיון שנותן טעם אבל עיסה. כל זמן שאין בה שיעור חלה ר"ל שאין בה שיעור שיתחייב בחלה ולא מתבטל בזו שנתערבה בתוכה דהיינו שתהי' כמותה או גדולה ממנה. או צ"ל כל זמן שאין בו חיוב חלה וכוונתו שלא נתבטל או יש איזה ט"ס אחר בלשון זה אבל כוונתו נ"ל ברור כמ"ש והמדקדק היטב ימצא שכל מה שהעלנו בביאור דינים אלו הוא האמת הברור בע"ה ודלא כהש"ך ז"ל:

ומתוך מה שהארכנו עד הנה נוציא דבר א' שהוא צורך לשאילתינו והיא מה שאמרנו דאע"ג דנימא דטבל אוסר בכ"ש ונעשה כולה טבולה שנמצא כל העיסה נעשית טבל מ"מ היינו דוקא לענין האיסור שיש בתוכה וצריך תיקון אבל שיחול עליו שם חלה שיוכל לפטור את השאור שלא יהי' מה"ח עה"פ אע"ג דגם השאו' הוא חיובי' רק מדרבנן כגון שאינו נ"ט ועיסה זו טבולה ג"כ מדרבנן מ"מ לא מהני דמ"מ כיון דעיסה זו כבר הורמה חלתה ונפטרה תו אע"ג דאית בי' איסור טבל מ"מ שם חלה א"א שיחול עלי' דחנ"נ לא אמרינן בטבל בכדי שתהי' טבל גמור שתוכל להיעשות חלה ומ"מ מעצמה על עצמה מועיל שפיר דהא לא אמרינן רק דמהעיסה על השאור לא מהני ההפרשה ומש"ה מפריש לחשבון כל העיסה ואית ביה מן השאור על השאור ומהעיסה על העיסה הרי דהעיסה על העיסה מועיל שפיר ולא אמרינן איך יחול שם חלה עלי' דהא ליתא דנגד עצמה מועיל שפיר דנהי דאמרינן דא"א לחול שם חלה מחמת שכבר הורמה חלתה ונפטרה מ"מ לגבי אותו החיוב שבא על עצמה שלא בא החיוב רק אחר שהורמה א"כ אין בו חיוב חלה גמורה לכן נפטרה והבן כי הוא דבר דק ונכון (כבר הי' בדברינו עוד דרכים לומר דאין נעשה כלל שום טבל כאשר בארנו שם דמאי דאמרו דנעשית כולה טבולה לחלה לאו דינא קאמרו או שדינא אמרו לענין שצריך ליתן הכל בחנם לכהן ושכן נ"ל עיקר לאמתת הדבר רק סברא זו שאמרנו ג"כ נתבארה תוך דברינו ובה נשים פנים כאן שיש בה צורך לענין שאילתינו) אבל נגד השאור לא מהני דאינה נעשית חלה כלל ודלא כהש"ך שרוצה לומר דמחמת דנעשית טבולה תוכל ג"כ להיעשות חלה ומפטירין ממנה על השאור:

ונ"ל שזה הוא דרכו של הט"ז שם בסקי"ב שנתן טעם על שצריך להפריש לפי חשבון כל העיסה יעו"ש בלשונו אע"ג דלכאורה משמע דקאי בשיטת הש"ך דנעשה כולו טבול עד דמחמת זה לא הוי מה"פ עה"ח ומש"ה הוקשה לו דא"כ למה יפריש כשיעור מכל העיסה הלא די שיפריש כשיעור על השאור לבד דהוי ממש כמו פרנסה ממ"א כיון דאפילו אתרמי לידו העיסה לבד בלתי מהשאור כלום אפ"ה מועיל הפרשה ולא הוי מה"פ עה"ח ואי הוי יכול להפריש מהשאור גופי' ודאי דלא הי' מפריש ג"כ רק כשיעור על השאור א"כ עתה יפריש כשיעור על השאור ממ"נ דבין עולה בידו מהשאור ודאי סגי ובין עולה בידו מהעיסה הוי פרנסה ממ"א ומפריש על השאור וסגי ומש"ה הוצרך הט"ז להסביר דאזלינן בתר מעשה הפרשתו דאי לא ס"ל סברא דהש"ך אלא הא דמהני ההפרשה מני' ובי' הוא מטעם בילה א"כ מה הוקשה לו להט"ז הא ודאי דצריך להפריש כשיעור מכל העיסה כדי שיהי' לפי חשבון מהשאור על השאור ולא להוי מה"פ על החיוב כך משמע לכאורה ריהטת הט"ז. אמנם לא נהירא לי להעמיס זאת בדברי הט"ז חדא כיון דכבר הוכחתי בראיות מוכרחת דליתא לשיטת הש"ך ותו דאם איתא דנעשה הכל טבל והי' די להפריש כשיעור רק דמש"ה צריך להפריש מכולו משום דאזלינן בתר מעשה הפרשתו א"כ מה נשתנה דין התרומת מעשר מדין המעשר ולמה לא יפריש מה"ט גם מעשר מהכל וכ"ת לענין מעשר הקילו חז"ל כיון דאינו מדומע וכדברי הר"ש א"כ קשה למה נדחק הר"ש לומר דהמעשר ג"כ יפריש מכולו כדי שיהי' לפי ערך מהחיוב על החיוב לימא בפשיטות שאינו מפריש רק לפי חשבון כיון דהכל נעשה טבול וא"כ לא הוי מה"פ על החיוב והוי כפרנסה ממ"א וכ"ת דמה"ט גופי' דהכל טבול יפריש מכולו ז"א דלענין מעשר הקילו ואע"ג דנעשה כולו טבל מ"מ א"ש דודאי קודם שנתקן הטבל הוא דנעשה כולו טבל ממילא מפריש ממנו עה"ח והוי כמו פרנסה ממ"א ואחר שנתקן החיוב פקע שם טבל מכולו אע"כ דאין שום חילוק בין ת"מ למעשר זולת לענין האכילה דיש ממילא חילוק בהם מה שזה מדמע וזה אינו מדמע אבל חילוק אחר אין ביניהם וא"כ אם איתא דמדינא הוי סגי להפריש כשיעור על החיוב לבד משום דהכל נעשה טבל רק משום דאזלינן בתר מעשה הפרשתו א"כ גם במעשר הי' ראוי להיות דינא הכי ותו דאם כוונת הט"ז כאשר עולה על הדעת הו"ל לתרץ בפשיטות דכיון שכבר הטילו חז"ל על כל התערובת שם טבל לא נפקע מני' עד שיפריש ממנו השיעור המגיע מהם דבשלמא ביש פרנסה ממ"א אמרו חז"ל שלא נעשה טבל כלל דמיד שנתקן החיוב הוי כאלו הי' כך מתחלה קודם שנתערב משא"כ באין פרנסה ממ"א שהטילו חכמים על כולו שם טבל מש"ה בעי תיקון כולו ואף דיש להעמיס זה בלשון הט"ז הוא דחוק. ועוד נ"ל ראיה מוכרחת דאין כוונת הט"ז כמו שעולה על הדעת בתחלת הענין כיון שכ' בזה הלשון והוא מפריש עליו ממקום חיוב גמור דהיינו ממקום אחר משא"כ כשאין לו כו' הרי דממקום אחר כשמפריש קרוי לי' חיוב גמור משא"כ כשמפריש מזה אינו חיוב גמור ואלו לפ"ד הש"ך הוא ג"כ חיוב גמור דחיובי' הוא כמו חיוב השחור דנעשית כולה טבולה ואי אית ביה נ"ט הוא ממש חיוב גמור כמו ממ"א דהא טעם כעיקר דאורייתא והט"ז שכתב בלשונו שקיבלה טעם משאור ואם כן חיוב גמור הוא ואף שיש להתעקש בזה בכמה דרכים הכל אינו נראה לי ולכן לא אאריך בזה אלא נראה לי פשוט דסבירא ליה להט"ז כמו שכתבתי לעיל דאף על גב דנעשה הכל טבל מ"מ אינו חיוב גמור כיון שהעיסה כבר נפטרה וא"כ אינו חיוב גמור לענין שתוכל להיעשות חלה על השאור כיון דבשאור איכא חיוב גמור שעדיין לא נפקע חיובי' מני' וגם עתה בחיובו עומד אע"פ שנבלל ונתערב הכל וא"כ גם השאור נעשה כמו העיסה היינו לענין איסור שבתוכם הכל שוה אבל לענין שם חלה יש חילוק ביניהם שזה יש עליו חיוב חלה מאז ועד עתה. משא"כ העיסה לכן אינה פוטרת את השאור וצריך להפריש מהכל והיינו דקאמר הט"ז בשלמא כשמפריש ממקום חיוב גמור נפטר השאור משא"כ זה שמפריש ממקום שאינו חיוב גמור רק מחמת נ"ט ואין זה יכול להיעשות חלה על השאור מש"ה צריך להפריש מהכל ועיין שבזה יובן כל לשון הט"ז הגם דמה שסיים דאזלינן בתר מעשה הפרשתו קצת הוא מיותר י"ל דהוסיף דברים אלו לומר שצריך ליתן לכהן בחנם המותר אע"ג דהו"ל למימר דמוכר המותר דהא ליכא גזל השבט דכבר נתן לכהן את שלו ופשטא דמתני משמע שנותן בחנם כמ"ש התי"ט בריש דמאי מש"ה כתב דאזלינן בתר מעשה הפרשתו דכיון שמוכרח להפריש מהכל שוב נותן הכל לכהן בדבר המדמע וכדברי הר"ש והבן היטב באופן שיצא לנו דלהש"ך הואיל ואיכא בעיסה זו איסור טבל תוכל להיעשות חלה אע"פ שכבר נפקע באיזה פעם מדין חלה מ"מ כל שיש איסור טבל עלי' איתא בשם חלה ולהט"ז לא תלי הא בהא דאע"ג דאיסור טבל עלה אינה יכולה להיעשות חלה אלא על מה שאין בה ג"כ רק איסור טבל דהיינו מעצמה על עצמה אבל על השאור שהי' בה שם חיוב חלה מבראשונה ועדיין לא נפקע בשום פעם אין עיסה זו פוטרתה והבן:

ומעתה נבא לדבר מענין שאנחנו בו והוא לבאר דברי הט"ז שבס"ק ט"ו ואומר אני שטעמו שם בדין הפשטידא היא קרוב לדברים אלו שאמרנו כאן והוא דהא מבואר בסימן שכ"ט דאם עשה עיסה לכתחלה ע"ד לעשותה ספגונין לר"ת חייבת בחלה הואיל ובשעת גלגול היתה עיסה גמורה ולשאר הפוסקים פטורה כיון דהגלגול הי' ע"ד סופגנין ודוקא אם היה הגלגול ע"ד לעשותה עיסה ונמלך לעשותה סופגנין הוא דחייבת ע"ש בש"ך סק"ד ודין זה הוי כספקא דדינא וחיישינן לדעת ר"ת וע"ש בד"מ סק"ב שכ' בשם המרדכי דפשטידא לר"ת חייב בחלה הואיל והי' חייב בשעת גלגול לא פקע חיובי' מני' ולהחולקי' עליו פטור ע"ש וא"כ י"ל דלר"ת אסור להפריש מהפשטידא מניה וביה משום דאית ביה טעם בשר והוי כסופגנין וטיגנן וחיוב חלה אית בי' משעת גלגול צריך להפריש עליו הלה גמורה ולכן אינו יכול להפריש מעצמה משום דעכשיו אין חל שם חלה גמורה עלה ודמיה קצת לבשר שקיבל טעם העיסה ואית בה חיוב חלה ואפ"ה פשיטא דלא נימא שיפריש מהבש' דהבשר אין נעש' חלה ה"ה זה שהו' עתה סופגנין וס"ל להט"ז דמש"ה דייק רמ"א לכתוב העיסה אחרת ודלא כהש"ך דס"ל שהוא דרך רבותא ובכל סי' שכ' בב"י ובש"ע בכל דינים אלו לא נזכר שיפריש אחר שנעשה סופגנין ע"ש בכל הסימן וא"כ י"ל דסופגנין אינו יכול להיעשות חלה רק דאית ביה איסור טבל וחיוב חלה ודמיא לדין התערובת שאמרנו לעיל וס"ל להט"ז דאע"ג דטבל אוסר במשהו ונעשה כולו טבולה לחלה מ"מ אינו יכול להיעשות חלה כיון דכבר נפקע מיניה חיוב חלה בעת שהורמה חלתה לכן עתה א"א להיות בו רק איסור טבל ולא שם חלה ה"נ זה כיון שנפקע ממנו שם חלה ע"י שנעשה סופגנין מש"ה אע"ג דעדיין לא נפטר מחלה היינו שיש בו איסור טבל אבל שם חלה א"א שיחול עליו ואע"ג דהתם אמרנו דמהעיסה על העיסה שפיר נפטר מ"מ הכא אפי' על עצמה לא מהני דבשלמא התם שכל העיסה כבר נפטרה א"כ אותו החיוב מעט שיש על העיסה יכולה היא עצמה ליפטר משא"כ כאן שיש עלי' חיוב גמור מעת היותה עיסה ואותו החיוב עדין לא נפטר מש"ה עתה שהוא סופגנין אינה יכולה לפטור עצמה והוי כמו התם דהעיסה אינה יכולה לפטור השאור וגם לא דמיא להא דהתם יוכל השאור לפטור א"ע דהא כי מפריש מני' ובי' פוטר לפי חשבון העיסה את העיסה והשאור את השאור ואע"ג דשאור נבלל תוך העיסה פטורה וחיוב אית בי' מקדם ז"א דממ"נ אי אית ביה בנ"ט אז חיובי' עתה מדאורייתא כמו שהי' מקדם דלא נתבטל כלל ופשיטא דיכול לפטור א"ע ובמה שנתערב לא פקע שם עיסה מני' דהא בעיסה נתערב ואי לית בי בנ"ט דפקע מני' עתה החיוב דאורייתא אפ"ה יכול לפטור א"ע דהא החיו' הראשון שהי' עליו כבר נפקע ולא נשאר בו בלתי אם חיוב דרבנן ועיס' הוא השאור עתה כמו שהי' העיסה בתחל' ולא נתבטל ממנו שם עיס' לכן פוטר א"ע משא"כ כאן החיוב הראשון שהי עליו לא נפקע ויש בו גם עתה חיוב גמו' כמקד' ושם חלה כבר נתקלקל ממנו כי עתה אינו עיסה לכן עתה אינו יכול לפטור א"ע כך נ"ל בישוב דברי הט"ז והש"ך שחולק עליו לטעמי' אזיל דס"ל דכיון שנעשית כולה טבולה לחלה מש"ה כל שיש בה עתה חיוב חלה יכולה היא להיעשות חלה גמורה מש"ה ס"ל ג"כ כאן דיכול להפריש מפשטידא עצמה הנה שהראנו מקום לומר שהש"ך והט"ז לטעמייהו אזלי מ"מ נראה עוד דההוא נדון אינו דומה לגמרי לההוא נדון דשפיר י"ל אפילו למאי דס"ל להש"ך התם דיכול להפריש מני' היינו דוקא התם משום דהעיסה הוא עיסה כבראשונה ובעיסה שייך שפיר חיוב חלה רק גריעותא דידה מחמת שכבר הורמה חלתה ונפטר מש"ה ס"ל להש"ך דכיון דעכשיו חזר שם טבל אליו הרי הוא ראוי להיות חלה כבראשונה משא"כ כאן דגופה נתקלקל ואינו עתה עיסה כאשר היתה מתחלה וכן נמי איכא למימר איפכא אפילו להט"ז דס"ל דהתם אינו יכול להפריש מהעיסה היינו משום דעיסה אחר שהורמה חלתה אינה יכולה עוד לבא לידי חיוב עיי' בסימן שכ"ד סעיף ב' ובאחרונים שם משא"כ זו שלא הורמה ועדיין לא פקע חיובי' מיני' י"ל דאע"ג דנעשית עתה סופגנין ואלו מתחלה עשאה סופגנין היתה פטורה מ"מ שם עיסה לא פקע מונה ולא דמיא לבשר שקיבל טעם עיסת טבל דאינו יכול להפריש מבשר דודאי דבשר אינו חלה משא"כ סופגנין עיסה הוא רק שהתורה פטרה ממילא זו שלא נפטרה יוכל להפריש ממנו ויש פנים לכאן ולכאן בדין זה וצ"ע לדינא ואפשר דהסומך בעת הדחק בנדון שאלתך שהי' לכבוד שבת על הש"ך לא הפסיד אבל בלא"ה צריך לעשות כדברי הט"ז:

ולכאורה קשה לי על דעת הט"ז הזו מתשובת הר"י שהביא הט"ז עצמו שם בס"ק ט"ו בעיסה שנתבשלה שנוטל ממנה אחר הבישול חלה מעצמה ועיין שם והובא ג"כ בד"מ אלמא אע"ג דעיקר חיובה מעת הגלגול ועתה הוא סופגנין מ"מ א"צ להפריש ממ"א דוקא ואפשר לחלק דמהר"י מיירי בנמלך לבשל דפשיטא דהכי מיירי דאל"כ לרוב הפוסקים הוא פטורה מחלה וא"כ י"ל כיון דנמלך הוא לא פקע בבישול זה מהעיסה שם קריאת חלה כיון דנמלך הוא לא אהני מידי במעשיו והוי כאלו לא בישלה כלל והט"ז מיירי דעשאה מתחלה לפשטידא רק שנתחייבה בעת היותה עיסה אז ישכח לבישול זה להיות אהני מעשיו דלמפקע מני' קריאת שם חלה מש"ה לא מצי להפריש על עצמה מאחר דחיוב דידי' מעת היותה עיסה ועתה הוא סופגנין ומעיקרא אדעתא דסופגנין עשאה אלא דאכתי ק"ק דלפ"ז הו"ל להט"ז לבאר באם אפה קצת מהעיסה דאז לכ"ע חייבת בחלה כמבואר בסימן שכ"ט אז יוכל להפריש מהפשטידא עצמה כמו דאמרנו בנמלך דאע"ג דעכשיו הוא סופגנין מ"מ לח אהני מעשיו וא"כ לכאורה כ"ש בזה דג"כ לא הועיל במעשיו והוי כאלו לא טיגנה כלל וי"ל דמ"מ גרע הא מנמלך דבנמלך שפיר יכול לחול קריאת שם חלה בכל העיסה אבל בזה אינו יכול לחול שם חלה רק במה שאפה דמסתמא בעת הלישה היה בדעתו ליקח ממנו מעט לפשטידא והוי א"כ אותו המעט כאלו נתגלגל מתחלה אדעתא דסופגנין וכי לקח לי' אמרי' הוברר בדרבנן וא"כ הוי כחלו נעשה כך מתחלה לשם סופגנין וגרע מנמלך אע"ג דכ"ע מודים בי' דחייב בחלה ותו דהא מה דאפה מקצת חייב בחלה הוא מדרבנן כמבואר בש"ך סימן שכ"ט סעיף קטן כ'. אבל מדינא דאורייתא המתבשל פטור והועיל מעשה הבישול מדאורייתא וא"כ מן התורה א"א לחול שם חלה עלה דבשלמא בנמלך שחייב מדאורייתא בחלה ממילא לא אהני מעשה הבישול כלל ואיכא בי' שפיר קריאת שם חלה משא"כ באפה מקצת דאכתי לא חל בהסופגנין שם חלה מדאורייתא ממילא כיון דסוף סוף אית בי' חיוב עבור שעת הגלגול לר"ת מש"ה לא מצי להפריש מיני' ואע"ג דעיקר חיובו בגלגול ג"כ מדרבנן בזה"ז דחלה הוא מדרבנן מ"מ הוי חד דרבנן וזה תרי דרבנן ויש עוד לומר בכמה דרכים ואין להאריך ואפשר עוד דהט"ז עצמו שם באותו הס"ק ט"ו שהביא תשובת מהר"י הנ"ל אחר דין הפשטידא י"ל דבדרך פלוגתא הביאו לומר דממהר"י לא משמע כדברי הרמ"א אלא דזה דוחק חדא דכל כי האי הו"ל להט"ז לפרושי בהדיא. ותו דהד"מ עצמו מביאו תשובת מהר"י בהד"מ ולא ערער על הפרשה מני' ובי' ואיך כ' כאן בפשטידא שיפריש מעיסה אחרת לכן נראה כמ"ש תחלה דהש"ך ס"ל איזה חילוק בין זה לזה מכל מ"ש נ"ל לדינא דהסומך על הש"ך לא הפסיד וכנ"ל:

והרב הגדול בפרי מגדים בי"ד סימן צ"ב בשפתי דעת בס"ק יו"ד כ' וזה לשונו מעשה אירע בקהלה א' שעשו לכבוד שבת לחם משנה כו' יעו"ש בכל דבריו ומ"ש אם נשאר קצת מהפת הצנומה יכול להניח קצת עד אחר שבת דקיי"ל דחלת ח"ל אוכל והולך כו' עכ"ל לכאורה הי' נראה דאשתמיטתי' דברי הט"ז אלו שאוס' להפריש מהפשטידא עצמה הואיל ואית בה טעם בשר דאע"ג דלדינא כבר הסכמנו לדבריו ובפרט בנדון דידי' שהי' לכבוד שבת פשיטא דיש לסמוך על הש"ך מ"מ הו"ל לפחות להביא מחלקותן של הש"ך והט"ז בזה ואולי לפי שסיים שם שבתשובה האריך ושם קיצור אפשר דבתשובה פלפל בזה והעלה כדברינו דלעיל דיש לסמוך על משמעות הש"ך ז"ל בזה לכבוד שבת מ"ש שם עוד דכיון בשעה שהי' פת הצנומה בעולם אין שם איסור עלי' ולא שייך בי' נ"נ כו' דבריו נכונים הם וכבר מבואר מכל מה שהארכנו בסי' זה ובסימן הקודם דאע"ג דאמרינן דטבל אוסר במשהו היינו שאינו בטל אבל מ"מ אינו מהפך את ההיתר להיות כאלו כולו טבל ואני מוסיף על דבריו דהוא כ' דאין שום איסור עלי' דכיון דיכול להפריש מיני' יעו"ש ולי נראה דאפ"ה היכי שאינו מצוי להפריש מיני' כיון דאפשר להפריש ממ"א לא שייך דין חנ"נ ומש"ה כל שיש פרנסה מח"א מפריש לפי חשבון. הטבל ואפילו באין פרנסה לא גרע רק לענין דצריך להפריש לפי ערך מכולו בכל דבר המדמע כדברי הר"ש שהבאתי לעיל ממילא לדידן דמפריש כל שהוא אין כאן שום נ"מ מיהו מה שיש לעיין בדברי הרב הללו חדא במה שלא מצא תיקון להניח עד אחר שבת רק אם הי' נשאר קצת מהפת הצנומה אבל הבשר והרוטב לא ויש לעיין מהיכן יצא לו זה דלמא כיון דאמרינן טכ"ע דאורייתא לענין שיוכל להפריש עליו ממ"א ה"נ יכול לאכול ולהניח קצת ממנו להיות מפריש אח"כ גם מ"ש דהוי כלח בלח לפום ריהטא לא ידעתי איך יהי' העיסה ביתר הפת הצנומה כלח בלח גם במ"ש כיון דאי אפשר להפריש מיני' ובי' תו לא הוי דשיל"מ לא ידעתי כעת מהיכן הוציא זאת דלמת הואיל ויכול להפריש ממ"א הוי שפיר דשיל"מ ותו איך כ' כיון דאי אפשר להפריש מיני' ובי' משמע דממ"א יכול להפריש והרי כיון שכתב דהי ששים נגד הבצק כבר העליתי בסי' הקודם. דכה"ג אינו רשאי להפריש ממ"א דהו"ל מה"ח עה"פ ואפשר דה"נ קאמר דממ"א א"א להפריש כיון דיש סמ"ך וכיון דגם מיני' ובי' א"א להפריש תו לא הוי דשיל"מ ולא ראיתי לעיין בכל אלה היות שכ' הרב שבתשובה האריך ולא זכינו לראות אותה התשובה ואותן הענינים אינם נוגעים לנדון שלפנינו לא מה שבסימן הזה ולא מה שבסימן הקודם כי אף לפי דבריו דלא הוי דשיל"מ מ"מ נדון שלפנינו בסימן הקודם בלא"ה לא נתבטל השאור בהבארש"ט דהוא מעמיד מיהו אם לא הי' כדי להעמיד יש לעיין עדיין דנהי דא"א להפריש ממ"א משים דהוי מחד"ר על תרי דרבנן מ"מ כבר כתבנו שם דאם נזדמן תד"ר יוכל להפריש וא"כ אפשר דהוי דשיל"מ ואפשר דלא הוי מתיר עתיד לבא וגם יש לעיין דהא יש עוד טעם דכהיתרו כך איסורו אע"ג דלא הוי דשיל"מ וכ"ת דזה אינו שייך רק כשנתערב במינו מ"מ אכתי דברי הרב אינם צודקים דכ' זאת לשני טעמים חדא דאינו מינו ואידך דא"א להפריש. ותו דכה"ג דנ"ד בבארש"ט וכדומה שבא לתקן מחשב מינו כמבואר בסימן ק"ב וכ"ת דסברא זו דבא לתקן לא נאמר רק לענין דשיל"מ ולא לענין סברא דכהיתרו כך איסורו אם כן תקשה מה הקשה התוספת בנדרים דף נ"ח ושאר פוסקים למה לן טעמא דדבר שיל"מ גבי טבל תיפוק ליה דכהיתרו כך איסורו ומאי הקשו הא הוצרך טעם זה להיכי דבא לתקן דמטעם דבר שיש לו מתירין לא בטל ומטעם דכהיתרו כך איסורו היה בטל אע"כ דהאי טעמא דכהכ"א מועיל גם כן בדבר שבא לתקן כיון דחשיב מינו. הגם דבלאו הכי לכאורה קשה מאי הקשו התוספת שם איפכא למה לי דכהכ"א תיפוק לי' משום דשיל"מ הלא נ"מ דאינו יכול להפריש וכנדון דהרב פרי מגדים כנ"ל דאז לא הוי דשיל"מ מ"מ קושי' זו בלא"ה תירצו שם דנ"מ לטבל שהלכו בעליו למדה"י ע"ש אבל באידך קושיא נשארו בלי שום תירוץ ושפיר קשה לתרצו דנ"מ לענין דבר שבא לתקן וכנ"ל גם יש לעיין בדברי הרב ז"ל במה שפלפל לומר דלא בטל בס' מחמת דשיל"מ הלח מבואר בסימן ק"ב דטעמו ולא ממשו בטל ולפי שאין בכל אלה נ"מ למה שאנחנו עוסקים בו לא שמתי פנאי שלי לברר כ"ז והנראה לפי עניות דעתי כתבתי ושלום הק':

תוכן העניינים

נאות דשא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה