אור ברסלב
נאות דשא שאלה מא

נאות דשא· רבי דוד שלמה אייבשיץ

שאלה מא

שאלה מ

ואשר שאלת עוד בבארשט שחמצוהו בשאור טבל דהיינו כפי מה שמבואר בפוסקים להנהיג ליקח שאור מהעיסה קודם הפרשת החלה מהעיסה כדי שיהא השאור טבל והשאור נימוח בתוך הבארשט ואינו ניכר ושאלת מה דין הבארשט והכלי שלו:

שנינו במס' חלה פ"ג נטל שאור מעיסה שלא הורמה חלתה ונתן לתוך עיסה שהורמה חלתה אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא עלי' לפי חשבון כו' וכ' הר"ש ולא הוי כמפריש מן החיוב על הפטור דטעם כעיקר דאורייתא ע"כ כוונתו ליישב כאן הקושי' שהוקשה אסיפא דאותה מתניתן בההוא דזתי מסיק דתני נמי דביש פרנסה מהני והקשה מההוא דמנחות דף ל"א דר"ש שזורי איערב לי' טבל בחולין ואמר לו ר"ט לך קח מן השוק ועשר עליו דהיינו דהדמאי שחייב מדרבנן וגם זה התערובת חייב מדרבנן דמדאורייתא ברובא בטל אבל מן הודאי לא דהו"ל מן החיוב על הפטור יעו"ש בהר"ש לכן כ' דברישא דמתני' אין מקום לקושיא זו משום דטעם כעיקר דאורייתא ושניהם חייבים מדאורייתא לכן לא הוי מהחיוב על הפטור:

והנה בההוא דרש"ש נ"ל דאפילו דיעבד אם הפריש ודאי טבל על אותו התערובת לא מהני ודבר זה הוא פשוט בעיני דק לפי שראיתי בספר נדפס מחדש לאיש ירושלים ונקרא שער המים והביא בשאלה זיי"ן בשם רב ספרדי שמו מוהר"י זאב"י דההוא דרש"ש לכתחלה הוא דקאמר דגזרינן אטו מן החיוב על הפטור אבל בדיעבד מהני והביא איזה ראיות ובעל הספר הנ"ל סתר דבריו והמעיין שם וראה שאין בדברי בעל הס' שום דבר מספיק לדחות דברי מהרנ"י יעו"ש כי אין רצוני להאריך בזה אולם גם ראיות מוהרי"ז אינן מכריעות כלל וכלל וגם באלה לא אאריך רק אבאר בקצרה מה שנוגע לעיקר הדין הנה מוהרי"ז הנ"ל שם אומר דהך דרש"ש לא דמי לכל הנך מן החיוב על הפטור דחשיב במתני שהם מעולם לא נתחייבו ואינם עתידין להתחייב וגם עתה אין בהם שום אופן חיוב משא"כ זה שכבר נעשה טבל גמור ולא נעשה בו מצותו שלא ניתקן רק שנתבטל ברוב דרחמנא אמר זיל בתר רובא ואפשר עדיין שיתחייב כגון אם יוכר בתערובת וגם עתה חיובו שמור בתוכו דמה שפטרתה תורה הוא רק לחסרון ידיעה שאין אנו מכירין בו ולכן י"ל דבדיעבד אם עבר והפריש מטבל גמור תרומתו תרומה יעו"ש וגוף ספרו של מוהרי"ז איני לפני רק בשער המים שם הובאו דברים הללו.

ואומר אני דכל דברים אלו לא ניתנו להאמר כלל אלא הדבר ברור אצלי דהדין בזה כמו בכל דיני דמן החיוב על הפטור המבואר בטור בי"ד ובב"י סימן של"א והוא דבהתורם מהחיוב על מה שהוא פטור לגמרי אין תרומתו תרומה ובתורם מחיוב דאורייתא על חיוב דרבנן הוי דינו שהוא תרומה ולא תאכל עד שיוציא עליו תרומת ומעשרות יעו"ש בב"י ובש"ע. ומעתה אם בא מוהרי"ז לומר דנ"ד לא דמי למפריש מן חיוב על פטור גמור בזה א"צ לשום ראי' דודאי הכי הוא דהא תערובת זה הוא חיוב דרבנן אלא ודאי בא לומר דאין דינו אפילו כמפריש מהחיוב על חיוב דרבנן והא לא שמיע לי כלומר לא ס"ל דודאי נ"ד דמי ממש למפריש מהחיוב על החיוב דרבנן וכאשר הדין שם כך הוא בזה:

ודבר זה ברור אצלי אם מצד הסברא וגם מראיות כאשר אבאר אם מצד הסברא כיון דזה התערובת הוא עתה פטור גמור מה לנו למה שחיובו שמור בתוכו הלא קיי"ל דהאיסור שנתבטל האיסור עצמו נהפך להיתר וכמו שמבואר בי"ד ססי' ק"ט בהגה"ה דהעיקר כדעת האומרים דאחר שנודע התערובת מותר לבשלם יחד אף שנתערב והו"ל לח בלח וליכא ספק מ"מ כל שנתבטל נהפך האיסור ונעשה היתר רק דמחמירין לכתחלה שלא לבשלם ובדיעבד שרי יעו"ש הרי דאיסור עצמו נעשה היתר וא"כ זה הטבל נהפך לגמרי ונעשה חולין וא"כ ודאי דהו"ל מפריש מחיוב על הפטור ואי משום מה שחילק מוהרי"ז מחמת שהי' בשום פעם חיוב וגם מחמת שאפשר לבא לידי חיוב כשיוכר ולכן כשמיעטה תורה לבלתי להפריש מזה על זה אא"כ הם דומים בחיוב לא נתמעט נ"ד כיון שהם דומים קצת ודאי דחילוקים כאלו צריכים ראי' ובלא ראי' פשיטא דאין זה כלום ותו דאפי' אם לא יהי' זה נכלל בלשון אותו המיעוט מ"מ הסברא מבחוץ הוא כך דכיון דחזינן דאמרה תורה שכל שמפריש על פטור אין נתפס כלל בתרומה ממילא כל שהוא פטור מאיזה טעם שיהי' תו אינו תרומה כלל כ"ז הוא פשוט מצד הסברא.

ונ"ל ג"כ להביא ראיות לזה חדא מדברי התוס' בב"מ דף פ"ח ע"א ד"ה תבואת זרעך שכתבו להוכיח דאפילו מה שאינו מן החיוב על הפטור ממש רק דומה חיוב ופטור אין להפריש והוכיחו דבר זה מש"ס דמנחות הנ"ל וז"ל דאיכא מ"ד התם שאמר לו לך קח מהנכרי כו' ופריך כו' יעו"ש הרי מבואר דדוקא להך לישנא אינו רק דומה למפריש מהחיוב על הפטור. אבל ללישנא קמא הוי מהחיוב על הפטור ממש אי לאו דקנה ממורח יעו"ש ותבין הרי דס"ל בהדיא דכיון דנפטר מחמת התערובת הו"ל פטור ממש. וא"כ אף אם נאמר דבהנך גווני דכתבו התוס' שם שאין להפריש מדבר הדומה חיוב כו' אינו רק גזרה משום מראית עין ולכתחלה הוא דלא הא דיעבד מהני מ"מ בזה שמבואר מדבריהם דהוי פטור ממש ודאי דדינו הוא כמו כל מפריש מהחיוב על הפטור.

וראי' מפורשת יותר לזה עוד מדברי התוס' הנ"ל מדכתבו שם. דבמפריש מדמאי על התערובת דומה למפריש מהחיוב על הפטור הרי דתערובת הלזה גרע מדמאי וא"כ הרי מבואר בסוף פ"ה דדמאי במפריש מהודאי על הדמאי תרומה ולא תאכל עד שיוציא עלי' כו' כדין כל מפריש מחיוב על חיוב דרבנן וכ' שם הר"ש משום דמדאורייתא אינו תרומה כלל משום דהו"ל מהחיוב על הפטור יעו"ש וא"כ כ"ש במפריש מהודאי על התערובת דאינו תרומה מדאורייתא דהא התערובת גרע מדמאי כנ"ל וכ"ת דהא דכתבו התוס' דבמפריש מהדמאי על התערובת דמי למן החיוב כו' היינו מחמת דס"ל דל"א רוב ע"ה מעשרין וא"כ אין ראי' מההוא דמהודאי על הדמאי משום דמתניתן ס"ל רוב ע"ה מעשרין ז"א דודאי אפילו מאן דס"ל רעה"מ מ"מ אע"ג דלא גרע מדמאי מ"מ לא עדיף אלא שוים הם מדפריך ולימא קח מן השוק והוצרך לתרץ קסבר אין רעה"מ ודמי לחיוב על הפטור ואם איתא בלא"ה לק"מ אף דס"ל רעה"מ דמי לפטור על החיוב אע"כ דשוים הם וא"כ כי היכי דבדמאי אינו תרומה מן התורה ה"נ בתערובת ותו דהא התוס' שכתבו דדמאי לגבי תערובת הוי חיוב היינו אפי' היכי דאפילו הי' ודאי הי' ג"כ דרבנן כגון בלקח ממורח וכמבואר למעיין בתו' שם וכ"כ מהרש"א שם וא"כ אע"ג דאין רעה"מ מ"מ אין בו רק ספקא דרבנן ואפ"ה עדיף מתערובות א"כ שפיר מצינן למילף דעכ"פ דמאי שהוא ספק דאורייתא דהיינו שאין בו ריעותא דלקוח עדיף מתערובת אפי' למאי דקיי"ל רעה"מ והבן היטב.

והנה לכאורה יש מקום לומר דאדרבא מדה"ת מוכח להיפוך מדברינו אלא דאין דין התערובת כמו פטור גמור והוא משום דהוי קשיא לי לכאורה בדה"ת הללו במה שהוכיחו דאין להפריש מדבר הדומה חיוב כו' מהא דאמר קסבר אין רעה"מ והא ליכא למימר דס"ל דודאי הוא דהא ליכא מאן דפליג דתבואת ע"ה דמאי הוא אלא משום דדמי לחיוב על הפטור קאמר עכ"ל ותמה אני איך מוכח כאן סברא דדמי והרי נהי דודאי אינו מכל מקום מידי ספקא דאורייתא לא נפיק. דנהי דאין רעה"מ מכל מקום ספק השקול הוא כמ"ש רש"י שם מש"ה אין להפריש על התערובת כיון דהוא פטור ודאי וזה הדמאי שמא הוא חייב ממילא אין ראייתם ראי' כלל לפי דברינו שאנו תופסין במושלם לומר דתערובת הזה הו"ל פטור ודאי וא"כ לכאורה יעלה על לב להוכיח מזה שאינם תופסים התערובת לפטור גמור. אולם אחר התבוננת אין זה כלום ואפי' נאמר דאינם תופסים זה התערובת לפטור גמור אכתי לא נועיל בדה"ת בכורות דף י"א ע"ב ד"ה טבלים שכתבו וז"ל משמע דאי אין רעה"מ הו"ל מן החיוב על הפטור ואמאי הא דמאי דרבנן כו' יעו"ש וקשיא למה כתבו בפשיטות דדמאי דרבנן הרי זהו דוקא מחמת דרעה"מ משא"כ לפום סברא דהשתא דאין רעה"מ הו"ל ספקא דאורייתא ולכן הנ"ל ברור בכוונתם כמו שאבאר דהנה האחרונים מפלפלים הרבה איך ס"ל להתוס' בדין ספקא דאורייתא אי הוי מדאורייתא לחומרא או מדרבנן כידוע פלפול זה בדברי גדולי האחרונים בדיני הספקות ואומר אני דמדבריהם אלו מוכח ביחוד דס"ל להתוס' כהרמב"ם דספקא דאורייתא הוי רק מדרבנן לחומרא ולכן כתבו בבכורות דדמאי דרבנן אף אם אין רעה"מ ולכן א"ש גם דבריהם במנחות שהוכיחו דאינו רק דומה לחיוב על הפטור דהא הדמאי דרבנן וגם התערובת דרבנן וא"ש אבל לעולם זה אמת דהתערובת הוא פטור גמור מדאורייתא והבן כי כ"ז ברור והא לא מקרי אתחזק איסורא דאדרבא אפשר אתחזק היתרא מקרי כיון דקודם שנגמר מלאכתו היה פטור ואתחזק איסורא ודאי לא מקרי כדאמר הש"ס בפסחים פ"ק וכמה דוכתי דליכא ודאי טבל דאפשר דעביד לי כו' להכניס דרך גגין ולא נתחייב במעשרות לעולם וא"כ פשיטא דלא הוי אתחזק איסורא ומש"ה להרמב"ם הוי ספק דידיה לקולא מן התורה:

איברא דלכאורה קשיא לי' לפ"ד הש"ך בסימן ק"י בשם או"ה ע"ש בדיני ס"ס אות י"ז כ' שם דכל דבר שגזרו חכמים עליו משום חשש איסור תורה שבגופו עשאוהו כודאי איסור תורה ומש"ה גבינת הנכרים חמיר מביצת נבלה יעו"ש באורך לפ"ז קשה בלישנא קמא דקאמר קח מן השוק משום דס"ל רעה"מ והו"ל מן הפטור על הפטור משום דתרוייהו דרבנן הא אכתי הו"ל מן החיוב על הפטור דהא דמאי זה דינו כודאי איסור תורה כמו גבינת הנכרים ותערובת הזה אין דינו רק כאיסור דרבנן כמו ביצת נבלה ונהי דתרוייהו דרבנן מ"מ לפי דעת התוס' הנ"ל דכל שיש בא' חיוב יותר הו"ל מהחיוב על הפטור ק' וצ"ל כיון דרעה"מ קיל איסורא מגבינות ודמי לבשר שנתעלם מן העין דכ' שם הש"ך דקיל אפילו מביצת נבלה משום דאינו רק חומרא בעלמא וה"נ בזה כיון דרעה"מ ואינו רק חששא בעלמא וכמה קולות מצינו שהקילו חכמים בדמאי מזה משמע שאינו רק חומרא יתירה ומיהו אכתי ק"ק דא"כ הו"ל מהפטור על החיוב דהא תערובת זה דינו כמו ביצת נבלה וזה קיל מיני' וי"ל דמ"מ הוא חששא יותר מבשמ"ה באופן שנעשה דינו כמו ביצת נבלה) ולפ"ז לכאורה קשה לפמ"ש תחלה דהתוס' ס"ל דספקא דאורייתא מן התורה לקולא ורבנן אסרוהו וא"כ לפי מה שבארתי לעיל בתשובה סימן י"ז דברי או"ה הנ"ל דכל היכי שיש בדבר חשש איסור תורה וחיישינן לי' מדאורייתא אין דינו רק כספק איסור משא"כ בגבינות ודומיהן דמדאורייתא לית בהו חשש איסור דאזלינן בתר רובא וחז"ל אסרוהו והוצרכו חכמים להזדקק ולאסרו ממילא רביע עלי' איסור דאורייתא יעו"ש בדברינו באורך וא"כ קשה איך מוכיחין התוספת דבדבר הדומה חייב כו' מהא דמשני קסבר אין רעה"מ והו"ל מן החיוב אע"ג דדמאי דרבנן מחמת הספק וכנ"ל וקשה דלא מוכח כלום דהא בפשיטות י"ל דהו"ל מה"ח על הפטור דלדעתם דכל ספק מותר מן התורה וחכמים אסרוהו א"כ עשאוהו כודאי איסור והוי דינו כגבינות והתערובת אין בו רק איסור דרבנן אין הוכחת התוס' הוכחה כלל ובדוחק י"ל דזהו בעצמו כוונת התוס' דבר הדומה חיוב דאעפ"י שדינו כדאורייתא מ"מ כ"ז הוא מדרבנן שרבנן הטילו עליו חומר איסור תורה וע"ז לא הטילו וא"כ עכ"פ תרוייהו דרבנן רק שבא יש חיוב יותר ומ"מ דחוק הוא כמבואר למעיין:

אולם נ"ל דדעת הרמב"ם ודעת או"ה בלא"ה א"א שיהי' ביחד לכאורה דא"כ למה מותר ס"ס באיסור תורה ויהיב הרמב"ם טעמא משום דבהספק ראשון נעשה דרבנן ובספק השני נעשה ספיקא דרבנן והרי לפ"ד האו"ה נעשה בספק הראשון ודאי איסור תורה כיון דמדאורייתא שרי וא"כ איך מתיר הס' השני אע"כ דהאו"ה כחולקים ס"ל דספיקא דאורייתא אסור מן התורה ואז שפיר שרי בס"ס וא"ר התוס' דס"ל כהרמב"ם לא ס"ל כלל סברת האו"ה ויש עוד לפלפל בזו אלא שאין רצוני להאריך:

באופן שיצא לנו מדברינו דהדבר ברור דהפרשה מטבל ודאי על טבל שנתערב בחולין הוי דינו כמו כל הפרשה מחיוב דאוריי' על חיוב דרבנן דהוי דינו דלכתחלה אסור ובדיעבד תרומה ולא תאכל עד שיוציא עלי תרומת ומעשרות ומ"מ אותו חיוב דרבנן נפטר וא"צ לחזור ולהפריש יש וכמשמעות פשטי המשניות והפוסקים וכ"ה בהדיא בתוס' ביבמות פ' האשה רבה ונ"ל דאע"ג דבכמה דוכתא מצינו בכל מלתא דאסור לכתחלה ושרי בדיעבד אנו מתירין לכתחלה לעשותה היכי דא"א בענין אחר ואמרינן דהוי כדיעבד הכא לא אמרינן כך ומי. שנתערב לו טבלו בחולין ואין לו רק טבל גמור לא שרינן לי' להפריש ממנו ויוציא מאותה התרומה תרומה ומעשרות אלא חז"ל אסר אסרוהו לכתחלה אפילו היכי דא"א בע"א אי משום דאין מדמין גזירת חכמים מזו לזו אי משום דאפשר להפריש מיני' ובי' ע"י בילה שיפריש מהכל ואע"ג שמפסיד עי"ז דאלו הי' מפריש מהטבל לא הי' מפריש רק לפי חשבון לא חששו חז"ל להפסד דידי' ומנא אמינא לה מההוא דהוצרך הר"ש בפ"ה דדמאי משנה ח' לשבש הירושלמי בהא דאמר אין מוכרין טבל אלא לצורך כגון שנתערב טבלו בחולין וכ' הר"ש דצ"ל חולין בטבלו דאל"כ איך מפרישין דהו"ל כמפריש מהחיוב כו' מההוא דרש"ש כו' יעו"ש. והרי הירושלמי התם מיירי בהדיא דאין לו תקנה בענין אחר ע"ש וא"כ שפיר מצי למימר שנתערב טבלו בחולין אלא ע"כ סבירא ליה להר"ש דאפילו היכי שאי אפשר בענין אחר לא התירו לו לעשות לכתחלה:

זה ברור הגם דלכאורה בהשקפה ראשונה יש להוכיח מדברי רש"י ז"ל דלא ס"ל הכי ממה שפי' שם במנחות בפ"ק שנתערב לו דמאי ואמר לו לך קח מן השוק דמאי ולהפריש עליו והרי מבואר במשנה ופוסקים דאסור להפריש מדמאי על הדמאי אע"כ דכיון דא"א בענין אחר שרי כך הי' נ"ל בהשקפה ראשונה אבל אחר העיון זה שבוש דהא בדמאי על דמאי קיי"ל דאפילו בדיעבד לא מהני ויחזור ויתרום וא"כ ודאי דהאי פירושא קמא שברש"י הוא דחוי וכמו שדחהו רש"ל ז"ל בלא"ה ואין להביא ממנו שום ראיה כלל והעיקר כנ"ל דאפילו היכי שא"א בע"א אסור והכי מבואר עוד בדברי הר"ש מס' חלה סוף פ"ג בההוא דזיתי ניקוף דמפרש דפרנסה ממקום א' להפריש לפי חשבון לא מהני אלא לענין תרומת מעשר דיכול להפריש מדמאי אבל תרומה גדולה צריך להפריש על הכל כיון דמטבל אין רשאי להפריש יעו"ש. ועוד תירץ שם שני תירוצים אחרים יעו"ש באופן דמכל מ"ש נתבאר לנו דקושיא אלימתא הוא דהוי קשיא לי' להר"ש ז"ל בההוא דשאור מעיסה שלא הורמה כו' היכי משכחת לה פרנסה ממקום אחר הא אינו רשאי להפריש ממקום אחר אפי' היכי דא"א בע"א והכא לא שייך הנך ג' תירוצים שתירץ בההוא דזיתי ניקוף דבעיסת נכרי ליכ' לאוקמי דפטורה מחלה וכן מה שתירץ דמפריש מדמאי ליכא הכא וגם התי' הג' שתירץ שם דמיירי בשהטבל רוב לא שייך הכא דשאור בעיסה מועט הוא.

ואחרי שבארנו היטב קושית הר"ש נבאר תירוצו מה שתירץ עלה דטעם כעיקר דאורייתא לכאורה עלה בדעתי לומר דהר"ש מוקי למתניתין כגון דליכא ס' בעיסה נגד השאור באופן שיש טעם השאור בעיסה דאז אינו בטל מדאורייתא כמו דקיי"ל במין בשא"מ מדאורייתא בס' ושאור בעיסה מין בשא"מ מקרי להא מלתא דהא לענין זה אזלינן בתר טעמא וכה"ג ראיתי בספר התשב"ץ חלק שני סימן רצ"ח שכ' וז"ל נטל ממנה שאור ונתן לתוך עיסה שהורמה חלתה כו' אם יש לו קמח כו' וי"א שצריך שיהי' א' מששים או בנותן טעם בכל העיסה שאל"כ הי' השאור בטל בעיסה מן התורה ונמצא מפריש מן החיוב על הפטור עכ"ל מבואר בהדיא דמוקי למתניתן בהכי והייתי סבור לומר שלזה כיון ג"כ הר"ש שוב ראיתי שא"א לפרש כך בכוונת הר"ש דהא בסוף הפרק במשנת הנוטל שאור חטים ונתן לעיסת אורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ואם לאו פטורה א"כ למה אמרו הטבל אוסר בכל שהו במינו אבל שלא במינו בנ"ט פי' הר"ש א"כ למה אמרו דאסרת לעיל ביש פרנסה מוציא לפי חשבון ובשאין לו פרנסה כל העיסה נאסרה ומוציא על הכל עכ"ל הר"ש הרי בהדיא דמוקי למתניתן דידן במשהו ומטעם דטבל אוסר במשהו וא"כ הדרא קושיא לדוכתא איך ביש פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון:

לכן צ"ל דמ"ש הר"ש ז"ל דטעם כעיקר דאורייתא כוונתו לההוא מתני' דערלה פ"ב משנה ד' ומשנה דכל המחמץ כל שיש בו כדי לחמץ אוסר לעולם אעפ"י שבאמת אין טעם השאור נרגש בעיסה רק חימוצו מה שחימץ העיסה הוי דינו כדין נ"ט ואוסר וכמבואר דין זה בב"י י"ד רסי' קי"ב ודין מחמץ איתי' אפי' באינו מינו וכמבואר בפי' הר"ש שם במשנה דערלה הנ"ל וכמבואר במשנה דתרומת פ"י משנה ב' תפוח שריסקו ונתנה לתוך העיסה וחימצה הרי זו אסורה ועיין עוד מדין מחמץ בר"ש ור"מ במשנה ה' פ"ו דתרומת ונתבאר ג"כ בטור וש"ע סי' קכ"ג סעיף ט"ו דכל שמחמץ אוסר אפי' באינו מינה יעו"ש והוא מדברי התוס' והרא"ש בפ' אין מעמידין יעו"ש וכן העלה הפר"ח בי"ד סימן צ"ח וגוף הספר אינו בידי רק ראיתי באחרונים שהביאו בשמו שהעלה דמחמץ אוסר אפילו באינו מינו אע"ג דאין טעם המחמץ נרגש מ"מ מחמת פעולתו אוסר וכמו דבר המעמיד ולכל זה כיון הר"ש ז"ל כאן דסתמא דמלתא בנותן שאור לעיסה היינו כדי לחמץ וא"כ סתמא דמלתא יש בו כדי לחמץ ומש"ה לא בטל וכן ראיתי בשער המים סימן הנ"ל שהביא שם ספר מחנה אפרים סימן הנ"ל לפרש כך כוונת הר"ש יעו"ש וספר מחנה אפרים ג"כ אינו לפני לזאת ההכרח לבאר קצת באורך באופן שיתברר ויתלבן היטב כוונת הר"ש כאשר אגיד ונ"ל דאע"ג דמחמץ לא יהיב טעמא מ"מ קאמר עלי' הר"ש לשון טעם כעיקר כי להחימוץ קראו בדרך שאלה נותן טעם כמבואר בפי' הרע"ב בערלה פ"ב משנה וי"ו אהא דאמר במתניתן במין במינו אם יש בו לחמץ אסור כ' הרע"ב אוסר בנ"ט וכן בתוי"ט שם משנה זיי"ן כ' וז"ל דכל מין בשא"מ לא נחוש אלא לנתינת טעם בלבד וכוונתו אם יש בו כדי לחמץ דודאי לא כיון לומר דבמין בשא"מ אין אוסר החימוץ ובעי נ"ט דוקא דהרי במשנה ד' הביא בעצמו דברי הר"ש דדין מחמץ גם במין בשא"מ והוא מבואר ממשנה דתרומות פ"י כנ"ל בההוא דתפוח שריסקו והתם ליכא למימר דמיירי שנותן טעם ממש מההוא סוגיא דמנחות דמייתי התוי"ט שם דפריך עלה הא מי פירות אין מחמיצין ומשני דנוקשה מיהא הוי ואם איתא הא בלא"ה אוסר מחמת נתינת טעם אע"כ דמיירי שאינו נ"ט רק שמחמץ וכמו שהביא ראי' זו גם הפר"ח עצמו וא"כ אתה הראת לדעת דמ"ש התוי"ט נתינת טעם כוונתו החימוץ וכן בש"ס פ"ק דחולין קאמר שאני שאור ותבלין דלטעמא עבידי וכן במס' ע"ז דף ס"ו ברש"י ותו"ס יעו"ש וכן הוא לשון הפוסקים הובא בש"ך בקצרה בסימן קכ"ג סעיף ט"ו יעו"ש באופן שהדבר ברור לדינא דכל היכי דמחמץ אוסר בין במינו בין שלא במינו כאלו הוא נ"ט זולת בההוא דנוטל שאור ונתן לעיסת אורז התם קתני דבעינן דוקא נ"ט ולא סגי בחימוץ לבד משום דאורז מין קטניות ואינו מתחמץ ושם בעי' נ"ט דוקא כדמוכח מסוגיא דמנחות שהבאתי דאלולי דמי הפירות הוי נוקשה לא הי' בו נוהג דין מחמץ ממילא באורז דאינו חמץ כלל מש"ה בעי' נ"ט דוקא כ"ז ברור לדינא וזהו עצמו כוונת הר"ש שכ' דאין השאור בטל משום דטעם כעיקר דאורייתא ר"ל משום שהוא מחמיץ וכנ"ל:

ועתה להך פירושא נבאר משניות אלו שלא תקשי הקושיא שהקשיתי לפי' הראשון מההוא דא"כ למה אמרו הטבל אוסר בכל שהוא כו' בצירף מה דקשיא עוד על דברי הר"ש במה שנתן טעם דטעם כעיקר דאורייתא וקשיא כיון דהשאור יהיב טעמא בעיסה למה מהני פרנסה ממקום אחר הרי הדבר ברור דהיכי דנ"ט לא מהני זה וכמבואר במשנת דנתן שאור מחטים לתוך האורז דאם יש טעם דגן כולו חייב בחלה ויהיב הרא"ש טעמא משום דהכל נתהפך להיות טבל ולא מהני התם פרנסה ממ"א ולמה כאן מהני וראיתי בשער המים שהקשה כך בשם בעל מחנה אפרים ולכן הנראה אצלי ברור בדעת הרא"ש ליישב ב' הקושיות הנ"ל ואומר כי כל האוסרים ביותר מס' קראוהו אוסר במשהו כאלו לא בטל כלל וכהא דאמר בש"ס מלתא דעבידי לטעמא לא בטל אפי' באלף וביארו הפוסקים דאעפ"כ כל שאין הטעם נרגש בטל שפיר ואפ"ה קאמר בש"ס בסתמא דלא בטל ונקדים עוד מה שנ"ל נכון בזה מסברא דמחמיץ זה אעפ"י שאוסר ביותר מס' מ"מ אין בו כח להפך כל העיסה שתעשה ממנה טבל והוא עפ"י סברת התוס' שנתבאר באורך בט"ז סימן צ"ב ס"ק ט"ז לענין חתיכה עצמה נעשה נבלה דל"א הכי היכי שנאסר במשהו יעו"ש ממילא ממש ה"ה בנ"ד מש"ה באורז דמיירי בנ"ט גמור לא מהני פרנסה ממ"א משום דחנ"נ דהיינו דהאורז גופא נהפך לטבל משא"כ במשנה ח' דמיירי שאינו רק מחמץ אבל ליכא טעמא בהא לא נהפך עיסה לטבל רק דאסורה מחמת התערובת טבל אשר בתוכה מש"ה מהני פרנסה משום דכל שמפריש ממ"א הוי כאלו מתחלה ליכא תערובת כלל משא"כ כשמפריש מיני' ובי' ע"כ מפריש כשיעור מן העיסה כולה כמו שביאר והסביר חילוק זה בט"ז סי' שכ"ד סקי"ב ע"ש אבל היכי דאיכא נ"ט נהפך הכל לטבל ולא מהני פרנסה ממ"א כן נ"ל נכון בסברא (ואכתי ק"ק מההוא דתפוח שריסקו ונתנו לתוך עיסה וחימצה דהתם מיירי שאין נ"ט רק מחמץ וכמ"ש לעיל וכ"כ בפר"ח שהבאתי לעיל ואפ"ה משמע במשנה ובמפרשים דלא מהני התם פרנסה ממ"א ר"ל להיות מתשל על התרומה ותהי' טבל ואז יפריש ממ"א וכההוא דריש סימן שכ"ג בהגה"ה ואף שהט"ז חלק שם על הרמ"א כבר סתר דבריו בנה"כ ויש ליישב ע"ד שישב שם בנה"כ קושיות הט"ז דבמתניתן דינא תני ולא תקנתא ומיירי היכי שאינו רוצה למיתשל אבל באמת אי מתשל מהני יעו"ש וצ"ע קצת) ממילא מיושב קושיות מחנה אפרים לפי דברינו דהא במשנה ח' לא מיירי בנ"ט רק במחמץ והשתא שפיר קתני בסוף הפרק א"כ למה אמרו טבל אוסר בכ"ש ואסברה הר"ש ממשנה ח' משום דבאמת התם נמי במשהו מיירי דכל שאוסר יותר מס' מקרי משהו כנ"ל. ובאמת אהא לחוד הוי מצי מתני' לתרץ דשאני התם דאיכא חימוץ משא"כ באורז ליכא חימוץ אלא דבהא אכתי לא מתיישבה דהא מגרע גרע דכיון דליכא חימוץ א"כ אפי' פרנסה ממ"א לא מהני דהוי מהחיוב על הפטור והשתא שיעור דברי הר"ש כך הם א"כ למה אמרו (דאמרת לעיל) בשאין לו פרנסה כל העיסה נאסרה והכא באורז נמי כמי שאין לו פרנסה הוא כיון דבאורז ליכא חימוץ ואין בו דין מחמץ להיות מהני בו פרנסה רק משהו סתמא דאז א"א להפריש ממ"א רק מזו העיסה מש"ה משני דזהו דוקא במינו אבל בא"מ בטל שפיר ודין מחמץ ליכא באורז מש"ה בטל כל שאין בו בנ"ט ולא הוצרך מתני' לבאר דבר זה כי הוא פשוט ואפשר שהתוס' כיון לזה במ"ש וז"ל אבל שלא במינו כי האי דחטים באורז בנ"ט עכ"ל דלכאורה כ"ז הם דברי מותר ולדרכינו יתכן לומר דכיון להנ"ל דשלא במינו כי האי הוא דבעי בנ"ט משום דהוא אורז משא"כ בעיסת שעורים מצינן לאשכוחי אפי' שאין בו בנ"ט כגון שהוא מחמץ דאז בעינן לכל הפחות פרנסה ממ"א ודוק היטב:

באופן שבאו דברי הר"ש נכונים בלי שום קושיא והנך רואה דס"ל להר"ש דכל שיש בו כדי לחמץ מדאורייתא לא בטל דאם לא הי' דין מחמץ רק מדרבנן הי' נשאר קושיות הר"ש איך אפשר להפריש ממ"א הא הו"ל מהחיוב על הפטור אע"כ ס"ל דדין מחמץ הוא דאורייתא אולם נ"ל לדינא שאין דבר זה מוסכם דהנה הש"ך בסימן צ"ח ס"ק כ"ט הביא בלי שום חולק בשם או"ה דמלתא דעביד לטעמא הוא רק מדרבנן יעו"ש. והפר"ח ערער בדבר הובא בפ"מ. ועוד הביא שם בשם המ"כ שיש מחלוקת הפוסקים בזה וגם בשאר איסורין דלא עבידי לטעמא אם נרגש הטעם ביותר מס יש מחלוקת זה אם הוא דאורייתא או דרבנן יעו"ש. ואומר אני דאפילו האומרים שם דהוי דאורייתא מודים בחמץ דהוא דרבנן דדוקא התם קאמרו דהתורה לא נתנה שום שיעור יהי' ס' או יותר רק תלוי בחיך אוכל יטעם רק חז"ל שיערו דסתמא דמלת' כל יותר מס' ליכ' טעמ' משא"כ היכי דיצא מן הסת' וחזינן דאיכ' טעמ' מס' או בכל הדברי' דעביד' לטעמ' אסור מדאור' כשנרגש הטעם משא"כ במחמץ דאינו רק משום שנתפרסמה פעולתו וגרע אפילו מדבר המעמיד כמו שראיתי בקצת מחברים ועכ"פ לא עדיף מיני' (עיין במרדכי פ' ג"ה בתשובת מוהר"מ המתחלת אשר שאל אדוני על ציר כו' ע"ש) נ"ל ברור דמודים בהנך תרתי במחמץ ומעמיד דאינו רק מדרבנן וראי' לזה דהרי הפר"ח בי"ד סימן צ"ח הוא מהמערערים ביותר על דברי הש"ך הנ"ל לומר דמלת דעבידי לטעמי' מדאורי' ואפ"ה בא"ח סי' תמ"ב סק"ה כ' בפשיטו' דדבר המעמיד אינו אלא מדרבנן ומה"ט השיג על הטור דדבריו סותרים זא"ז דפוסק דכל דבר שאין עוברים על תערובתו מותר להשהותו ופסק במעמיד גבינות בחמץ חייב לבערם יעו"ש והמג"א שם בסק"ט כ' מכח קושי' זו דהטור ס"ל דדבר המעמיד הוא מדאורייתא ע"ש וכתב שם עליו בפרי מגדים דאנן קיי"ל דלטעמי' ומעמיד הוא רק מדרבנן יעו"ש ועכ"פ במעמיד לא מצינו מי שיאמר בבירור שהוא דאורייתא זולת המג"א ממשמעות הטור כנ"ל ושאר כל הפוסקים אומרים בהדיא דהוא רק דרבנן ולא מצינו חבר לדעת הטור לפ"ד המ"א זולת הר"ש שהוכחנו מדבריו דס"ל במחמץ שהוא דאורייתא ה"ה במעמיד אבל להלכה הדבר ברור שמעמיד ומחמץ הוא רק מדרבנן לכ"ע:

ונראה ברור שזהו דעת הי"א שבתשב"ץ שהבאתי לעיל דמוקי למתני' בפחות מס' דהיינו דוקא בנ"ט גמור דאז הוא דלא בטל מדאורייתא ולא מוקי בפשיטות מחמת החימוץ והיינו משום דדין מחמץ הוא דרבנן ואינו רשאי להפריש ממ"א ולדעתם צ"ל דס"ל באמת דהא דתני בסוף הפרק א"כ למה אמרו טבל אוסר במשהו לא קאי כלל אהך מתני' קמייתא דהא התם לאו מטעם משהו הוא אלא מחמת נ"ט גמור אלא קאי אעלמא דקיי"ל דהטבל אוסר במשהו אבל באמת במתני' דלעיל לא מיירי כלל מהא ודלא כהר"ש ואכתי קשיא לפירושם מה שהקשיתי לעיל בשם מחנה אפרים דאי בנ"ט למה מהני פרנסה ממ"א מ"ש מההוא דאורז וכן מההוא מתני' דהעושה עיסה מהחטים ומהאורז אם יש בה טעם דגן חייב בחלה ולא תני בהו דלהוי מהני פרנסה ממ"א דמשמע ודאי דה"ט משום דלית בהו איסורא רק בנ"ט ואז תו לא מהני פרנסה ממ"א. והנה ספר התשב"ץ אינו כעת בידי לעיין מהו אומר בדין אורז וכעת אין בידי לתרץ רק לומר דשיטה זו ס"ל כהסברא שהביא הב"י בשם הרשב"א בי"ד סי' שכ"ד הובא שם בט"ז סק"ט דדוקא באורז וחטים אמרו כן לפי שהאורז נגררים אחר החטים וקל מדגן להתהפך ולהעשות מהן חיטין יעו"ש וא"כ אפשר דלענין הך מלתא ס"ל לשיטה זו ג"כ זאת הסברא ודמש"ה לא תני לה התנא רק בחיטין ואורז ולא בחטין ושאר מיני קטניות או באורז ושאר המינים משום דבהו היה מועיל פרנסה ממ"א ול"א דע"י נתינת טעם יהפך כולו לאיסור טבל רק דוקא בחטין עם אורז אמרינן כך שהם בקל נהפכין לחטין ואין סברא זו רחוקה דהא אע"ג דקיי"ל חנ"נ בכל האיסורים מ"מ כבר כתב ספר הרב פרי מגדים בי"ד סי' צ"ב בשפתי דעת סק"י דבדבר שיש לו היתר כגון טבל שאין שום איסור עליו דהא יכולים להפריש ממנו לא שייך בי' חנ"נ דעדיין כולו היתר והוי כמו חלב במים ע"ש א"כ ודאי דמצד הסברא י"ל לומ' בכל טבל שנתערב אע"ג דאית בי' נ"ט כל שיש פרנסה ממ"א מוציא לפי חשבון משו' דכל העיסה לא נעש' נבל וא"כ שפיר יש לנו לו' דדוקא בחטין ואורז הוא דאמרי' דלא מהני פרנסה משא"כ במתני' ח' שפיר מהני פרנסה ואין להקשות דאם אמרי' בחטין ואורז לפי שהאורז בקל נהפך לחטין מכ"ש במשנה ח' דחטין וחטין הוא והכל שוה מכ"ש דהו"ל לומר דע"י נ"ט נהפך כולו לטבל הא לאו קושיא היא דאדרבא מין במינו קיל דאין טעם נרגש בו ומש"ה בכל דוכתא מן התורה ברובא בטל וא"א להאיסור לגרור את ההיתר אחריו עבור שהם שוים דאדרבא ההיתר הרוב גורר את האיסור אחריו עבור שהם שוים רק דבשא"מ דאיכא טעמא אזי הטעם אוסר ועושה את כולו איסור ממילא במשנה ח' בחטין וחטין אין האיסור גורר את ההיתר ואע"ג דשם איכא נ"ט מ"מ פשיטא הוא דלא נימא דבקל נהפך העיסה להיות כשאור דודאי שלא נעשית העיסה שאור דהא העיסה ראוי לאכילה הוא רק טעם שאור אית בי' דבשלמא בחטין ואורז נהפך טעם האורז ונעשה ממנו טעם חטין והיינו בההוא דעושה עיסה מן החטין והאורז וכן אפילו בההוא דשאור חטין לתוך עיסת אורז אם יש בו בנ"ט לא מהני פרנסה אע"ג דאין העיסה נעשית שאור מ"מ כל שבא בה טעם חדש דהיינו טעם חטין נהפך כל טעם של האורז ונעשה ממנו טעם חטין משא"כ בשאור חטין לעיסת חטין דטעם חדש לית בה דהא תרוייהו חטים הם וליכא בה טעם חדש רק מה שבתחלה אין בו רק טעם עיסה ונתחדש בה טעם שאור ובזה ודאי אין נגרר טעם העיסה להתהפך לשאור דהא אנו רואים שהוא עיסה לא שאור והבן כי זה ברור ופשוט ונתיישב קושיות מחנה אפרים גם לשיטה זו.

ולפ"ז יצא לנו דבר חדש בעושה עיסה מחטין ושאר קטניות או מאורז ושעורים וכן בשאור חטין לשאר קמח קטניות או שאור שעורים תוך עיסת אורז אפי' יש בנ"ט גמור מ"מ מהני פרנסה ממ"א להפריש לפי חשבון ול"א דנהפך הכל להיות טבל אלא דמ"מ איני מחליט דבר זה להלכה דאי משום קושיית מחנה אפרים הנ"ל שערי התירוצים לא ננעלו עכ"פ הנה נתבאר לנו שיש בזה ב' שטות דלדע' הר"ש מותר להפריש ממ"א אפילו היכי דיש ס' נגד השאור כל שיש בשאור כדי לחמץ ולהשאר הפוסקים לא מהני מה שיש בו כדי לחמץ כיון דמחמץ דרבנן הוי מפריש מהחיוב דאורייתא על חיוב דרבנן אלא אסור להפריש ממ"א אא"כ אין ס' בעיסה נגד השאור דאז טעם כעיקר דאורייתא.

אמנם נ"ל דיש עוד דעת שלישית בזה הדין והוא דעת הרא"ש ז"ל ודברי הרא"ש ז"ל אינם כעת לפני אלא כי אני רואה שהב"י בסי' שכ"ד כ' אההוא דיש פרנסה וז"ל כן פירשו ר"ש והרא"ש וכתבו דאין זה כמפריש מן החיוב על הפטור שאין השאור בטל בעיסה עכ"ל ולא סיים עלה תיבת אלו שכ' הר"ש דטעם כעיקר דאורייתא ואח"כ כ' הב"י ח"ל ואההוא דתנן ואם לאו מוציא חלה על הכל פירשו ר"ש והרא"ש ואם לאו שאין לו עיסה חייבת נעשית זאת הפטורה כאלו היא חייבת ומוציא על הכל א' מכ"ד דטבל אוסר בכל שהו במינו ונעשה כולה טבולה לחלה עכ"ל הנה בכל דברי הב"י שם מחתינהו להר"ש והרא"ש בחדא מחתא ובאמת נ"ל דהם רחוקים כי מאחר שהרא"ש מפרש הטעם באין לו פרנסה משום דאוסר בכל שהו במינו ע"כ דמיירי במשהו ממש דאפילו כדי לחמץ אין בו דאל"כ אוסר אף שלא במינו הרי דמוקי למתני' במשהו ואפ"ה ביש פרנסה מפריש ממ"א ומש"ה כ' ברישא דלא הוי כמפריש מן החיוב עה"פ משום שאין השאור בטל ולא סיים לכתוב דטעם כעיקר דאורייתא דהא מיירי במשהו רק כוונתו דלא הוי כמפריש מן חיוב על פטור גמור שפטור אפי' מדרבנן לפי שאין השאור בטל מדרבנן משום דטבל אוסר במשהו במינו ומיירי אפילו שאין בו כדי לחמץ כלל או שיש בו עוד שאור אחר דאז אינו אוסר כלל מצד שמחמץ רק מצד דטבל אוסר במשהו וא"כ דעתו רחוקה מדעת הר"ש ז"ל וכמו שאבאר עוד אח"כ אי"ה:

וקשיא טובא לשיטה זו דהרא"ש ז"ל מההוא דרש"ש דמבואר התם דלכל הפחות כל שלא נתערב מהטבל רק משהו אסור להפריש ממ"א דהו"ל מהחיוב על הפטור ומבואר התם במנחות דהלכה כרש"ש וצ"ל דהרא"ש ז"ל ס"ל כשיטת ר"י המובא שם ברסי של"א דתרומה בזה"ז דאורייתא ומש"ה ס"ל דדוקא בההוא דרש"ש דהטבל הוא מדאורייתא אסור להפריש על התערובות כיון שאינו רק מדרבנן הו"ל מהחיוב על הפטור אבל בחלה דבלא"ה אפילו בטבל גמור אינו רק מדרבנן בזה"ז שפיר מותר להפריש על התערובת דאע"ג דהתערובת אינו רק מדרבנן והו"ל תרי דרבנן מ"מ מן חד דרבנן על תרי דרבנן לא חשיב מהחיוב על הפטור כן נ"ל בדעת הרא"ש ז"ל.

אבל לומר דהר"ש נמי הכי ס"ל וכדמשמע מדברי הב"י זה א"א דהא הוא הקשה מההוא דרש"ש והוצרך לתרץ דטעם כעיקר דאורייתא מבואר מזה דאם אינו רק משהו אסור להפריש ממ"א ולא זכיתי להבין דברי מרן הב"י שהי' סבור דמ"ש הר"ש ולא הוי כמפריש מהחיוב על הפטור דאין השאור בטל בעיסה היינו לומר דעכ"פ מדרבנן השאור חייב וס"ל דר"ש בשיטת הרא"ש קאי ומש"ה העתיק ג"כ בשמו בבבא דאין פרנסה הטעם דטבל אוסר בכל שהוא במינו כו' וכדברי הרא"ש ואע"ג דהר"ש לא כתב כלל לשון זה שהביא ב"י בשמו רק כוונת הב"י למ"ש הר"ש בסוף הפרק בהא דתני התם א"כ למה אמרו טבל אוסר בכ"ש כו' ופירש הר"ש דאמרי' לעיל באין לו פרנסה ומש"ה סבור הב"י דהר"ש מוקי לכולה מתני' במשהו כ"ז הוא דרך מרן הב"י ובעניותי לא אוכל הבין אלא הדבר ברור דהר"ש מוקי למתני' ביש בו כדי לחמץ ומש"ה כ' דטעם כעיקר דאורייתא ומה דקרי לי' בסוף הפרק משהו כבר בארתי לעיל דכוונתו שאוסר ביותר מס' ע"ש בדברינו באורך אבל במשהו ממש הא בהדיא מדמה לה הר"ש לההוא דרש"ש ואסור להפריש ממ"א ודלא כהב"י מיהו לומר ולפרש בדברי הרא"ש ג"כ דמשהו דקאמר היינו ביותר מס' ומיירי במחמץ זה ג"כ א"א כפי הלשון שהעתיק הב"י בשמו דכ' טעמא דסיפא באין פרנסה משום דטבל אוסר בכ"ש במינו כו' ואלו במחמץ אין ענין לזה כלל והוא אפי' באינו מינו וכמו שנתבאר לעיל באורך והבן ואתה המעיין תראה בקל שהפירוש שפירשתי בדברי הר"ש א"א לפרשו בדברי הרא"ש אלא ברור דפליגי בהא מלתא דלהרא"ש אפילו במשהו גמור שרי ולהר"ש דוקא בשיש בו כדי לחמץ באופן שיש בזה ג' שיטות הראשונה הוא דעת הי"א שבתשב"ץ דבעינן דוקא טעם גמור. ב' הוא דעת הר"ש דאפילו במחמץ סגי משום דס"ל דמחמץ הוי נמי דאורייתא. ג' הוא שיטת הרא"ש ז"ל דאפי' במשהו שרי כיון דחלה בזה"ז דרבנן אין הפרש בין חד דרבנן לתרי דרבנן.

ואחרי שאנו רואין בזה ג' דעות מוטל עלינו להבין איזה דעה החזיקו הפוסקים להיותה עיקר אליבא דהלכתא ואמינא דדעת הג' בודאי נדחית מהלכה חדא דהא אנן קיי"ל בסימן של"א סעיף ב' דתרומה בזה"ז ואפילו בימי עזרא הוא דרבנן יעו"ש שכן הסכמת המחבר ורמ"א וכל האחרונים וא"כ ודאי דאיכא ראי' מההוא דרש"ש דאסור להפריש מן חד דרבנן על תר"ד ממילא ה"ה בחלה ועוד כ' כן הב"י בהדיא בסי' ש"ל בשם מ"כ דעיסה של נכרים שנתערבה בעיסה חייבת וש"נ הוא רוב א"א להפריש ממ"א משום דהוי מן חד דרבנן על תרי דרבנן והוי מהחיוב על הפטור והביא ראי' מההוא דרש"ש דקאמר קסבר אין רעה"מ אלמא אע"ג דמע"ה ג"כ ליתא אלא חיוב דרבנן אפ"ה כיון דמסתבר טפי לחיוב הו"ל מה"ח על הפטור יעו"ש ודברים אלו הם בתוס' מנחות ובכורו' ונראה דהוצר' לזה להביא ראי' אפילו לדעת האומרים תרומה בזה"ז דאורייתא לכן הוצרך להביא ראיה מהא דמע"ה ג"כ היא דרבנן אבל להסוברים תרומה בזה"ז הוא דרבנן לא הוי צריך לכל זה אלא הראי' היא בפשיטות דמוכח משם דחד דרבנן על תרי דרבנן הוי מה"ח על הפטור ומ"מ על הרא"ש ז"ל לא קשיא מהך דרש"ש כמ"ש תחלה דס"ל תרומה בזה"ז דאורייתא וס"ל דאי אין רעה"מ חייב מדאורייתא דלא כדברי התוס' דבכורות וכבר פלפלתי בזה לעיל אי אין רעה"מ דיש מקום לומר דחייב מדאורייתא ואי משום דלקוח דרבנן י"ל ג"כ כמ"ש התוס' במנחות יעו"ש ובב"מ נמצא דאין מזה כ"כ קושיא על הרא"ש ז"ל ועכ"פ הב"י בשם המ"כ הסכימו דלא כהרא"ש ז"ל אלא דמחד דרבנן על תרי דרבנן אין מפרישין וכן התוס' עצמם בב"מ ובמנחות ובכורות שפירשו ג"כ הטעם דמשום דא' נראה יותר חייב מחברו הו"ל מה"ח על הפטור ש"מ נמי דס"ל כהמ"כ דאם אפילו בב' דברים ששניהם חד דרבנן או שניהם תרי דרבנן מ"מ כל שא' נראה יותר חיוב הו"ל מה"ח על הפטור כ"ש מן חד דרבנן על תרי דרבנן ואף שהד"מ בסימן שכ"ד אות ד' הביא דברי הב"י בשם מ"כ וכ' עליו וז"ל ולי נראה דלפמ"ש רבינו בעיסה שלא הורמה חלתה שנתערב בעיסה שהורמה חלתה איך לחוש אלא יעשה כמ"ש רבינו עכ"ל דמשמע דפליג על המ"כ נראה לי דאהא לא פליג הד"מ מה שאוסר המ"כ להפריש ממ"א דאהא מה ראיה מייתי מדברי הטור דהטור מיירי בשאור שנתערב בעיסה דאע"ג דבלשון הד"מ כתוב בעיסה שנתערב בעיסה ודאי דההוא לישנא לאו דוקא דהא בטור לא נזכר שם כלל שום דין בתערובת עיסה בעיסה אלא כוונתו למ"ש הטור בדין תערובת שאור בעיסה וא"כ ק' מה ראי' הבי' מזה הא ודאי דלא דמי דשפיר יש לחלק דתערוב' שאו' שפיר מפריש ממ"א משום דאינו בטל משום טעם כעיקר משא"כ עיסה בעיסה דמן התורה ברובא בטל הו"ל מה"ח על הפטור אלא נראה פשוט דכוונת הד"מ לחלוק על המ"כ במ"ש דמיני' ובי' אין רשאי להפריש אלא כשיעור עיסת נכרי ועוד משום דאל"כ אין בילה אהא מייתי ראי' מהטור דעכ"פ מיני' ובי' רשאי להפריש דאל"כ בשאור נמי נימא אין בילה אבל אהא דאוסר המ"כ להפריש ממ"א לא פליג ועוד ראי' מהמ"כ שהביא הב"י בסימן שכ"ד האופה פשטידא שיש בה בשר ולא הפריש חלה אם יכול לתקן הבשר ע"י שיפריש מהעיסה דהואיל ואין בבשר רק טעם דמי למפריש מה"ח על הפטור והשיב דיש ראי' ממשנה דנתן שאור החייב בעיסה פטורה דמפריש ממ"א ואין זה כמפריש מהחיוב על הפטור דאורייתא דטכ"ע נמי דאורייתא ול"ד לההוא דרש"ש במנחות עכ"ל הרי בהדיא דאי לאו דטעם כעיקר דאורייתא לא הי' תקנה לאותו בשר משום דזה ח"ד דרבנן וזה תרי דרבנן ודין זה דפשטידא הביאו הרמ"א שם בהגה"ה סעיף י"ב וכתבו הט"ז והש"ך הטעם משום דלא הוי מה"ח על הפטור משום דטכ"ע דאורייתא א"כ מבורר דהכי הלכתא דהיכי דליכא טעמא באופן דאינו בטל מדאורייתא אין לו תקנה דהו"ל מה"ח על הפטור:

ותימא לי על מ"ש הש"ך בסימן שכ"ט סק"ט לענין עיסה שנלושה במי פירות שיש מחלוקת הפוסקים אם חייבת בחלה וכ' הש"ך דיניח עיסה זו אצל עיסה שלא הורמה חלתה ויפריש חלה מאותה שלא הורמה חלתה גם על זו שנילושה במי פירות עכ"ל ודבריו תמוהים בעיני איך יעשה כן דלמא פטורה והו"ל מה"ח על הפטור וזה אפילו בלא פלפולינו ק' דהא שם חיישינן שמא העיסה פטור גמור אפילו והו"ל מה"ח על הפטור ואין לומר בכוונתו דכיון דבלא"ה חלה בזה"ז אין לה שיעור ומפריש כל שהו לכן נהי דמהחיוב על הפטור גרידא אינו רשאי להפריש ואין תרומתו תרומה מ"מ יכול להפריש מה"ח עליו ועכ"פ דלת איכפת לן מידי כיון דאין לו שיעור לחלה הא ליתא דא"כ בההיא דפשטידא שהוצרכו המ"כ והב"י והט"ז והש"ך לטעמא דטכע"ד וזולת זה לא הו"ל תקנה והלא אפשר להפריש מהעיסה החייבת עליו ועל הבשר והחלה אין לה שיעור א"ו דאפ"ה אסור להפריש מה"ח על הפטור ואפי' היכי דליכא תקנה בע"א דנהי דליכא שיעור לחלה מ"מ כל שמפריש על שני העיסות א"כ חצי נתפס בחלה על עיסה זו וחצי על האחרת וא"כ אם האחרת פטורה הו"ל טבל וחלה מעורבין וכאלו מפריש מה"ח על הפטור גרידא ולכן דברי הש"ך צע"ר (ועיין מ"ש בס"ס מ"ד בד"ה ועתה אחרי):

ואכתי פש גבן לברורי דלכאורה מסוגיא גופי' דמנחות מוכח דלא מחלקינן בין חד דרבנן לתרי דרבנן ודלא כדברינו מדקאמר לי' לך קח מן השוק וקשה דהו"ל דמאי ולקוח והו"ל תרי דרבנן ואותו התערובת אינו רק חד דרבנן ואף על גב דהתערובת נמי הוא תרי דרבנן מצד דתרומה בזה"ז דרבנן מ"מ מצד הסברא נראה ודאי דאי מפלגינן בין חד דרבנן לתרי דרבנן ה"נ איכא לאפלוגי בין תרי דרבנן לתלתא דרבנן וא"כ דמאי זה הלקוח הו"ל תלתא דרבנן. איברא דהא ליתא כיון דכבר כתבנו דמהאי סוגיא ודאי מוכח בפשיטות דיש חילוק בין חד דרבנן לתרי דרבנן דאל"כ כיון דלהלכתא תרומה בזה"ז דרבנן א"צ לכל פלפולי הש"ס דיכול להפריש ממה שירצה אע"כ דיש חילוק וא"כ ודאי דא"א לומר כלל בענין א' ואי משום קושייתינו י"ל דאותו המעורב ג"כ הי' לקוח ואין זה דוחק דהא לפי' קמא דרש"י מוקי לה שהתערובת הי' דמאי והיינו שלקחה מע"ה ולא שלו היתה א"כ י"ל גם להאמת לפי' הב' שהיה טבל וכל מקום לא שלו היתה אלא לקוח ממילא אותו התערובת הוא תלתא דרבנן וקאמר קח מן השוק דהוי נמי תלתא דרבנן ופריך ולימא לי' קח מהנכרי דהו"ל ג"כ תלתא דרבנן ומשני קסבר אין קנין והו"ל תרי דרבנן והוי מה"ח על הפטור משום דהתערובת הוא תלת דרבנן ואידך לישנא קאמר קח מהנכרי דיש קנין והוי ג"כ תלת דרבנן ופריך ולימא לי' קח מהשוק ומשני אין רעה"מ וליכא בי' רק תרי דרבנן או אם נימא דאפילו אין רעה"מ מ"מ דמאי דרבנן כאשר פלפלנו לעיל מ"מ כיון דאין רעה"מ הוא דומה מה"ח עה"פ אע"ג דשניהם תלת דרבנן וא"ש.

ולדרך זה מיושב קושיות התוס' ב"מ דף פ"ח ד"ה תבואת זרעך שהקשו למה לא קאמר ר' טרפון לך קח ממורח דאינו חייב אלא מדרבנן מטעם לקוח ולהנ"ל א"ש דבאמת כולה סוגיא מיירי בלוקח ממורח כי גם אותו התערובת הי' ממורח ומש"ה צריך עוד שיהי' דמאי או מנכרי וא"ש מיהו גם התוס' שאינם מפרשים הסוגיא בדרך שפירשנו מ"מ לא קשיא מהתוס' על דברינו ואדרבא גם לפי דרכם מוכח דיש חילוק בין תר"ד לתלתא דרבנן כאשר אבאר והוא דהתוס' לא ניחא להו למימר דאותו התערובות הי' לקוח ממורח ושכל מה שציוה ליקח מן השוק או מנכרי היינו ג"כ ממורח דא"כ איך לא הזכיר בכולה סוגיא מה שהוא דרבנן מטעם לקוח וכיון דלא נזכר בכולה סוגיא היות' דרבנן רק מחמת דמאי או קנין מהנכרי משמע להו להתוס' דהתערובת לא הי' לקוח ממורח וכן כל מה שציוה ליקח היינו קודם מירוח (בלא) שלא יהא דרבנן מחמת לקוח ומש"ה הקשו אמאי לא אמר לקנות ממורח ולא צריך לקנות לא מע"ה ולא מנכרי ואהא תירצו דמ"מ דומה חיוב ר"ל אע"ג דהתערובת הוא תרי דרבנן וגם זה דלקוח ממורח הוא ג"כ תרי דרבנן אפ"ה לקוח לגבי תערובת דומה חיוב והביאו ראי' לסברתם מאידך לישנא דאמר קח מהנכרי דיש קנין והוי תרי דרבנן ולא אמר קח מהשוק משום דאין רעה"מ אע"ג דמ"מ הוי תר"ד מ"מ דמאי נגד תערובת דומה חיוב כיון דאין רעה"מ זהו תוכן דבריהם ולכאורה תקשי לימא קח מהשוק ממורח דנהי דלקוח לחוד דומה חיוב לגבי תערובות וכן דמאי לחוד מ"מ כי איתנייהו תרוייהו לא מסתבר לומר שיהי' ג"כ דומה חיוב ומהרש"א ז"ל נדחק בזה ע"ש שדבריו דחוקים והנ"ל ברור דלק"מ דלא מצי למימר שיקח ממורח מע"ה דא"כ יהי' תלתא דרבנן והתערובת הוא רק תר"ד ומש"ה הוצרך לומר קח מהנכרי דאלו מהשוק דומה חיוב וכן ממורח דומה חיוב ותרוייהו ביחד א"א דא"כ יהי מה"פ על החיוב כן נ"ל ברור ודלא כמהרש"א ז"ל באופן שנתבאר בהדיא גם מדבריהם דכל שהא' תרי דרבנן ואידך תלתא דרבנן אסור להפריש מא' על חברו ומכ"ש בחד דרבנן ותד"ר וכאמור ולית הלכתא כשיטה ג' שהוא שיטת הרא"ש ז"ל:

ולפי שאני רואה שדעת זו נדחית נ"ל יותר לומר דגם הרא"ש ז"ל עצמו לא ס"ל כך אפי כפי הלשון שהעתיק הב"י בשמו כמו שהבאתי לעיל וכך יתפרשו דבריו דברישא ביש פרנסה כ' דאין זה כמפריש מה"ח דאין השאור בטל בעיסה אע"ג דלא סיים לכתוב דטעם דעיקר דאורייתא מ"מ כוונתו כך ומש"ה דייק שאין השאור בטל בעיסה ולח כ' סתם שאין הטבל בטל אע"כ כוונתו דשאור בעיסה אינו בטל לפי שנ"ט ובסיפא שכ' הטעם דטבל אוסר במשהו קושטא דמלתא קאמר ודינא קמ"ל דבליכא פרנסה מפריש מהכל אפי' אם הוא משהו ונהי דמתניתין ודאי לא מיירי במשהו היינו הרישא דוקא דשם ודאי דלא מיירי במשהו דא"כ אין מפרישין ממ"א אבל דינא דסיפא איתי' אפי' במשהו מש"ה כתב הרא"ש ז"ל קושטא דמלתא אבל שפיר מודה הרא"ש ז"ל דהיכי שנתערב רק משהו אין מפרישין ממקום אחר דהו"ל מה"ח עה"פ כיון דזה חד דרבנן וזה תרי דרבנן ולא פליג על כל הפוסקים:

ונ"ל ראי' לזה מתשובת הרא"ש שהביא התה"ד סימן ק"צ על עיסה שנילושה בשאור של גוים וז"ל תקנתו שיעשה עיסה קטנה וישים אותה על העיסה גדולה ויפריש מן העיסה הקטנה שהוא ודאי של חיוב אע"ג דשאור לטעמי' עבידא לא בטילה העיסה לגבי שאור עכ"ל וכוונתו בזה לומר דהעיסה לא בטילה לגבי השאור וחייבת בחלה כמו שפי' החק יעקב בסי' תמ"ב סקט"ז לדברי הרא"ש הללו ואם איתא קשה למה הוצרך לזה הא פשיטא דאפילו אי הוי אמרינן דכיון דשאור לטעמי' עבידא בטילה העיסה גבי' אפ"ה פשיטא דמדרבנן חייב דהא טבל אינו בטל מדרבנן ובפרט לרוב הפוסקים דס"ל דעיקר מלתא דלטעמא עבידא הוא רק מדרבנן א"כ אפי' אי נימא דהעיסה בטל לגבי השאור מ"מ הוא מדרבנן וא"כ למה הוצרך הרא"ש ז"ל לכתוב דאינה בטילה אע"כ דהיינו כדי דלא להוי מה"ח עה"פ דזה חד דרבנן וזה תר"ד מש"ה כ' דהעיסה אינו בטלה והוי ג"כ חד"ר אמת דאכתי ק"ק על דבריו כיון דכ' שיעשה עיסה קטנה וישים כו' א"כ אותו העיסה אין בה חיוב כלל דלית בה שיעור חלה רק שמצטרפת עם זו העיסה כולה וא"כ אכתי לא הוצרך הרא"ש כלל לדבר מאופן חיוב זו העיסה דבאיזה אופן שיש חיוב בעיסה באותו אופן עצמו בא חיוב בעיסה קטנה לא פחות ולא יותר כיון דאין בה חיוב רק ע"י הצירוף עמה אלא די"ל דבודאי עיסה קטנה דקאמר לאו דוקא וה"ה דמצי להפריש מעיסה גדולה או שלוקח עיסה קטנה שכבר נתחייב בחלה ומש"ה הוצרך לדבריו כי היכי דלא להוי מה"ח עה"פ משא"כ אם נימא דלא מחלק הרא"ש ז"ל בין חד"ר לתד"ר ודאי קושי' דלא הוצרך כלל לדבריו אלו אע"כ דע' הראש ככל הפוסקי' וכנ"ל הרי דחינו דעת הג' מהלכ' ובררנו דליכ' שום מ"ד הכי דגם הרא"ש ז"ל לא ס"ל כך כלל כאשר פירשנו את דבריו ולפ"ז גם הב"י שהעתיק דברי הרא"ש נ"ל ג"כ כוונתו על הדרך שפירשתי דברי הרא"ש ז"ל:

ואחרי שבררנו דדעת הג' נדחית לגמרי צריך עדיין להכריע בין ב' דעות הראשונים אי בעינן דוקא נ"ט או סגי בכדי לחמץ ואמינא דהדבר פשוט דחימוץ לא מהני מאחר שבררנו לעיל (בד"ה באופן שבאו דברי הר"ש) דלהלכה אין איסור מחמץ רק מדרבנן יעו"ש בדברינו א"כ מאחר שדחינו דעת הג' והוכחנו דעיקר דאסור להפריש מחד"ר על תר"ד א"כ כיון דמחמץ מדרבנן פשיטא דאסור להפריש ממ"א כיון דזה המחמץ הוי תד"ר אלא העיקר כדעת הי"א שבתשב"ץ דבעינן נ"ט גמור שיהי' פחות מס' ודלא כהר"ש ועוד נראה די"ל דגם הר"ש ס"ל כהי"א אלו שבתשב"ץ וכמו שרציתי לפרש לעיל בריש דברינו ובד"ה ואחר שבררנו היטב) ומה דהוי קשיא לן התם בדברי הר"ש בסוף הפרק יעו"ש י"ל כמו שפירשתי שם תחלה ד"ה ולפי שאני רואה) דברי הרא"ש דאע"ג דרישא דמתניתן לא מתוקם במשהו מ"מ הסיפא מיירי אפי' במשהו כך י"ל בדברי הר"ש ומש"ה כ' שפיר א"כ למה אמרו דקאי אמשנה ח' דאע"ג דרישא מיירי בנ"ט מ"מ דינא דסיפא איתי' אפי' במשהו הגם כי דחוק הוא קצת מ"מ מוטב לנו לפרש כך. ממה דניקום דעת הר"ש דלא כהלכתא לומר דסבירא ליה דדין מחמץ הוא דאורייתא כן נראה לי יצא לנו מדברינו דהלכה דאין מפרישין על שום תערובת ממ"א זולת אם אותו התערובת הוא באופן דלא נתבטל מן התורה כגון דליכא סמ"ך. אבל אי איכא סמ"ך אין מפרישין עליו ממ"א ואין לו תקנה כלל אם לא היכי דאפשר להפריש מניה וביה ודע דאיכא לאשכוחי להפריש ממ"א על תערובת אפילו היכי דמדאור' נתבטל דהיינו שיעשה עיסה קטנה שאין בה שיעיר חלה ויצרף לזה התערובת דאז לא שייך ביה מה"ח על הפטור דהא כל החיוב שיש על התערובת חל על העיסה קטנה לא פחות ולא יותר וזהו כוונת הר"ש שם במשנה ח' שאחר שכ' דלא הוי מה"ח על הפטור משום דטכ"ע דאורייתא כ' עוד ובתוספתא קתני שיביא רובע הקב מקמחו ויצרפנו עם זו העיסה כו' יעו"ש וכוונתו כנ"ל דלפי מה שפי'. תחלה ענין הפרנסה שמפריש מהעיסה החייבת בחלה צ"ל הטעם משום טע"כ משא"כ למה שפירשו התוספתא ענין הפרנסה שלש עיסה קטנה פחות משיעור חלה ומצרפה אז בלא"ה ניחא דלא הוי מה"ח על הפטור ולפ"ז ניחא נמי דברי הד"מ סימן שכ"ד אות ד' שכ' יעשה כמ"ש רבינו והוצרכנו לעיל בד"ה (ואחרי שאנו רואים) לפרש דלא קאי רק להפריש מני' ובי' אבל על דין פרנסה ממ"א לא קאי ולהנ"ל יצויר בי' ג"כ פרנסה דמצייר הטור להביא רוב הקב ואע"ג דהר"ש הוקשה על פרנסה דתוספא איך מצטרף הא העיסה מפסקת ותירץ דעיסה שהורמה חלתה אינו מפסיק ומצטרף שפיר וא"כ המ"כ דמיירי בעיסה של גוי וקיי"ל דעיסה של גוי מפסקת וא"כ לכאורה לא שייך בי' לומר יעשה כמ"ש רבינו דהא אם יביא רובע הקב לא יצטרפו דעיסה ש"ג מפסיק מ"מ י"ל דמצטרפין ע"י סל כמ"ש הר"ש שם ובצירף סל לא מהני הפסקה ועמ"ש אי"ה בסי' מ"ד אות ב' ע"ש.

ועתה נשים פנינו אל דברי הש"ע והאחרונים בענינים אלו וע"ש בסימן שכ"ד סעיף י"א וצ"ל עפ"י מה שהעלנו לדינא דגם המחבר מיירי בכה"ג שיש טעם שאור בעיסה ומש"ה יוכל להפריש ממ"א או אם נימא דמיירי שאינו רק מחמץ צ"ל דהא דכתב המחבר אם יש לו קמח או עיסה שלא ניטל ממנה חלה מפריש ממנו רצונו עיס' עיסה קטנה שאינה חייבת בחלה רק ע"י צירף ומה דאמר שלא ניטל ממנה חלה ר"ל דאלו עיסה שהורמה חלתה לא מהני בי' צירף לכן צריך ליקח עיסה שלא הורמה ואינו שיעור חלה דזו מתחייבת ע"י צירף וקצת מוכח כך מדלא כ' המחבר שני הדרכים בפרנסה כמו בטור אלא משום דמיירי שאין בשאור בנ"ט ולכן לית בי' פרנסה ממ"א רק בדרך א' דהיינו שיקח עיסה פחות משיעור חלה ויצרף מיהו מהגה"ת רמ"א שם משמע קצת דמחבר מיירי מעיסה שיש בה שיעור חלה וכ"מ קצת מהט"ז סקי"א ולפ"ז צ"ל דהמחבר מיירי שיש בנ"ט בשאור והמעיין יבחר והש"ך שם בס"ק י"ח כתב נ"ל דה"ה אם נתערב עיסה כו' וקשה דאיך מהני בעיסה פרנסה ממ"א הא הוי מה"ח עה"פ ונ"ט ליכא בעיסה:

וראיתי בספר שער המים בסימן הנ"ל שתירץ דהש"ך מיירי שיש בעיסה החייבת רוב או שהם שוים ע"ש ושיבוש הוא. דא"א כלל להעמיס זה בדברי הש"ך דהא כ' שם וז"ל דהא הך טעמא דטבל אוסר בכל שהו בהכי נמי שייך ע"ש הרי דמיירי בנתערב משהו ומתחלה הי' נ"ל ליישב דברי הש"ך בפשיטות דהא דבריו אלו הם הם דברי הד"מ אות ד' שהבאתי לעיל. (בד"ה ואחרי שאנו רואים) שחולק על המ"כ דהיינו דין עירוב עיסות וס"ל דדין הטור בשאור שייך גם בעיסות וביארנו שם דלא קאי אד"מ רק לענין להפריש מני' ובי' או לענין שיקח עיסה קטנה ויצרפנה וכמ"ש לעיל (בד"ה ואחרי שבררנו). יעו"ש וה"נ יתפרשו דברי הש"ך לפי שהאריך שם באותו הס"ק דא"א להפריש מני' ובי' היכי דהחיוב הוא מועט אם לא ע"י הסברא דטבל אוסר במשהו ואהא קאמר הש"ך דבעיסה שייך נמי ה"ט ורשאי להפריש מני' ובי' וכן ע"י צירף מהני אבל לענין להפריש ממ"א לא מיירי ושוב עלה בדעתי דלא משמע הכי ממ"ש הש"ך בסק"כ תיפוק לי' דנעשה כולו טבל כו' ע"ש משמע דר"ל מהטעם דטבל איסר במשהו וא"כ משמע דס"ל דמטעמא דטבל אוסר במשהו מותר להפריש ממ"א. אכן אמינא דאי משום הא ליכא משמעות ולמה נפרש בדברי הש"ך דברים אשר המה דלא כהלכתא אלא לעולם דמודה הש"ך לכל מה שכתבתי ומיירי דין המחבר כשיש בנ"ט דאז מפריש ממ"א רק דהסיפא באין פרנסה דמפריש מני' ובי' התם מיירי אפי' במשהו דמש"ה כ' עליו הרא"ש הטעם דטבל אוסר במשהו וכמ"ש לעיל בד"ה (ולפי שאני רואה) ומש"ה הוקשה להש"ך בסק"כ דכי היכי דבמשהו בסקי"ח אמרינן כיון דמדרבנן לא בטל נעשה כל העיסה טבל מדרבנן ה"נ בדינא דפרנסה דמיירי בנ"ט נעשה כל העיסה טבל מדאורייתא וא"כ למה לי להך טעמא דשאור אינו בטל דמשמע דבשאור לחודי' איכ' חיוב דאוריית' הרי באמת גם בעיסה גופא איכא חיוב דאורייתא כל זמן שאינו מפריש על השאור ותירץ דה"נ קאמר כו' באופן שגם הש"ך מסכים לכל מ"ש ודוק היטב וכל דברי הש"ך בסקי"ח נמשכין לסוף דבריו לחלוק על הפרישה שכתב אבל עיסה כו' אינה טובלת כו' דר"ל דלא שייך בי' לומר שנעשה כולה טבולה ואין מפרישין מניה ובי' ואהא פליג דמותר להפריש מני' ובי' והבן ומ"מ נ"ל ליישב דברי הפרישה וגם כמה דברים נ"ל דלא כהש"ך בזה רק שאינו נוגע לפלפול שאנחנו בו ויתבאר אי"ה בסימן שאח"ז וכאן לא בארנו רק להראות שאין הש"ך חולק על כל מ"ש.

ועתה נתבאר שאלתך דאם אין סמ"ך בבארשט נגד השאור דאז טכ"ע דאורייתא אזי יוכל להפריש על הבארשט מעיסה החייבת בחלה והוי כמו שמפריש על בשר הפשטידא אבל כשיש בו ס' אע"ג דהוא דבר המעמיד אין לו תקנה בהפרשה ממ"א דהו"ל מה"ת על הפטור משום דעיסה חד דרבנן וסבארשט תרי דרבנן ומני' ובי ודאי דא"א להפריש וכן שיקח עיסה קטנה ויצרפנה ג"כ לא שייך הכא דליכא צירף אלא גבי עיסה בעיסה אבל עיסה ובארשט ודאי לא יצטרפו לחלה ואפי' השאור שבתוכו לא יצטרף שכבר נימוח ואינו עיסה ולכן אין לו תקנה ואין לומר שיקח עיסה אשר יש בה ג"כ תד"ר כגון עיסה שהורמה שנתחמצה בשאור שלא הורמה ואית בי' סמ"ך דהוי גם כן תד"ר הא ליתא דאין מבטלין לכתחלה ואסור ליתן השאור של חיוב לעיסה פטורה. ובאמת נראה דאם נזדמן עיסה כזו יש תקנה להבארשט והמ"כ שבסימן ש"ל שלא מצא תקנה זו היינו משום דאיהו ס"ל דמתערובת אין מפרישין משום דאין בילה וא"כ ליכא לאשכוחי תד"ר דהא אם יש לו עיסה שנתערבה הרי גם שם אין מפרישין מני' ובי' זולת כשיעור הפטור ועוד וא"כ מוטב לו לומר בקצרה שמפריש מזו עצמה כך ובאמת אם יש לו שני תערובת כאלו מפריש מא' כשיעור הפטור ועוד עליו ועל חברו וא"צ להפריש מכ"א וא' בפ"ע כשעור הפטור ועוד משא"כ לדידן דשרינן להפריש מתערובת ממילא אם נזדמן לו תערובת כזה מתקן הבארשט. אבל לעשות בידים אסור וליכא למימר לענין שאלתינו שיפריש מחיוב גמור ואפ"ה לית לן בה כיון דטעמא דאין מפרישין מה"ח עה"פ הוא משום דהתרומה היא אסור באכילה עד שיוציא עלי' תרומת ומעשרות מש"ה אסרו חז"ל לכתחלה להפריש על חיוב דרבנן משא"כ חלה דידן דנשרפת בלא"ה ואינה נאכלת מותר אפילו לכתחלה להפריש מהחיוב דרבנן על תרי דרבנן ונאמר דהמ"כ שבסימן ש"ל דאוסר להפריש מח"ד על תד"ר וכן דין הפשטידא שהיצרכו בו לומר דטכ"ע דאורייתא ובלא"ה אסור להפריש אינהו ס"ל כאותה דעה המבואר בסימן שכ"ב דמפרישין חלה לאכילה ומש"ה אסור להפריש מחד"ר על תד"ר משא"כ לדידן דכבר כתב רמ"א בסימן שכ"ב דאין שים חלה נאכלת ליתי' להאי דינא והא דהביא רמ"א בדין פשטידא בש"ע באמת לא כ' שם טעמא דטכ"ע דאורייתא משו' דבלא"ה שרי והש"ך והט"ז שכתבו שם משום דטכ"ע דאורייתא המה כתבו הטעם אפילו להסוברים דחלה נאכלת נ"ל דכ"ז ליתא חדא דדוחק לומר דהש"ך וט"ז כתבו מה דלא נ"מ מידי לדידן אע"כ דכיון דחז"ל אסרו להפריש מה"ח עה"פ ממילא אסור הוא לעולם וראי' דהרי תרומה בזה"ז דלשרפה קיימא ואפ"ה כ' המחבר בסימן של"א דאין מפרישין מה"ח עה"פ ולא כ' עלה דבזה"ז לית לן בה כמ"ש שם בסעיף ס"ג לענין מילי אחרנייתא ע"ש אע"כ כיון דחז"ל אסרו אסור הוא לעולם ותו דהרי אפי' הסוברים דחלה נאכלת מ"מ עיקרה לשריפה ויש מקומות שמפרישין חלה א' לאכילה שלא תשתכח תורת חלה אבל עיקר החלה היא לאור וא"כ אם אית' דבנשרפת שרי להפריש מה"ח עה"פ א"כ הו"ל להמ"כ שבסי' ש"ל למצוא תקנה להפריש ולשרוף. וכן המ"כ שבסי' שכ"ד למה הוצרך לומר דטכ"ע דאורייתא לימא בפשיטות שמפריש חלה הנשרפת על הפשטידא וניתר הבשר ותו דגם בח"ל פעמים אוכלים עיין בסימן שכ"ב בש"ך סק"ד וכיון שכן שפיר שייך חששת חז"ל ואסור להפריש מה"ח עה"פ אפילו היכי דליכא תקנה בע"א וכמו שהוכחתי זאת בריש דברינו לעיל (בד"ה באופן שיצא לנו) דחז"ל אסרו זאת אפי' היכי דא"א בע"א ממילא מש"ה גם בנ"ד אע"ג דליכא תקנה דא"א להפריש מני' ובי' אפ"ה אין מפרישין ממ"א:

כלל העולה לענין שאלתך בקצרה כך הוא אם אין סמ"ך בבארשט נגד השאור מפריש חלה מעיסה החייבת עלי' ועל הבארשט והיכי דיש ס' נגד השאור הבארשט אסור וגם הכלי צריך הגעלה ואפי' אם הוא כלי חרס מועיל הגעלה שלשה פעמים כדברי הש"ך בסימן שכ"ב סק"ד דנ"ל ודאי דחלת ח"ל וטבל טבול לחלח ח"ל חד דינא אית להו להא מלתא מיהו אם נזדמן עיסה שהורמה חלתה שנתחמצה בשאור של חיוב ויש ס' בעיסה נגד השחור אז יש תקנה להפריש מזו העיסה ועל הבארש"ט וניתר הבארשט וגם הכלי אבל לעשות כך בידים ליקח שאור של חיוב ולהחמיץ עיסה של פטור כדי להפריש על הבארשט אסור דאין מבטלין איסור בידים זהו הנראה לפענ"ד בענין הלזה ומה שיש לדבר עוד בענינים הללו יבואר אי"ה בסימן שאחר זה והנראה לפענ"ד כתבתי. עוד תשובה על הענין הלזה נמצא בסימן מ"ג יעו"ש:

תוכן העניינים

נאות דשא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה