אור ברסלב
נאות דשא שאלה לט

נאות דשא· רבי דוד שלמה אייבשיץ

שאלה לט

שאלה לח

שלום לאהו' כו' הנני להשיב על כל שאלותיך. ראשונה שאלת בעובדא שבא לידך ראובן הפקיד אצל שמעון כמה מדות מאלץ בחדרו של שמעון המיוחד לתבואה והי' מונח שם כמה שבועות בשקים מיוחדים ובתוך כך אירע לראובן אבילות והגיע ערב פסח ומחמת שהי' טרוד באבלו לא אסיק אדעתי' שצריך למכור חמצו והנפקד שכח ג"כ ומכר כל החדר עם כל התבואה שבתוכו ובכללם מסר גם השקים ההם ושכח מלהודיע לראובן שירשהו למוכרו ונזכרו בחשה"מ ושאלת מה דין המאלץ הנ"ל:

ראשונה אבאר מה שיש לצדד לכאורה ולומר דאפילו אם נניח דהמכירה זו שמכר הנפקד אינו כלום לפי שלא עשאו המפקיד שליח אפ"ה י"ל דהא קיי"ל ב' דברים אינם ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו דהיינו חמץ בפסח דאינו שלו כלל. ומעצמו נעשה הפקר בהגיע הפסח רק שהתורה חייבתו בבל יראה ממילא מיד שהגיע שש דנאסר בהנאה מדאורייתא דאז נעשה הפקר ובל יראה ליכא עד הלילה ואז זכתה לו חצרו של הנכרי למכרו. וזכה מההפקר וכי אתא פסח הוא של נכרי ונמצא שלא עבר הישראל מעולם בבל יראה רק דמיד שהגיע שש עבר אעשה דתשביתו ולפ"ז לדעת השו"ת פני יושיע חלק א"ח סימן י"ב וי"ד וכן עוד הרבה מגדולי האחרונים דלא קניס ר"ש אלא בעבר בבל יראה אבל היכי שלא עבר רק אעשה דתשביתו לא קניס א"כ שרי חמץ זה לאחר הפסח ואפי' נזכר בתוך הפסח אין חייב לבערו לסברא זו דאינו עובר כלל בבל יראה דכבר זכה בו הנכרי והוו חמצו של נכרי כך י"ל לכאורה.

אכן יש לפקפק בזה מכמה טעמים חדא לפ"ד האמונת שמואל סימן מ"ד שתפס להלכה כדברי רב אשי בפ"ק דב"מ וכפירש"י ותוס' דחצר אית בי' תרתי יד ושליחות ולא הוי יד אלא היכי דעומד בצדו ושליחות הוי אעפ"י שאינו עומד בצדו ממילא היכי דמהני שליחות לא בעינן עומד בצדו אבל היכי דלא מהני שליחות ולא קני אלא מטעם יד בעינן עומד בצדו ועפי"ז חידש דבנכרי כיון דאין שליחות לנכרי לא קני לי' חצרו א"א עומד בצדו והרב בחק יעקב הביא דבריו להלכה בסימן תמ"א ס"ק י"ד בקצרה ולדבריהם הרי בנ"ד לא עמד הנכרי בחצר רק בעת המכירה ואז עדיין לא הוי הפקר ואח"כ כשנעשה הפקר לא עמד בצדו ולא קנתה לו חצרו וא"כ ישראל זה עובר בבל יראה ואע"ג דנראה דדבר האמונת שמואל לא סלקי אליבא דהלכתא שהרי הש"ך סימן רמ"ג סק"י הוכיח דכל חצר המשתמרת אית בי' תורת יד אעפ"י שאינו עומד בצדו וסיים וכן עיקר והחק יעקב שהביא דברי האמונת שמואל ודאי דאשתמיטתי' דברי הש"ך הנ"ל מדלא הביאו כלל וגם דעתי שבשו"ת נחלת שבעה חולק על דינו של הא"ש הנ"ל ואין הספר נ"ש כעת בידי ואיני זכור כעת מאיזה טעם חולק ממילא אי לא הי' בזה רק פקפוק זה הי' כדאי לסמוך על הנ"ש והש"ך וכל הפוסקים שהוכיח הש"ך סברתו מהם ולהתיר חמץ זה:

אלא דנראה לי דבנ"ד גם הש"ך והנ"ש יודי דהרי כבר ביאר הש"ך שם דדוקא חצר דאשה משום ידה אתרבאי ומש"ה קטנה זכתה לה חצרה אבל חצר דגברא משום שליחות אתרבאי ומש"ה קטן לא קני לו חצרו ואפי' עומד בצדו. ולפ"ז הדבר ברור דבנכרי דלית לי' שליחות אין לו דין חצר אפי' עומד על גבו דבחצר דגברא ליכא תורת יד בשום פעם וממילא דברי הא"ש סלקי להלכתא ולא מטעמי' דאלו הא"ש לא קאמר אלא דאין לחצר הנכרי תורת יד משום דאינו עומד בצדו ממילא לדבריו אם עומד בצדו מהני אף מתורת חצר. וליתא דאף על גב דעומד בצדו ליכא ביה תורת יד. דלא אתרבי חצר משו' יד הלא בחצר דאתתא וכנ"ל ובהא נתיישב לי דברי הרב בח"י שם שהביא דברי הא"ש וכתב דחצר מטעם שליחות אתרבאי ואין שליחות לנכרי ובתחלת העיון קשה על דבריו דהא"ש לא כ' כך כלל אלא מחלק בין היכי דעומד בצדו ולהנ"ל א"ש דבכוונה שינה מדברי הא"ש ולא הביא דבריו רק דנלמד משם דחצרו דנכרי אינו קונה מטעם שליחות אף דהוי נכרי לנכרי כמו שהאריך שם הא"ש אבל בגוף הענין אין משתווה הח"י לדברי הא"ש אלא בא לומר דאפילו עומד בצדו לא קנתה לו חצרו דלית בחצר דגברא רק שליחות ועתה דברי הח"י ברורים ולא אשתמיט לי' דברי הש"ך וזה ברור:

עוד יש סתירה להיתר הנ"ל מדברי המרדכי והנ"י שהביא רמ"א בהגה"ה סימן רס"ח דאין חצרו קונה לו דבר הפקר אלא היכא שיודע לו מציאה או דאסיק אדעתי' אבל דבר שאינו רגיל לבא אין חצרו קונה לו אעפ"י שבא מציאה לשם וה"נ הרי הנכרי לא ידע כלל דאית בי' מידי דהפקרא ומה"ט נמי א"ש דינו של הרב בשו"ת חינוך בית יהודא שהביא הח"י סימן תמ"ת שראובן נתן חמצו בחדרו של שמעון ושמעון מכר החדר עם חמץ שלו לנכרי ושמעון והנכרי לא ידעו כלל מחמץ ראובן ופסק לאיסור וגוף הספר אינו בידי ולכאורה נימא גם התם הך סברא שכתבנו דאחר שש מיד נעשה הפקר ונקנה לנכרי מחמת חצרו אמת דלפי מ"ש תחלה א"ש גם שם דאין חצר כלל לנכרי ואולם גם מטעם זה א"ש נמי דכיון דנכרי לא ידע כלל מחמץ ראובן לא נקנה לו דהא אינו דבר הרגיל לבא ובנ"ד נמי אעפ"י דהנכרי ידע מחמץ זה ונתכוין לקנותו קודם שש בתורת אגב מ"מ הרי אז לא קנהו ועדיין לא הי' הפקר מאי נימא דאחר שש קנה לו חצרו הא לא ידע אז שיש דבר הפקר בחצרו וגם הוא דבר שאינו רגיל לבא והכי מסתבר לי דאע"ג דידע שיש החמץ בחצרו מ"מ מקרי לא ידע כיון שלא ידע שהוא הפקר ומסתייע הך סברא מהא דקיי"ל העודר בנכסי הגר וכסבור שהם שלו לא קנה וה"נ דכוותי' ממש שהנכרי יוכל לזכות בו בתורת חצר אלא דקסבר שהוא שלו מחמת המכירה וא"כ לא קנתה לו חצרו כיון שהוא דבר שאינו רגיל לבא דבעינן לדעתו וזה לא הוי לדעתו וקצת ראי' עוד לזה מתשובה שהשיב הרב בח"י סימן תמ"ב יעו"ש בסוף התשובה שהחמץ של ישראל הי' בבית נכרי ולא מכרו ואסרו הרב ע"ש ומדוע לא נימא דמיד אחר חצות קנה לו חצרו מההפקר ושם אפילו לדעת הא"ש מהני דהא הוא דר שם אמת דלפמ"ש תחלה א"ש דאין חצר לנכרי ומ"מ נראה דגם מה"ט ניחא דאע"ג דהנכרי ידע שחמצו של ישראל בביתו אפ"ה אין חצרו קונה לו משום דהוי כאינו יודע לפי שהוא דבר שאינו רגיל לבא שאין להנכרי לידע מזה דהחמץ נעשה הפקר ושיכול הוא לזכות בו וא"כ כ"ש בנ"ד דאין לו להנכרי לידע דהא סבור שהחמץ שלו מחמת המכירה א"כ פשיטא דלא קנה לו חצרו.

תו איכא למישדי נרגא בהיתר הנ"ל דהא דאמרינן חמץ בפסח אינו ברשותו כו' י"ל דה"פ דלענין איסורא אית לי' זכי' בגווי' ודמיא הא מלתא להמפקיר עבדו דאמרינן בהשולח יצא לחירות וצריך גט שחרור משום דממונא פקע מיני' ואיסורא רביע עלה ולענין האיסור עדיין זכות רבו עליו וצריך שחרור ממנו הרי דאעפ"י שאינו ממונו אפ"ה זכות נשאר לו עליו לענין איסורא וה"נ דכוותי' דאעפ"י דמקרי דבר שאינו שלו כלל מ"מ התורה השאירה לו זכות לענין איסור דבל יראה וממילא דלפ"ז אעפ"י דהנכרי זכה בחמץ מהפקר מ"מ איסורא נשאר ביד הישראל דהא לענין זה אינו הפקר ומאן לימא לן דכוונת הש"ס לומר דלית לי' לישראל בחמץ שום זכות רק הוא גזרת הכתוב שיעבור בבל יראה בלי טעם דזהו דחוק ולמה לא נימא כפשטי' שזכות זה נשאר לו בו ממילא אף שנקנה להנכרי מצד הפקר מ"מ לא פקע איסורא דבל יראה מהישראל דלענין זה אינו הפקר ומסתייע הך סברא ממה שמוסכם בין קצת אחרונים דאם עבר ומכר חמץ בפסח אזי ממכירה ואילך לא עבר בבל יראה הרי דנשאר לישראל בו איזה זכית אף שהיא הפקר דאל"כ מה יש לו למכור אע"כ דאיסורא דבל יראה אינו רק מחמת מעט זכית שנשאר לו בו ולא מגזרת הכתוב מש"ה כשמכרו אזי מכר אותו הזכות שהי' לו בו ולא עבר בב"י ועכ"פ זהו דוקא כשמכרו משא"כ בנ"ד דלא מכר רק שנימא דהנכרי קנהו מהפקר והרי אותו מעט זכות לא הופקר ולא קנהו הנכרי ואין להקשות לדברינו דהא דעבר בבל יראה היינו משום שיש לו מעט זכות ומש"ה מהני מכירה א"כ יהי' מהני ביטול תוך פסח שיבטל ויפקיר אותו הזכות המועט ז"ח כיון דאיסורא הוא דנשאר גבי' ולא ממונא לאו בר הפקר וביטול הוא וגדולה חזו הא ס"ל לאמימר המפקיר עבדו ומת אין תקנה לאותו עבד כיון דממונא נפקע מיני' ואיסורא הוא דנשאר גבי' איסורא לא מוריש אינש לברי' הרי דס"ל לאמימר דזכות מועט שאינו רק לענין איסור לאו בר ירושה ומכירה הוא אלא דאנן לא קיי"ל הכי אלא כרבינא בההוא דסיקרתא דעבדו וכמבואר בטור י"ד ובש"ע סימן רס"ו סעיף ס"ד דשפיר הוא בר מכירה כיון דדעת אחרת מקנה אבל עכ"פ חזינן דלאו בר הפקר הוא דהא במפקיר עבדו קיי"ל דיצא לחירות וצריך שחרור ול"א יחזור ויפקיר הזכות. שנשאר לו בו אע"כ דזכות דאיסורא לאו בר הפקר הוא מש"ה לא מהני ביטול בפסח אבל לעולם זכות יש לו בו ומכ"ש בנ"ד דהא אפילו אי הוי יכול להפקיר אותו הזכות מ"מ בנ"ד לא הפקירו רק דממילא נעשה הפקר וזכות דאיסורא נשאר גבי' ועבר בפסח בבל יראה כן נ"ל.

ומה"ט אני מפקפק על מ"ש הגאון בספר אור חדש על פסחים י"ג ע"ד בשם הגאון המפורסים מו"ה יחזקאל זצ"ל האב"ד מפראג וז"ל ישראל שלא ביער חמצו ומת בפסח הין על בניו להשבית החמץ ההוא שהרי אינם יורשים החמץ שהחמץ אינו ברשותו של אדם שינחילו לבניו רק לדידיה עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו אבל כשמת לגבי בניו לא בא ברשותם כלל. ולפ"ז מי שמת בערב פסח אחר חצות והניח חמץ דלרוב הפוסקים אין איסור ב"י עד הלילה נמצא דלדידן דקיי"ל דחמץ שעה"פ אינו אסור רק משום קנס הואיל ועבר בבל יראה ובחמץ זה לא עבר בב"י קודם הלילה ובניו אינם עוברי' כי אינם נוחלים החמץ זה ממילא חמץ זה אחר הפסח חוזר להתירו אפילו באכילה וכל הקודם זכה יעו"ש. ולדברינו הנ"ל נ"ל לפי מה דקיי"ל דלא כאמימר אלא כרבינא דאיסורא מורית אינש לברי'. ממילא כיון שזכות מעט נשאר לבעל החמץ. כי מיית מורית איסורא לברי' ומוטל עליהם לבערו ועוברים בב"י כל שאינם מבערים ואסור בהנאה אחר פסח ודבר זה ברור בעיני דהא מלתא דמי ממש למפקיר עבדו ומת דקיי"ל דאיסורא מורית אינש לברי'. ואני תמה על הגאון נ"י שכת' כך בפשיטות בלי שום ראי' וגם נ"ל דרוב האחרונים שכ' דמכירה מהני בפסח לחמץ דלא עבר בב"י ממכירה ואילך פליגי נמי על הגאון הנ"ל דכי היכי דמכירה מהני ה"נ ירושה דבכל דוכתי דינם שוה לגבי כי הך מלתא ממילא ה"נ מהני מכירה וירושה בזה משום דמעט זכות נשאר לו בזה החמץ כנ"ל. הרי מכל הלין טעמי אין בהיתר הזה שום ממש לסמוך עליו ומכ"ש כשנצרף דעת קצת אחרונים דאמרי דאעשה דתשביתו איכא נמי קנסא ושוב ראיתי שדברים הללו כ' הגאון מו"ה יחזקאל זצ"ל בתשובה ארוכה בספרו נודע ביהודא בחלק א"ח ויעו"ש שכ' בתחלת התשובה שדבר זה הוא בתכלית הפשיטות ולדעתי הקלושה נ' דצריכא רבא ואין להאריך כאן בענין הלז שאינו שייך לענינינו כי בלאו ה"ט אין היתר זה מועיל לנו בנ"ד מחמת הסתירות הראשונות שכתבתי.

ומעתה נשים את פנינו לבקש ולחקור אם נמצא איזה היתר בנ"ד ולכאורה יש למצוא היתר מצד שהחמץ מונח בחצר הנכרי והו"ל חמצו של ישראל שהופקד אצל הנכרי שהביא הרא"ש בשם קצת מהגאונים דלא עבר המפקיד בבל יראה והרר"י כ דהמפקיד עובר בב"י והרא"ש סתר טעמו וראייתו ויהיב טעמא אחרינא דמש"ה עובר המפקיד דכיון דהשאיל הנפקד ביתו לשמירת ממונו ביתא דמפקיד קרינן ביה עכ"ד וממילא בנ"ד ליתי' להאי טעמא דהא החמץ מונח ברשות נכרי בלי שאלת ביתו כלל אלא שהנכרי סובר שהוא שלו אבל ביתו לא השאיל לו ולא הוי ביתו דהמפקיד ולא עבר ישראל כלל בב"י אפילו להרא"ש ז"ל וכן ראיתי סברא זו בשו"ת מאיר נתיבים סימן נ"א ע"ש:

איברא דהא ליתא דהא מחלוקת זה שהביא רא"ש היינו כשהנכרי קיבל אחריות כמבואר שם להדיא בדברי הרא"ש אבל כשהוא באחריות הישראל פשיטא דעבר בב"י דהא אפילו מצד אחריות לבד עובר כשהחמץ של נכרי מכ"ש כאן דהחמץ שלו וגם באחריותו בה"ג כ"ע מודי דעובר המפקיד וכאן הרי החמץ באחריות ישראל דהא אם ישרף החמץ אין הנכרי צריך לשלם לו כלום דלא בא עדיין החמץ לרשות הנכרי כיון שזה מכר לו דבר שאינו שלו (ועוד שהרי הט"ז בסימן ת"מ מתרץ דברי הרר"י) וא"כ פשיטא דעבר עלי הישראל בב"י ואסור החמץ לאחר הפסח:

ואולם הנה הרב פרי מגדים במשבצות זהב סימן ת"מ כתב דברמב"ן פ' בא ובהר"ן פ"ק דפסחים מבואר דס"ל דחמצו של ישראל ברשות עכו"ם אפילו לא קיבל הנפקד אחריות אפ"ה אינו עובר עליו וכ' שם דבדברי הרא"ש בשם הגאונים ג"כ יש לפרש כך דמ"ש הרא"ש שקיבל הנפקד אחריות היינו משום דכתב עלי' דהנפקד עובר ולא המפקיד ואלו לא קיבל הנפקד אחריות שניהם אין עוברים דעיקר התירא דהגאוני' לאו משום קבלת אחריות דנפקד אלא משום דאינו ברשותו דמפקיד וממעט מבתיכם כדברי המכילתא ודבריו נראין דהא החכם צבי סימן קל"ט כ' וז"ל ונוראות נפלאתי על מ"ש הרא"ש ולא הבנתי ראייתו של הרר"י מוגונב מבית האיש ולא מבית הקדש והרי ראייתו פשוטה מדחזינן התם דחכמים פליגי עלי' דר"ש שסובר בקדשים שחייב באחריותן הגנב חייב בד' וה' דכדאי הוא קבלת אחריות של ההדיוט שיקרא שמי עליו וקרינן בי' וגונב מבית האיש וחכמים פליגי עלי' וס"ל דאף שההדיוט קיבל אחריות אין זה כדאי להפקיע שם בעליו שהוא של גבוה ממנו כדי לחייב את הגנב ד' וה' כי שם הבעלים עיקר ה"ה גבי חמץ אעפ"י שקיבל הנפקד עליו אחריות לא פקע שם המפקיד שהוא עיקר מן החמץ ההוא עכ"ד והשאיר בצ"ע על הרא"ש ז"ל ואם נאמר כנ"ל דהגאונים שהתירו לאו מטעם אחריות התירו אלא אפילו בלא אחריות כל שאינו מונח ברשותו שפיר כ' הרא"ש שלא הבין ראייתו והרב בפר"מ שם דיבר קצת מזה יעו"ש ועתה אומר אני מאחר שמבואר להדיא בר"ן פ"ק דפסחים שדעתו ודעת הרמב"ן דחמץ של ישראל ברשות נכרי אעפ"י שלא קיבל הנכרי אחריות אין המפקיד עובר יעו"ש בהדיא וכבר כתבתי שנראה שגם דעת הרא"ש בדעת הגאונים יתפרשו כך ומ"ש שקיבל הנפקד אחריות היינו בכדי שיעבור הנפקד רק לישנא דהטור בדעת הגאונים שכ' וז"ל דכיון שקיבל הנפקד עליו אחריות אין המפקיד עובר עליו משמע לכאורה בדעת הגאונים דבעינן קבלת אחריות נ"ל דיש לדחוק קצת גם בלשון הטור שכוונתו כדברי אביו ז"ל לומר דהמפקיד אינו עובר והנפקד עובר מה"ט שקיבל אחריות אבל מה שאין המפקיד עובר הוא אפילו בלי קבלת אחריות של הנפקד וכן נראה שהבין הב"י דהרי כ' על דברי הטור ששיטת יש מהגאונים הוא דעת רמב"ן ור"ן הרי בדבריהם מבוא' דאפי' לא קיבל הנפקד אחריו אין המפקיד עובר אע"כ שהב"י פי' דברי הטור על הדרך שפירשתי ולהשוותו לדברי אביו הרא"ש ז"ל וכמו שפירשתי ומעתה מאחר שאנו רואין הרמב"ן והר"ן דס"ל בהדיא דחמצו של ישראל שהופקד אצל נכרי אפילו בלא אחריות הנכרי אינו עובר בב"י וגם דברי הגאונים שהביאו הרא"ש והטור כבר כתבתי להוכיח דג"כ הכי ס"ל א"כ אע"ג דהרמב"ם והרא"ש פליגי עלייהו הרי לא פליגי אלא מטעמייהו וכדיהיב הרא"ש טעמא דכיון שהשאיל הנפקד ביתו לשמירת ממונו דהמפקיד ביתו דמפקיד קרינן בי' וא"כ הרי בנ"ד ליכא טעמא דהרא"ש דהא הנכרי לא השאיל כלל וכדכתיבנא מעיקרא א"כ בנ"ד כ"ע מודי דאינו עובר אע"ג שהוא באחריות הישראל א"כ הרי מצינו שפיר מקום להיתר הזה באופן שיהי' אליבא דכ"ע דישראל זה אינו עובר מחמת שהחמץ בבית נכרי.

אכן לכאורה לא הועלנו שהרי הר"ן פ"ק דפסחים שם והרמב"ן הקשו בעצמם על שיטתם מההוא דנכרי שהלוה לישראל על חמצו דמוקי בשהרהינו אצלו ואפ"ה אסרינן לי' אחר הפסח היכי דלא אמר לי' מעכשיו וכמבואר בש"ע והרי החמץ הי' בביתו של נכרי ותירצו בעצמם דאע"ג דמדאורייתא לא עבר בב"י מ"מ מדרבנן חייב לבערו וכשלא ביערו אסור לאחר הפסח יעו"ש. א"כ אכתי נפל פיתא בבירא דגם לדעתם אסור מדרבנן אחר הפסח ומכ"ש כשנזכר תוך הפסח דחייב לבערו מדרבנן:

אמנם י"ל דאדרבא השתא יש לן צד היתר לדידן אליבא דהלכתא דקיי"ל כהרא"ש והרמב"ם והר"ן ושאר גדולי הפוסקים דחמצו של ישראל המופקד אצל נכרי עובר הישראל עליו אפילו הוא באחריות הנפקד דלדידהו תו לא צרכינן לבא לסברת הר"ן והרמב"ן דהא אליבא דהלכתא לא קשיא כלל מהך דנכרי שהלוה דהתם שייך שפיר טעמא דהרא"ש ז"ל דכיון דהנכרי נתן מקום מדעתו בביתו להנחת חמץ ביתו דישראל קרינן בי' אבל לעולם היכי דלא שייך ה"ט שפיר אמרינן כיון דמדאורייתא אינו עובר בב"י גם חכמים לא החמירו בו דבשלמא להר"ן והרמב"ן צריכין לחדש הך איסורא דרבנן כיון דלדידהו אינו עובר המפקיד וקשיא הך דנכרי שהלוה אע"כ דאסור מדרבנן משא"כ אליבא דהלכתא מנ"ל לחדש איסורא דרבנן דהא מבואר בכל הפוסקים עיין סוף סימן תמ"ז דחמץ שאינו עובר מן התורה בב"י. אף שעבר עליו ולא ביערו כגון נוקשה או תערובת באופן שבטל מן התורה מותר בהנאה אחר הפסח והמ"א שם כתב דאפילו באכילה מותר ולמה אסור כאן בנכרי שהלוה החמץ לאחר הפסח ואע"ג דיש קצת לחלק מ"מ מנ"ל לחדש גזירה חדשה. וראיתי שכ' הרב במשבצות זהב סימן ת"מ סק"ד וז"ל ולפ"ז יצא קולא לדידן כל שאין אסור לשהותו מן התורה רק מדרבנן כגון חמץ שביטל לפני עדים אם הי' ג"כ אנוס בדבר יש לצדד בה"מ דליכא הערמה (וזהו עצמו כמו השאלה של הרב בסוף ספר מנחת יעקב סימן ו' שהתיר שם מחמת שביטל והי' אנוס במה שלא מכר יעי"ש מיהו נ"ד גרע מהתם דשם התיר מחמת דחזינן שהוא עשה כל זה שמוטל עליו דהיינו שציוה לאשתו שתמכור מש"ה ל"ח להערמה משא"כ נ"ד לא עשה מה שמוטל עליו דלא ציוה למכור אבל לשון זה של המשבצות זהב מורה דבלי הך סברא כיון שהי' אנוס וה"נ בנ"ד שהיה אניס שסבר שא"צ לצייתו ושיהי הנפקד רשאי למכור בעצמו) ועכו"ם שהלו' לישראל אחר הפסח דאסי' (ר"ל אע"ג דהי' אנוס שלא הי יכול לבערו) משום דהישראל עבר מן התורה בב"י לדידן דקיי"ל כהרא"ש והרמב"ם ולהרמב"ן והר"ן בעכו"ם שהלוה לישראל לא עבר על ב"י אלא מדרבנן וא"כ למה אסור אחר פסח צ"ל דס"ל לחלק דאע"ג דלא עבר מן התורה על ב"י הואיל וראוי לעבור בב"י ומדרבנן אסור לשהותו קנסו ונוקשה שאני הואיל ולא אפשר בעולם לבא בשום ענין בב"י עכ"ד הנה כתב ככל דברי דאליבא דהלכתא אין לנו לחלק בין זה לנוקשה ומותר לאחר פסח כיון דלית לן הוכחא לסברתם וממילא בנ"ד כיון שבארנו דלא עבר בב"י רק מדרבנן לכ"ע וא"כ אחר הפסח שרי ובפרט בנ"ד שביטל וגם שהי' אנוס וביותר מדברי המשבצות זהב אומר אני דאליבא דהלכתא י"ל דאפילו נזכר בתוך הפסח מנא לן דהחכמים אסרו לשהותו אולי כיון שהוא ברשות הנכרי ופטרתו התורה מב"י מנא לן דרבנן גזרו א"כ בנ"ד דלכ"ע לית בי' איסור ב"י מן התורה כיון דליכא בי' טעמא דהרא"ש יש לנו לומר דרבנן לא אסרו כלל להשהותו אכן דודאי א"א לסמוך ע"ז לבד להתיר לו להשהותו כשנזכר בפסח:

הנה זאת תורת העולה מהיתר הלז שיצאנו עתה דאם לא נזכר עד אחר הפסח יש להתיר בהנאה. עכ"פ מטעם דבנ"ד העליתי דלכ"ע לית בי' אלא איסורא דרבנן להשהותו ומש"ה כיון דידעינן שהי' אנוס בדבר המכירה שטעה וסבור שחבירו יכול למכור. והראי' שכפי אשר סיפר לי המוכ"ז שהשואל הזה הי' לו עוד הרבה חמץ ומופקד ביד כמה אנשים ולכולם ציוה למכור החמץ בעת שבאו אליו לנחמו ונפקד זה לא הי' אצלו והוא לא הי' יכול לילך אצלו מחמת אבלו להגיד לו למכור והי' סבר בדעתו שיוכל למוכרו בעצמו וסמכא דעתי' ע"ז ממילא יש להתיר בה"מ ומכ"ש שביטלו ג"כ ועיין שו"ת גבעת שאול סימן ל"ה שהתיר מאלץ שלא נמכר בשוגג ושהי' אצל הנכרי כל הפסח והתירו בהנאה מחמת שסמך על דעת בעה"ע דמתיר חמץ שעה"פ בהנאה היכי שביטל וצירף ג"כ דעת הר"ן בחמצו של ישראל ברשות נכרי לא עבר בב"י וע"ש שהביא דעת הר"ן היכי דאחריות הנכרי עליו אין הישראל עובר ולא ירד לדקדק היטב בדעת הר"ן מאחר דבעובדא דידי' הי' האחריות על הנכרי באמת אבל כבר בררתי דדעת הר"ן דאפילו בלא אחריות הנכרי ליכא ב"י ועוד דנ"ד עדיף מההוא דגבעת שאול דהתם לדעת הרא"ש איכא ב"י דאורייתא אבל בנ"ד כבר כתבנו דליכא טעמא דהרא"ש ושאפשר דבנ"ד ליכא להרא"ש אפילו ב"י דרבנן כאשר נתבאר כבר כ"ז היטב) ולכן התירו בהנאה מחמת שהי' שוגג והי' ג"כ הפ"מ יעו"ש ובסימן ק"ד התיר י"ש שלא נמכר כלום עפ"י טעות בעל הי"ש שהי' סבור שיוכל למכור כל היום ואחר חצות נודע לו שאין רשאין למוכרו ומחמת זה לא מכר כלל והיי"ש הי' בביתו וברשותו ואפ"ה התירו מחמת ביטול הלילה אף שלא ביטל ביום וא"כ כ"ש שיש להתיר בנ"ד אכן זה ההיתר אינו מועיל רק בנזכר אחר פסח אבל בבא לימלך בפסח עדיין אין בידינו להתיר לו להשהותו ולעבור בב"י דנהי דכתבנו דנוכל לומר בנ"ד להרא"ש ודעמי' ליכא אפילו איסורא דרבנן מ"מ בשביל שאנו מדמין לא נעשה מעשה ומאחר דלדעת הר"ן ודעמי' ודאי איכא איסורא דרבנן לא שבקינן ודאי דידהו ולסמוך על ספיקא דאית לן בשיטת הרא"ש ודעמי' וא"כ מחויב לבערו מדרבנן בתוך הפסח:

ועכ"פ הועיל לנו היתר הלז אפילו בתוך הפסח דלית בי' אלא איסורא דרבנן מחמת שהוא ברשות הנכרי אפי' שהאחריות על ישראל וכן ראיתי שפסק הפר"ח להלכה בסימן ת"מ מיהו א"א לסמוך עליו נגד כל הפוסקים אחרונים ועכ"פ בנ"ד הוי תרי דרבנן דהא ביטלו ואע"ג שלא ביטלו אלא בלילה כבר העלה הג"ש דסגי בהכי נמצא אין בשהי' זו רק איסור דרבנן והשנית מחמת שהוא ברשות הנכרי ולכ"ע לית בי' רק איסור דרבנן ואליבא דהלכתא אפשר דאפילו איסור דרבנן לית בי' כאשר כבר נתבאר היטב והועיל לנו זאת דמאחר שבארנו דאין בזה רק תרי דרבנן אפי' תוך הפסח. ושגם אפשר דלית בי' שום איסור הנה נוכל לסמוך על ההיתר שאכתוב אח"כ.

הנה כל מה שכתבנו עד עתה הי' לפי ההנחה אם נאמר דאין במכירת הנפקד מכירה כלל. וחפשני למצוא היתר מן הצד ועתה נחקור בגוף המכירה מה טיבה אולי נוכל למצוא היתר מצד גוף המכירה לומר שמכירתו קיימת אעפ"י שהמפקיד לא עשאו שליח כלל והנה לכאורה בהשקפה ראשונה נראה דאין מכירה זו כלום דהא לא מצינו שימכור הנפקד אלא בעובדא דיוחנן חקוקאה בפסחים ובש"ע סימן תמ"ג והיינו שהמפקיד הוא בעיר אחרת ואיני יכול לבא ולמכור דאז נעשה הנפקד שליח מעצמו בתורת משיב אבדה דאע"ג דהבעלים לא עשאוהו שליח למכור מ"מ נעשה שליח מדעת תורה מדין משיב אבדה שהתורה עשאתו שליח משא"כ כשהמפקיד בעיר דאז אין כאן דין משיב אבדה דהא יכול המפקיד לבא בעצמו וכההוא דמבואר בח"מ לענין לשטחה ולנערה והיכי דהמפקיד בעיר אין מחויב הנפקד אשטחה ולנערה ואין בזה משום משיב אבדה כיון שהמפקיד יכול לעשות זאת בעצמי משא"כ היכי שאין המפקיד בעיר או שהיא ממושכן דאז אין המפקיד יכול לעשות דבר זה מעצמו אז הו"א הנפקד משיב אבידה ומחויב לשטחה ה"נ בהא מלתא דכיון שהמפקיד בעיר ויכיל לבא למכרה בעצמו אין על הנפקד דין ישיב אבדה ולא עשאתו התיר שליח וא"כ מאין כאמר דיכול המפקיד למכור כיון דהמפקיד לא עשאו שליח למכור כן הי' נ"ל לכאורה. אמנם אחר ההתבוננות נראה דל"ד להאי דלשטחה ולנערה דבשלמא התם אין על הנפקד חיוב לשטחה כיון דבכל רגע יש ביד הבעלים לבא ולשטוח בעצמו משא"כ בנ"ד דמיד כשמגיע קודם זמן איסורו אנו יודעים שיתקלקל ויכלה לגמרי א"כ אף אם בעל הפקדון אינו משים על לבו ואינו בא או לשכחה או לשום איזה דבר מדוע לא יהי' מצוה על כל הרואה להציל ממון חבירו מדין משיב אבדה והגע בעצמך אם באים גנבים על הנפקד ורוצים לגנוב או לגזול והוא יכול להציל רק שאינו בא המפקיד לכאן הן לשכחה או לשום טעם האם נאמר שאין מצוה על הנפקד להציל כיון דבידו להציל ואם לא יצילנו עתה יהיה כלה לגמרי ואינו דימה לשטוח וניער וכנ"ל. וראי' לזה דאל"כ אפילו כשאין המפקיד בעיר הי' ראוי לומר שחין הנפקד רשאי למוכרו מתרי טעמי חדא דלמה לא בא מיום אתמול והגם שעתה אין כאן הלא ידע אתמול שהיום יהיה ערב פסח ומדוע לא בא מאתמול וא"כ אין כאן השבת אבדה בשלמא בשטוח וניער דאין לו זמן קצוב וניכר שפיר אמרינן כיון דאין המפקיד בעיר חייב הנפקד לשוטחה משא"כ בזה שזמן איסורו גלוי וידוע לכל שנית דהא אף במקומו יכול המפקיד למוכרו לנכרי באופן שיקנה הנכרי בא' מדרכי הקני' אף שאינו אצל החמץ וכמבוי במג"א שם סימן תמ"ג ס"ק ה' ע"ש וא"כ נימא דכיון דהמפקיד עצמו יכול למוכרו אין כאן דין השבת אבדה שיהי' הנפקד חייב למוכרו ומה לי שאין המפקיד בעיר או שהוא בעיר כיון שיכול למוכרו במקומו וכיון שאין תורת השבת אבדה על הנפקד איך יוכל למכור מי עשאו שליח אע"כ כמו שכתבתי דאין זה ענין להך דשטוח וניעור כלל דכיון שרואה הנפקד שהרי הפקדון הולך לאבוד מחויב להצילו ולמוכרו כיון שמחויב לחוש שמא שוכח המפקיד במקומו למוכרו והוי שפיר משיב אבדה וא"כ ה"ה וכ"ש כשהמפקיד בעיר ויודע הנפקד שהמפקיד אינו מוכרו או ששכח או שנאנס כ"ש דיש כאן דין משיב אבדה ומחויב למוכרו כנ"ל ברור מסברא ומההוא דחלה שאבי' אי"ה בסמוך תראה מבואר כדברי יעו"ש ומכ"ש בנ"ד שהי' המפקיד אנוס בדבר מחמת האבילות נ"ל דסברא דהוי כמו שהוא בעיר אחרת ואפילו נימא דדוקא כשהמפקיד בעיר אחרת יכול הנפקד למכור כיון שהמפקיד אינו יכול לבא הנה אבל לא כשהוא בעיר שיכול לבא מ"מ נראה דנ"ד עדיף טפי מכשאין המפקיד בעיר דהא התם הו"ל לידע מאתמול וליסע למקום הנפקד אפ"ה חשבינן לי' עתה לאנוס מכ"ש בנ"ד שהוא אנוס באמת כ"ז נ"ל ברור מסברא בע"ה.

ומלבד כ"ז נ"ל ראי' ברורה להתיר ממה דמבואר בי"ד סימן שכ ח בהגהת רמ"א והוא בתרומת הדשן סימן קפ"ח דאע"ג דאין מפרישין חלה בלי רשותה בעל העיסה מ"מ אם ידעינן דזכות הוא לבעל העיסה כגון שהיתה העיסה מתקלקלת מותר ליטול חלה בלא רשותו דזכין לאדם שלא בפניו וכן משרתת שבבית יכולה ליטול בלא רשותה כיון שרגילות הוא לפעמים שבעלת הבית נותנת לה רשות עכ"ל וכן מסיק הט"ז שם דט"ס הוא בלשון ת"ה ושצריך להגיה שם כדברי הש"ע דשני דברים התיר הת"ה דהיינו היכי דהעיסה מתקלקלת יוכל כל הרואה ליטול חלה דזכין לאדם שלא בפניו ונעשה מעצמו שליח לחברו אעפ"י שחברו לא עשאו כיון דזכות היא לו ומשרתת כיון שבעלת הבית רגילה לפעמים נעשית שליח אפילו בלי קלקול העיסה יעו"ש בט"ז באורך ממילא לפ"ז בנ"ד נמי אעפ"י שהמפקיד כאן והי' יכול לבא בעצמו ולמכור חמצו ולא בא אפ"ה מהני מכירת הנפקד מהני תרי היתרי דת"ה חדא כיון דיש קלקול החמץ שיאסר כולו בהנאה שנית דהוי כמו משרתת דהא חזינן שעשה מפקיד זה שליח לנפקדים אחרים שימכרו חמצו וגם לנפקד זה עצמו עשה שליח אשתקד שימכור חמצו כמו שסיפ' לי מוכ"ז השואל שזה המפקיד הי' לו גם אשתקד חמץ אצל זה הנפקד וציוהו בע"פ למכור ומהא מוכח נמי כמ"ש תחלה דאין ענין זה דומה לההוא דלשטחה ולנערה דהא בנדון דהתה"ד מיירי אפילו שבעלת העיסה בעיר ואינה באה וא"כ יש היתר גמור בנ"ד וכ"ז לדעת הרמ"א והט"ז ואפילו להב"ח שהביא הש"ך שחולק על הרב מ"מ מודה היכי דאיכא קלקול ודאי אזי אפילו האשה שאינה משרתת נעשית שליח שלא מדעתה ובמשרתת אעפ"י שרגילה כו' מ"מ לא התיר הת"ה אלא היכי דאיכא חשש קלקול אע"ג דליכא קלקול ודאי יעו"ש בדעת הב"ח פשוט דגם לדעתו מהני בנ"ד לא מבעיא אם הנפקד מכר החמץ סוף שעה ה' שאין עוד הרבה פנאי למכור הוי כמו קלקול ודאי דהא על כרחו ירד לטמיון ליאסר בהנאה אם לא ימכרנו אלא אפילו מכרו שעה או שתים קודם זמן איסורו דליכא בי' קלקול ודאי דאולי עדיין יבא בעל החמץ בעצמו מ"מ שרי כיון דנ"ד הוי נמי כמו משרתת כמ"ש תחלה כיון שעשאו אשתקד שליח ותו דנראה דאפילו מכרו שעה או שתים קודם אפ"ה מקרי קלקול ודאי כיון דסוף סוף הקלקול הוא ברור אע"ג דיש לספק שמא יבא בעל החמץ בעצמו דהרי לשון תה"ד כך הוא משרתת שלשה עיסה לאשה והלכה האשה ועיכבה עד שנתחמצה כל צרכה ואם תשהה עוד תתקלקל העיסה כו' וקרי' לי' התם קלקול ודאי והרי עדיין לא התחיל להתקלקל וא"כ יש לספק שמא בתוך כך תבא האשה בעצמה א"ו דאפ"ה מקרי קלקול ודאי כיון שהקלקול ברור וה"נ בנדון דידן וכיון שכן זכין לאדם שלא בפניו אעפ"י שהוא כאן ואינו בא מעצמו:

עוד יש סניף בנ"ד להתיר מדברי הסמ"ק שהביא הטור שם בססי' שכ"ח דהגבל שהפריש חלה בלי רשות בעה"ב מהני והביא ראי' מההוא דהפועלים יעו"ש ודעתו דכל שהוא פועל ומשרת באותו דבר אזי רשות בידו לעשות כל מה שאותו דבר צריך אפי' בלי רשותו וא"כ ה"ה בנ"ד כיון שהחמץ מופקד בידו רשות בידו לעשות כל מה שאותו דבר צריך אליו ומיהו היתר גמור אינו כי הב"י וכל האחרונים השיגו על הסמ"ק ולא ס"ל הך מלתא והט"ז שם שהליץ בעדו מפרש דבריו דמיירי שמתחלה עשהו שליח פעם א' דאמרינן דאח"כ אף אם הפריש פעם א' שלא מדעתו דשפיר דמי יעו"ש וא"כ לא הועלנו בהיתר הזה דהא זהו ממש ההיתר הראשון שהזכרנו מחמת דין משרתת. ומ"מ הועלנו בהיתר זה שנתחזק לנו ההיתר הראשון שכתבנו מדין משרתת לבלתי יאמר המתעקש דבת"ה כ' הלשון שרגילה בעלת הבית לעשותה שליח:

משא"כ בנ"ד שלח הי' רק פעם א דהיינו בשנה דאשתקד שעשה שליח לנפקד זה ואולי בכה"ג ל"ד למשרתת אבל הרואה בט"ז בפירושו להסמ"ק הנ"ל מבואר דאפילו בפעם א' מהני ע"ש הדרינן לקמייתא דיש בנ"ד שני היתרים של התה"ד הנ"ל חדא דהוי כמשרתת. ותו דאפילו באינש אחרינא אמרינן זכין לאדם שלב"פ.

איברא מה דיש לדקדק ע"ז דבת"ה עצמו סימן רכ"ז באשת מומר אם מקבל אדם גט בשבילה שלא מדעתה אי נעשה מעצמו שליח לקבלה משום דזכות הוא לה האריך שם והביא ראי' דזכות הוא לה הגט ואפ"ה מסיק להחמיר מטעם דמשמע מהתוס' פ"ק דגיטין דאפי' אי ידעינן שזכות הוא לה לאשה שתתגרש אינה מתגרשת ע"י אחר שלא מדעתה וסיים שם נ"ל דיש לחוש לדברי התוס' ע"ש ומחמת חשש זה הוצרך בשליח להולכה של מומר לעשות תקנה וחשש שלא יבטל הגט שיעשה תחלה לקבלה ואח"כ להולכה כמבואר בש"ע אה"ע סימן ק"מ יעו"ש הרי מבואר לכאורה דאפילו במידי דזכות אין נעשה שליח שלא מדעת חברו וא"כ איכא למימר נמי בנ"ד דאע"ג דהיכי דאין המפקיד בעיר יכול הנפקד למכרו ונעשה שליח דהמפקיד בלי דעתי היינו כמ"ש בריש הדברים דנעשה שליח מדעת תורה בתורת משיב אבדה:

משא"כ כשהמפקיד בעיר דליכא משיב אבדה אין נעשה שליח אפילו במידי דזכות:

אמנם נר' דבלא"ה א"א שיהי' ב' תשובות אלה של תה"ד סותרת זא"ז ובפרט דבהך תשובה דחלה הביא הנך ראיות שהביא גבי גט מההוא דמזכה גט לאשה במקום קטטה דבעי אי זכות הוא אי חוב הוא דמשמע דבמידי דזכות נעשה שליח שלא מדעתה וא"כ הרי בגט עצמו סיים להחמיר אפילו הוא ודאי זכות ואיך סמך בהך תשובה דחלה על אלו הראיות וגם דברי הש"ע סותרים זא"ז דבי"ד ה' חלה פסק דין זה דתה"ד וגבי גט באה"ע פסק דאפילו במומר אין יכול לזכות לה גט שלא בשליחותה. אף דדברי הש"ע אפשר ליישב דמה שהחמיר בגט היינו מחמת אותן פוסקים שהביא בב"י דגם במומר יש להסתפק אולי שייך גבי' טב למיתב טן דו ואתתא בכל דהו ניחא לה אבל אי הוי ידעינן בודאי דזכות הוא לה מהני כך אפשר ליישב דברי הש"ע. אבל התה"ד בהך תשובה דגט כ' בהדיא במסקנתו דאפילו אי נימא דבודאי זכות הוא לה אפ"ה צריך לחוש לדברי התוספת בשם הירושלמי דבודאי זכות נמי לא מהני א"כ ודאי דבריו סותרים זא"ז:

וע"כ צ"ל בפשיטות דלעיקר הדין ס"ל דנעשה שליח רק גבי גט משום חומר א"א צריך לחוש לדברי התוס' וכן משמע לשונו שם ומש"ה גבי חלה לא חש לה כלל בפרט בחלה בזה"ז דרבנן וא"כ בנ"ד לא מבעיא בנזכר אחר פסח דהא חמץ אחר הפסח קיל מכל איסורי דרבנן והוא קנסא בעלמא וכמ"ש מג"א דמה"ט בטל ברוב בעלמא ולא בעי סמ"ך. א"כ ודאי דמי לחלה אלא אפילו נזכר תוך הפסח די"ל כיון דבל יראה דאורייתא ל"ד לחלה ואדמדמית לחלה נדמינן לגט מ"מ בנדון דידן כבר בארנו מחמת היתרים הראשונים דאפילו תוך הפסח אין בו כי אם תרי דרבנן א"כ ודאי דמיא לחלה ונוכל לומר שפיר דנעשה שליח שלא מדעתו כן נ"ל. וראיתי בספר בית אברהם שכ' תשובה ארוכה בענין זכוי הגט לאשה שנשתטית ובתוך התשובה כתב טעם א' משום דזכות היא נעשה שליח מעצמו ובסוף הספר כ' אליו הגאון מו"ה חיים כהן ז"ל דאין לסמוך אתשובה דחלה כיון דבתשובה דגט סיים תה"ד עצמו דצריך לחוש לדברי התוס' יעו"ש נ"ל דשם ג"כ כוונתו דלענין גט אין לסמוך אתשובה דחלה כיון דגבי גט החמיר תה"ד עצמו אבל בנ"ד ודאי יש לסמוך אתשובה דחלה כן נ"ל ברור.

ומה שיש לדקדק עוד בהיתר הנ"ל ממ"ש הנ"י בשם הר"ן בפ"ק דב"מ דבמידי דממונא אין נעשה שליח מעצמו אלא בעינן שיהי' כאן בעל הממון ויעשהו שליח והא דמגביה מציאה לחברו קנה חברו מטעם זכין לאדם שלא בפניו ונעשה שליח מעצמו אע"ג דמידי דממונא הוא היינו מטעם מגו דאי בעי זכי לנפשי' אבל היכי דליכא ה"ט אינו נעשה שליח מעצמו יעו"ש. ובספר בית אברהם מתשובה הנ"ל הביא דברי הנ"י והוכיח שם באורך דיש עוד כמה פוסקים דס"ל כך יעו"ש א"כ בנ"ד דהוא מידי דממונא אינו יכול למכור את של חברו שלא מדעתו אפילו זכות הוא לו כל שלא עשאו שליח בעצמו וא"כ לדבריהם צ"ל דהא דהתיר רבי ליוחנן חקוקאה היינו רק כשאין המפקיד בעיר והוי משיב אבדה דאז נעשה שליח מדעת התורה משא"כ בנ"ד.

ואומר אני דאין זה סתירה מכמה טעמים חדא כיון דכבר העליתי בהיתרים הראשונים דלכ"ע ליכא בנ"ד אפילו תוך הפסח רק תרי דרבנן ושאפשר דאפילו איסור דרבנן לית בי' כאשר בארתי באורך א"כ אפילו נימא דלדעת הנ"י והפוסקים העומדים בשיטתו אין היתר מ"מ הא כלל הוא בינינו היכי שיש מחלוק' הפוסקים אם הוא איסור דרבנן הלך אחר המיקל ומכ"ש כאן דאינו רק תרי דרבנן וגם ספקא דנוכל לומר דשרי לגמרי א"כ פשיטא דנוכל לסמוך על דעת הפוסקים החולקים על הנ"י ותו דלדברי הנ"י הנ"ל ודאי דאע"ג דאין המפקיד בעיר היה ראוי לומר שאין רשאי למכור וליעשות שליח בלי דעתו דאע"ג דהוי משיב אבידה מ"מ גם משיב אבידה אינו רק מתורת זכין לאדם שלא בפניו ואפ"ה ס"ל להנ"י דבמידי דממונא בעינן דעתו אע"כ צ"ל דמה שהותר רבי ליוחנן חקוקאה היינו משום דאע"ג דהוי מידי דממונא דהיינו ענין המכירה מ"מ כיון דמחמת איסור חמץ הוא בא והוא עושה זאת בשביל האיסור כמידי דאיסור דיינינן לי' ולא כמידי דממונא או לומר כיון דהולך לאיבוד ושוב לא יהא ממון כלל אם לא ימכרנו לא מדמינן לי' כלל למידי דממונא וא"כ כ"ז שייך נמי היכי שהוא בעיר. ועוד העליתי באורך לומר דבנ"ד נמי שייך למימר מגו דאי בעי זכי לנפשי רק שלא רציתי להאריך לפי שאין בו נ"מ כ"כ כי נ"ל ברור שאין אנו צריכין בנ"ד לכל זה כי די לנו בטעמים שכתבתי ועוד נ"ל בפשיטות דההוא דנ"ד ודאי לאו מידי דממונא הוא כיון שאינו מוכרו לנכרי לחלוטין רק כדי להפקיע איסור חמץ ויודע שהנכרי יחזירנו לו וכמ"ש אח"כ מיד:

ועוד נ"ל דאפילו אם היה מקום לנו לפלפל בענין המכירה שהי' שלא בידיעת הבעלים היינו דוקא אם הי' מוכרו מכירה גמורה ובהא הוא דהי' מקום לומר אולי המכירה בטלה דשמא לא ניחא ליה לבעלים במכירה זו דשמא בדעת הבעלים שוה יותר משא"כ מכירה זו הנהוגה בינינו שאין מוכרה רק להפקיע איסור חמץ ויודע שהנכרי יחזירנה ואין קפידא לבעלים כלל במכירה זו דאין שום נ"מ למי ימכור או בכמה ימכור ודאי י"ל דמהני שפיר מכירה זו אפילו בלי ידיעת הבעלים ואפילו באינש אחרינא שאינו נפקד כלל אם מכר יש מקום לצדד ולומר דמהני שפיר.

ומנא אמינא לה מההוא תשובת תה"ד סימן קפ"ח שהבאתי לעיל שכ' דע"י קלקול העיסה רשאי אפילו אינש דעלמא להפריש חלה וכ' שם וז"ל אע"ג דבפ"ק דחולין אמרינן האומר לשלוחו צא ותרום והלך ומצאו תרום אין חזקתו תרום משום דדלמא אינש אחרינא שמע ואזיל ותרם והו"ל תורם שלא מדעת הרי דאע"ג דבעידנא דתרם האי ידע דניחא לי' לבע"ה שהרי ציוה לשלוחו לתרום מ"מ כיון דלדידי' לא ציוה לא מהני י"ל דדוקא בתרומה לא מהני דשמא דעת בע"ה דדוקא שלוחו יתרום שיודע באיזה מדה רגיל בע"ה לתרום בעין יפה או רעה או בינוני משא"כ חלה בזה"ז דהכל שוין בו לתרום כזית אין לומר כלל שיש קפידא מי יפריש ואי קשה מההוא דב"מ מי שתרם פירותיו של חברו ובא בע"ה ואמר כלך אצל יפות דאמרינן החם אי לא שוי' שליח מעיקרא אינו תרומה דבעינן שלוחכם דומיא דאתם מה אתם לדעתכם כו' הרי דאע"ג דחזינן בתר הכי דניחא לי' במה שתרם אפ"ה לא הוי שליח כיון דמעיקרא שלא לדעת הוי לא דמי דהתם בשעת ההפרשה לא ידעינן דניחא לי רק דנימא אח"כ אגלאי מלתא למפרע דניחא לי' הא לא מהני משום דבעינן לידע בשעת השליחות אבל הכא הוי דומיא דאתם דאנן סהדי דאי הוי הכי הוי ניחח לי' עכ"ל בקצרה ממילא ה"נ ממש בדבר שאנו עסוקים בו דמכירת חמץ דמי ממש לחלה בזמן הזה שהכל שוים בו שאין מוכרין לנכרי רק להפקיע האיסור ויודעים שהנכרי מחזיר אחר פסח וליכא ביה קפידא כלל וכיון דאלו לא מכרו הי' החמץ מתקלקל שפיר מהני מכירתו בלא דעתו ודמי ממש לחלה כן נ"ל נכון.

ומדברי ת"ה הנ"ל הקשיתי על הש"ע י"ד סימן של"א סעיף ל"ד שכ שם דין זה דאין חזקתו תרום ולמה לא כתב עלה דבזה"ז דאין לתרומה שיעור ליתא לההוא דינא דהא הת"ה לא תירץ רק דבתרומה כיון דאיכא עין יפה ורעה ובינוני וא"כ בתרומה בזה"ז לא שייך זה ודמי לחלה וכקושיות הת"ה וכי היכי דכ' המחבר שם בסעיף ל"ה על דין שותפין וז"ל ונ"ל דבזה"ז דאין לתרומ' שיעור כו' ה"נ הו"ל לכתוב בההוא דסעיף ל"ד. ואמרתי ליישב די"ל דדין זה איתא אפילו בזה"ז משום דאיכא למיחש דלמא תרם אינש אחרינא שלא שמע כלל שהבעה"ב ציוה לתרו'. וכמ"ש תה"ד בסוף דבריו שהבאתי תחלה דהיכי דבשע' הפרש' לא הוי ידעינן דניחא ליה לא מהני והתה"ד שהקשה מהך דחולין לא הקשה אלא מלשון הגמרא דקמר דלמא אינש אחרינא שמע ואזיל תרם מש"ה הוקשה לו כיון דשמע א"כ ידע בשעת השליחות דניחא ליה מש"ה הוצרך לתירוצי. אבל באמת בלאו ה"ט נמי איכא למיחוש דלמא אינש אחרינא דלא שמע כלל תרם ואז ודאי אינו תרומה כיון דלא ידע בשעת השליחות כלל דניחא ליה והכי משמע לי מלשון הש"ע ששינה בכוונה מלשון הש"ס וקאמר שמא אחר תרם בלא רשות ולא כ' שמא אחר שמע ותרם כלשון הש"ס והיינו משום דהש"ס מיירי מעיקר דין תרומה בזמן שיש לה שיעור ואז אפילו שמע ותרם אינו תרומה משא"כ בזה"ז הטעם משום דלמא לח ידע כלל וא"ש אמנם דעדיין אין דברי המחבר מיושב דהא איהו גופי' פסק שם בסעיף ל"א דההוא דכלך אצל יפות דאפילו לא עשאו שליח תרומתו תרומה משום דאמרינן אגלאי מלתא למפרע דניחא לי' ודלא כהת"ה הנ"ל שאומר דבעינן בעת השליחות לידע דניחא ליה וא"כ גם בהך דהכא אף אי נימא שתרם אדם אחר קודם שציוה לזה מ"מ כיון דלבסוף חזינן דניחא ליה מהני וליכא לדידי טעמא רק כתירץ התה"ד הראשון מחמת עין יפה ורעה. וא"כ בזה"ז דליכא האי טעמא הו"ל להמחבר לכתוב דתרומתו תרומה ולח נתיישבו דברי המחבר בזה מיהו גם בלא"ה דין זה שכ' המחבר דאין חזקתו תרום תמוה בעיני דבתרומה בזה"ז דרבנן ובמידי דרבנן לכ"ע אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו. ובכל אלה יש אריכות דברים והארכנו מזה בחדושינו למס' חולין דף י"ב ע"א יעוין שם וכאן אין להאריך. ודע עוד דקצת קשה לי בלשון הת"ה הנ"ל שכתב אבל הפרשת חלה דבזה"ז דהכל שוין כו' משמע דבזמן הבית דמי לתרומה והרי באמת אפילו בזמן הבית ל"ד דהא בתרומה לא כ' הטעם רק מחמת שיש חילוקים בין עין יפה לרעה משא"כ בחלה חף דבזמן הבית אף דיש לה שיעור מ"מ השיעור שוה בכולם בלי שום חילוקים וכדומה לקושיא זו הקשה הש"ך שם בס"ק () על המחבר לענין מעשר וכתבתי בחדושי שם דס"ל להת"ה דדוקא כשההפרשה הוא מעט מזעיר כחלה בזה"ז אז אמרינן דלא שייך בזה קפידא מי יפריש אבל כל שההפרשה הוא חלק יפה כמו חלה בזמן הבית שהוא א' מכ"ד או מעשר שפיר שייך בי' קפידא ונתיישב קושיות הש"ך על המחבר יעו"ש בחדושינו באופן דבנ"ד כיון דכל המכירה אינו רק להפקיע איסור חמץ ויודע שהנכרי יחזיר דמי לחלה בזה"ז דליכא קפידא ואעפ"י שהמנהג שהנכרי נוטל איזה סך רווחים אחר הפסח כשמחזירו וא"כ איכא קצת דררא דממונא בהך מלתא אפ"ה לא גרע מחלה בזה"ז דהתם נמי הרי מפריש כזית ואית בי' קצת דררא דממונא דלפעמים בפת נקי' וטובה יהי' כזית ממנו שוה איזה פרוטה א"ו דאפ"ה כיון דהוא סך מועט וכל אדם שוין בו ליכא קפידא ה"נ בהא כיון דאין הנכרי נוטל רק דבר מועט וכלם שוים בזה אין כאן קפידא ומהני המכירה שפיר.

ועוד נ"ל טעם להתיר בנ"ד עפ"י פסק הרמב"ם והמחבר בסימן של"א סעיף ל"א במי שתרם שלא ברשות ובא בע"ה ואמר כלך אצל יפות אם נמצאו יפות מהם תרומתו תרומה אע"ג דלא שויא שליח וס"ל דסוגיא דאלו מציאות דמוקי בשויא שליח נדחית מקמי סוגיא דקדושין כמ"ש הב"י שם והט"ז שם השיג על הב"י ע"ש באורך ומסיק דטעמא דהרמב"ם דבמידי דמצוה אמרינן שפיר כיון דלבסוף ניחא לי' איגלאי מלתא למפרע דגם מעיקרא הוי ניחא לי' כיון דמצוה הוא והו"ל כאלו אמר תחלה בפירוש ושויא שליח יעו"ש באורך בט"ז. ממילא לפ"ז נראה לי דה"ה בנ"ד כיון דלבסוף כשנודע לבעל החמץ שמכר חמצו ניחא לי' ומסכים למעשיו הוי שפיר מכירה למפרע. לא מבעיא להמחבר אלא אפילו להט"ז מהני ג"כ דהא נמי הוא דבר מצוה כדי שלא יעבור בבל יראה וכ"ש הוא מהתם דהא בכל דוכתא אמרינן דלאפרושי מאיסורא עדיף מקוים מצוה ומה גם דבהפרשת תרומה לכאורה אינו מצוה הכרחית דאם לא יאכלנו א"צ להפריש עתה אפ"ה אמרינן דאיגלאי מלתא למפרע דניחא לי' וכ"ש בנ"ד דלא סגי בלא"ה שצריך בע"כ למכרו כדי שלא יעבור בבל יראה ודאי דאמרינן דאגלאי מלתא למפרע דניחא לי' ובלא"ה הוא ק"ו נ"ד מההוא דהתם דהא שם איש נכרי הוא שתרם אפ"ה אמרינן כיון שגילה דעתו עתה דניחא לי' אגלאי מלתא למפרע והוי כאלו עשאו שליח בפירוש מכ"ש הכא שהחמץ מופקד בידו ואין מי שיתעסק עמו זולת הנפקד. והנה עוד הארכתי ללמוד היתר בנ"ד ולפי שהדברים ארוכים עזבחים כי נ"ל שיש די והותר בכל דברינו להתיר החמץ בנ"ד:

הנה זאת תורת העולה מכל מ"ש עד עתה דכפי עובדא הזו שהחמץ מונח בחדר המכור לנכרי ושהמפקיד היה אנוס מחמת אבילות ר"ל שלא הי' יכול לצאת מביתו ושהמפקיד הזה הי' לו עוד חמץ מופקד ביד אנשים אחרים ואותם הנפקדים היו אצלו בערב הפסח וציוה להם למכור רק לזה לא ציוה מחמת שלא הי' אצלו ושהמפקיד זה היה לו בשנה דאשתקד חמץ מופקד ביד נפקד זה עצמו וציוה לו אז למכור וכיון שהיה כאן כל האופנים הללו אומר בטח שיש להתיר החמץ הזה אפילו באכילה כאשר נתבאר בדברינו באורך שכל אלו הענינים דהוי בנדון זה כולם מועילים להיתר והיכא שחסר א' מהענינים הללו מוטל על המעיין לברר אם יועילו ההיתרים האחרים ועכ"פ בנדון דידן שרי בודאי בלי שום ספקא כיון דאיכא כל הנך למעליותא מלבד עוד כמה טעמים שיש לי שלא כתבתי ליראת האריכות והנראה לפענ"ד כתבתי:

תוכן העניינים

נאות דשא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה