נאות דשא· רבי דוד שלמה אייבשיץ
שאלה לא
מעשה הי' בה בעירוני שנפלה יבמה לפני בחור אחד ואין לי את אחר ונודע אחר איזה שבועות למיתת הבעל אשר היבמה מעוברת לזאת א"א לחלוץ לה וכבר התפשרו היבם והיבמה על החליצה רק מחמת עיבורה אינו חולץ ואבי היבמה להיותו חושש על הבחור אולי ירחיק נדוד למרחקים ושמא לא תלד היבמה בן קיימא ותזקק לחליצה ותשאר עגונה לזאת השתדל שישתדך הבחור לישא חשה בכאן בכדי שיהי' מזומן לו בעת שבאם תצטרך בתו לחליצה ואנכי לא הייתי בביתי ועשה אבי היבמה שידוך זה כנהוג בת"כ ובתנאים והב"ד דפה לא מיחי בהשידוך כי שכחו או לא ידעו מ"ש רמ"א באה"ע ססי' קנ"ט דבזמן הזה שיש חר"ג שלא לישא ב' נשים אסור היבם לישא אשה עד שיחלוץ זולת אם כבר שידך קודם נפילה משא"כ בנ"ד שעשה השידוך אחר הנפילה והי' להב"ד למחות בידם רק דלאו אדעתייהו ושגיאה הי' בידם ונעשה השידוך ברצונם ובבואי לביתי הודעתי להם האיסור ועתה אבי הבתולה המשודכת להיבם רוצה לעשות החתונה כפי התפשרות התנאים שביניהם וגם אבי היבמה חפץ מאוד בדבר כי חושש לתקנת בתו פן ואולי תשאר עגונה ח"ו כשלא ישא היבם אשה פה כי אולי ירחיק נדוד ושואלים ומבקשים אולי יש פתח ומקום להתיר לו לישא אשה קודם החליצה או לא.
תשובה בהשקפה ראשונה הי' נראה לאסור כי זה לשון רמ"א שם וי"א דבזה"ז דאיכא חר"ג שלא לישא ב' נשים אם נפלה לא' שומרת יבם אסור לישא אחרת עד שיחלוץ ליבמתו ור"י מינץ) ודוקא שלא היתה משודכת לו כבר אבל אם היתה משודכת לו כבר מותר לכונסה (הגהות מרדכי דכתובות) עכ"ל הרי מפורש יוצא מדברי רמ"א דליכא פלוגתא כלל דהגהת מרדכי דכתובות נמי לא התיר רק באופן הזה שהיתה משודכת כבר משא"כ בנ"ד ואין להתיר ג"כ לומר דבנ"ד עדיף מאחר שהיבמה מעוברת ואיכא ספיקא אולי תלד ולד של קיימא ואין כאן זיקה כלל למפרע ומש"ה כיון דספקא הוא לא מחמרינן כ"כ עבור תקנת הגאון דמשטחת דברי הרמ"א לא משמע הכי שהרי כ' דבריי אדברי המחבר שכ' שם דין דהיבם אסור לישא אחות זקוקתו משום דקיי"ל יש זיקה והוי כאחות אשתו וכ' שם דאפילו ספק אם זקוקה לו או לא אזלינן לחומרא וע"ז כ' הרמ"א דגם לענין חר"ג אמרינן דיש זיקה ואסור לישא אחרת א"כ משמע דדמי האי לאחות זקוקתו דכי היכי דהתם אסור אפילו מספקא ה"נ בהא וליכא למימר נמי דמעוברת עדיף מספקא כיון דאמרינן בש"ס רוב נשים ולד מעליא ילדן ואית לן למיזל בתר רובא ולמתלי דלא תזקק ליבם כלל דהא נמי ליתא דבהדיא כ' הלביש בריש ה' יבום סימן קנ"ו סעיף () דכל זמן שהיא מעוברת היא ספק זקוקה הרי דקורא למעוברת ספק וא"כ מידי ספיקא לא נפקא. ותו דהדבר פשוט דאסור לישא אחות זקוקתו אף אם הזקוקה היא מעוברת ולא סמכינן ארובא דיולדת ולד מעליא ודבר זה מבואר מכמה דוכתי וא"כ מאחר שכבר כתבנו דמשטחת דברי רמ"א משמע דדין זה דחר"ג הוא כמו אחות זקוקה א"כ גם בחר"ג לא מהני מה שהזקוקה מעוברת. ותו דהרב בעל הלבוש לא דק כלל במה שכתב שאינה רק ספק זיקה אלא היא ודאי זקוקה דאף אם לסוף תלד ולד קיימא הא קיי"ל דאין ולד פוטר עד שיצא לאויר העולם וכמ"ש אי"ה לקמן מזה באריכות וא"כ בנ"ד אין שום צד היתר להיבם לישא משודכתו עד שתצא זקוקתו מהספק דהיינו עד שתלד ויחי הולד ל' יום ואם תפיל תחליץ לה משא"כ לע"ע שא"א לחלוץ וזו עומדת בספק זיקתה אסור הוא לישא משודכתו כל זה הי' נראה בהשקפה ראשונה.
אמנם להיות בזה יש חשש עיגון והרבה חששו חז"ל לתקנת עגונות באתי היום אל העיון בדבר היטב ונ"ל להתיר ובתחלה אבאר מה דקשיא לי טובא על הרמ"א ז"ל דס"ל דמהר"י מינץ והגהת מרדכי לא פליגי ושגם הגהת מרדכי ס"ל דלא התיר רק מחמת שהיתה משודכת לו כבר ובאמת המעיין בהג"מ שם יראה דמתיר בכל גווני רק דעובדא דידיה הכי הוי ע"ש תמצית דבריהם בקצרה כי הרב ר' יחזקיה שאל מהרב ר' אביגדור והרב ר' חיים על בחור א' ששידך בת ישראל וקודם שכנסה נפלה יבמה לפניו אם יכול לכנוס המשודכת קודם שיחלוץ ואמת הדבר דקיי"ל יש זיקה אפילו בתרי אחי אך אני שואל אם שייך זה לחרם הגאון דלכאורה נראה דלא גזר כלל מלישא אשה כל זמן שהיא זקוקה לו דלא גזר רק שלא ישא מעצמו ב' נשים והא קמן דלא אסרינן לי' לא באשתו ולא ביבמתו אם הוא נשוי כדאמרינן בעריות וה"ה לכתחלה ישא (נ"ל ביאור הדברים במ"ש והא קמן כו' להביא ראי' דחרם הגאון לא שייך בהא דאל"כ הו"ל לאסור לנשוי ליבם כי אשתו תאסור את היבמה וכבר רבו הדעות דמותר לייבם אע"כ דחר"ג לא הי' רק שלא ישא מעצמו ב' נשים משא"כ זו דנפלה מעצמו בהא לא איירי ר"ג דאלו איירי בי' הי' לנו לאסור היבמה כמו בעריות שנפלו ליבום שאסורים ומ"ש דלא אסרינן לי' לא באשתו כו' כוונתו דאפילו תימא דהא דלא אסרינן היבמה היינו שאין כח בחר"ג לבטל זיקה דאורייתא ועומדת הזיקה במקומה אכתי הו"ל למיסר אשתו עליו דכה"ג אשכחן בעריות במי שהי' נשוי חרשת ונפלה אחותה הפקחית לפניו דצריך להוציא אשתו בגט מטעמא כיון דנשואי אשתו אין בהם כח לדחות הזיקה ממילא קיימא אשתו עליו באחות זקוקה ה"נ נימא בהא כיון דחר"ג אין בו כח לדחות הזיקה א"כ הו"ל זיקה ככנוסה ועומדתארשתו עליו באיסור חר"ג אלא ודאי דכל כה"ג לא שייכא כלל חר"ג כיון שאין נושאה מעצמו כן נ"ל ביאור הדברים ובא לומר בהיתר זה דביבמה כיון שנופלת מעצמה אעפ"י שהוא נושאה לא גזר ר"ג כלל ומותר מה"ט ליבם אף שיש לו אשה וה"ה להיפוך לישא אשה על יבמה אפילו אם כבר יבם יבמתו כי ר"ג לא גזר רק בנושא ב' נשים מדעתו ולא ביבמה דמעצמה נופלת אבל אין לפרש כוונתו בהיתר זה לומר דמשום דליכא רק זיקה בעלמא מותר לישא אשה אבל היכי שכבר כנס יבמתו לא דהא ליתא חדא דהיתר זה כ' אח"כ בסוף דבריו וכמו שאביא אח"כ ותו דהא בהדיא מייתי ראי' מדלא אסרינן יבמתו עלי' בנשוי אשה הרי כח ראייתו שרשאי לישא ב' נשים אם אחת מהם היא יבמה וזה ברור למדקדק היטב). טעם ב' להיתר אפילו אם תאמר דשייך חר"ג ביבמה ג"כ מ"מ כיון דשידך קודם שנפלה היבמה לפניו ובמשודכת איכא חרם שלא ישא האחרת א"כ אדרבא החרם של המשודכת יאסר היבמה עליו ולא יבמתו המשודכת כי היא קדמה. טעם ג' דאפילו בעריות גבי שומרת יבם שקידש אחיו את אחותה אפי' לר"י בן בתירא דס"ל דאומרי' לו המתן עד שיעשה אחיך מעשה דאית לי' יש זיקה הא פי' רבינו יונה דוקא קידש אחר נפילה אבל קידש קודם נפילה א"צ להמתין ה"נ הכא כיון דשידוך קודם נפילה ואע"ג דהתם קידש והכא שידך בעלמא מ"מ דמי לה דכי היכי דהתם קדושי דאורייתא מפקיע זיקה דאורייתא לענין איסור אחות אשה דאורייתא ה"נ שידוכין דחרם דרבנן מפקיע הזיקה לענין חרם דרבנן. טעם ד' דהא באמת קדושין לא מפקעי זיקה ואפ"ה אם קידש בהיתר א"צ להמתין מכ"ש זה דמשום תקנה בעלמא שלא יצטרך להמתין אעפ"י שאינו רק שידוכין כיון דגם קידושין אין בידם להפקיע זיקה.
טעם ה' דשמא תקנת ר"ג לא שייכא כלל במקום זיקה בעלמא. וההפרש שבין טעם זה לטעם הראשון דבטעם זה קאמר דאע"ג דזיקה ככנוסה לענין כמה דברים מ"מ חר"ג לא הי' רק בנשואין ממש משום קטטה או משום הכבדת מזונות משא"כ בזיקה ובטעם הראשון קאמר דביבמה לא הי' כלל חר"ג אפילו כבר כנסה כיון דלא מעצמו כנסה רק מדין תורה מותר לישא אשה עלי' וכמו שבארתי שם) זהו שאלת רבינו חזקי' וע"ז השיב לו הרב ר' אביגדור כהן וז"ל אם אמרו זקוקה ככנוסה בערוה החמורה יאמרו בתקנות חכמי הדורות לא גזר הגאון. אלא שלא לישא ב' נשים אבל הכא חדא ממילא אתרמי' ולמיפוק קיימא משום דררא דאורייתא לאבא שאול הלכך כמי שאינו זקוקה דמיא לגבי איסור קל כי הא שלא גזר הגאון אלא משום קטטא ולא משום דררא דאורייתא כלל והכא קים לן שלא ייבם ואין כאן ב' ודמי להא דאם היתה זקוקה אחת אסורה עליו איסור ערוה אחותה מתייבמת משום דאיסור ערוה מפקא זיקתה לאשתרוי' בחברתה אע"ג דשייך בה איסור כעין של תורה דהיינו אחות זקוקה דדמיא לאחות אשה ה"נ לדידן דס"ל כאבא שאול אין עלי' זיקה אלא להצריכה חליצה וזיקה קלושה כי הא לאו ככנוסה דמיא וגם לא כארוסה ואע"ג דבאיסור מצוה ואיסור קדושה דג"כ חולצת ולא מתייבמת ואפ"ה אסור באחותה משום אחות זקוקה ההוא ודאי לא משתריא כי אם ע"י ערוה גמורה משא"כ לגבי גזירת הגאון דלית בה דררא דאורייתא מידחיא זיקה מקמי הך איסורא רבא דכונס יבמתו שלא במקום מצוה. ועוד אפילו למ"ד יש זיקה נהי דעדיפא מארוסה לענין כמה דברים מ"מ בשאר מילי לא חשוב' זיקה ככנוסה כגון ליורש ולטמ' לה ולענין אם זינתה ומה שהבאתם מהר"י מפרי"ש דאם קידש אחות זקוקה קודם נפילתה מותר לכונסה אעפ"י שיש לחלק מ"מ י"ל דזיקה דקיימא לכנוס לא פקעה אלא בקדושין אבל זיקה דלא קיימה ליבום אפילו שידוכין מפקעי לה וההוא דמלמדין הקטנה שתמאן התם איכא זיקה גמורה דפליג עלי' דאבא שאול וחזי ליבום ולהכי לא מדחיא ההוא זיקה אפי' מקמי נשואין דרבנן עכ"ל בשינוי לשון המדקדק יבין שתשובת הרר"א נוטים קצת לדברי הר"ר חזקי' רק נשתנה קצת והוא כי הר"א התחיל אם אמרו זיקה ככנוסה כו' יאמרו בתקנות חכמי הדורות ע"כ והיינו כטעם ה' של הרר"ח וסיים אבל הכא חדא ממילא אתרמי' והיינו כטעם הראשון של הרר"ח ואלו הרר"ח חלק אלו ב' טעמים לשנים דלטעם הראשון דממילא אתרמי' אזי אפילו כבר כנס יבמתו מותר לישא אשה ולטעם ה' קאמר דגזירת הגאון אינו רק בנשואין ממש. אבל זיקה אעפ"י שהוא ככנוסה מ"מ חר"ג לא הי' בזה והרר"א אינו מתיר אלא בצירוף הב' טעמים אלו ביחד ואמר דבזיקה לא גזר אע"ג דבאמת שייך גם בזיקה כיון דאמרינן זיקה ככנוסה הו"ל כנושא ב' נשים מ"מ כיון דהזיקה ממילא נעשית לא שייך חר"ג משא"כ אם כנס יבמתו אסור לישא אחרת דאע"ג דממילא נפלה מ"מ הוא כנסה והוי נושא ב' נשים משא"כ אם עדיין לא כנסה נהי דהוי ככנוסה מ"מ כניסה זו לא הוא עשאה מש"ה ליכא חר"ג והבן כי כ"ז ברור. וכ' עוד ולמיפוק קיימא הוא טעם בפ"ע וכאלו כתב ועוד ורצונו בהיתר זה דזיקה דבזמן הזה זיקה קלושה היא כיון דאסורה ליבם משום חשש נושא שלא לשם מצוה ואינה זקוקה רק להצריכה חליצה מש"ה לא הוי ככנוסה ודמי להך דקיי"ל ארוסה כשהיא יבמתה מתייבמת משום דכיון דאסור להתייב' משום ערו' ולא ולא מקרי זקוקה כלל לאיתסר באחותה ה"נ הך זיקה אינה אוסרת המשודכת כיון דאסורה להתייבם ואע"ג דבאחות זקוקה ממש אסורה אפילו היכי שהזקיקה אסורה ביבום כגון איסור מצוה מ"מ לענין חר"ג מהני אפי' הך איסורא דכונס שלא לשם מצוה להפקיע הזיקה הנה בארתי דברי הרר"ח והרב רבינו אביגדור בקצרה.
ועתה נשובה ונראה עיקר היסוד שסמכו הרר"ח והרר"א להתיר ונ"ל ברור כי הטעם הב' שכתב הרר"ח לא כתב רק לסניף בעלמא דליכא למימר שסמך ע"ז להתיר דהא אית ליה פרכא דכיון דיבמה זו זקוקה לו מדאורייתא אין כח בחרם המשודכת לדחות הזיקה דהא אפילו נשואי קטנה לא מפקעי זיקת יבמה גדולה אלא היבמה אוסרת אשתו עליו חף שהם נשואי' דרבנן מכ"ש שידוכין בעלמא ומכיון דחלה הזיקה ממילא חל עלי' חר"ג בשלמא אם היה כח בחרם המשודכת לדחות הזיקה שפיר אבל כיון דהזיקה ע"כ חיילא איך ידחה חרם זה לחר"ג והלא דבר פשוט כיון דזקוקה לו וזיקה ככנוסה א"כ המשודכת אסורה עליו הגע בעצמך מי שעשה שידוך ואח"כ נשא חשה אחרת האם נאמר שלא חלו הקדושין עבור חרם המשודכת הא ודאי דחלו הקדושין וממילא המשודכת נאסרה עליו ואף אם יאמר אדם בכה"ג אשתו אסורה עליו משום קנסא שעבר חר"ג אלא יגרשנה וישא המשודכת מ"מ ודאי קודם שגירש השני' אסור לו לישא המשודכת וה"נ בהא כיון דזיקה ככנוסה והו"ל כאלו נשאה פשיטא דנאסרה המשודכת ואסור לו לישאנה עד שיחלוץ ותו דהתם שייך למקנסי' לגרש השניה כיון שעבר חר"ג משא"כ הכא דממילא נעשית ככנוסה ולא שייך קנסא א"כ מי ימחה בידו מליבם וכ"ז ברור למי שיש לו מוח בקדקדו וא"כ פשיטא טובא דאין היתר זה כדאי כלל וכלל והר"ח שכתבו הוא רק לסניף בעלמא וכמ"ש הש"ך בח"מ כי כן דרך כותבי תשובות לכתוב טעמים לסניפים בעלמא אף שאינו כלום עפ"י ההלכה ומה"ט גם טעם הג' אינו כלום דבשלמא שם יש כח בקדושין להפקיע הזיקה משא"כ הכא בשידוך ומה שחילק דהתם לענין איסור אחות אשה דאורייתא והכא לענין חר"ג הא ליתא מטעם שכתבתי תחלה דסוף סוף כיון שאין כח לדחות הזיקה ממילא כיון דהזיקה חיילא נשאר עלי' חר"ג וכז"פ. והטעם הג' ג"כ אינו כלום הגע בעצמך בשומרת יבם ששי דך אחיו את אחותה היעלה על הדעת להתיר ולומר כיון דקדושין ג"כ לא מפקעה זיקה ואפ"ה כיון שקידשה בהית' יכנוס ה"נ אם שידך בהית' זה ודאי אינו דע"כ לא התיר הרב הרר"ח אלא בקדושין ולא בשידוכין וה"נ הכא דשידוכין לא מהני וליכא למימר דמה שלא הותר הרר"י בשידוכין היינו מדינא משא"כ לפי חרם הקהלות שיש על שידוכין וחרם חשיב כמו איסור חז"ל וכמ"ש הב"ש בסימן קי"ט מש"ה יש כח בחרם זה לדחות הזיקה כיון דהא דקיי"ל יש זיקה אינו אלא מדרבנן וכמ"ש לקמן הא ודאי אינו ולא יעלה על לב לעולם דא"כ בטלת רוב דיני הש"ע שבה' יבום וחליצה ותאמר דאם נפלה אחות המשודכת מותר לישא משודכתו ולא הוי אחות זקוקה והא שמעתא מרפסא איגרי ותו דהא בההוא דמלמדין את הקטנה שתמאן דאיכא נשואי דרבנן בקטנה אפ"ה אין בו כח לדחות הזיקה ונאסרה אשתו הקטנה עליו משום אחות זקוקה מכ"ש חרם הקהלות שאין לו כח לדחות הזיקה ועוד דהא רוב הפוסקים ס"ל דר"ג לא החרים במקום מצות יבום ואם נפלה יבמה לפני נשוי מותר ליבמה וכ"ש חרם הקהלות מן המשודכת אינו במקום יבום וא"כ על הזקוקה לא חל החרם אלא רשאי ליבמה וא"כ ודאי שאין דוחה חרם זה את הזיקה ומאחר שהזיקה ככנוסה ממילא שוב נשאר חר"ג על משודכת שלא ישאנה וליכא למימר כלל דחרם המשודכת דוחה את חר"ג דהא חרם המשודכת אינו רק שלא ישא אחרת ועל היבמה ליכא חרם זה כיון שהוא במקום מצוה והחר"ג אומר שלא ישא המשודכת בשלמא אם חרם הקהלות הי' שישא המשודכת ממילא הוא סותר לחר"ג שאומר שלא ישאנה אז היינו רואין איזה חרם קודם משא"כ כיון דחרם הקהלות הוא רק שלא ישא אחרת והוא מתנגד למצו' דאוריית' ובטל לענין היבמ' והחר"ג הוא רק שלא ישא המשודכת ואינו מתנגד כלל לחרם הקהלות א"כ מה מהני שחרם הקהלות קודמו ובודאי אין בידו לבטל חר"ג והבן היטב כי כל זה ברור למבין דבר לאשורו:
הנה נתברר ששלשה טעמים אלו שבדברי הרר"ח אינן כדאי כלל להעמיד שום יסוד היתר עליהם ולא כתבם רק לסניפים בעלמא ועיקר היסוד הרר"ח להתיר הוא טעם א' וטעם ה'. ועוד נראה כי גם בין ב' טעמים הללו עיקר סמיכתו על טעם ה' כי אנו רואין שטעם א' אינו עולה כלל להלכה דהא כל הקדמונים נתווכחו אם גזר ר"ג במקום מצות יבום דקצתם אמרו שבמקום מצוה לא גזור וקצתם אמרו דאף בזה גזר כיון דיש תקנה בחליצה ואין שום א' מהם אומר שלא שייך בי' חר"ג הואיל וממילא נפלה אע"כ כיון דהוא נושאה הוי שפיר בכלל חר"ג זולת מהר"י מינץ בסימן י' החזיק בסברא זו ע"ש ובתשובת הב"י האריכו הוא וגדולי זמנו לחלוק על אותה התשובה אע"כ עיקר שלו הוא טעם ה'. מיהו גם טעם א' שייך רק לא כמו שכתב הוא דאלו הוא רצה בטעם א' להתיר אפילו כבר כנס יבמתו ובזה ודאי כל הגדולים חולקים וכנ"ל רק הא שפיר י"ל דאע"ג דהזיקה ככנוסה מ"מ הוא בעצמו לא עשה כניסה זו ולא גזר הגאון והבן. העולה לנו מזה דיסוד הרר"ח להתיר הוא מתרי טעמי לומר דאע"ג דזיקה ככנוסה מ"מ לא שייך ביה חר"ג חדא דחר"ג אינו אלא בנשואין ממש לא בזה שהוא רק כנשואין ולא נשואין ממש שנית אפילו הי' כמו נשואין ממש מ"מ כיון שהנשואין ממילא נעשו לא גזר כי לא גזר רק במה שהוא עשה ולא במידי דממילא וכ"ז ברור:
ועתה ראה גם ראה דברי הרר"א בתשובתו על מה סמך להתיר ותראה כי בראשונה התיר מטעם דזיקה לא הוא עשה אלא ממילא בא ובכה"ג לא גזר. שנית דבזה"ז כל זיקה היא קלושה כי אינה מועלת רק להצריך חליצה ולכן זיקה כי הא אינה ככנוסה. שלישית אף בזמן הש"ס דהי' ככנוסה לא לכל מילי הי' א"כ אינה כאשתו ממש. וליכא בי' חר"ג מחמת ג' טעמים אלו התיר ואח"כ כשכ' הרר"א אלו ג' טעמים כתב להרר"ח ומה שהבאתם מפיר"י כו' והוא היתר הג' והד' של הרר"ח וכ' עליהם אעפ"י שיש לחלק ור"ל דהתם קדושין והכא שידוכין מ"מ איכא למימר דזיקה דקיימא ליבום כו' הרי שלא כ' רק בלשון איכא למימר א"כ הנך רואה בדעת הרר"א שאין זה היתר מספיק דהא יש לחלק וכנ"ל ולא סמך כלל ע"ז והיתר הב שבדברי הרר"ח לא הזכיר הרר"א כלל כי באמת אינו הית' כלום וכמש"ל הרי דכל אלו הגדולים לא סמכו כלל להתיר מחמת השידוכין רק דעובדא הכי הוי אבל עיקר התירם לומר דלא שייך בהא חר"ג ובהיות כן תמוהים לי מאוד דברי הרמ"א שרצה להשוות דברי הגהת מרדכי למוהר"י מינץ ושהג"מ לא התיר רק מחמת השידוכין והנך רואה שאינו כן כי הגה"א פליג בודאי על הר"י מינץ ואמת בד"מ לא מבואר שמשוה דעתם ואדרבא המעיין שם יראה שלשונו משמע קצת שבלשון פלוגתא כתבם אבל בהגה"ה מבואר בהדיא דלא פליגי וקשה כנ"ל.
ודברי הגהת מרדכי הנ"ל הואיל ואתא לידן אימא בי' מלתא מה דתמיה לי על הרב רמ"א בד"מ באה"ע סימן א' כשהביא שם המחלוקת אם נוהג חר"ג במקום מצות יבום או לא כ' שם דמשמע מדברי הגהות מרדכי דכתובות הנ"ל דנוהג חר"ג במקום מצות יבום ע"ש והוא תמוה מאוד דאדרבא בדברי הרר"ח מבואר בהדיא דאינו נוהג דהא כ' בריש דבריו וז"ל והא קמן דלא אסרינן לי' לא באשתו ולא ביבמתו אם הי' נשוי עכ"ל וכבר בארתיו לעיל הרי בהדיא דאינו נוהג וכן בכל תשובתו של הרר"א אף דאינו מוכח דאינו נוהג מ"מ גם לענין דנוהג ליכא שום משמעות מדבריו למדקדק היטב אמת דהר"א ס"ל דנוהג כמבואר בהגהת מרדכי דיבמות כמו שהביא שם בד"מ אבל מכאן ליכא שום משמעות וצל"ע כעת.
ונחזור אל הענין שדברי הרמ"א קשיא במה שמשוה הדעות דע"כ פלוגתא הוא ובהיות כן הי' נראה לומר דכיון דפלוגתא הוא המקיל במקום חשש עיגון כמו בנ"ד לא הפסיד דהא מבואר בד"מ הובא בב"ש סימן א ס"ק כ"א דכל מקום דאיכא פלוגתא בתקנתא דר"ג המקיל לא הפסיד ע"ש ומכ"ש במקום עגון וכן הוא בכל האחרונים ומכ"ש האידנא אחר אלף החמישי דמבואר שם דכל היכי דאיכא ספק בדבר יש להקל ומכ"ש בפלוגתא דרבוותא וא"כ לכאורה עלה בלבי שלא לחשוש לדין זה כלל היכי דיש קצת צורך בדבר.
אמנם בכדי לתרץ הקושיא שהקשיתי על הרמ"א ז"ל אמינא דגם הרמ"א ז"ל מודה באמת דמוהר"י מינץ והג"מ פליגי אהדדי וכמשמעות הלשון בד"מ וכנ"ל ומ"ש בהגה"ה לא בא להשוות הדעות בכך אלא הוא הכרעת הרמ"א ז"ל עצמו לפסוק בשידך כהג"מ ובלא שידך כמוהר"י מינץ כן נ"ל ברור ובהיות כן אמר לי לבי דשוב אין להתיר מחמת הפלוגתא דרבוותא כמ"ש תחלה כיון דגדול האחרונים אשר לאורו נסע ונלך הוא הרמ"א ז"ל מכריע ביניהם ומי יקל ראש נגדו:
ואולם בבואי לידע מקור דברי האוסר שהביא הד"מ חפשתיו ולא מצאתיו כי לא נזכר בסדר מוהר"י מינץ ולא בתשובותיו כל מאומה וראיתי שהרב בעל אבן השוהם כ' להרב הח"צ שלא מצא זה והשיב לו הח"צ בסימן קט"ו שזה בתשובת מוהר"י מינץ סימן יו"ד ואף שאין שם ראי' מכרעת אלא רמז קטן. אבל בהגהת מרדכי דכתובות הדבר מבואר אם שיש לדחות דהתם לרווחא דמלתא נקט הך גוונא. ומשום שלא הי' צריך לנדון שלו יותר מזה עכ"ל ובמח"כ הגדול אומר אני דלא דק שפיר ולפום רהיטא כ"כ דבהגהת מרדכי מבואר איסור והיינו כיון דלא התיר רק עפ"י טעמים של השידוך משמע דבלא שידוך אסור וע"ז אמר דאפשר לרווחא דמלתא כו' ואלו עיין שפיר בדברי הגה"מ הי' רואה מבואר דאדרבא מוכח בהדיא דמתיר אף בלא שידך ובהיות כן לא ראינו שום אוסר דגם מ"ש הח"ץ שיש איזה רמז קטן בתשובה של הר"י מינץ סימן י המעיין שם יראה דליתא שם אפי' רמז קטן והנה גם הב"י בסימן קס"ה הביא הגהת מרדכי הזה ולא הביא אוסר היכי דלא שידך. וגם הב"ח בסימן קס"ה אחר שהביא תשובת הרר"ח שבמרדכי הנ"ל להתיר מתרי טעמי חדא דלא גזר ר"ג אלא שלא לישא מעצמו והכא משמיא זכו לי' ואידך הואיל וכבר שידך סיים הב"ח ע"ז וז"ל הרי התיר מהרר"ח בשידך כבר ונראין דבריו ודוקא לכתחלה הוא דאסור לשדך משום דמכוער הדבר מפני מראית עין תשובת מוהר"ם מ"ץ עכ"ל הב"ח ואומר אני שהדבר ברור כי בד"מ ט"ס הוא מ"ש מהר"י מינץ וצ"ל מהר"ם מ"ץ מאחר שאין אנו רואין שום רמז בר"י מינץ ולא חשוד לן הרמ"א ז"ל ובודאי עדותו אמת לזאת ע"כ הוא מהר"מ מ"ץ והנך רואה שבטור שהי' לפני הרב בעל אבן השוהם הי' כ' מהר"מ מינץ ושאלו להרב ח"צ ואמר שלא מצא שם והשיב לו הח"צ דלאו הר"מ מינץ הוא אלא מהר"י מינץ הוא וכיון דגם בהר"י מינץ לא נמצא כלל לכן קרוב הדבר שהוא מהר"מ מ"ץ ובהיות כן הנה לשונו שהביא הב"ח שלא כתב לשון איסור כלל רק שמכוער הדבר משום מראית עין וגם הלבוש בסימן קנ"ט כשהביא לדין זה לא כ' לשון איסור רק כ' מוחין והדין עמו כי אפילו האוסרין לא אמרו רק שמכוער הדבר לשדך לכתחלה מפני מראית עין מש"ה לא כ' לשון איסור וכ"ז ברור.
ועפ"ז נ"ל ליישב לשון דברי הרמ"א ז"ל על נכון ממה שהקשיתי עליו איך השווה ב' דעות אלו הלא ע"כ פליגי ולהנ"ל נ"ל דבריו נכונים כי אדרבא למאי דסלקא אדעתי' שהרמ"א השווה הדעות לומר דלא פליגי קשה לשונו שכתב י"א דבזה"ז ולמה כתב בלשון י"א מאחר שלא ראינו חולק וכה"ג הקשו האחרונים עליו בכמה דוכתי אלא נ"ל ברור דאדרבא הרמ"א מודה דפלוגתא הוא וכמו שמורה לשונו בד"מ מש"ה כתב לשון י"א רק לפי שהאוסר הוא רק מהר"מ מ"ץ ומבואר מלשונו דוקא לכתחלה אסור לשדך משום דמכוער הדבר משמע בהדיא דהיכי דשידך קודם שנפלה מודה מש"ה כ' הרמ"א על דברי הי"א אלו ודוקא בדלא שידך לומר דבשידך מודה לדברי הג"מ אבל מעולם לא בא הרמ"א לומר האיסור בלי מחלוקת דהא כ' לשון י"א רק אומר דבשידך גם האוסר מודה ובזה נתיישבו דברי רמ"א על נכון בע"ה:
ומעתה אחר שבררנו דדין זה פלוגתא הוא בדלא שידך ושגם האוסר אינו אומר בה האיסור גמור רק מכוער הדבר מפני מראית עין לפ"ז אמינא מאחר דמבואר בד"מ וב"ש סימן א' דבמקום פלוגתא בחר"ג יש להקל מכ"ש כאן שהפלוגתא אינו בחר"ג עצמו רק במכוער הדבר מפני מראית עין ומכ"ש בנ"ד דהוי מקום עגון דיש להקל ואי תקשי לך כיון דבפלוגתא בחר"ג יש להקל ח"כ לאיזה צורך מביא רמ"א כלל דעת האוסר הא לאו מלתא הוא הלא תראה כמה מחלוקת הביא רמ"א בסימן א' ובשאר דוכתי על חר"ג דנהי דהמיקל לא הפסיד מ"מ גם הרוצה להחמיר אין גוערין בו ובמקום שאין שום דחק וצורך ודאי דיש להחמיר:
וכן ג"כ בזה דהיכי דיכול עתה לחלוץ למה לא נחוש לדברי מהר"מ מ"ץ. וכן הוא לשון הד"מ שכפה פנוי אחד שלא ישא אשה עד שיחלוץ ע"ש מבואר בהדיא שהי' יכול עתה לחלוץ ורצה לישא אשה קודם החליצה מש"ה כפהו שיחלוץ קודם דמהיות טוב כו' משא"כ בנ"ד דא"א עתה לחלוץ וגם איכא חשש עיגון שרי ואפשר דגם האוסר עצמו מודה בכה"ג וכנ"ל הרי לנו היתר א':
היתר ב' הנה נ"ל ברור מאחר שכתבו הד"מ. והב"ש בסימן א' דהאידנא במקום ספק יש להקל בחר"ג ממילא איסור זה שכ' רמ"א בסימן קנ"ט שלא ישא אשה עד שיחלוץ לא מיירי אלא בודאי זקוקה אבל לא בס' זקוקה (ומכ"ש לפמ"ש בהיתר א' דאפילו חר"ג אין כאן אף להאוסר רק מכוער הדבר) ואע"ג דכ' דבריו על דברי המחבר לענין אחות זקוקתו ושם מבואר דאפילו בספק אסור אין זה ראי' דמידי אריא הא כדאיתא והא כדאיתא דהתם באחות זקוקתו דדמיא לאחות אשה שהוא דאורייתא מחמירינן אפי' בספק משא"כ בזה ואדרבא אלו הי' אוסר גם בזה אפילו בספק הי' לו לבאר בהדיא אע"כ בזה שריא בספק וזה ברור וכיון שכן יש להתיר בנ"ד הואיל והיבמה מעוברת והו"ל ספקא אולי תלד ולד של קיימא וליכא זיקה כלל ותו דנ"ד עדיף מספקא כיון דקיי"ל רוב נשים ולד מעליא יולדת:
איברא אף דההיתר זה הוא לכאורה פשוט וברור בעיני כל חזינא דאיכא למישדי בי נרגא דהא קיי"ל בנדה ומבואר ביבמות ר"פ החולץ ובכמה דוכתי דולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם אבל כ"ז שהיא מעוברת אפי' אם יבא אליהו ויאמר שתלד ולד של קיימא מ"מ עתה אסורה לזר ויש עלי' זיקה עתה והרב בלבוש שכ' בריש ה' יבום וז"ל אבל כל זמן שהיא מעוברת הרי היא זקוקה מספק עכ"ל ולכאורה נראה דלא דק במח"כ כי הטור כ' וז"ל ואפילו זרע שיוולד אחר מותו פוטר כגון שמת והניח אשתו מעוברת ודוקא לאחר שיוולד עכ"ל וכוונתו דקודם שיולד אינו פוטר כלל אפי' אם הי' ידוע שיהי' הולד בן קיימא וכן הוא כוונת הש"ע למעיין ולפי שלא ביארו הדבר היטב הבין הרב הלבוש דמש"ה דוקא אחר שיוולד משום דקודם שיולד חיישינן דלמא יהי' הולד נפל מש"ה כ' שאין כאן רק ספק ונתן מכשול לפני המעיינים כי יש חילוק בין ודאי לספק לכמה דינים והו"ל לבאר דכל זמן שהיא מעוברת ליכא ספקא כלל משום דולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם ובהיות כן נמצא שאין כאן היתר כלל לומר דהוי ספק בחר"ג משום דלמא תלד בן קיימא דהא ליתא דסוף סוף כל זמן שלא ילדה לא נפטרה ואסורה לזר ויש כאן זיקה וח"כ אין כאן ספק כלל:
אמנם כד דייקינן שפיר נראה דהיתר במקומו עומד והוא דכל מעוברת אלו הי' ברור לנו שתלד ולד של קיימא נהי דהעובר אינו פוטר אותה ואסורה לזר היינו מצד גזירת הכתוב אבל מ"מ איך נאמר שהיא זקוקה ליבם זה ואגידא בי' עד דנימא דיש זיקה והוי זיקה ככנוסה הא ודאי ליתא דנהי דאמרינן יש זיקה היינו כיון דאגידא בי' וסופה לכונסה ככנוסה דמיא אבל זו שעומדת עליו באיסור כרת איך נימא דהוי כאשתו ודבר זה ברור מצד הסברא א"ו דמה שאסרתה תורה הוא גזירת הכתוב דכל זמן שלא יצא לאויר העולם אסורה לזר אבל מ"מ דין דיש זיקה לא השייך בזה ודבר זה לבד שהוא ברור מצד הסברא אמרתי להביא ראי' ברורה לזה דהא קיי"ל יש זיקה ומטעם זה שומרת יבם שמתה אסור באמה אפי' לא יבמה ולא חלצה רק כיון דהיתה בשום פעם זקוקה לו הוי כאלו נשאה אז וכשמתה אח"כ הוי כאלו מתה אשתו ואסור באמה ואפ"ה אמרינן בר"פ החולץ דהחולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת אם הולד בן קיימא הוא מותר בקרובותי' והשתא אם איתא דאיכא זיקה במעוברת וכי נפיק הולד לאויר העולם הוא דמפקיע הזיקה למה יהי' מותר בקרובותי' הא כבר נעשית חמותו בזיקה ומה דעדיפות יש לזה ממתה היבמה דאמרינן בר"פ כיצד דזיקה בכדי לא פקעה מה"ט לא אמרינן דכי מתה פקע הזיקה למפרע כי זיקה לח פקעי אלא בחליצה או ביבום אבל בשום דבר אחר לא וה"ה בילדה ולד ודאי שייך בי' לומר זיקה בכדי לא פקעה דלא מקרי שלא בכדי אלא או בחליצה או ביבום אלא ע"כ דאף על גב דגזרת הכתוב הוא שכל זמן שלא יצא הולד לאויר העולם אסורה לזר מ"מ זיקה ליבם נמי ליכא ולא אמרינן זיקה ככנוסה כיון דקיימא עלי' באיסור כרת כמו בכל ט"ו עריות דאמרינן כיון דקיימא עלי' באיסור כרת ליכא זיקא ה"נ זו כיון דקיימא באיסור אשת אח שיש לה בנים אינה זקוקה רק גזירת הכתוב הוא להא מלתא דאע"ג דט"ו עריות כיון דליכא זיקה מותרת מיד לזר זו אע"ג דליכא זיקה אסורה לזר ולא מצד שהיבם אסרה לזרים וה"נ מסתברא דהא כל היכי שאסורה לעלמא מחמת היבם יכול היבם להתירה כגון ע"י חליצה ובזו הא קיי"ל חליצת מעוברת לא שמה חליצה הרי דאינו יכול להתירה כלל שמע מינה דהאיסור לא מיני' הוא מחמת זיקתו וכ"ת הא אלו ימות היבם תהי' מותרת לזרים הרי דהאיסור מיני' הוא הא לאו קושיא הוא דכי מת היבם אין שם יבמה עלי' כלל והוי ככל אלמנה דעלמא וגזירת הכתוב הכי הוי דכל אשר שם יבמה עלי' אם היא מעוברת אע"ג דאינה זקוקה מ"מ כל שאם לא היתה מעוברת היתה זקוקה השתא נמי שהיא מעוברת אסורה לזר אבל לעולם זיק' ליכא והבן כי כל זה ברור ומוכרח:
ולפ"ז א"ש נמי דברי הלבוש ז"ל הנ"ל ויפה כתב דכל זמן שהיא מעוברת הוי זקוקה מספק לא כ' שהיא אסורה מספק דבאמת האיסור הוא בודאי דאפילו אם תלד ולד קיימא אח"כ מ"מ עתה אסורה רק שהזיקה על היבם הוא בספק הגם דמ"מ לא יצא הרב ז"ל ידי חובתו והו"ל לבאר מ"מ דהאיסור הוא בתורת ודאי מ"מ גוף דבריו הם אמתיים שאינה רק ספק זקוקה כן נ"ל נכון בישוב דבריו וא"כ הרי ראי' לדברינו דבמעוברת אם ילדה ולד קיימא ליכא זיקה למפרע ומאחר שזכינו לדין דזיקה ליכא במעוברת אם הולד עתיד להיות בן קיימא א"כ בנ"ד הוי ספק חר"ג דמקילינן בי'.
ואין להקשות דלפ"ז איך כתב רמ"א דאם נפלה לא' שומרת יבם אסור לישא אחרת עד שיחלוץ ליבמתו דמשמע בהדיא דאפילו תוך ג' חדשים הראשונים דינא הכי ואמאי הא קיי"ל דהיבמה לא תתייבם ולא תחלוץ כל ג"ח הראשונים משום ספק דשמא היא מעוברת וא"כ נימא דכל ג"ח הראשונים יהי רשאי לישא אשה משום דהוי ספק חר"ג אע"כ כמו שרצינו לומר תחלה דכיון דולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם מש"ה אפילו היא מעוברת איכא זיקה ושייך חר"ג. ז"ח דהנה אי לאו דמסתפינא אמינא באמת כך דכל ג' חדשים הראשונים מותר לישא אשה כיון דמקור דין זה הוא רק ממ"ש הד"מ בשם הר"י מינץ שהר"מ מפרי"ש כפה פנוי א' שלא ישא אשה עד שיחלוץ א"כ י"ל דהתם עובדא הוי אחר ג' חדשים וכמ"ש הגאון מו"ה אברהם ברודא בתשובת אבן השוהם סימן ל"ה דלשון האוסרים משמע דמיירי בגוונא שיכול עתה לחלוץ וכמו שאביא דבריו אי"ה אח"כ וא"כ פשיטא דמיירי לאחר ג' חדשים וא"כ כיון דבררנו לעיל דהרר"ח והר"א בהגהת מרדכי מתירין לגמרי וס"ל דלא שייך כלל חר"ג בזיקה ובדברי האוסרים לא שמענו רק אחר ג' חדשים א"כ שפיר יש לנו להתיר קודם ג' חדשים מטעם דהוי ספק בחר"ג דשמא היא מעוברת ובכל כי הא שומעין להקל אף שאין מפורש להתיר תוך ג"ח מ"מ גם לאיסור אינו מפורש ועל המחמיר בזה להביא ראי' כך הי' נ"ל.
אלא מאחר דמסתימת דברי רמ"א משמע לאסור אף תוך ג' חדשים והפורש מדבריו עובר בלאו דלא תסור אמינא בי' טעמא חדא די"ל דהוי ס"ס לאיסורא שמא אינה מעוברת כלל ושמא אינו בן קיימא וליכא למימר בהא שם אונס חד הוא דחילוק גדול יש ביניהם לענין כמה דינים דהא קיי"ל חליצת מעוברת לא שמה חליצה וכה"ג. ותו דהא דהיבמה לא תחלוץ תוך ג' חדשים מדרבנן בעלמא הוא דמדינא מוקמי לה אחזקתה שלא נתעברה דאע"ג דאמרינן בר"פ האשה בתרא דרוב נשים מתעברות ויולדות ועדיף מחזקה ע"ש היינו דוקא התם שבעלה וצרתה במדינת הים אמרינן שמא היא מעוברת משום דרוב נשים מתעברות אבל זו שהיא לפנינו ואנו רואין שאינה מעוברת איתרע רובא מש"ה אין נכנס זה כלל בגדר הספק רק רבנן גזרו דלא תחלוץ תוך ג"ח וגזרו אפילו באיילונית משום לא פלוג אבל באמת אין לנו לעשות זאת לספק שמא היא מעוברת ומה"ט א"ש פסק רמ"א משא"כ ברואין אנו שהיא מעוברת שפיר הוי ספק בחר"ג ושרי וכנ"ל:
ואכתי איכא למידק לפי דברינו דבעת היותה מעוברת אף שלא נפטרה מ"מ זיקה ליכא בה רק מספיקא א"כ בשלמא הא דמשמע לכאורה מפשט הש"ס והפוסקים דכל זמן שהיבמה מעוברת אסור לישא אחותה היינו מספקא דספק אחות זקוקה אסור וכמ"ש הד"מ בססי' קנ"ט ע"ש (דמ"ש בלשון אפשר הוא תמוה וכמ"ש שם על הגליון דהא כ"ש הוא דהרי אחות חליצה דרבנן ואחות זקוקה דמיא לדאורייתא ואפשר הוא לגמרי דאורייתא וכמ"ש אי"ה לקמן מזה) אבל הא קשיא היכי דחלץ למעוברת יהי' מות' מיד בקרובותי' לר' יוחנן דחמר בר"פ החולץ דחליצ' מעוברת שמה חליצה א"כ לפמ"ש המרדכי בר"פ החולץ והובא בב"י בססי' קנ"ט דמדינא אחות חליצה שריא בספיקא דהוי ספיקא דרבנן ממילא ה"נ בחולץ למעוברת איכא ספקא דאם הולד בן קיימא מותר מיד באחותה דהא ליכא זיקה מאי אמרת דלמא אינו בן קיימא א"כ הרי חלץ לה וליכא איסורא אלא מדרבנן והוי ספיק' דרבנן בשלמא לר"ל דחליצת מעוברת לא שמה חליצה הוי ספק אחות זקוקתו דשמא אינו בן קיימא ונמצא שעדיין היא זקוקה אבל לר' יוחנן קשיא וכ"ת ה"נ דלר' יוחנן רשאי ליקח אחות החליצה בכה"ג קשה לישנא דמתניתין החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת וילדה בזמן שהולד של קיימא היא מותר בקרובותי' כו' משמע דדוקא אחר הלידה מותר בקרובותי' ולא מיד אחר החליצה ואע"ג דדיוקא דסיפא משמע איפכא דתני אין הולד של קיימא הוא אסור בקרובותי' דמשמע דוקא אחר שהפילה הא מעיקרא בהיותה מעוברת שריא וא"כ מהא מתני' ליכא למשמע מידי וא"כ שפיר אפשר דלר' יוחנן באמת מותר באחותה מיד אחר החליצה מ"מ אם איתא דתלי זה בפלוגתת ר' יוחנן ור"ל הו"ל לר"ל לאותיבי' לר"י מרישא טעמא דהולד של קיימא הא קודם שילדה לא ויאמר ר' יוחנן ולטעמיך אימא סיפא כשיטת הש"ס בכל דוכתי אע"כ נימא דגם לר"י אסור באחותה קודם לידה מאחד משני טעמים או דנימא כיון דאין הולד פוטר עד שיצא איכא זיקה כל ימי עבורה ואסור באחותה ודלא כמ"ש לעיל או דנימא דאע"ג דזיקה ליכא כל ימי העבור מ"מ אסור באחותה משום דכל ספק דרבנן דשרי היינו במקום שאין הדבר עומד להתברר לעולם אם דבר זה אסור או מותר משא"כ הכא נהי דעכשיו הוא ספק דרבנן מ"מ איך ישאנה שמא תפי' ונמצא עומד' תחתיו באיסור בכה"ג לא שרי ספקא דרבנן והשתא בכל חד סברא מהנך תרתי נסתר ההיתר שלנו דאם יש זיקה בעובר פשיטא דליתי' להאי היתרא ולסברא שני' נסתר ג"כ ההיתר דנהי דבספק בחר"ג יש להקל היינו היכי דאין הספק עומד להתברר משא"כ בהא איכא למיחש דלמא לא יהי' הולד בן קיימא ועומדת באיסור:
ולכאורה הי' אפשר לתרץ הקושיא ולומר איפכא דהא מלתא גם לר"ל שרי ולא תלי כלל בפלוגתת ר"י ור"ל משום דנימא דגם אחות זקוקה הוי דרבנן וספקא שריא ומש"ה גם לר"ל אעפ"י דחליצת מעוברת לא שמה חליצה מ"מ מותר באחותה קודם שילדה משום ספיקא דרבנן ומש"ה לא פלפלו ר"י ור"ל בהא וא"ש:
אלא דהא ליתא דודאי לר"ל אע"ג דהוי ספקא דרבנן אפ"ה אסור באחותה משום ביטול מצות יבמין דשמא לא יהיה הולד בן קיימא ותצא זו בלא חליצה משום אחות אשה וא"כ הדרא קושיא לדוכתא וליכא למימר דלר"י נמי מה"ט אסור קודם לידה משום ביטול מצות יבמין דז"א דלר"י ליכא ביטול מ"י דממ"נ אם הולד בן קיימא ליכא יבום ואם לא יהיה ב"ק כבר חלץ לה אע"כ דלר"י אסורה מהנך פעמי דלעיל וא"כ נסתר היתר שלנו:
ואמינא דמ"מ בצדקת ההיתר אחזיק ולא ארפה ממנו ואומר אפי' והיה מקום לקושייתינו ולהוכיח ממנו דגם לר"י אסור קודם לידה באחותה מ"מ בשביל זה לא נניח מדברינו ולומר דיש זיקה במעוברת מאחר שבררנו לעיל מסברא ומראיות דבמעוברת ליכא זיקה ולכן לא נאמר דאסור לר' יוחנן רק מטעם ב' שכתבנו כיון שהדבר יתברר ומ"מ נ"ד שרי יחלוק יפה יש ביניהם דבאמת ספק באיסור דרבנן שרי ומכ"ש הכא דאיכא למסמך ארובא דולד מעליא ילדן אלא דאפ"ה היכי יעשה זאת שמא יתברר האיסור ואית ליה למיחש אפילו למיעוטא שמא יארע הדבר שתפיל ונמצא הוא נשוי אחות חליצה משא"כ בנ"ד לא שייך הא מלתא כלל דכיון דעכשיו לא עביד איסורא מטעם ספק בחר"ג שפיר קעביד דמאי אית לך למיחש שמא תפיל ונמצא עומד באיסור הא ליתא דמה איסור איכא הא קיי"ל דבמקום יבום לא גזר וכדנהגינן עתה לומר ליבם נשוי שאם רוצה ליבם ליכא חר"ג וליכא איסורא דחר"ג רק עתה בנשואי אשתו שנושא משא"כ כשנושאה עתה בהיתר ליכא שום איסור אח"כ:
ותו דהא אפילו בשידך קודם שנפלה מותר לישאנה מטעם כיון דהשידוך הי' בהיתר שוב אין חר"ג חל עלי' א"כ מכ"ש עתה שנושאה בהיתר להיותה מעוברת ממילא אפילו תפיל אח"כ אין מקום לחר"ג והבן היט' נכון הוא ותו דאין לדמות כלל ספק איסור זה לספקא דרבנן דאחות חליצה דהתם הוא דאסור משום שיתברר משא"כ בזה דנהי דכתב מוהר"י מינץ דחר"ג הוא כמו איסור ותקנות חז"ל ע"ש מ"מ פשיטא דהיינו בנושא ב' נשים ממש משא"כ בזה דכבר כתבתי לעיל מדברי הב"ח דטעם האוסר משום דמכוער הדבר מפני מראית עין וכיון דכן כל דאיכא טצדקי שפיר דמי וכיון דהיא מעוברת ליכא מראית עין משום דרוב מעוברת ולד מעליא ילדן ותו ליכא מראית עין ואף אם תפיל אח"כ מ"מ אין ענין מראית עין לכאן דמה יעשה נשוי שנפלה לו יבמה וגם זה נכון הנה כל זה הוא אם יהיה מקום לקושייתינו צ
אלא דבאמת שערי תירוצים לא ננעלו ויש לדחות בכמה אנפי גם לפמ"ש הר"ר שלמה מדראויש במרדכי פ' החולץ דהקשה למה נתיר בספק אחות חליצה משום ספק דרבנן מהא דאמרינן מת בתוך למ"ד ועמדה ונתקדשה אם אשת כהן היה לא תחלוץ ואמאי הא הוי ספק חליצה ושריא לכהן ותי' משום דאפילו ריח הגט פוסל בכהונה וחליצה מינא דגירושין הוא עכ"ל יעו"ש הרי ס"ל דספק בחליצה פסולה לכהונה א"כ א"ש קושייתינו דמ"ש תני ברישא וילדה משום דבעי למתני ולא פסלה מן הכהונה דאלו כל ימי עבורה פסולה לכהונה וא"ש ועיין בתוס' יבמות דף כ"ד ע"א שהקשו ג"כ מהך דעמדה ונתקדשה יעו"ש מה שתירצו ועכ"פ הסכמת הפוסקים דבספק חליצה גזרו רבנן שלא ישאנה לכתחלה רק דאם נשאת לא תצא ובמתניתן דבעי למתני ולא פסלה מן הכהונה דמשמע דרשאי לינשא לכהן לכתחלה מש"ה תני וילדה דכל זמן שלא ילדה הוי ספק חליצה ואסורה לכהן וא"ש ומיושב הקושיא מלבד שיש לדחות בכמה אנפי ואין להאריך באופן שעמד היתר שלנו בתקפו.
ובהא יש לתרץ בדרך פלפול קצת מה דקשיא לי בההוא סוגיא דריש החולץ דקאמר איתבי' ר"י לר"ל אין הולד של קיימא הוא אסור בקרובותי' ופסלה מן הכהונה ולדידך אמאי פסלה כו' וק"ק אמאי לא פריך מרישא דהוא אסור בקרובותי' וכעין שהקשה התוס' בד"ה ונמצאת מעוברת לר' יוחנן וע"ש במהר"מ מלובלין שכתב בהדיא דלר"ל הא דאסור בקרובותי' הוא מדרבנן וא"כ ר"י אמאי לא פריך מיני' לר"ל קודם דשני לי' דהוא מדרבנן וגם בתירוץ ר"ל דקאמר מדרבנן ולחומרא בעלמא תיבת ולחומרא בעלמא הוא מיותר דסגי לומר מדרבנן ועם דברינו הנ"ל יותרץ אלא שלפי שהוא דרך פלפול ורחוק מפשוטו לא כתבתיו רק ציינתי דברים אלו להעיר לב המעיין:
ודע דבהיותי מעיין בסוגיא זו דריש החולץ הוקשה לי בההוא פלוגתא דר"י ור"ל בחליצת מעוברת עיין בנ"י יראה מבואר דפלוגתתם תליא בברירה דלר"ל אמרינן דלמא מעיקרא הי' ראוי להיות בן קיימא ואח"כ הפילה ולא אמרינן הוברר למפרע ולר' יוחנן אמרינן הוברר למפרע ע"ש בנ"י וא"כ מוחלפת השיטה דהא ר' יוחנן ס"ל אין ברירה עיין בר"פ כל הגט ור"ל הא ס"ל קנין הפירות לאו כקנין הגוף דמי ומ"ד הכי לא מצא ידיו ורגליו אי לא ס"ל יש ברירה כדאמר הש"ס בר"פ השולח דף מ"ח וע"ש בתוס' ד"ה אי לאו כו' ועם דברים אלו יש לפלפל הרבה באותה סוגיא גם ל ענין מה שפלפלנו עד הנה אם לר"ל אסורה אחותה קודם לידה י"ל ג"כ דלענין דרבנן מודה דיש ברירה ויש בזה אריכות דברים אין כאן מקומם ולא כתבתי רק להעיר לב המעיין:
ונחזור אל הענין ונסיים זה ההיתר ולהחזיקו ולומר דכיון דעכשיו יש מקום היתר לישא אחרת משום דרוב נשים ולד מעליא ילדן תו לא אמרינן כיון דהדבר יתברר איכא למיחש דלמא תפיל ונמצא עומד באיסור מהא דאמרינן ר"פ החולץ הכונס יבמתו ונמצאת מעוברת הרי לא תנשא צרתה משום דביאת מעוברת לא שמה ביאה ולא נפטרה צרה וא"ת הלך אחר רוב נשים דולד מעליא ילדן (פירש"י דנהי דביאתה לא פטרה תפטר מכח הולד) ולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם ע"כ הא קמן דאי הוי ולד פוטר קודם שיצא הי' נשאת צרתה משום דסמכינן ארובא אע"ג דהתם איסור דאורייתא הוא דהיינו יבמה לשוק אפ"ה לא הוי אסרינן לה מחשש אולי יתברר הדבר ותעמוד באיסור וא"כ מאחר שהוכחנו דבנ"ד אע"ג דולד אינו פוטר עד שיצא מ"מ אם יהי' הולד בן קיימא ליכא איסורא למפרע משום דאע"ג שאין הולד פוטר מ"מ יש זיקה נמי לא אמרינן בי' וכמו שהארכנו לעיל ממילא שפיר אית לן למסמך עתה ארובא ולהתירו לישא אשה אחרת וזה ראי' ברורה וראי' עוד ממה שהתירו הגאונים בעל אבן השוהם ומוהר"א ברודא לישא אשה אחרת עבור שאינו ראוי עדיין לחלוץ שעדיין לא הביא שערות ואמרו דמש"ה ליכא חר"ג ואביא דבריהם אי"ה אח"כ וקשה האיך ישא אשה הלא מיד שיביא שערות יעמוד באיסור חר"ג אע"כ דכל דעכשיו נושא בהיתר תו ליכא חר"ג וכמ"ש לעיל (בד"ה ואמינא) והרי הדברים ק"ו דמה בנדון דהגאונים הנ"ל ידעינן בודאי שתגיע העת שיהי' באיסור ב' נשים והא ודאי יביא שערות ואפ"ה לא חיישינן כל שנושא עתה בהיתר מכ"ש בנ"ד דאיכא לספוקי שמא בשום פעם לא תהי' בת חליצה ואדרבא אפילו עדיף מספקא דהא איכא רובא מכ"ש דלא חיישינן ומותר לישא ועיין בספר בית אברהם בענין השלשת הגט וכתובה לאשה שנשתטית כשנושא אחרת שיש רצו לומר הטעם משום דאחר שתשפה יחול חר"ג וע"ש שהאריך ולא רציתי להאריך עוד בענין ההוא כי אפילו אם יהי' שם כך מ"מ בנ"ד לא דמי ומטעם שכתבתי למעלה משום דכל שעתא מותר לישא ממילא אח"כ במקום יבום לא גזר ואין להאריך יותר:
היתר ג' הגאונים בעל אבן שוהם בסימן ל"ד ומוה' אברהם ברודא שם בסימן ל"ה התירו ליבם בן י"ג שנה שלא הביא שערות לישא אשה אחרת ועיקר התירא דידהו דכיון שאינו רשאי לחלוץ עתה כ"ע מודי דעדיין לא חל החר"ג ומוהרא"ב הוסיף שם להסביר הדבר דנהי דלענין כמה דברים הוא כאשתו היינו לטובת היבם אבל אם היבם עומד וצווח לא חפצתי לקחתה אין נקנה לו בע"כ כשהוא אינו רוצה לקנות ומכ"ש למנהגיני שאין מניחים ליבם ודאי אין כאן קנין עד דנימא דיבמתו אוסרת המשודכת אלא דהאוסרין דמיירי היכי שיכול עתה לחלוץ אז שפיר אמרינן שהיא קנוי' לו מן השמים ואם אתה אומר שאינך חפץ בה תחלוץ ותפטר אבל כ"ז שלא יחלוץ היא קנוי' לו משא"כ הכא שאינו יכול עתה לחלוץ כיון שלא הביא שערות ודאי אמרינן שאינה קנוי' לו בע"כ וליכא למימר דא"כ יחלוץ לה ז"א דהא אינו יכול ותו כיון דאינו יכול לחלוץ פשיטא דשרי לישא אשה דבהדיא אמרינן שיהוי מצוה לא משהינן כו' זה תוכן דברי הגאונים הנ"ל. ועתה גם אנו נאמר דכל הנך טעמא שייכי הכא דהא א"א לו לחלוץ עתה מחמת שהיא מעוברת וא"כ אמרינן דאין כאן קנין בע"כ ומה שאינה חולצה משום דא"א. וגם טעם ב שייך דשיהוי מצוה לא משהינן והלא הדברים ק"ו דאם שם דעדיין לא הגיע לבן י"ח לחופה דאינו רק בן י"ג שנים. וגם דמחזקינן ליה בקטן וא"כ אפשר דאינו מצוה כלל ואפ"ה אמרינן שיהוי מצוה לא משהינן מכ"ש בנ"ד שכבר הגיע היבם לכלל עשרים דאמרינן בי' שאם לא נשא אשה ה"ה כמנודה לשמים וא"כ אפשר דהין חר"ג תל כלל עליו כמו דאמרינן בשידוך שחרם המשודכת דוחה לחר"ג ה"נ בזה שהוא מנודה לשמים ואפי' תימא דלא דמי לשידוך מ"מ שייך בי' טובא עכ"פ לומר שיהוי מצוה לא משהינן ומותר:
אלא דקשיא לי לפ"ז איך כתב רמ"א בסתם דמי שנפלה לו שומרת יבם אסור לישא חשה דמשמע מיד והלא קיי"ל היבמה לא תחלוץ ולא תתיבם כל שלשה חדשים הראשונים וא"כ כיון דאינו ראוי לחלוץ מותר אז לישא אשה מהני טעמים שנתבארו ודוחק לחלק בין זה שאינו זמן ארוך רק ג' חדשים וגם קבוע להם זמן שיודעים כמה יצטרך להמתין ובין זה שיהי' ממתין זמן ארוך כמו נדון דידן ובנדון דהגאונים שימתין זמן ארוך עד רוב שנותיו או עד עשרים בסימני סריס כי כ"ז דוחק דאפילו בהמתנת יום א' אמרינן שיהוי מצוה לא משהינן ותו דאפילו נימא דלא שייך בזמן מועט לומר שיהוי מצוה מ"מ הטעם הראשון שייך שפיר דאינה נקנית בע"כ ומה שאינו חולץ כיון שא"א:
אמת דכבר כתבתי לעיל בהיתר ב' דאלולי דמסתפינא הייתי אומר דתוך ג"ח מותר לישא אשה כי לא נמצא בהדיא למי שאוסר בזה יעו"ש:
אבל מ"מ דברי רמ"א משמע דאסור ומוה"ר אב"ב שם באותה תשובה אחר שחתר להתיר לא רצה וכתב שאין דרכו לעשות מעשה נגד הרמ"א אפילו נגד קצת משמעות דבריו ע"ש ואח"כ התיר מטעמים שהבאתי וא"כ קשה איך התיר הלא עדיין הוא נגד משמעות דברי רמ"א דמאחר דמשמע מהרמ"א שאפילו תוך ג' חדשים הראשונים אסור לישא א"כ מוכח דלא חייש להני טעמי.
ונראה דל"ד דההוא דג"ח היא גזרה וחומרא דרבנן בעלמא ומדינא הי' רשאי לחלוץ ובדיעבד אם חלץ אינה צריכה חליצה אחרת כמבואר בש"ס ופוסקים משא"כ בקטן או מעוברת דמדאורייתא לאו חליצה הוא כלל ואפילו בדיעבד מש"ה שפיר אמרינן כיון דזיקה דזמנינו אינה רק לחליצה וזו אינה ראויה לחליצה הוי כאלו ליכא כאן זיקה כלל משא"כ תוך ג"ח דאם יחלוץ בדיעבד הוי חליצה שפיר איכא כאן זיקה. ועוד יש לחלק קצת דתוך ג' חדשים אסור לישא משום דאחר ג"ח שיתברר שלא היתה מעוברת א"כ יתברר שהיתה מעיקרא בת חליצה אע"ג דרבנן לא פליג וגזרו אף בקטנה ואיילונית מ"מ עיקר טעמא משום חשש עיבור מש"ה מכוער הדבר משא"כ בנדון דידהו ובנ"ד דעכשיו בודאי ליכא שום מקום לחליצה בעולם.
ואם אמנם ידעתי דאין כל זה מספיק יפה דאכתי יש לצעוק הלא טעמי דהגאוני' הנ"ל שייכי תוך ג' כיון דעכ"פ א"א לחלוץ א"כ ליכא קנין בע"כ וגם דשיהוי מצוה לא משהינן מ"מ לא אתקע עצמי לזה מאחר שאני רואה בנ"ד ונדון ז הגאונים הכל א' ולא ראיתי בשום אופן שיהי' אפשר לחלק בין היכי דהחסרון מצד היבם שהוא קטן ובין היכי דהחסרון מצד היבמה שהיא מעוברת וכיון שכן מי שיתרץ דברי הגאונים הנ"ל יהיו גם דברינו עולים יפה וכדאי הם הגאונים הנ"ל לסמוך עליהם אפילו שלא בשעת הדחק ומכ"ש בנ"ד שיש חשש עגון ועוד אפשר לחלק לפמש"ל דטעם החוסרים משום מראית עין א"כ ע"כ טעם הגאונים הנ"ל דכל היכי דא"א לחלוץ אין כאן מראית עין מחמת אותן הטעמים שכתבו וא"כ לק"מ דתוך ג"ח נהי דא"א לחלוץ משום חשש עבור מ"מ מראית עין איכא משום דלאו כ"ע דינא גמירי לידע דא"א לחלוץ משום חשש עבור כיון שרואין שאינה מעוברת משא"כ בקטן או שהוכר עוברה דכ"ע ידעי דלאו בני חליצה נינהו שרי כן נ"ל נכון:
היתר ד' החכם צבי סימן קט"ז מתיר לגמרי דבר זה וחולק על רמ"א מכמה טעמים הטעם הראשון כ' ג"כ באבן השוהם שם דכיון דפסק רמ"א בסי' א' דבארוסה לא החרים ר"ג לישא אשה עלי' מכ"ש ביבמה וע"ש בח"צ שהאריך להביא ראיות דארוסה מקרי טפי חשה משומרת יבם יעו"ש ומוהר"י מינץ ס"ל דגם בארוסה איכא חר"ג לכן אסור לישא אשה על שומרת יבם ג"כ משא"כ לפי פסק רמ"א דבארוס' ליכא חר"ג מכ"ש ביבמה אלו דבריהם ז"ל וחם כי הרואה בתשובת מוהר"א ברודא ז"ל יראה שאין דברים אלו מוכרחים כ"כ כי מה אלימא לי' זיקה מארוסה ויש פנים לכאן ולכאן מ"מ בכל כה"ג שומעין להקל ודאי מה"ט לחוד חלילה לעשות מעשה נגד דברי רמ"א ז"ל ומ"מ סניף גדול הוא לכל התירים שכתבנו וכדאי הם הגאונים אלי לסמוך עליהם בנ"ד.
איברא דהמעיין בב"ש שם סימן א' גבי וכן בארוסה ודבריו בנוים עפ"י דברי ספר בית הלל והמעיין בדבריהם ז"ל יראה כוונתם רצוי' דהא דכתב רמ"א דבארוסה לא החרים ר"ג היינו לענין אם לא תמצא חן בעיניו שרשאי לגרשה בע"כ אבל לענין לישא אשה עלי' לא התירו ושייך שפיר חר"ג וכאשר הארכתי בזה בחבורי לאה"ע ובהיות כן אין מקום לדברי הח"צ בזה וא"כ הי' נראה שאין בזה אפילו סניף להתיר כי אפשר שהח"צ לא ראה דברי הב"ש בזה וע"ש בח"צ סימן קי"ז שחכם אחד השיב עליו כמדומה שכוונתו למ"ש והח"צ השיב לו על דבריו ע"ש.
אולם ראיתי בשו"ת אבן השוהם סימן א' ב' ג' יעו"ש שהוא וכמה גדולי דורו פלפלו שם בנדון א' וכלם כתבו באותו נדון דאם יש לה דין ארוסה מתירין לו לגרש בע"כ או לישא אשה אחרת והביאו מדברי רמ"א הללו הרי שכל הגאונים הללו פירשו דברי רמ"א בארוסה כפשטן דלא החרים ר"ג ורשאי לישא עלי' ע"ש בכל דבריהם באורך ותראה שביארו כך בהדיא בדבריהם ושוב ראיתי בח"צ סימן קכ"ד שהביא דברי בית הלל והשיג עליו וכ', שדברי רמ"א פשוטון דמותר ליקח אשה על ארוסתו יעו"ש.
ומ"מ אני רואה שהח"ץ בעצמו בסימן קט"ז לא כתב זה להיתר למעשה רק בדרך קושיא על רמ"א שהרי בסימן קכ"ד האריך מאד לחלוק על רמ"א ומביא דעת כל הגאונים דשייך חר"ג בארוסה ודעתו שם בסוף התשובה דאין לעשות מהיתר זה אפילו סניף בעלמא יעו"ש באורך וע"ש מה שפירש דברי מהרי"ק באופן אחר ואלולי שאיני כדאי לפלפל על דברי הגאון הח"צ הי' נראה בבירור כי כפי מה שפירש הוא בעצמו דברי מהרי"ק ככה יתפרשו דברי רמ"א ז"ל והנני רואה שכ"ז כיון הב"י שם במלות קצרות שמהרי"ק לא התיר רק שאין כופין לכונסה דלא תימא דשייך בזה הר"ג שלא למעט עונתה אבל לישא אחרת מזה לא מיירי כלל וכ' שם הב"ש שהמשמעות בהגה"ה דמותר לישא אחרת כו' ור"ל באמת מ"ש רמ"א אם אינו רוצה לכנוס משמעין ג"כ כך שאין כופין לכנוס ומכל מה שפירש הב"ש רק מדסיים רמ"א וה"ה בכל מקום שיש דיחוי מצוה כו' משמע קצת כך כמבואר למעיין וע"ז סיים הב"ש כיון דבמהרי"ק ליתא שום משמעות לזה ע"כ צריך לפרש כמ"ש ורצונו דכוונת רמ"א ג"כ כך ובאמת תמהני על הח"צ מדוע האריך בסימן קט"ו ובסימן קכ"ד לפרש דברי רמ"א כפשטן ולהשיג עליהם מאחר דיש לפרשן אליבא דהלכתא יהי' איך שיהי' הנה ההיתר שכ' הח"צ בסימן קט"ז לא כתב לדינא רק דרך השגה על רמ"א אבל להיתר אותו נדון סמך על טעמים האחרונים שאביא אח"כ. ומ"מ מאחר שהגאונים בשו"ת אבן השוהם סימן ב' ג' ד' תפסו להתיר גבי ארוסה החר"ג וגם דיבמה קיל מארוסה לפ"ד הח"צ לכן בנ"ד שיש בלא"ה כמה היתרים ברורים כאשר כתבתי יש לנו לעשות זאת לסניף כל דהו להיתר:
היתר ה' כתב ג"כ הח"צ שם וז"ל ועוד נ"ל לפענ"ד דכיון דזיקה אינו אלא מדרבנן כדמוכח בכולא תלמודא ובכל הפוסקים ז"ל ליכא למיחש בה משום תקנתא דרגמ"ה ז"ל וכאותה שאמרו בריש ב"מ גבי ההוא רעיא דתקנתא לתקנתא לא עבדינן כו' יעו"ש הגם שאין דבר זה כדאי לבנות היתר עליו וכמדומה שהח"צ בעצמו לא עשה זה יסוד להיתר מ"מ סניף גדול הוא דשפיר י"ל דבמידי דתקנתא לא גזר רגמ"ה ובכל ספק כזה שומעין להקל וכל המחמיר בדבר כזה עליו להביא ראי' כמ"ש הח"צ שם.
ואולם מה דפשיטא לי' להח"צ ז"ל דזיקה אינו אלא מדרבנן וכתב דהכי מוכח בכולא תלמודא ובכל הפוסקים קא מבעיא לי טובא ונ"ל דצריך לדקדק בזה מאד אם הוא דבר פשוט כ"כ דזיקה אינו אלא מדרבנן דמ"ש הרב ז"ל דבכולא תלמודא מוכח הכי תמה אני כי בעניותי לא מצאתי בגמרא דבר זה שיהי' כ"כ מבואר והלואי שלא יהי' מוכח מהש"ס איפכא דזיקה היא דאורייתא וכמ"ש אח"כ אי"ה.
רק מה שכתב דכן מוכח מהפוסקים לכאורה דבריו כנים כי הרא"ש ז"ל בפ' החולץ במתני' דשומרת יבם שקידש אחיו את אחות' כ' וז"ל ודוקא קידשה אחר נפילה אבל קידש קודם נפיל' שלא היתה אחות זקוקה מעולם לא גזר בה רבנן עכ"ל משמע דאחות זקוקה מדרבנן הוא וכלשון הזה כ' ג"כ הטור בססי' קנ"ט יעו"ש והנ"י בר"פ כיצד כתב בפי' דזיקה מדרבנן הוא ע"ש והרמב"ם ז"ל בפ"א מה' יבום כתב אההוא דינא דמתה השומרת יבם שאסור באמה שהוא מדברי הסופרים והכי מוכח לכאורה מההוא דשומרת יבם שקידש אחיו את אחותה ואם איתא דזיקה דאורייתא הו"ל לומר שאין קידושי תופסין כלל כמו באחות אשה הנה מכ"ז משמע דזיקה אינה אלא מדרבנן.
איברא דבשאר דוכתי משמע איפכא דהנה בהגהת מרדכי דכתובות שהבאתי בריש התשובה כ בזה"ל דכי היכי דנשואי דאורייתא מפקעי זיקה דא דאורייתא כו' יעו"ש וגם הרמב"ם ז"ל שם אחר שכ' מה שהבאתי תחלה כ' אח"כ דין דלא ישא אחות זקוקתו ולא כ' בזה שהוא מדברי סופרים כמ"ש בכל הדיני' הראשוני' ואדרב' משמע קצת להיפוך דבזה ס"ל שהוא דאוריי' קשה אחר שכ' שאפי' אחר מיתת היבמה אסו' בקרובותי' מכ"ש בחיי היבמה דהא בחיי' היבמה אסורה לכ"ע ואחר מיתת היבמה פלוגתא היא בש"ס דאיכא למאן דאמר דכי מתה פקעה זיקה אע"כ משמע דמש"ה כ' הרמב"ם דין זה להורות דבחיי היבמה איכא איסור דאורייתא רק במתה היבמה משמע לי' להרמב"ם ז"ל דליכא אלא איסור דרבנן אע"ג דקיי"ל דזיקה בכדי לא פקעה ולא פקע הזיקה במיתת היבמה מ"מ אינו אלא מדרבנן ואפשר משמע לי' הכי כדי שלא לעשות פלוגתא רחוקה וכיון דחד מ"ד ס"ל דמתה יבמתו מותר באמה לגמרי משום דפקע זיקה מש"ה אית לן לומר דהאוסר ג"כ אינו אלא מדרבנן אוסר אבל בחיי היבמה לעולם איכא איסור דאורייתא ומההוא דשמ"י שקידש אחיו אחותה ול"א דלא תפסי בה קדושין כמו באחו' אשה אין ראי' די"ל דאע"ג דזיקה דאורייתא מ"מ לא אלימי כמו בקדושין וא"י הזיקה להפקיע קידוש דהא נשואין של אחות דמפקע לזיקה וא"כ בקדושין נהי דלא אלימי להפקיע זיקה מ"מ הזיקה נמי לא אלימי להפקיע הקידושין וראי' לזה מדברי הנ"י בר"פ כיצד שכ' דע"ג דיש זיקה מ"מ לא אלימי להפקיע קדושי אחותה ע"ש ואע"ג שהנ"י שם אח"כ כתב דזיקה דרבנן וא"כ למה הוצרך לזה אע"כ דתירוץ זה כתב להסוברים דזיקה דאורייתא דאפ"ה לא מפקעי הקדושין ובלא"ה משמע שם מדברי הנ"י אלו דזיקה דאורייתא דהא כ' שם דאפי' לאחר מיתה איכא איסור דאוריתא ע"ש שלכאורה דבריו סותרים זא"ז וצריכין ביאור ואין להאריך ובמהרש"א ז"ל בסוגיא דעלי' גבי כי אצטריך קרא להיכי דנשא מת ומת ואח"כ נשא חי ראיתי שכ' שם הדבר כמסתפק אי זיקה דאורייתא או דרבנן יעו"ש ומלשון הרא"ש בפ' החולץ שהבאתי שב' שם לא גזר רבנן נוכל לומר דאין ראי' משום די"ל דכוונתו דבה"ג בשעה שקידשה לא היתה אחות זקוקתו דאז ודאי מדאורייתא שריא מש"ה אפי' רבנן לא גזר אבל לעולם דבאחות זקוקה ממש איכא איסור דאורייתא וקצת משמע כך ג"כ מדברי התוס' והפוסקים בר"פ כיצד שכתבו דלמ"ד יש זיקה אין כח בקידושי' להפקיע הזיקה ואי הוי זיקה דרבנן למה לא יפקיעו קדושי דאורייתא לזיקה דרבנן א"ו משמע קצת דזיקה דאורייתא באופן שמדברי הפוסקים אין הכרע לזה.
ואשובה נא ואראה בדברי התלמוד ונראה דמשמעות התלמוד בכמה דוכתי דמ"ד יש זיקה היינו מדאורייתא דהנה בפרק ב"ש שני אחין א' נשוי קטנה וא' גדולה ומת בעל הגדולה תצא הקטנה משום אחות אשה ופירש"י והנ"י דזיקתה של גדולה דהוא מן התורה אסרתה לקטנה דנשואי' דרבנן ולא אלימא לאפקועי זיקה דאורייתא ע"כ והיינו דמדאורייתא זיקה ככנוסה דהא ר"ג דס"ל אין זיקה פליג התם ואמר דאין הזיקה אסרתה וטעמא דת"ק משום יש זיקה והכי קיי"ל א"כ מוכח דמ"ד יש זיקה היינו מדאורייתא ולשון זה של רש"י והנ"י העתיק הב"י בססי' קע"ה דהזיקה דאורייתא והוא מוכרח דאל"כ למה יפקיע הזיקה דרבנן לאסור הקדושין דרבנן והא היכי דהזיקה דאוריי' והקדושין דאוריי' אין הזיקה אוסרת הקדושין אלא אדרב' הקידושין הקודמים מפקיעין הזיקה וה"נ הקדושין דרבנן הקודמים למה לא יפקיעו הזיקה דרבנן א"ו מוכח דמ"ד יש זיקה היינו מדאורייתא.
ב ולפ"ז מוכח ג"כ מהנך בבא דר"פ חרש דתני שם כמה גווני בחרש' ופקחית דהיכי שקידושי החי הם דרבנן וקדושי אחיו המת היו דאורייתא מוציא הלה את אשתו בגט משום דזיקת היבמה אוסרתה יעו"ש וצ"ל ג"כ דהטעם משום דמדאורייתא אמרינן דיש זיקה דאי מדרבנן לא הי' כח בזיקה דרבנן לאסור קדושי דרבנן וכמ"ש תחלה לענין קדושי קטנה.
ג ועוד מוכח הכי מהא דאמרינן בפ"ב דף י"ח דלמאן דמתיר א"א שלא הי' בעולמו ביבם ואח"כ נולד מתיר ג"כ בנולד ואח"כ יבם מטעמא דס"ל יש זיקה ומיד שהוזקקה לו הוי ככנוסה והוי כאלו נשאה היבם קודם לידת אחיו וע"ש א"כ מוכח דמ"ד יש זיקה היינו דאורייתא דאי דרבנן איך מתירין ערוה דאורייתא מחמת הזיקה דהא א"א שלהי"ב הוא ערוה דאורייתא וזה פשוט וע"ש היטב בכל הסוגיא באורך ואני לא כתבתי כאן רק להעיר לב המעיין ועזבתי האריכות.
ד' עוד יש ראי' לזה מההוא מתניתין דיבמות דף כ"ג ע"ב מי שקידש א' משתי אחיות כו' יעו"ש דתני כמה בבי דאסור לייבם לא לזו ולא לזו משום דאיכא למיחש בכל חדא דלמ' היא אחות זקוקתו ע"ש ולמה לא שרינן לה משום ספקא דרבנן אלא משמע דאחות זקוקה דאורייתא ויותר מזה דהמרדכי כ' בפ' החולץ והובא בב"י סימן קנ"ט דמדינא הי' ראוי להתיר ספק חליצה משום ספקא דרבנן וע"ש שחתר כמה דרכים שאין לעשות מעשה להתיר לפי שמצינו כמה פעמים בש"ס שהחמירו אפילו בס"ס יעו"ש וקשה למה לא מוכיח מהך מלתא גופא דאי ספק חליצה שריא משום ספקא דרבנן הי' ראוי להתיר גם ספק זקוקה ואמאי אסרינן לה במתניתין א"ו דזיקה הוא דאורייתא מיהו קצת י"ל דליכא ראי' מכ"ז משום דהא דאמרינן בהך מתניתין אע"ג דהוי ספקא דרבנן משום דאתחזק איסורא דהא בודאי יש כאן א' שהיא אחות זקוקתו ובכה"ג אפילו בספקא דרבנן אסור ועיין:
ה' וראי' עוד מההוא דדף כ"ח ע"ב ר"ש פוטר בשתיהן מן החליצה ומן היבום משום שנאמר לצרור כו' ע"ש וע"כ דדרשא גמורה הוא מדפטר לה מחליצה והכי מוכח בפ"ק בסוף שיטת עלי' דקאמר לצרור מפיק לה רבי לכדר"ש ע"ש ונהי דבההוא דהתם לא קיי"ל כר"ש אלא כת"ק דחולצת היינו משום דלא ס"ל דרשא דלצרור להיכי שנעשו צרות בזיקה אבל עכ"פ היכי דאמרינן יש זיקה מסתמא מדאורייתא הוא ולא נשוי פלוגתא רחוקה בין ר"ש לרבנן. וחילוק גדול יש ביניהם דהיכי דשתיהן זקוקות בהא פליגי רבנן על ר"ש ולא ס"ל דרשא דלצרור דכיון דשתיהן זקוקות הי מינייהו אלימא לאסור חברתה. מש"ה ס"ל לרבנן דאינה אסורה אלא מדבריהם משא"כ ביבמה אחת הזקוקה ליבם מודים דאסור באחותה מדאורייתא משום אחות זקוקה ומה"ט נמי אין ראי' מהא דקאמר בדף כ"ז ע"ב הני מילי היכי דקאי באפה איסור אחות אשה דאורייתא. אבל הכא דזיקה דרבנן הוא וכן ממ"ש רש"י בדף כ"ז ע"א ד"ה לעולם והנ"י שם ע"ש שמבואר בדבריהם דאחות זקוקה דרבנן וכן מדברי רש"י דף כ"ח ע"ב ד"ה לגזור שכ' בהדיא דלרבנן הוי אחות זקוקה מדברי סופרים וכן בכמה דוכתי ולדברינו אין ראי' משם משום דכל הנך דוכתי מיירי בשתי אחיות שנפלו ליבום. דבהא הוא דליכא איסורא דאורייתא דהא תרווייהו זקוקות נינהו ואיך תאסר אחת לשנית משא"כ בזקוקה אחת שפיר י"ל דאסור באחותה מדאורייתא ובלא"ה מהש"ס הנ"ל דאמר אבל הכא זיקה דרבנן אין ראי' וכמ"ש אי"ה אח"כ דאדרבא משמע התם איפכא:
ו' בההוא דדף כ"ז ע"ב דפליגי רב ור' יוחנן בשתי אחיות יבמות כו' יעו"ש ומפרש התם טעמא דרב משום דשאני הכא דזיקה דרבנן וכ' התוספת ד"ה אבל הכא דזיקה דרבנן פירש ר"ת דרב לטעמי דאמר אין זיקה דאע"ג דאסור משום ביטול מצות יבמין לא חשיב הך איסור לאוסרה עולמית אבל למ"ד יש זיקה ראוי הוא לאסור עולמית עכ"ד. מבואר להדיא דמ"ד יש זיקה הוי כאחות אשה לפי שהיא ג"כ מדאורייתא ומאי דקאמר אבל הכא דזיקה מדרבנן היינו לפי שאין זיקה וליכא רק איסורא דרבנן משום ביטול מצות יבמין אבל למ"ד יש זיקה הוי דאורייתא כאחות אשה ואסורה עולמית דאלת"ה מאי חילוק יש בין מ"ד יש זיקה ובין מ"ד משום ביטול מצות יבמין אלא ודאי דהך דרבנן חיקה דאורייתא:
ז ומההוא דנדרים דף ע"ד נמי מוכח דקאמר ר"א בשומרת יבם דהיבם מיפר נדרה ור"ע פליג עלי' דאינו מפר ובעי הש"ס למימר טעמא דר"א משום דיש זיקה והויא כאשתו להפרת נדרים וא"כ ע"כ דמ"ד יש זיקה היינו מדאורייתא מדמצי להפר נדרה ועיין ביבמות דף י"ו ודף ק"ט יעו"ש:
ח' בספר מחנה ראובן בסוגיא דעלי' גבי מ"ש מהרש"א שם דזיקה דרבנן הוקשה עליו מהש"ס דף מ"א ע"ב דפריך התם אמתני' דהספיקות נימא כיון שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה ומאי פריך הא שם מה שאינו עולה ליבום הוא רק מדרבנן משום אחות זקוקה משא"כ תוך ג"ח דחיישינן שמא תלד בן קיימא ופגע באיסור דאורייתא מיהו יש לדחות ראיה זו כמ"ש בספר הנ"ל יעו"ש וממ"ש רש"י שם ד"ה הרי קטנה דאחות זקוקה מדאורייתא בת יבום הוא אין ראיה דזיקה מדרבנן משום דרש"י מיירי בשתי אחיות שנפלו ליבום דכה"ג הוו דרבנן וכמ"ש לעיל.
ט מותיבנא תיובתא כלפי סנאי' דח"צ ז"ל דקאמר דזיקה דרבנן ומה"ט לא עבדינן בי' עוד מידי דרבנן משום דתקנתא לתקנתא לא עבדינן וקשה מהא דאמרי' בפרק רבן גמליאל דף נ"ב ע"ב היכי דאמר התקדשה לי בזיקת יבמין רבי סבר האי דתפיס מאמר בכי האי לישנא משום דיש זיקה מש"ה היכי דאמר לשון זה אחר חליצה לא מהני מידי ורבנן ס"ל אין זיקה ואפ"ה מהני מאמר בכי האי לישנא בעלמא הא הו"ל תקנתא לתקנתא אע"כ או דזיקה דאורייתא או דשפיר עבדינן תקנתא לתקנתא ונסתרו דברי הח"ץ וליכא למימר דסבר רבי מאמר דאורייתא הא ליתא דלא אשכחן תנא דס"ל הכי והו"ל להש"ס לפרש ותו דא"כ איך אפשר דמאמר קני מחמת הזיקה הרי המאמר דאורייתא וזיקה דרבנן א"ו דלא כהח"צ וכ"ת דלרבי לק"מ דאיהו לשיטתי אזיל דאמרינן בפ"ק לצרור מפיק לה רבי לכדר"ש וא"כ לדידיה ודאי זיקה דאורייתא משא"כ לדידן דלא קיי"ל כר"ש מש"ה אפי' מאן דס"ל יש זיקה אינו אלא מדרבנן הא ליתא דא"כ הו"ל לומר רבי לטעמיה דס"ל כר"ש א"ו משמע דמאן דס"ל יש זיקה היינו מדאוריית' ותו דא"כ למה הוצרך לומ' ורבנן ס"ל אין זיקה ולמה לו לעשות פלוגתא רחוקה הלא מצינו למימר דגם רבנן ס"ל דיש זיקה אלא דר' לטעמא דדרש לצרור והוי זיקה דאורייתא ורבנן לטעמייהו דלא דרשי לצרור והוי זיקה דרבנן אע"כ דמאן דס"ל יש זיקה היינו דאורייתא באופן שדבר זה אי זיקה דאורייתא או דרבנן צריך אצלי תלמוד כעת ואין להאריך יותר מאחר שנראה שהח"צ בעצמו לא עשה זאת להיות יסוד להיתר רק לסניף בעלמא ומאחר שכבר כתבתי טעמים נכונים להיתר יהיה גם זה לסניף להם:
היתר וי"ו ז"ל הח"צ באותה התשובה עוד יש מקום בנדון דידן להקל ואפילו לדעת רמ"א שהרי הוא ז"ל מתיר בנשתטית או שאר אונסים ונ"ד אין לך אונס גדול מזה שהרי א"א לו לחלוץ וכו' ואף רמ"א לא אמרה אלא ביכול לחלוץ ואינו חולץ דפושע הוא אבל לא באנוס וכן משמע מדברי רמ"א עצמו עכ"ל הח"צ והנה קרוב היתר זה להיתר ג' שזכרתי לעיל דהיכי דאינו יכול לחלוץ ליכא איסורא וכבר הארכתי שם בכל פרטי הדברים ההם אכן הח"צ בכאן אסברה לה במלתא אחריתי דאפילו בחר"ג ממש דהיינו בנשיאת שתי נשים מתיר הרמ"א ז"ל במקום האונס והא נמי דכוותי' שאינו יכול לישאנה לפי שאין נוהגין ביבום ולחלוץ נמי אינו רשאי עדיין לכן יש להתיר לו לישא אחרת והיתר זה שייך ג"כ בנ"ד.
אמנם עדיין אין זה מספיק כי הרי כבר כתבו האחרונים שפשוט המנהג שאין להתיר חר"ג אם לא עפ"י מאה אנשים מג' קהלות וא"כ עדיין נפל היתר זה בבירא דנימא ג"כ בזה דצריך היתר מק' אנשים והח"צ לא בא בזה רק לצאת ידי חובת רמ"א ז"ל כי מתחלה פליג על רמ"א מעיקר הדין ואח"כ בא לומר דאפילו הרמ"א מודה בנ"ד כי הרמ"א עצמו מתיר בנשתטית וס"ל שאין צריך בזמן הזה היתר ממאה אנשים מאחר שכבר נשלם אלף החמישי כמ"ש בד"מ סימן א' הובא בב"ש שם ס"ק כ"ג ע"ש ממילא לעשות מזה היתר אליבא דהלכתא אין זה מספיק כיון דכבר הלכה רווחת בישראל שצריך היתר מאה אנשים ואופנים המבוארים באחרונים.
מ"מ גם על אני תמה על מה בנה יסוד להתיר באותה תשובה שהרי לא כ' שם רק שלשה טעמים להתיר וכאשר נעיין בהם אין כלם מספיקים דהטעם הראשון שכ' לחלוק על הרמ"א מטעם דאם בארוסה לא גזר כ"ש ביבמה כבר כתבתי דלא כ' זה רק דרך קושיא על הרמ"א אבל לא להלכה דהרי הוא עצמו האריך בסימן קכ"ד דבארוסה שייך חר"ג ושאין לעשות מזה אפילו סניף להתיר והטעם הב' שהתיר מטעם תקנתא לתקנתא כבר הארכתי בו וכתבתי שאינו מספיק כלל ושלא אמרה הח"צ רק לסניף בעלמא והטעם הגו' כבר כתבתי ג"כ שאינו להלכתא רק לצאת ידי דעת רמ"א וא"כ שוב איני רואה כלל טעם היתר דאעפ"כ בנדון ההוא שפיר הותר להלכה כמו שהאריכו הרב בעל אבן השוהם והרב מוהר"א ברודא וגם דברי הח"צ יש ליישב ואין להאריך באופן דגם בנ"ד איכא סניף זה להיתר משום דדמי לאונס ואין לחלק דדוקא בנדון דהרמ"א דאיכא אונס גמור כגון נשתטית דלאו סמי' בידן ואינו ידוע מתי יעבור האונס התם הוא דשרינן ללישא אחרת אבל בנ"ד ימתין עד עבור ימי העבור ויחלוץ אם לא יהי' הולד קיימא הא ליתא דא"כ גם בנדון דהח"צ ימתין עד שיביא שערות דהא ברוב פעמים כשהגיע לכלל שנים יביא שערות אע"כ דשיהוי מצוה לא משהינן וכיון דעכשיו א"א לו מחמת האונס מתירין לו וק"ו נ"ד מנדון דהח"צ דהשתא ומה התם שהוא קטן עדיין ואינו מצווה ולא עוד שהוא ודאי זקוקה וכשימתין עד שיביא שערות בוודאי יחלוץ לה אפ"ה שרי' לי' השתא ומדמינן לי' לאונס מכ"ש בנ"ד דהיבם גדול ומצווה ולא עוד דאף כשימתין עד עבור ימי העבור אפשר שלא יהי' מקום כלל לחליצה לא כ"ש דאיכא למחשבי' עתה לאונס ולהתיר לו לישא משודכתו וכ"ז פשוט:
היתר זיי"ן עוד כתב הח"צ באותה תשובה להרב בעל אבן השוהם וז"ל מ"ש כת"ר להתיר מטעם שנשתדך ברשות ב"ד ששתקו ולא מיחו לא מן השם הוא זה דאין רשות ב"ד מעלה ומוריד בכאן אלא אם השידוכים קודמים לא אתי זיקה וחלה עלייהו אבל אם הזיקה קודמת לא אתי חרם השידוכין וחל על תקנת רגמ"ה כמבואר בהגהת מרדכי עכ"ל ובודאי דברים ברורים המה ואף הרב בעל אבן השוהם לא אמרה אלא לסניף בעלמא ולומר כי חרם השידוכין הוא עיקר בשביל ביוש המשודכת ולכן בשלמא אם הי' השידוכין שלא ברשות ב"ד ליכא למיחש לביוש דידה ואדרבא איכא למקניסינהו משא"כ כיון שהיתה ברשות ב"ד איכא למימר דחיישינן לביוש דידה א"נ ללע"ז הב"ד וכה"ג וכ"ז שייך נמי בנ"ד כי הב"ד שהכניסו א"ע לשם מצוה וגמרו השידוכין ואיכא למיחש ללעז ולכבודן:
מכל הלין טעמי התרתי לו שישא משודכתו וראוי שתדע שהארבעה טעמים האחרונים שכתבתי אין לסמוך עליהם ולא כתבתים רק להיותן סניפין לכחא דהיתרא ועיקר היסוד שבניתי להתיר הן הנה ג' טעמים הראשונים והש"י יעזרני על דבר כבוד שמו שלא אכשל בדבר הלכה ולא יארע תקלה ע"י ויצילני משגיאות ויאיר עיני במאור תורתו הנראה לפענ"ד כתבתי.