נאות דשא· רבי דוד שלמה אייבשיץ
שאלה כח
וששאלתם עוד ואמרתם כי ר' בער הנ"ל כשהתחילו המוזגים לתובעו ליתן נתינת אלו נזדמנו לקהלתכם קרובים של ר' בער והם מעיר אחרת והם מקורבים להשר שלכם והתחילו להשתדל אצל השר שיפחות להמוזגים מן הפשרה כל הערך המגיע מר"ב ואתם שואלים באם השר יעשה כדבריהם אם נפטר ר' בער בזה או אעפ"כ יצטרך ליתן עמכם:
תשובה אבאר תחלה דברי המרדכי שהעתקתי בריש סימן הקודם במ"ש המרדכי בסוף דבריו בדעה שני של מוהר"מ דבשותפים גמורים יכול להיות דאפילו אמר המלך מעצמו פלוני לא יתן מס לא מהני משום שמכביד על האחרים ועוד דאין שיתוף חולק שלא לדעת חברו ע"כ ולכאורה קשה הרי מוהר"מ ס"ל דלא שייכי בהני דינים הסברא דאין שותף חולק שלא לדעת דהא באחר הפשרה ס"ל למוהר"מ דאפילו ע"י בקשה מהני ודלא כר' שמחה וטעמא דהר"ש משום דא"ש חש"מ ואיהו פליג וכ"ת דבקודם פשרה מודה דאיתי' להאי סברא דאין שותף חש"מ הא ודאי ליתא דאדרבא מבואר בכל הפוסקים דיותר שייך זה אחר הפשר דאז נעשו שותפים גמורים משא"כ קודם פשר דיש סב' לומ דעדיין לאו שותפין נינהו וא"כ אם אחר הפשר ס"ל להר"מ דלא שייך סב' זו מכ"ש קודם הפש' ועיק' טעמ' דמחיי' ק"פ משו' דמכביד וא"כ מאי האי דמסיים לכתוב טעם זה דאין שותף חולק ש"מ שנית קשיא לי דאפי' לדעת ר"ש לא שייך בזה הסב' דאין שחש"מ דהא ר"ש מפר' התוספת' בהכי דריש' מיירי ע"י בקש' ותני עלה דבמחלו מעצמם מחול לו הרי דבמחלו מעצמ' ליתא להאי סב' וטעם הדבר כי כך הוא לשון ר"ש דאין שחש"מ ודרך השותפים לטרוח בשביל חביריהם כו' וזה לא שייך רק בדבר הבא ע"י טרחתו ובקשתו משא"כ במחלו מעצמ' דסייעתא דשמיא והו"ל כשותפים שאוהבו של א' מהן נתן לו מתנה דפשיטא שאין לו בו כלום לשותף הב' וכיון שכן איך אמר מוהר"מ כאן דבמחלו מעצמו יהי' שייך סברא דא"ש חש"מ ועוד קשיא לי ב' קושיות אלו גם בדעה ראשונה של מוהר"מ שבמרדכי שם דמעצמו מהני קודם הפשרה וכ' שם ע"ז וז"ל וה"מ קודם שנתפשרו כו' אבל אם כבר נתפשר לאו כל כמיני' כו' דשותפים נינהו וא"ש חש"מ ע"כ וקושיין קושיא הנ"ל חדא הא מהר"מ לא ס"ל סברא זו דהא פליג על ר"ש אחר הפשרה במנכה ואידך דבמחלו מעצמו ליתא לסברא זו הרי לנו ד' קושיות בדברי המרדכי
והנה בת"ה סימן שמ"א אחר שהביא לשון דעה שני' של מוהר"מ כ' וז"ל בהאי שנויא בתרא חוזר מהר"מ ומסכים לדעת ר' שמחה דאפילו קודם פשרה מקרי שותפים ממש ולא מצי חד לחלוק בלא דעת חבירו וגם דאומדנא הוא דמכביד על אחרים עכ"ד בקצרה משמע לי לכאורה שבא ליישב קושייתינו הראשונה ואמר שבאמת חוזר מוהר"מ ופוסק לגמרי כר"ש דאמרינן שפיר הסברא דא"ש חשמ"ת גם באחר שנתפשרו ומנכה אבל באמת זה דוחק מאוד אם מפאת עצמו דהרי מוהר"מ בשנוייא בתרא לא הזכיר כלל דין הראשון להיות חוזר ומסכים להר"ש ואם כי מכל האחרונים מבואר דבדין דר' שמחה עדיין מחלוקת במקומה עומדת ובדברי הט"ז מבואר כך בהדיא ע"ש ותו דאחר כל הדוחקים עדיין לא תירץ רק קושייתינו הראשונה אבל הג' קושיות האחרות במקומם עומדים כמבואר למעיין דהא אף אי ס"ל עתה כר"ש מ"מ במחל מעצמו ליתא להאי סברא וגם קושיא השלישית עדיין במקומה דהא בדעה ראשונה דמוהר"מ עדיין לא חזר כלום מדבריו וכ"ז מבואר וא"צ להאריך:
והנראה אצלי ברור אחרי רואי להת"ה שהסביר שם טעם כל אלו החילוקי דינים וכ' שם בטעם מוהר"מ דפליג על ר"ש וז"ל טעם יפה בדבר דכיון דלית להו פסידא לאחרינא בפטור שלו כיון דכבר נתפשרו מאי אית להו גבי דהאיך מסתמא לח היו לכולן חן בעיני השר כמו זה והוי כשותפות שאין יכולין להציל שאם אמר א' לעצמי אני מציל הציל לעצמו כו' עכ"ד בקצרה הרי דמש"ה ס"ל למהר"מ דלא שייך בזה הסברא דא"ש חש"מ משום דלית להו פסידא לאחריני ועתה נתיישב כל קושייתינו דהיכי דאיכא פסידא שייך שפיר אין שותף חש"מ אפילו למוהר"מ וכן מבואר סברא זו בת"ה למעיין בכל דבריו ומש"ה אפילו במחלו מעצמו שייך א"ש חש"מ דודאי ליכא למימר בזה דהוי כשותפים שאוהבו של א' מהן נתן לו מתנה דהא השר לא משלו נותן לו אלא גוזל משל חברו ונותן מש"ה שפיר כ' מור"מ בהא טעמא דא"ש חש"מ והמשך דבריו כך הוא דמתחלה כ' טעמא משום שמכביד ר"ל דמה"ט גופי' הסברא נותנת דאין מועיל כיון דגוזל אחרים ובתר הכי קאמר ועוד דא"ש חש"מ ר"ל ועוד דאפילו תימא דמשום הכבדה לחוד אין די לבטל המחילה מ"מ ע"י ההכבדה שייך שפיר הסברא דא"ש חש"מ והבן היטב כי הוא זה לדעתי דברים פשוטים ומוכרחים ותראה שנתיישבו בזה כל הד' קושיות ואולי גם בת"ה שהבאתי לעיל שכ' בהאי שינויא בתרא חוזר מהר"מ ומסכים לדעת ר"ש כו' אפשר להעמיס דברינו בכוונתו למעיין ומדקדק היטב רק שאין ברצוני להאריך בזה מחמת כי הענין שאני רוצה לברר עתה אין בו נ"מ אם יהי' כוונת הת"ה כך או כך כאשר אבאר אי"ה.
עכ"פ ביררני לדעת החולקים על ר"ש ולא ס"ל הסברא דאין שיתוף חש"מ אזי גם קודם הפשרה לא אמרי' סברא זו וכ"ש הוא כמש"ל דהא קודם הפשרה אינם כ"כ שותפים עדיין כמו אח"כ ועיקר הטעם לחייבו בזה הוא רק משום דקודם הפשרה אומדנא שמכביד על אחרים וזהו הן למה שרציתי תחלה לפרש בדברי ת"ה דמור"מ חזר ופסק כר"ש הרי דאי לאו דחזר לא הי' אומר קודם הפשר הסברא דאין שותף חש"מ הרי דעכ"פ דחולק על הר"ש חולק גם קודם פשרה והן למה שהעליתי בסוף דברי ולא חזר בו ואפ"ה כ' אשחש"מ היינו דבמקום פסידא מודה דשייך זה הרי נתבאר עכ"פ דשלא במקום פסידא ליתא לסברא דאשחש"מ אף קודם פשר ונ"מ למה שנבאר והנה באמת מצד הסברא דבר זה פשוט הוא מצד עצמו דמאן דלא ס"ל אחר הפשר סברא זו דאשחש"מ כ"ש קודם פשר ולא הוצרכתי להאריך בזה עד כאן רק מחמת לשון המרדכי הנ"ל דמורה לכאורה שאינו כך לכן הוכרחתי לבאר כוונתו כנ"ל.
ועתה נבאר שאלתינו הנה אם בעת שפטר השר את ר' בער מנתינות אלו הי' ע"י בקשות והשתדלות של ר' בער אזי הן מה שהי' הפטור קודם הפשרה הן מה שהי' הפטור אחר הפשרה (עיין בסוף סימן הקודם שם ביארתי שיש בפטור זה של ר' בער ב' דברים א' קודם הפשר וא' אחריו ע"ש) תלוי בפלוגתת ר' שמחה ומוהר"מ דלר"ש חייב משום דלדידי' כל מחילה שע"י בקשה הוי לאמצע אפילו היכי דליכא הכבדה לאחרים כלל משא"כ למוהר"מ פטור אפי' במה שהי' המחילה קודם הפשרה דנהי דמוהר"מ מודה קודם פשרה כבר העליתי דהיינו רוקא מטעמא דמכביד. אבל א"ש חש"מ ליכא היכי דאיני מכביד ממילא בנ"ד כשינכה השר להמוזגים חלקו של ר' בער ממילא קודם הפשרה ואחר הפשרה שוים וזה וזה לפטור וא"צ ר"ב ליתן הנתינות:
הנם כי כשכתב המרדכי מלתא דר"ש אסברה לה בפטרו השר אחר הפשרה וא"כ אפשר דקודם פשר ס"ל דאינם שותפים כלל ולא שייך אשחש"מ ואין לחייבו קודם פשר אלא מטעם הכבדה על אחרים וא"כ בנ"ד גם ר' שמחה יודה דפטור האמת דאינו כן כי המעיין בת"ה ובדברי האחרונים יראה מבואר דגם קודם הפשרה הוי שותפים. ואיתא לדין דר' שמחה והא דאסברי' המרדכי למלתי' דהי' אחר הפשרה כוונתו דאין הכבדה על אחרים. כי כבר נתפשרו משום דקודם פשרה מציאות רחוק הוא שלא יהי' הכבדה וזה פשוט ומובן באופן שנ"ד לכאורה תלוי בפלוגתת ר' שמחה ומוהר"מ (ועמ"ש בסוף דברינו לפוטרו גם לר"ש):
וצריך לבאר לענין דינא היכי נידייני דייני אם כר"ש או כמור"מ הנה קשיא לי טובא כי בש"ע סי' קע"ח הביא דינא דתוספתא השותפין שמחלו להם המוכסין עפ"י דעת ר' שמחה בלי שום חולק ורמ"א לא הגיה שם כלום ולמה בסימן קס"ג כתב רמ"א ב' דעות והרי ההוא דסימן קע"ח הוא עיקר הדין וההוא דקס"ג נלמד מהתם ולדינא עיין בפרי מגדים לי"ד בהקדמה אות א' כ' שם אפילו היכי דכ' בש"ע דעה א' בסתם ואח"כ דעה ב' בשם יש מי שאומר דקיי"ל דעיקר כדעה א' לבד אפ"ה אם במקום אחר סתם כדעה ב' ולא הביא דעה א' כלל הלכה כדעה ב' עיי"ש. והשתא בנ"ד פשיטא דהלכה כר"ש דהא כ' הרב בסי' קס"ג דעה ראשונה בסתם ודעה ב' בשם יש מי שאומר ותו דבסימן קע"ח סתם כדעה א' לבד ומכ"ש כי המחבר בשום מקום לא הביא כלל דעת החולק על ר' שמחה וגם כי רוב עמודי הפוסקים דעתם כך כמבואר בב"י וגם הר"א כהן במרדכי בתשובתו לקהל פיבריס שהבאתי בסימן הקודם כתב ג"כ כר"ש יעו"ש. וכן מבואר בסימן ע"ז בטור ובב"י וסמ"ע וש"ך דדברי ר' שמחה הלכתא הם ע"ש בש"ע סעיף וי"ו וכן בסימן קס"ג (בסימן קע"ח) מורים ריהטת האחרונים כך זולתי הט"ז שהביא בסימן קע"ח בשם מוהרש"ל שהכריע כמהר"מ וספר מהרש"ל אינו לפני ודבריו לא נהירין לי מכל ראיות שהבאתי באופן דהעיקר לדינא כר' שמחה כן נ"ל ברור ותו אפילו אי הוי ספיקא דדינא כבר כ' הת"ה בסימן שמ"א דבכה"ג היי הרבים מוחזקים נגד היחיד וא"כ פשיטא דלדינא יש לפסוק כרבינו שמחה דלא מהני כן נ"ל ברור ותו אפילו אי הוי ספיקא דדינא כבר כ' הת"ה בסימן שמ"א דבכה"ג הוי הרבים מוחזקין נגד היחיד וא"כ פשיטא דלדינא יש לפסיק כרבינו שמחה דלא מהני וחייב היחיד במס ולפ"ז יש מקום לומר דחייב ר' בער במסים הללו אפי' אם ינכה השר חלקו של ר' בער.
אמנם י"ל דלא דמי נ"ד לההוא דר"ש באופן דנ"ד גם ר"ש מודה דפטור והוא כיון דעיקר טעמא דר"ש דאשחש"מ ודרך השותפים לטרוח בעד חביריהם וא"כ ה"ק הר"ש דתלי' דזה טרח לטובת שותפות וזה מחל לתוך השותפות משא"כ בנ"ד דיש אמתלא למה מחל לו השר דהיינו משום ששכר אצלו אורנדא וא"כ אפילו בא ע"י בקשה מ"מ כיון דהוא ביקש מחמת אמתלא זו א"כ הוא ודאי לצורך עצמו ביקש ולא לשותפות והמוחל ג"כ לא לשותפות מחל וא"כ י"ל דמוד' ר' שמחה בהא ויש ראי' לזה מדברי הסמ"ע והש"ע בסימן ע"ז ס"ק י"ז שכתבו שם הרבה ענינים כזה דמשום שיש ראי' שלא בשליחות שותפו מחל אין מחול אלא לו כגון שלא מחל לו אלא ע"י שפרע חלקו דאז אמרינן כיון דלא מחל ממילא אלא ע"י פרעון ש"מ דלא בשליחותו עשה מש"ה לחברו שלא פרע ליכא מחילה וה"נ בזה דלא הי המחילה רק מחמת ששכר האורנדא ממילא למה יהי מחילה זו לאמצע וכן עוד שם בסמ"ע וש"ך כמה ענינים הדומים לזה וא"כ אפשר דבנ"ד יש לפטור את ר"ב:
אלא דהא ליתא דאין דינים אלו דומים כלל להך דסימן ע"ז וראי' מלשון ר' שמחה שכ' וזה לשונו ודודי כו' קלונימוס הפרנס הי' נשוא פנים לפני ההגמון וכשהיו מתפשרים לפני ההגמון חזר הוא לו ואמר אדוני אני עובדך הרבה כגון בהלוואות וכמה ענינים ורצוני שתפטרני ותנכה לקהל חלקי כי דיני לתת עם הקהל ונתרצה ההגמון ואעפ"כ הי' חוזר ונותן עם הקהל כו' ע"ש הרי דה"נ הוא אמתלא ברורה ובקשת הפרנס הי' ע"י שהוא עובדו הרבה וההגמון משום זה הוא דפוטרו ואפ"ה פסק הר"ש דהמחילה הוא לאמצע ממילא הדרן לקמייתא לענין שאלתינו אם הי' הפטור ע"י בקשות והשתדלות של ר' בער אזי אפילו אם ינכה השר חלקו אפ"ה חייב ליתן כי ראוי לפסוק כדעת ר' שמחה וכמש"ל:
אמנם אם מעצמו מחל לו השר הנתינות לר' בער פשיטא דגם ר' שמחה מודה דפטור בין ממס שפטרו אחר הפשרה ובין מהמס שפטרו קודם הפשרה דבמעצמו ליכא סברא דא"ש חש"מ דמתנה הוא דיהיב לי' ומוהר"מ בשינויא בתרא קודם פשרה וכן בשינויא קמא אחר פשרה לא חייבו אלא מטעם דמכביד לאחרים וכמ"ש לעיל ומש"ה בנ"ד וליכא הכבדה פטור ואם לחשך אדם לומר נהי דמתחלה הי' הפטור מעצמו מ"מ הא לא הי' מנכה חלקו להקהל ועתה ע"י השתדלות ובקשות ינכה חלקו וא"כ הוי אפשר דינו כאלו נעשה ע"י בקשה מתחלה:
הא ליתא חדא דהא טעם ר' שמחה במחלו מעצמו כאשר ביאר הרא"ש וז"ל שמעצמם אמרו בלי שום פיוס שלא ביקש א' למחול לו שעתה אין כאן שליח ומה שמחלו מחול לו עכ"ד ועיין בש"ך סימן ע"ז סקי"ז. שהביא לשון זה ממילא מיד כשמחל השר מעצמו הרי ודאי מחל לו לבדו דהא אין כאן שליח רק שעדיין הי' מוכרח ליתן מחמת ההכבדה ועתה שהסיר ההכבדה נשאר פטורו הראשון ומחול לו לבדו ובבקשה דעכשיו שבקש שינכה ליכא שליחות וזה פשוט.