נאות דשא· רבי דוד שלמה אייבשיץ
שאלה כז
וששאלתם על דבר ר' בער המחזיק אורנדא בקהלתכם ואינו רוצה ליתן קווארטע וקאטלאווע כי כך כתוב בקאנטראקט שלו של שנה זו שפטרו האדון ואנשי העיר רוצים שיתן ונתברר מפי עדים בב"ד כי מנהג שלא יתן רענדאר מהשייך למזיגה גדולה דהיינו ב' יורות שכך שיעורן וגבלו ראשונים שזהו המספיק למזיגה גדולה אבל אם שורף יותר מב' יורות צריך ליתן כמו כל מוזג ונתברר כשלא הי' בזה מנהג קבוע רק פעם כך ופעם כך לפי הזמן והמקום פעם מוותרין המוזגים נגד המחזיק אורנדא ופעם בהיפוך ולכן בשנה זו שלא וויתרו לו המוזגים בעת ששכר האורנדא לכן רוצים שיתן כל הנתינות אף שפטרו האדון כי הרי האדון נתפשר עמם על סך מהנתינות הנ"ל קודם ששכר ר' בער האורנדא של שנה זו והי' גם הוא בכלל הנתינה עוד אמרתם כי התפשרות הקווארטע עם השר הוא בכל שנה בחודש מרחשוון והתפשרות הקאטלאווע עם השר הוא בחודש אייר ואז התחלת משך האורנדא זהו תורף השאלה.
תשובה קודם בואי לבאר דין זה אעתיק לשון המרדכי פרק הגוזל בתרא דפוס קראקא דף ע' וז"ל בקצרה תניא בתוספתא שהשותפין שמחלו להם המוכסין מחלו לאמצע ואם אחרו בשביל פלוני מחלנו מחיל לו ודקדק ר' שמחה רישא היכי מיירי אילימא דמחלו סתמא פשיטא דהוא לאמצע אלא מיירי שביקש א' מהשותפים שימחלו לו כיון שע"י בקשתו מחלו הוא לאמצע אפילו פירשו שמוחלין לו דאין שותף חולק שלא מדעת חבירו ודרך השותפין לטרוח בשביל חביריהן וסיפא ואם אחרו כו' פי' שאמרו מעצמם בלי בקשה אנו מוחלין בשביל פלוני מחל לו ומתוך כך פסק על ראובן שבא אל השר אחר שנתפשרו הקהל מן המס וביקש למחול לו חלקו מן המס ומחל לו שייך מחילה זה לכל הקהל ור"מ כ' דיש לדחות דרישא מיירי שביקש מהם למחול סתם אף עפ"י שלא הי' שם אלא הוא מחול לאמצע כיון שמחלו סתם אבל אם אמרו בשביל פ' מחלנו אפילו מחלו ע"י בקשתו מחול לו הלכך נראה דאם כבר פשרו הקהל עם השר ושוב ביקש א' לפוטרו מחלקו הציל לעצמו ופטור אבל אם קודם פשרה ביקש א' יהודי לפוטרו חייב לתת מס דמה שהשר פיחת לו הוא מכביד על אחרים ואזלינן בתר אומדנא דמוכח כי כן דרך השרים אמנם אם השר אמר מעצמו שפלוני לא יתן מס קודם הפשרה הוא פטור אע"ג דהורגל תמיד ליתן עמהם וראיה מפ' מי שמת ההוא דמי כלילא כו' והני מילי קודם שנתפשרו עמו אבל אם כבר נתפשר ושוב רוצה להוסיף לזה ולפחות לזה לאו כל כמיניה דבכה"ג הוי גזלה דמלכותא רק קודם שנתפשרו יכול לפטור א' כשפטרו מעצמו כדמוכח מההוא דדמי כלילא הנ"ל. מיהו י"ל דשאני בההוא דדמי כלילא דלא היו שותפים ממש כו' אבל היכי ששותפים היו לגמרי שכ"א נותן לפי ממונו יכול להיות דאפילו אמר המלך מעצמו שפלוני לא יתן כלום אעפ"כ חייב לפי שמה שהוא מקיל עליו הוא מכביד על אחרים ועוד דשותף אינו חולק שלא לדעת חבירו עכ"ל המרדכי בקצרה ובשינוי לשון קצת:
הנה העולה מדבריו בדינים אלו כך הוא אם קודם הפשרה פטר השר לא' ע"י בקשתו לכ"ע לא מהני דאומדנא הוא שמכביד זאת על אחרים ואם פטרו מעצמו קודם הפשרה נסתפק המרדכי דמתחלה רצה לומר דמהני ובתר הכי קאמר דלא מהני מטעם דמכביד על אחרים ועוד דשותף אינו חולק שלא לדעת חברו ואם מחל אחר הפשרה ע"י בקשה חלקו של א' מהן ולא הוטל חלקו על אחרים בהא פליגי דלר' שמחה הוא לאמצע ולר"מ מחול לו ואם מחול מעצמו אחר הפשרה גם ר"ש מודה דמחול לו כדמוכח מהתוספתא ואם מחל אחר הפשרה אפילו מעצמו ומטיל זאת על אחרים גם ר"מ מודה דלא מהני דזה הוי גזלה דמלכותא כל זה מבואר להמעיין מתוך דברי המרדכי הנ"ל ובהא דס"ד דהמרדכי מעיקרא בדין פטרו מעצמו קודם הפשרה דמהני לכאורה י"ל דטעמא דמלתא דבכה"ג לאו אומדנא הוא שמכביד על אחרים. אלא אדרבא אמרינן דכיון דלבו נדבו מעצמו לפטור לזה משום כן פוחת אח"כ בעת הפשרה ממה שהי' מפשר אם לא מחל לזה. אבל באמת הא ליתא כי מהראי' שמביא לדין זה מההוא דדמי כלילא מוכח דאע"ג דידעינן בודאי שמכביד על אחרים אפ"ה מהני דהא התם בפירוש גורע מאבולי ומוסיף על האסטר טוגי אלא טעמא דמלתא דקודם הפשרה עדיין לא נעשו בני העיר שותפים גמורים ויש עדיין כח ביד השר לפטור א' מהן ואומר שהוא מטיל מס רק על הנשארים ולא שייך בזה אין שותף חולק שלא לדעת חברו כי עדיין לאו שותפים הם דדוקא אחר הפשר דאז כבר הוי שותפים שהוטל על כל א' וא' מה שמגיע לפי ממונו:
משא"כ קודם הפשרה הכי הוי ס"ד מעיקרא. ובתר הכי קאמר דגם קוד' הפשרה הוי שותפים ואין שותף חולק שלא לדעת חברו וגם מטעמא דמכביד על אחרים והיינו משום דבאמת גם במחל מעצמו קודם הפשרה איכא אומדנא דמכביד על אחרים רק דמעיקרא הוי ס"ד דרשות בידו להכביד ובתר הכי קאמר שאין רשות בידו להכביד אף קודם הפשרה ומשמע דלדינא מסקנת המרדכי כדבריו האחרונים וראיתי בתרומת הדשן סימן שמ"א ביאור דברי המרדכי ככל אשר כתבנו יעו"ש שהאריך הרבה א אלה הם דברים פשוטים ומוכרחים במרדכי.
והנה זה לשון רמ"א ז"ל בח"מ סימן קס"ג סעיף וי"ו מי שמחל לו השר חלקו במסים אם בא ע"י בקשתו צריך ליתן לקהל חלקו ואם פטרו מעצמו הרי הוא שלו לבד וי"א שקודם שנתפשרו עם השר אין כח ביד השר לפטור א' מהם או להקל על א' ולהכביד על אחרים או להפרידם זה מזה אבל אם כבר נתפשרו עם השר ומחל אח"כ לא' חלקו אפילו ע"י בקשתו הוא שלו וא"צ ליתן לקהל עכ"ל ביאר דבריו דדעה ראשונה הוא דעת ר' שמחה ומיירי אחר הפשרה ולא הוטל חלקו על אחרים וכ"כ הסמ"ע דבה"ג דפטרו ממילא מודה ר"ש דמחל לו וע"י בקשה ס"ל דמחל לאמצע והי"א הוא דעת ר"מ שבמרדכי והמשך לשונו כך הוא וי"א דדוקא קודם שנתפשרו הוא דאין כח ביד השר כו' משום דאומדנא הוא שמכביד על אחרים ומכ"ש היכי דבפירוש מקיל על ה' ומכביד על אחרים אבל אחר הפשרה אפילו ע"י בקשתו מחול לו כך הוא ביאור דברי רמ"א וכ"כ הט"ז ואולם בדין מחל לעצמו קודם הפשרה אי מהני או לא דבזה יש ב' לשונות במרדכי לא ביאר רמ"א ומ"מ מסתימת לשונו שכתב סתמא שקודם שנתפשרו אין כח כו' משמע שאין שום כח אפילו לפטרו מעצמו וכלשון אחרון שבמרדכי וכדכתיבנא לעיל דמשמע דמסקנת המרדכי כסברא אחרונה וכן ראיתי שכתב בט"ז דכוונת רמ"א כלשון אחרון ע"ש ומתוך כך קשיא לי על הש"ך שם בס"ק ט"ז שפי' על מ"ש רמ"א שקודם שנתפשרו אין כח וכו' דהיינו דוקא ע"י בקשה אבל אם פטרו מעצמו מהני ע"ש וק' תרתי חדא דהא משמעו' לרמ"א אינו כן וכמ"ש לעיל ותו דאיך פסק לדינא כך כיון דהמרדכי מסתפק ובפרט דמשמעות המרדכי דלא מהני מדכ' סברא זו באחרונה. ונראה להליץ בעד הש"ך אחר שראיתי הט"ז הביא בשם רש"ל דהלכה כדעה הראשונה שבמרדכי הנ"ל והט"ז הסכים לדבריו והביא ראי' מאדם בטל יעו"ש ולכן נר' כי הש"ך מסכים ג"כ לרש"ל מכח ראי' זו ולכן הביא סברא זו לדינא ומש"ה אע"ג דמסתימת רמ"א משמע שמסכים לסברא האחרונה מ"מ כיון דלא מבואר בהדיא ברמ"א כך רוצה הש"ך להעמיס זאת ג"כ בדברי רמ"א ולא כ' דבריו בל' פלוגתא על רמ"א כאלו רמ"א מסכי' ג"כ לזה ועש' כך הש"ך משום דהכי ס"ל לדינא נא וכדברי מהרש"ל והט"ז כן נ"ל בדעת הש"ך ז"ל
וראיתי להגאון מו"ה דוד אופנהיים ז"ל בשו"ת אבן השוהם סימן ס"ו השיג ג"כ על הש"ך כמו שהקשיתי ודחה דבריו מכל וכל ולפי שאין הספר ביד כל אדם אעתיק לשונו בקצרה אחר שהאריך שם לבאר ב' לשונות של מוהר"ם הנ"ל במרדכי בדין פטרו מעצמו קודם הפשרה ושמשמעות הפוסקים שמהר"מ חזר בו וס"ל לדינא כדבריו האחרוני' באורך. כ' אח"כ הגאון מוה"ד הנ"ל וז"ל בקצרה והנה ב' דעות של מהר"מ הנ"ל מביא י"א בסי' קס"ג וז"ל מי שמחל כו' וי"א כו הדעת י"א הוא הדעת שני של מהר"מ ומאוד תמיהני על הש"ך שכשגגה לפני השליט כ' דאם פטרו מעצמו מהני ואחר המחילה ז"א דלדעה זו אפילו פטרו מעצמו לא מהני ואגב חורפי' נתחלף לו דעה ראשונה של מהר"מ בדעה שני דבדעה ראשונה של מהר"מ הדין הוא כך שמחלק בין מעצמו ובין ע"י בקשה משמע דלדעה הב' אף מעצמו לא מהני וא"כ תמי' קיימת על הש"ך ולפירושו של הש"ך מה יש חילוק בין הי"א לדעה א' דהא לדעה א' ג"כ אם מעצמו פטרו היא פטור וע"י בקשה אין מועיל הפטור ולדעת הש"ך דעת הי"א היא ג"כ כמו זה ע"כ דלא בעינן ובדקדוק כתב ושרי לי' מארי וצריך נגר ובר נגר דיפריקיני ממלין בעדי ליישב דבריו עכ"ד הגאון מוהרד"א ואם כי לדינא בגוף השגה אפשר דיפה השיג על הש"ך כיון דמשמעות הפוסקים דמהר"מ חזר מדבריו הראשונים מ"מ במחילת כת"ר לא דק בביאורי לדברי רמ"א לומר שהב' דעות שהביא רמ"א כוונתו לב' לשונות של מהר"מ דאז דברי הש"ך תמוהים מאוד ואין להם ישיב אבל באמת ז"א ואגב חורפי' לא דק כלל כי הב' דעו מיירי אחר שנתפשרו והם דעת ר' שמחה ומהר"מ וכמ"ש הסמ"ע והט"ז ממילא בדין מחילה שקודם הפשרה כ' רמ"א סתם דלא מהני ר"ל דבזה ויודה מהר"מ לר' שמחה ולא ביאר רמ"א אי דוקא ע"י בקשה מודה או אפילו במחלו מעצמו ולכן אין שום קושיא על הש"ך וכמ"ש לעיל כי לפי שראה הש"ך להכריע לדינא דמחלו מעצמו מועיל וכדברי מהרש"ל והט"ז לזאת כ' הש"ך דבריו בסתם על דברי רמ"א כיון דברמ"א אין מבואר ההיפוך וכ"ז פשוט וברור בעיני מאוד ובחנם הרעיש הגאון הנ"ל כך על הש"ך ואם כי לענין דינא יש לדון בדבר הנה והנה וכאשר אבאר אי"ה אח"כ מ"מ שוב אין תמי על הש"ך אי ס"ל לדינא כמהרש"ל והט"ז ואע"ג שכ' הגאון מוהר"ד אופנהיים באותה תשובה כ"פ דצריך נגר ובר נגר אנא לא נגר אנא ולא ב"נ והשגות הגאון נסתלקה כמעביר הפקק מעל הצלוחית
אמנם כן לענין גוף הדין שהכריעו רש"ל וט"ז וש"ך כדעה ראשונה של מהר"מ ועיקר היסוד מההוא דאדם בטל יש לדון בזה הרבה והנני רואה כי טוב לבאר תחלה דין אדם בטל ואח"כ לבא לנדון זה גרסינן בפ' חזקת הבתים אמר רב אשי פרדכת מסייע למתא והני מילי דאצילתי' בני מתה. הבל אנדיסקי סייעתא דשמיא ע"כ ולהבין זה היטב אעתיק לשון ת"ה סימן שמ"ב וז"ל פירשב"ם פרדכת אדם בטל שאין לו מו"מ בעיר חייב לישא בעול עם הצבור וה"מ דאצילתי' בני מתא רגילות הי שהי' המלך תובע מס מכולם קצבה לכל שנה והיה באים עבדי המושל לישאל מס מכל איש ואיש כפי אומד דעתו עד שעלה לחשבון הקצוב ושאלו גם מזה הפרדכס ובני מתא הפצירוהו בו עד שפטרוהו באמרם שאין לו ממון ומה שהוקל מאליו הוכבד עליהם ולכך צריך לסייע לבני מתח וכתב בא"ז שאינו נותן כשחר בני המקום אלא פחות משומת בני המקום. (דהכי משמע לשון מסייע למתא סיוע בעלמא) אבל אנדיסקי פירוש אם אותן עבדי המושל התובעים מכל איש שכחו לזה או לא רצו לתבוע ממנו לפי שהוא אדם בטל והיו סבורין שאין לי ממון אעפ"י שהכביד בשבילו על אחרים סייעתא דשמיא הוא ופטור. ע"כ פירוש רשב"ם ובא"ז הוסיף או שנמצא שם בני אדם שאינן מבני העיר ואמרו לשלטון שזה עני הוא ונתרצה השלטון וכתב לי אנדיסקי שפטרו מהמס וכתב מהרי"ח ע"ז דהמסים שלנו שהמלך קוצב עם הקהל ואומר לגבות ממי שיש לו אינו חושש אם בטל הוא או לא ע"כ חייבים ליתן ע"כ. והשתא יתחלק דין זה על ג' דרכים אם יש על הצבור סך קצוב למלאות לשלטון הן יהי' רבים או מועטים אז מחויב האדם בטל לשאת בעול ודוקא היכי דאצילתי' בני מתא דכיון דהם הצילוהו והכבידו עלייהו יצטרך לסייע להם. אבל אם כ"א מהצבור נותן קצבתו ואין צריכין למלאות סך ידוע נראה דאפילו אצילתי' בני מתא אינו חייב כלום שהרי לא הכביד בשבילי עליהם ומצוה הוא דעבדי שהצילו ממון של ישראל מיד גייס ואם רגילים לתת כולם ביחד והמושל תובע סך קצוב מכולם ואינו חושש איך יגבו אז חייב לתת עמהם אפילו לא אצילתי' כלל:
כדפסק מהרי"ח ומ"מ נראה דאינו חייב לתת כשאר בני העיר כדכתב לעיל הא"ז ולאו דוקא התם דמדינא לא יחייב אלא משום דאצילתי' בני מתא לכך מקילינן לגבי' אבל בנ"ד דמחייב מדינא לפי מנהגא דמלכא לא מקילינן גבי' אלא נ"ל דהתם נמי הטעם משום דבטל הוא אין דעת השלטין שיתן כמו האחרים עכ"ל הת"ה.
ועתה ביאור הדברים כך הוא. דדין הש"ס מיירי במס קצוב שמטיל המושל על העיר אבל אינו סומך על אנשי העיר שהם יגבו להם אלא יש לו ממונים מעבדיו והם גובים מכל א' לפי האומד עד שיתמלא הקנבה ממילא בהאי אדם בטל לא ידענו איך דעת השלטון אם לפוטרו לפי שאין לו מו"מ או לחייבו לפי שיש לו מעות לכן אם הממונים לא תבעוהו כלל הוא פטור ואמרינן סייעתא דשמיא הוא שניתן בלב הממונים לבלתי לחייבו להיותו אדם בטל או ששכחו מלתבוע משא"כ כשתבעוהו הממינים הרי דדעתם הי שיתן רק בני מתא הצילוהו חייב. ובאמת גם מזה היה ראוי לפטור כיון דסדר גביית המס מי יתחייב ומי יפטר תלוי בדעת הממונים ממילא אע"ג דמתחלה תבעוהו מ"מ אח"כ נשתנה דעתם לפוטרו רק כיון דבני מתא הם הצילוהו ראוי שיסייע בעדם דעל דעת כן הצילוהו הכי משמע לי מלשון ת"ה בסוף דבריי שכתב ולאו דיקח התם דמדינא לא יחייב אלא משום דאצילותי' בני מתא כו' משמע דאין זה מדינא. ותו משמע לי דאם הציל א"ע ג"כ פטיר ימה דאמר בש"ם חבל אנדיסקי ס"ד הוא רבותא קמ"ל דאפי' בשכחו עבדי המלך לתובעו או שטעו שהיו סבורין שאין לו מעות דה"א דבה"ג מחייב ליתן כיין דבטעות נפטר קמ"ל דכיון דהוא אדם בטל אמרינן סייעתא דשמיא הוא ומכ"ש היכא שתבעוהו והציל א"ע בטענותו שאמר לפניהם שהיא עני היא פטור כיין דזה לחי בטעות נפטר אלא שהרצה דבריו לפני הממונים שראוי היא לפטור עד שנתרצו והודו לדבריו ומשמע לי הכי מתרי טעמי חדא ממ"ש תחלה דמוכח מדברי הת"ה דאפילו באצילתי' בני מתא מדינא הי' ראוי לפטור אלא דכיון דבני מתא הצילוהו ראוי הוא שיסייע עמהם דע"ד כן הצילוהו ממילא בהציל הוא א"ע פטור הוא ואידך דמוכח כך מדברי הא"ז שהבי' בת"ה הנ"ל שאם בני אדם שאינם מבני העיר הצילוהו אמרינן ג"כ סייעתא דשמיא הוא ופטור ומכ"ש בהציל עצמו וליכא למימר דבהציל עצמו חייב משום דאין שותף חולק שלא לדעת חבירו והציל לאמצע כדעת ר שמחה דהיכי דמחלו על ידי בקשתו מחול לאמצע דז"א דאם כן כ"ש דהם בני אדם מעיר אחרת הצילוהו כל שכן דשייך ה"ט דאין שותף חולק שלא מדעת חבירו והוי לן למימר דמחול לאמצע (הגה"ה קצת י"ל דבה"ג דבני עיר אחרת בקשו עבורו הו"ל כמחלו מעצמו ויש לעיין בזה ומ"מ לענין גוף הדין בהציל הוא א"ע נראה ברור כדברי מכל שאר הטעמים וראיות שכתבתי ותו דהא המרדכי שהבאתי לעיל כ' בסוף דבריו גם בפטרו מעצמו הך סברא דאין שותף חולק שלא מדעת חבירו יעו"ש ודו"ק ועמ"ש בסימן כ"ט ודו"ק) אע"כ דהכא שאני דהנך לאו שותפין הם כלל מתרי טעמי חדא דכיון דסדר גביית המס תלוי בדעת אותן הממונים ומי שלפי דעתם ראוי שיופטר הוא פטור ותובעים כל אחד בפ"ע לא נעשו עדיין שותפים ותו דאפילו אי הוי תלוי בדעת הקהל מ"מ לחי שותפים גמורים הם כדכתב המרדכי שהבאתי בריש דברי על ההוא דאבולי ואיסטר טוגי וז"ל דהתם לאו שותפים ממש הוי אלא סיוע הוי מסייע בהדייהו כו' אבל היכי ששותפים היו לגמרי שכל א' נותן לפי ממונו כו' אין שותף חולק שלא לדעת חבירו עכ"ל המרדכי ממילא ה"נ בהך אדם בטל שפסק הת"ה דאפילו היכי דחייב מדינא אינו חייב לתת כשאר בני העיר אלא מסייע וכלשון הש"ס דקאמר פרדכת מסייע למתח א"כ אינה שותפים גמורים ולא שייך אין שיתוף חולק כו' וממילא דמה"ט בהציל הוא א"ע ג"כ פטור וכנ"ל כן נ"ל ונחזור אל הענין שהתחלנו בביאור דברי הש"ס דמיירי במס שנעשה הגבי' ע"י עבדי המלך דאז באנדיסקי פטור וה"ה בהציל עצמו או בני עיר אחרת הציליהו ובאצילתי' בני מתא חייב לסייע ואם אינם מעורבים דהיינו שהמלך נוטל מכל אחד דבר קצוב ולא הוכבד בשבילו עליהם פטור אפילו אצילתי' בני מתח כל זה במס דמיירי בי' הש"ס ומוהרי"ח חידש דבמסים שלנו שהמלך מטיל דבר קצוב על הקהל ואינו משגיח באיזה אופן יגבו אז מדינא חייב הדם בטל לסייע במקצת דמסתמא אין המלך חושש אם בטל הוא כ"ז הוא עולה באדם בטל עפ"י הת"ה:
ואולם כשנבא לדקדק היטב בטעם אלו הדינים יש לעיין קצת והוא במה שאנו אומרים במס שגובין ממוני המלך וטנו מסופקים אם דעת המלך גם על אדם בטל או לא מש"ה באצילתי' בני מתא מסייע להם ולא מדינא ובאנדיסקי פטור וקשה בשלמא היכי שהממונים לא תבעוהו כלל דאיכא למימר דמש"ה לא תבעוהו לכי שדעתם לפטור אדם בטל ובדעתם תליא מלתא משא"כ בשכחו לתבעו למה יהי' פטור ולמה בדינא דמהרי"ח חייב אדם בטל ואמרינן דמסתמא אין המלך חושש אם בטל הוא ה"נ כאן בשכחה למה יהי' פטור הגע עצמך בשכחו לתבוע מס מא' מבעלי מו"מ ודאי לא נפטר בשביל זה ומה מהני לו מה שהוא בטל כיון דמסתמא בדיני דמהרי"ח הוא חייב ג"כ ותו קשיא דאפילו היכי שהממונים לא תבעוהו בלא שכחה אלא משום שהיו סבורין שאין לו מעות או היכי שבני עיר אחרת הצילוהו באמרם שאין לו מעות למה נפטר הא לא פטרוהו הממונים אלא בטעות ואלו היו יודעים שיש לו מעות היו תובעים אותי וח"כ מה נשתנה זה מדינא דמהרי"ח ואטו בטעות כזה בשחר בני אדם שאינו בטל הי' פטור הא ודאי ליתא כיון דמה שמקילין לו מכבידים על אחרים וא"כ ה"ה בזה הבטל דבשלמא אם הממונים ידעו שיש לו מעות ומה שלא תבעוהו הי' מפני ביטולו שפיר י"ל כיון דדעתם לפטור הבטל ובדעתם תליא מלתא משא"כ כה"ג שהיו סוברים שאין לו מעות הרי דאין דעתם לפטור הבטל וא"כ כיון דבאמת יש לו מעות למה יפטר ולמה כ' הת"ה בכה"ג דפטור וכן קשה באצילתי' מתא שפירש הת"ה שהצילוהו באמרם שאין לו מעות ומבואר בדבריו דמדינא פטור וכמו שביארתי לעיל וקשה ג"כ כנ"ל למה פטור מדינא כיון דההצלה לא הי' מטעם ביטולו וכנ"ל ותו קשיא לי במ"ש הת"ה דאם כ"א מהצבור נותן קצבתו ואין צריכים למלאות סך ידוע פטור אפילו אצילתי' בני מתא שהרי לא הוכבד בשבילו עליהם וקשה נהי שלא הוכבד בשבילו עליהם מ"מ נימא דהמחילה הוא לאמצע לדעת ר' שמחה שביארנו בתחלת תשובה זו בדין שר שמחל לא' חלקו במס ע"י בקשתו ולא הוטל חלקו על אחרים וס"ל לר"ש דאפילו שלא הוכבד על אחרים אפ"ה מחול לאמצע ומכ"ש כאן דהיתה המחילה ע"י בקשת בני העיר דראוי לומר דמחול לאמצע אעפ"י שלא הוכבד על אחרים ונהי די"ל דדברי ר' שמחה אינם אלא במס קצוב שהוטל על כלל העיר דאז כולם שותפים הם מש"ה מחול לאמצע דאין שותף חילק שלא לדעת חבירו ודרך השותפים לטרוח בשביל חביריהם משא"כ בזה שכל א' ניתן מכיסו למלך ואינם נקראים שותפים כלל לא שייך דינא דר' שמחה מ'מ קשה קצת על לשון הת"ה דתלי טעמא וכתב שהרי לא הוכבד בשבילי עליהם ובאמת טעם זה לבד לא מהני דהרי גם בההוא דר' שמחה לא הוכבד ואפ"ה צריך ליתן וא"כ מדוע לא כתב הרז"ה עיקר טעמא דמלתא דהיינו לפי שאינם שותפים כלל בכה"ג וגם כי ראיתי דין זה של הת"ה הוא מבואר בנ"י פ' חזקת שם וז"ל דאצילותי' מתא כגון שעבדי המלך הי' תובעים אותו והם הצילוהו כגון שהי' המלך רגיל ליקח מס קצוב לשנה ובאים לתבוע כל א' וא' לפי אומד דעתם עד שיעלה לחשבון הקצוב והיו שואלים לזה והם פטרוהו ומה שפחתו מזה גבו מהשאר מש"ה נותן כל הראוי לו ליתן בעול הקהל ונראה שאם לא נתרבה מס עליהם בהצלתו אין לו לסייע להם כלום עכ"ל הרי שכ' הנ"י דינו של הת"ה ולא אסברה בה"ג שהסביר הת"ה כגון שנותן כ"א מבני העיר קצבתו אלא כ' סתמא שאם לא נתרבה עליהם כו' והיינו כפשוטו כגון שכל הסך שהם תובעים ממנו וע"י שהצילוהו בני העיר פחתו סך זה מן הקצבה של הצבור אז הוא פטור ובה"ג ודאי קשה דהרי לדעת ר"ש גם בכה"ג חייב ובודאי דגם הת"ה אף דאסברה לה בה"ג שכ"א מהצבור נותן קצבתו הוא רק בדרך ציור ומשל דבעי לאשכוחי גוונא ולא נתרבה על בני העיר ע"י הצלתם אבל עיקר כוונתו לפוטרו הוא רק מטעם דלא נתרבה וס"ל נמי דפטור בכה"ג שכתבתי היכי שפחתו אותו סך מן המס הקצוב חלא דלא אסברה לה בכה"ג משום דהוא מלתא דלא שכיחא שהרי הממונים עבדי המלך צריכין לגבות עד שיתמלא סאתם הקצוב אבל בודאי היכי דאירע כך כגון שעשו זאת מדעת המלך מודה בת"ה דפטור מטעם שלא הוכבד עליהם וקשה כנ"ל הא אין הדבר כך לדעת ר' שמחה.
ולתרץ כל זה הנה הדב' ברור דבזה נשתנ' אדם בטל משאר אדם כי כל דיני מסים תלוי בדע' השלטון דרך משל אם היינו יודעי' בלבו של השלטון שאין ראוי שאדם בטל יתן מס אז הי' באמת פטור לגמרי אפילו בדינא דמהרי"ח דהא בודאי המס שהוטל על העיר לא הוטל רק לפי מכסת הנפשות שחוץ מהבטל ולהבטל אינו תובע כלל אלא דאנו אומדין דעת השלטון מסתמא שגם הבטל יתן כמ"ש מהרי"ח ומכל מקום יודעים אנו שדעת כי שלטון שהבטל לא יתן כשאר אדם רק שיהי' מסייע קצת וכמ"ש הת"ה בסוף דבריי שהבאתי לעיל ומחמת זה אין הבטל נקרא שותף עם הצבור כמו שכתבתי לעיל והבאתי ראי' מדברי המרדכי בהך דאבולי ואיסטרטוגי דכיון דאינם רק סיוע מסייע אינם נקראים שותפים כלל ה"נ באדם בטל וממילא הוי דינו כאלו המלך תובע מכל איש ואיש המס בפ"ע דבר קצוב בכל שנה דאז הרשות ביד מי שרוצה לבקש מהמלך שיוותר לו ואין לשאר צבור חלק במה שמחל לו המלך ה"נ זה האדם בטל אינו נכלל עם הצבור ואם המלך מוחל לו הוא שלו לבד וה"נ אם אירע ששכחו עבדי המלך לתובעו או מחמת טעות פטרוהו הוא פטור ואין לצבור לתובעו כמו אם הי' המלך תובע מכל איש קצבתו דאז מלתא דפשיטא שכל מי שנשמט מהמס הן ע"י בקשה הן ע"י טעות או שכחה מזלו גרם וסייעתא דשמיא ה"נ בהאי בטל כי אינו שותף עם בני העיר ולכן אמר רב אשי דבשום ענין אין פרדכת מסייע לצבור כשאין לוקחים עבדי המלך ממנו אלא היכי דאצילתי' מתא דנהי דמדינא גם בזה פטור כיון שאין הממונים תובעים אותו והוא אינו שותף עם העיר מ"מ מסתמא לא היו עושין בני העיר השתדלות זה להכביד על עצמם ובודאי דאדעתא דהכי הצילוהו בני העיר שיסייע עכ"פ סיוע קצת עמהם ומש"ה כיון שהם הצילוהו נכון הדבר שיתן משא"כ באנדיסקי דהיינו הן ע"י טעות או שכחה הן הצילוהו בני עיר אחרת או הוא עצמו פטור דבאיז' שום ענין שנשמט מהמס הוא פטור זולת באצילתי' מתא וכן אפי בחצילתי' מתא רק שלא הוכבד עליה' ג"כ פטור דמצוה עבדי ואין זה ענין כלל לדין ר' שמחה כי הבטל אינו שותף כלל מחמת שאין עליו חיוב רק סיוע בעלמא כן נ"ל פשט הדברים אבל אין לומר דמש"ה לא נקראים שותפים לפי שעבדי המלך בעצמם תובעים וכמ"ש לעיל דהא ליתא והדרי בי עכשיו מסברא זו דא"כ הי' יכול רב אשי לומר חילוקי דינים אלו באדם שאינו בטל דבכה"ג שעבדי המלך הם התובעים ואינם שותפים מש"ה באנדיסקי פטור ובאצילתי' מתא חייב אלא ע"כ אף היכי שעבדי המלך תובעים אפ"ה כיון שהמס מוטל על כולם וכ"א מוכרח ליתן לפי האומד הוי שותפים ולא שייכי הני דינים שאמר רב אשי דודאי אפילו מי ששכחוהו לתובעו או שפטור א"ע או בני עיר האחרת פטרוהו אפ"ה חייב זולת באדם בטל דהוא אינו שותף כיון שאינו רק מסייע ומש"ה אינו חייב רק בדינא דמהרי"ח שהקהל עצמן תובעין דאז מסייע מדינא אבל במס דבזמן הגמרא שהממונים תובעים אינו חייב בשום פעם אלא באצילתי' מתא ובאופן שהוכבד עליהם וגם זה אינו מדינא וכנ"ל כל זה הוא ברור ומוכרח ואמנם לדעה הראשונה שבמרדכי שהביא ראי' מהך דאבולי ואינו מחלק וס"ל דאע"ג דלא הוי האבולי רק מסייעים אפ"ה הוי שותפים גמורים ולסברא זו ממילא גם האדם בטל אעפ"י שאינו רק מסייע מ"מ דינו כמו שותף גמו' א"כ נשאר כל הקושיו' שהקשיתי ועמ"ש אח"כ בישוב זה:
הנה כל זה עולה בדין זה עפ"י שיטת רש"י ורשב"ם וא"ז והת"ה ומהרי"ח ככל אשר ביארתי וכן דעת הר"י אביגדור כהן שבמרדכי פ' הגוזל בתרא דף ע' ע"ג ע"ש באמצע תשובתו שהשיב לקהל פיבריס וז"ל אבל אנדיסקי סייעתא דשמיא היא ולא מחייב אפילו לסיוע מתא אלא הועיל דשלוחי המלך שכחוהו או מחלו לו מדעת אעפ"י שהכביד על בני העיר כשיעור הראוי לו פטור כו אמנם הנ"י שיטה אחרת לו שכ' אההוא דאנדיסקי וז"ל חותם מן המלך שיהי' בן חורין ודוקא שעשה לו המלך החותם קודם שעשה תביעתו או קודם שקבע המס על כלל העיר אבל אם אחר שהוטל המס על כלל העיר פטרו אינו נפטר מחלקו שכבר חל החיוב עליו עכ"ל הרי שהוא חולק על כל המחברים הנ"ל שפירשו בהדיא דאנדיסקי ששלוחי המלך שכחו לתובעו או מחלו לו הרי מבואר דאפילו אחר קביעת המס בעת גביית הממונים מהני והנ"י ס"ל דלא מהני אחר הפשרה נראה דאיהו לא ס"ל הסברא שכתבתי תחלה דכיון דאינו רק מסייע אין לו דין שותף אלא ס"ל דהוי שותף גמור מש"ה אחר הפשרה אין כח ביד המלך לפוטרו ובהא מיושב מה שהקשיתי תחלה לדעה ראשונה שבמרדכי והיינו די"ל דדעה ראשונה הזו מפרש באמת כדברי הנ"י דלפירושו לא קשיא הקושיות שהקשיתי (בד"ה ואולם כשנבא דשני קושיות הראשונות ודאי דלק"מ לפירוש הנ"י דאנדיסקי היינו שהמלך פוטרו בפי' והי' זה קודם הפשרה וזה מהני אפילו בשותף גמור והקושיא השלישי שהקשיתי שם למה פטור מדינא קושיא זו עדיין לא נתיישבה בזה דהא גם לפי' הנ"י הך דאצילתי' מתא מיירי אחר הפשרה שבאו כבר ממונים לתבוע כמבואר שם בנ"י וצ"ל דדעה זו פליג באמת על הת"ה וס"ל דבאצילתי' מתא חייב מדינא וכן משמע מלשון הנ"י יעו"ש והקושיא הרביעית לכאורה ג"כ לה נתיישבה עדיין כיון דהנ"י עצמו ס"ל דהוי שותף א"כ למה כתב גבי אצילתי' מתא דאם לא הוכבד על בני העיר פטור הא בהך דאצילתי' מתא מיירי אחר הפשרה וא"כ חייב לדעת ר' שמחה ואפשר לומר דהנ"י לא ס"ל כהר' שמחה בהא ויותר נ"ל לומר אחר שנבאר דמה שנסתפק המרדכי במחל מעצמו קודם הפשרה דמתחלה רצה לומר דמהני. והביא ראי' מאבולי ובתר הכי קאמר דמהתם לא מוכח דשאני התם דהוי רק סיוע בעלמא ממילא לפ"ז לסברא הראשונה בין בשותף גמור בין בסיוע בעלמא יש חילוק בין קודם פשרה בין אחר פשרה דאחר פשרה ודאי לא מהני ולסברא שני' אין חילוק בין קודם פשרה בין אח"כ אלא דבשותף גמור תמיד אינו יכול למחול. ובסיוע בעלמא תמיד יכול למחול ובסברא זו עומדים כל הנמשכים לשיטת הרשב"ם והת"ה הנ"ל כמו שביארתי לעיל. דמש"ה באנדיסקי אפילו אחר הפשרה פטור. כיון דאינו רק סיוע בעלמא וא"כ י"ל דהנ"י ס"ל סברא שלישית דדוקא תרתי לטיבותא בעינן שיהי' סיוע בעלמא וגם קודם הפשרה דבה"ג הוא דיש ראי' מהך דאבולי מש"ה מוקי הנ"י הך דאנדיסקי קודם הפשרה אע"ג דאינו רק סיוע מ"מ לא מהני אחר הפשרה או דלהנ"י גופי' מספקא לי' אי כסברא הראשונה דתלוי בפשרה או כסברא האחרונה דתלוי בסיוע מש"ה מספקא אינו פטור אלא בדאיכא תרתי לטיבותא ובהיות כך נתיישבה קושיא הרביעית הנ"ל על הנ"י כיון דהנ"י ג"כ ס"ל לחלק בין שותף גמור ובין סיוע ממילא אע"ג דיסבור כהר' שמחה מ"מ א"ש דבדינא דר שמחה פשיטא דמלתא דמסתברא הוא דאינו אלא בשותף גמור ולא בסיוע כיון דעיקר טעמא אינו רק משום דאין שותף חולק שלא מדעת חבירו רק בהך דינא דקודם הפשרה דבהא עיקר טעמא דלא מהני המחילה הוא רק משום דמכביד על אחרים וגם משום דאין שותף חולק כמבואר בדברי המרדכי מש"ה בעינן דוקא תרתי לטיבותא שיהי' סיוע ושיהי' קודם הפשרה וא"ש ולענין מה שדקדקתי לעיל (בד"ה ולתרץ) למה אמר רב אשי דינים אלו בפרדכת הלא אף באדם שאינו בטל הי' יכול לומר כך. הנה לדעת הנ"י למה שפירשתי דעתו דתרתי לטיבותא בעינן פשיטא דא"ש דהך מלתא דאנדיסקי אינו רק בפרדכת. אך לדעה ראשונה שבמרדכי שאינו מחלק כלל בשותף לבין סיוע אלא דקודם הפשרה מהני תמיד מחל מעצמו ומיירי הך דאנדיסקי קודם הפשרה לדידהו לכאורה ודאי קשיא ואפשר דפרדכת דנקט לרבותא דרישא דאפ"ה באצילתי' מתא חייב או דעיקר דינא קמ"ל דפרדכת אינו רק מסייע וא"צ ליתן לפי ממונו או י"ל כמ"ש הר"א כהן בתשובתו הנ"ל לקהל פיבריס וז"ל ונראה דאף בעשיר הנושא ונותן ומרויח נמי דינא הכי כו ופרדכת אורחא דמלתא נקט כו' יעו"ש כן נראה לי בכל זה:
ודברי הרב מוהר"א הכהן אלו הואיל ואתא לידן אבאר כי דברי התשובה ההוא שגבו ממני ולא ירדתי כעת לסוף דעתו כי מאחר שמפרש בההוא דאנדיסקי דמיירי אחר הפשרה וכשיטת הרשב"ם והת"ה א"כ איך כתב דאף בעשיר הנושא ונותן דינא הכי והרי כבר ידענו דאחר הפשרה כשיכביד על אחרים לכ"ע לא מהני ולא אשכחנא טעמא בשיטה זו רק משום דאינו אלא מסייע וא"כ איך כתב דבנושא ונותן נמי דינא הכי גם מה שהביא ראי' לדין זה מהתוספתא דאם אמרו בשביל פלוני מחלנו מחול לו הואיל ומאליהן מחלו בלא בקשתו יעו"ש תמוה מעוד מה ענין זה לההוא דתוספתא דהתם מיירי בענין שאין הכבדה לאחרים בקולא שלו משא"כ בזה שמטיל חלקו על אחרים וכ"ז הם דברים תמוהים בעיני מאוד וחזרתי על כמה צדדים ליישב תשובה זו ולא עלה כעת בידי והדב' תמוה מאוד למעיין ואין להאריך כאן שלא לצאת רחוק מהמכוון. ונחזור אל הענין הנה ביארנו דבההוא דפרדכת יש ב שיטות דלרש"י ורשב"ם וא"ז ות"ה והר"א כהן אפילו אחר הפשרה פטור הן במחלו לו הן בשכחו לתובעו ולא ראיתי חולק עליהן זולת הנ"י ס"ל דדוקא קודם הפשרה וכנ"ל.
ואני תמה על רמ"א בהגה"ה סימן קס"ג סעיף וי"ו שכ בפשיטות בלי שום חולק כדברי הנ"י דאם קבעו המם על בני העיר ואח"כ פטרו אדם בטל לא מהני ואיך שבק כל דעת הנך פוסקים ופסק כהנ"י ולענ"ד הוא יחידאה בהך מלתא ולכל הפחות הו"ל להזכיר דעת החולקים ובאמת מלשון המחבר משמע דלא כהנ"י מדהתחיל וכתב כגון כשבא גובה המס לגבות חוב הקצוב כו' הרי דמיירי אחר הקביעות והפשרה ועלה סיים וכתב אבל אם מעצמו פטרו אעפ"י שהוטל חלקו על שאר בני העיר פטור משמע דאדלעיל קאי דאפילו אחר הפשרה דינא הכי וכדעת כל הפוסקים הנ"ל ודברי רמ"א צלע"ג לדינא גם קשיא לי על בעלי הש"ע למה השמיטו מלכתוב דין הבטל שאינו צריך ליתן בשוה עם בני העיר רק סיוע בעלמא שזה מבואר בכל הפוסקים הנ"ל ולא ראינו חולק עליהם גם עוד קשיא קצת ק' לי במ"ש המחבר חבל אם מעצמו פטרו והו"ל לכתוב רבותא דאפילו לא פטרוהו רק ששכחו לתובעו נמי נפטר וכמבואר בפוסקים הנ"ל ובזה אין חולק רק הנ"י דלדידי' ליתא לדין זה דהא דשכחו לתבעו היינו לאחר הפשרה ואז אפילו המחילה בפירוש לא מהני ומש"ה לא כ' הנ"י בפירוש אנדיסקי רק פירושו של הרב האי גאון ז"ל שהוא חותם המלך ויש לדבר הרבה מאוד בענין זה אלא שאין להאריך.
ואחר אשר עד הנה עזרנו ה' בביאור השיטות באדם בטל נחזיר למה שהתחלנו והנה אתה הראת לדעת שמה שהכריעו רש"ל והט"ז כדעה ראשונה של המרדכי דקודם פשרה מהני פטרו מעצמו מההוא דאדם בטל אחר המחילה מכבוד תורתם אין מקום לדבריהם מתרי טעמי חדא דהרי בארנו דעת רוב הפוסקים דבההוא דאדם בטל דאפילו אחר הפשרה מהני ואעפ"י שמכביד על אחרים והכא כ"ע מודי דאחר הפשרה לא מהני במכביד על אחרים ולא נסתפק המרדכי רק קודם הפשרה אע"כ דאין ענין בטל לזה דהתם היינו טעמא לפי שאינו שותף גמור רק סיוע ועוד דהא דעה השני' של המרדכי אינו חולק על דעה ראשונה רק מחמת סברתו דמאבולי אין ראי' לפי שאינו שותף גמיר כאשר נתבאר א"כ ודאי בדוכתא שאינו שיתוף גמור וקודם הפשרה ליכא מאן דפליג דודאי מהני דזהו ממש הך מלתא דאבולי וא"כ באדם בטל קודם הפשרה ליכא מאן דפליג דמהני וכאשר בארתי לעיל דעת הנ"י דס"ל דבעינן תרתי לטיבותא קודם פשרה וסיוע בעלמא וא"כ אין התחלה כלל לראי' זו כן נ"ל ברור בעזה"י ומה שהוסיף עוד הט"ז וכתב עוד וז"ל וכן בשכחו אותו כ' רשב"ם דפטור ולא אמרינן לאו כל כמיני' להקל על עצמו ולהכביד על אחרים אע"כ דס"ל כלישנא קמא דמהר"מ שאמירה מעצמו מהני קודם קביעת המס עכ"ל כבודו הגדול במקומו מונח ולא דק כלל בזה ודבריו תמוהים מאוד דהא שכחו לתבוע אותו היינו אחר הפשרה כי הרשב"ם בשיטתו עומד כאשר בארנו לעיל דס"ל דאחר הקביעות נמי מהני ואיך הביא הט"ז ראיה מזה דקודם קביעות מהני ואיך העלים עין דזה עצמו מיירי אחר הקבועות והוא תמוה מאוד הרי נתבאר שאין מקום להכרעתם זו ומקום הניחו לי מן השמים כי הדברים מוכרחים וברורים בע"ה ונ"ל ברור שלזה כיון הסמ"ע בס"ק ל"ז שכתב לתרץ דלא תקשי מזה לאדם בטל ולא ביאר בהדיא טעמא דמלתא וכתב הט"ז שדבריו תמוהים דהא בפטרו מתחלה מעצמו אין חילוק בין אדם בטל או שכחוהו להך דהכא ומ"ש התם דמהני טפי מהכא עכ"ד. ולדעתי שפתי הסמ"ע ברור מללו דודאי יש חילוק ולא הוצרך לבאר בהדיא כי ראה דאדם בטל קיל משאר אדם דמש"ה דעת הרבה פוסקים דאפילו אחר הפשרה ומכביד אפ"ה פטור וכן מה"ט קאמר הש"ס מלתא בפרדכת כאשר ביארתי לעיל דלדעת הנ"י מש"ה קאמר מלתי בפרדכת דדוקא בי' מהני קודם הפשרה אבל באינש אחרינא אפילו קודם פשרה לא מהני וכ"ז ברור גם מה שהבליע הט"ז תיבת או שכחוהו בתוך דבריו דברי תימא הה כמ"ש תחלה דהא שכחוהו היינו אחר הפשרה והקביעות וזה פשיטא דלא מהני רק בבטל וכמ"ש לעיל דדברי הר"א כהן תמוהים וכ"ז פשוט ומוכרח בע"ה באופן דכיון דיתברר דאין ראיה זו מכרעת תבנא לדינא כדברי הגאון מוה"ד אופנהיים שהבאתי לעיל דקודם הפשרה אפילו פטרו מעצמו לא מהני שכן משמע מהפוסקים יעו"ש באורך וכן מבואר ג"כ מדברי הסמ"ע הנ"ל מדהוצרך לחלק בין דין זה לדין אדם בטל דמהני שם פטרו מעצמו מוכח דס"ל דהכא אפילו מעצמו לא מהני וכן משמע מסתימת רמ"א וכן עיקר למעשה:
ועתה יתבאר שאלתינו ואומר דחייב ר, בער בנתינת הקווארטע וקאטלאווע בהמותר משני יורות מהטעמים שאבאר:
דהנה לענין הקווארטע כיון שההתפשרות הוא בחודש מרחשוון על כל שנה והשר פטרו לר' בער בחודש אייר אח"כ בעת התחלת האורנדא ממילא פטרו אחר הפשרה והוכבד על אחרים דבהא ליכא מתן דפליג דודאי לא מהני וחייב בנתינה זו עד מרחשוון הבא ומשם ואילך עד משך האורנדא דהיינו עד אייר לענין חצי השנה הזו הוי פטרו קודם הפשרה ואפ"ה לא מהני דנהי דהי' פטור זה מעצמו ולא בהשתדלות ר' בער מ"מ כבר הכרענו דלא מהני ואפילו אם לא הי' הדבר מוכרע והי' עומד בספק פלוגתא דרבוותא הי' מקום לומר דרבים מקרי מוחזקים לגבי היחיד כמו שהאריך בת"ה סימן שמ"א בנדון כזה ממש אלא שאין אנו צריכין לפלפל בזה כי כבר הדבר מוכרע ולית בי' ספקא לדינא כלל וכן ג"כ לענין הקאטלאווע שהתפשרותה בחודש אייר בין אם שכר קודם ההתפשרות בין אם שכר האורנדא אחר ההתפשרות בכל גווני לא מהני פטורו ודאי אם הי' מנהג קבוע שנעשה לכל הפחות ג' שנים רצופים שהמחזיק האורנדא פטור מנתינת אלו אז ודאי הי' פטור דאע"ג דבעת שהתחיל השר לפוטרו הי' גזלה דמלכותא מ"מ עתה שהוקבע ממילא ידוע הדבר שאין הוא בכלל הנתינה וכשמתפשרין הקהל עם השר אותן הפשר חוץ מהאורנדאר אבל מכיון שאין מנהג קבוע לא מהני כנ"ל וחייב ליתן בשוה כ"ז הוא ברור לדינא בלי שום פקפוק אחר העיון והבנה היטב והנראה לפענ"ד כתבתי: