אור ברסלב
נאות דשא שאלה כה

נאות דשא· רבי דוד שלמה אייבשיץ

שאלה כה

שאלה כד

שאלה אי מיתר לשחוט ולד בתוך שמונה ללידתו בסכין בדוק ולמכור הבשר לנכרים הא ודאי לנוחרו אסור דאולי בן קיימא הוא דהא אע"ג דעכשיו אסור מ"מ אינו רק ספק איסור דעדיין לא יצא מחשש נפל וא"כ אולי בן קיימא הוא ואינו רשאי לנוחרו דהו"ל מכוין לעשות סחורה בדבר האסור דהא אין זה נקרא נזדמנו לו נבלות וטרפות דאולי היתר הוא רק על זה אני שואל ומסתפק אם יש היתר לשחטו ולמוכרו לנכרים כי אינו רוצה להפסיד החלב שיניק הולד ע"כ דברי השואל.

תשובה יש להתיר מכמה טעמים חדא דממ"נ מותר אם ולד זה בן קיימא הוא א"כ כששוחטו עתה הוא היתר גמור ואין בזה איסור סחורה ואי נפל הוא א"כ ודאי דרשאי לעשות בו סחורה דהא הו"ל נזדמנו לו דברים טמאים בביתו דמותר למוכרם כמבואר בי"ד סימן קי"ז וקרא כתיב בנבלה או מכור לנכרי וליכא למימר איך נתיר לשוחטו דלמא אתי למיכל מני' דז"א דסוף סוף מיי"נ אי בר קיימא הוא אף שיאכל לא עביד איסורא ואי לאו בר קיימא הוא א"כ הו"ל נזדמנו דמותר למוכרן ולא חיישינן דלמא אתי למיכל מיני' והרי בעיקר עשיית סחורה בדברים האסורים כ' הרשב"א ז"ל הטעם הוא משום דלמא אתי למיכל מני' ואפ"ה בנזדמנו לא חיישינן דאין לו להפסיד ממונו בשביל גזרה זו ועוד יבואר בדברינו אח"כ טעמא אחרינא דליכא למגזר דלמא אתי למיכל.

איברא שיש לפקפק בהיתר הלזה, ממ"ש הרשב"א הובא בטי"ד סימן ק"ב דביצת ספק טרפה לא הוי דבר שיש לו מתירין לפי שאין המתיר עתיד לבא והקשה הצ"ץ בסימן ס"ט הא בלא"ה לא הוי דשיל"מ דממ"נ אם ימצא אח"כ שאינו טרפה איגלאי מלתא למפרע דלא הוי איסורא ואם ימצא טרפה אח"כ לא הוי דשיל"מ ותירץ דאפילו אם תמצא התרנגולת אח"כ שלא היתה טרפה מ"מ האי דאכיל ביצתה עביד איסורא בעוד שלא נודע משום דכל ספק איסור אסרי' רחמנא ולכן שפיר הוי דשיל"מ דלמה יאכלנו היום בעוד שהוא בספק איסור אי לאו משום דאין המתיר עתיד לבא עכ"ד והסכים לזה במ"י כלל ע"ד אות י"א ע"ש וכ"כ הפר"ח שם והשתא אנן נמי נימא הכי בנ"ד דנהי דמטעם ממ"נ שרי עתה דאם יחי' יתגלה שהי' היתר למפרע ואם לאו הו"ל נזדמנו מ"מ עתה שהוא בספק הרי אסרתו תורה וא"כ למה יעשה בה עתה סחורה בעוד שהוא בספק איסור דאעפ"י שיתגלה אח"כ שהי' בר קיימא למפרע אפ"ה כל שלא נתגלה זה איסורא רביע עלי':

אמנם כ דייקינן שפיר לא דמי כלל. דבאמת צריך להסביר היטב דברי הצ"צ דלכאורה קשיא עלי' דנהי דבאמת דכל זמן שלא נתגלה ההיתר אסרתו התורה מספק היינו היכי דליכא ממ"נ משא"כ בביצת ספק טרפה דבין כך ובין כך מותר. וא"כ מאן דאכיל לי' לא מחית נפשיה לספקא לי' כלל והתורה לא אמרה רק דלא ליחות אינש נפשי' לספיקא משא"כ בזה. והראיות שמביאין לדבריו האחרונים לאו ראי' הוא כלל לכה"ג. והרב פרי מגדים בסי' ק"ב הביא ראיה מאשה שנדרה והפר לה בעלה והיא לא ידעה כו'. דצריכה כפרה משום דנתכוונה לבשר חזיר אע"פ שבאמת הדבר הוא היתר ע"ש:

ובאמת לא הי' צריך להביא ראי' משם דשם הדבר לא הי' מסופק אצלה כלל ונתכוונה לודאי איסור ויותר הו"ל להביא ראי' מכל ספקא דאורייתא דאע"פ שהדבר מסופק אצלו אסרה תורה אלא דהיינו דלא ניחות נפשי' לספקא משא"כ הכא דבודאי לא עביד איסורא אין לנו ראיה כלל. והמ"י הביא ראיה לדבריו דאמר בירושלמי דנדרים הוי דשיל"מ שיוכל החכם להתיר לו אע"ג דכי מתיר לו עוקר הנדר מעיקרו ונמצא שלא היה כאן נדר כלל אפ"ה כל זמן דלא מתיר ליה אסור מש"ה הוי שפיר דשיל"מ עיי"ש לאו ראיה הוא כלל דהתם ודאי אסור לאכול עתה אדעתא שיתיר לו החכם דנהי דאחר ההיתר לא עביד למפרע איסור מ"מ עתה עביד איסור מש"ה שפיר הוי דשיל"מ דהחכם יתיר לו ואפ"ה עתה עביד איסור משא"כ בה"ג דביצה שהאיסור בספק ומותר ממ"נ א"כ עתה ג"כ ליכא שום איסור:

אלא דסברת הצ"צ לומר דביצה זו שאפשר שתותר ממילא בעוד שלא נתערבה לא הי' איסור על ביצה זו רק דלא תיחות נפשי' לספיקא עתה בעוד שלא נודע ממילא איסור זה הוי דשיל"מ ואינו בטל וליכא ממ"נ כלל דאנו אומרים באמת שתותר אח"כ והוי שפיר דשיל"מ דאפ"ה עתה לא יאכל משום דכל שלא נודע אסור לאכול מספק ואיסור זה יש לו היתר. וכן הוא מבואר בצ"צ יעו"ש ממילא בנ"ד אין ענין כלל לדברי הצ"צ דכיון דרשאי למוכרו ממ"נ או דהיתר הוא או דהוי נזדמן ממילא אע"ג דעכשיו אינו יודע באיזה היתר לא נקרא מחית נפשי' לספקא כיון דעכ"פ יודע עתה דבין כך ובין כך לאו איסורא עביד בשלמא בההוא דהצ"צ מחית נפשי' לספקא עתה דשמא הוא טרפה וכ"ת דאז בטיל ז"א כיון דדשיל"מ לא בטיל ואיסור זה שהוא רק מחמת הספק יהי' לו היתר ממילא ליכא ביטול משא"כ הכא דההיתר לאו מטעם ביטול אלא דבין כך וב"כ התירה תורה לעשות בו סחורה ממילא אעפ"י שהוא עתה אינו יודע איזה יכשר מ"מ שרי לי' למעבד כיון דבודאי לית בי' איסורא והבן היטב:

אכן יש לפקפק ולומר דדמי ממש לנ"ד לההוא דהצ"צ משום דהתורה לא התירו בנזדמנו אלא היכי דא"א לאותו היתר להיות ניתר דבכה"ג שפיר הו"ל נזדמנו וחסה התורה על ממונו משא"כ היכי שיש היתר לאיסורו לא קרוי נזדמנו דהא יכול להשהותו עד שיותר ולמוכרו בהיתר וכי היכי דנוהג דין דשלי"מ לענין דלא בטל ה"נ נוהג דין דשיל"מ לענין שאינו רשאי למוכרו עתה דלא מקרי נזדמנו ולא שייך בזה שהתורה חסה על ממונו כיון שאפשר למוכרו בהיתר ממילא נאמר עכשיו כסברות הצ"צ דבאמת שיותר אח"כ ממילא אזיל ליה היתרא דנזדמנו וכ"ת אם יותר רשאי למכרו גם עתה ז"א דכל עוד שלא נתגלה היתרו איסורא עביד דמחית נפשי לספקא ואיסור זה יש לו היתר ולא מיקרי נזדמנו ומ"מ נ"ל דליתא חדא דאי מדמית לי' לדשיל"מ ממש א"כ איכא הכא טעמא דרשב"א דאין המתיר עתיד לבא עכ"פ ולא מיקרי דשיל"מ ותו דשפיר הו"ל נזדמנו והתורה חסה כיון דמטעם הפסד חלב א"א לי להשהותו דבה"ג גם לענין ביטול לא הוי דבר שיל"מ וה"ל שפיר נזדמנו ממילא הדרן לקמייתא דל"ד לנדון דהצ"צ.

ובלא"ה הגאון בכרו"פ מפקפק גם על דברי הצ"צ וכבר כתבתי דהראיות אינן ראיות כלל כאשר ביארתי ואם תרצה לומ' דהא דאסיר לעבור על נדרו על סמך שיתירו החכם היינו משום דשמא לא יסתייע מלתא ולא יתיר החכם אבל אם היינו יודעים שהחכם יתירו אח"כ הי' רשאי לאכול מיד וא"כ בההוא דנדרים הוי ג"כ ממ"נ אם יתיר החכם רשאי לאכול עתה מאי חמרת דלמא לא יסתייע מלתא א"כ לא הוי דשיל"מ והוי ממש כנדון דהצ"צ ואפ"ה אמר בירושלמי דהוי דשיל"מ ואיכא ראי' לדברי הצ"צ ז"א כי אפילו לא יסתייע מלתא ועביד איסורא באכילתו אפ"ה כיון דאפשר בשאלה הוי שפיר דשיל"מ משא"כ במלתא דספקא דאם יאסר א"א בשום אופן שיהי' מותר ואיכא ממ"נ שפיר י"ל דשרי בכה"ג ובהכי ניחא דברי האו"ה שהביא המ"י שם שכתב דכל ספק איסור בטל ולא מקרי דשיל"מ לפי שכשיותר אגלאי מלתא למפרע שלא הי' נאסר מעולם ועוד כמ"ש הרשב"א דלא מקרי דשיל"מ אלא כשיותר בודאי עכ"ל או"ה ולפ"ד הצ"צ והמ"י צ"ל דאו"ה פליג אהרשב"א ומיפרך נמי מהירושלמי דנדרים ולפמ"ש ניחא הכל דלא דמי ספק איסור כלל לנדרים ואי משום הך קושיא שנתקשה הצ"צ על דברי הרשב"א דלמה הוצרך לה"ט דאין המתיר עתיד לבא הנה שערי תירוצים לא ננעלו וכבר נאמרו הרבה תירוצים ע"ז ולפי פשוטו העיקר דהרשב"א חדא ועוד קאמר ולא אתא אלא לאשמועינן הך מלתא דהיכי דאין המתיר עתיד לבא לא הוי דשיל"מ ונ"מ לכמה דברים והך דספק טרפה לדוגמא דעלמא נקטי' והרי גם או"ה עצמו אחר שהביא טעם הראשון כתב גם טעה השני כדברי הרשב"א אע"ג דהוא אך למותר אלא דכ' כן שיהי' נ"מ לכל כיוצא בזה ועוד נ"ל דמדברי הרשב"א גופא איכא ראי' לסתור סברת הצ"ץ דאלו לדברי צ"צ דאע"ג דעכשיו איכא ממ"נ להיתר לא מהני משום דאין לו לעמוד על הספק כל שיוכל לעמוד על הבירור וכאשר בארתי דבריו תחלה א"כ איך התיר הרשב"א מטעם שאין המתיר עתיד לבא עכ"פ והיינו אולי לא יתגלה שהי' מותר ז"א דהרי המתיר עתיד לבא עכ"פ דממ"נ יהי' מותר אחר שיתגלה ענין התרנגולת א"כ ממ"נ אם יתגלה דטרפה הוא הרי נתבטל ואם יתברר דכשרה הוא ג"כ מותר וא"כ הרי המתיר עתיד לבא עכ"פ ועתה אין מועיל הממ"נ מסברת הצ"צ משא"כ אח"כ ודאי בין כך ובין כך הוא מותר. וא"כ מאחר מה שאנו דנין על הביצה זו היינו כשנתערבה א"כ י"ל שפיר דשיל"מ. הגם שיש ליישב בדוחק מ"מ בדרך הישר נ"ל שזה סתירה גדולה לדבריו אע"כ דלא כהצ"צ אלא דגם עתה מותר ממ"נ והרשב"א חדא ועוד קאמר ובכלל דבריו שכ' שאין המתיר עתיד לבא נכללו שני הטעמים א"נ לדוגמא בעלמא נקטי' וכנ"ל ואין לתרץ ולומר דכי היכי שכתב רמ"א סימן ק"ב דאם האיסור לא הי' ניכר קודם שנתערב בטל אעפ"י שהוא דשיל"מ דבעינן דוקא שיהי' האיסור בעין ואח"כ נתערב יעו"ש ה"נ בהך ביצ' אעפ"י שהית' ניכרת קודם התערובת מ"מ לא הי אז דשיל"מ כיון שאין המתיר עתיד לבא בודאי ולא נעשית דשיל"מ עד שנתערב דאז המתיר עתיד לבא ממ"נ משא"כ קודם התערובת לא הי' המתיר עתיד לבא ואנן בעינן שיהי' ג"כ קודם התערובת דשיל"מ כי היכי דבעינן שיהי' האיסור בעין קידם התערובת דזה ודאי ליתא ועיין בפוסקים דין כלי שנאסר בבליעת איסור ואין להאריך יותר הר בידינו היתר א' לשאלתינו:

תו איכא טעם להיתר כיון שעושה בשביל הפסד החלב וכמו שהתיר בט"ז בסימן מן קי"ז לנחור התישים לצורך העורות אע"ג דזה לא נקרא הפסד רק שרוצה להרויח יותר בעירו מכ"ש הכא דיש הפסד החלב ואפילו האוסרים שם י"ל דמודי הכא ומ"מ לנחור אסור הכא מחמת ההפסד כיון דאפשר בשחיטה ומה"ט גופי' עדיף נ"ד מנחירת התישים דסתם עושה נבלה בידים שפיר י"ל דהוי מכוין מלאכתו בדבר האסור לסחורה משא"כ הכא בשוחט בסכין בדוק דלא ברי איסורי הרי היתר ב':

תו איכא טעם להיתר מהא דמבואר סימן קי"ז דהא דאסור מדבריהם מותר לעשות בו סחורה ומשמע אפילו דבר שיש לו עיקר בדאורייתא שרי וכן מבואר מלשון הברטנורא פ"ז דשביעית ע"ש ואיסור בהמה תוך שמונה דחיישינן לנפל היא רק מדרבנן דרשב"ג הוא דקאמר כל ששהא למ"ד יום באדם וח' ימים בבהמה אינו נפל ודייקינן מינה בשבת דף קל"ו הא לא שהה ספקא הוי ורבנן פליגי עלי' וסבירא להו דסתם וולדות דמספקא לי' אי כלו חדשיו מיד שנולד מחזיקינן להו בבן קיימא ולכתחלה היא דחיישינן לרשב"ג אבל בדיעבד הלכה כרבנן כמבואר באה"ע סימן קנ"ו וקס"ד וכמו שהאריך התב"ש בזה הבאתי ענינים אלו בסימן הקודם והא דכ' הרשב"א בתשובה הובא בסוף סימן ט"ו דאין עכו"ם נאמן להעיד ע"ז אפילו במסל"ת אע"ג דבדרבנן מהני מסל"ת כבר עמד ע"ז הרב פרי מגדים שם ע"ש וממילא כיון דאיסור דרבנן הוא מותר לעשות סחורה בו ואע"ג דאית לי' עיקר בדאורייתא וכנ"ל ודרך אגב אכתוב מה שנראה ליישב קושיות התיו"ט בפ"ז דשביעית שהקשה בהא דמוכיח הש"ס בבכורות דחלב בהמה מותר לאכול ולא אמרינן דהוי אמ"ה מהא דכתיב גבי דוד ששלח עשרת חריצי חלב ופריך ודלמא לסחורה ומאי פריך הא אם איתא דהוי אמ"ה אסור גם לסחורה ע"ש ואפשר ליישב דלכאורה מאי מוכיח דלמא לעולם הוי אמ"ה והנך חריצי החלב הי' מחלב שחיטה או מחלב ב"פ דלית בי' איסור אמ"ה וצ"ל דאפ"ה מוכיח שפיר דאם איתא דאסור גם חלב שחיטה יש לאסור משום מראית עין או משום גזרה כי היכי דאסור חלב שחיטה בבשר משום גזרה אע"ג דמן התורה מותר ולפ"ז פריך שפיר ודלמא לסחורה דחלב כזה דאין בי איסור אלא מדרבנן שרי לסחורה אע"ג דאית לי' עיקר בדאורייתא הגם דמשמע מלשון התוי"ט שלא הקשה קושייתו אלא למאן דס"ל דאיסור סחורה דאורייתא אבל למאן דס"ל דאיסור סחורה דרבנן לא קשיא לי' משום די"ל דבימי דוד עדיין לא נגזרה גזרה זו נ"ל דליתא דא"כ נשאר הקושיא דלמא הי' מחלב שחוטה אע"כ דפריך מטעם גזרה ואין להאריך בזה מה שהוא חוץ לענינינו הדרן לקמייתא דה"נ ולד תוך שמונה שהוא דרבנן מותר לעשות בו סחורה.

ונראה דאפילו בנולד בחודש השמיני נמי שרי אע"ג דכתב התב"ש בסימן ט"ו דבה"ג אפילו מדאורייתא חיישינן לנפל וא"כ הו"ל איסור דאורייתא וא"כ ליכא הך טעמא אפ"ה שרי חדא דהרי כ' התוס' בשבת דף קל"ו לענין ולד דאדם דאפילו לקולא אמרי' דאנן לא בקיאין בכלו חדשיו ואפי' חזינן דלא כלו אמרינן דלמא כלו ע"ש ומכ"ש בולד דבהמה דהא כ' התב"ש בסימן ט"ו ס"ק ט"ז דיותר יכולין לידע לאדם מבהמה א"כ כ"ש דבבהמה אמרינן לקולא דאנן לא בקיאין וממילא הו"ל ככל סתם יולדות וליכא בהו רק איסור דרבנן ותו דאדרבא יותר יש היתר בבן ח' ולא מבעיא לדעת התב"ש שסובר דבבן ח' אפי' חי ח' ימים איני יוצא מחשש נפל כאשר הבאתי כ"ז באריכות בסימן הקודם. וכ' דבעינן דוקא שימתין עד שיגדיל ויגדל וולדות באופן לא יסופק לשום אדם ויהיה נראה לעינים שהוא בר קיימא והיינו משום דפוסק כר אבוה ביבמות דף פ' בנפל דאדם שאינו יוצא מחזקת נפל כשהוא בודאי בן ח' חדשים אא"כ יהיה כ' שנה ומש"ה פוסק התב"ש בבהמה ג"כ לפי ערך שנה באדם דהיינו שיגדל וכאשר נתבאר זה בדברינו בארוכה בסימן הקודם דס"ל להתב"ש דבאופן אחר לא אמרינן האי בר ז' הוא ואשתהי עד חודש ח' אא"כ יש ראיה גדולה דהיינו באדם כ' שנה ובבהמה עד שתגדל וסובר התב"ש דאפי' הפוסקים דלא כר' אבוה היינו באדם אבל בבהמה מודי יעו"ש א"כ פשיטא דשרי לעשות בו סחורה דהוי כנזדמנו לו נבלות וטרפות דהא כתבו התוס' ביבמות שם דלר' אבוה דצריך כ"כ ראיה גדולה להחזיקו בבן קיימא הוי מלתא דלא שכיחא לגמרי ואזלינן בתר רובא דרוב הנולדים בחודש ח' נפלים ומיעוטא דמיעוטא יכולים להיות בן קיימא ולא חיישינן להו כלל ומש"ה תני שם בן שמונה הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו וגם אין מחללין שבת עליו דלא מחזיקינן ליה אפילו לספק פקוח נפש רק אמי שוחה עליו ומניקו מפני סכנת האם שלא ירבה החלב. ויש דברים הרבה אלא שאין להאריך) משום דמחזיקינן לי' לודאי נפל אם כן הו"ל נזדמני לו נבלות וטריפות ורשאי לפ"ז אפילו לנחרו ולקרעו כיון דכבר הוא נבלה ותו דלדעתי דצריך להמתין עד שיגדילו נראה פשוט דאסור להשהותו מדרבנן דבזמן רב כזה חיישינן לתקלה הגם דנראה מלשון התב"ש סימן ט"ו סקט"ו דמותר להשהותו באמת תמי' לי מאוד דהרי הוא עצמו רצה בסימן י"ג סקט"ו לומר דאסור להמתין אפילו ח' ימים משום תקלה ע"ש רק שדחה דאנן קיי"ל דל"ח לתקלה ממילא בזמן מרובה דקיי"ל בספק טרפה דאסור להשהות יב"ח ומה לי ספק טרפה מה לי ספק נבלה ובהיות כן דאסור להשהות ודאי ס"ל נזדמנו דאם נאסור לו לבלתי ימכור עתה א"כ יפסיד שיצטרך להשליכו לכלבים מאחר שחכמים אסרו עליו וממילא אע"ג דאיסור סחורה מדאורייתא היכי דלא נזדמנו מ"מ הכא אחר שרבנן אסרו עליו התורה התירה עליו למכור וכה"ג כתב במג"א לענין מצא חמץ תוך פסח דמאחר דחז"ל אסרו לטלטל תו לא עבר בבל יראה (ומכ"ש לשיטת הסוברים דאיסור סחורה הוא מדרבנן כאשר יבואר אי"ה) ה"נ בזה מאחר שחכמים חששו לתקלה תו אין בו איסור סחורה דהו"ל נזדמנו והרי כתב המ"י כלל ע"ב אות ח' דקרוב לודאי שיבא לתקלה בהשהותו זמן רב לא חשבי לי' לספ' כלל ע"ש ואע"ג שהמ"י כלל ע"ד אות י"ט כ' לשיטת הרמב"ם דחמץ הוי דשיל"מ דניתר אחר פסח אע"ג דאסור להשהותו דחמץ ע"י תערובות אסור ג"כ להשהותו וא"כ איך הוי דשיל"מ ותירוץ דהא דאסור להשהותו וצריך לשרפו היינו רק משום חשש תקלה אבל מדאורייתא מותר להשהותו מש"ה הוי דשיל"מ ע"ש פשיט' דל"ד לנ"ד דהתם מאחר דמדאוריית' יהי' מותר והרי אמרו חז"ל דשיל"מ לא בטל ואין לו שום היתר משא"כ איסור סחורה שיש לו היתר בנזדמנו ממילא מיד שחכמים אסרוהו הי"ל נזדמנו וק"ל הרי בארתי באידך דלשיט' התב"ש לא מבעיא ופשיטא דשרי למוכרו אלא אפילו לשיטת הפרישה כאשר ביארתי בסימן הקודם שדבריו עיקר להלכה דאפילו בודאי בן ח' כל שחי ח' ימים יצא מספק נפל משום דאמרינן בר זיי"ן הוא ואשתהי ובכה"ג כתב התוס' דכיון דיצא מידי ספק נפל בשמונה ימים הוי מלתא דשכיחא שיהי' בן קיימא וא"כ לא שייכי הנהו טעמים שכתבתי לשיטת התוס' מ"מ הא משמע בהדיא מדברי התו' שם ד"ה והא תניא דבכה"ג למ"ד דסגי בשלשים יום אזי היכי דגמרו סימני הולד הוא כשאר ולד דעלמא יעו"ש מבואר כך בהדיא וא"כ לא חיישינן לי' אלא מדרבנן וא"כ הדר הו"ל בן ח' שגמרו סימניו ככל ולדות דעלמא דליכא בהו רק איסור דרבנן ומותר לעשות בהן סחורה ואם נפשך לומר דיש בזה איסור תורה היכי דנולד לח' ג"כ יהי' מותר דהא ודאי לשיטת הפוסקים כרבה תוספאה דעביד עובדא עד תריסר ירחי שתא דאמרינן אשתהי הרי דאפילו בלא ראי' כל דהו אמרינן אשתהי א"כ הו"ל מלתא דשכיחי טובא להיות אשתהי והוי ככל וולדות דעלמא שהן ספקות אם כלו חדשיו או לא דאמרינן כיון שגמרו שערו וצפרניו ונולד כדרך הנולדים אזלינן בתר רוב ולדות שכלו חדשיהן ה"נ בזה כיון דשכיח להיות אשתהי רק דלשיטת התו' דלא פסקו כרבה תוספאה כאשר בארנו בסימן הקודם וכתבנו שם דכרבה תוספאה הוא דלא ס"ל משום דאיהו ס"ל אשתהי בלי שום ראיה משא"כ כרשב"ג פסקו שפיר אפילו בבן ח' ודאי אמרינן אשתהי משום דאיכא ראיה דגמרו סימניו וגם חי שמונה או למ"ד באדם וא"צ דוקא ראי' גמורה יעו"ש ממילא דלשיטה זו שפיר י"ל דבבן ח' חיישינן מדאורייתא לנפל כל שלא חי עדיין ח' ימים. א"כ לפ"ז אמרינן דאשתהי הוא מיעוט דאע"ג דשכיח מ"מ אינו אלא מיעוט דשכיח ממילא אזלינן בתר רובא ומחזקינן לי' לנפל ודוקא לענין שיהיה מותר לטלטלו או לחלל שבת עליו וכה"ג אבל באמת כל שמונה מחזיקינן ליה לנפל לפי שיטה זו וכן לפ"ד התב"ש בסימן י"ג דבבהמה ליכא יולדת לזיי"ן א"כ פשיטא דמחזקינן ליה עתה לנפל ולענין עיקר הדין ביארתי בסימן הקודם שם מה שנ"ל להלכה ועכ"פ בנ"ד לכל הדעות שרי למכור בלי שום פקפוק כאשר נתבאר הרי ביארנו היתר שלישי לענין שאלתינו.

תו איכא טעמא להתיר בנ"ד אפי' אם הי' אסור לעשות סחורה באיסור דרבנן דהא דפסקינן בשבת הלכה כרשב"ג היינו לכתחלה דוקא בעינן שהה כרשב"ג אבל עיקר הדין בדיעבד קיי"ל כרבנן כמ"ש הרא"ש לשם ומה"ט קיי"ל באה"ע סס"י קס"ד דאם מת הולד תוך למ"ד ועמדה ונתקדשה היבמה לשוק אם אשת כהן היא דלא אפשר בחליצה וכן בא"י ואין היבם לפנינו מותרת לבעלה אעפ"י שלא נחלצה משו' דבדיעבד הל' כרבנן דמיד שנולד מחזקי' לי' לבר קיימא ודוקא בא"י והיבם לפנינו הוא דאמרי' חולצת דזה מקרי לכתחל' ולכתחל' חיישי' לדרשב"ג וכן מבו' בכמ' דוכתא דבדיעבד הלכה כרבנן ומה"ט כתב הב"י בסימן ט"ו דקצת גאונים ס"ל דבדיעבד אם נשחט בתוך שמונה כשר וכאשר כבר האריך בזה התב"ש סימן ט"ו סקי"ב ולא כהפר"ח ע"ש כי דבריו ברורים וכתב שם שהדעת נוטה לסברות הגאונים האלו דבדיעבד שרי אלא שהפוסקים לא פסקו כן וס"ל דשאני דיעבד דהוצאת אשה מבעלה מדיעבד דממון דפסידא דממון אינו דיעבד גמור כ"כ יעו"ש ממילא פשיטא דאם עבר ואכל מוולד שנשחט תוך שמונה לא עביד אפילו איסורא דרבנן דהא בדיעבד גמור הלכה כרבנן וממילא כיון דטעמא דאיסור סחורה הוא משום דלמא אתא למיכל מיני הרי זה ככלל המסור בידינו דכל מידי דבדיעבד שרי מותר לעשות לכתחלה על סמך התיקון ולא גזרינן דלמא יעבור ולא יעשה התיקון כיון דבדיעבד שרי ה"נ דכוותי' דמותר לשחוט לכתחלה על סמך שלא יאכלנו אלא ימכרנו ולא גזרינן דלמא אתא למיכל מיני' כיון דבדיעבד כשיאכלנו לא עביד איסורא ולא תימא דלא אמרינן סברא זו אלא היכי דבדיעבד שרי לאכול אף לכתחלה כגון בדין השוחט שכתב הרא"ש כשאין ידוע אם הוא מומחה מותר ליתן לו לכתחלה על סמך שיבדקנו אח"כ ול"ח דלמא ישכח מלבדוק כיון דבדיעבד אף אם לא נבדק מותר לאכול הבשר אף לכתחלה דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם משא"כ הכא דאפילו כי עבר ושחטו אסור לאכול רק דכשיאכל לא עבר על שום איסור ולא מקרי עבריינא אבל עכ"פ כיון דאסורא איכא אפי' בדיעבד למיכל מיני' גזרינן שפיר דלמא אתא למיכל מיני' דז"א דהא מבואר בסימן צ"א בט"ז סק"א וסק"ז לענין מידי דבעי קליפה או הדחה דכתב שם הט"ז להסוברים דמדבעי קליפה או הדחה שרי בדיעבד אם בשלו בלא קליפה רשאי לסמוך לכתחלה על סמך שוקלפנו ול"ח דלמא אשתלי ואכיל בלא קליפה כיון דבדיעבד לא עביד איסורא והתם ודאי אפילו דיעבד אסור לאכול לכתחלה בלא קליפה והדחה וכמ"ש הש"ך שם בסק"ח דבודאי אף אם בשלו בלא קליפה מ"מ הקליפה עצמו אסורה אלא משום דכי אכיל לא עביד איסורא מש"ה לא גזרינן לכתחלה וה"נ דכוותי' ואין לפקפק איך נתיר לו לעשות לכתחלה דבר שכיעשהו יהי' ניתר האיסור בדיעבד ואנן לא אמרינן אלא דרשאי לצרור במטפחת אחת בשר וגבינה ול"ח שמא יגעו כיון דאפילו יגעו יהי' מותר בדיעבד ע"י הדחה ול"ח דלמא משתלי להדיח משא"כ אלו הי' מותר דיעבד בלי הדחה אפשר דהי' אסור דחיישינן שמא יגעו ועבר על איסור ואין לו תקנה וה"ה כאן בנ"ד איך נתיר לו לשחוט לכתחלה ולעשות האיסור מאחד דמיד כשיעבור על האיסור ניתר בלי שום תקנה ז"א דהא באמת אסור אף דיעבד כששחט רק דאנן אמרינן דבדיעבד אם אכל לא מקרי עבריינא ותו נראה דגם בכה"ג דמותר בדיעבד ל"ח לכתחלה ועיין במג"א סימן תמ"ו סק"ג ובי"ד סימן א' ע"ש ואין להאריך הרי בארנו היתר ד'.

תו איכא טעמא להתיר לדעת הסוברים דאיסור סחורה מדבריהם משום גזרה דאסור למיכל ולאו גזרה דאורייתא היא א"כ בנ"ד בסתם וולדות שהם ספיקות אי כלו חדשיו או לא ה"ל ספיקא דרבנן ולקולא (ואפי' בבן ח' ג"כ יש להתיר אע"ג דקיי"ל בסימן ק"י דלא מקרי ספק אלא כששני הצדדים שקולים אבל מידי דלא שכיח לא נחשב לספק מ"מ למה שביארתי בסימן הקודם דהעיקר כהפרישה דאפילו בן ח' כשחי זיי"ן ימים אינו נפל דאמרינן אשתהי וכבר כ' תוס' ביבמות דף פ' דלמ"ד בבן ח' דיצא מכלל נפל בזיי"ן ימים הו"ל מלתא דשכיחי ע"ש בד"ה והא ממילא שפיר הוי ספק ועוד אפילו אשתהי לא שכיח י"ל בר זיי"ן הוא ונתאחר משום קליטת הזרע כאשר ביארתי בסימן הקודם באורך ותו דכתבו התוס' בשבת דף קל"ו דאפילו וולדות בני ח נחשבים לדידן כסתם וולדות שהם ספקות משום דלא בקיאינן ע"ש שכתבו סברא זו אפילו לקולא ומכ"ש בבהמה דאמרינן הכי וכמ"ש לעיל ואין להאריך. והבן) ואע"ג דרוב גדולי הפוסקים ורוב תשובות האחרונים כולהו ס"ל דאיסור סחורה מדאורייתא כמ"ש הפר"ח וכה"ג בסימן קי"ז ע"ש מ"מ י"ל כמ"ש בתשובת חוות יאיר סימן קמ"ב דאפילו הסוברים כך היינו בשרצים דבהו איירי קרא אבל בנבלות וטרפות מודים דאין איסור סחורה רק מדרבנן משום דלא כתיב קרא ממילא לפ"ז יודו בנ"ד דהוא ספק נבלה והוי ספיקא דרבנן ואע"ג דכתב בח"י שם וכ"ת נילוף משרצים איכא למפרך שכן לא היתה להן שעת הכושר ע"ש וא"כ הגם דנבלה מותר בסחורה שהי' לה שעת הכושר מ"מ נבלה זו שבנ"ד לא הי' לה שעת הכושר ליכא פירכא ילפינן משרצים ז"א שהי' לה שעת הכושר במעי אמה ותו שיש במינם שעת היתר לאכילה כדאמרינן בשבת דף קל"ו וא"כ שפיר הו"ל ספקא דרבנן ועיין מה שאכתוב אח"כ הרי היתר ה':

תו איכא למימר לדעת הרבה גדולי ראשונים דספקא דאוריי' לחומרא הוא רק מדרבנן א"כ בספק נפל אפילו הי' ספק השקול ולא אמרינן כלל רוב וולדות אינן נפלים מ"מ אין בו אלא חיסור דרבנן וכל איסור דרבנן מותר בסחורה ולא מקרי אתחזיק איסורא דהא לא הי' תחלה רק אמ"ה ועיין בש"ך וט"ז י"ד סימן ק"י מה שהשיגו על המ"ב ע"ש ואין להאריך ושוב מצאתי בספר באר יעקב בי"ד סימן קי"ז שכתב כשני היתרים אלו שכתבתי ע"ש בסוף תשובת הרב מו"ה יעקב וז"ל דכל ספק טרפה הן ספק בגוף הענין או ספק פלוגתא או חיקו מותר בסחורה לא מבעיא להרמב"ם דספקא דאורייתא הוא מדרבנן וכל איסור דרבנן מותר בסחורה אלא אפי' להחולקים על הרמב"ם מ"מ השיטה המחוורת בש"ס דאיסור סחורה מדרבנן ולכל הפחות כמ"ש ח"י דנבלות וטרפות הוא דרבנן וא"כ הוי ספק דרבנן ואף שיש לפקפק כיון דהספק הוא בגוף האיסור וגוף האיסור הוא דאורייתא מ"מ כיון דעיקר טעם משום דלמא אתי למיכל הו"ל ס"ס שמא לא יבא לאכול ואת"ל יבא שמא אינו אסור ואף אם יש לפקפק מצד מה על ס"ס זו מ"מ כיון דאינו אסור אלא מדרבנן משום דלמא אתי למיכל מאן לימא דגזרו בספק וכן הביא הכה"ג בשם שו"ת פני משה וכן נראין דברי הפר"ח ואף שהם סוברים דאיסור סחורה דאורייתא אפ"ה סמכו ע"ז מכ"ש לפמ"ש דהעיקר שהוא דרבנן ובזה יש ללמוד זכות על המנהג שנשתרבב באשכנז דישראל קונה מחברו בשר טרפה ומרויח במה שמכרו לנכרים ואין מוחה בידם כיון דכל האחרונים לא ס"ל כהט"ז דמתיר בכה"ג אלא משום דרובא דרובא מה שאנו מטריפין בבהמה בסרכות הם ספקות ופלוגתת וחומרת יתרות וזה מותר בסחירה ולא חשו רבני אשכנז ופולין שמא יזדמן ודאי טרפה משום דהוא מלתא דל"ש שיזדמן כך ואם יזדמן אולי לא יזכור לישראל חברו מש"ה לא מיחו בהם עכ"ד ודומה לדבריו כ' החק יעקב על זה שנהגו בשאלת חכם בפסח אם הורה לאיסור מטלטלין לביתם ולא חשו למוקצה משום שע"פ הרוב כל האיסורין הן רק מחמת חומרא ע"ש וכן מה שעשה הרב הנ"ל דבר זה לס"ס נראה דדמי ממש למה שהתירו למכור ס דרוסה לנכרי מטעם ס"ס ואף שהש"ך פקפק שם יש בזה דברים ארוכים אין כאן מקומו עכ"פ אנו רואים שעל ב' היתרים אלו לבד סמכו למעשה מכ"ש בנ"ד שבארתי ששה טעמים ברורים להתיר וכמ"ש.

העולה מכל מ"ש דמכל הנך טעמי מותר לשחוט הולד בתוך שמונה שחיטה יפה ולמכור לנכרים בין בסתם וולדות שהם ספק אם כלו חדשיו ובין אם נודע שהוא בן ח' חדשים אך לא ישחטנו לבדו משום ברכה לבטלה אבל לנבלו בידים אסור אפילו בבן ח' חדשים דאין זה ודאי איסור והו"ל מכוין מלאכתו לעשות סחורה בדבר איסור ואע"ג דאיסור סחור' דרבנן אין לעשות בידים ספק' דרבנן הנראה לפענ"ד כתבתי:

תוכן העניינים

נאות דשא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה