אור ברסלב
נאות דשא שאלה כד

נאות דשא· רבי דוד שלמה אייבשיץ

שאלה כד

שאלה כג

שאלה בהמה שהיתה מקשה לילד והוציא עבור את ידו לחוץ. ואח"כ שחטו האם בהיות היד עדיין בחוץ והוציאו העבור והרי הוא בן ט' חי והאם נמצאת טרפה מה דינו של העבור אם יש לו היתר בשחיטה או לא ומה דין החלב אם אסור או מותר.

תשובה תחלה נבאר דברי הש"ך בי"ד סימן י"ד סכ"ז על מ"ש בש"ע אם יצא חציו ברוב אבר ה"ה כילוד וז"ל הש"ך דדין זה הוא איבעיא דלא איפשטא ופסקו הפוסקים לחומרא והלכך אם הוא בן ט' מת או בן ח אפילו חי חיישינן שמא ה"ל כילוד ואסור הכל אפילו מה שנשאר בפנים ומשום דשמא הוא כילוד ולא הועיל לו שחיטת אמו ושחיטת עצמו אין לו דנפל הוא) ואם הוא בן ט' חי אז מה שיצא לחוץ אסור דשמא אינו כילוד והוי כבשר שיבא חוץ למחיצתו ונאסר (ושחיטת עצמו לא מהני כיון שמה שבפנים מותר בשחיטת אמו והו"ל כשחוט ואין לו סימנים שיתירוהו) אבל מה שבפנים מותר ממ"נ אפילו היתה אמו טרפה בשחיטת עצמו עכ"ד דברי הש"ך ואחרונים ובראשם הפר"ח השיגו עליו ועל הב"ח העומד בשיטתו לומר דהיכי דאמו טרפה הואיל ושחיטת טרפה אינו מתיר לעבור וטעון שחיטת עצמו כמבואר בסימן י"ג ד' סימנים אכשרי' בי' רחמנא א"כ אין כאן איסור יוצא דאיסור זה לא נאמר אלא היכי דהולד כולו מותר בשחיטת אמו והרי כל הולד כשחוט ואין לו סימנים מש"ה אבר היוצא אסור משום אמ"ה דאין לו סמנים שיתירוהו אבל היכי דנולד כולו קודם שנשחט אמו מותר אפילו אבר היוצא כמבואר שם בסימן י"ד כיון דכל הולד כולו טעון שחיטה והא נמי דכוותי' כיון שהאם טרפה הרי לא ניתר הולד וא"כ הכל מותר בשחיטת עצמו זהו תורף דברי האחרונים והגאון בתבואת שור כ' לתקן דברי הב"ח והש"ך שיהיו דבריהם קיימים והוא דהא שחיטת טרפה אף על פי שאינו מתיר באכילה מטהר מידי נבלה אם כן העבור אשר בפנים כבר נטהר מידי נבלה אף על פי שהאם טרפה ומבואר ג"כ בגמרא דשחיטת האם מטהרת האבר היוצא מידי נבלה אגב גררא דעבור והמציא התב"ש דדוקא היכי דעבור כולו ניתר באכילה אז הוא דמטהר האבר מידי נבלה משא"כ כשהאם טרפה דגם העבור אינו מותר רק מידי נבלה אזי האבר לא נטהר מידי נבלה. ולפ"ז הוי כל העבור כשחוט לענין נבלה וממילא ליכא להאי עובר סימנים שיתירו האבר מידי נבלה ומש"ה אע"ג דלענין אכילה צריך כל העובר שחיטה ובכללו יכול להיות ניתר גם האבר מ"מ כיון דלענין נבלה אין לו סימנים ממילא נשאר ההוא אבר נבלה עכ"ד התב"ש ע"ש שהאריך בדברים אלו ועדיין מתקשים בזה כל הלומדים בישוב דברי הש"ך במ"ש ואפילו היתה אמו טרפה מחי אפילו היא זה ואדרבא כשאמו טרפה פשיטא דמותר מה שבפנים ואדרבא אפילו מה שבחוץ היה ראוי להתיר כדברי הפר"ח אי לאו מה"ט דיהיב התב"ש ועכ"פ מאי אפילו דקאמר וכן הרגיש הרב בפרי מגדים. וצ"ל בדוחק דלשון אפילו אאסירו מהדר לומר דאפי' היתה אמו טרפה אפ"ה מה שבחוץ אסור ולא תימא כדברי הפר"ח כך מיישבים העולם בדוחק אבל הלשון דחוק מאוד דבהדיא כ' הש"ך האי אפילו אהיתרא דמה שבפנים והא ודאי אינו מדוקדק וכ"כ בספר פרי מגדים יעו"ש.

אמנם קשיא לי בגווי' טובא מהא דאמרינן בסנהדרין פ' חלק דף קי"ב ע"א אמר רב חסדא בהמה חצי' של עיר הנדחת וחצי' של עיר אחרת אסור הכל עיסה חצי' של נדחת וחצי' של עיר אחרת מותר חצי השני מ"ט בהמה לאו כמאן דפליגי דמי עיסה כמאן דפליגי דמי ופירש"י דבעיסה חצי' דלאו נדחת שרי דאעפ"י שהוא כולה גוף א' ויש בה חצי דנדחת אפ"ה שרי דכמאן דפליגי דמי משא"כ בהמה כיון דבהמה דנדחת אסרה תורה ואין שחיטתה מתירה באכילה ממילא שחיטה דידה כמיתה והשתא הואיל וחצי נדחת אין לה סימנים שיתירוה באכילה אלא הוי כמנבל וא"א לכזית בשר בלא שחיטת כל שני הסימנים מש"ה גם חצי השני' אסורה ע"כ הרי דהיכא דיש לפנינו בהמה אשר בחצי' אין מועיל שחיטה אזי כולה אסורה וכן פסק הרמב"ם בפ"ב מה' עכו"ם והשת' לפ"ד התב"ש כ"ה דחצי שבחוץ אסו' יהי' אסו' גם חצי הפני' דדלמא לא הוי לידה א"כ הוי חצי החיצוני אמ"ה כמ"ש הש"ך סקי"א דאבר היוצא דין אמ"ה עליו וכששוחט נעשה נבלה דלא הוי שוחט רק ממית וה"נ בחצי שבחוץ אין לה סימנים וכי שחיט לחצי סימן של היוצא אינו שוחט אלא ממית א"כ אין מועיל גם לאידך שחיטת עצמו להתירו באכילה ואין לחלק ולומר דל"ד דהתם חצי דנדחת מצד עצמו אין לה שחיט' מש"ה אין מועיל שחיטה לכולה משא"כ הכא חלק גופי' לא נאסר אלא מחמת הפנימי דהיינו מצד שהפנימי טהור מידי נבלה וכדברי התב"ש וא"כ כיון דלענין אכילה עדיין לא ניתר גם הפנימי א"כ לאכילה יש שחיטה לכל העבור רק לנבלה לא מהני לחיצון ולנבלה כבר הותר הפנימי ואין צריך שחיטה רק לענין אכילה דז"א דסוף סוף כיון דחיצון אין לו טהרה מידי נבלה בשחיטה פשיטא דגם לענין אכילה לא מקרי שחיטה וכמ"ש התב"ש דאם שם נבלה עליו איך יותר באכילה וא"כ שחיטתה מיתתה וא"כ דמי ממש לנדחת ואם היינו אומרים חילוק זה או איזה חילוק אחר אשר הש"ך ע"ר מחלק וכמ"ש עוד אי"ה אח"כ לפ"ז א"ש לשון אפילו שכ' הש"ך אהיתרא דמה שבחוץ דהא לפי דברינו מה שאמו טרפה מגרע גרעה דבשלמא היכי שהאם כשרה א"כ אם כילוד כולו מותר ואם לאו כילוד זה ניתר בשחיטת אמו והחיצון הוא יוצא והפנימי אין לו שייכות לזה דהא ניתר בשחיטת אמו משא"כ כשהאם טרפה. בשלמא אם הוא כילוד צריך הכל שחיטת עצמו משא"כ אם אינו כילוד צריך העבור הפנימי שחיטה לאכילה ולנבלה כבר הותר והחיצון א"א שיותר ושחיטתו מיתתו א"כ א"א לשחיטת עצמו להתיר גם הפנימי כמו בנדחת א"כ ה"א דגם הפנימי אסור לזה כ' הש"ך שפיר אפי' היה אמו טרפה מות הפנימי בשחיטת עצמו ואגב אורחין נראה דגם דברי הש"ך בס"ק ב' א"ש שכ' שם בענין הוציא העובר את ראשו ניתר כולו בשחיטת עצמו דוקא אפילו אמו טרפה ניתר בכך עכ"ל ותמה התב"ש באות ב' מאי אפילו דהא אדרבא כשהאם טרפה ניתר מדינא בשחיטת עצמו אפילו אינו כילוד יעו"ש ועיין בשפתי דעת שם שנדחק מאוד שם ליישב ולפי דברינו דברי הש"ך נכוני' דלא מבעי' באמו כשרה אף אם אינו כילוד הי' הפנימי ע"כ מותר בשחיטת האם אלא אפילו אמו טרפה דאז אי לא הוי כילוד צריך הפנימי שחיטה לענין אכילה ולענין נבלה כבר נטהר וא"כ החיצון אסור ולא מהני לי' שחיטה וה"א דגם הפנימי אסור דדמי לנדחת דאע"ג דליכא כאן רק הראש מ"מ הלא עיקר חיות תלוי בראש וכמו שאבאר לקמן אי"ה לז"א הש"ך דאפ"ה שרי הכל משום דבאמת הו"ל כילוד כן נ"ל נכון. והתב"ש ופר"מ לא נחתו לסברא זו מש"ה הוקשה להם שפיר לשון אפילו דהא כי היכי דבאם כשרה הפנימי מותר בשחיטת אמו אי אינו כילוד והיוצא אסור ה"נ באם טרפה ויותר מזה דבאם טרפה הוי לן להכשיר גם החיצון כיון דכל העבור צריך שחיטה אלא דאסור מטעם שנשאר עליו איסור נבלה והפני' ניתר עתה לאכילה בשחיטת עצמו א"כ אין שייכות לשון אפילו דהא גם לשון אפילו שבס"ק זיי"ן לא נתיישב אצלם עד שהוצרכו לומר דלשון אפילו אאיסורא דמה שבחוץ מהדר וכמ"ש תחלה ובההוא דסק"ב לא שייך למימר הכי דהא שם באמת הכל מותר דהו"ל כילוד מש"ה הקשו התב"ש והפר"מ שפיר אבל לפי הסברא שחדשנו בע"ה דהיכי דאין לחצי' שחיטה יש לאסור הכל כי ההוא דנדחת וא"ש לשון אפילו שבס"ק זיי"ן אהיתרא א"כ גם בסק"ב א"ש דלא מבעיא באם כשרה דאז אפילו אינו כילוד מותר עכ"פ הפנימי בשחיטת האם אלא אפילו האם טרפה דאז אם אינו כילוד יש סברא לאסור הכל אפ"ה שרי דהו"ל כילוד ואע"ג דלפ"ד הש"ך באמת יש חילוק בין זה לנדחת ושרי הפנימי גם באם טרפה אפי' לא הוי כילוד וא"כ לא הי' צריך הש"ך ליתן טעם בסק"ב משום דהו"ל כילוד אלר דקושטא דמלתא קאמר דמשום ה"ט דהו"ל כילוד גם החיצון שרי בין בכשרה בין בטרפה משא"כ אי לא הוי כילוד הי' החיצון אסור בין באם כשרה בין באם טרפה כן נ"ל נכון בעזה"י:

אלא דכל זה כתבתי לפלפולא ליישב לשון הש"ך לפי שיטתו ושיטת הב"ח והתב"ש והפר"מ דכולהו ס"ל לחלק בין הך דהכא להך דנדחת דאע"ג דאין שחיטה לחצי החיצון מ"מ לחצי הפנימי מועיל השחיטה אבל לדינא צלע"ג דמה שחילקתי תחלה בין זה לנדחת כבר ביארתי דלא מסתבר כלל ולכאורה רציתי לפרש דשאני התם בנדחת דהם שותפים בבהמה בכל אבר ואבר ממנה וממילא דגם הסימנים של בהמה הם חצי דנדחת ומש"ה הוא דאמרינן דכי שחיט חצי דנדחת לא הוי כשחוט אלא כממית דהיינו כששוחט חצי הסימן השייך לנדחת משא"כ כאן דהראש והסימנים הם בפנים ובהא לא איכפת לן דנימא כששוחט הסימנים הוי כממית לענין חצי דחוץ דל"ח להא דלהך חצי' דחוץ הוי כממית ולכך חצי' דפנים הוי כשוחט וה"ה בנדחת אי הוי כה"ג כגון שהם שותפין בבהמה זו וביררו כ"א חלקם כבר כגון שבעת שקנו יחד הבהמה ביררו דבריהם לומר חלק עיר זו מן הראש עד חצי הגוף וחצי השני שייך לעיר הנדחת שרי ג"כ חצי דלאו דנדחת כיון שהסימנים כולם שייכים לעיר דלאו דנדחת מש"ה אע"ג דכי שוחט הסימני' הוי כממית אידך חצי' לא איכפת לן בהא דלגבי חצי' זו הוי מיתה ולגבי חצי' זו הוי שחיטה יפה ואנן לא קפדינן אלא היכי שחצי הסימן שייך ג"כ לנדחת דאז שחיטת החצי סימן זה הוי מיתה גמורה ומש"ה בנ"ד דאינו כך לק"מ כך עלה בדעתי לכאורה ולפ"ז אלו יצויר שיצאו קצת מסימנין של עובר לחוץ ועדיין לא יהי' כילוד נתבטל איסור יוצא לפ"ד הש"ך והרבה אחרונים בסימן י"ד דטעם איסור יוצא היינו לפי שהנשאר בפנים ניתר בשחיטת אמו והו"ל כשחוט וכששוחטן אח"כ אין זו שחיטה אלא מיתה ומש"ה אבר היוצא אין לו סימנים שיתירוהו ולפי דברינו אלו אין זה אלא כשהסימנים בפנים וניתרו בשחיטת אמן והם כשחוטים ממילא אין להאבר היוצא סימנים שיתירוהו משא"כ כשהסימנים בתוך אבר היוצא ממילא כששוחטין אע"ג דלגבי חצי' הפנימי ה"ל כמיתה בעלמא מ"מ לגבי החיצון הו"ל שחיטה כשרה דבהא לא איכפת לן וכנ"ל וזה דחוק מאוד דמלתא חדתא כי הא לא תשתמט בש"ס או חד מהפוסקים להשמיענו ואע"ג דלכאורה לא יצויר שיצאו הסימנים ולא יהי' כילוד דאי דרך הראש הו"ל כילוד ואי דרך מרגלותיו כבר יצא רובו מ"מ הו"ל להש"ס להשמיענו דהא כמה איבעיות נאמרו בזה בפרק המקשה על דרך דרוש וקבל שכר אשר א"א כלל שיהיה במציאות וכמ"ש רש"י לשם ומכ"ש ענין זה דאפ"ה הוא במציאות מעט. ותו דהא יכול להיות דבר זה במציאות קרוב באיבעיא דש"ס בנחתך דסליק בתיקו אי בעינן רובא בבת אחת או לא ולחומרא עיין בש"ך סק"ז וס"ק יו"ד והשתא אם יצא העבור עד הסימנים ואיכא רובא חלא שחותך מעט קודם שיצא רובא ועתה אחר החתיכה אין ביוצא זה רק מיעוט ובה"ג הו"ל לאשמעינן דלא אסרינן לעובר אלא ניתר בשחיטת עצמו ממ"נ אם לא בעינן רובא בב"א והו"ל כילוד ניתר בשחיטת עצמו ואי בעינן רובא בב"א א"כ ניתר הפנימי בשחיטת אמו והחיצון בשחיטת עצמו הואיל והסימנים בחוץ וכ"ת כיון שחתך רוב אבריו א"א שיהיה ניתר בשחיטת עצמו דז"א לתירוץ השני של הש"ך סק"ז גם בהא לא שייך כלל סברא זו דהא באמת לא חתך רק מיעוטא דמיעוטא אלא דאחר שחתכו ליכא רוב יוצא ומש"ה דבר זה רחוק בעיני אלא הסברא הוא דכל שאין מועיל השחיטה לחצי הבהמה אין מועיל גם לחצי השני אע"ג שהסימנים באידך חצי' דהרי הגע בעצמך אי בחצי הסימנים יש שחיטה ובחצי אין שחיטה כגון שיצאו הסימנים עד חציין או בנדחת שבררו עד מחצה מהסימנים נימא ג"כ דישחטו באותה מחצה דשייך בה שחיטה וע"כ הא ליתא דכל שאתה אומר דחצי הסימנים הם כשחוטין פשיטא דאינו יכול לשחוט גם בחצי השנית דהא בכל מקום ששוחט בסימנים די לכל הבהמה ממילא כדאמרינן דהוי חצי סימנים אלו כשחוטין הרי אין לבהמה זו שום סימנים רק סימנים שחוטין אף אתה אמור אף היכי דהסימנים כולם דלאו דנדחת מ"מ הרי כח הסימנים בכל הבהמה מתפשט ועתה הוי חצי כח הסימנים כשחוטין ואין שחיטה לחצי סימנים מש"ה אין שחיטתן יכולין להתיר גם חצי השני וזה ברור:

ועוד ראי' דאם איתא דלא אסרינן אלא בסתם שותפי' שיש לנדחת חלק בכל אבר ואבר אבל היכי שביררו דבריהם עד היכן חלק זה ועד היכן חלק זה והסימנים הם בתוך דלא דנדחת שרי חצי השני' א"כ איך קאמר רב חסדא סתם דאסור בבהמה הא איכא תקנתא שיחלוקו ביניהם בבירור החלקים ושיהי' הסימנים בתוך חצי' דלאו דנדחת ואח"כ ישחטוה דאז אותה החצי שריא ודוחק לומר דרב חסדא מיירי דוקא היכי שכבר נשחטה דזה דוחק. ותו דגם אם כבר נשחטה אפשר שיועיל בירור דבריהם דנימא יש ברירה והוברר למפרע דחצי זו הי' שייך דלאו דנדחת ונשחטה כהוגן וכ"ת דמש"ה אין מועיל תקנה זו כיון דאפסקא הלכתא בפרק משילין דבדאורייתא אין ברירה והך דאורייתא הוא ומש"ה אפילו כשמבררי' דבריהם קודם השחיטה לא מהני דאולי מתחלה היו שייכים הסימנים לנדחת ומיד נתבטלו הסימנים ועתה הוי כקונה בהמה מנדחת דכבר נאסרה אבל באמת היכי דמתחלה הי' מבורר קודם שעברו ע"ז שחצי זו אשר בה הסימנים שייכים ללאו דנדחת שרי חצי זו הא ליתא דא"כ לא הוצרך רש"י ז"ל לפרש הטעם הואיל וא"א לכזית בשר בלא שחיטה אלא כפשוטו דממילא אסור הכל משום דאין ברירה ועוד דגם בעיסה יהי' אסור לפ"ז דנהי דכפליגי דמי מ"מ אסור משום אין ברירה. אע"כ דמשום ברירה לא נאסר ולקמן אי"ה אאריך בזה לענין ברירה וכיון שכן יש תקנה תמיד שיהי' ניתר אע"כ אפילו היכי שמבורר בהדיא דחצי זו אשר הסימנים בה שייכים ללאו דנדחת אפ"ה הכל אסור דכל שאין הסימנים יכולין להתיר כ הבהמה חינם יכולין להתיר כלל וכהנ"ל:

ועוד נראה להביא ראי' ברורה דע"כ רב חסדא לא איירי אלא בכה"ג בשותפות מבוררת עד היכן חלקו של כל אחד. דהנה באמת קשה טובא בהא דמתיר רב חסדא עיסה של שותפות משום דכמאן דפליגי דמי והא קיי"ל דבדאורייתא אין ברירה ואפילו מידי דרבנן ואית ליה עיקר בדאורייתא נמי קיי"ל דאין ברירה כמבואר ביש"ש בדיני ברירה וראיתי שהקשה כן הפר"ח בחדושיו על לשונות הרמב"ם בפ"ב מה' עכו"ם ע"ש וסבר לתקן קושיא זו וז"ל ושמא שאני הכא דהוי אפשר לפליגי מקודם ואינו מחוור עכ"ד הרי שלא תיקנן וסיים בעצמו שאינו מחוור. ובאמת שאין לו ביאור כלל דכל אין ברירה דעלמא הכי הוא ואי משום דבעיסה קל לחלוק נימא בי' ברירה זה לא נמצא ולא נראה ומאן מפיס איזה קל לחלוק ואיזהו אינו קל הרי גבי בהמה וחביות אמרי' בפ' משילין דבדאורייתא אין ברירה וכן בכל מיני אוכלין וכן בפ' השולח ישראל ונכרי שלקחו שדה בשותפות טבל וחולין מעורבין זה בזה משום דאין ברירה ותו דאכתי למה הוצרך רש"י לפרש בבהמה משום דא"א לכזית בשר בלי שחיטה דלפום ה"ט שרי בהנאה וכמ"ש הפר"ח עצמו שם דלענין הנאה ליכא ה"ט. והרי בבהמה ודאי אין ברירה וליתסר בהנאה ג"כ. אע"כ ליתנהו להנך מילי והקושיא במקומה עומדת וכן ראיתי בספר נדפס מחדש נקרא ארבעה טורי אבן שחיבר הגאון מו"ה אליעזר ז"ל הב"ד מאמשטרדם על לשונות הרמב"ם ע"ש בפ"ר מה' עכו"ם שכ' ג"כ בלשון זה ומה שהקשה הפר"ח בעיסה אמאי מותרת הא בדאורייתא אין ברירה הוא קושיא אלימתא עכ"ל הרי ששני גאונים חלו לא תירצו כלום ולכאורה הוא תמי' נשגבה והנה בסימן הקודם הארכנו באות ט' להקשות בנדון דהגהת אלפסי שהובא ברמ"א בי"ד סימן קכ"ז ג"כ כמו קושיא זו נימא אין ברירה ונאסר הכל ע"ש ואתה המעיין תראה שהתירוצים שכתבנו שם בכמה דרכים לא שייכי כאן לבד מה שרציתי לתרץ שם דאדרבא מחמת אין ברירה עדיף טפי דכיון דבכל משהו ומשהו יש לשניהם חלק בו לא נקרא שותף ח' בעלים על אותו דבר ע"ש בד"ה אשר ולפ"ז לכאורה ג"כ הי' אפשר לתרץ כך ולומר דלא קרינן בי' את כל שללה תקבוץ משום דלא נקראו כלל בעלים על עיסה זו משום דבכל משהו יש ג"כ זכות לאנשי העיר האחרת ואפ"ה לא מתירין הכל מה"ט משום דעכ"פ אחר החלוקה הרי הם כקונים זה מזה ונעשה עתה אידך חצי' של שלל העיר הנדחת. אלא דהא ליתא חדא דכבר דחיתי שם סברא זו והוכחתי מכמה דוכתי דאדרבה כיון דאין ברירה הוי כל שותף בעלים על אותו דבר המשותף ותו דא"כ בבהמה למה אסר חצי שלו הרי כל כמה דלא חלקו אין שם נדחת בכל הבהמה כיון שיש לעיר השני' חלק בה ולא נקרא שם נדחת עלי' עד אחר החלוקה א"כ ישחטוה ואח"כ יחלקוה ויהי' חצי' זו עכ"פ מותרת. ותו קשיא בין בבהמה בין בעיסה יהי' הכל מותר ומי יכריחם לחלוק הרי כל ממונן הפקר דרחמנא אפקרי' וציותה לשורפן הגע בעצמך אלו יוכל אדם לזכות בממונן באופן שיהי' פשוט דמותר ודאי אין בו איסור גזל דהא כשהוא ברשות הנדחת עומד לשרפה רק דא"א לזכות בממונם דכל היכי דאיתי' אסרתו התורה. משא"כ בזה דיוכל השותף לזכות בכולו כי קודם חלוקה לא נקרא שם דנדחת עלי' ואינו נאסר עד אחר חלוקה א"כ מי מכריחו לחלוק וע"י החלוקה יאסר חצי דידהו לא יחלוק ולא יאסר בכולו ויזכה בו אע"כ דהא ליתא דכל שותפות אין ברירה הוי כל חד וחד מינייהו בעלים בכולו ומש"ה נקרא עליו שם הנדחת אף קודם חלוקה. ותו דכבר הבאתי שם דעת רוב האחרונים דהא דקיי"ל דבדאוריי' אין ברירה היינו להחמיר אבל לא להקל וא"כ איך נימא שיהי' מותר מטעם אין ברירה וא"כ הדק"ל דהוי לן לאסור הכל מטעם אין ברירה וליכא למימר וליישב כל קושיות אלו ולומר לפי מה שביארתי בסימן הקודם דשיטת רוב האחרונים דלא כהיש"ש אלא דהך דינא דברירה ספקא דדינא הוא אי י"ב אי א"ב. ומש"ה בדאורייתא אמרינן להחמיר דאין ברירה וא"כ א"ש הכל דבעיסה חצי דלאו נדחת שרי ממ"נ דאי אין ברירה הכל מותר ואי י"ב עכ"פ מותר חצי זו. משא"כ חצי שני אסור דלמא י"ב ואסור עכ"פ חצי דנדחת. ומש"ה נמי בבהמה אסור הכל דאמרינן דלמא י"ב ואסור חצי דנדחת וממילא גם הכל אסור דח"א לכזית בשר בלה שחיטה דז"א דנהי די"ב היינו דאחר חלוקה הוברר הדבר למפרע. הבל עכ"פ קודם חלוקה חין שום חילוק בין מ"ד י"ב ובין מ"ד א"ב. וא"כ אכתי קשיא שיהי' הכל מותר בין בבהמה בין בעיסה כיון דלא נקרה שם נדחת קודם חלוקה ומי מכריחו לחלוק ולאסור החצי בעיסה ולאסור כולה בבהמה אע"כ דז"א דכל חד מהשותפים אע"ג שאין לד זכי' גמורה בכל משהו אפ"ה הוי בעלים בכולו והדק"ל ותו ומה נעשה לשיטת מהרש"ל ז"ל דס"ל דבדאורייתא אין ברירה אפילו להקל וגם התירוץ שהעליתי שם במסקנתי ליישב דברי הגהת אלפסי ע"פ דברי הר"ן בנדרים דלענין איסור שיאסר שותף א' באופן שיהי' נאסר הכל על שותף השני לאחר חלוקה סילקו זכותם מיני בעת קנייתם וכאלו אין לי זכות וכח כלל לענין זה ע"ש באורך בסוף דברינו שם נראה דכאן א"א למימר הכי חדה דסברא זו לא נאמר רק באיסור שמטיל השותף על הדב' המשותף מדעתו ומרצונו כגון שמודר את חבירו הנאה או שאומרי' לו נתנסך ישותק דאמרי' דהוי כהודאה ונאסר היין לענין זה אמרי' דסילק זכותו וכחו לענין זה ושוב אין נקרא בעלים עליו ואין שתיקתו כלום. וכן אין יכול להדירו הנאה על חברו משא"כ לענין נדחת דרחמנא אסרו ממילא ע"י שעבד ע"ז אע"פ שמעשיו גרמו שיאסר אפ"ה אין בסילוקו כלום ואפי אי תימא דגם בהא שייך הך סברא אכתי אין זה כי אם לשיטת הרמב"ם ועדיין להרשב"א וסייעתו קשי' טובא דאינהו לא ס"ל הך סבר' כאש' ביארתי שם באורך ע"ש א"כ קשיא עלייהו מש"ס זו דאסרינן חצי'. ואידך חצי' שרי:

לכן נ"ל לתרץ כפי מה שביארתי בסימן הקודם ליישב ההוא דע"ז דף נ"ג הובא בי"ד סימן קמ"ז דע"ז שיש לישראל ונכרי בשותפות אין ביטול הנכרי מועיל אלא לחלקו ולא לחלק הישראל דקשיא נמי טובא מאי נ"מ במה שמועיל הביטול לחלק הנכרי הא אין ברירה וע"ש שהארכתי בזה והעליתי דהעיקר דאע"ג דסתם שותפין מורה שהם שותפי' בסתם מ"מ הכא מיירי בשותפות מבוררת דהיינו שביררו דבריהם לומר עד כאן חלקי ועד כאן חלקך מש"ה אם ביטל הנכרי נתבטל חלקו ומותר בהנאה וחלק הישראל אסור עדיין ע"ש בדברינו באורך ועיין בי"ד סימן ס"א לענין שותפות הנכרי לפטור ממתנות ובה' בכור בהמה טהורה לענין שותפות הנכרי לפטור מבכורה תראה שם עניני שותפות כאלו. ובהיות כן נראה לי ברור דרב חסדא מיירי נמי בכה"ג ומש"ה אמר בעיסה דמותר דאע"ג דכולה גוף א' מ"מ כמאן דפליגי דמי וכיון דכבר הי' מבורר עד היכן חלקו של כ"א מש"ה ההוא דלאו דנדחת שריא. אבל בבהמה אע"ג דהיה מבורר עד היכן חלקו של כ"א אפ"ה הכל אסור מה"ט דפירש"י ז"ל דליכא שחיטה כן נ"ל וכיון שזכינו לדין דההוא דרב חסדא מיירי שהיו החלקים מבוררים א"כ משמע ודאי דבין אם היו הסמנים בחלק דנדחת ובין אם היו בחלק דלאו דנדחת אפ"ה אסור וא"כ יש ראיה לדברינו דכל היכי דאין שחיטה מועיל לחצי בהמה הוי כאלו אין לה אלא חצי סימנים ואין שחיטה מועיל לה כלל אפילו אם הסימנים באותו החצי שהשחיטה מועלת בה מן הדין אפ"ה כל הבהמה כגוף א' דמי מעתה הוא הדבר אשר דברנו בההוא דסימן י"ד שיצא חצי' ברוב אבר והאם טרפה לפ"ד הב"ח והש"ך והתב"ש דאין שחיטה מועיל לחצי החיצון ה"נ דאין מועיל שחיטה גם לחצי הפנימי מה"ט דלעיל דאין שחיטה לחצי בהמה

ונראה דהש"ך גופי' מודה לדברינו אלה דאפי' הסימנים באידך חצי' מ"מ אין מועיל שחיטה לכולו מכל הראיות שהבאתי אלא דס"ל כחילוק הראשון שכתבתי לעיל דהכא שאני כיון דמה שאין שחיטה מועיל לחצי שני של בהמה הוא משום דחצי פנימי כבר נטהר מידי נבלה ואע"ג דלאכילה צריך עדיין שחיטה מ"מ איסור נבלה רביע עלה אחצי החיצון מש"ה לענין אכילה הוי כאלו מועיל השחיטה לכל הבהמה ומועיל שפיר השחיטה לחצי הפנימי לענין אכילה ולענין נבלה כבר ניתר בשחיטת אמו ומשמע לי הכי בשיטת הש"ך ז"ל דבהכי מתיישבי' כל דבריו כי לשון אפילו שבס"ק ז' וסק"ב כבר כתבתי אופן ישובן רק שעדיין הקשו האחרונים בס"ק ז' שכ' דחלק הפנימי מותר ממ"נ אי הוי כילוד מועיל לו שחיטת עצמו ואי אינו כילוד ניתר בשחיטת אמו וע"ז כתב ואפילו הי' אמו טרפה והקשו האחרונים דמשמע דבאמו טריפה נמי ניתר בההוא ממ"נ והא ליתא דבאם טרפה בין הוא כילוד בין אינו כילוד אינו ניתר בשחיטת עצמו וליכא האי ממ"נ כלל יעו"ש. ולפום הסברא שכתבתי א"ש הכל על נכון כיון דלכאורה לא יועיל שחיטת עצמו כפי קושייתינו הואיל דאין שחיטה לחצי בהמה אם אינו כילוד אלא כיון דלענין אכילה עדיין ליכא שחיטה ממילא מועיל השחיטה לענין אכילה שפיר ואכתי לענין נבלה לא שייך סברא זו אלא דלענין נבלה בלח"ה כבר הועילו לו שחיטת אמו אם אינו כילוד ממילא היינו ממש ג"כ ממ"נ זה אי הוי כילוד מועיל לו שפיר שחיטת עצמו לגמרי ואם אינו כילוד ניתר ע"י שחיטת אמו לענין נבלה ולענין השאר מועיל לו שחיטת עצמו וא"ש כן נ"ל בשיטת הש"ך. ובהיות כן מבואר דהש"ך לשיטתי' דס"ל דאיסורא דיוצא היינו הואיל והפנימי ניתר. והו"ל כשחוט שייך שפיר לחלק כך אבל לשיטת הב"ח והנמשכים אחריו דאיסורא דיוצא הוא גזרת הכתוב דכל היכי דמועיל שחיטת אמו במקצת קרינן באבר היוצא ובשר בשדה טרפה לא תאכלו א"כ ודאי דמי ממש האי דינא לההוא דבהמה חצי נדחת וא"א לחלק ביניהם כנ"ל. וא"כ קשה לפי דברי התב"ש דבחצי' החיצון חין השחיטה מועיל דלפ"ז לא תועיל השחיטה כלל ומדחזינן דמועיל מוכח ע"כ דגם בחלק החיצון מועיל שפיר השחיטה והרי זה סתירה אחת לדין זה:

תו צריכין אנו לבאר קצת בענין זה כמ"ש לעיל להוכיח דאפי' הסימנים בחצי' דלאו דנדחת נמי דינא הכי ודע דדומיא דחצי נדחת הוי דינא דרב משרשיא המבואר בי"ד סימן י"ג בן פקועה הבא על הבהמה דעלמא והוליד אותו הולד אין לו תקנה משום דסימנים דידי' חציין כשחוטין מצד האב. ומצד האם בעי שחיטה והרי אין לו סימנים שיתירוה דכל כזית בשר צריך שחיטת ב' סימנים שלימים וכאן ליכא רק ב' חצאי סימנים כיון דחציו מצד האב כששוחטם אינו אלא כממית דהרי שחוטים ועומדים הן והיינו ממש כמלתא דרב חסדא. וכן מבואר הסברא בטוב בתוס' חולין דף ע"ה בד"ה בן ואע"ג דרש"י כ' שם הטעם דהוי שהי' נראה בריר דאין הפי' כפשוטו דהא כל שהי' הטעם משום שכבר נטרפה במחצית הראשון ששחט וכאן ליכא סברא זו דכללא הוא כל שאין כמוה חי' טרפה וזו תחי' וכחול ימים תרבה אע"כ דגם כוונת רש"י ז"ל כנ"ל ובא רק לשלול דנימא שישחט עתה ויצטרפו השחיטות להדדי לז"א דצירף לא מצינו כמו בשהי' ובעינן עתה שחיטה שלימה וליכא וכן מבואר מלשון הש"ך סימן י"ג סק"ב שהביא טעם דין דרב משרשיא וסיים שכ"כ רש"י והתוס' והרשב"א והר"ן הרי דכולהו בחדא מחתא מחתינהו ורש"י ותוס' לא פליגי התם אלא דרש"י מדמה הך מלתא לבן פקיעה הבא מטרפה שכבר נטהר מידי נבלה ועתה שחיטת עצמו מתירו באכילה והקשה לו דגם שם נימא דבשחיטה בעינן שחיטה שלימה שיעשה כל הפעולות הן לענין נבלה הן לענין אכילה, וכאן ליכא שחיטה כזו והתוס' חילקו בין זה לטרפה אבל בעיקר הטעם הם שוים. ואע"ג דהש"ך בסימן י"ד סקי"א נטה קצת מזה וכ' בדינא דרב משרשיא הוי הולד טרפה כמו אם שחט סימן א דהוא טרפה ע"ש באורך כבר כ' התב"ש בסימן י"ג אות ח"י דאינו כן דאיך שייך לכאן טרפה דטרפה הוי כל שאין כמוה חי' ע"ש באורך וע"כ דשלא בדקדוק כ' הש"ך כן כי לענין דינו שהשיג שם על הב"ח לאסור החלב אין נ"מ בזה וכמ"ש התב"ש שם כן נ"ל ברור באופן דלכ"ע טעמא דרב משרשיא הוא ממש כמלתא דרב חסדא בע"ז כמו שביארנו וממילא דלפי דברינו אף אם יצויר שיהי' סימני ולד זה בתוך אותו חצי הצריך שחיטה אפ"ה אין שחיטה לחצי בהמה וכל דאידך חצי' כשחוט שוב אין שחיטה מועיל כלל ולפ"ז לכאורה תקשי לדברינו ממ"ש הש"ך בסימן י"ג ס"ק י"ד דב"פ הבא על הבהמה דעלמא ונשחטה ונמצא העובר בתוכו ניתר בשחיטת אמו לאו מלתא הוא דהתם אין הטעם כלל משום דהסימנים עומדים במקום הצריך שחיטה דהיינו באמו אלא דהטעם הוא דהתורה התירו מכל בבהמה תאכלו דכל היכי שהאם צריך שחיטה וסימנים מתירין אותה מותר גם העובר והא ודאי לא שייך למימר דהיכי דהשחיטה אונו מועיל לעובר שלא יועיל גם לאמו דהא ודאי ליתא דהאם גוף אחר הוא וממילא אחר שהאם ניתרת הרי התירה התורה אפילו בן ח' מת הנמצא בתוכה שהוא נבלה גמורה ה"ה בזה דאע"ג דעובר זה א"א בו שחיטת עצמו מצד שחצי' שחוט אפ"ה שחיטת אמו מתירתה וזה פשוט וברור ואדרבא משמע מזה כדברינו דעיקר הרבותא כמ"ש הרב בשפתי דעת שם דלא תימא דנהי שהאם ניתרת מ"מ ה הולד שחצי' שחוט (אע"ג דכ' שם לשון שהי לשיטתי' אזיל שכ' בסקי"ב שיש מחלוקת בזה דלרש"י הוי שהי' גמורה כמו כל שהי' וכבר בארתי שאינו כן דרש"י ותו' לא פליגי בהא ודו"ק) א"א לשחיטת אמו שיתירו קמ"ל דליתא דכל שהאם ניתרת קרינן בי' כל בבהמה תאכלו כמו בן ח' ע"ש הרי מבואר בהדיא דאלולי ה"ט דקרינן בי' כל בבהמה כגון אלו הקפידה תורה דוקא שיהי' העובר במינו שחיטה אז דוקא ניתר בשחיטת אמו וכגון בן ט' דוקא אבל היכי דא"א לעובר שחיטה לא יתירו שחיטת אמו היינו אומרים גם בזה דאין שחיטת אמו מתירתו כיון דא"א להעובר עצמו שחיטה מחמת שחציו שחוט אע"ג דהסימנים עומדים במקום הצריך שחיטה דהיינו באם והרי בעובר גופי' אם יצוייר כזה שהסימנים יהי' באותו חצי' דלאו כשחוט הי' ניתר בשחיטה ממוצא עתה למה לא יהי' ניתר בשחיטת אמו אע"כ דכל בהמה שאין בחצי' שחיטה הן מצד שאין אותה החצי צריכ' שחיט' וכ"ש אם באות' חצי אין מועיל שחיט' שוב אין שחיט מועלת בכול' אע"ג שהסימנים הם באותה חצי הצריך ומועיל בה שחיטה מש"ה לא אשכחן הכא שריותא מצד שחיטת עצמו אלא מחמת כל בבהמה תאכלו כן נ"ל ברור ודו"ק והבן באופן שיש סתירה לדברי התב"ש וש"ך וב"ח בחציו ברוב אבר דאם איתא דאין שחיטה מועיל בחצי היוצא אין ראוי שתועיל השחיטה אפי' בחצי הפנימי הרי סתירה א' לדינא של התב"ש.

עוד איכא טעמא אחרינא לאסור כל הבהמה לפ"ד התב"ש בהקדם דברי הגאון מו"ה אלעזר זלה"ה בספר ארבעה טורי אבן פ"ד מה' עכו"ם אהך דינא דחצי נדחת וז"ל כ' הפר"ח ומ"מ מסתברא דחצי' דלאו דנדחת לא אסירי אלא באכילה אבל בהנאה שריא דבלא שחיטה אפשר למפלגי' כמו עיסה ותמיהני עליו דאשתמטתי' ש"ס דסוף משילין שנים שלקחו חביות ובהמה בשותפות רב אמר בהמה אסורה וחביות מותרת ופסקה הרמב"ם בה י"ט משום דבחביות יש ברירה ואין אתה יכיל לומר כן בבהמה שכל אברים יונקים זה מזה בחיי' ונמצא כל אבר ואבר מעור' מחלקו וחלק חברו וא"כ גם כאן הרי החצי' שאינו של נדחת יונקה מחלק של נדחת ולכך אסורה בהנחה וכן הוא משמעות דברי רבי' עכ"ל כנרא' שמפרש לשיטת הרמב"ם בדברי רב חסדא פירוש אחר ולא כפירוש רש"י מטעם דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה דטעם זה לא שייך רק לאכילה ולא להנאה והרמב"ם מפרש עיסה כמאן דפליגי דמי שאין החצאים מעורבים זה בזה מש"ה חצי אסור וחצי מותר אבל בהמה לאו כפליגי דמי שכל איברים יונקים זה וזה ממילה כיין שחצי' אסור גם אידך חצי' אסור לפי שינקה מדבר האסור ורש"י דלא מפרש לה הכי אפשר דס"ל דלהלכה לא קיי"ל כהך סברא דינקי תחומין מהדדי ע"ש בהרא"ש שפלפל בזה. וכן דעת הרבה פוסקים דבהמה ג"כ מותרת ול"ח ליניקת תחומין אבל הרמב"ם דפסק בה יו"ט דיניקת תחומין מלתא הוא מתפרשין דברי ר"ח ג"כ מטעם יניקה ואסור אפילו בהנאה כן נ"ל דעת הגאון הנ"ל ולפ"ז נמי קשיא לפ"ד התב"ש דחצי החיצון אסור משום יוצא א"כ יאסר גם חצי הפנימי מטעם דינקה מאידך חצי' לא מבעיא לשיטת הב"ח דאיסור יוצא הוי טרפה א"כ ינקה מן הטרפה ואפי' לפי דברי הש"ך דאינו טרפה אלא שיש בו איסור אבר מן החי נמי קשה דבשלמא כל בהמה דעלמא דיונקים איברים זו מזו אבר מן החי לית לן בה דהכל ניתר בשחיטה אבל כאן שיש אבר מן החי שאין לו היתר בשחיטה וכאשר יונק חצי הפנימי מאבר מן החי זה א"א לו להיות ניתר בשחיטה ליניקה זו.

אכן דברי הגאון מוהר"א ז"ל צל"ע טובא דנראה מדברי רש"י בביצה וכל הפוסקים. (זולת לשון הנ"י שם משמע לכאורה כהרב) ומדברי מהרש"ל שם ובדיני ברירה דהך מלתא דינקי תחומין מהדדי לא נאמר רק דמש"ה אא"ל הוברר הדבר למפרע דחציה זו היה שייך לזה וחצי' זו לזה בעת שקידש היום כיון דאז היתה הבהמה יונקת קצתה מקצתה וא"א לקצתה בלתי קצתה איך תאמר דאז היה שייך לזה רק חצי זו ולא חצי' אחרת הלא כולה גוף א' וכל אברים ערבים זה בזה ובביטול אבר ממנה תתבטל הכל ממילא ע"כ בה"ש הי' חלק לכל שותף בכל אבר ואבר אבל לא לחוש ולאסור אבר הואיל ויונק מאחרת דאל"כ קשיא בכל איסור יוצא דשרי הבהמה והאבר היוצא אסור למה לא אסרינן משום שהבהמה כולה יונקת מאבר זה וכ"ת דאיכא ס'. ז"א חדא דכבר כ' הט"ז בסימן י"ד דא"א לשער ולומר דאיכא בודאי ס' ותו מה תאמר בחצי יוצא או מיעוט יוצא דבודאי ליכא ס' וע"ק דבכל בהמות יונקת מחלב ודם וגיד הנשה שבתוכה דהא כל אברים יונקי' יחד זה מזה ויונקי' גם מאברי' אסורי' שבתוכה ועוד דאמרי' בפ' המקשה מהו לחוש לזרעו דאיסור יוצא ומסיק אלא כל מכח ל"א דשרי דאלת"ה כו' הרי קאמר דאע"ג דהעובר יונק מהאברים האסורים שבבהמה אינו אלא כח בעלמא ואינו נאסר בשביל זה א"כ ה"ה וכ"ש בזה שאין לאסור בהמה בשביל שאברים יונקים מאברים אסורים אשר בה דהוי כח בעלמה ולא איבעיא התם אלא בחלב. וכמו שכתב הט"ז סוף סימן י"ד דזה לא הוי מכח אלא כאלו יונקים חלב ממש בעין ע"ש אבל יניקת אבר מחברו ודאי לא עדיף מיניקת עובר מאיברי אמו דכל עיקר גדולתו מאמו ואפ"ה אמרינן דאינו אלא מכח בעלמא ולא נאסר מכ"ש יניקת אבר מחבירו דלא נאסר. ותו דהא רב דקאמר התם בפ' משילין דבהמה אסורה משום דינקי תחומין מהדדי הוקשה לו ר"כ ור"א לאיסור מוקצה לא חששו לאיסור תחומין חששו ושתיק רב. וא"כ אפילו לדעת הרי"ף והרמב"ם שפסקו כרב משום דלא חש להשיבם מ"מ הרי לא חשש רק לאיסור תחומין ולא לשאר ענינים ותו דנראה דאין לאסור בשאר איסורין בכל כה"ג מטעם דינקי משום דהו"ל זה וזה גורם והא דמבעיא התם לענין חלב יוצא משום דשם לא הוי זוז"ג אלא הוי תערובת ממש וכמ"ש הט"ז ססי"ד דמכל אבר בא מעט חלב והוי ממש כחלב טריפה שנתערב בחלב כשרה ע"ש משא"כ שאר יניקת כגון יניקת עובר מאברי אמו וכן יניקת אברים מכל שאר אברים הוי זוז"ג והא דלא מהני לענין תחומין יש לחלק בכמה אנפי והעיקר דלאו מטעם יניקה כלל אסורין אלא לומר דלא שייך למימר בי' ברירה הואיל וכל איבריו ערבין זה בזה וכמ"ש תחלה אבל לאסור מחמת היניקה הו"ל זוז"ג או דהיניקה הוא דבר מועט ונתבטל ותו דבתמורה ובכמה דוכתי דאמרינן רגלה של זו עולה בדבר שהנשמה תלוי בו כולה עולה ויליף התם מקרא ואם איתא למה לי קרא להכי הא בלא"ה נתפסת כולה בקדושת עולה משום דכל הנשאר יונק מזה א"ו דליניקה ל"ח. וכ"ת דהך קרא דילפינן מיני באומר רגלה של זו עולה כולה עולה מה"ט גופי' הוא משום יניקת אברים וילפינן מיני' לכל האיסורין דאבר האסור שבבהמה אוסרת כולה מטעם יניקה הא ליתא דהא בפ"ק דקדושין דף ז' אמרינן האומר לאשה חציך מקודשת לי אינה מקודשת אשה אמר רחמנא ולא חצי אשה ופריך ונתפשטו קדושי' בכולה כמו רגלה של זו עולה בדבר שהנשמה תלוי בו והקשו התוס' הא התם מייתי קרא להכי ובאשה דלא כתיב קרא לא ותירצו כיון דלשון מקודשת היינו דאסור לה אכ"ע כהקדש א"כ דינו ממש כהקדש. ולפ"ז דוקא באמר לה לשון מקודשת אבל אמר מאורסת או שאר לישני לא עכ"ל הרי דלא ילפינן מהתם בשום דוכתא ואפי בקדושין גופייהו ל"א הכי רק בלשון מקודשת וכן כ' הפ"י שם להדיה בגמרא בד"ה מי דמי ע"ש דמתחלה רצה לומר דטעמא דרגלה של זו עולה הוא מטעם יניקת אברים מהדדי ואח"כ סתר סברא זו דיניקה אינה אוסרת ולא נאמר סברת יניקת תחומין בפ' משילין לענין איסורין אלא לענין דלא אמרינן בכה"ג יש ברירה וממילא נאסר מחמת חלק חברו עכ"ל הרי בהדיא כמו שכתבתי יעו"ש בארוכה. וא"כ נתבטלו דברי הגאון מוהר"א ואין ענין כלל בחצי דנדחת לאסור מחמת יניקת אברים ואין לפרש בכונת דבריו שבא לחלוק על הפר"ח ולאסור אפילו בהנאה מחמת דאיברים יונקים מהדדי ואמרינן אין ברירה דהא ודאי ליתא דזה שייך גם בעיסה וכל מעיין ישפוט בצדק דכוונתו כפשוטו דמחמת יניקת האברים נאסר אבר מחברו ולפענ"ד זה לא שמענו לאסור בשביל כך ולפ"ד הרב ז"ל אפשר ליישב קצת קושיות הפר"ח שהקשה בעיסה נימא אין ברירה ואפשר לומר דס"ל לר"ח יש ברירה ואפ"ה בבהמה אסור משום דינקי מהדדי ונאסר מחמת היניקה והיינו דקא' עיס' כמאן דפליגי בהמ' לאו כמאן דפליגי אכן הל' פליגי ולא פליגי אינו מדוקדק כ"כ ויותר יתפרש כפשוטו בלתי דברי הרב ויהי' הכוונה ממש כההוא דפרק משילין דמחלק בין חביות לבהמה דבחביות אמרינן יש ברירה משא"כ בהמה כיון דיונקים אברים מהדדי כל אברי' ערבים זה בזה וכולה גוף א' א"א לומר בה ברירה ה"נ בהא וס"ל לר"ח יש ברירה ועיסה כמאן דפליגי דמי דאעפ"י שכולה גוף א' מ"מ כפליגי דמי לענין דנימא אחר החלוקה הוברר הדבר דגם בהיותו עדיין שלם בלי חלוקה הי' ג"כ כמו עתה חלק זל"ז וחלק זל"ז משו' דגם אז הית' כחלוק שאין אברי' ערבים זה בזה משא"כ בבהמה לאו כמאן דפליגי דא"א לומר ברירה משום דינקי איברים מהדדי וכל האיברים ערבים זה בזה ואת"ל אחר החלוקה הוברר הדבר דגם קודם החלוקה הי' כך דקודם החלוקה ודאי לאו כחלוק דמי כן נ"ל לתרץ בגמרא (ועיין בסימן הקודם אות י"ד מ"ש בזה ועפ"י מ"ש כאן מובן הענין היטב דלפ"ז אמר הש"ס בהדיא בההוא דמשילין ובההוא דהכא דדוקא בהמה נקראת חד גופה שכולה גוף שלם א"א לקצתה בלי קצתה מש"ה ל"א הוברר למפרע דהי' שייך חצי זו לזה דאז היתה כולה גוף אחד משא"כ בחביות יעיסה או בהמה שחיטה לח נקראת גוף שלם ומש"ה אמרינן בי' ברירה ואף דאם נאמר דבש"ס דסנהדרין אין הפי' כך מ"מ ההוא דמשילין אומרת כך בבירור והבן) אלא דעל הרמב"ם אין עולה ישוב זה כיון דלהלכתא קיי"ל דאין ברירה אפילו היכי דלא שייך סברא דיניקה וא"כ קשיא בעיסה ולכן על כרחינו לתרץ כמו שתרצתי לעיל דמיירי כשהחלקים מבוררים יעו"ש סוף דבר דברי הרב מוהר"א ז"ל לא נ"ל לפענ"ד ועכ"פ לפי דבריו יש סתירה לדינו של התב"ש וכבר כתבתי לעיל דבנ"י משמע כדברי הרב ז"ל הרי סתירה שנית לדברי התב"ש.

תו תמיהני טובא שהש"ך והתב"ש דבריהם סותרים דברי עצמו דהא כ' הש"ך סי' י"ג סקי"ב דב"פ מטריפה הבא על בהמה דעלמ' והוליד ניתר הולד בשחיטת עצמו דבין מצד אביו בין מצד אמו צריך שחיטה דב"פ מטרפה בעי שחיטה ומש"ה דקדק המחבר וכתב בן פקועה מכשירה שבא על בהמה דעלמא. יעו"ש ובאמת שכך הוא ביאור דברי המחבר להדיא דמש"ה כ' מכשירה והתב"ש גופו בהביאו דברי הרב משרשיא בסימן י"ג כ' ג"כ החי לישנא ב"פ מכשירה לשלול ב"פ מטריפה יעו"ש והרי לפ"ד הש"ך והתב"ש כאן דב"פ מטריפה שייך בי' איסור יוצא אע"ג דכולו צריך שחיטה מ"מ כולו כבר נטהר מידי נבלה וא"צ שחיטה רק לאכילה ואבר היוצא צריך שחיטה גם לענין נבלה ממילא אין לו סימנים לענין נבלה ושוב א"א שיותר באכילה ממילא לפום סברא זו ה"ה ב"פ מטריפה שבא אבהמה דעלמא והוליד דאין תקנה לאותו ולד כיון דמצד אביו א"צ שחיטה לענין נבלה ומצד אמו צריך גם לענין נבלה ממילא אין השחיטה יכול להוציאו מידי נבלה ומש"ה אעפ"י דלענין אכילה כולו בעי שחיטה מ"מ כיון דאיסור נבלה עליו א"ח שיותר באכילה וא"כ דבריהם סותרים זא"ז לא מבעיא למה שביארתי לעיל דדינה דרב משרשיא היינו מטעמא דכל כזית בשר צריך שחיטת ב' הסימנים שלימים וכאן ליכא רק ב' חצאי סימנים א"כ פשיטא דה"ה בזה דנהי דלענין אכילה היכא שפיר ב' סימנים שלימים מ"מ לענין נבלה ליכא רק ב' חצאי סימנים ונשאר באיסור נבלה אלא אפילו אם נאמר כפשט לשון רש"י והש"ך סי"ד סקי"א דמתורת שהי' גמורה אתינן עלה כאלו שחט ממש סימן א' נמי קשיא דה"ה הכא אע"ג דלא ניתר באכילה לגמרי עכ"פ כיון דהועיל לטהרו מידי נבלה הו"ל לענין נבלה כאלו שחט סימן א' והשאר הניח והו"ל טרפה או נבלה ואולי לחומר הנושא נאמר דהש"ך ס"ל בדינא דרב משרשיא דהוי שהי' גמורה וס"ל דלא אמרינן הכי אלא היכי דסימן א' שלו כשחוט לגמרי אפילו לענין אכילה אבל היכי דלא הוי כשחוט רק לענין נבלה ל"א היכי אעפ"י שהוא דוחק גדול א"א לאומרו כלל מ"מ נסבלהו על צד הדוחק אלא דאכתי לא שייך זה כי אם לדברי הש"ך דאפשר לפרש כך לדעתו אבל לשיטת התב"ש שהבאתי לעיל שכתב דא"א כלל לומר דהוי שהי' גמורה אלא דליכא שחיטה גמורה ודאי דקשיא טובא דלפ"ז שייך דינא דרב משרשיא גם בבן פקועה מטריפה וכן העיר בזה הרב פרי מגדים בשפתי דעת סימן י"ג סקי"ב ובסוף סימן י"ד ע"ש ובהיות כן מאחר שהמחבר אומר בהדיא דוקא ב"פ מכשירה וכן כל האחרונים לא נמצא בהם מי שיחלוק ע"ז א"כ נסתר להדיא דברי התב"ש והש"ך ולא אמרינן כלל סברא זו והרב בפר"מ שם כ' די"ל דאין סימנין שלו כלל כשחוטין לענין נבלה אלא דשחיטת אמו טיהרו מידי נבלה אבל סימנין שלו לאו כשחוטין הן כלל מש"ה ב"פ מטריפה שבא אבהמה דעלמא יש תקנה לאותו ולד יעי"ש. וממילא דה"ה גמי דליכא איסור יוצא בב"פ מטריפה דאין סימנין שלו כלל כשחוטין. ולי נראה עוד דאע"ג דנימא דהיכי דטיהר מידי נבלה נמי הוי סימנין כשחוטין לענין נבלה מ"מ לק"מ דנוכל לומר ע"ד דאמרינן בגמרא אם הועילה שחיטת אמו להתירו באכילה לא יועיל לטהרו מידי נבלה ה"נ כל היכי דאע"ג דמדינא אין ראוי שתועיל השחיטה לענין נבלה ולענין אכילה ראוי שתועיל אמרינן דמיד שמועיל השחיטה לענין אכילה כ"ש שנטהר ג"כ מידי נבלה ומש"ה שפיר יש תקנה לולד ב"פ מטריפה שבא אבהמה דעלמא וה"ה לענין יוצא בב"פ מטריפה דסוף סוף כיון דמדינא יוכל השחיטה להועיל לענין אכילה מועיל ג"כ לטהרו מידי נבלה ומכ"ש די"ל בנ"ד לענין יוצא בב"פ מטריפה דאפשר דגם אבר היוצא טהר מידי נבלה כמו בב"פ מכשירה דאין לנו ראי' גמורה להך מלתא ומאומדנא כתב התב"ש כך.

הרי נתבאר שיש שלשה סתירות על שיטת הב"ח והש"ך והתב"ש בדין יצא חצי' ברוב אבר ואמו טרפה ומוכח כדעת הפר"ח דגם חצי החיצון ניתר בשחיטת עצמו ויש כמה טעמים לזה וכן התב"ש גופי' הביא שכן כ' בספר הרא"ה להדיא ע"ש וכן נראה עיקר להלכה כדעת הפר"ח איברא דכ"ז אני אומר להלכה אבל למעשה ודאי אין תלמיד כמוני מכריע נגד הב"ח והש"ך והתב"ש אלא דנראה דהבא להחמיר כדעתם יחמיר לחסור הכל מחמת ב' סתירות הראשונות שכתבתי דהיכי דחצי' אסור כולו אסור ובפרט שיש לי תנא רבא דמסייע לדברי הוא הגאון מוהר"א ז"ל הנ"ל ואעפ"י שדחיתי דבריו מכל מקום הסתירה ראשונה לדעתי ברור.

אמנם היינו דוקא ביצא חציו או עכ"פ באבר דמטרפא בי' שהנשמה תלוי' ביה אבל לענין שאלתינו שהוציא את ידו לבד נ"ל פשוט דמותר חדא כיון שהוכחתי דהעיקר כהפר"ח דגם היוצא ניתר בשחיטת עצמו שנית דאעפ"י שאני מחמיר למעלה וכתבתי לאסור הכל זה לח שייך באבר שאין הנשמה תלוי' בו דלענין הסתירה הראשונה שכתבתי פשיטא דהיכא דאין הנשמה תלוי' בו דמי לעיסה דאמרינן כמאן דפליגי דמי כיון שיכול לחתכי ה"נ בזה ולא תימא דבבעל חי דיש טרחא לחלוק ואינו עומד לחלוק מחיים ל"ח כמאן דפליגי דמי ז"א דהרי כבר הבאתי בשם הפר"ח דבהמ' שחצי מעיר נדחת מותר חצי השני בהנא' דלענין הנאה הוי שפיר כמאן דפליגי דדוקא לענין אכילה אמרינן הכי כיון דא"א לכזית בשר כו' וכאשר כבר נתבאר ממילא אבר דלא מטרפא בי' דיכול לחותכה דמי ממש לעיסה וכן מחמת הסתירה שני' שכתבתי נמי אין לאסור חדא דבאמת דחיתי שם דברי הגאון מוהר"א. ותו דאף לפי דבריו לא שייך טעם יניקת אברים אלא בדבר שהנשמה תלוי' בו דאל"כ קשיא באומר רגלה של זו עולה אמרינן דאין כולה עולה אם לא בדבר שהנשמה תלוי' בו דרבי' קרא ואם איתא קשיא הרי אפילו באבר שאין הנשמה ת"ב נמי יהא כולה עולה מטעם יניקת האברים. אע"כ דיניקת אברים לא שייכים בדבר שאין הנשמה, ת"ב דכמאן דליתא דמי ואין שאר אברי הבהמה ערבין בעד אבר זה וכן מבואר להדיא בפ"י לקדושין דף זיי"ן שמתחלה רצה לפרש דהא דרגלי של זו עולה בדבר שהנשמה תלוי' בו כולה עולה הוא מטעם יניקת אברים יעו"ש באורך הרי בהדיא דבמה שאין הנת"ב לא שייך טעמא דיניקת אברים ממילא בנ"ד דשאלתינו האבר אסור והשאר ניתר בשחיטת עצמו:

ואכתי פש גבן לברורי דלכאורה בלא"ה האי טעמא כל העובר אסור בלאו ה"ט דהוצאת האבר ממ"ש רמ"א בסימן י"ג סעיף ג' דעכשיו אין להתיר שום ולד הנמצא בבהמה אם האם טרפה ולא מהני לי' שחיטת עצמו דחיישינן שמא אינו בן ט' ע"כ. איברא דהפרישה והש"ך פירשו דבודאי אי שהה שמונה ימים דיצא מספק נפל שרי ולא קאמר רמ"א אלא דאין לסמוך אמה דידעינן שכלו לו חדשיו דבשאר בהמות הנולדים אי ידעינן שכלו לו חדשיו לא צריכין שיהוי בשביל ספק נפל אבל הכא לא מטעם שיש לחלק ביניהם כמ"ש התב"ש בסימן ט"ו או כמ"ש המג"א בסי' תצ"ח דבהך דסי' ט"ו נמי דינא הכי ורמ"א סמך שם אמ"ש בכאן ע"ש במג"א אבל בודאי אם שהה שמונה ימים שרי והפרישה הוסיף עוד לומר אפילו אי ידעינן בודאי דנולד לשמונה כל ששהה שמונה ימים שרי דאמרי' האי בר שבעה הוא ואשתהו עד ח' ע"ש.

אלא שראיתי להתב"ש שם בסימן י"ג חלק עליהם והמציא דין חדש דאפילו ספק בן ח' או בן ט' נמי אסור בבן פקועה אפילו שהה ח' ימים דאמרי' דנפל הוא ואפ"ה יכול להיות חי כמה וכמה ועפ"ז מפרש דברי רמ"א כפשטן דאין להתיר ב"פ הנמצא במעי טרפה אפילו שהה ח' ימים ולפי דבריו אסור בנ"ד ולהיות כי אין דבריו נ"ל וגם נ"ל דבנ"ד גם התב"ש יודה דשרי מוכרחני להעתיק דבריו בקצרה. ולכתוב מה שנ"ל בזה.

והנה זה לשונו בסימן י"ג סקט"ו כ' הש"ך ופר"ח דאם ימתין עד יום ח' שרי וכ"כ הפרישה והוסיף לומר דאפילו ודאי בן ח' שרי דנתברר דבן זיי"ן הוא ואשתהי. ותמיהני איך פשיטא לי' מה דאיבעיא לש"ס בנדה דף ק"ד אי בהמה גסה יולדת לשבעה ולא אפשטא וא"ל דלא מבעיא אלא אי יולדת מיד לסוף שבעה אבל הא לא מבעיא לי' דנגמרה צורתו בזיי"ן ונשתהה עד ח' וכה"ג לאו נפל הוא ז"א דאדרבא באדם דלכ"ע יולדת לזיי"ן פליגי ביבמות דף פ' אי אשתהי וח"כ בבהמה מ"ש דאישתהי פשיטא לי' ולידה דמספקא לי' ותו מוכח דלא אמרינן בבהמה אשתהי מהא דאמר ר' מאיר בפ' בהמה המקשה השוחט את הבהמה ומצא בה בן ח' חי מותר בשחיטת אמו הא ר' מאיר חייש למיעוטא וניחוש דלמא בר זיי"ן הוא ואשתהי מיהו י"ל דיולדת לזיי"ן ה"ל מיעוטא והנך דאשתהי נמי מיעוטא והו"ל מיעוטא דמיעוטא דלא חייש ר"מ כדאמר ביבמות דף קי"ט אבל מהך דנדה קשה וא"ל דאה"נ ותפשוט ולא איבעיא להו אלא משום דלא ראו נולד לזיי"ן או לח' דחי עד יום ח' אבל אי חזי' נפשטה בעייתינו ז"א. דא"א לפשוט מחיותה וכמ"ש לקמן ומחוורתא דאשתמיטתי' להפרישה הך דנדה גם תמי' לי אפרישה והש"ך דלשון סמ"ג וסה"ת טוב לאסור ולדות הנמצאות במעי טרפה ואי כדבריהם הו"ל לכתוב טוב להמתין עד יום ח' ובס' ל"ח כתב על דין זה דרך קושיא למה יאסרו הולדות לישהינהו עד יום ח' ונראה לפענ"ד דס"ל לפרישה וש"ך דכל ששהה ל' באדם ח' בבהמה לכ"ע לאו נפל הוא דא"א לנפל להתקיים כ"כ ורבנן דפליגי אדרשב"ל (דקאמר כל ששהה ל' באדם וח' בבהמה אינו נפל) לקולא הוא דפליגי בסתם וולדות א"צ להשהות ואזלינן בתר רוב וולדות דלאו נפלים ואינו כן אלא פליגי נמי בבן ח' דרשב"ג ס"ל דאי גמרו שערו וצפרנו ושהה ל' יום אמרינן האי בר זיי"ן הוא ואשתהי ורבנן פליגי עלי' כמ"ש תוס' שבת דף קל"ו ד"ה מימהל וביבמות דף פ' ד"ה כיון ולרש"י ס"ל לרבי דבן ח' הוי נפל ויכול להתקיים כ' שנה ולהתוס' הוא כן אליבא דרבנן דפליגי עלי' דרבי ורשב"ג ובתוס' שם ד"ה כיון משמע דס"ל דהכי הלכתא. ואע"ג דבשבת פסקינן הלכה כרשב"ג היינו בסתם וולדות לחומרא שצריכין שיהוי. אבל בודאי בן ח' ס"ל כר' אבוה דהתם דיכול להתקיים עד כ' שנה ואפי' להפוסקים בבן ח' כרשב"ג היינו דוקא בוולדות שנולדו דמסייע לי' רובא דרוב הוולדות אינן נפלים אבל אי לא נולד מי שמעת לי' ואפשר רשב"ג גופי' מודה בהא דאע"ג דנתקיים ל' יום לא יצא מידי ספק נפל. ועכ"פ אין הלכה כמותו בלא נולדו אלא כרבנן דפליגי ולשון התוס' נדה דמ"ד שמעינהו לרבנן דלאו בלמ"ד תליא אלא בחדשי הריון ומשמע בשבת להדיא דכי היכי דפליגי באדם ה"נ פליגי בבהמה ותו דמשמע דלא פליגי כלל בבן ח' דבהמה כ"א באדם אבל בבהמה לכ"ע נפל הוא ולא פליגי בבהמה אלא בסתם ולדות מדלא פשטינן בעיין דמס' נדה דבהמה יולדת לז' מדאמר רשב"ג בבן ח' דבהמה שחי ח' ימים אינו נפל דאמרינן בר ז' הוא ואשתהי אלא די"ל דוקא באדם ס"ל כן אבל בהמה לא מהני ח' ימים אי ידעינן דהוא בן ח' ורק מדלא כתבו הפוסקים גבי בהמה דאי ידוע לו דבן ח' הוא לא מהני לי' ח' ימים משמע קצת דס"ל להקל בזה ועמ"ש לקמן סימן ט"ו ועכ"פ לא שמענו בשום מקום היכי דלא נולד אלא נמצא בבטן בן ח' דמהני שיהוי וה"ה נמי בנמצא וספק אם הוא בן ח' או בן ט' כיון דלא מסייע רובא די"ל דרשב"ג גופי' לא סמך אשיהי' בספק כי אם היכי דאיכא רובא דנולדים בהדי ולכן אנן השתא דלא בקיאין כולהו בספקא מחזקינן להו ולא מהני שיהוי וכ"ז פשוט לפענ"ד עכ"ל ולכאורה משמע מדבריו אלו דאפילו מרבה כחול ימים ומגדל עדרים עדרים מחזקינן לי' בנפל ובסימן ט"ו ס"ק ט"ו כתב בהמה הנולדה וידעינן בודאי שהוא בן חי נ"ל דראוי להחמיר אפילו מדאורייתא אעפ"י ששהה זיי"ן ימים וצריך להמתין עד שיגדל ויהי' כשאר בהמות שלא יסופק שהוא בן קיימא ע"ש וכ' הטעם לפי שכבר בררתי בסי' י"ג דאיכא פלוגתא דרבוות' דודאי בן ח' אי מהני שיהוי וגם כתבתי דאפילו להפוסקים דמהני שיהוי י"ל דהיינו דוקא באדם דאמרינן בר זיי"ן הוא ואשתהי אבל בהמה הא אבעיא לן בנדה אי יולדת לז' וע"ש שנתן טעם למה לא דיברו הפוסקי' מזה משו' דהוא מלתא דלא שכיחא ונראה דעכ"פ יודה דגם בב"פ מטריפה דמהני כשיגדל ויהי' כשאר בהמות דעלמא דמאיזה טעם נחלק ביניהם אי משום דבשאר בהמות הוי דרבנן וב"פ הוי ספיקא דאורייתא וכמ"ש התב"ש שם ס"ק ט"ז ז"א דזהו בנולד סתם דמדאורייתא אזלינן בתר רוב הנולדים דאינם נפלים מש"ה הוא דרבנן משא"כ בודאי בן ח' הוא דאורייתא ג"כ וכמ"ש שם בשמלה חדשה להדיא ואי משום דבנולדים מסייע רובא דרוב נולדים הם בני קיימים מש"ה כי גדל ונעשה כבהמה דעלמא אמרינן דאשתהי אבל בב"פ לא ז"א דנ"ל דיותר הוי ריעותא כי ידעינן בבירור שלא כלו חדשיו מזה שנלקח ממעי הבהמה ולא ידענו כלום מה הי' לו דאפשר הי' בן ט' גמור ותו מאחר שכתב בלשונו בסימן ט"ו שיגדילו ויהיו כבהמה דעלמא שלא יסופק שהוא בן קיימא ממילא כיון שאינו דבר מסופק כלל תו לא צריך לסייע לי' רובא כנ"ל פשוט לדעתי ועכ"פ בעינן לדעתי שיגדיל ויהי' כבהמה דעלמא שלא יסופק שהוא בן קיימא ממילא כיון שאינו דבר מסופק כלל תו לא צריך לסייע לי' רובא כנ"ל פשוט לדעתי ועכ"פ בעינן לדעתו שיגדיל ויהי' כבהמה דעלמא ולא יסופק לכל אדם אכן שיעור זה לא ידענו אפשר צריך שיהי' בן כמה שנים מגדל וולדות בני קיימא ומאן מפיס בהא וא"כ אכתי נפל הך מלתא בבירא הן וולדן וולד וולדן עד סוף כו' והנה יש לי לדקדק הרבה על דבריו ואם אמרתי להביא כל הסוגיות ולבאר היטב מקורן של דברים יאריך הענין מעוד לזאת לא אכתוב כאן רק מעט ואי"ה במקום אחר נאריך בזה בעזה"י.

מ"ש ותמהני טובא דלדידי' פשיטא לי' מה דמבעי' בש"ס בנדה ולא איפשט' אי בהמה גסה יולדת לז' תמהני מאוד ולדידי' מי ניחא הא בסימן ט"ו ס"ק ט"ו כתב בעצמו דבהמה אם נודע שהוא בן ח' צריך להמתין עד שיגדיל ויהי' כשאר בהמה דעלמא באופן שלא יסופק שהוא בן קיימא ואז מותר ע"כ והרי דבר ידוע בש"ס דחדשי עובר לגסה ט' חדשים וזה שנולד לח' ודאי נפל הוא וא"כ הא דמתירין אותו כשיגדל ע"כ לית בי' טעמא אחרינא רק דאמרינן בר זיי"ן הוא ואשתהי הרי דפשיטא לי' מה דמספקא להש"ס אי בהמה גסה יולדת כלל לזיי"ן ועוד אכתוב מזה אח"כ אע"כ דאין זה קושיא כלל וכמ"ש אח"כ עוד מזה אי"ה יעו"ש.

ומ"ש מ"ש אשתהי דפשיטא ולידה דמספקא כו' לק"מ דהא רבנן ורבי ורשב"ג דפליגי ביבמות אי אמרינן אשתהי או לא אין הכוונה דמאן דלא ס"ל אשתהי לומר דאינו כלל במציאות שיהי' נשתהה הולד במעי אמו אחרי גמרו אלא יוצא מיד דז"א דהא לכ"ע בנולד לח' וחי כ שנה מחזיקין לבר קיימא אפילו לרבנן לשיטת התוס' משום דאמרינן אשתהי הרי דעכ"פ כ"ע ס"ל דהוא במציאות דאישתהי אלא דאינו שכיח וכן אין שכיח להיות הנפל חי יותר מל'. ועתה אם נולד לח' וחי למ"ד ס"ל לרבי ורשב"ג דיותר שכיח אשתהי מלהיות נפל חי ל' או דאינו במציאות כלל שיחי' הנפל למ"ד מש"ה תלי' ע"כ דאשתהי ורבנן ר"ל דיותר שכיח שהנפל חי מאשתהי וצריך ראיה חזקה לאשתהי דהיינו שיחיה כ' שנה. וכן הוא מבואר בדה"ת שם ד"ה והא וממילא דה"ה לפירש"י דרבנן ס"ל בבן ח' אפילו חי הרבה בנפל מספקא לי' אין פירושו משום דאשתהי אינו במציאות כלל אלא דלא שכיח ויותר יש למתלי דחי הנפל הרבה כן נ"ל והוא פשטן של דברים והשתא לק"מ קושיות התב"ש דאדרבא באדם דיולדת לזיי"ן ויוכל הולד לצאת מיד אחרי גמרו בהא. הוא דפליגי וס"ל לרבנן דכל מה דמצינן למתלי לא תלי' באשתהי דכיון דיכולה לילד לזיי"ן ממילא אם נגמר בזיי"ן יוצא מיד ולאו אורחיה להיות אשתהי משא"כ בבהמה אם נימא דאינה יכולה לילד לזיי"ן א"כ ע"כ הוא אשתהי ובעי שפיר הא דחזינן לפעמים בהמה גסה יולדת לח' וחי מי נימא דתוכל ג"כ לילד לזיי"ן או אפשר דאינה יולדת אלא באופן שנגמר בזיי"ן ונשתהה עד ח' ממילא הכי אורחייהו להיות אשתהי וכ"ת תפשוט איפכא מדפשיטא לן דאשתהי ע"כ דאינה יולדת לזיי"ן דאי יולדת לאו אורחיה להיות משתהי. ואנן חזינן דיולדת בח' וחי ז"א לפמ"ש התב"ש דאין לפשוט מחיותא א"כ לא ידעינן דלמא לאו בר ז' הוא כלל כך הוא לפי דרכו מיהו בלא"ה לק"מ דאין לדמות אשה לבהמה דולד אדם מפרכם יותר לצאת מיד כשנגמר משא"כ בבהמה מש"ה אע"ג דפשיטא ליה דיולדת לח' ע"כ שנגמר בזיי"ן ואשתהי מ"מ מספקא ליה אולי לזיי"ן אינה נולדת אלא כשנשתהה או דיולדת ואפ"ה אורחיה דבהמה להיות משתהי ומכ"ש לפמ"ש לקמן דלא פליגי רבנן ורבי ורשב"ג אלא בנפל אדם אי חי יותר מלמ"ד. אבל נפל דבהמה לכ"ע אין חי יותר מח' יום דלפ"ז פשיטא דלק"מ דפליגי באדם וס"ל לרבנן דיותר שכיח להיות נפל חי מלהיות אשתהי משא"כ בבהמה דודאי אין הנפל חי א"כ אי חזינן דנולד לח' וחי שמונה ע"כ אשתהי דהא גם רבנן מודי דיש במציאות אשתהי וכמש"ל אלא דס"ל דכל מה דמצינן למתלי תלינן א"כ בבהמה ליכא למתלי ע"כ אשתהי כן נ"ל ואין כלום בדחוי זו שדחה לתירוצו. אמנם בלא"ה אף שרצה התב"ש לתרץ כך אינו מובן דאכתי קשיא מנ"ל להפרישה לחלק בהך ולומר דפשיטא לי' להש"ס דאישתהי ולא בעי אלא אי יולדת מיד ע"כ לומר דאם נראה שנולד לח' וחי ע"כ אשתהי ומש"ה מבעי' בעית הש"ס אם נולד מיד לזיי"ן וא"כ כשנראה נולד לזיי"ן מיד מה נעשה באיבעית הש"ס ע"כ צ"ל דנפשטה באמת א"כ נאמר בקצרה כך וכמו שרוצה התב"ש לתרץ אח"כ ויתבאר אי"ה.

ומ"ש ותו מוכח דלא אמרינן בבהמה אשתהי מדברי ר"מ פרק בהמה המקשה כו' אמינא ולדידי' מי ניחא אפילו תימא דאין במציאות כלל אשתהי אכתי קשיא לפי מה שהאריך בעצמו בסימן ט"ו סקט"ז בעגל הנולד דצריך להמתין ח' ימים אפילו ידע שכלו חדשיו שהוא בן ט' דהא באדם לא ידעינן שכלו חדשיו אלא כשכלו ט' חדשים וג' ימי קליטה דחיישינן שמא לא נקלט הזרע ביום ראשון וא"כ אנן השתא בבהמה לא ידעינן עד כמה זמן קליטתו דהא פירש"י הטעם באדם דאין ימי הקליטה יותר משלשה משום דלאחר ג' מסריח וא"כ הא בעי במס' שבת שכבת זרע דאדם במעי הבהמה עד כמה מסריח כו' וא"כ בבהמה לא ידענו עד כמה קליטתה יעו"ש. ובאמת משמע לכאורה הכי דאין שיעור לקליטה דבהמה ויוכל להיות שיעור הקליטה זמן רב וכמ"ש לקמן בזה וא"כ קשיא איך מתיר ר"מ בן ח' חי הנמצא בבהמה ונהי דאשתהי לא אמרינן אכתי כיון דחייש למעוטי ניחוש שלא נקלט הזרע עד חודש והאי בר ז' הוא ואפילו תימא דאין כ"כ זמן רב ימי הקליטה מ"מ משמע דבן ח' חי דקאמר לאו דוקא ח' שלימים אלא בכל חודש ח' קרוי בן ח' ובהך ודאי קשי' איך מתירו דלמא בר ז' הוא. וכ"ת דר"מ דאמר בן ח' הכוונה חוץ ימי הקליטה אכתי קשיא לפמ"ש התוספות בכו רות דכ"א ד"ה תנא ע"ש דבהמה גסה יולדת למקוטעין לפי דברי הירושלמי וא"כ ממ"נ אי מיירי ר"מ חוץ ימי הקליטה קשיא בסוף ח' דלמא בר ט' הוא ונקלט ביום הראשון ואי עם ימי הקליטה קשיא בתחלת ח' דלמא בר ז' הוא ונקלט בסוף ימי קליטה. וכן אפילו לש"ס דידן מ"מ איכא פלוגתא בהא אי יולדת למקוטעין וע"ש בש"ס כי הרבה מילין בזה ואין להאריך תן לחכם כו' ותו לדידיה מי ניחא דהא מודה הרב עד שיגדל כדבריו בסימן ט"ו וכמו שבארנו תחלה ומכ"ש כאן למה שמסיים בסוף דבריו דמשמע דס"ל להפוסקים להקל בזה בבן ח' ודאי דכל ששהא שמונה אמרינן אשתהי. וכן בלא"ה נמי כבר בארתי דלכל הדעות יש במציאות אשתהי דהא אפילו לרבנן בכ' שנה הוי בן קיימא וא"כ גם לדידי' קשיא אמאי לא חייש ר"מ למיעוטי א"ו דמלתא דל"ש היא כל דליכא ראיה מבוררת שחי שמונה אבל תוך ח' מחזקינן ליה בנפל.

ומ"ש ז"א דא"א לפשוט מחיותא ומחוורתא דאשתמטתי' כו' תמהני על מה עשה ככה לחשוד לשני מאורות הגדולים ששכחו ש"ס ערוך והרי שפיר י"ל כמו שרצה לתרץ דאם נראה דחי נפשטה האיבעיא ומ"ש דאין לפשוט מחיותא כמ"ש לקמן ורימז על סוף דבריו שהנפל יכול לחיות לר' אבוה יותר משמונה ימים תמי' לי דהרי סיים שם בעצמו דמדסתמו הפוסקים בבהמה שנולדה דסגי בהמתנת ח' ימים משמע דס"ל להקל אפילו בודאי בן ח' כל שחי ח' ימים הוא בן קיימא וע"כ דתלינן דאשתהי דבן שמונה ודאי א"א לחיות כדאמרינן ביבמות דף פ' רק דאמרינן אשתהי הרי בבירור דאפשר למפשט מחיותא לשיטת ל הפוסקים זולתי לשיטת התוס' שפסקו כר' אבוה אבל כל הפוסקים לא חשו לזה ומכ"ש למ"ש לקמן אי"ה דגם מהתוס' אין ראי' אלא אפשר דמודים לשיטת כל הפוסקים דכל שחי ח' ימים אמרינן אשתהי ומכ"ש לשיטת הנ"י ביבמות שפי' הסוגיא לענין גדלות וקטנות ולא לענין בר קיימא יעו"ש בדברינו ועכ"פ יהי' איך שיהי' כיון שהודה בעצמו דהפוסקים מודים בבן ח' וקשיא גם לדידי' הא איבעיא לן בנדה אי בהמה ילדה לזיי"ן ואפילו לדבריו בסימן ט"ו שנתן טעם להשמטת הפוסקים וסובר שם דבודאי בן ח' לא מהני ח' ימים מ"מ הרי מודה שם דמועיל להמתין עד שיגדיל כו' וא"כ עכ"פ כי גדל הוי בן קיימא משום דאמרינן אשתהי הרי נפשטה בעיא דנדה גם לדידי' וע"כ לומר כמ"ש בעצמו כאן דחכמי הש"ס לפי שלא ראו בהמה שילדה לז' או לח' וחי עד שיגדיל מש"ה בעי ואי חזינן כך נפשטה האיבעיא א"כ גם אמהרו"ך והש"ך הוא כ ולא פליג עלייהו התב"ש רק במה שהם רצו לפשוט האיבעיא גם בהמתנת ח' ימים והוא איני פושט האיבעי' עד שיגדיל או מחמת החילוק שכתב כאן בסוף דבריו דדוקא היכי שנולד דמסייע רובא סגי בח' ימים ולא בבן פקיעה וא"כ עכ"פ בנולד איפשטא האיבעיא בח' ימים ואינהו לא ס"ל חילוק זה וכמ"ש לקמן אי"ה ועכ"פ לענין הש"ס דנדה כי היכי דניחא לדידי' ה"נ ניחא לדידהו ולמה יאמר הרב ז"ל דאשתמיטתייהו הש"ס בחנם ללא צורך ולמה לא נאמר דידעו וראו הש"ס אלא ס"ל שאם נראה לפנינו כך שתי ח' ימים נפשטה האיבעי' ותו דהמעיין שם בנדה משמע קצת דנפשטה האיבעיא וע"ש ברש"י ומעיקרא נמי לא בעי רבא אי בהמה גסה יולדת לזיי"ן אלא משום דמשמע לכאורה מלשון הברייתא ולמטה הימנו דאינה יולדת לזיי"ן מש"ה בעי דדוחק גדול לומר דחכמי הש"ס אשר כל רז לא אנס להו ובתוונא דלבא יתבו יקבעו בש"ס בעיא דלא איפשיטא מחמת שלא ראו הדבר ויסמכו עצמן על אינשי דעלמא כשיראו מעשה יפשטו בעייתם זהו דבר מתמיה אע"כ משום דלשון הבריי' משמע דאינה יולדת לז' מש"ה בעי ואז ודאי א"א למפשט מחיותא כמו לענין טרפה דקי"ל טרפק אינה חי' וב"ח ואפ"ה קיי"ל (עיין י"ד סימן נ"ז) דודאי טרפה אע"ג שחי יב"ח הוא טרפה דא"א להכחיש דברי חז"ל בשום ענין ה"נ כאן אי תניא בברייתא דבהמה גסה אינה יולדת לזיי"ן אף אם יארע לפנינו שתלד לזיי"ן ותרבה כחול ימים ויגדל עדרים עדרים באופן שיאמרו כל באי עול' שהוא בן קיימ' אפ"ה יהי' נפל דא"א להכחיש דברי חז"ל בשום אופן משא"כ כדדחי לי' דאין מהברייתא ראי' לזה דהא דתני ולמטה הימנו קאי אבהמה דקה שוב נפשטה האיבעיא לחכמי הש"ס גופייהו מדחזינן דילדה וחי ש"מ דיולדת לזיי"ן כנ"ל ברור.

ומ"ש להוכיח מלשון הסמ"ג והתרומת שכתבו טוב לאסור ולא כתבו טוב להמתין ש"מ דאין מועיל המתנה ולדידי' מי ניחא הא מודה בסימן ט"ו עד שיגדיל וא"כ איך כתבו טוב לאסור דמשמע דלית לי' תקנתא וכ"ת הא דמודה התב"ש בסימן ט"ו עד שיגדיל היינו דוקא בנולדה כיון דמדאוריי' אזלינן בתר רובא וליכא רק חששא דרבנן משא"כ הכא שלא נולדה רק נמצאת במעי אמו הוי חששא דאורייתא ז"א דגם התם הוי דאורייתא דהא בודאי בן ח' מיירי דאיכא ריעותא גדולה לפנינו דחיישינן לי' מדאורייתא כמ"ש שם בעצמו ומכ"ש למ"ש לקמן אי"ה דבן ח' ודאי גרע מנמצא במעי אמו וא"כ מכל הנך טעמי א"א כלל לומר שיסבור התב"ש בבן פקועה דלא מהני עד שיגדיל. וכן ביארתי בתחלת הדברים וא"כ גם לדידי' לא ניחא דברי הסמ"ג והתרומת. ולכאורה אפשר דלדידי' ניחא כיון דבעינן עד שיגדיל חיישינן לתקלה כיון שהוא זמן רב ומלתא דאורייתא מש"ה שייך שפיר לשון טוב לאסור דאסור להשהותם כ"כ. משא"כ להפרישה וש"ך דסגי בח' ימים ובזמן מועט כזה ל"ח לתקלה כמבואר בי"ד לענין ספק דרוסה חילוק זה בין עוף לבהמה ע"ש בסימן נ"ז אלא דא"א לומר כך דהא בסימן ט"ו כתב בזה הלשון בידוע שהוא בן ח' חיישינן לי' מדאורייתא וצריך להמתין עד שיגדיל הרי מתיר להמתין עד שיגדיל. ול"ח לתקלה וח"כ ע"כ לשון הסמ"ג והתרומה לאו דוקא:

ומ"ש דבתוספת יבמות ושבת מבואר דלרבנן נפל חי עד כ' שנה ולרש"י לרבנן חי לעולם וכ"כ הר"ן בשבת ע"ש והנה עיין בתוס' יבמות ד"ה והא במ"ש ואם יכול להיות בן קיימא כו לכאורה דברי מותר הם אלא שרצו לשלול דלא נפרש כוונת המקשה כפשטי' ובן שמונה מי חי דפריך אפי על אותם כ' שנה דאמר ר' אבוה דאין מחזיקין אותו לבן קיימא עד שיחי' כ' שנה ע"ז פריך דא"א כלל להיות חי ך' שנה אלא למ"ד יום לזה כתב התוס' דאינו כך דא"כ מאי משני דר' אבוה מיירי בגמרו שערו וצפרנו הרי הפעולה של גמרו הוא רק דאמרינן האי בר זיי"ן הוא ואשתהי עד חודש שמיני ולא לומר שע"י שגמרו יכול להתקיים יותר דזה אינו כלל כמבואר שם בש"ס רק דע"י שגמרו כל סימניו ידעינן דבר שבעה הוא ואכתי איך מתורץ קושיות המקשה דאכתי קשיא לר' אבוה למה לי כ' שנה הרי בלמ"ד יום ידעינן דלאו נפל הוא אלא בר זיי"ן ואשתהי דאי בן ח' מי חי יותר מלמ"ד יום לזה כתב התוס' דהא לא קשיא לי' כלל דשפיר יוכל הנפל להיות חי עד כ' שנה אלא דקשיא לי' למקשה איפכא דאפילו כשחי כ' שנה אין להחזיקו לבר קיימא דזה דבר שא"א דהא בן שמונה הוא כאבן וידעינן שאינו בר קיימא ואיך אפשר להכחיש דברי חכמי המשנה בשום אופן אפילו בראותינו חי לעולם אפ"ה נפל הוא וע"ז משני שפיר דחכמי המשנה לא אמרו רק בלא גמרו דזה ודאי אינו בן ז' כיון דאכתי לא נגמר ובהא מודינא דלא מהני כ' שנה רק בגמרו שיש סברא דבר ז' הוא מדנגמר בהא מהני כ' שנה ואין בזה הכחשת דברי רז"ל כך הוא כוונתם בזה. הנה לפנינו לרש"י אליבא דרבנן בבן ח' אפילו כשחי לעולם אפי' בגמרו סימניו הוא נפל ולהתוס' בכ' שנה יצא מחזקת נפל בגמרו משום דסימניו מסייעין לי' דבר ז' הוא אבל בלא גמרו מודים לרש"י הנה עכ"פ מודים דיש במציאות דנפל גמור יחי' אפי' יותר מכ' שנה ועיין טור או"ח סימן של"א וסימן רס"ו תראה מבואר כך ממילא בכל הנך דמחזיקינן להו לנפל הן קודם כ' שנה הן אחר כ' שנה לכל מר כדאית לי' אין מחללין שבת עליו ובהיות כך תמהני על התב"ש שבא לחשוש לזה בבהמה איך כתב בסימן ט"ו דמהני עד שיגדיל מה יאמר בלא גמרו דבהא אף שחי לעולם הוא נפל ואפילו בגמרו אע"ג דהלכה כרבנן דבכ' שנה אינו נפל מ"מ בבהמה דלא נאמר השיעור מנא ידעינן דלמא שיעורה עד עשרה שנים ויותר ומכ"ש למ"ש התב"ש דבבהמה י"ל דכ"ע מודי דחי טפי מאדם א"כ דלמא כ"ע מודי בבהמה כמו דס"ל לרש"י אליבא דרבנן דנפל יכול להיות חי תמיד ה"נ נימא דבבהמה כ"ע ס"ל הכי דנפל יכול לחיות כמו בהמה גמורה ומה מהני שיגדיל ובהכי הוי ניחא טובא איבעיא דש"ס בנדה אי בהמה יולדת לז' דאע"ג שראו כ"פ דילדה וחי אפ"ה שמא נפל הוא וא"כ לפי כל הנ"ל איך התיר התב"ש במה שיגדיל אע"כ לית דחש להא משו' דכל הפוסקים בא"ח ובי"ד ובאה"ע לא חששו לדר' אבוה ולא פסקו כהתוס' כר' אבוה זולת הב"ש הבי' שיטתם בסי' ד' ובסימן קנ"ו ובסימן קס"ג אבל הלכה רווחת ככל הפוסקים ומכ"ש למ"ש לקמן דמהתוס' גופייהו לא מוכח בבירור דהלכה כר' אבוה ועיין מה שאכתוב עוד אח"כ.

ומ"ש דבתוספת יבמות ד"ה כיון משמע דהלכה כר' אבוה. הנה אכתוב בקצרה ואסמוך על המעיין ע"ש במ"ש התוס' דע"כ בסתם וולדות פסק כרשב"ג דחי בבן ח' הלכה כר' אבוה דהכא ואיכא לתמוה טובא הא רבה תוספאה עביד עובדא דאמרינן אשתהי אפילו בלי שום ראיה רק שלא להוציא אשה מבעלה ומוקי הש"ס כרבי דאלו לרבנן ל"א אשתהי אא"כ יש ראי' גדולה שחי כ' שנה כמ"ש תו' ד"ה והא ומעשה רב וכל הפוסקים פסקו כרבא תוספאה ולא נמצא בהם אף אחד שידחה דבריו מהלכה א"כ איך מוכיח הש"ס דבסתם וולדות פסק כרשב"ג מדר' אבוה דהכא דבבן ח' א"א לפסוק כרשב"ג והרי רבא תוספאה עומד לנגד ר' אבוה ומעשה רב. ואף שהתו' נדה דף ק"ז ול"ח כתבו דלית הלכתא כרבה תוספאה מ"מ מנ"ל לש"ס בשבת למפשט דבסתם וולדות פסק כרשב"ג מחמת דר' אבוה מאי אולמי' דר' אבוה מרבה תוספאה ותו דאפי' כי לית הלכתא כרבה תוספאה היינו רק מה שתולה באשתהי בלי שום ראי באשה שהלך בעלה ושהה יב"ח בכה"ג אסרינן לה אבעלה דטפי אמרינן שזינתה מלימר אשתהי אבל היכי שיש ראי' לפנינו כגון מבן ח' שחי ח' יום ובאדם למ"ד יום שפיר י"ל דמודה לי' דאמרינן אשתהי דלא כר' אבוה וא"כ מנ"ל להש"ס בשבת למפשט לכן אני אומר לפרש המשך דברי התוספת לפי שתירוצם הראשון שתירצו דפסיקא לי' להש"ס. דבסתם וולדות פסק כרשב"ג. הי' דחיק בעיניהם לזאת כתבו שני תירוצים אחרים הראשון לשיטת רש"י והשני לשיטתם והיינו דתירוץ האחרון דהו"ל למימר הלכה כרבי ורשב"ג זהו רק לשיטתם אבל לשיטת רש"י דרבי ורשב"ג פליגי דלרבי בעי כ' שנה ולרשב"ג סגי בלמ"ד ממילא נסתר תירוץ האחרון לכן כתבו תירוץ הראשון והוא דוקא לרש"י דרבא תוספאה עביד כרבי ור' אבוה ס"ל נמי כרבי אבל לרבנן אפי' כ' שנה לא מהני מש"ה שפיר פשיט בשבת דבסתם וולדות פסק כרשב"ג דבבן ח' הלכה כר' אבוהו ורבה תוספאה דבכ' שנה מהני וצריך כ' שנה ולא כרשב"ג דסגי בלמ"ד ולא קאמר הש"ס ביבמות רק דלצירוף שיהי' רבים מהני רשב"ג דלא תימא הלכה כרבים דהיינו רבנן מש"ה מצרפינן דעת רשב"ג אבל לא שיהי' הלכתא כוותי' כן נ"ל לפרש דבריהם דתירוץ זה הוא רק לשיטת רש"י ויש סמך לזה מדלא כתבו זה התירוץ בשבת ע"ש ומעתה מ"ש התב"ש דמוכח מהתוס' דהלכה כר' אבוה וכוונתו מתירוץ זה ולהנ"ל ז"א דתירוץ זה הוא דוקא לשיטת רש"י דלשטתם א"א לומר כך חדא דאיך מכריח הש"ס דהלכה כר' אבוה ולא הלכה כרבה תוספאה ותו דאפילו לקושטא דמלתא שפסקו התוס' בנדה דלא כרבה תוספאה היינו כיון דאין שום ראי' ל"א אשתהי אבל היכי שיש ראי' כל דהו כגון שנשתהה למ"ד יום אמרינן שפיר אשתהי הגם שבפסקי תוס' יבמות כ' ג"כ כהתב"ש דבעינן כ' שנה נראה דליתא ובלא"ה המרשים טעה שם בזה שרשם ע"ז ד"ה והא והיינו מ"ש שם בסוף דבריהם ע"ש ובאמת זהו לרבנן דוקא ולא לרבי וכמ"ש מהרש"א שם דאל"כ למה מוקי ברייתא בלא גמרו אע"כ דהיינו כרבי וא"כ עדיין אין ראי' מדבריהם אלו אליבא דהלכתא כיון דרבה תוספאה ושמואל פסקו כרשב"ג ורבי והתב"ש לא כיון אלא לדבריהם בד"ה כיון וכבר כתבתי דאין ראי' ודו"ק היטב ואין להאריך ואפי' אם נסבול כל הדחוקים ונימא דברי התוספת כפשטן דהלכתא כר אבוה מ"מ אין לחוש לזה חדא דלא כתבו זה רק בדרך פלפול אבל עיקר תירוצם הוא תירוץ האחרון כדמוכח מדבריהם במס' שבת והרי כל הפוסקים פסקו דלא כר' אבוה ועיין בב"י בי"ד סימן רס"ו שהאריך ותראה דעת הרבה פוסקים דאמרינן אשתהי בגמרו לבד ע"ש באורך.

ומ"ש ואפילו להפוסקים בבן ח' כרשב"ג היינו דוקא בוולדות שנולדו דמסייע רובא כי' אנא אמינא אפילו אי יהבינן לי' הך מלתא דבבן ח' הנמצא לא מהני ל' יום אפילו לרשב"ג וכן אפילו לתוספת דהלכתא כרבנן דלמ"ד יום לא מהני אפילו בנולד אם הוא בן ח' היינו דוקא משום דאשתהי לא שכיח מש"ה תלי' יותר שהוא נפל ואפ"ה חי. אבל בבהמה א"צ לטעם אשתהי ואפילו אם חולק על הפרישה מה שתלה באשתהי אכתי איכא טעמא אחרינא דבן שבעה ממש הוא. והזרע נתאחר להיות נקלט וכמ"ש בעצמו בס"ס ט"ו ובאמת משמע כך דבבהמה אין שיעור לקליטה דאין מסריח לעולם ולא איבעיא לי' להש"ס במס' שבת אלא בשכבת זרע דאדם במעי בהמה אי מסריח משמע דש"ז דבהמה אינו מסריח וא"כ יכול להיות דמת אחר הקליטה כמה וכמה וא"כ אפילו נולד בחודש ח' כל דחזי' לי' דחי ח' יום אמרינן בר זיי"ן ממש הוא והזרע לא נקלט עד לאחר זמן וכ"ת איך נודע בבהמה כלו לו חדשיו ניחוש שלא נקלט הזרע עד כמה ימים ועדיין לא כלו חדשיו לק"מ דמן הסתם כשרואין הולד נולד בגמרו כראוי אמרינן דנקלט מיד ולא כדבריו בסימן ט"ו לחשוש לקליטה שנתאחרה אלא דאפילו בבן פקועה שנמצא כל שיש לו ט' חדשים והולד נגמר אמרינן דנקלט מיד ועכ"פ בנולד בחודש ח' ורואין אנחנו שחי שמונה ימים אמרינן דזהו ראיה שנתאחר לקלוט דאע"ג דלענין אשתהי לא מהני ראי' זו אלא דוקא כ' שנה מ"מ לענין איחור הקליטה תלי' שפיר ויש לדבר הרבה מענין זה אלא שאין להאריך ומ"מ לעיקרא דמלתא נכונים דברי הפרישה לתלות דאשתהי ואפילו התוס' מודים בהא ולא פסקו כר' אבוה וראי' מבוררת לזה מדהתו"ס שבת דף קל"ה ד"ה בן שמונה שפסקו דאפילו בן ח' ודאי אם גמרו שערו וצפרנו מלין אותו בשבת דאמרינן בר שבעה הוא ואשתהי ואלו לר' אבוה כבר כתבו התוס' ביבמות דלא תלי' באשתהי אפילו חי למ"ד יום אלא דוקא כ' שנה ואיך תלי' כאן באשתהי בלי שום ראי' ומחללין שבת החמורה א"ו כמו שבררנו לעיל דגם התוס' מודים בהא ואע"ג דבנדה פסקו דלא כרבה תוספאה ול"א אשתהי. היינו התם דליכא שום ראי' משא"כ הכא איכא ראי' אפילו שלא חי עדיין למ"ד יום אפ"ה חשיב ראי' מחמת שגמרו צפרנו ומבואר מזה כדברי הפרישה ותמהני על התב"ש איך העלים עין מדברי התוס' אלו וביותר שהוא עצמו רמז שם לדברי התוס' אלו יעו"ש.

ומ"ש ואפשר רשב"ג גופיה מודה בהא או עכ"פ אין הלכה כמותו כו' יש לדקדק ע"ז מההוא דשבת דף קל"ד דמבואר שם ביוצא דופן לפירש"י שנקרעה אמו) מאן דס"ל נימול לשמונה מחללין נמי שבת עליו ומשמע דבסתם וולדות מיירי כמו שדרך רוב הוולדות שאין יודעים אי כלו חדשיו כמבואר בש"ס שם דף קל"ה ובתוס' שם דסתם וולדות ספיקות הם ואפ"ה מחללין שבת עליו וקשה קושיות הש"ס דף קל"ה מימהל היכי מהלינן דלמא נפל הוא והא דמשני שם רב אדא דמהלי' לי' ממ"נ הרי"ף וכמה פוסקים רבים וכן שלמים לא ס"ל הא דרב אדא עיין בב"י יו"ד סימן רס"ו וסבירא להו דלמאי דמסיק ביבמות דבגמרו שערו וצפרניו מחזקינן ליה לבן קיימא מיושב נמי קושיות הש"ס. מימהל היכי מהלינן ע"ש באורך וא"כ קשיא אכתי לדידהו הך דיוצא דופן אע"כ דגם ביוצא דופן אע"ג דלא מסייע ליה רובא אפ"ה כל שגמרו שערו וצפרניו אע"פ שלא שהה עדיין ל' יום מחזיקינן לי' בבן קיימא ומהלי' לי ועמ"ש עוד לקמן:

ומ"ש ומשמע בשבת להדיא דכי היכי דפליגי באדם פליגי נמי בבהמה ותו דמשמע דלא פליגי כלל בבן ח' דבהמה כו' תמהני איך חוזר ומגיד תוך כדי דבור ובאמת מבואר מרש"י ותוספת דפליגי בתרוייהו כאשר אבאר אחר כך וכאן אכתוב מה דמשמע מהש"ס גופי' הכי דאדם ובהמה שוים וכל דלא חי באדם ה"נ בבהמה. ממילא אם נראה בעינינו בהמה נולדה בז' או בח' וחיתה ודאי אשתהי ואע"ג דאיבעיא לן אי בהמות יולדת לשבעה ע"כ דנפשטה האיבעי' וכדרכים שכתבתי לעיל ליישב ההוא איבעיא דנדה והתב"ש נרא' שרוצה לומר דאפשר דבאדם אין נפל חי מש"ה תלינן אשתהי אבל נפל דבהמה דאפשר דחי ומש"ה שפיר בעי בנדה אי יולדת לז' דליכא למפשט מחיותה כך צריך לפרש בכוונתו והא ליתא דהא אהא דאמר התם רב אדא בדף קל"ו דמהלינן ממ"נ אע"ג דלא ידעינן אי כלו חדשיו דאי כלו שפיר מהיל ואי לא מחתך בשר בעלמא הוא ולא הוו חבורה ואמר אביי עלה כתנאי אי חשוב נפל גמור כמת לענין דלא הוי חבורה מדאיפלגי תנאי בבן שמונה אי שחיטתו מטהרתו מידי נבלה. והשיב רבא א"כ לפלגי לענין אכילה אלא דכ"ע מת הוא ופליגי אי הוי כמו טריפה ששחיטתו מטהרתו או לא לפי שאין במינו שחיטה ע"ש והשתא קשיא מאי אחר אביי כתנאי ומה הוצרך רבא לתרץ הא י"ל בפשיטות דבאדם כ"ע מודי לרב אדא דנפל הוי מת גמור ולא פליגי אלא בבהמה אלא ע"כ דאין לחלק. ותו קשיא מאין הרגלים לומר אדם לא חי ובהמה חי הא אדרבא איפכא מסתברא אדם אית ליה מזלא ובהמה לית לה מזלא כמו שחילקו התוס' לענין טרפה לחולין ע"ש בר"פ אלו טרפות ובכמה דוכתי ואפילו להחולקים בטרפה וס"ל דאין חילוק וטרפה דאדם נמי אינו חי מ"מ י"ל לענין נפל תלוי שפיר במזל ויכול לחיות באדם ולא בבהמה וכמו שאכתוב אח"כ בזה דנ"ל איפכא דבהמה א"א כלל להיות חי יותר זיי"ן ימים:

ולסברתי לא תקשה איך אמר כתנאי הא יש חילוק בין אדם לבהמה דז"א דאדרבא שפיר אמר כתנאי מדחזינן דאפילו בבהמה איכא מ"ד חי הוא מכ"ש באדם ומשני דכ"ע מת הוא בבהמה וה"ה באדם וא"ש ואל תטעה לומר דהך פלוגתא דש"ס שייכא לכאורה לדברינו. ומ"ד חי הוא הוי כדברי התב"ש דנפל אדם יכול להיות חי דז"א חדא דהא מסיק דכ"ע מת הוא ותו אפילו לאביי דאמר כתנאי וס"ל לחד מ"ד דחי היינו חי קצת לענין דהוי חבורה כמ"ש מהרש"א לשם והוא פשוט ואדרבא נראה לכאורה ראיה מזה דא"א כלל לנפל להיות חי ולית הלכתא כר' אבוה דאל"כ איך אמר ממ"נ דהוי מחתך בשר בעלמא ואיך מסתבר בעושה חבורה בבן י"ח דנאמר שהוא מחתך בשר בעלמא או הורגו יהיה פטור הרי זה יושב ועוסק בתורה ואנו אומרים בא ונהרגך דנפל את א"ו א"א לנפל להיות חי יותר מל' יום. ועמ"ש עוד לקמן:

ומ"ש דבבהמה לא אמר רשב"ג בבן ח' מידי. הנה מלבד שכתבתי תחלה שא"א כלל לחלק כיון דמה דלא חי באדם ה"נ בבהמה יעו"ש. הנה מרש"י יבמות דף פ' מבואר בהדיא דבבהמה נמי מיירי בבן ח' ע"ש שכתב הא דנקט אדם כו'. וכן מוכח מת ו' יבמות ושבת מדהקשו התם מנ"ל דרשב"ג פליג בסתם וולדות דלמא לא פליג כלל רק בבן ח' יעו"ש. והוצרכו לתרץ תירוצים שונים ואם איתא יתרצו בפשיטות דע"כ בסתם וולדות נמי פליגי דאל"כ מה אמר בהמה אע"כ דבבהמה נמי מיירי בבן ח' ואדרבא נ"ל דבבהמה כ"ע מודי דאפילו בבן ח' די בשמונה ימים דאל"כ למה לא אמר הש"ס שיעורי' למלתא כדאמר ר' אבוה באדם כ' שנה אע"כ דליכא שיעורא אחרינא בבהמה רק ח' ימים ממילא לשיטת התוס' דבאדם אפילו לרבנן די בכ' שנה א"כ בבהמה דלא יהיב שם שיעורא למלתא ודאי לכ"ע די בח' ימים אכן לרש"י דלרבנן אפילו כ' שנה לא מהני באדם בבן ח' י"ל דסבירא להו כך ג"כ בבהמה אלא דהלכה כרשב"ג ורבי מדר' אבוה ומרבה תוספאה דעביד עובדא דאמרינן אשתהי וה"נ בבהמה וכל שחי בבהמה ח' ימים הוא ודאי בר קיימא דא"א בבהמה להיות חי יותר כיון דלית לה מזלא אף דבאדם אפשר וכנ"ל.

ומ"ש מדלא פשטינן בעיין דמס' נדה כו' יש ליישב בכמה דרכים וביותר לפי דברי עצמו בסימן ט"ו דבבהמה לא ידעינן שיעורא דקליטה א"כ ודאי דלק"מ דליכא למפשט דבהמה יולדת לזיי"ן דכבר אפשר לומר דאע"ג דאינה יולדת לזיי"ן אפ"ה כל שחי ח' ימים מחזקינן לבר קיימא ואמרינן שנתאחר הקליטה ומיירי בנולד בחודש ח' עם הקליטה או אפילו חוץ ימי הקליטה כיון דאין שיעור לקליטה דבהמה ואפשר יוכל הקליטה להיות עד ימים רבים מש"ה א"א למפשט האיבעיא משם.

ומ"ש משמע קצת מהפוסקים דס"ל להקל בזה ועכ"פ לא שמענו כו' וה"ה נמי בנמצא וספק כו' אני תמה מאוד מאחר שהניח דדעת הפוסקים להקל אפילו בודאי בן ח כל שחי ח' ימים ממילא אטו גרע בן פקועה ספק אם בן ח' או בן ט' וכ"ש בידעינן שהוא בן ט' רק דלא בקיאין אטו גרע זה מבן ח' ודאי דאין לך ריעותא גדולה מזו ואפ"ה כשחי שמונה הוא ראי' דאשתהי ואיך נחמיר בב"פ מספק ולומר דלא מהני לי' ח' ימים שיהי' זה ראי' על היותו בן ט' ואיך יתכן לומר דעדיף מחמת שנולד משום דרוב הנולדים כלו חדשיהן מאחר דידעינן שנולד לשמונה ותו דבודאי צריך להבין לרשב"ג דחייש למיעוטא בסתם וולדות וחיישינן דלמא נפל הוא א"כ מאי מהני למ"ד יום דלמא הוא נפל וחי עד כ' שנה וכן קשה עוד לשיטת רש"י לרבנן דנפל חי לעולם קשה בהא דאמרינן אלו היינו בסנהדרין לא הי' אדם נהרג ומפלפל מאי חששא לימא דלמא נפל הוא וכן בהא דמוכיח בפ"ק דחולין דאזלינן בתר רובא מרוצח ודלמא טרפה הוא וקאמר דבדקינן לי' נימא דלמא נפל הוא. ותו דאפילו לתו' ולרש"י אליבא דרבי דאין הנפל חי יותר מעשרים שנה אכתי יכול להוכיח דאזלינן בתר רובא מקרא דקאמר ופדויו מבן חודש תפדה וכן מאידך קרא דמייתי רשב"ג דמיום השמיני והלאה ירצה דיותר מלמ"ד באדם ושמנה בבהמה ל"ח לנפל ש"מ דאזלינן בתר רובא אע"כ דאין כל זה נחשב למיעוט כלל דהוא מיעוטא דלא שכיח כלל להיות הנפל חי יותר מלמ"ד יום וכמ"ש התוס' יבמות ד"ה והא ע"ש א"כ מכ"ש לדידן דלא חיישינן למיעוטא בסתם וולדות רק לכתחלה חיישינן לדרשב"ג מכ"ש דל"ח למיעוטא הלזה שיהיה הנפל חי אלא נראה דדוקא בודאי בן ח' משום דלא שכיח אשתהי והוא ג"כ מיעוט משום דרוב וולדות אינם שוהים מש"ה חיישינן טפי שהוא ממיעוט הנפלים החיין יותר מלמ"ד יום משא"כ בב"פ שנמצא ולא ידעינן אם הוא בן ח' או בן ט' כיון שאין לנו ראי' שהוא מהמיעוט אזלינן בתר רובא דרוב הנפלים אינם חיים והרי בסתם וולדות מה דחיישינן למיעוטא הוא רק לכתחלה הוא דחיישינן לדברי רשב"ג. אבל בדיעבד סמכינן אדרבנן מכ"ש מיעוט זה דנפלים החיים יותר מ"ל דרשב"ג גופי' מודה בי' דל"ח לי' ולא תימא טעמא דרשב"ג דל"ח לי' דאפילו מיעוט ליכא דחי ממילא לר' אבוה דאיכא מיעוט חיישינן דז"א דהא לרוב הפוסקים ס"ל לרשב"ג נמי דבעינן גמרו אבל בלא גמרו מודה רשב"ג דלא מהני למ"ד יום הרי דיוכל הנפל להיות חי אלא בהא פליגי דרשב"ג שכיח אשתהי ותלי בי' בראי' כל דהו. ולרבנן צריך ראי' גמורה דהיינו כ' שנה כמ"ש התוס' יבמות ד"ה והא ממילא אף לדידן דקיי"ל כרבנן לפ"ד התוס' היינו דס"ל דלא שכיח אשתהי ותלינן יותר במיעוט נפלים החיים משא"כ בב"פ הנמצא ולא ידעינן אם הוא בן ח' או בן ט' וא"צ כלל לתלות באשתהי פשיטא דל"ח למיעוט נפלים החיים כן נ"ל ברור כשמש ובחנם טרח התב"ש להביא להך דינא כל האריכות הזה דיבמות ושבת דאין ענינים כלל לנדון דידי' דנהי דיש נפלים שיכולין לחיות מ"מ הרי בררנו דאינו רק מיעוט דלא שכיח דל"ח לכ"ע ממילא הא דחיישינן לי' ביבמות הייני בנודע שהוא בן ח' דע"כ ולד זה הוא מהמיעוט או ממיעוט דאשתהי או ממיעוט נפלים החיים בהא הוא דאמרינן הלכה כרבנן דאין מחזיקין לבן קיימא עד כ' שנה משא"כ בנ"ד דלא יצא הולד מחזקת הרוב הדבר פשוט דכל שגמרו סימניו כדרך ולד הגמור וחי זיי"ן ימים דהוא בר קיימא הרי מכל הלין טעמי שכתבתי נ"ל דלא כהתב"ש אלא כהפרישה דאפילו ודאי בן ח' כשחי זיי"ן ימים אמרינן אשתהי ושאפילו נניח לו זה עכ"פ בלא נודע אם בן ח' אם בן ט' הוא ודאי שרי וכנ"ל ודלא כהתב"ש.

תוכן העניינים

נאות דשא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה