אור ברסלב
נאות דשא שאלה כג

נאות דשא· רבי דוד שלמה אייבשיץ

שאלה כג

שאלה כב

ראיתי לבאר הדין שהזכרתי בסימן הקודם במעשה דק"ק ווילנא שחצי בהמה פירש וחצי נשאר בקבוע שהביא בית הלל בי"ד סימן ק"י מחלוקת גאוני הדור וטעמיהם לא נודעו ואיך ראוי לנהוג בזה אם כדעת הגאונים בעל ח"מ ומו"ה העשיל ז"ל שסוברים דא"א לחלק ולכן נתיר הכל או כדעת הגאונים ובה"ז והב"ה שאסרו הכל או כדעת רוב האחרונים דבאותו שיש טעם להתיר נשאר בהיתרו והשאר איסורא רביע עלי' ואם כי אין בדורינו להכריע בין ההרים הנ"ל מ"מ תורה היא ואיך שנאמר יש לנו גאונים שנסמוך עליהם ולכן ראיות ברורות יתנו עידיהן כדרך נישא ונותן בעלמא להתאבק בעפר רגליהם ולומר קים לי כהני גאונים וחזי דעלוי דידהו קא סמכינא ודברינו וראיותינו הן רק כסניף בעלמא וכמתלמד לא כמכריע ח"ו והנה בסימן הקודם דברנו מזה בקצרה לפי שהי' נוגע לאותה השאלה. ובאמת גוף הענין הוא דבר עמוק לכן צריך להאריך בזה ואם אמרתי לבאר היטב לחפש בחורין ובסדקין. ידעתי כי יארכו הדברים ובגידת הזמן לא נאמן לא יתנוני לבא עד מרום קיצן של דברים אלו לכן נבאר עתה רק כפי הפנאי וכפי הנחיצה כל מה שאפשר למעבד:

גרסינן במס' ב"ב דף קל"ד ע"ב כי אתא ר' יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן בעל שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן (ול"א מגו דהי' מגרשה דאם איתא דגירשה קלא הוי ליה) והאמר ר' חייא בר אבין א"ר יוחנן נאמן לא קשיא כאן למפרע כאן להבא (דאלמפרע לא מהימן דלית ליה מגו ואלהבא מהימן) איבעיא להו אמר למפרע מאי ליהמני' להבא פלגינן דבורי' או לא. (דכי אמר גירשתי זה חודש לא מהימנינן ליה ואיך נימא דמהיום נתגרשה הא איהו מודה דלא גירשה היום וא"כ במה תתגרש ולא אשכחן דמהימן אלא באומר גירשתי היום או דלמא פלגינן דבורי' ומהימן מהיום) רב מארי ורב זביד חד אמר פלגינן וח"א לא פלגינן ופריך ומ"ש מדרבא דאמר רבא איש פלוני בא על אשתי. הוא ואחר מצטרפין להורגו ולא להורגה. (דאדם קרוב אצל אשתו ולגבי בעל מהימן אלמא פלגינן דבורי') ומשני בתרי גופא פלגינן ובחד גופא לא פלגינן (בבועל ואשה פלגינן דלגבי בועל אנו מאמינן כל העדות ולא לגבי אשה אבל בחד גופא למפרע ולהבא באיש א' לא פלגינן) ההוא דשכיב ואמר שגירש אשתו ופטורה מיבום ואמר רבא נאמן דהא שנינו כאן למפרע כאן להבא א"ל אביי ואשנויי ניקום ונסמוך דלמא לא היא אלא אמוראי נינהו אליבא דר' יוחנן ור' יצחק בר' יוסף ס"ל דלא מהימן אפילו להבא דאם איתא דגירשה קלא אית לי') א"ל רבא לר' נתן בר אמי חוש לה (וכ' רשב"ם ומהכא שמעינן דבעל שאמר גירשתי לא מהימן עכ"ל הנה מש"ס זו לכאורה יש ראי' לסברת בה"ז וב"ה שדבריהם לקוחים מהט"ז בי"ד סימן ק"י כמו שהבאתי בסימן הקודם וס"ל דא"א לחלק בגוף א'. ואוסרים הכל כמו דאמרינן הכא בחד גופא לא פלגינן ונהי דמסיק בתר הכי ואשינויי ניקום ונסמוך ר"ל ולא מחלקינן כלל בין למפרע בין להבא אלא דלמ"ד נאמן גם בלמפרע ומ"ד אינו נאמן לא מהימן כלל וא"כ לא נ"מ כלל בפלוגתא דרב מארי ורב זביד מ"מ מהך סברא לא נאד הש"ס דבחד גופא לא פלגינן ומה גם דיש לפרש אשינוי' ניקום ונסמוך ר"ל דפליגי בלהבא ולמפרע כ"ע מודים דלא מהימן וא"כ נ"מ שפיר בפלוגתא דר"מ ור"ז למאן דס"ל נאמן בלהבא ובלמפרע מודה והיכי דאמר למפרע אי נאמן בלהבא תליא בפלוגתא הנ"ל יהי' איך שיהי' סברא זו לא נסתר' בש"ס ולא ידעינן כמאן הלכתא וא"כ למ"ד דלא פלגינן בחד גופא מוכח כדברי הט"ז דהכל אסור גם נראה קצת דכ"ש היא ההוא מעשה דווילנא דהא הכא ודאי הדבר אפשר שהיום גירשה ולא תלי כלל למפרע בלהבא ואפ"ה לא פלגינן ואמרינן כיון דלא מהימן בלמפרע והיום מודה שלא גירשה וחד גופא הוא לא פלגינן כ"ש בזה שבהמה א' הוא איך נאמר בחצי' שהוא מן הכשרות ובאידך חצי' נאמר שמן הטרפות הוא בחד גופא לא פלגינן וכן במעשה דידן שבסימן הקודם דחד בהמה היא איך לענין הכרס והדקין נאמינה שטריפה היא מחמת המחט שנמצא ובשאר הבהמה נאמר לא הי' כאן מחט כלל וכשירה הוא כן נראה לכאורה.

אמנם אומר אני בתחלה דאפילו לפי דברינו שאנו מדמין האי לפלוגתא דרב מארי ורב זביד אכתי הא מלתא גופא תליא בפלוגתא הי הלכתא כר"מ או כר"ז דהנה במס' ב"מ ובגיטין דף כ"ז דהא דרמי ר' זירא מתני' אברייתא תנן המביא גט ואבד הימנו ומצאו לאלתר כשר ואם לזמן מרובה פסול. (משום דחיישינן שמא מאחר נפל ששמו כשמו) ורמינהו מצא גט אשה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה ואפילו לזמן מרובה ודאי לאלתר פשיטא וקשה למה יחזיר ניחוש שמא מאחר נפל) והקשו התוס' הא בזמן שהבעל מודה היינו שאומר שכבר גירשה וא"כ מאי ניחוש שמא מאחר נפל הא מ"מ מחזיר לה שאינה צריכה רק לראי' בעלמא דהא בעל שאמר גירשתי נאמן וא"כ ידעינן שהיה גרושה ומחזירין לה לראי' אפילו אינה שלה ותירצו דהא אלמפרע לא מהימן כשאומר גרשתיה מזמן הכתוב בגט כדאמרי' ביש נוחלין והכא שידוע לנו שלא בא הגט עכשיו לידה בתורת גירושין אינו נאמן מכאן ולהבא יותר מלמפרע וכיון דלא מהימן ע"כ הא דתני יחזיר לאשה היינו שיתנו לה עתה לפני עדים בתורת גירושין שתתגרש עתה להכי פריך שפיר דלמא גט זה מאחר נפל ובמה תתגרש עכ"ד התוס' בקצת שינוי לשון לתוספת ביאור.

והנה רש"י ז"ל כ' בפי' הברייתא בזמן שהבעל מודה שאו' ליתנו לה עכ"ל אין ספק שרש"י מפרש דלא כהתוספת שמפרשים בזמן שהבעל מודה שאומר שכבר גירשה אלא שאומר ליתן לה עכשיו דתתגרש (וא"א כלל להתעקש דמ"ש שאומר ליתנו לה היינו להחזיר לה לפי שכבר נתגרשה דא"כ דבריו הם לגמרי למותר וגם לישנא לא משמע הכי כמבואר למעיין היטב ותו משמע כך בהדיא שדעת רש"י לפרש הברייתא שמצוה לגרש עתה. מהא דפירש"י בד"ה דלמא דהוכחות ר' זירא דברייתא מיירי אפילו לזמן מרובה דאי לאלתר פשיטא ולמה לו לדוחק זה דהא ודאי אי מפרשים בזמן שהבעל מודה שכבר נתגרשה ע"כ א"א כלל דמיירי רק לזמן מרובה וכמ"ש התוס' באורך לפי שיטתם בד"ה הא אמר תנו יע"ש ומדהוצרך רש"י לזה ע"כ דמפרש שמצוה ליתן עתה בתורת גירושין וזה ברור ומבואר למעיין בסוגיא וכ"כ מהר"מ שיף ז"ל בגיטין ברש"י הנ"ל דכוונתו לפרש דלא כהתוס' אלא שקיצר ולא ביאר טעם הדבר ופשוט הוא שהטעם כמ"ש וטעם הדבר הוא פשוט שפי' כך כדי ליישב קושיות התוס' ולא רצה לתרץ כתירוצם משום דמסתבר לי' דהלכה כמ"ד פלגינן ומש"ה אם איתא דמשמע להש"ס בזמן שהבעל מודה היינו שכבר גירשה לא הוי פריך מידי דאע"ג דאומר אלמפרע מהימן עכ"פ בלהבא בלי שום גירושין ואין היזק כלל במה שמאחר נפל דמחזירין לי' שפיר לראי' מש"ה הוצרך לומר דמשמע לי' להש"ס שאומר לגרש עתה מש"ה פריך ואין לומר דמש"ה לא ניחא לי' לרש"י בתירוץ התוספת משום דאי הוי ברייתא מיירי שכבר גירשה לא הוי קשיא כלל דדלמא מיירי שזמנו ביום שנמצא דהא זמן מרובה היינו בכדי שתעבור שיירא ותשרה וכה"ג כדאיתא התם פלוגתא בברייתא ולכולהו תנאי אפשר שיהי' לזמן מרובה באותו יום עצמו וא"כ הוי בעל שאמר גירשתי היום דבכה"ג מהימן כמ"ש רשב"ם בב"ב שם דכשאומר גירשתי היום הוי להבא והתוס' שתירצו כך לשיטתייהו שכתבו שם בסוגיא דב"מ וגיטין דסתם לזמן מרובה משמע נמי לאחר כמה ימים מש"ה תירצו שפיר ורש"י לא ס"ל סברא זו דז"א דע"כ סברא זו מוכרחת מדפריך בב"מ עלה דהך ברייתא וניחוש שמא כ' ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי ומאי פריך דלמא ביום שנכתב מיירי אלא על כרחך כסברת התוספת משום דסתם לזמן מרובה משמע בכל ענין ומשום הך סברא פריך וא"כ מ"ט לא נימא ג"כ בסברת ר' זירא כך דמש"ה רמי מתני' אבריית' משום דמשמע ליה בכל ענין אע"כ ס"ל לרש"י דהלכתא פלגינן דבורא ומהימן אלהבא מש"ה לא רצה רש"י לאוקמי' דברי ר' זירא דלא כהלכתא וגם מדאמר רבה מ"ט לא אמר כר' זירא מתני' אלימא ליה לאקשויי יותר הו"ל לומר דמש"ה לא אמר כר"ז משום דאינו כלל אליבא דהלכתא כן נ"ל ברור ופשוט בסברות רש"י י"ל והתוס' שתירצו כך ע"כ ס"ל דהלכתא כך דאל"כ קשה עלייהו כנ"ל דהו"ל לומר דמש"ה לא אמר רבה כר"ז אע"כ דהלכתא הכי הוא וכן נראה מדברי מהרש"א ושאר מפרשים דהתוס' ס"ל דהלכתא כך דבתחלת הסוגיא הקשו תו' על רבה מנ"ל לדקדק הא אמר תנו כו' והקשו המפרשים דנהי דהדיוק הוא כדברי התוס' אפ"ה פריך שפיר כמו שהקשה ר' זירא משום דבעל לא מהימן אפילו בלהבא יעו"ש (כי לא פרטתי כאן הדברים ליראת אריכות רק כתבתי להעיר לב המעיין היטב בסוגיא הוא יעמוד על הדברים) ואם איתא דהלכתא דפלגינן רק דלר' זירא צריכין לדחוקי דס"ל דלא כהלכתא א"כ אין מקום לקושיות המפרשים דברבה לא רצו לתרץ זה הדוחק והעמידו דבר אליבא דהלכתא אלא ודאי מוכח מדברי מפרשים אלו דלהתו' הלכתא כך זולתי לדעת מהרי"ן לב בחדושיו לגיטין שתירץ באמת כך דהתוס' רצו להעמיד דברי רבה אפי' למ"ד פלגינן ולפ"ז אין לנו ראיה זו ומ"מ האמת יורה דרכו דהתוס' ס"ל דהלכתא הכי הרי יצא לנו דרש"י ותוס' מחולקים אי הלכתא כר"מ או כרב זביד.

ודע דלכאורה קשה במה שהוקשה לרש"י ותוס' ברומיא דר' זירא מבעל שאמר גירשתי נאמן ונותנים לה לראיה והרי מסיק הש"ס בב"ב דאשינויא ניקום ונסמוך ואמוראי נינהו אליבא דר' יוחנן ולרב יצחק בר יוסף לא מהימן אפילו להבא ודלמא ר' זירא נמי הכי ס"ל ושוב ראיתי שהקשה כך מהרש"ל והארכתי מזה בע"ה בחדושי לב"מ וגיטין אמנם הפשוט בדבריהם הוא דלא ניחא להו למימר כך דהא בב"ב מסיק הש"ס כך לספיקא ורבא קאמר חוש לה. הנה שהדבר מסופק ואם איתא דקושיא דר' זירא הוא רק משום דלא מהימן לומר לומר גרשתי א"כ מפשט פשיטא ליה לר' זירא הך מלתא כביעות' בכותחא דהא מכח רומיא דידיה הוכיח דין חדש להקל דכל היכי דליכא ב' לריעותא לחד לישנא או לאידך לישנא עכ"פ חדא לריעותא ובלא"ה ל"ח דלמא מאחר נפל וכיון דהוי פשיטא ליה כ"כ איך כולא סוגיא דב"ב חשש רק לספקא בעלמא להכי הוצרכו התוס' לתרץ דגם ר' זירא מצי סבר דנאמן רק דכשאומר למפרע לא מהימן גם אלהבא דהכי הלכתא וכמ"ש לעיל לשיטתם. (ולפ"ז נראה דמוכח קצת מה שפרשתי לעיל דלמאי דמסיק אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן אין הכוונה דאין חילוק כלל בין למפרע ולהבא ומאן דס"ל מהימן היינו גם למפרע אלא דלמפרע לכ"ע לא מהימן ובלהבא הוא דפליגי דאל"כ תקשי איפכא דכיון דמסיק חוש לה וחיישינן להך סברא דאמוראי נינהו א"כ מנלן הך דינא דצריך ריעותא לחוש ליב"ש אחר הא אין מקום כלל לרומיא דר' זירא אי נימא דגם למפרע מהימן ונהי דאנו חוששין דלמא הלכה כמ"ד דגם להבא אינו נאמן ה"נ ניחוש איפכא ה"ו דלמפרע לכ"ע לא מהימן ואזי כיון דלהלכתא לא פ"ד פריך שפיר ואף שיש קצת לפקפק בראי' זו מ"מ הדבר מוכרח בלא"ה שכך הוא דהא כבר כתבו התוס' בב"ב שם דלמפרע פשיטא דלא מהימן ולא הוצרך כלל להשמיענו דאל"כ מה הועילו חכמים במה שתקני זמן בגיטין כדי שלא יחפה הא ע"כ יחפה בלא"ה שיאמר בע"פ שכבר גירשה יעו"ש וכ"ז פשוט מאוד). וכן בההוא דפ' התקבל דף ס"ד בעל אומר גירושין ושליש אומר לגירושין והיא אומרת נתן לי ואבד דאמר ר' יוחנן דאינה מגורשת ופריך והא אמר ר' חייא בר אבין א"ר יוחנן בעל שאמר גירשתי נאמן ה"נ נאמין לבעל יעו"ש בהא נמי לכאורה קשה הא מסקינן בב"ב דאינו נאמן ומה פריך בשלמא בלא הך דמסקנא דב"ב אין להקשות מה פריך הא בחד גופי' לא פלגינן דבורי' וכיון דאיהו אמר דכבר גירשה לא מהימן כלל אפי' אלהבא דלק"מ דאטו מי לא עסקי' שלא נתן לה השליח הגט אלא היום דהא בשליח הולכה מיירי התם ואינה מגורשת עד שיגיע הגט לידה וכיון שאומרים שהיום גירשה הו"ל לבעל להיות נאמן לא מבעיא כשגם הבעל אומר שהיום נתן לשליח א"כ אומר בהדיא היום גירשתי אלא אפילו אומר שמזמן רב נתן לשליח אפ"ה כיון דגם לדבריו אין הגירושין מתחילין אלא מהיום מחמת שהשליח לא נתן לה עד היום הו"ל כאומר גירשתי ומהימן במגו דבשלמא כשאומר למפרע גירשתי' ליכא מגו דאי בעי מגרשה היום לפי שרוצה להחזיקה בגרושה מאז ומקדם משא"כ בזה וזה פשוט נמצא דבלא מסקנא דב"ב ח"ש אבל הא קשה כיון דמסיק דבלהבא נמי לא מהימן מאי פריך וצ"ל ג"כ כדרך שתרצנו בההוא דדף כ"ז דאפ"ה פריך שפיר דהא הך מלתא מספקא לן בב"ב ורבא לא קאמר חוש לה ותקשי אמאי לא פלגינן מהא דאמר ר' יוחנן גופי' כאן דאינה מגורשת ובלא"ה הנמ"י א"ש התם דפריך שפיר אפי' אם נאמר בבירור כמסקנא דב"ב דאמוראי נינהו תקשי למ"ד דנאמן דר' יוחנן אדר' יוחנן דהכא אמר ר' יוחנן גופי' דאינה מגורשת וכ"ז ברור ופשוט.

אמנם אני נבוך בזה בההוא דגיטין דף כ"ז שמתרץ ר' ירמי' כגון דקאמרי עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט א' של יב"ש פירש"י לא מתני' קשיא ולא ברייתא קשיא דכל הני דתני יחזיר אפילו לזמן מרובה כגון דקאמרי עדים שמעולם לא חתמו אלא על גט א' של יב"ש ואותו חתמנו לאיש זה התובעו עכ"ל והתוס' כתבו דמשמע הלשון אעפ"י שאין יודעים למי חתמו אפ"ה מהני כיון דלא חתמו על שני גיטין של יב"ש א"כ כיון שזה אבד גט ודאי זה שלו הוא וכ"ת שמא לא אבד כלל ז"א דלא חשיד לשקר לקלקלה במזיד דאי משום להרויח פשיטי דספרא אינו חשוד דהא בעל שאמר גירשתי נאמן משום שבידו לגרשה. ולא אמרינן משום פשיטי דספרי משקר עכ"ד בקצרה וכ"כ הרא"ש ז"ל שם ולכאורה מה ראי' הביאו לדבריהם מדחזינן שבעל שאמר גירשתי נאמן הא למסקנא לא מהימן לומר גירשתי וכמו שהקשה רש"ל לעיל מיני' וכמו שהבאתי תחלה אלא דהא לא קשיא דעד כאן לא קאמרי' התם דלא מהימן אלא דאם איתא דגירשה קלא הוו לי' אבל הא לא חיישינן שמקלקלה בשביל פשיטי דספרי דהא באמר יש לי בנים מהימן בהך מגו דאי בעי גירשה כיון דליכא סברא דקלא כדאיתא שם במשנה ובכל הסוגיא ש"מ דל"ח לפשיטי דספרי וכ"כ רשב"ם ותוס' שם בב"ב אבל הא קשיא לי דהא חזינן בבעל שאמר גירשתי דלא מהימן אלא באומר גירשתי היום דאיכא מגו אבל כשאומר אלמפרע דליכא מגו חיישינן שפיר שרוצה לשקר ולקלקלה א"כ ברייתא דמיירי לשיטת התוס' שאומר שכבר גירשה דהיינו למפרע איך פירשו דמהני אפילו שאין אומרים שלזה חתמו משום דאינו חשוד לקלקלה הא כל היכי שאומר אלמפרע דליכא מגו הרי הוא חשוד לקלקלה ואז לא מהימן גם אלהבא ולמה מהני דברי העדים כך ובשלמא במתניתין דמיירי שרוצה ליתן עתה וכה"ג איכא מגו דהוי מגרשה עתה מש"ה מהימנינן לי שאבד דמשום פשיטי דספרי לא הי' מקלקלה משא"כ בה"ג דברייתא הרי בלא"ה חשוד לקלקלה דא"כ לא צריך כלל לדברי העדים דהרי הוא אומר שכבר גירשה כקושיות התוס' אע"כ כתירוצם דכיון דאומר אלמפרע דליכא מגו חשוד שפיר לקלקלה א"כ דברי העדים ג"כ למה מהני כיון דאין אומרים בפירוש שחתמו לזה התובעו ולכאורה הוא תמי' נשגבה בעיני ובאמת דלכאורה יש להקשות כך על הפוסקים כולם שהביאו דהתו"ס לפסק הלכה ה"ה הרמב"ם הרא"ש והטור וב"י אלא דאינהו מיירי בשליח שאבד גט ורוצה עתה לגרש וכן הרא"ש אף שהביא כל לשון התוס' לפרש כך דברי ר' ירמי' מ"מ אין קושיא עליו די"ל דאיהו מפרש הברייתא כפירש"י דמיירי נמי שמצוה עתה ליתן ולא שאומר שכבר גירשה אבל התוס' שפירשו הברייתא שאומר שכבר גירשה קשה בשלמא במתניתין לק"מ דנהי דמסקינן דגם בלהבא לא מהימן היינו מטעם קלא משא"כ בזה שרוצה עתה לגרשה ליכא סברא דקלא ושפיר אמרינן דאינו חשוד לקלקלה. אבל בברייתא שאומר למפרע ואהא אינו נאמן כיון דליכא מגו ואמרינן אם איתא דגירשה קלא הוי לי' א"כ איך מאמינין גם ליתן עתה הרי הוא חשוד לקלקלה כבר א"כ דלמא גם בהא משקר ולא אבד גט כלל. ומה מהני דברי העדים כל שאינם אומרים בפירוש שחתמו לאיש זה התובעו.

ולכאורה הי' נראה בעיני לתרץ קושיא זו בצירוף עוד ב' קושיות א' במ"ש התוס' בע"א ד"ה הא אמר תנו שהקשו איך מדקדק ר' זירא דאי לאלתר פשיטא דלמא קמ"ל דל"ח לשמא כ' בניסן דבשלמא רבה מדקדק במתניתין שפיר דבמתניתין לא שייך כלל חששא דשמא כתב כמ"ש התוס' שם תחלה אבל על ר' זירא קשה. ותירצו דבלאלתר לא שייך כלל למפרך שמא כ' כו' דדלמא ביום שנכתב מיירי משא"כ אי לזמן מרובה פריך שפיר. ומיהו כי פריך אדר' ירמי' מאי למימרא המ"ל דקמ"ל דל"ח לשמא כ' כו' דהא איהו מוקי באמת לזמן מרובה עכ"ד בתוספת ביאור קצת. וקשה הא ר' ירמיה מתרץ תירוצו בין אמתני' בין אברייתא כמ"ש רש"י וכ"כ הרשב"א הובא בסימן קל"ב בב"י בד"ה ואאוקימתא יעו"ש א"כ פריך שפיר מאי למימרא אמתני' דהתם ליכא למימר שמא כ'. וכן ראיתי שהקשה מהר"מ שי"ף ז"ל ולא תירץ. ועוד קשה לי לפי' התוס' בד"ה ר' ירמי' מאי פריך מאי למימרא וכי סברא זו היא פשוטה כ"כ דאינו חשוד לקלקלה ונהי דהביא התוס' ראיה מגירשתי הא בגירשתי גופא מספקינן אי מהימן וא"כ לאו סברא פשוטה היא כ"כ והיכי פריך מאי למימרא. ולכן לתרץ כ"ז היה נראה לומר דבאמת דוקא במתני' פי' התוס' דא"צ שיאמרו העדים שחתמו על גט של יב"ש זה כיון דמצוה עתה ליתן וכה"ג אינו חשוד לקלקלה דהא אית ליה מגו דאי בעי מגרשה וגם סברא דקלא נמי ליכא דהא מודה שעדיין לא גירשה מש"ה מהימן שאבד גט משא"כ בברייתא מודים התוספות לרש"י דצריך דוקא שיאמרו דלזה חתמו דכיון שאומר שכבר גירשה הרי הוא חשוד לקלקלה חדא מהא ספיקא דמספקינן בבבא בתרא דאמר רבא חוש לה והיינו דאם איתא דגירשה קלא אית ליה ותו דהא ליכא מגו בלמפרע. ולא מהימנינן ליה אלא אמרינן שרוצה לקלקלה ותו לא מהימן אפילו להבא וחיישינן שפיר דלמא לא אבד גט כלל והא דאמר ר' ירמי לשון דמשמע ולא צריך זה היינו משום דקאי נמי אמתניתין מש"ה אמר לישנא דמשתמע הכי והכי והנך רואה שנתיישבו בזה כל הקושיות הנ"ל דהשתא פריך שפיר מאי למימרא אברייתא דהתם מיירי שבפי' אומרים העדים שחתמו ליב"ש הזה אבל אמתני' באמת לא פריך דקמ"ל הך סברא שאינו חשוד לקלקלה וממילא כ' התוס' ג"כ שפיר דהמ"ל דקמ"ל דל"ח שמא כ' כיון דבלא"ה לא פריך אלא אברייתא ולא אמתניתין ובברייתא שפיר שייך שמא כ' וא"ש הכל כך עלה בדעתי לתרץ:

איברא שכפי מ"ש מהרש"א ז"ל נסתר זה דהנה התוס' בד"ה כאן הקשו למה בהוחזקו ולא שכיח שיירתא מהדרינן מנא ידעינן דשל זה הוא דלמא של השני הוא כיון דהוחזקו ותירצו כגון דידעי' שמזה יב"ש נפל גט ותו ל"ח דלמא גם השני אבד כאן כיון דלא שכיחי כו' יע"ש והקשה מהרש"א ז"ל למה הוצרכו התוס' כאן דוקא דידעינן כו' דהיינו שיש עדים שאבד ובדברי ר' ירמי' חידשו התוס' דבעל מהימן דלא חשוד לקלקלה מדוע לא כתבו גם כאן בדברי רבה כך וכ"ת דאכתי לא אסקי אדעתייהו סברא זו אכתי קשיא איפכא מנא להו הך סברא התם דלמא גם שם מיירי דאיכא עדים שאבד וע"ש באורך והעולה מדבריו דבדברי רבה דקאי אמתני' הוא די"ל דמיירי דוקא שראו עדים שאבד גט אבל ר' ירמי' דקאי אברייתא נמי והתם ליכא למימר כלל דמיירי שראו עדים כמ"ש התוס' בד"ה הא אמר תנו דבברייתא דמיירי שאומר שגירשה כבר ע"כ מיירי שלא ראו כלל הגט להכי הוצרכו לחדש דבעל מהימן יעו"ש. והשתא נסתרו דברינו דהא לפי דברינו תגדל קושיות מהרש"א יותר מבתחלה והיינו מנ"ל להתוס' דבעל מהימן ואז לא פריך אמתני' מאי למימרא רק אברייתא ואז קשה דהו"ל לתרץ דקמ"ל דל"ח לשמא כ' כו' נימא דלא מהימן בעל אלא מיירי דוקא דאיכא עדים ופריך מאי למימרא גם אמתני' ושוב לא יקשה קושיות הנ"ל א"כ תגדל מאוד קושיות מהרש"א. וכ"ת כתירוצו דהכא הוכרחו לפרש כן משום הברייתא תגדל הקושיא עוד יותר דהא בברייתא ע"כ לא מהימן בעל וצריך עדים דוקא וא"כ היכי מתוקמא הברייתא דהא שם ע"כ לא ראו הגט כלל וע"כ מיירי שאומרים העדים כמו שפירש"י ובמתני' שפיר נוכל לפרש שראו עדים הגט בידו ולמה פירשו תו דבעל מהימן וא"כ נסתרו דברינו וע"כ דגם בברייתא בעל מהימן שאבד גט לפ"ד התוס' וח"כ נשאר קושייתינו למה מהימן הא אומר אלמפרע:

הן אמת דאי משום הא ליכא סתירה משום דאחר המחילה דברי מהרש"א בלא"ה אינן יכולין לעמוד במקום הזה ודבריו תמוהין דלמה לא מצינן לאוקמי בברייתא שראו עדים גט בידו דע"כ לא קאמרי וכ' התו' בד"ה הא אמר תנו אלא דמש"ה לא מצי לאוקמי ברייתא בלאלתר דהא לאלתר לא משכחת אלא כשראו העדים הגט וביד מי ראו בשלמא במתני' שהבעל מצוה עתה לגרש י"ל שראו ביד הבעל אבל בברייתא שאומר שכבר גירשה א"כ בודאי לא ראו ביד הבעל דא"כ איך אומר שכבר גירשה ואי אומר שגירש אח"כ אין זה שיעור לאלתר ואי שראו ביד האש פשיט' שמחזירין לה לראי' אפילו אין הבעל מודה זהו תוכן דבריהם ושם א"ש דבלאלתר והבעל אומר שכבר גירשה א"א לפרש שראו בידו דממ"נ אם אומר שגירשה קודם ראיה בידו חזינן דמשקר ואם אומר שגירשה אח"כ א"א דהא לאלתר שיעור קטן הוא משא"כ לקושטא דמלתא לפי תירוצי הש"ס דמיירי לזמן מרובה שפיר י"ל גם בברייתא שראו גט בידו והוא אומר שאח"כ גירשה ואין מקום לתירוצו של מהרש"א ז"ל.

ובלא"ה נמי הקשיתי לשאול בדהתו"ס גופייהו. במ"ש התוספת דבלאלתר ליכא למימר שראו בידו דא"כ אינו לאלתר ולמה לא משכחת לה להא שיעורא דלאלתר הוא עכ"פ איזה שיעור זמן כגון כדי לכתוב הגט וכה"ג ולמה לא יהיה באפשרי שראו בידו ולאלתר מצאוהו והוא אומר שאחר שראהו בידו בתוך משך זמן הנ"ל גירשה.

וכתבתי בחדושי לפרש לפי סברת התו' כאן שפירשו בדר' ירמי' דמש"ה מהני אמירת העדים מעולם לא חתמנו כו' משום דאינו חשוד לקלקלה כי ההוא דגירשתי ואפ"ה פריך מאי למימרא הרי דסברא זו מפשט פשיטא ליה דבעל שאומר גירשתי מהימן משום דלא חשוד לקלקלה ולא הוצרך כלל להשמיענו דין כזה וא"כ שפיר אמרו התוס' דבלאלתר ליכא למימר שראו בידו והוא אומר שגירשה אח"כ דא"כ הו"ל בעל שאמר גירשתי כקושיות התוס' ד"ה בזמן ומהי למימרא והכא אין לומר כתירוצם דכיון דאומר אלמפרע לא מהימן אפי' אלהבא דהא שיעור לאלתר לכל הפחות אינו כיום תמים וא"כ כיון שהבעל או' שגירשה אחר שראו בידו הרי הוא אומר גירשתי היום ובודאי מהימן ובהיות כך ודחי שאין מקום לדברי מהרש"א ז"ל בתירוצו דשפיר נוכל לומר בדר' ירמי' ג"כ דבעינן דוקא עדים שראו הגט בידו גם בברייתא. וכי תימא דברייתא לא מתוקמא בראו בידו ז"א דהתוס' לא קאמרי רק בלאלתר ליכא למימר הכי דא"כ הרי הוא אומר היום גירשתי משא"כ לקושטא דמלתא דמיירי לזמן מרובה שפיר י"ל שראו בידו זה ב' או ג' ימים והוא אומר שאחר הראי' גירשה והוי למפרע אלא דנראה שהתו' לא נחתו לסברא זו שכתבתי מדהוצרכו לדחוק בד"ה הא אמר תנו במאי דפריך הש"ס בב"מ אברייתא וניחוש שמא כ' ליתן בניסן דלמא איירי ביום שנכתב נמצא ואע"ג דמיירי לזמן מרובה הא שפיר איכא לאשכוחי זמן מרובה ביום א' והוצרכו לדחוק משום דסתם זמן מרובה משמע נמי אחר כמה ימים ואם חיתא לדברינו הו"ל להתוס' למימר בפשיטות דפריך שפיר אברייתא משום דע"כ מיירי שאינו ביום שנכתב כיון שאומר שכבר גירשה הו"ל בעל שאמר גירשתי היום ומאי קמ"ל אע"כ דלא נחתי התוס' להכי אלא ס"ל דודאי לאו מלתא דפשיטא הוא דכשאומר גירשתי היום דמהימן דהא חזינן בב"ב דמספקא ליה להש"ס האי דינא והא דפריך בדר' ירמי' מאי למימרא אע"ג דהתוס' מדמין זה לההוא דגירשתי מ"מ הכא עדיף דאין אנו מאמינן לו בעיקר הגירושין רק שאבד גט כך צ"ל בפשיטות הדברים אף שבחידושינו לב"מ וגיטין אריכות דברים בזה, מ"מ אין הדבר יוצא מידי פשוטו וא"כ אין מקום לדברינו אלא כוונת התוס' כפשוטו דבשיעור דלאלתר לא מסתבר שיאמר הבעל דאז גירשה מש"ה ליכא לאוקמי ברייתא באומר שראו בידו וא"כ אין כאן סתירה לדברי מהרש"א ז"ל מ"מ סתירה הראשונה במקומה עומדת דכיון דמוקמינן לזמן מרובה ודאי אפשר לפרש שראו הגט בידו והוא אומר שאח"כ גירשה ובהיות כך שנסתרו דברי מהרש"א ז"ל שפיר הי' מקום לדברינו בישוב שלשה הקושיות הנ"ל וכאשר ביארתי לעיל:

אמנם בלא"ה דוחק גדול הוא לומר שמה שפירשו התוס' בדברי ר' ירמיה לא קאי רק אמתני' ולא אברייתא ויהי' דברי ר' ירמי' בב' אופנים אלא משמע דאברייתא נמי קאי. ועוד ראיתי שפי' זה מוסתר ממקומו הוא דהא כתבו התוס' שם אח"כ ובקינ' פי' שחתמו לאיש זה ולפ"ז צ"ל שאין רואין הגט דאי רואין ומכירין החתימות פשיטא דמחזירין דהא ודאי ל"ח דלמא אתרמי שמא כשמא ועדים כעדים וחתימה כחתימה ובשינויא נמי אינו מזכיר חתימה כחתימה עכ"ל. והיינו כמ"ש מהר"מ לובלין ומהרי"ן לב ושאר מפרשים דלפי' התוס' שפיר י"ל שרואין ומכירין חתימותיהן ואפי' הכי ה"א דלמא אתרמי שמא כשמא. והיינו שבעל עצמו אינו אומר בפי' שאלו העדים חתמו על גט שלו אלא שאומר שכך הי' חתימתן בגט שלו ראובן בן יעקב וכדומה אבל אינו יודע אם אלו או אחרים ששמם ג"כ כך וממילא אפשר שאלו חתמו ליב"ש האחר וזהו הגט שנמצא ובגט שלו שלא נמצא הי' עדים כעדים יעו"ש במפרשים. והשתא אם איתא לדברינו דבברייתא מודים התוס' לפירש"י ודוקא במתני' פירשו כך וכי פריך מאי למימרא לא פריך רק אברייתא דבמתניתין טובא קמ"ל. א"כ גם לפי' התוס' צ"ל כפרש"י שלא ראו הגט דהא בברייתא הפי' כרש"י ועלי' קא משני שמא כשמא ועדים כעדים. לכן הדרינן לפשט הדברים. דגם בברייתא פירשו כך דא"צ שיאמרו שעל שלו חתמו והקושיות שהקשיתי חדא מאי פריך מאי למימרא הא טובא קמ"ל דאינו חשוד לקלקלה דנהי שדומה לגירשתי הא התם גופי' פליגי בב"ב י"ל כמ"ש תחלה דהא עדיף מגירשתי שאין אנו מאמינן אותו כאן בגוף הגירושין רק שאבד גט ומש"ה פשיטא להש"ס דמהני ומכ"ש דאמתני' פריך שפיר מאי למימרא כיון שהוא מצוה לגרש עתה ואיכא מגו והו"ל כבעל שאמר גירשתי דמהימן להבא. ואע"ג דאיכא פלוגתא בב"ב היינו מטעם דקלא הוי לי' הבל היכי דליכא סברא זו מבואר שם במתניתין דמהימן במגו דמה"ט מהימן לומר יש לי בנים והכא שאומר לגרש עתה ולא גירשה כלל עדיין דליכא סברא דקלה מהימן וא"ש:

והקושי' השני' שהקשיתי במ"ש התו' דהו"מ לתרץ בדר ירמי' דקמ"ל דל"ח שמא כ' ולא תירצו דאמתניתין אכתי תקשו מאי למימרא דהתם ליכא חששא דכ' ליתן י"ל בפשיטות משום דלהקשות על ר' ירמיה איזה קושיא צריך להקשות בחזקה ואם כן כי פריך מאי למימרא י"ל דר' ירמיה כר"ז סבירא ליה ולה קשיא ליה כלל במתני' רק אברייתא ומש"ה אמר שפיר תירוצו וקמ"ל דל"ח לשמא כתב. (ובחידושי בזה אריכות דברים ודרכים שונים וכאן אין להאריך רק מה שנוגע לברר פשט הדברים אל אמיתתן). משום הכי שפיר כתב התוספות דהוה מצי לתרץ כך הבל לפי האמת שפירשו כל הקדמונים דר' ירמי' אזיל נמי אמתני' א"כ כשכתבו התו' פירושם בדברי ר' ירמי' היינו ודאי בין במתני' בין בברייתא ובהיות כך נשאר קושייתי חזקה מאוד דאיך נאמינו בברייתא מטעם שאינו חשוד לקלקלה. הא קאמר גירשתי למפרע ובה"ג הוא חשוד לקלקלה חדא מחמת הסברא דקלא ונהי די"ל דר' ירמי' לא ס"ל כרבא דאמר חוש לה אלא מהימן להבא ול"ח לסברא דקלא והפוסקים שהביאו דהת"ו להלכה אע"ג דקיי"ל כרבא דחמר חוש לה היינו משום דהפוסקים כולם מיירי כשאומר שרוצה עתה לגרש בה"ג דמתני' וא"ש מ"מ הא קשיא טובא דהא עיקר הקושי' על הברייתא הוא משום דכיון דאמר אלמפרע לא מהימן גם בלהבא. דכל היכי דאומר אלמפרע ליכא מגו וחשוד לקלקלה א"כ מה מהני אמירת העדים ניחוש דלמא לא עביד גט כלל וזה גט של אחר דהא לא פלגינן דיבורי' ואיך פירשו התוס' כך בדברי ר' ירמי' אברייתא וכ"ת דר' ירמי' ס"ל כמ"ד פ"ד ז"א דכבר כתבתי דלהתוס' הלכתא כמ"ד לא פלגינן. ודוחק להעמיד דבריו דלא כהלכתא כיון שאנו רואים דכל הפוסקים פסקו דבריו לא מסתבר לומר דעיקר דבריו נאמרו שלא כהלכה ותו כיון דר ירמי' אזיל נמי אברייתא דכך מבואר בהדיא ממ"ש התוס' עצמם דהמ"ל אדר' ירמי' דקמ"ל דל"ח לשמא כ' ליתן בניסן. והיינו בברייתא הרי דאינהו גופייהו מודים דעכ"פ קאי ר' ירמי' אברייתא ומדחזינן שבא ליישב הברייתא ע"כ דס"ל דלא פלגינן דאלו למ"ד פלגינן לא קשיא כלל מברייתא כדהת"ו ד"ה בזמן וא"כ כיון דלא פלגינן מה מהני מה שאומרים העדים מעולם כו'.

הן אמת דיש מקום אתי ליישב דהתו"ס קרוב לדרך הנ"ל באופן שלא יפלו בו הסתירות הנ"ל והוא דרך פשוט מאוד לומר דמה שפירשו התוס' בדר' ירמי' שהעדים אומרים סתם היינו במתניתין אבל בברייתא באמת בעינן דוקא שראו עדים בידו גט להיפוך מדברי מהרש"א ופריך מתי למימרא אברייתא דזה ודאי פשיטא דכיון שראו גט בידו ועדי הגט לא חתמו רק על א' ודאי שלו הוא. ומש"ה שפיר כתבו התוס' לעיל דה"מ לתרץ דל"ח שמא כתב בניסן כיון דלא פריך רק אברייתא נמצא מיושבים ג' קושיות כמו לדרך הראשון כמובן ואפ"ה שפיר כ התוס' דלפירש"י צ"ל שלא ראו הגט דאלו לפירושם ל"צ כלל לזה דאפילו בברייתא א"ש דאע"ג דמיירי דעדים ראו גט בידו מ"מ אינם יודעים אם אלו הן או אחרים גם הסתירה ראשונה שכתבתי שיהי' דברי ר' ירמי' בשני אופנים ליתא לפ"ז דבאמת בין במתני' בין בברייתא העדים אומרים. סתם שלא חתמו אלא על גט א' רק דכל חד לפי דינו דבמתני' א"צ לכל זה כי אם אמירת הבעל ובברייתא צריך תו ראיית עדים אמנם גם באלה לא חפצתי דכל כה"ג הו"ל להתוס' לפרש אלמא משמע מדבריהם דלגמרי חולקים על רש"י ז"ל בין במשנה בין בברייתא:

והנראה אצלי שהתוס' בשיטה זו תפסו במושלם דעת המ"ד לא פ"ד דסבירא להו דהכי הלכתא והיינו כדמסיק הש"ס התם בתרי גופי פלגינן בחד גופא לא פלגינן ור"ל דלנהי דלמפרע לא מהימן דהא לית לי' מגו אפ"ה אלהבא דיש מגו הי' ראוי להאמינו אע"ג דלכאורה תו ליכא מגו כלל דנימא דהוא רוצה להחזיקה בגרושה למפרע וכה"ג איתא כ"פ בח"מ דאינו מגו דרוצה יותר בטענה זו. אולי יש לחלק או י"ל דמיירי שאין לו נ"מ במה שכבר נתגרשה ותו לא עדיף לי' טענה זו מלגרשה היום מש"ה נהי דהוי מגו למפרע ולא מהימן מ"מ אלהבא מהימן במגו אלא דבחד גופא לא פלגינן ור"ל כיון דא"א אינה ניתרת אלא בגט ואנו אין מאמינן לו שגירשה אז והיום הוא מודה דלא גירשה איך נאמר שעד היום תהי' א"א ומהיום תהי' גרושה איסור א"א שלה מי הסירה. ולפ"ז בכאן שאומר שכבר גירשתיה בגט זה והעדים על שלו חתמו בהא שפיר פ"ד דזה עדיף אפילו מתרי גופי. דהא התם העדות א' גופי' אנו מחלקים דלגבי בועל אמרינן אמת הוא ולגבי האשה אמרינן שאינו אמת ומכ"ש בזה שיש שני דבורים ואין אנו מאמינים לו במה שאומר שגירשה ומ"מ מה שאומר שהעדים על שלו חתמו בכדי שנדע שזהו גט שלו בזה מהימן לגרשה היום דתו ליכא למימר איסור א"א שלה להיכן הולך דהא היום מגרשי' לה ומהימן שפיר שחתמו העדים על שלו לגרשה עתה מטעם מגו דאי בעי הוי מגרשה היום בגט דמשום פשיטי דספרי לא יקלקלה וכ"ת דליכא מגו משום שרוצה להחזיקה למפרע במגורשת ז"א דהא חזינן דאי לא הוי חד גופא הוי מהימן להבא אפילו בלי שיגרשה כלל ולענין זה שמגרשין עתה דלא הוי חד גופא מהימן. (וקרוב לזה י"ל דמגרשין ממ"נ דאם כבר גירשה וגט זה אינו שלו א"כ לו יהא שנותנין לה לראי' בעלמא מאי אמרת שלא גירשה כלל א"כ כשהוא רואה עתה שאין מאמינין לו אלמפרע אלא מגרשין אותה עתה בגט זה והוא עושה שלוחים ליתן לה עתה דבודאי כשאומר שכבר גירשה ואין מצוה עתה ליתן לה בתורת גירושין אין נותנים לה להתגרש עתה,. כמ"ש הב"ש בסימן קנ"ב וכן העיר בזה בתורת חיים ואם כי בחדושי הארכתי לתרץ דכל שאומר גירשתי אף דלא מהימן כלל מ"מ נותנין עתה אפילו כשאינו מצוה וכי מפני שאנו מדמין כו' ולדינא ודאי הברור כדברי הב"ש דמיירי הברייתא שמצוה ליתן עתה וא"כ יותר הו"ל לגרשה עתה בגט כשר כיון דבלא"ה אין מחזיקים אותה לגרושה רק מעתה מש"ה מהימן בזה ול"ד להא דאמרינן דכי אמר אלמפרע לא מהימן אפילו אלהבא ועיין בזה) וממילא מיושב נמי הקושיא השני' שהוקשה לנו הא מסקינן בגמרא חוש לה דאפילו להבא לא מהימן ואיך כל הסוגיא אזיל בפשיטות למ"ד דלהבא מהימך ועם דברינו מיושב דגם ר ירמי' מצי סבר דלא מהימן אפילו להבא והיינו מטעם דאם איתא דגירשה קלא הו"ל וג"כ ס"ל דלא פ"ד אלא דהכא פלגינן לענין מלתא אחריתי דנהי דלא מהימן במה שאומר שגירשה אפי' שיאמר שהיום גירשה משום דא"כ קלא הו"ל מ"מ מהימן במה שאומר שחתמו העדים על גט שלו ושיגרשה היום דבהא איכא שפיר מגו וליכא נמי סברא דקלא כי אנו אומרים שבאמת לא נתגרשה עדיין רק גט זה שלו הוא ומגרשי היום וזה הנ"ל ברור בכוונתם:

וממילא דלפי"ז יצא לנו דנראה שהתוס' תופסים עיקר כמ"ד דבחד גופא לא פלגינן ולדידהו לכאורה יש מקום לדברי הרב בה"ז וסייעתו ולאסור הכל דהרי ר' ירמי' ור' זירא ס"ל כך כיון דר' ירמי' בא לתרץ רומיא דברייתא כדמוכח ממ"ש התוס' דה"מ לתרץ דקמ"ל דל"ח שמא כ' בניסן וכמו שביארנו והיינו משום דחד גופא לא פלגינן והוצרך לתרץ מעולם לא חתמנו דאז הוי בתרי גופי וסתמא דש"ס נמי משמע דהכי ס"ל מדלא קאמר דרבה לא אמר כר"ז משום דס"ל פ"ד אפילו בחד גופא א"כ הכי הלכתא נמצא דעולה מדברינו דנ"ד תלוי באשלי רברבי דלרש"י והר"ן המותר בהיתרו ולהתוס' הכל אסור ועמ"ש לקמן:

אמנם הנה צריך להבין מה דלכאורה יש לתמוה שהרי"ף והרא"ש והרמב"ם וכל הפוסקים השמיטו הך פלוגתא דר' ירמי' ור"ז ולמה לא הביאו רק מסקנות הש"ס דקאמר אשינויא ניקום ונסמוך דאפילו להבא הוי ס' מגורשת והרי ודאי דלמפרע לא מהימן כלל וליכא אפי' ספיקא וכדמוכח מההוא דשמא יחפה כמ"ש התוס' שם בד"ה למפרע אינו נאמן שהקשו פשיטא דאינו נאמן דא"כ מה הועילו בתקנת הזמן דלעולם מחפה שיאמר גירשתי קודם הזנות הרי דאפילו ספיקא ליכא דהא קטלינן לה וא"כ למ"ד לא פ"ד ודאי אפילו להבא ליכא ספקא כלל ולמ"ד פ"ד אזי להבא עכ"פ מידי ספקא לא נפקא וא"כ נ"מ טובי מפלוגתייהו ולמה השמיטו הפוסקים.

אמת דגוף הראי' מההוא דשמא יחפה יש לדחות דלעולם למפרע נמי ספקא הוא למסקנא ואפ"ה היכי שזינתה ויאמר גירשתי רגלים לדבר שמשקר לחפות עלי' ולא ליהמני' כלל וקטלינן לה דכך מבואר בדהת"ו פ' השולח ד"ה ואפקיעונהו כו' ע"ש שתירצו דהיכי דידעינן שלכך נתכוין לא הפקיעו ופירשו המפרשים דאעפ"י שהוא יטעון שלא נתכוין לכך מ"מ לא ניהמני' דרגלים לדבר שבשביל להפקיע עשה ומש"ה קטלינן וכן מבואר עוד בתשובת ר' אביגדור הכהן שהביא הש"ך סימן מ"ו שהקשה מה הועילו בתקנת הזמן הא יקדים הזמן ויזייף עדים דמדאורייתא לא בעי קיום ולא קטלינן ותירץ דהיכי שיש ערער צריך קיום מדאורייתא והכא כיון שיש סברא דעביד הכי בשביל חיפוי הוי כערעור וקטלינן הרי מחמת דאיכא רגלים לדבר דמשקר קטלינן וא"כ עדיין אפשר דבעלמא היכי שאומר גירשתי למפרע הוי ספקא ואין ראי' מההוא דשמא יחפה אלא דמאחר דהתוס' הקשו דמאי קמ"ל והביאו ראי' מההוא דשמא יחפה ממילא ע"כ דלמפרע ליכא ספק כלל ומי ידון עוד אחר דבריהם א"כ הדרא קושיא הנ"ל על הפוסקים למה השמיטו פלוגתא זו דיש נ"מ רבתי לדינא.

וראיתי שעמד בזה הב"ש ברסי' קנ"ב ותירץ דס"ל להפוסקים פ"ד ע"ש ותוכן כוונתו דמש"ה השמיטו לגמרי דין למפרע ולא כתבו רק בעל שאמר גירשתי הוי ספיקא משום דפסקו כמ"ד פ"ד וממילא אפילו אמר למפרע איכא ספקא בלהבא ואלמפרע שצח הביאו דליכא ספקא כלל אפשר שלא הוצרכו להביא זאת וכמ"ש התוס' דפשיטא הוא מהך דיחפה (וגם בלא"ה מי יוציאנה מחזקתה ומגו ליכא וכתבו רק דספקא הוי בכל גווני מעת שאומר גירשתי הוי ספק יעו"ש ודבריו מוכרחים מאוד כנ"ל א"כ מוכח מכל הפוסקים ראשונים ואחרונים וביחוד בדברי הב"י והש"ע מבואר ממש להדיא כך כדברי הב"ש וס"ל דגם בחד גופא פ"ד וכשאומר גרשתי למפרע מי שקדשה עד היום אין תופסין ומהיום תופסין ואיך איכא תרתי דסתרי יותר מזה ואפ"ה במה שיש טעם להית' מותר ובמה שיש טעם לאיסור אסור ממיל' ה"נ בנ"ד חציו אסו' וחציו מות' לרש"י והר"ן וכל הפוסקי' זולת שיטת התו' קצת שאינו כך כמו שביארתי ובודאי העיקר ככל הפוסקים הרי לנו ראי' א' ועתה הביא עוד ראי' ונבאר שם מתוך הדברים דגם התוס' הנ"ל מודים בנ"ד.

ב' גרסינן בפ"ק דגיטין דף ח' ע"ב ת"ר עבד שהביא גיטו וכתוב בו עצמך ונכסיי קנוים לך עצמו קנה נכסים לא קנה (שהביא גיטו ממד"ה וצ"ל בפני נכתב ובפ"נ ומהימן בעצמו מתק"ח כשליח דעלמא וכך הדין באשה משא"כ לענין הנכסים לא מהימן דבעי קיום כשאר קיום שטרות דעלמא ופלגינן דבורא) אבעיא להו כל נכסיי קנויים לך מהו (מי אמרי' עצמך ונכסיי תרי דבורי נינהו מש"ה פלגינן אבל כל נכסיי דבחד דבורא אתי לי' שחרור עצמו ומתנות נכסיו הלכך אי מהימן אהא מהימן אהא דלא פ"ד או דלמא פ"ד) אמר אביי מתוך שקנה עצמו קנה נכסים (דלא פ"ד בכה"ג) הדר אמר אביי מתוך שלא קנה עצמו לא קנה נכסים (ופירשו התוס' משום דנראה לו סברא טפי דבתרוייהו לא קנא דיד בעה"ש על התחתונה) רבא אמר א' זה וא' זה עצמו קנה ולא נכסים (דגם בכה"ג פ"ד) אמר לי' רב אחא בר מתנא כמאן כר"ש דאמר פ"ד דתנן הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין דחיישינן דלמא גם העבד שייר וכל נכסיי דאמר אשאר נכסים כיון ולחנופי' לי' קאתי ולא שחררי' ואע"ג דאין לו עוד נכסים רק מה ששייר דתו ליכא למימר הכי אפ"ה לא מהני משום דמתחלה אמר כל נכסיי משמע העבד והקרקע ואח"כ אמר חוץ א"כ נתבטל דבור כל נכסיי לענין הקרקע מש"ה מתבטל גם לענין העבד דלא פ"ד) ר"ש אומר לעולם הוא בן חורין (אפילו בכה"ג משום דס"ל פ"ד) והאמר ר"נ הלכה כת"ק ומי אמר ר"נ הכי והאמר ר"נ שכ"מ שכתב נכסיו לעבדו ועמד חוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד הואיל ויצא עליו שם בן חורין (אלמא פ"ד) אמר רב אשי התם ה"ט משום דלאו כרות גיטא הוא. ופי' שאין זה כריתות הואיל ויש שיעור בדבור שהוא משתחרר בו דאמר כל נכסיי ואינו מתקיים כולו משא"כ בשכ"מ נתקיים כולו רק שחוזר עתה במקצת. וכן עבד שהביא גיטו וכ' בו כל נכסיי כרות גיטא הוא שפיר מפי האדון רק דאנן לא מהימנינן ליה ופ"ד. כ"ז כתבתי בקצרה העולה בשיטת התוס' יעמוד המעיין בדבריהם) ע"כ. והשתא חזינן דהעבד שאומר בנו"נ לומר שאינו מזויף ומהימנינן ליה גבי עצמו שהאדון כתבו ונתנו לו ולגבי הנכסים אמרינן שהאדון לא שלחו כלל רק הוא עצמו זייפו הרי בחד גופא פלגינן דהיינו בגוף השטר שחרור לגבי זה אנו אומרים מזויף ולגבי זה אמרינן שאינו מזויף משום דבמה דאיכא טעם להאמינו נאמן ובמה דליכא טעם להאמינו אנו תופסין ההיפוך מקצה אל קצה ה"נ בנ"ד שבסי' הקודם האשה נאמנת לענין הכרס והדקין דבהא יש טעם להאמינה דאדם נאמן על שלו ולגבי השאר דאין טעם להאמינה אנו תופסין ההיפוך לומר שלא הי' כאן מחט כלל דהא דין זה דש"ס הלכתא הוא ומבואר כך בי"ד סימן רס"ז ואפי' היכי דכ' כל נכסי' פסקינן כרבא דפ"ד ומהא נ"ל להוכיח בבירור דהלכה כמ"ד דאפילו בחד גופא פ"ד דהא אביי נמי לא פליג הכא רק כשהדבור הוא א' חבל בעצמך ונכסיי מודה אע"ג דהתם נמי עכ"פ חד גופא הוא ומהכא נמי קשיא על הרשב"א שהביא הסמ"ע בה' עדות דלא פ"ד אלא כשאומר אשתך זנתה עמי דבכה"ג י"ל פלגינן דדבור אשתך זנתה מהימן ודבור עמי לא מהימן אבל כשאומר אני זניתי עם אשתך לא פ"ד דכשלא נאמין הדבור אני זניתי א"כ לא נשאר רק עם אשתך ולא פ"ד אלא היכי דאפשר לחלק דברי העד לשנים החצי נאמן לגמרי וחצי אינו נאמן כלל. אבל תיבה א' לא מחלקינן לומר דלענין זה מהימן בהאי דבור ולענין זה לא מהימן יעו"ש והרי כאן שאומר בנו"נ דהיינו שאינו מזויף או שהוא לשמה ומהימן בזה לגבי עצמו ולגבי נכסים אמרי' שהשחרור מזויף ובלא"ה קשיא מכמה דוכתי על דברי הרשב"א אלו. ועיין בסנהדרין דף ט' ע"ב ולפמ"ש התו' שם מבואר בהדיא דלא כהרשב"א יעו"ש כי אין להאריך ושוב מצאתי להגאון בשו"ת נודע ביהודא חלק אה"ע סימן ע"ב שכתב דדינו של הרשב"א תלוי בפלוגתא דאביי ורבא הנ"ל לענין כל נכסיי. דלאביי סבירא ליה כהרשב"א דבחד דבור לא פ"ד ע"ש ואחר המחילה לא דק כלל בזה דגם מאביי קשי' להרשב"א דהא דבור בנו"נ חד דבור הוא ופלגינן לי' ואמרי' דלענין עצמו נאמן ולא לענין נכסים בכתוב עצמך ונכסיי ומה שקורא הש"ס דבור א' בכתוב כל נכסיי אין זה ענין כלל לנדון דהרשב"א ז"ל והבן באופן דקשיא טובא מהכא להרשב"א ז"ל בין מאביי בין מרב:

אמת דיש מקום אתי ליישב דלא תקשי מכאן על הרשב"א ובאופן שלא יהי' ג"כ ראי' מזה לנ"ד (והוא מבואר אצלינו בחדושי לגיטין בע"ה) והוא דלכאורה יש לדקדק מאוד בש"ס דקאמר כמאן כר"ש דאלו לת"ק אמרינן כיון דדבור כל נכסיי מתבטל במקצת מתבטל כולו וקשה טובא מאי ענין האי פ"ד לההוא פלגינן דהכא וכי משום דבשניהם איתא לשון פ"ד מש"ה יקשה מזה ע"ז ובאמת מה ענין שמטה כו' דהכא מיירי לענין נאמנות אי נימא דלענין חדא מאמינן לו ולענין חדא לא והתם לאו בנאמנות איירי אלא שהאדון שחררו בדבור כל נכסיי ואח"כ נתבטל לענין הנכסים אי נתבטל לגמרי או לא ומה ענין זה לזה ובעיני יפלא מאוד:

והיה נראה לתרץ. דהנה בר"פ פריך הש"ס לרבה דאמר משום לשמה מאן האי תנא דבעי כתיבה לשמה ובעי חתימה לשמה הא לר"מ ל"צ רק חתימה ולר"א רק כתיבה ולמה אמר תרוייהו בפני נכתב וגם בנ"ח ומשני מודה ר"א במזויף מתוכו ורב אשי משני הא מני ר' יהודא הוא דבעי כתיבה וחתימה יעו"ש ועיין שם בפ"י ובתרומת הדשן סימן רכ"ח דרב אשי לא ס"ל מודה ר"א במזויף מתוכו ול"צ לומר אליבא דר"א רק בנ"כ ומתני' דצריך תרוייהו משום דאתיא כר' יהודא אמנם בברייתא זו לא צ"ל דאתיא כר' יהודא דלר"א נמי ניחא למ"ד בסוף גיטין לא הכשיר ר"א בע"מ אלא בגיטין ובשחרורין וא"צ עדי חתימה אבל במתנה וכיוצא בשאר שטרות בעי דוקא ע"ח ולפ"ז א"ש דמש"ה העבד צ"ל בתרוייהו דהא בגט זה כתוב שחרור ומתנה כא' ואלו לא החתים בו עדים רק מסרו בעדים הי' השחרור נגמר והמתנה לא נגמרה ומש"ה צריך להעיד על הכתיבה וגם על החתימ' ומעת' לק"מ על הרשב"א דשפיר פלגינן הכא דבורא דעבד כמו בההוא דאשתך זנתה עמי והיינו דבמה שאומר בנ"כ מהימן שהבעל כ' ושלח ע"י ע"מ ונגמר השחרור ובמ' שאומ' בפני נחת' לא מהימן אלא אמרי' העבד זייף החתימות וכיון דליכא ע"ח לא קנה המתנה וא"ש.

והשתא צריך להבין איבעיית הש"ס בכל נכסיי אי פ"ד ולדברינו הנ"ל מה מזיק מה שהוא חד דבור דאעפ"כ נוכל לחלק שנכתב אבל לא נחתם אמנם יובן לפי מה דס"ל לת"ק דר"ש דהיכי דאמר כל נכסיי נתונים לך שכלל השחרור והמתנה כא' אזי אם נתבטל הדבור לענין הנכסים גם השחרור נתבטל ומשא"כ באומר עצמך ונכסיי דאז אף שנתבטל מתנת הנכסים. אפ"ה השחרור לא נתבטל כיון דהיא אמירה בפ"ע ולפ"ז אבעי' להו שפיר בכתוב כל נכסיי דאז לא מצינו לומר פ"ד באופן הנ"ל שנאמר שהרב לא החתים עדים והשחרור קיים והמתנה בטלה דהא אלו כך הי' אזי גם השחרור בטל בביטול המתנה ממילא אם באנו לומר גם בה"ג עצמו קנה ולא נכסים ע"כ דנפליג בנ"ח גופי' ולהאמינו לענין עצמו שהרב החתים עדים ולענין הנכסים לא נאמינו ונאמר שהרב לא החתים עדים כלל ובה"ג לא פ"ד לדברי הרשב"א ואפילו בלא דברי הרשב"א דהא הוי כמו חד גופא דממ"נ אם השחרור כשר מהני להכל ואם החתימה מזויף לא מהני לכלום וא"כ הוי פ"ד בחד גופא דהיינו בשחרור וכה"ג שמא לא פ"ד ודוקא בעצמך ונכסיי אמרינן פ"ד שהכתיבה אמת והחתימה שקר ונתבטלה המתנה והשחרור קיים משא"כ בזה ובעי שפיר אי גם בכה"ג פ"ד ואמר אביי דבה"ג לא פ"ד מטעם הנ"ל ורבא אמר דגם בזה עצמו קנה ולא נכסים והשתא נתיישב ג"כ קושייתינו השני' מה ענין פ"ד זה לפ"ד של ר"ש ולהנ"ל ניחא דשפיר קאמר כמאן כר"ש משום דפשיטא לי' דבכה"ג לא פ"ד דנימא לענין עצמו שגם החתימות אמת ולענין נכסים נימא שאינו אמת וא"כ מ"ט קאמר רבא גם בכל נכסי עצמו קנה ולא נכסים אע"כ ס"ל כר"ש דאפילו היכי שכתב כל נכסיי ונתבטלה המתנה אפ"ה השחרור קיים מש"ה קאמר שפיר דגם בזה פ"ד ומהימן לענין הכתיבה ולא לענין החתימה ולא שבא לומר דרבא ס"ל כר"ש דאמר התם פ"ד ה"נ הכא פ"ד דבאמת אין זה ענין לזה כלל. אלא הכוונה כנ"ל דא"א כלל לומר כאן פ"ד אלא אם ס"ל כר"ש וא"ש כך הי' נ"ל לכאורה והם דברים נכונים וקרובים לפשוטו ובהא מיושב גם כן קושיות מהרש"א שם בתוספת ד"ה הדר אמר אביי יעו"ש. ויש גם כן משמעות לפירוש הזה מלשון הסוגיא בהא דאמר ומי אמר ר"נ הכי כמובן למעיין ואין להאריך בזה (והוא בכתובים בחדושי) עכ"פ יצא לנו לפי' זה דליכא מכאן קושיא להרשב"א וגם ליכא ראי' לנ"ד אדרבא כולה סוגיא ריהטא דלא פלגי' בדברים הסותרין זא"ז דהיינו דבחד גופא לא פלגינן ול"א פ"ד אלא באופן שהדבר יכול להיות מחולק וממילא דה"ה בנ"ד שבסימן הקודם דאם מאמינן לאשה שמצאה מחט הכל אסור דא"א שיהי' חצי הבהמה כשרה והשאר טרפה ובה"ג לא פלגינן דבורא ונאסור הכל:

אלא דז"א דנהי דפירוש זה נכון בש"ס אינו רק למ"ד דהלכה כר"א בגיטין ולא בשטרות וח"כ הרי אפסקא הלכתא כר"א אף בשטרות ואפ"ה פסקו כל הפוסקי' הך דינו דעבד שהביא גיטו וא"כ ודאי לאו היינו מטעמא דאמרן שיהא נאמן על הכתיבה ולא על החתימה דא"כ סוף סוף קנה גם המתנה ועיין בש"ך ח"מ ס"ס מ"ח ותו דהא אפסקא הלכתא דמזויף מתוכו פסול ודברינו לא נאמרו רק למאן דלא פוסל מזויף מתוכו ואנן כיון דפסלינן לי' ממילא אם החתימות מזויף גם השחרור בטל ואיך נימא פ"ד וא"כ מדפסקו כל הפוסקים האי דינא ע"כ דגם בב' דברים הסותרים זא"ז פ"ד ג"כ ותיובתא מהא על הרשב"א וראי' לנ"ד (אמת דסתירה זו השני' אינה סתירה כ"כ לפי שיש ראי' דאפילו אם נימא דהלכתא דבחד גופא לא פ"ד היינו דוקא במידי דאורייתא אבל בדרבנן פלגינן שפיר והוא ממה שבארנו בראי' א' דהתוס' תופסים עיקר דבחד גופא לה פ"ד ומש"ה בברייתא בזמן שהבעל מודה שגירשה כבר לא מהימן אפילו לרבא ואפ"ה מהני כשהעדים אומרים מעולם לא חתמנו משום דבהא מהימנינן לי' שזהו גט שלו ונותנים לה שתגרש עתה. וקשה לכאורה מאחר דלא מהימן שכבר נתן לה נהי דגט זה שלו הות הרי הוא מוקדם ואיך מגרשים אותה עתה הלא גט מוקדם פסול והש"ס בב"מ פריך אהך בריי' וליחוש שמא כ' בניסן כו ומשני דאמרי לקוחות אייתי ראי' משום שיש קול שלא בא לידה מזמן הכתוב והרי מבואר בסימן קכ"ז סעיף ה' דגט שנתאחר מסירתו אין תקנה אלא שיתנו לה ע"י שליח ודוחק לומר דבה"ג אין הוא רשאי לגרש אלא ע"י שליח ומכ"ש לשיטת הסוברים דאפילו ע"י שליח פסול מדינא דש"ס אלא בשעת הדחק דהיינו שא"א ליתן גט אחר כגון שאין הבעל לפנינו כמ"ש רש"י בפ"ב דגיטין בסוגיא דנכתב ביום ע"ש שכ' בברייתא דהמשליש גט לאשתו והלך לדרכו וע"ש בב"ש סק"ו שביאר שיטות אלו וא"כ כאן דהבעל לפנינו איך נותנים גט זה והרי הוא מוקדם וראיתי שהקשה כך הב"ש בסימן קנ"ג סק"ב ותירץ דהואיל דלפי דבריו גירש כבר אע"ג דאין מאמינים על העבר לא חיישינן בכה"ג כיון דאפשר שכבר גירש יעו"ש הרי דאע"ג דמחזיקי' לה עד השתא בחזקת א"א פלגינן דבורא של למפרע עצמו דלענין חשש מוקדם שהוא דרבנן אין תופסין שכבר נתן לה כן נ"ל:

וממילא לפ"ז פסול מזויף מתוכו שהוא ג"כ דרבנן כמ"ש הרמב"ם והטור והמחבר באה"ע סימן קל"א סעיף ו' וכדעה זו תפסו עיקר כל הפוסקים ומש"ה שפיר י"ל פלגינן דבורא דאחתימה לא מהימן (וכ"ת א"כ הו"ל מזויף מתוכו ז"א דלענין זה הפסול פלגינן גם החתימה גופיי ולענין פסול דרבנן פלגינן אפילו בדברים סותרים). ועוד נראה דגם בש"ס גופי' אין עולה זה הפי' לאמת חדא דיש פוסקים דכל שטרי קנין דמי לגט כגון שטר מתנה ועיין בתוס' ריש גיטין ד"ה דקיי"ל הלכה כר"א בגיטין ובדף ק"ב בתוס' ד"ה אבל בשטרות וא"כ לדעתם ליתא לדברינו אפי' למ"ד דאין הלכה כר"א בשטרות דהא שטר מתנה זה שהוא שטר קנין אמרינן בי' לר"א ע"מ כרתי וממילא מאחר שמאמינן על הכתיבה זכה גם בנכסים ואין מקובל דברינו רק להסוברים דגם בשטר קנין ל"א ע"מ כרתי למ"ד דאין הלכה כר"א בשטרות ובשיטה זו החזיק הרא"ש ז"ל כדמוכח מדבריו בסוף גיטין דף פ"ו שהוכיח דהלכה כמאן דפוסק כר"א גם בשטרות מההוא מתנתא דהוי חתימי עלי' תרי גיסי יעו"ש. וזה הוא שטר קנין וגם הרא"ש שהביא ממה דעבד ר"נ עובדא בפ' מי שהי' נשוי ושם. ג"כ שטר קנין הוא עיי"ש ממילא לשיטה זו שפיר י"ל כך משא"כ לשיטה ראשונה א"א לומר כך. ועוד דאביי גופי' ס"ל בפרק זה בורר דף כ"ח דמודה ר"א במזויף מתוכו וא"כ היכי ס"ל הכא דבעצמך ונכסיי פלגינן אע"כ דפלגינן דבר א' דלגבי הנכסים אנו אומרים שהשטר פסול ולגבי עצמו אנו אומרים שהשטר כשר וע"ש בתוס' פ' זה בורר. ועוד דמבואר מדברי התוס' פ"ק דסנהדרין דף ט' ע"ב דהא דאמרינן עצמו קנה נכסים לח קנה משום דפ"ד היינו שכל הדבור נחלק דלעצמו מהימן בהכל ולגבי נכסים לא מהימן כלל ומדבריהם למדנו ג"כ דאפילו למ"ד דבחד גופא לא פ"ד מודה בנ"ד ואעתיק דבריהם בקצרה דבהא דאמר רבא התם פלוני רבעני לרצוני פ"ד ומצטרף הוא ואחר להרוג הרובע ול"א דהוא רשע ופסול להעיד דלגבי נפשי' לא מהימן לעשות עצמו רשע והקשו תוס' דא"כ למה אמר רבא בכתובות דעדים שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון אין נאמנין ואמאי ל"א פ"ד ונאמנין שהיו אנוסים ולא מחמת ממון ותירצו דרבא סבירא ליה כמ"ד בפ' נוחלין דבחד גופא ל"פ וה"נ הוי חד גופא ואם מאמינן על עצמו שהי' אנוס ניהמני' שהוא הי' אנוס מחמת ממון והא דאמר הכא פ"ד אין הכוונה דאמרינן שנרבע לאונסו דזה הוי נמי בחד גופא אלא אמרינן הכוונה שרבע לאחר דזה הוי תרי גופי ועוד י"ל דהתם בכתובות כיון דקיום שטרות דרבנן לא פ"ד לבטל השטר והא דאמרינן פ"ק דגיטין פ"ד לענין דלא קנה נכסים לא דמי דהתם כך הוא נוהג בכל שטרות דעלמא דבגט ושחרור מהימן לומר בנו"נ ובשאר שטרות הצריכו קיום עכ"ד. הרי מבואר דהחילוק שבין חד גופא לתרי גופי אין הכוונה משום שהם דברים סותרים זא"ז אלא לא משגיחינן כלל בזה ואף בדברים סותרים פ"ד רק דהסברא כך הוא בדבור של עדות אגוף אחד או מהימן בהכל או לא ואף שאינם סותרים לא פ"ד משא"כ אם הדבור על שני גופים פ"ד אף אם הם סותרים זא"ז ומש"ה כתבו דההוא דכתובות וכן ההוא דסנהדרין אי נימא שהי' אנוס ה"ל חד גופא אעפ"י שאין הדברים סותרים וההוא דנכסי' לא קנה לא הקשו רק לתירוצם השני דלמה נימא פ"ד ובעי קיום לענין הנכסים הלא קיום דרבנן ולא הקשו לתירוצם הראשון דרבא ס"ל דלא פ"ד בחד גופא איך פ"ד התם הרי הם דברי' סותרי' אע"כ אע"ג דסותרים מ"מ כיון שהוא לענין שני גופים (וכ"כ בהדיא הר"ן שם בפ"ק דגיטין והראב"ד בתמים דעים סימן רל"ח דעבד ונכסים הוי תרי גופי ומודי כ"ע דפ"ד ע"ש והיינו כמ"ש) שפיר פ"ד דלענין עצמו אמרינן שאינו מזויף ולגבי הנכסים אנו אומרים שהוא מזויף הרי מבואר דל"ח כלל בסתירת הדברים זא"ז וכן מבואר שם בלשון הרשב"ם ג"כ שכ' שם ד"ה בתרי גופי בועל ואשה פלגינן דלגבי בועל אנו מאמינן כל העדות ע"כ הרי דלענין הבועל מאמינן שבא על אשתו דהא כל העדות מאמינן ואיך לגבי האשה אין מאמינן א"כ אנו תופסין דברים סותרים אע"כ דבב' גופים לא איכפת לן בסתירת הדברים ולא תלי כלל רק באם צריכין לחלק אגוף א' או על שני גופים וכדברי התוס' הנ"ל

ובהא מיושב מה דהוי קשיא לי. בההוא דב"ב מאי פריך מההוא דפלוני בא על אשתי הא ל"ד כלל דהא מה דקרוב פסול להעיד מבואר בח"מ סימן ל"ג דאין הטעם משום דחשדינן ליה שמשקר דהא אפילו משה ואהרן פסולין לקרוביהן אלא דכך הוא גזרת הכתוב דאע"ג דידעינן שבודאי אינו משקר אין חותכין הדין עפ"י עדותו ממילא שפיר קאמר רבא התם דפ"ד דהא ליכא סתירה כלל דאנו מאמינן בכל העדות מש"ה נהרג הבועל ואפ"ה אין האשה נהרגת דגזרת הכתוב הוא דאין האשה נהרגת בעדות בעלה וא"כ אין אנו תופסין דברים סותרים משא"כ הכא דאלמפרע אנו אומרים שהוא משקר לגמרי דהא אלהבא נמי לא מהימנינן ליה אלא מטעם מגו ולמפרע דאין לו מגי אמרי' שמשקר ולא גירשה כלל. וא"כ איך תהיה מגורשת להבא דזה הוי דברים סותרים מש"ה לא מהימן כלל וא"כ לא דמי כלל הא להא ומאי פריך והוא קושיא גדולה בעיני.

ובתחלת העיון רציתי לומר דאפ"ה פריך שפיר דאיך קאמר דלעולם לא פלגינן הא זימני' דפ"ד כגון אם הוא ואחר אומרים שגירשה וממילא להבא יש שני עדים ואלמפרע דלא מהימן לאו היינו משום דלית ליה מגו דהא שני עדים נאמנים בלא מגו אלא הטעם משום דאין היא יכולה לפוטרה אזנות דלמפרע בשום עדות שמעיד עליה דאדם קרוב אצל אשתו. ואם כן לאו הטעם משום דמשקר אלא כמו כל קרוב דעלמא דלא מהימן מגזרת הכתוב אם כן נימא פ"ד וניהמנוהו אזנות דלהבא ובהאי גוונא פריך שפיר דהא הא דצריכינן בלהבא לטעמא דמגו היינו משום דבלא מגו לא מהימן מתרי טעמי חדא דע"א הוא ותו דקרוב הוא ואיך יוכל לפוטרו בעדותו מזנות מש"ה צריך מגו ולמפרע דליכא מגו לא מהימן מהני תרתי טעמי וא"כ היכא דמצטרף עם אחר הא דלא מהימן למפרע הוא רק מטעם קרוב וא"כ נימא שפיר פ"ד כך הי' נ"ל לכאורה ליישב ובהא הוי מיושב עוד מה דלכאורה קשה למה פריך מאידך מימרא דרבא בסנהדרין ולא ממימרא קמייתא דפלוני רבעני לרצוני דקאמר נמי פ"ד ולהנ"ל מיושב דלא קשיא רק מהך מלתא דמיירי בקרוב דא"כ הי' אפשר לחלק דאדם לגבי עצמו הוא דהוי גזירת הכתוב דאין מועיל עדותו ולא לענין קרוב:

אך דלפ"ז קשיא למה שפירשו מקצת אחרונים בדעת הראב"ד עיין בש"ך חו"מ ה' עדות דבעל לגבי אשתו ל"צ תחלתו וסופו בכשרות ומהימן אחר גירושין להעיד לה מה שראה קודם גירושין משום דאשתו כגופו ולא מקרי כלל עד פסול והוי כמו נוגע ע"ש והשתא תיקשי למה נטר להקשות קושייתו אמ"ד לא פ"ד ולא מהימן אפילו אזנות דלהבא וע"ז פריך ונימא פ"ד וליהמין אזנות דלהבא אלמפרע גופי' הו"ל להקשות למה קאמר דלא מהימן משום דליכא מגו האמר רבא פלוני בא על אשתי פ"ד ה"נ פ"ד ומהימן להבא וכיון דמהימן מעתה שנתגרשה תו מהימן אלמפרע אע"ג דליכא מגו מהימן שפיר לפוטרה מזנות דלמפרע דהא לא בעינן תחלתו וסופו בכשרות וכיון דיש עמו עוד א' הו"ל שני עדים ומהימני גם בלמפרע. ותו דנראה דתירוץ הש"ס לא הוי א"ש אהא מלתא דמה משני דבחד גופא ל"פ כיון שהם דברים סותרים ז"א דבשלמא כשאין כאן רק הבעל שאומר שגירשה א"כ אפילו כי ניהמני' אלהבא משום המגו אפ"ה לא מהימן אלמפרע דליכא מגו מש"ה לא פ"ד ולא מהימן כלל משא"כ כשמצטרף עוד עם א' א"כ כי נימא פ"ד ומהימן אלהבא מחמת מגו תו מהימן אלמפרע אע"ג דליכא מגו א"כ כי נימא פלגינן ליכא כאן שום סתירה דאדרבא מהימן בהכל ודו"ק היטב בכ"ז כי הם דברים ברורים וישרים לאמתה של תורה בע"ה. אע"כ דהש"ס לא מיירי כלל מהאי ענינא רק מאמירת בעל לבד וכן יש להוכיח מדהתו"ס ד"ה למפרע יעו"ש כי אין להאריך יותר וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מאי פריך מההוא דרבא להכא דלא קרב זה אל זה דהכא כיון דאלמפרע אנו אומרים שמשקר ולא גירשה כלל איך תתגרש להבא משא"כ בההוא דרבא דל"א כלל שמשקר רק גזרת הכתוב הוא דקרוב אינו עד וכמו שביארתי לעיל

אמנם למה שביארנו ניחא דבסתירת הדברים לא איכפת לן כלל וא"כ מה דאתינן עלה בההוא דגירשתי לומר דלא פ"ד היינו משום טעמא אחרינא וכל דיבור של עדות א"א אלא או שיתקיים כולו או שלא יתקיים כלל מש"ה פריך שפיר דהא בההוא דרבא פלגינן העדות ונהי דהתם ליכא סתירה בפלגינן זה וכאן אי פלגינן הוי סתירה הא בסתירה לא איכפת לן כלל ומשני דהכא חד גופא ל"פ ואפילו בלא סתירה ובתרי גופי פלגינן דיבורי' אפ"ה בדברים סותרים ולא תלי כלל רק בגופים מחולקים להאי מ"ד דלא פלגינן. (איברא שכל הפוסקים הסכימו דהלכה כמ"ד דאפילו בחד גופא פלגינן כמו שביררנו בראי' א'. זולתי שהתוס' חינם סוברים כך כאשר נתבאר שם ואולם נ"ל מדהתו"ס יבמות דף מ"ה וכתובות דף י"ח שהקשו אותה הקושיא שהקשו בסנהדרין דבאנוסים מחמת ממון נימא פ"ד ולא תירצו דהוי חד גופא משמע מזה דתירוץ זה דחוק להם משום דהלכה דפ"ד אפילו בחד גופא ובההוא דגיטין משמע מתו' דהלכה דל"פ והדבר מסופק בדעת התו').

העולה לנו מכל הנ"ל דאפילו מ"ד דל"פ בחד גופא אין הטעם משום סתירת הדברים דבהא לא איכפת לן והשתא אומר אני דמה שביארתי בראי' א' דלמ"ד בחד גופא ל"פ אזי במעשה דק"ק ווילנא ובנ"ד יש לאסור עכשיו נסתר כל זה דהא מה דאתינן עלה הוא מטעמא דאיך נתפוס החבל בשני ראשין והרי נתבאר לן דלא איכפת כלל בסתירת הדברים ואם באנו לומר דדינים אלו דומים לדינים של עדות הנ"ל שאמרנו דבחד גופא ל"פ מש"ה נאסר הכל לא משום סתירת הדברים אלא משום דחד גופא הוא ז"א דא"כ תמה על עצמך אם היינו מסופקים בחצי בהמה באיסור אחר כגון מליחה או בליעה וכדומה ודאי אסרנוהו אע"ג דחצי השני מותר אע"ג דחד גופא הוא וחציו השני מותר הרי דע"כ דאין זה ענין כלל למה דאמר הש"ס דבחד גופא לא פלגי' דההוא לענין דבור של עדות הוא דכך הוא דינו דעל גוף אחד או שיתקיים כל העדות או לא יתקיים כלל משא"כ בשאר דברים וכ"ת דלענין שאר איסורים הו"ל תרי גופי כיון דאין חצי זו תלוי בזו משא"כ לענין איסור זה דנימא חצי זו מבהמה הטרפה הוא א"כ תלי חצי זו בזו ותו הו"ל חד גופא ז"א דא"כ מטעם סתירת הדברים אתינן עלה והרי בהא לא איכפת לן וכיון דבשאר איסורין הו"ל תרי גופי כיון שכבר נחתך ממילא גם לענין איסור זה הו"ל תרי גופי. וא"כ לא מבעיא במעשה דווילנא דמחלקינן שפיר אלא דגם בנ"ד מחלקינן אפי למ"ד דבחד גופא לא פלגינן גם כן מטעם הנ"ל. וכ"ת דזה שנאסר מחמת עדות האשה הוי ליה כדבור של עדות ואם כן נהי דבסתירת הדברים לא איכפת לן מכל מקום חד גופא הוא ובדבור עדות לא פ"ד בחד גופא ז"א דאם כן תמה על עצמך אלו העידה אשה זו על כרס זו ודקין ועל כל שאר הבהמה שלא נמלחו כדינם ונאסרו ובה"ג ודאי אין פוצה פה דבדידה מהימנינן ובשאר לא מהימנא אע"ג דחד גופא וזד"פ הרי דבחד גופא נמי פלגינן וכ"ת דזה הוי תרי גופי א"כ גם בענין המחט הוי תרי גופי' דהא בסתירת הדברים לא איכפת לן (גם יש לחלק דדבור זה לאו דיבור של עדות הוא כלל דהא דנאמן אדם לאסור דבר של עצמו לאו בתורת עדות הוא אלא דכי היכי דאוסר על עצמו מטעמא דשויא לנפשי' חד"א אף דידעינן דהיתר הוא ה"נ אוסרו על כ"ע דהא יכול לאסור בקונס דבר שלו אכ"ע וא"כ שוי' לזה חד"א אכ"ע וא"כ לאו היינו דיבור של עדו' ודין זה דבחד גופא ל"פ אינו אלא בדבור של עדות ואע"ג דרב אדא בר מתנא פריך כמאן כר"ש אע"ג דדבור של האדון אינו דבור של עדות אלא משחרר עבדו, ואפ"ה קאמר דתלי בדין פ"ד י"ל ואין להאריך) ובההוא דווילנא אם ירצה המתעקש לומר דלעולם משום דחד גופא ל"פ ואין קושיא מהיכא דיש ספק במליחה וכה"ג משום דשם שאין הספק רק בחצי זו לא הו"ל חד גופא משא"כ בזה אף אתה אמור לו מאחר שהוכחנו אפילו בנ"ד שהוא דבור פלגינן כ"ש התם דהא הוכחנו דעיקר דין דבחד גופא ל"פ הוא רק בדבור של עדות וכיון דבאיסור אפילו בדבור ל"א כך כ"ש בזה ותו דהגע עצמך אלו היה לנו ספק על גוף א' בכולו ויש במקצת טעם להיתר ובמקצתו לאיסור דרך משל חתיכה שמקצתה תוך הרוטב לדעת רש"י בי"ד סימן צ"ג ונפלו עלי' טפות ספק איסור אזי מקצת של חוץ ניתר בקליפה ומקצת הפנימי נאסר מספק וכה"ג טובי אזי ודאי דזה אסור וזה מותר כיון שאין כאן סתירה אע"ג דהוא חד גופא וא"כ ה"ה בזה אע"ג דא"א שיהי' חצי' אסור וחצי' מותר כיון דבסתירת הדברים לא איכפת לן וכ"ז הוא פשוט וברור מאוד:

ועתה אוסיף עוד להביא ראי' לזה דבכל התורה כולה כך היא המדה דלא משגיחינן כלל בסתירת שני דברים אלא כ"א וא' לפי הטעם השייך בו עפ"י התורה ואין אנו חוששין בסתירתן ואקדים תחלה דדין פלגינן דבורא דארז"ל לענין עדות יש בו שלשה חילוקים הראשון הוא כה"ג דהרשב"א באומר אשתך זנתה עמי דבהא אפשר למפלג דבורי' העדות עצמן השני באומר אני זניתי עם אשתך דבה"ג א"א למיפלג הדבור עצמן ועכ"פ המשמעות אפשר למפלג כי המשמעות הוא שהוא זינה ושגם האשה זינתה ואנו מאמינן על האשה ולא על עצמו דהא עכ"פ יכול להיות שהאשה זינתה עם אחר. השלישי היכי דא"א כלל למיפלג אפי' המשמעות דרך משל באומר גירשתי את אשתי למפרע והיום יש עדים שלא גירשה אם נימא דפלגינן דבורי' ומהימן להבא ולא למפרע הני תרתי סתרי וא"א להיות ביחד דהרי אם היא היום פנוי' גם אתמול היתה פנוי דהא היום לא גירשה וכה"ג טובא כאשר יבואר אי"ה וממילא כאשר נתבונן בדברי חז"ל לראות דגם בכה"ג פ"ד והיינו שגוף עדותו אנו מאמינן כולו על מה שראוי להאמינו ואין אנו מאמינן לו כלל על מה שאינו ראוי להאמינו וכאשר כבר כתבנו לעיל שכ"כ רוב הפוסקים והמפרשים בביאור פ"ד שאין הכוונה שנחלק הדבור או משמעות הדבור שנאמין קצת מן העדות וקצתו לא נאמין אלא אפילו אותו הדבר עצמו שאנו מאמינן לו בהך מלתא אין אנו מאמינן לו במלתא אחריתי וכבר כתבתי שכ"כ הרשב"ם בב"ב וכן פירש"י בסנהדרין דף ט' בד"ה רבא אמר כו' ע"ש שכ' ומהימנינן לי' לגבי חברי' ולא לגבי דידי' כו' וכ"כ שם עוד יותר בפי' בד"ה אבל לא להורגה ובד"ה מי אמרי' ע"ש וכ"כ הנ"י פ"ק דסנהדרין ד"ה אמר רבא והרמב"ם ז"ל בפי' המשנה סוף נדרים ואביא דבריו אי"ה לקמן וכ"כ בפסקי מהרא"י סימן רכ"ב ע"ש ועתה כשנכריח זה מהש"ס ופוסקים בכמה דוכתי דאפילו היכי שא"ת לחלוק כלל אפילו המשמעות אפ"ה אמרינן פ"ד אזי יתבאר לנו תכלית מה שאנו מבקשים דבכל דיני התורה לא משגיחי' בסתירת הדברים אלא כ"א לפי הטעם השייך אצלו כך הוא דינו דמש"ה אמרינן פ"ד אפילו בכה"ג דלגבי מה שיש טעם עפ"י התורה להאמינו מאמינן ולגבי אידך יש טעם עפ"י התורה שלא להאמינו אינן מאמינן ועתה נבקש ענין פ"ד בכה"ג במקומות מושבותיהם לפענ"ד:

ג' גרסינן בפ"ק דמכות דף ז' אילעי וטובי' קריבי' דערבא הוי סבר ר"פ למימר גבי לוה ומלוה רחיקי נינהו א"ל רב הונא ברי' דר' יהושע לרבא אי לית לי' ללוה לאו ובתר ערבא אזיל ע"כ. ואעתיק בקצרה דברי הרא"ש ז"ל שם וז"ל בשינוי לשון פירש"י ז"ל דעדי הלואה הוין שהם מעידין על הלואה ועל הערבות ודמיא להא דירושלמי (שהביא שם הרא"ש בסימן הקודם כ' נכסיו לב' בני אדם והעדים קרובים לזה וכשרים לזה דר' יוחנן אמר פסול ור"ל אמר כשר וסייעא ר' אלעזר ממתני' דקתני נמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה ומוכח כר' יוחנן ומשום הכי פסול גם כאן כיון דהעדים קרובים לערב אינם נאמנים גם על הלוה והראב"ד מפרש דהי' שטר הלואה וערבות מעדים אחרים רק שהלוה טען פרעתי ואלו העידו שלא פרע ונתחייב הערב בעדותן וא"כ וליהמני' לגבי לוה ולא לגבי ערב דנימא פ"ד כי ההוא דפלוני רבעני וההוא דלדידי אוזיף ברבית בפ' זה בורר דפ"ד וההוא דיבמות דף כ"ה בהרגתיו תנשא אשתו אף שמעיד שהוא הרגו ונעשה רשע אמרינן דאין אדם משים עצמו רשע ופ"ד ויש מתרצים דשאני התם דמהימנינן בעיקר העדות שאומר על חברו ומה שאומר בעדותו על עצמו לא מהימן אבל כאן א"א לחייב הלוה ולא הערב כיון שיש שטר שהוא ערב הני תרתי מילי סתרי אהדדי מש"ה לא פ"ד משא"כ התם לא סתרי אהדדי דנוכל לומר שלוה ברבית לאחר או שרבע לאחר או שאחר הורגו והראב"ד ז"ל כ' בתשובותיו דכל עדות שבטלה מקצתה מחמת פסול קורבה בטלה כולה כדאשכחן שמיעטה תורה נמצא א' מהן קרוב או פסול ולא פ"ד משא"כ בהנך דאמרינן פ"ד לפי שמעיד על עצמו ואין זה נחשב עדות כלל לומר עדות שבטלה מקצתה כו' ודמיא להא דאמרינן במקיימי דבר הכתוב מדבר כו' ומוכח כדברי הראב"ד בפ"ק דסנהדרין דקאמר פלוני בא על אשתי הוא ואחר מצטרפין להורגו ולא להורגה פשיטא מ"ד אדם קרוב אצל אשתו לא אמרינן וקשה הא פשיטא דבעל פסול להעיד לאשתו אלא ה"ק מאן דאמר אין קרוב כ"כ אצל אשתו עד שלא יהי' נחשב עדות פסול ואמרינן בטלה מקצתה קמ"ל דאשתו כגופו והוי כמעיד על עצמו ואינו נקרא עדות כלל ולא בטלה כולה. וה"נ אמר התם פלוני רבע שורי אדם קרוב אצל ממונו ולא אמרי' אע"ג דודאי אינו נאמן להעיד על שורו להורגו אלא ה"ק דאין זה כמעיד על עצמו אלא נקרא עדות פסולה ואמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולו ולפ"ז ניחא הירושלמי דלעיל בכתב נכסיו לב' בני אדם דפוסל ר' יוחנן וסייעי' ר"א ממתני' דכי היכי דהתם בטלה כולו ה"נ הכא עכ"ד הרא"ש ז"ל והנה לפירש"י ז"ל הוי ההוא דאלעי וטובי' כפי הדרך הראשון שנוכל לחלוק גוף הדבור להאמין על הלוה ולא על הערב ולהראב"ד הוי כפי הדרך השלישי דאפי המשמעות ה"א לחלוק כלל ואפ"ה הקשה הראב"ד אפילו לשיטת עצמו דנימא פ"ד ולא תירץ רק משום דבפסול קורבה גלי קרא דבטלה כולה משא"כ במעיד על עצמו בכה"ג הוי אמרינן פ"ד אע"ג דהוי תרתי דסתרו הרי דהראב"ד ס"ל אפילו בכה"ג פ"ד והיש מתרצים תירצו דבאמת דבכה"ג משום דסתרי אהדדי לא פ"ד. ולפ"ז לכאורה האי דינא במחלוקת שנוי' דלהיש מתרצים לא תפסינן תרתי דסתרי ולהראב"ד תפסינן שפיר ועיין מכל זה בשו"ת נודע ביהודא חלק אה"ע סימן ע"ב בסתירת היתר הב' ע"ש.

אולם נראה שהרא"ש ז"ל בעצמו סתר דברי היש מתרצים והוכיח שדברי הראב"ד עיקר והוא דלכאורה צריך להבין במה שהתחיל הרא"ש ז"ל להקשות דנימא פ"ד אפילו לשיטת הראב"ד ומכ"ש דאזיל קושייתו גם לפירש"י ז"ל דלפירושו ודאי דאית לן למימר פ"ד וא"כ מאי כ' ויש מתרצים כו' הא אכתי קשיא לשיטת רש"י ז"ל. יותר יש לדקדק במה שסיים הרא"ש ובהכי ניחח ההוא דירושלמי כו' הרי כ' הרא"ש בתחלת דבריו דלפירש"י הוי ההוא אלעי וטובי' ממש הך דינא דירושלמי וח"כ הו"ל למכתב נמי דבהכי ניחא הך דהכי לפירש"י וכד מעיינת הן הן דברי הרא"ש ז"ל דבתחלה כ' וא"ת כו' דקושיא זו אליבא דכ"ע וע"ז כתב ויש מתרצים כו' וא"כ נסתר פירש"י ומוכח פי' הראב"ד וע"ז כ' אח"כ מה שתירץ הראב"ד בעצמו וע"כ רש"י נמי הכי ס"ל ומש"ה נמי אע"ג דבה"ג שייך שפיר פ"ד מ"מ בפסול קורבה בטלה כולה וע"ז בא הרא"ש להביא ראי' לתירוץ הראב"ד מההוא דירושלמי דנהי דמש"ס ליכא ראי' לדחות דעת היש מתרצים משום דאפשר לפרש הש"ס דלא כרש"י מ"מ הרי דינו של רש"י מבואר בירושלמי לפסול וא"כ להיש מתרצים שאינם מחלקים בפסול קורבה לשאר פסולים אלא בין היכי דאפשר למפלג ולא סתרי ובין היכי דסתרי א"כ בההוא דירושלמי דודאי אפשר למפלג אמאי פסל אע"כ כתירוץ הראב"ד דפסול קורבה שאני ותו לא מחלקינן בין סתרי ללא סתרי כלל דתו אינו לנו ראי' לחילוק זה כלל כן נ"ל בהמשך דברי הרא"ש ז"ל הרי דהרא"ש עצמו מודה לדברי היש מתרצים ומחזיק בשיטת הראב"ד ז"ל דבכל גווני פ"ד אף דסתרי כל שאינו פסול קורבה.

אמנם קשיא לי לפירש"י ז"ל בהציע לפניך הסוגיא דפ"ק דסנהדרין דף ט ע"ב אמר רב יוסף פלוני רבעני לאונסי הוא ואחר מצטרפין להורגו ולרצונו רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד כפירש"י בד"ה אל תשת רשע דכתיב אל תשת ידך עם רשע עכ"ל קצת נראה דדברים אלו מיותרים דמי לא ידע באלה (ועמ"ש לקמן) רבא אמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע (פירש"י עפ"י עדות עצמו אינו נעשה רשע ונהרג הרובע דפ"ד ומהימנינן לי' לגבי' חברי' ולא לגבי דידי' שפסול לעדות) אמר רבא פלוני בא על אשתי הוא ואחר מצטרפין להורגו ולא להורגה לפי' דאין אדם נאמן להעיד על אשתו ופ"ד ומהימן לגבי הבועל ולא לגבי אשתו) מאי קמ"ל דפ"ד היינו הך מהו דתימא אדם קרוב אצל עצמו אמרינן אצל אשתו לא אמרינן. לפירש"י אצל אשתו ל"א אדם קרוב לענין פ"ד והואיל ומהימן אההוא דיבורא למקטלי' לחברי' לקטלי' נמי לדידה קמ"ל) בעי רבא פלוני רבע שורי מהו מי אמרינן אדם קרוב אצל ממונו או לא בתר דבעיא הדר פשטי' אין אדם קרוב אצל ממונו. (פירש"י לא אמרינן אדם קרוב אצל ממונו לענין פ"ד והשור יסקל והא דאמרינן בתמורה דנרבע עפ"י הבעלים אינו נסקל היינו דוקא היכי דלא העידו הבעלים על הרובע מי הוא. אבל הכא דגברא מיקטל עפ"י בעל השור לא פ"ד משום ממון) ע"כ סוגיות הש"ס. וע"ש בתוס' ד"ה אצל אשתי שפירשו ג"כ כשיטת רש"י וביאר שם בנודע ביהודא סוגיות הש"ס לשיטתם דרב יוסף דסבר לא פ"ד לח ס"ל דמשום הא לא מהימן כלל אלא אדרבא הואיל ומהימן על הרובע מהימן נמי אדנפשי' ומש"ה לא מיקטל הרובע משום דכיון דמהימנינן לי' ונעשה רשע. וגזרת הכתוב הוא דאין דנין עפ"י עדותו של רשע אפילו אם הדבר אמת והיינו דקאמר רב יוסף לרצונו רשע הוא ואלו לפי פשוטו דטעמא דרב יוסף הוא משום דכיון דלא פ"ד אינו נאמן כלל א"כ איך קאמר רשע הוא דמשמע מכאן ולהבא הוא פסול לעדות ואיך יעלה זאת על הדעת שיהי' אדם נאמן לפסול עצמו ומי גרע לגבי עצמו מקרוב. ותו הא לא מהימנינן ליה כלל איך נעשה רשע. ולשיטת רש"י ותוס' הנ"ל ניחא כיון דרב יוסף דסבר לא פ"ד הו"ל לדידיה מעיד על עצמו כמו שורו לרבא ואמרי' מגו דמהימן ארובע מהימן נמי לדידיה שנרבע לרצונו והו"ל רשע. ומש"ה אין עדותו מועיל ורבא ס"ל דאע"ג דמהימן לגבי חברו מ"מ לגביה נפשיה לא מהימן שיהיה נעשה רשע ופ"ד. ומש"ה לא מפסל עדותו ובתר הכי קאמר רבא באשתו דג"כ דינא הכי משום דה"א דלגבי אשתו שאינו קרוב כ"כ כמו גבי עצמו אמרינן שפיר מגו דמהימן כו' וגם האשה מיקטלא קמ"ל דאין חילוק דגם באשתו ל"א מגו ופ"ד ולא מיקטלא. ובתר הכי קאמר בשורו דאע"ג דאדם לא מהימן אשורו מ"מ פ"ד לא אמרינן בשורו והיכי דשייך למימר מגו מהימן גם אשורו ומזה הוציא הגאון בנודע ביהודא שם דלשיטה זו שהוא שיטת רש"י ותוס' והרמב"ם והטור וב"י בח"מ סימן ל"ד הובא שם בסמ"ע ע"ש ממילא כל היכי דלא פ"ד חין הכוונה דלא מהימן כלל אלא אדרבא מהימן בהכל ע"ש באורך שזהו תמצית דבריו וכ' שם ששיטה זו עיקר להלכה והוצי' מזה דין מחודש לדעת הרשב"א דס"ל היכי שא"א לחלוק לדבור עצמו לא פ"ד אזי מהימן בהכל. וכן כל היכי דלא פ"ד ע"ש.

ובאמת שדבריו ניכרים וראוים למי שאמרם ובזה נראה לי להבין דברי רש"י שהבאתי לעיל שכ דכתיב אל תשת ידך עם רשע. כתבתי לעיל דלכאורה הוא ללא צורך ולהנ"ל יובן היטב. והוא כי בדברי הכתוב עצמו יל"ד דהו"ל לומר אל תשת רשע עד מאי אל תשת ידך כו' ויובן עם מ"ש בש"ע חו"מ סימן ל"ד עד כשר שיודע בחברו שהוא רשע ואין הדיינים מכירין רשעו אסור לו להעיד עמו. אע"פ שהוא עדות אמת. וכ' שם בסמ"ע שזהו ביאור הפסוק אל תשת ידך עם רשע שהוא אזהרה לעד הכשר שלא יצטרף ויעיד עם הרשע וביאר שם הש"ך טעם הדבר דהא דאין דנין עפ"י עדותו של רשע לאו משום דחשדינן לי' דמשקר לבד אלא דג"כ גזרת הכתוב הוא דאע"פ שהוא עדות אמת מ"מ כיון שהוא רשע בטל העדות ע"ש. וזהו ג"כ כוונת רש"י לבאר דברי ר' יוסף דקאמר רשע הוא והיינו משום דמהימנינן ליה בכל העדות ולכן הוקשה לרש"י דכיון דמהימנינן ליה יהרג הרובע ומה יזיק רשעתו כיון דעכ"פ מעיד אמת להכי פירש"י דכתוב אל תשת ידך עם רשע דמזה מוכח דגזרת הכתוב הוא בעדותו של רשע דאע"פ שהוא אמת אין דנין ע"פ עדותו וזה נכון וקרוב לפשוטו בכוונת רש"י ז"ל. ובהא מיושב לי ג"כ קושיות הש"ך בסימן ל"ה ס"ק כ"ג אהא דכתב שם המחבר הפסול מדבריהם דעדות שהעיד קודם שהכריזו עליו בבה"כ אינו פסול וכ' שם הסמ"ע בשם הנ"י פי"ב דלאותו עדות שנפסל בשבילו א"צ הכרזה. והקשה השיך דלאיזה צורך הביא הסמ"ע זאת דהנ"י לא כ"כ אלא על המקשה בההוא דבר בינתים דאסהידו עלי' לדידי אוזף ברבית ופסלי' רבא לעדות ע"פ האי סהדותא ופריך הש"ס הא הלוה נעשה ג"כ רשע ולמה קיבל רבא עדותו ומשני רבא לטעמי' דס"ל פ"ד וע"ז הקשה הנ"י הרי לוה ברבית אין הלוה פסול אלא מדבריהם וא"כ עדיין לא הי' הכרזה ומאי פריך:

הגה"ה מדברי הנ"י גופי' מוכח דרכו של הנודע ביהודה דהיכי דלא פ"ד נאמן בהכל ועי"ז הוא רשע לכן הקשה הנ"י דנהי דמהימן בהכל הרי עדיין לא הכריזו משא"כ אי נימא דהיכי דלא פ"ד לא מהימן כלל אין מקום לקושיות הנ"י דהמקשה דלא ידע דפ"ד פריך שפיר למה הימני' רבא כיון דמשים עצמו רשע וזה ג"כ ראי' חזקה ודו"ק היטב:

וע"ז תירץ הנ"י דלאותו עדות שנפסל בשבילו א"צ הכרזה משא"כ למסקנת הש"ס דפ"ד אין נ"מ כלל מדין זה דלא יצויר כלל לאותו עדות שנפסל בשבילו דהא אמרינן פ"ד וא"כ לאיזה ענין הביא הסמ"ע דברי הנ"י עכ"ד הש"ך ולפ"ד הגאון בנודע ביהודא הנ"ל א"ש כי באותו סימן הביא הסמ"ע דברי הרשב"א הנ"ל ועוד כמה דרכים דל"א בהו פ"ד ע"ש בס"ק ס"ב וס"ג ממילא להנ"ל דהיכי דלא פ"ד מהימן בכל העדות א"כ שפיר נ"מ בדינו של הנ"י דהיכי דנפסל מדרבנן עפ"י עצמו אף שעדיין לא היה הכרזה אפ"ה לא דיינינן עפ"י אותו העדות כיון דרשע הוא וא"ש ומדברי הש"ס גופי' בההוא דבר בניתום מוכח ג"כ כדברי הגאון הנ"ל מדפריך על רבא למה קיבל עדותו דהא הו"ל רשע כיון שהודה שלוה ברבית ולא ידע עדיין מתירוץ דפ"ד א"כ איפכא הו"ל להקשות דאין העד נאמן כלל ולא הוא נעשה רשע ולא בר בניתום א"ו משמע דהיכי דלא אמרינן פ"ד מהימן בהכל הרי מכל זה הראיתי פנים לדברי הגאון ז"ל:

אבל הראב"ד ז"ל שיטה אחרת לו בזה וכמו שהעתקתי לעיל דברי הרא"ש ז"ל בשמו דס"ל בההוא דשירו דכיון דלא פ"ד בטל כל העדות וכן גבי אשתו למאי דקאמר מהו דתימא אדם קרוב אצל אשתו ל"א היינו ויתבטל כל העדות. וכן בהשגות בה' עדות בדין רבע שורי כ' יש מן המפרשים הטובים שפירשו בההוא דרבע שורי דנתבטל כל העדות והביא כ"ז בנודע ביהודא שם בד"ה מסתעף ע"ש. וכ' שם שהראב"ד לא חלק על הרמב"ם לחלוטין רק הביא יש מפרשים ואין זה נכון דמדברי הרא"ש מבואר שהראב"ד תפס כך להלכה גם על הטור ח"מ סימן ל"ד קשה לי שפסק ברבע שורי כהרמב"ם כמו שהביא שם בנ"ב והוא סותר לדברי הרח"ש הנ"ל שנראה מבואר מדבריו שמסכים להראב"ד ואין הטור ח"מ לפני כעת לעיין בו הרי נתבאר שני שיטות שיש בזה היכא דלא פ"ד דלרש"י ותוס' נאמן בכל העדות ולהראב"ד והרא"ש אינו נאמן בהכל ולדבריהם באמת קשיא לכאורה איך אמר רב יוסף רשע הוא וכן המקשה בההוא דבר בניתום דפריך רשע הוא הרי אדרבא לא מהימן כלל וכמו שנתבאר כל זה:

אמנם להיות שידוע שלמעט במחלוקת עדיף לזאת נוכל לומר שהראב"ד והרא"ש ז"ל מודים לרש"י ותו' בעדות השייך לעצמו כגון בפלוני רבעני דהיכא דלא פ"ד נאמן בהכל דע"כ לא פליגי הראב"ד והרא"ש אלא דמקרוב גלי קרא דבטלה מקצת' בטלה כולה ומש"ה בשורי דנחשב אדם קרוב לממונו בטל הכל וכן באשתו לפי הס"ד דל"א אשתו כגופו והוי כקרוב דעלמא בטלה כולו. אבל בעדות עצמו דלא אמרי' בטלה כולו שפיר י"ל דהיכי דלא פ"ד מהימן בהכל אף להראב"ד ורימז לזה גם הגאון בהגה"ה שם המתחלת וראיה גדולה כו' ע"ש וממילא דלפי זה שפיר קאמר רב יוסף רשע הוא וכן המקשה דבר בינתום וא"ש באופן דבעדות השייך לעצמו י"ל דמודים הראב"ד והרא"ש ז"ל לרש"י ותוס' דכל היכי דלא פ"ד מהימן בהכל:

ואולם להסכים שיטת רש"י ותוס' אל הראב"ד לומר דמודים בקרוב דבטלה כולה משום דגלי קרא זה א"א בשום אופן דהא פירשו מהו דתימא אדם קרוב אצל אשתו ל"א אע"ג דבעל פסול לעדות אשתו ככל קרובים מ"מ לענין פ"ד ל"א הכי ומגו דמהימן כו' הרי מבואר דקרוב אי לאו דפ"ד הוי נאמן בכל העדות ולהאמת פ"ד אף בקרוב דהיינו באשתו וליכא למימר דהיינו משום דאשתו כגופו אבל בשאר קרוב בטלה כולה א"כ למהו דתימא הי' הטעות דבטלה כולה ואיך פירשו דהטעות הי' שיהיה נאמן בהכל אע"כ דלא מחלק רש"י ותוס' בין קרוב ובין עצמו אלא בתרווייהו היכי דלא פ"ד מהימן בהכל ובדברי התו' שם מבואר בהדיא דאין חילוק בין קרוב ובין עצמו כמ"ש ותדע דאם היה כהן נשוי אחותו ע"ש. והמעיין היטב בכל המקומות יובנו לו דברים אלו היטב:

תוכן העניינים

נאות דשא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה