נאות דשא· רבי דוד שלמה אייבשיץ
שאלה כב
מעשה אשה אחת קנתה אצל הטבח כרם וקצת דקין בעד סך מעט מזער ואחר ב' או ג' שעות חזרה אצל הטבח ומחט בידה והראית לטבח לומר זאת מצאתי בכרס הזה ושאל אותה מקום מציאתה ואמרה שהי' תחוב בתוכו מקצתו בדופן הכרס ומקצתו בלט לפנים אל תוך הכרס ושאל אותה למה פשפשת בו כ"כ והשיבה כי ראתה מבחוץ מקום קשה במשמוש קצת כמו אגוז וחתכה מקום זה בסכין וראתה שתחוב בו מחט אבל לא ראתה שם שינוי מראה באותו המקום אדרבא הי' שוה לכל הכרס ורק שהיה קשה במשמוש ויש הפסד מרובה בדבר מה דין הבהמה.
תשובה להתיר ונבאר בקצרה רק מה שנוגע לגוף הדין דהנה לכאורה יש לאסור לפמ"ש הפר"ח בקונטרס אחרון בי"ד סימן מ"ח בשם תשובת שער אפרים בנמצא מחט תחוב בקיבה מעבר הפנימי לבד ולא ניקב מעבר לעבר ויבלת נגדה ושומן עליו והכשיר מחמת השומן דהוי סתימה יעו"ש מבואר מזה דאי ליכא סתימה הוי טרפה משום דיבלת הוו ריעותא כמו בנמצא ק"ד מבחוץ דאמרי' אם אין שם מכה ק"ד מנין ה"נ יבלת א"כ אפשר דמה שאמרה האשה שהי' קשה במשמושו יהיה נדון כיבלת. א"כ לפי דברי האשה הוא טרפה ואפילו תימא דיבלת אינו דומה לזה ולא דמי נ"ד לק"ד או יבלת מ"מ יש להביא ראיה ממ"ש הת"ש בסימן מ"ט ע"ש בס"ק ב' בשם שו"ת באר עשק בקורקבן שנמצא מחט מעבר א' ונגד פי המחט מבחוץ אין שם שומן וסביבותיו יש שומן הוי זה ג"כ כמו ק"ד ואמרינן שהוא ראיה על שהוא קרום מחמת מכה ולכן אין שם שומן אלמא כל שיש שום שינוי באותו מקום דיינינן ליה כק"ד א"כ ה"ה מה שהיה קשה במשמושו למה לא נדונו כשינוי הנ"ל ואע"ג שיש קצת לחלק ולומר בשלמא יבלת שהוא נגע צרעת ודבר מחודש וכיון שהוא נגד פי המחט רגלים לדבר שמחמת הנקב נעשה וכן מה שאין שום שומן שם הוא ג"כ דבר מסתבר דאם איתא דלא ניקב לחוץ מה נשתנה מקום זה שיהיה בלא שומן אע"ג שניקב מבחוץ ועלה בו קרום של בשר ושומן אין שם משא"כ דבר זה שאמרה האשה שהי' קצת בולט כאגוז קטנה וקשה קצת במשמוש ושינוי מראה אין בו אם כן אין ראיה שניקב מעבר לעבר דנהי דלא הי' תחוב רק עד חציו מחמת זה עצמו עלה קצת ונצרר הדם בתוכו ונתקשה וזה דבר מצוי וא"כ אין מזה שום ראיה מה גם שהאשה לא דקדקה בדבר אולי לא הי' שום שינוי כי בקצת מקומות אחרים שם נראה ג"כ קשי המשמוש ובולט קצת והוא מחמת שעדיין נשאר שם דבוק מקצת מהחלב חתיכות קטנות ומחמת משמוש הידים אינו ניכר כלל ונראה למראית עין כאלו הוא מבשר הכרס עצמו וא"כ אין לנו ריעותא כלל להטריף עבורו כקורט דם. וכן אומרים כמה אנשים בקיאים כי בודאי אף אם לא עבר מעבר לעבר מחויב כנגדו להיות כך מעט צבה קצת. וקשה במשמוש. מ"מ על כל זה לא הייתי סומך להתיר מסברות עצמינו ואע"פ שאנו מדמין כו' ואפ"ה התרתי מחמת צירוף כמה טעמים כאשר אבחר אי"ה ובצירוף כל הטעמים יחד נוכל להתיר:
חדא דנהי שלא נוכל להחליט ולומר דלא הוי ריעותא ול"ד לשינוי דיבלת או שומן אפ"ה לא נוכל ג"כ להחליט ולומר דהוי ודאי ריעותא ובודאי אלו היה הדבר בא לפנינו כמות שהוא היינו צריכים לדקדק הרבה ולמשש ולראות אם הוא כדאי להיות נקרא שינוי והאשה ודאי לא דקדקה שלא נתכוונה כלל להיתר או לאיסור ואנן היינו צריכין לדקדק הרבה וגם חולי היינו מוצאים שהוא רק חתיכות חלב כנ"ל וא"כ דמי לדין המבואר בסימן מ"ח סעיף ח' בהגה"ה ראשונה דמתיר בהפסד מרובה היכי דניקב מעבר ח' ולא בדקו אם יש ק"ד והודח ונמלח או נאבד ואע"ג דהי' צריך בדיקה אפ"ה מתירין בהודח וכ"כ עוד שם בהג"ה שבסוף הסעיף יעו"ש ובאחרונים. ויותר מזה כ' הש"ך שם בס"ק כ"ה ובס"ק כ"ט וס"ק ל"ב דלדעת הרב ומוהרש"ל והרא"ש דאפילו היכי שלא בדקו עדיין ולא ראו בבירור שאינו ניקב מעל"ע אפ"ה מכשירין בהודח או נאבד ממילא ה"ה בנ"ד נהי שהי' צריך בדיקה עתה שנחתך וא"א להכיר ואדרבא במראית עינינו נראה שהוא שלם ויפה ואינו קשה כלל במשמוש שהרי האשה לא חתכה אותו לגמרי רק חתכה בסכין את המקום הקשה לשנים והיו ראוי להיות ניכר בפנינו עדיין שהוא קשה ואינו ניכר כלל ובודאי לא גרע עכ"פ מנאבד או הודח דמכשירין בה"מ ואע"ג דהיכי דניקב בודאי מעל"ע ולא בדקו אחר ק"ד מבואר שם דלכ"ע טרפה בנאבד כיון דהבדיקה הוא להתיר וכל כמה דאינו ידוע בודאי אם אין ק"ד באיסורו הוא עומד הדבר פשוט דל"ד כלל דהא הכא ע"ז אנו דנין ומסופקין אי הוי ריעותא זה וא"כ ניקב מעל"ע או דלמא אין זו ריעותא. ולא ניקב רק מצד א' וא"כ הרי אנו מסופקין אם ניקב כלל מעל"ע וכ"ש הוא דהא הכא ידענו בבירור דלא ניקב כלל מעל"ע רק יש לנו ספק אם יש ריעותא וכל דבר המוציא היתר מחזקתו מחמת ריעותא צריך להיות ריעותא מבוררת וכדאמרינן נשחטה הותרה עד שיוודע לך:
במה נטרפה ואפי' שרואים נקבים בפנינו תלינן בזאב כיון דהריעותא אינו ברורה שיש במה לתלות אין מוציאין היתר מחזקתו על ידו וה"נ בזה אעפ"י שהי שם משמוש קשה כל שאנו מסופקים אם הוא ריעותא ואם הי' הדבר לפנינו הי' צריכים לדקדק אם הוא כדי להיות נקרא ריעותא אם הוא קשה הרבה או לא וכן שמא הוא אינו ממש נגד פי המחט דהא במצד א' בעינן דוקא נגד פיה ממש אבל בצדו מעט אינו מזיק והאשה ודאי לא דקדקה בזה ומלתא דלא רמי' עלי' כו' א"כ מכל הלין טעמי כל זמן שלא נודע לנו הוי כאלו כלא ראינו ריעותא כלל. ולא תימא כיון שידענו שהי' משמוש קשה הוי כידענו שניקב מעל"ע וצריך בדיקה אחר ק"ד דטרפה בהודח דז"א אלא כל ריעותא צריך להיות ברורה וכל זמן שלא ידענו אם נקרא ריעותא הוי כאין ריעותא כלל וא"כ לא מבעיא דקיל מידענו שניקב מעל"ע אלא קיל נמי אפילו מהיכי שמסופקים אם ניקב מעל"ע דהתם לא בדקו כלל מבחוץ ואולי הי' רואין שניקב מעל"ע והכא ידענו שלא ניקב מעל"ע ואין לומר דהכא יש גריעות בחד צד שראו מבחוץ משמוש קשה דכל זמן דלא ידעינן דריעותא הוא הו"ל כאלו לא ראינו שום ריעותא וא"כ אם בההוא מכשירין בהודח כ"ש הכת ואפי' למה שהעלו שם קצת מבתראי דבתראי להחמיר שם כדאי הם מקילין לסמוך עליהם בנ"ד דקיל מהתם וכנ"ל.
ומלבד שכל מה שכתבתי הוא ברור בסברא עוד אביא ראי' א' לזה דכל היכי שאנו מוציאין דבר מחזקת היתר מחמת שאנו רואין בו ריעותא אין זה אלא כשידענו שהוא ריעותא אבל אם בזה עצמו יש ספק אם הוא ריעותא או לא אין זה מוציאו מחזקתו אלא הו"ל כאלו לא ראינו בו ריעותא כלל והוא ממ"ש הב"י והש"ע סימן ל"ט סעיף ה' בשם תשובת הרשב"א אם נסתפק אם הוא בגב או בחיתוך כו' יע"ש ובט"ז סק"י ותכלית הדברים כשיש לפנינו סרכא ואנו מסופקים אם הוא כסדרן או שלא כסדרן ואין יכולין לעמוד על הדבר כשר מטעם נשחטה הותרה ואע"ג שיש ריעותא לפנינו דהא שלא כסדרן טרפה א"ו מחמת שמסופקים בזה אם נקרא כלל ריעותא כי סרכא כסדרן אינו ריעותא כלל מש"ה גם בזה הוי כאלו אין כאן ריעותא ודוקא היכי שהריעותא ודאי נקראת ריעותא רק מצד אחר אנו באין להכשירו כי ההוא דבה"כ שניקב מעל"ע שאנו רואים טריפות וריעותא ואתה בא להכשירו שמא אין ק"ד בההוא טרפה מספק משא"כ כאן. והט"ז שם בס"ק כ"ב ביאר יותר הדבר וכתב דאפילו למאי דמחמירין להטריף ריאה שנאבדה בלי בדיקה אע"ג דלא חזינן ריעותא אפ"ה מכשירין בספק כסדרן דבשלמא התם כיון דבכל הריאות שכיחי סרכות ורוב סרכות שבריאה הם סרכות המטריפות ע"כ חשו שמא יש סרכות ברובא של ריאה משא"כ בזה שיש ספק השקול לפנינו דאנו רואין שכל הריאה הוא שלימה ויפה שנבדקה כדרכה רק שבמקום א' יש ספק ובמקום זה אין שכיח יותר להטריף מלהכשיר מש"ה נשארה בחזקתה יעו"ש:
ומעתה מובן יותר הדבר דבשלמא בניקב מב' צדדים אעפ"י שיש ספק אם הי' שם ק"ד ונאבד בלי בדיקה התם ריעותא ברורה איכא ושכיח טובא בודאי שיהי' נמצא ק"ד דיותר שכיח שנעשה כך קודם שחיטה מש"ה אסורה מספקא אפי' להמכשירין נאבדה הריאה דלא דמי כלל משא"כ בזה שיודעים אנו שלא ניקב מעל"ע וזה אינו נקרא ריעותא כלל מה שניקב מצד א' דהוא כשר לגמרי בלי חולק דל"ח כלל להבריא וגם ק"ד מבפנים ראינו שאינו כאן רק שאנו מסופקין אולי אם היינו בודקים מקום זה שהי' קשה במשמוש אולי הי' רואין שנקרא ריעותא ז"ח דכיון שאנו מסופקים אם נקרא כלל ריעותא ואין שכיח יותר שיהי' ריעותא מבחוץ משלא יהי' הרי הוא ממש כמו ס' דכסדרן וזה ברור וא"כ הוא כ"ש משם דאלו התם הסרכא לפנינו ואין יכולין לעמוד עליו ורואין דמידי ספק ריעותא לא נפקא ותו די"ל דהוי ספק חסרון ידיעה אפ"ה מכשירין מחמת נשחטה הותרה כ"ש בזה שאלו הי' לפנינו אפשר שהי' רואין בבירור שאינו ריעותא והספק הוא מחמת שנחתך וא"א לשום אדם לעמוד עלי' כ"ש שאינו נקרא ריעותא כלל וא"כ הוי ממש כאלו ידענו בבירור שלא ניקב רק מצד א' ולא בדקו אחר ק"ד. ותו דהכא אפילו אם הי' ניקב מעל"ע ולא הי' ריעותא מק"ד לא מבפנים ולא מבחוץ הי' כשר לא מבעיא להש"ך בסימן מ"ט סק"ד דס"ל דאפילו בקורקבן בעינן ק"ד במעל"ע כ"ש בכרס אלא אפילו להט"ז בסימן מ"ח סקי"ז שסובר דקורקבן לא בעי ק"ד מ"מ פשיטא דבכרס יודה דכ"ש הוא מבה"כ שעורו כפול וזה פשוט למעיין. א"כ כאן שאנו רואין שבפנים ליכא ק"ד איכא ג"כ סברא ושכיח יותר להכשיר וריעותא שמבחוץ מספקא לא אמרינן דהוי ריעותא כמו סרכא בכסדרן ואל תטעה ממ"ש ט"ז ססי' מ"ח וז"ל שהרי רמ"א לא כתב דבריו אלא במידי שנולד בו ריעותא שצריך בדיקה וכיון שצריך בדיקה ודאי שכיח בו הטרפות כו' יע"ש. ומשמע לכאורה דכל היכי שצריך בדיקה הוי שכיח בו הטרפות דז"א דהרי ספק כסדרן צריך ג"כ בדיקה דכל שנמצא סרכא צריך בודאי לראות אם הוא כסדרן או לא ואפ"ה הכשיר משום דאין שכיח בו הטרפות וכן בניקב מצד א' ונאבד דמכשירין אף להמצריכין בדיקה אלא הט"ז קאמר דרמ"א מיירי בריעותא הצריך בדיקה דהיינו שהוא בודאי ריעותא וצריך בדיקה וכל שהוא ודאי ריעותא הרי שכיח יותר שיטרף. משא"כ בספק שהוא בזה גופי' אם נקרא ריעותא או לא הרי הוא ספק השקול כי ההוא דספק כסדרן. וגם בלא"ה הט"ז לא מיירי שם אלא לומר דבכה"ג אין להתיר אלא כשיש לתלות שנעשה אחר שחיטה והרי בנ"ד ג"כ יש ספק אולי אחר שחיטה נעשה דהא בפנים אין ק"ד וא"כ אם היו רואין שמקום קשה המשמוש אינו נקרא ריעותא או שהוא רחוק מפי המחט וכה"ג כבר אפשר שכל הענין נעשה לגמרי אחר שחיטה הכל ומה"ט אפילו להש"ך בסימן נ' ע"ש שהאריך בחילוקי דינים והביא הרבה פוסקים שחולקים ע"ז שכ' הט"ז בס"ס מ"ח דבעינן דוקא שיהי' שכיח יותר לאיסור אלא דכל היכי שודאי נעשה מחיים טריפה אפילו בס' השקול מ"מ הכא מודים דכבר אפשר שנעשה הכל לאחר שחיטה ואמרינן נשחטה הותרה והריעותא שראינו אינו מזיק כיון שלא ידענו אם נקרא ריעותא והוא כ"ש מההוא דס' כסדרן וכל זה נראה לי נכון:.
ב' ראיתי מ"ש בספר פרי מגדים על הי"ד בסימן מ"ט ס"ק ב' שכת' וז"ל לענין קורקבן שניקב עור הפנימי לבד דכשר צריך המורה ליזהר לפעמים יש וארציל מבחוץ נראה דקרום מחמת מכה הוא עיין שער אפרים בקיבה שהי' יבלת מבחוץ עיין סי' מ"ח גם אם יש שביל לבן עד לחוץ נגד פי המחט או לבן והבשר קשה הרי אין אנו בקיאין בבשר שהרופא גורדו וכ"ש שיש מחט דאין לך ריעותא גדולה מזו ומש"ה כל שנשתנה מראות הבשר לחוד אף דבעלמא כשרה כאן דאיכא מחט טרפה עכ"ד ולא הזכיר מבטן מי יצאו דברים אלו ומשמע שדברי עצמו הן ובאמת שלשונו מגומגם קצת במה שהזכיר לבן והבשר קשה ואח"כ הטריף מחמת שינוי מראה לחוד א"כ למה לי בשר קשה וגם בהא גופי' יש לעיין אי לבן הוי לקותא וריעותא עיין בסימן ל"ג גבי וושט וגבי כוליא ואין להאריך במה שאינו נוגע לנ"ד ואולי עכ"פ משמע מדבריו דמחמת הלובן לבד אין בידו להטריף מטעם הנ"ל דלבן אינו לקותא כ"כ לכן הוצרך גם בשר קשה. ומ"מ עיקר יסודו על השינוי מראה מטעם שאין אנו בקיאין בבשר שהרופא גורדו מבואר עכ"פ דמחמת בשר קשה לבד לא הטריף מכ"ש בנ"ד שאינו ידוע איך הי' קשה ואם הוא ראוי להיות נקרא קשה מלבד שאר כמה ספיקי דאיירי בי' כאשר כבר בארנו פשיטא שאין להחשיבו ריעותא כלל:
ג') עוד כ' בספר הנ"ל בסי' הנ"ל בט"ז סקי"ט אצל תשו' מהר"מ מלובלין שהביא הט"ז שם וז"ל מעשה בגוי' אחת שרחצה אצל הנהר חתיכת בשר שקורין הוי"ב ובאה ואמרה שמצאה מחט תחובה עם חוט פשתן כו' והתרתי דמראין הדברים ששקר ענתה גם שלא היתה משרתת אצל הטבח חלא שבעלת הבית אחת אמרה לה לרחוץ וכיון שיצא הכרס מתחלה בהיתר לא מחזקינן ריעותא וגם נראה לי דל"ד לנדון דמהר"מ כו' עכ"ד ויבואר אי"ה לקין בדברינו עובדא דמהר"מ ומה שיסתעף מיני' לנ"ד עכ"פ התיר מסברא כיון שהי' נראית חדשה וה"ה בנ"ד שאין רואין שום קשות המשמוש לפנינו הגם שדבריו בנכרית ואין ראי' לנ"ד דכבר כ' ש"ך סימן קכ"ז כללא דמלתא עדותו של נכרי אינו מעלה ומוריד כו' ע"ש מ"מ סניף הוא לדברינו ועמ"ש עוד באות ה' ו' ז' ע"ש:
ד' מהאי טעמא גופא שהבאתי בטעם הראשון יש להכשירו והוא לפי מה שמסיק הש"ך להלכה בסימן נ' דהיכי דלא שכיח לאיסור יותר מלהתיר אם יש לתלות שנעשה אחר שחיטה תליא בה"מ להכשיר ובנ"ד נמי כבר ביארתי דכיון שלא ידענו אם הי' זה המשמוש ראוי לקרותו ריעותא א"כ אפשר שאם היה לפנינו היינו רואין שאינו ריעותא ואז שפיר הי' אפשר לומר שנעשה אחר שחיטה וגם ק"ד בפנים ליכא וא"כ כבר אפשר שאפילו גוף הנקובה מצד א' נעשה ג"כ אחר שחיטה וידעתי שיש לפקפק בזה רק כתבתיו לסניף ואין עיקר סמיכתינו ע"ז. הנה כ"ז ביארנו לפי דברי האשה אף אם נאמינה בזה שאומרת גם מ"ש בטעם הג' שייך ג"כ קצת אפילו לפי דברי האשה והיינו דכיון שאין אנו רואין עתה משמוש קשה מסתבר שלא היה רק מעט שהאשה לא דקדקה בדבר והי' באופן שאין לקרותו ריעותא. ועתה נבאר בגוף דברים אם ראוי להאמינה.
ה' אשה וקטן אינן נאמנין באיסורין רק שבס"ס מ"ח כתב המחבר בשם הרשב"א והביאו גם הרב בהגה"ה סימן קכ"ז. קטן שמצא מחט תחוב בכרס יש להחמיר ולאסור על פיו אם הוא חריף לידע ולכוין בדברים אלו ונתן הרשב"א ז"ל טעם לדבר דהוי כעין גלוי מלתא וע"ש בט"ז שהביא תשובת מהר"מ מלובלין בנכרי שמצא מסמר והטריף והתרעם הט"ז עליו בענין נאמנותו וכ' בנה"כ ליישב דכיון שבא הישראל בעת שעדיין עוסק הנכרי בהוצאת הפרש הו"ל גלוי מלתא בעלמא דמסתמא מצאו והביא שם לשון מהר"מ עצמו שכ"כ וז"ל הואיל ובא ישראל בעת שהי' העכו"ם עדיין מתעסק בהוצאת הפרש מן הכרס ומצא ביד העכו"ם המסמר כעין רגלים לדבר הוא ודברי העכו"ם אינם אלא גלוי מלתא בעלמא אבל אם לאחר שכבר פסק העכו"ם מלהתעסק בהוצאת הפרש וכבר הוציא מת"י הכרס ובא אצל היהודי בזה המסמר בידו ואמר שמצא תחוב בכרס אין אנו צריכין להאמינו ואין בידו לאסור עכ"ל ועיין בי"ד סימן ב' סעיף ד' ואין להאריך. הרי לפנינו על כל פנים דלא נקרא גלוי מלתא בעלמא אלא בעת שעדיין עסוק בהוצאת הפרש או בענינים אחרים על כל פנים שעסוק בכרס ובאותו שעה הראה המחט בכה"ג הוי גלוי מלתא בעלמא ולא באופן אחר ולפ"ז ה"ה בקטן דיהיב הרשב"א טעמא משום דהוי ג"מ בעלמא היינו נמי ודאי דוקא בכה"ג שהי' עסוק בכרס אבל בע"א ודאי אין להאמינו. וקצת נראה ג"כ כך מדברי הרב פמ"ג שם בשפתי דעת ס"ק מ"ב יעו"ש. רק שאפשר לפרש לשונו בע"א מ"מ יהי' איך שיהי' לקושטא דמלתא נ"ל ברור דאע"ג דודאי אין ראי' מנכרי לאשה וקטן מ"מ כיון דחזינן עכ"פ דג"מ לא הוי רק באופן זה ה"ה בקטן שלא מצא הרשב"א טעם לאסור על פיו רק משום דהוי ג"מ בעינן נמי דוקא באופן זה ועמ"ש אי"ה בסוף דברינו על הרב הפמ"ג ששגה קצת במשבצות זהב יעו"ש. וה"ה באשה ולפ"ז בנ"ד שהאשה לא נתעסקה בכרס זה רק שאחר ב' וג' שעות לקנייתה באתה ואמרה מחט זו מצאתי פשיטא דלא הוי גלוי מלתא ואין להאמינה במציאות המחט ואימא מעלמא אייתיתי':
ו' ואם ירצה המתעקש לדון ולומר דבאשה בכל ענין הוי ג"מ בעלמה מאחר שבאתה ומחט בידה או בכרס אמרינן מסתמא מצאה והוי ג"מ אף אתה אמור לו דלו יהא כדבריו מ"מ יש להתיר כאן דהא מציאת המחט שהוא רק תחובה מצד א' אינו מטריף כלל רק בצירוף שנאמין לאשה במה שאמרה שהי' משמוש קשה וזה ודאי הוא בכלל עדות ככל סהדותא דעלמא דאפ"ת דזה הוי ג"מ לפי שבאתה והמחט מונח בכרס או אפי' בידה הוי ג"מ ורגלים לדבר משא"כ לענין הריעותא דאדרבא רגלים לדבר דמשקרת כמש"ל וא"כ זה ודאי לא הי' ולא יהי' בכלל ג"מ וא"כ עכ"פ בזה אין להאמינה וכיון דאין מאמינין בריעותא תו לא מטרפה מחמת המחט:
ז הטעם השביעי דאפילו אי הוי נמי ריעותא עתה לפנינו ולא הי' צורך לנאמנותה רק בענין המחט אפ"ה יש להתיר אפי' אי לאו אשה דהא אפי' ע"א כשר אינו נאמן בשל אחרים לאיסור כמבואר בסי' קכ"ז אם לא היכי שבידו ונחלקו הפוס' בפי' בפי' הדבר י"א כל שבידו היינו שבידו לאוסרו ומהימן מטעם מגו וי"א כל שבידו היינו שהי' שומר עליו כיון דהוי עלי' רשותא דידי' הו"ל כדידי' ואדם נאמן בשל עצמו ואלו שני הפירושים תרוייהו ליתנייהו בנ"ד דנהי שתהי' האשה נאמנות על הכרס והדקין שבידה לאוסרו דאדם נאמן על שלו אבל שאר הבהמה אין בידה ובשום פעם לא הי' בידה אינה נאמנות וכ"ת הא אשה ג"כ מפסדת הכרס ודקין ודמי לסופר שאומר ס"ת שלך לא כתבתי לשמה דמגו דנאמן להפסיד שכרו נאמן להפסיד ס"ת. ז"א חדא דהא מבואר שם דדוקא בהפסד גדול כגון בכתיבת ס"ת שלא לשמן דמפסיד הרבה אבל באומר אזכרות לא כתבתי לשמן דאיכא למימר טע' בד"ר ירמי' שהי' סבור שמפסיד רק מעט לא מהימן וה"נ בשביל הכרס והדקין שנתנה האשה ששה ג' בעדם אין להאמינה בכל הבהמה ותו מאי מפסיד איכא הכא בשלמא התם שהסופר צריך ליטול שכרו מבעה"ב ועתה אומר שס"ת פסולה א"כ בודאי שוב לא יתן לו שכרו ומפסיד בודאי מש"ה מהימן משא"כ הכא דאטו אם היא הלכה אצל הטבח ואמרה לו זאת מצאתי והלכו שניהם יחדיו לעשות שאלת חכם אף אם יטרפנו אטו גווזאי קיימי' עלי' דרבי לשלוח אלי' ולראות אם תאכלנו או לא הרי אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות בעת שמביאין לפניו לשאול ואם מטריף שוב לא יתן לבו לזה ויכולה האשה לאוכלה כרצונה וכ"ת מ"מ יראה הוא שמא יבא איזה איש בעת אכילתה ומש"ה לא תאכל ממנו ז"א דמבואר שם בסימן קכ"ז דבעינן דוקא הפסד גלוי וניכר וגם מה מרתת שייך בביתו של אדם בסגירת דלתים ובריח ואפילו בפחות מזה אסרי' בי"נ בסימן קכ"ח קכ"ט ולא אמרינן בכל כה"ג מרתת וכ"ז פשוט וא"כ אין כאן שום צד שראוי להאמין מחמתו לע"א דהא הצדדים שע"א נאמן הם היכי שהוא עכשיו בידו או שהי' תחלה בידו ועתה יצא מת"י ואשכחי' ואמר לי' בפעם ראשון או אפילו לא הא ולא הא רק שהבעלים שותקין דשתיקה כהודאה או שהעד מפסיד הפסד ברור והרבה וכאן ליכא שום אחד מכל זה.
איברא דמטעם זה לבד לא הייתי מכשיר דדעת הרבה פוסקים דכל ע"א נאמן לאסור בשל אחרים כל שאין הבעלים מכחישין ואינם יודעים כלל הענין או שאינם לפנינו ודוקא בפועל או שומר בעי' כל שבידו משום דחזקה כיון שקיבל שמירתו עליו מזהר זהיר שלא יטמאו הטהרות ולא יתנסך היין משא"כ באינש דעלמא. ממילא הכא לא מבעיא שהאשה הזאת אין שמירת בשר עלי' אלא אפילו אם היתה שומר הא לא שייך הכא חזקה מזהר זהיר דמאי הו"ל למעבד והלכך לדעת פוסקים אלה אם הי' בנ"ד עד כשר הוי אסור לדידהו ובשיטה זו החזיק הש"ך בסימן קכ"ז וכ' שכן עיקר ע"ש בס"ק ג' וסק"ט וסקט"ו וכ' שהוא דעת הרשב"א והר"ן והריטב"א והנ"י דאפילו לא אמר לי' נתנסך בפניך דנימא בי' שתיקה כהודאה רק שותק מחמת שאינו יודע בירור הדבר נאמן העד וכ"נ דעת הראב"ד שהביא הרשב"א (ואני ראיתי דברי הראב"ד כך בביאור בשינוי קצת בס' תמים דעים שהוא נדפס בס' תומת ישרים והש"ך לא הי' לפניו ספר זה בעת חבורו על הי"ד כי הש"ך ח"מ חיבר אחר חבורו על הי"ד כאשר תראה בח"מ סימן ל"ז בש"ך כ' שם תשובה על שאלה שנשאל מחכם אחד על מ"ש בי"ד בענין לא ראינו ע"ש ובח"מ סימן מ"ה כ' הש"ך אחר זמן בא לידי ספר נקרא תומת ישרים הובאו שם דברי הראב"ד על מסכת גיטין כו' והוא בתמים דעים הנך רואה שבעת שחיבר על הי"ד לא הי' ספר זה לפניו וגם כי לפעמים בח"מ מביא את חבורו נה"כ וחיבור זה חיבר אחר השלמתו הש"ך לי"ד כנודע ובחידושיני למסכת גיטין בסוגיא דהמטמא והמדמע והמנסך הארכנו בע"ה בדברי הראב"ד אלו גם הארכנו שם בסוגיא דכהנים שפגלו לבאר שם כל השיטות וכאן לקצר באתי ולא כתבתי רק מה שנוגע לגוף הדין) וגם ר' ירוחם והריב"ש הביאו דעה זו וכן הסכימו התוס' רי"ד וכ"נ דעת הרמב"ם ובספרי כתבתי שכן נ"ל עיקר בש"ס עכ"ד הש"ך בקצרה יעו"ש וכן נ"ל ברור שמהר"מ לובלין החזיק בדעה זו וגוף הספר אינו לפני רק ראיתי בנה"כ ססי' מ"ח שהביא דבריו באותה תשובה דנכרי שמצא מסמר בכרס אחר שכתב דאם לא הי' הדבר בעת שנתעסק בהוצאת הפרש אין בידי לאוסרו כ' אח"כ ואין בידי לאוסרו אלא אם שתק היהודי וזה תלוי בדין ע"א נאמן באיסורין אשר עתה אין להאריך בהם עכ"ל והרי בנדון דידי' מאין הי' לו ליהודי לידע אם הנכרי אומר אמת דנימא בי' שתיקה כהודאה וא"כ לדעת המחבר והרב בסימן קכ"ז שהחזיקו בשיטת התוס' והרא"ש דכל שאינו בידו לא מהימן בשותק אלא מטעם שתיקה כהודאה וצ"ל לו דוקא נתנסך בפניך פשי' דאין ענין שתיק' לכאן ולכן נ"ל שכיון לדעת זו דס"ל דכל ששתק ולא הכחישו אעפ"י שאין שתיקתו מחמת הודאה דלא הו"ל לבעלים לידע כלל אפ"ה ע"א נאמן בכה"ג כל דליכא הכחשה ברורה ונ"ל ברור זה:
והרב בעל פרי מגדים במשבצות זהב שם ססי' קמ"ח שם כ' דמ"ש מהר"מ זולת אם ישראל שותק לא ידענא דהא לא הו"ל למידע עיין סימן קכ"ז עכ"ל נראה דאשתמיטתי' דעת זו הן אמת שבנה"כ שם השיג שפיר על דברי מהר"מ הללו וז"ל ומה ע"א נאמן באיסורין שייך בעכו"ם ואפי' בעד גזלן קיי"ל דאפי' שוחק אינו נאמן וכמ"ש בש"ך סימן קכ"ז סק"ט ומכ"ש בעכו"ם עכ"ד הנה שלא השיג רק מחמת שהוא עכו"ם ור"ל דהרי ודאי אפילו לפי דעת הרשב"א הנ"ל שהחזיק הש"ך בסברתו היינו משום דס"ל דכל דליכא הכחשה ע"א נאמן לאסור בשל אחרים וא"כ עכ"פ עד כשר בעינן רק דאיכא סברא ששותק מחמת שסומך על דברי העד ויודע רגלים לדבר היכי שאומר לו בפניך עיין בש"ך שם סק"ט ובכל הסימן הזה ע"ז השיג הנה"כ דבעד פסול וכ"ש בעכו"ם ל"א שסומך עליו הרי לפניך עכ"פ שלא השיג עליו רק מחמת שהוא עכו"ם אבל אלו הי' עד כשר הוי אתי לי' שפיר אע"ג שהישראל אינו יודע כלל משום דס"ל כדעת הרשב"א הנ"ל. אבל הרב בפרי מגדים שהשיג עליו מחמת דלא הו"ל למידע לק"מ וכנ"ל עכ"פ יצא לנו דהרבה גדולי הפוסקים ס"ל דאפילו הבעלים שותקים מחמת שאין ידוע להם העד נאמן ואל תטעה לומר דבעינן דוקא עכ"פ שיעיד עדותו לפני הבעלים והם שותקים דז"א דהא הטעם של דעה זו היינו משום דס"ל דע"א נאמן באיסורין בשל אחרים לאוסרו כל דליכא הכחשה ושותק דאמרינן בש"ס היינו רק לאפוקי הכחשה וא"כ כל שמעיד אפילו שלא בפני הבעלים כל שאין לפנינו הכחשה העד נאמן ומלבד שזה פשוט מאוד למעיין במקור הדברים תראה גם כן שהוא מבואר כך להדיא בש"ך שס סימן קכ"ז סקי"ד במ"ש שם הרב דעת הרשב"א דאם ב' עדים מכחישים זא"ז והבעלים אינם בכאן להכחישו דאסור. והקשה הש"ך דהרשב"א סובר כך לשיטתו דס"ל דשותק מחמת שאינו יודע נמי מהימן העד משא"כ להרב שעומד בשיטת הרא"ש דלא מהימן רק כשאומר נתנסך בפניך מטעם דשתיקה כהודאה א"כ הכא שאין הבעלים בפנינו אפי' ליכא עד המכחיש לא מהימן האי עד האוסר עכ"ד בקצרה יעו"ש. הרי דעכ"פ לשיטת הרשב"א ניחא דאפי' הבעלים אינם כלל כאן כל דליכא הכחשה בפנינו העד מהימן נמצא דלשיטה זו לא מהני היתר זה בנ"ד אך כיון שכבר כתבנו טעמים אחרים להיתר כדאי הם התוס' והרא"ש והמרדכי והטור ומחבר והרב ושאר גדולי הפוסקים לסמוך עליהם ואינהו ס"ל דבעי' דוקא כל שבידו משא"כ בנ"ד שאינה בידה:
אמנם לפי דברינו אלה שאנו מתירים הבהמה מחמת שאין האשה נאמנת לפי שאינה בידה נ"ל דנאמנת עכ"פ על הכרס והדקין דאדם נאמן על שלו לאוסרו אעלמא ולכן הבהמה מותרת והכרס והדקין אסורים ועיין מ"ש אח"כ:
וההוא מעשה דק"ק ווילנא שנחלקו בו חכמי ישראל הובא בס' בית הלל על הי"ד סי' ק"י ותוכן הענין שהי' שם תערובת בהמה טרפה בין כשרות ובהמה אחת נחתכה לשנים והחצי פירש באופן דאמרינן מרובא פרוש ומותר רק שהחצי השני' נשאר קבוע ולא שייך לומר שחצי זו מותרת וחצי הב' אסורה והורו הגאוני' בעל ח"מ ומו' העשיל מקראקא שמותר אף חצי שבבית דכיון דחצי זו מותר מטעם פירש אנו מחזיקים בהמה זו לכשרה ומותר הכל. ובעל בה"ז ובית הלל אסרו הכל ואמרו להיפוך דכיון שחצי' זו אסורה א"א תו להכשיר השאר וא"כ לפי דבריהם יש לפקפק ולומר אחרי שנאמנת האשה על הכרס והדקין ומחזיקין בחזקת טרפה איך נכשיר השער. איברא נראה דאין לחוש לזה חדא דהא לדעת הח"מ אמרינן איפכא. ותו דהרי כל עיקר היסוד בנוי על דברי הט"ז בסי' ק"י סק"ה שכ' דאם חתיכה א' ראוי להתכבד ונשארה באיסורה אזי אף שאר חתיכות שבבהמה זו אין להתירן והנה מדברי הש"ך בכל הסימן שם מבואר דאינו חושש לזה אלא זו אסורה וזו מותרת ע"ש בסקי"ד וגם הט"ז גופי' פי' בסברא זו השגת הטור על הרשב"א למה הוצרך לטעם שאין הכל בקיאין יעו"ש הרי דהרשב"א וגם המחבר שהעתיק לשונו לא ס"ל סברא זו וגם הפר"ח בספרו ובק"א חלק ע"ז ופסק דזה אסור וזה מותר וכן הבית בפרי מגדים שם בשם הב"ח וכרו"פ דאפילו אם חצי א' הוא קבוע דאורייתא אפ"ה השאר מותר וה"נ בנ"ד ועמ"ש עוד אח"כ.
ולענין אם מותר לאשה עצמה נ"ל לאסור עלי כל הבהמה דשווי' אנפשה כל הבהמה חתיכה דאיסורא ואף שהי' קצת צדדים בידינו להתיר אף לפי דברי האשה וביארנו דעכ"פ אף לפי דברי' מידי ספיקא לא נפיק ובכה"ג לא שייך לומר שווי' אנפשה חד"א ועיין בי"ד סימן א' וסימן ב' ואפי' בדבר שיש בו תקנה לא אמרינן שווי' אנפשה חד"א כמ"ש שם הפוסקים ומכ"ש היכי שהדבר מסופק מ"מ על אותן צדדים לבדם אין בידינו להתיר אם לא בצירוף טעמים אחרונים שאינה נאמנת וא"כ לדידה עכ"פ כל הבהמה אסורה.
העולה מכל דברינו לדינא בנ"ד שלאשה זו כל הבהמה אסורה ולשאר בני אדם כל הבהמה מותרת לבד הכרס והדקין ואע"ג דלהגאונים בעל ח"מ והגאון מ"ו העשי' יש לצדד להיתר לשאר בני אדם הכל כיון דכל הבהמה מותרת איך נאסר להם הכרס והדקין מ"מ אין לסמוך ע"ז כיון דחכמים אחרים נחלקו לומר איפכא וגם יש לחלק בלא"ה בין נדון דידהו לנ"ד וגם שכל האחרונים שהבאתי תחלה חולקים לומר שזה מותר וזה אסור וכוותייהו ראוי לפסוק ובסימן שאח"ז נייחד אי"ה תחובה בפ"ע על אותו הענין לבאר דהעיקר שזה מותר וזה אסור יע"ש באורך. ודע דאם הכרס והדקין לא הי' שלה ממש רק שהי' בידה שהיתה נאמנ' ג"כ מטעם כל שבידה הוי פשיטא דהשאר עכ"פ מותר דאפי' לדעת הסוברים שאין לחלק גוף א' והיינו דלפי מה שתפסו רוב הפוסקים עיקר בההוא דכל שבידו נאמן היינו דנאמן מטעם מגו וא"כ אי תימ' דכיון דאין לחלק גוף א' נאסר הכל א"כ אין לה להיות נאמן אפי' במה שהוא בידה דתו לי' לה מגו דאי בעי הית' שורפתו או אוסרתו באיז' אופן די"ל שרצונה לאסור הכל ובכה"ג ודאי לא הוי מגו אע"כ דאם באנו לאסור אינו רק מה שבידה (ועיין בחידושינו בפ' הנזקין שהארכנו בענין מגו זה דלכאורה בלא"ה לא הוי מגו דהא הי' צריך לשלם ואין כאן מקומו) ואולם בנ"ד שהכרס והדקין הוא שלה ובכה"ג לאו מטעם מגו מהימנא אלא דאדם נאמן על שלו וח"כ לשיטת המחמירין יש לאסור הכל לכן הוכרחתי לבאר דהעיקר הוא דזה אסור וזה מותר ואי"ה בסימן שאח"ז נאריך בזה והנראה לפי עניות דעתי כתבתי ה"ק וכו':