אור ברסלב
נאות דשא שאלה כא

נאות דשא· רבי דוד שלמה אייבשיץ

שאלה כא

שאלה כ

שאלה ראובן אבד שטר ממרמי שהי' לו על שמעון ושמעון מודה בהלוואה ושהי' לו שטר ורוצה לפרוע לו רק שאומר החזר לי שטרי כי יראתי אולי ימצאנו אחר ויתבעני ואצטרך לשלם פעם ב' מאחר שלא נזכר בו שם מלוה וראובן משיב מאחר שאתה ודאי חייב לי שלם לי ואתן לך שובר כדין כל מי שאבד שטרו ואפילו כתב אינו רוצה ליתן לו שאם יגיע לו הפסד מאותו הממר"ם שימלא לו היזיקו הדין עם מי.

תשובה גרסינן בב"ב דף קע"ב ההוא שטרא דנפק לבי דינא דרב הונא והוה כתיב בי' אני פלוני לויתי ממך מנה ואסיק שם דמינך מההוא דנפיק מתותי' ידיו משמע ומחויב לשלם למי שמוציאו ול"ח שמא מאחר לוה ונפל ממנו וזה מצאו ולא נשתעבד כלל לזה משום דלנפילה ל"ח כי היכי דל"ח בב' יב"ש שמוציאין שט"ח על אחרים עכ"ד הש"ס ומוכח מכמה דוכתא דהש"ס מיירי אפילו היכי שהלוה טוען טענה דנפילה דאי מיירי שאומר להד"ם לא שייך כל פלפול הש"ס שם אי ניחוש לנפילה ולא מפלפל אם יש ממש בטענה שטוען ותו דגם גוף הדין לא אתי שפיר דנ"ל כשהוא טוען להד"ם הוחזק כפרן עפ"י השטר ושוב לא מצי אח"כ לטעון שום טענה דלא גרע משטר שיכול להזדייף בסימן מ"ב דאעפ"י דפסול הוא מ"מ כתב שם הש"ך דהוחזק כפרן על ידו ותו דכבר כתב הב"ח בסימן נ' דאפילו היכי דמהימן לומר מאחר נפל אפ"ה אם טוען להד"מ אינה טענה ואף הש"ך שם בס"ק ד' שהביא דברי הב"ח וכתב שדבריו צ"ע והראה מקום לסימן ס"ט סקט"ז נראה שלא בא לחלוק רק אמ"ש שם דל"א כתבו להתעסק וע"ז חלק שם בסימן ס"ט אבל בטענות להד"מ אפשר יודה שהוחזק כפרן ואף אם נימא דגם בלהד"מ חולק ולומר שאינו מוחזק כפרן בזה מטעם שיתרץ דבורו ולומר שכתבו להתעסק ומלתא דלא רמי' עלי' דאינש לאו אדעתי' (וצריך לעיין לזה בסימן ע"ט ואין להאריך) מ"מ אם עומד בטענתו פשיטא שאין בדבריו כלום ואפילו במתרץ ואמר להתעסק לא חלק הש"ך חלא בכ"י מתוך שיש לו מגו דפרעתי ס"ל להש"ך דכי היכי דמצי טען נפל מאחר אע"ג דלנפילה ל"ח ה"נ מצי טעין להתעסק ומש"ה מהימן גם בלהד"מ משום דלא רמי' עלי' דאינש משא"כ בשטר דל"מ לומר פרעתי דלא מהימן לומר נפל ודאי לא מהימן נמי לומר להתעסק ובלהד"מ הוחזק כפרן ולרווחא דמלתא אביא ראי' לזה מדברי הש"ך גופי' במ"ש בסימן מ"ב סק"ג לייש' קושיו' מהרש"א דלר"א דלא יחתום גם אחספא דמשכח אינש דלא מעלי וכ' עלי' שדי מכורה לך דהוא שטר, אקנייתא וכשר אפילו בדבר שיכול להזדייף ושוב יועיל גם לראי' כיון דעיקרו לאו לראי' ואם יטעון זה האמת לא מכרתי לך מעולם יוציא זה כ"י ויועיל יעו"ש והרי זה שכתוב בו שדי מכורה לך והוא חתום בו הוא ממש כשטר שכתוב בו לויתי ממך מנה שלא נזכר בו שם הקונה ולא מצי טעין לא היו דברים מעולם ודוחק לומר שיכתוב בו שמו גם כן דכל כהאי גוונא הו"ל לפרושי א"ו משמע ככל סתם שטרי קנין שכותב שדי מכורה לך ואינו מזכיר שם הקונה דאע"ג דכתב הסמ"ע ברס"י ס"ו במכירו' שטרות דצריך לכתוב אני פב"פ מקנה לך פב"פ שטר זה כו' נראה דדוקא בשטרות הוא שכ"כ אבל בקרקע שקונה בשטר א"צ לכתוב רק שדי מכורה לך עיין בסימן קצ"א דמשמע כך להדי וממילא כיון שאינו נזכר בו שם הקונה יכול לומר מאחר נפל דהא התם יש לו מגו דתנאי הי' בו וזייפתו כמ"ש הש"ך שם דטענה זו ודאי מצי טעין ע"ש אלא דהש"ך חושש שיטעון זה האמת לא מכרתי לך מעולם ויוציא זה כ"י לראי' ויהא מוחזק כפרן ולא נימא דכתבו להתעסק ומלתא דלא רמי' כו' הרי משמע לכאורה מזה אפילו בדאית לי' מגו מ"מ כשטוען להד"ם הוחזק כפרן:

ואכתי פש גבן דלכאורה יש להקשות על דברי הש"ך אלו במ"ש שיטעון זה האמת לא מכרתי לך מעולם דאכתי בהא מלתא לא יהא הוחזק כפרן דנהי שיוציא אח"כ שטרו כיון שלא נזכר בו שם הקונה ויש לו מגו דתנאי הי' בו וזייפתו מצי נמי למטען מאחר נפל ומצאת א"כ יפה טען בראשונה לא מכרתי לך מעולם דהרי לאחר מכרו וא"כ יתרץ דבורו אח"כ דהרי לא טען מתחלה שלא מכר מעולם קרקע לשום אדם רק לא מכרתי לך כמ"ש הש"ך ודוחק לומר דחיישינן שלא יתרץ דבורו אח"כ ולא יטעון מאחר נפל ויהי'. עומד בטענתו דהרי הש"ך לא חשש רק שמתחלה יכפור ואח"כ יוציא הכ"י ולא חשש שיתבענו מיד בכ"י דכיון שיראה זה הנתבע בידו הכ"י ועשה כל טצדקי דאפשר ויטעון וא"כ הא יכול אח"כ לתרץ דבורו ונראה דכיון שיוציא הכ"י אח"כ שוב לא יהיה נאמן לומר מאחר נפל דהא לא מהימן בטענה זו אלא במגו דתנאי היה בו וזייפו וזה כיון שכבר אמר לא מכרתי לך מעולם שוב לא מצי למטען תנאי הי בו דאז יהי' מוחזק כפרן מש"ה נמי לא מצי למטען מאחר נפל דלית ליה מגו ועיין לזה בסימן ע"ט סעיף א' ובסימן ס"ט סקי"א יעו"ש ועכ"פ הוכחנו דהוחזק כפרן בשטר כזה שכתוב בו לויתי ממך מנה כשטוען להד"מ. ואף אם תרצה לדחוק וליישב ראיה זו שהבאתי מ"מ הדבר ברור דעכ"פ היכי דל"מ למטען מאחר נפל דג"כ לא מהני שום טענה בעולם הדרן לקמייתא דא"כ ע"כ הש"ס מיירי שטוען טענה דנפילה דאי טעין להד"מ כבר הוחזק כפרן. ומה פלפל הש"ס שם אי חיישינן לנפילה ל"מ אם נאמר דאפילו היכי דמצי למטען נפילה הוחזק כפרן כשטען להד"מ אלא אפי' אם נימא דבכה"ג לא הוחזק כפרן משום דאמרינן שכתבו להתעסק ומלתא דלא רמיא כו' ומש"ה פלפל הש"ס שם אי חיישינן לנפילה דאז מהני ליה מה שטען להד"מ שלא לוה ממנו כלום אלא מאחר ולא הוחזק כפרן כלל מ"מ היינו דוקא כשמתרץ דבורו וטוען אח"כ מאחר נפל א"כ ע"כ מיירי שטוען טענה דנפילה דזה ודאי א"א שעומד גם עתה בטענתו שלא לוה משום אדם אלא להתעסק דהא הש"ס מיירי בשטר בעדים ובהא לא עלה על לב לעולם שיוכל לומר להתעסק הרי מבואר מהש"ס דאפילו כשטוען בהדיא מאחר נפל לא מהימן לדידן דקיי"ל דלנפילה ל"ח וגם בלא"ה אין דבר זה צריך לראיה כי מבואר הוא בפוסקים ובלשון הש"ע סימן נו"ן ע"ש דכ"כ בהדיא דבשטר שא"י לומר פרעתי אינו נאמן לטעון מאחר נפל וצריך הלוה לשלם לו דידעינן בודאי דהמוציא הוא המלוה. ועיין בגיטין ר"פ כל הגט מבואר כך דכל היכי דל"ח לנפילה ידעינן בודאי דזהו המלוה מדאמרינן הכי גבי גט והתם לא שייך לומר שנתחייבו להמוציאו בכדי שנאמר דאחר שיש לו שובר משום אדם כלה השעבוד דאם כן גבי גט קשה ותו אפילו אי ניחוש לנפילה מ"מ הרי נתחייב ועיין בתוס' ב"ב שם ד"ה אבל הכא ליחוש לנפילה וכיון דידעינן בודאי שזהו המלוה שוב ל"מ לי שובר וכמ"ש אח"כ ויש לדבר הרבה בדברי התוס' הנ"ל מענין זה ואין להאריך ודו"ק היטב):

ולפ"ז בממר"ם כיון דלנפילה ל"ח וצריך הלוה לשלם למי שמוציאו דידעי' בודאי שהוא המלוה ח"כ הדבר פשוט וברור דלא מהני אם מוציא שובר מאדם אחר נגד הממר"ם דהרי פרע לאיש נכרי ובממר"ם כיון דל"מ למיטען פרעתי לא מהימן בטענה דנפילה א"כ השוב' ל"מ לי' כלום ולו יהא שנותן השובר עומד וצווח בב"ד שהשט' הוא שלו והלוה מודה לו ל"מ לי' כלל ממיל' מה מהני לי' שנתן לו שובר ואפי' אם עדים חתומים בשובר ל"מ דעדים אינן מעידין רק שפרע לזה או שהודה בפניהם שנפרע אבל אינם מעידים שהשטר הוא שלו והרי כותבין שובר אפילו בלי ראיות שום שטר ודבר זה נראה פשוט מאוד דאל"כ מה מהני שטר שכתוב בו לויתי ממך או ממר"ם וכי ננעל דלת בפני עושה עולה איך לא ימצא איש שיתן לו שובר וגם שובר בעדים יתן לו שיודה בפני עדים שהי' לו שטר ע"ז וסכומו כך וכך ולשונו כך וכך ואבדתיו ופרע לי כתבו לו שובר וא"כ בטלת כל ממר"ם א"ו לא מהני ולדעתי א"צ כלל להביא ראיות ע"ז:

ולרווחא דמלתא אביא ראי' ע"ז. חדא מההוא דב"ב דף קע"ג אם יש לאחד שובר שפרע ליב"ש אזי שניהם אין יכולים להוציא שטר עליו והובא בסימן מ"ט ומבואר בפוסקים טעם הדבר שיאמר לכ"א אתה כתבת לי זה השובר משמע דאם יוכל א' לברר שהוא לא כתב לו השובר גובה בשטרו וכן מבואר בש"ך שם סקי"ז ע"ש וזהו ממש נדון דממר"ם או שטר שכתב לויתי ממך הוא ממש כשטר סתם היכי שיש ב' יב"ש דבשניהם לא ידעינן מי הוא המלוה והם שוים בכל דינים ודין שטרות אלו הם נלמדים לכל דבריהם מב' יב"ש בגמרא ואין חילוק ביניהם רק לאביי לענין חשש נפילה דבשני יב"ש הוי נפילה דיחיד ובאלו הוי נפילה דרבים כמבואר בגמרא ואנן לא קיי"ל כאביי אלא אין חילוק כלל בין נפילה דרבים לדיחיד ומש"ה שטרות אלו הם שוים לכל דבריהם לב' יב"ש וא"כ כי היכי דהתם כשמוציא הלוה שובר חתום בו יב"ש לא מהני אלא היכי שיוכל לומר אתה בעצמך כתבת אותו אבל כשיודעים שהאחר כתבו לא מהני משום דכיון דאנן ידעינן בודאי שזה המוציאו הוא המלוה לא מהני לי' מה שפרע לאיש נכרי ה"נ בממר"ם ולויתי ממך כיון שאנן יודעים שהמוציאו הוא המלוה לא מהני מה שפרע לאחר ויש לו שובר ממנו:

ועוד ראי' מדברי הרמ"ה שבטור סימן מ"ט הובא בש"ע שם סעיף ח' דיב"ש המוציא שטר על אחר יהוא משולש לא מהני לי' שובר שאינו משולש וכ' המ"ב טעם לזה הובא בש"ך סקי"ז דא"כ א"א לב' יב"ש לעשות הלואה לשום אדם דילך הלוה אצל השני ויתן לו שובר ע"ש הרי ה"ט הוא ג"כ בממרמי דא"כ בטלת כל הממרמות דילך אצל א' מן השוק ויתן לו שובר וק"ו הוא משם דהתם אין החשש רק על איש א' שיתן לו שובר דהיינו יב"ש השני וכאן החשש על כל אנשים שבעולם וחילוק גדול ביניהם כמו לענין נפילה דמחלק אביי בין נפילה דרבים ליחיד וממילא כיון דבב' יב"ש חיישינן להא כ"ש בזה ואפילו להש"ך שסתר דברי המ"ב כתב דאטו ברשיעי עסקינן אין כוונתו דל"ח שהלוה ועשה רשעות כזה דזה ודאי אינו דא"כ אין צורך לשום שטר אלא ביאר בעצמו שם דהעדים בודאי ישלשו בשובר מההוא חששא גופי' ולא חיישי' לעדים רשעים שלא ישלשו ואין לחוש שיב"ש השני יתן לו שובר בכ"י דכ"א יכיר הכתב אם הוא כ"י. ועוד דאיך יעשה רמאות כזה דהרי יתברר אח"כ ע"י העדים עצמן לאיזה יב"ש כתבו ועוד דאם חושש לחששות כאלה לא ילוה באמת רק לבטוחים או על משכון כו' יעו"ש:

ובנ"ד ליתי' לכלהו טעמים ויתן לו איש אחד בעדים השובר והעדים אינם רשעים במה שיכתבו לו שובר ועוד שיתן לו שובר בכ"י. וגם רמאות זה לא יתברר רק דלכאורה הטעם האחרון שייך קצת גם בזה אכן נראה דעל טעם זה לבד לא סמך הש"ך לדחות דברי הרמ"ה ואטו מי שאינו בטוח ליזול בתר שיבקי' וימות ברעב אלא עשה אותו טעם לסניף בעלמא. ועוד דהתם י"ל מי שאינו בטוח לא ילוה באמת אצל א' מב' יב"ש משא"כ כאן. וכ"ת יצוה בשטר גמור ולא בממרמי ז"א דכיון שתקנו כך המדינות לתיקון העולם. דעי"ז רוצים אנשים להלוות כי יוכל למסור הממר"ם למי שירצה א"כ שמא לא ירצה להלות לו על שטר אחר. ועוד נראה כוונת הש"ך על אופן אחר לא שיאמר הש"ך דמתקנינן מלתא שלא ילוה רק על משכון וכה"ג דמה יעשה מי שאין לו משכון אלא דבריו סובב הולך למ"ש תחלה שם דאין לחשוש שימותו העדים וכה"ג דחששות רחוקות הם ואם באנו לחוש לחששות כאלה אין לדבר סוף. וע"ז כתב ועוד אם חושש לזה ר"ל מלוה החושש לחששות כאלה ודאי מעצמו לא ילוה רק לבטוחים או על משכון וכה"ג אפילו אם יהי' הדין דל"מ שובר. דכל שממונו חביב עליו כך עד שחושש לכאלה ודאי אנוש כערכו לעולם לא ילוה רק על משכון ולא הוצרכנו לעשות תקנה בשביל איש כזה וכל שאר בני אדם המלוים בלא משכון ודאי הם ילוו אפילו אי מהני שובר דלא יחששו כלל לחששות כאלה ודע דאין להקשות על טעם המ"ב הנ"ל דא"א לביב"ש להלוות לשום אדם הא יוכלו להלוות ע"י שטר שכתוב לויתי ממך מנה דאז אפילו אם יהי' לו שובר מיב"ש יוכל למסור השטר לאתר לדברינו דבשטר זה ל"מ שובר מאיש אחר א"כ נהי דכשהוא עצמו מוציא השטר מהני השובר משום שאומר אתה כתבתו מ"מ ימסור לאיש אחר ויגבה בו ז"א דלמה לו לצרה זו לתלות מעותיו באחרים ופשוט.

ועוד אביא ראי' בממר"ם גופי' מדברי הש"ך שבסימן ס"ד סק"ד פסק דבשטרות נא מהני טענת למשכון תפסתים להיות נאמן במגו דהחזרתי או נאנסו וכ"פ ג"כ בסימן ס"ב סקי"ח וביאר בסימן ס"ד הטעם לפי שאם הי' טוען נאנסו או להד"מ הרי אינו יכול להוציא אח"כ השטרות לזכות בהם ואם יבקש אח"כ מהמלוים בסתר לא ישלמו לו כי היו יודעים שהוא משקר וליכא למימר שהיה עושה קנוניא עם הלוים דמי יימר דמקבלי קנוניא דלמא כשרים הם אבל עכשיו שטוען למשכון תפסתים סובר שהלוים ישמעו לו שמחשבין שאומר אמת כו' עכ"ד ובסימן מ"ח בסופו הביא בשם הע"ש בממר"ם ג"כ דל"מ מגו דהחזרתי והשיג עליו דלא דמי לשטרות גמורים דל"מ מגו לפי שהם כתובים על שם אחר אבל הכא מה יש לו לירא מלטעון החזרתי דאפ"ה יוצאים אח"כ ויטעון שזה ממר"ם אחר הוא שהלויתי לו תחלה או שלקחתי מאחרים ויכול להוציא המעות מן הלוה בטענה זו מש"ה מהני המגו אפילו בדאיכא עדי פקדון דלית לי' מגו דלקוח אפ"ה מהימן במגו דהחזרתי יעו"ש והשתא אי איתא דשובר משום אדם מהני בממר"ם ולא חיישינן לרמאי שיפקיעו כל שטרי ממרמות משום דחזיקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן ול"ח שא' מן השוק נתן לו שובר דאם הוא הוחזק כל ישראל לא הוחזקו א"כ הכא אפי' בממר"ם אם יטעון החזרתי איך יגבה אח"כ מהלוים דודאי אין כוונת הש"ך שיגבה מהם בקנוניא דהא ביאר בסימן ס"ד דאין זה סברא שיסמוך על קנוניא א"ו כוונתו דיוציא מהם בדין שיטעון ממר"ם אחר הוא א"כ הרי הלוים ידעו האמת שממר"ם זה של המפקיד הוא ויעשו קנוניא עם המפקיד שיתן להם שובר בכ"י מזמן מוקדם דבשלמא לקנוניא דשקר ל"ח משא"כ קנוניא זו יעשו אדרבא להעמיד הדת על תלו ולהציל עשוק ויפרעו להמפקיד ויקחו שובר מש"ה טוען שמשכון הוא בידו וכה"ג וסובר שהלוים יחשבו שאומר אמת ושוב לא יעשו קנוניא עם המפקיד ולמה מהני הכא מגו אע"כ דשובר מאיש א' לא מהני כל שהשטר ביד זה וטוען אני בעצמו הלויתי לו ומש"ה ליכא קנוניא זו ויוכל להוציא מהם בדין אף אם יטעון החזרתי.

ועוד ראי' מפורשת דהנה הרמ"א בסימן נו"ן כ' לכאורה לשון הסותר למ"ש וז"ל אם נכתב שובר משום אדם על שטר זה (ר"ל דאין כתוב בו שם המלוה) אח"כ שום אדם לא יוכל לגבות בו ע"כ דמשמע לכאורה דמהני שובר משום אדם על ממר"ם ובא הש"ך ז"ל בס"ק ז' וביאר בד"ה ונ"ל דמיירי שהמוציא השטר אינו טוען שהוא עצמו הלוה לו והיינו דבסק"ב הביא הש"ך מלשון הטור ולזה המוציאו יאמר אני הלויתי לך כו' ול"ח שמא אדם אחר הלוה לו ונפל ממנו ומצאו זה ע"ש דבכה"ג גובה בשטרו ול"מ שובר ורמ"א בהג"ה שהוא מדברי הנ"י מיירי שמודה שהוא לא הלוה לו רק שקנה מאיש א' וזה יש לו שובר מאותו האיש קודם זמן המכירה וקמ"ל דלא תימא כיון דלא נזכר בו שם מלוה רק לכל המוציאו וזה מוציא עתה השטר חייב הוא לו קמ"ל דלא והביא ראיה לפי זה מלשון הנ"י עצמו ע"ש וגם המדקדק בלשון רמ"א מבואר כך שהרי כ' אם נכתב שובר משום אדם על שטר זה וא"כ ע"כ דוקא כשידעינן דעל שטר זה נכתב והיינו ע"כ כשזה מודה שקונה ממנו וג"כ איכא לאשכוחי שיודעים עדי השובר שעל שטר זה נכתב אלא שזה דבר רחוק דהא כותבין שטר ללוה אעפ"י שאין מלוה עמו וא"כ אף אם ראו עדי השובר השטר בידו אינן יודעין אולי זה הוא אחר וכמ"ש הש"ך בססי' מ"ח דבממרמי' יכול לטעון החזרתי וזה שטר אחר הוא אלא א"כ יש בו סימן וזה דחוק יעו"ש ממילא הכא שטוען אני הלויתי לו על ממר"ם זה א"א להיות מהני השובר מאיש אחר אא"כ מכירין עדים השטר ע"י סימן וזה ג"כ דין אמת רק דדחיק לאוקמי' בכה"ג דברי הנ"י מש"ה מפרש לי' הש"ך שהוא עצמו מודה שקנאו מהאיש שכ' השובר ואע"ג דאכתי איכא למימר דלמא ב' שטרות הי' לו ולא ע"ז כתב השובר אלא על שטר אחר שהי' ממש כזה ז"א דכיון דהמוציא בעצמו אינו יודע וזה טוען ברי ושובר לפנינו פשיטא דלא מצי תו למגבי בי'. הרי מבואר להדיא בדברי הש"ך דבלא"ה ל"מ שובר וכן מבואר עוד יותר בכל דברי הש"ך שם ע"ש. שכ' דאפילו בכה"ג שמודה שקנהו ממנו היכי דלא ידע מהפרעון צריך לשלם לו כ"ש היכי שטוען שהוא עצמו הלוה לו. ועוד כ' שם לא מבעיא אם אין ידוע בעדים שפרע לו רק שמלוה ראשון כ' לו שובר בכ"י דיש לחוש לקנוניא שמא אחר שמכר לו השטר עשה לו שובר ע"ש כ"ש בנדון דידן דחיישינן לקנוניא דאינש דעלמא עשה לו שובר וכ"ז פשוט ומבואר וכ"כ בש"ת צ"צ סימן י' בפשיטות דרמ"א ונ"י מיירי דוקא באיש שידוע לעדים שהי' אותו השטר בידו מיני' מהני שובר והביא שם הראי' שכתבתי דמשמע כך מדברי הנ"י עצמו וכמ"ש ש"ך. וכ' שם דאותן הסוברים דשובר משום אדם מהני טועין הם דא"כ כל אדם יפקיע זכות מלוה שלו שיקח לא' מן השוק שיאמר שהי לו שטר עליו ויכוין לכך וז"פ של שטר זה ויאמר שאבד שטרו ויתן לו השובר ע"ש. ונהי דאע"ג דראו השטר בידו מ"מ דלמא זה אחר הוא וכל שמוציאו עתה וטוען אני הלויתי לו ל"מ כלל מה שראו עדים שטר כזה ביד נותן השובר ע"כ דהיינו כאשר פירשתי שיודעים ברור ע"י סימן (ועמ"ש אי"ה לקמן) וכה"ג ששטר זה בידו הי' ובאמת הרב הצ"צ לא הי' לפניו ספר הש"ך על הח"מ. כמבואר מתוך ספרו ואי הוי חזי לי' לא הוי אצטריך לדחוקי בהכי לאוקמי ע"י סימן אלא כאשר פי' הש"ך שהוא עצמו אומר שקנה ממנו ומ"מ לדינא שניהם אמת וכמ"ש לעיל אבל בשובר מאיש אחר פשוט בעיני דל"מ ולא הוצרכתי להאריך בזה כל כך:

אלא מפני שראיתי עתה להרב בעל שו"ת גבעת שאול סי' כ"ה שכ' היפוך ממ"ש ואעתיק בקיצור תמצית כוונתו שהשיב שם דמלוה שאבד הממר"ם מחויב הלוה לשלם ומלוה יתן לו שובר כתוב בו על ממר"מ כך וכך ושובר זה מהני לי' לכל מי שיוציאנו כדכ' בסימן נ' בהגה"ה מדברי הנ"י ע"ש הרי מבואר דמהני שובר בשטר כזה אך ראיתי מצ"צ שכ' דשטר כזה ל"מ אלא ממי שידוע ששטר זה הי' בידו. דאל"כ יכול הלוה להערים כו' ודבריו אינם מחוורים לי דאם באנו לחוש לרמאי א"כ אף כשידוע שהי' שטר כזה בידו נמי ילך הלוה ויכתוב עוד שטר אחר כזה שיכוין לסך ולז"פ כזה דהא כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו ויתן זה השער ליד א' מן השוק להראות זה השטר לפני אחרים ואח"כ יאמר שאבד שטרו ויתן לו שובר ודוחק לומר דל"מ אא"כ אמרו העדים מעולם לא חתמנו אלא על שטר אחד ששמו כך ועוד גבי כ"י ממרני בלא עדים דיכול הוא בעצמו לכתוב שטר כזה קשה מה מהני שובר. ומדברי הנ"י משמע דמיירי בלא עדים, אע"כ צ"ל דל"ח לזה דאם הוא ירצה להערים מאן ציית לי' אטו כ"ע ברשיעי מחזיקינן להו והא דאמר בש"ס דלא לחתום ארישא דמגלתא דלמא משכח אינש דלא מעלי אף דלא חיישי' לזה מה דאפשר לתקן יתקן. וגבי מצא שט"ח דחיישינן לקנוניא היינו משום דאיתרע בנפילה משא"כ הכא בעה"ש שרוצה לפסול השובר משום קנוניא אומר דבשטר ליכא שום ריעותא דנפילה שלא נפל משום אדם רק הוא עצמו הלוהו ובשובר ליכא ג"כ ריעותא דנפילה אח"כ מצאתי בפרישה סימן מ"ט ד"ה וכ' הרמ"ה וז"ל ואי משום שירא שמא יערים הלוה חששא רחוקה הוא דאף אם הוא ירצה יב"ש השני לא ירצה הרי להדיא כדברי דל"ח לזה ומ"ש הצ"צ שכן משמע להדיא מלשון הנ"י מדכתב כל שהוציאו א' ופרע לו מזה אין ראי' דהנ"י לא מיירי כלל שטוען שהוא הלוה לו רק שקנה השטר מהמלוה כמ"ש הש"ך שם כו' יעו"ש שזהו עיקר כל דברי הרב גבעת שאול וסמך ע"ז לומר דכשיתן לו זה שובר מהני לי' למי שיוציאנו ומש"ה פסק שמחויב הלוה לשלם לו ע"י שובר כמו בכל השטרות דקיי"ל כותבין שובר ואחרי המחילה כבודו במקומו מונח ולא דק בכל דבריו ואבא על סדר דבריו כתבו ולשונו:

מ"ש בראשונה להביא ראיה מסימן נ' וכ' ומקור דין זה כו' אלמא כו' לא ידענא איך מביא ראיה לסתור כיון שכ' הנ"י שהוציאו כדברי הצ"צ רק שהוא מתרץ אח"כ דמיירי בטוען שקנהו מהמלוה א"כ עכ"פ ליכא ראיה דהא התם ודאי מהני כיון שמכח המלוה בא והרי יש לו שובר ממנו ומה מכר לו ראשון לשני חספא בעלמא ואפי' במ"ש הש"ך לשלם לו מעותיו מתקנות השוק חולק באורים ותומים. וכ' שאין לו שום מקור עפ"י הדין דחספא מכר לו משא"כ איך נביא ראי' להיכי שטוען אני הלויתי דמהני שוכר מאיש נכרי וא"כ ממ"נ א"ו דמדברי הנ"י מבואר היפוך מדבריו או דעכ"פ חין לו שום ראיה מהתם ומבאורו של הש"ך דמיירי בטוען שקנה מוכח להיפוך וכמ"ש לעיל ומ"ש לסתור דברי הצ"צ דאם באנו לחוש לרמאי כו' לק"מ דכבר פירשתי כוונת הצ"צ שידעו העדים ששטר זה ממש היה בידו ע"י סימן וכה"ג כמש"ל באורך הגם שבלשון הצ"צ בסוף דבריו כתב שטר כזה האמת יורה דרכו דהכוונ' דוקא שטר זה ממש ע"י סימן כדרך שכ' הש"ך בסיף סי' מ"ח עיי"ש.

ועוד נ"ל דקושייתו בלא"ה לק"מ אפילו אם יהי' כוונת הצ"צ כמו שהבין הוא והיינו משום דאיך ניחוש שיתן שטר כזה לא מן השוק בכדי להראותו בפני עדים ושיתן לו שובר אח"כ דמי פתי יסור הנה לעשו' כזאת ואיך לא יחשוש לאיש בליעל כזה לעשו שטר על עצמו ושויא לא ירצה ליתן לו שובר ויתבע אותו דלמה יעש' זאת ליתן לזה שובר ולקחת שכר ע"ז הלא טוב לי לגבות ממנו כל הסך וא"כ אין לנו לחוש כלל שיעשה הלוה כך וכ"ת שקודם שיתן השטר לידו יקח מאתו שובר ז"א דעדיין אינו ניצל מהחשש דנהי שהוא עצמו לא יוכל לתבעו אח"כ מחמת השובר שנתן לו מ"מ ימסור השטר ליד אחר ויגבה ממנו דלגבי האחר לא מהני שובר שנתן לוה זה דהא נתן לו השובר קודם שראו העדים השטר בידו ול"מ בכה"ג לדעת הצ"צ ובשלמא אם היינו אומרים דשובר משום אדם מהני אף שלא ראו העדים שום שטר בידו שפיר אמר הצ"צ דקנוניא פתוחה לפניו ליקח שובר מאיזה בליעל על שטר כך וכך והוא לא ימסור בידו שום שטר משא"כ השתא שיצטרך ליתן לו תחלה שטר כזה להראותו לפני עדים ואח"כ יקח שובר ממנו איך לא יחיש שמיד יתבענו ואף אם יקח ממנו שובר תחלה ואחרי הראותו לעדים יקח שובר אחר מעדים שראו השטר כדי שיועיל לו למלוה האמיתי שלו מ"מ יחיש שימסרנו מיד לאחר דשובר הראשון ל"מ נגד אחר מש"ה ל"ח כלל וזה ברור ומיושב קושיות גבעת שאול.

אך דלדינא ודאי לא מועיל סברא זו ולומר דבלא סימן בשטר ג"כ מהני שובר כל שראו שטר כזה בידו דל"ח תו לקנוניא כנ"ל דז"א דאטו הצ"צ שפוסל השובר מטעם קנוניא לבד פוסל דהא בלא"ה איכא חשש שמא זה ממר"ם אחר ובאמת בכוונה לוה מב' בני אדם סך שוה ולז"פ אחד ולשון השטר שוה ביניהם ופרע לא' ולקח ממנו שובר ועתה בא להפקיע בזה חוב השני וכמ"ש הש"ך סימן מ"ח בסופו דאפילו שראו העדים הממר"מ בידו והוא טען החזרתי יכול אח"כ להוציא ממר"מ זה עצמו על הלוה ולומר זה ממר"מ אחר שהלויתי לו בעצמי ואם שם שניכר רמאות אפ"ה לא מהני לגרוע כח הממר"ם שבידו בזה שלא ניכר כאן שום ערמה שנאמר זה ממר"ם אחר הוא כל שזה טוען אני בעצמי הלויתי לו רק שהצ"צ כ' חששא זו לראי' ולרווח' דמלת' שיוכל לעשות קנוניא בקלות מאוד אבל יודה בודאי דגם חשש זה איכא שזה שטר אחר הוא דכל מי ששער בידו מחזיקינן לי' בשלו ול"ח לנפילה וכה"ג דמה"ט ב' יב"ש מוציאין שט"ח על אחר דכל שהשטר בידו ודאי הוא הלוה וא"כ פשיטא דל"מ מה שראו שטר כזה בידו דנהי דלקנוניא ליכא למיחש בכה"ג מטעמא דכתיבנא מ"מ חיישינן שלוה באמת עוד מאיש אחר ופרעו וכ' לי' תברא ומה"ט נראה ברור דאפילו מכירים עדי שובר את השטר בסימן מובהק נמי לא מהני דהא מבואר בסימן ס"ה סעיף וי"ו דאין מחזירין שטר שנמצא ללוה אפילו ע"י סימן מובהק דאפילו אם המלוה אבדו יודע הלוה סימניו משום דנשתהא קצת בידו קודם שמסרו להמלוה ממילא אכתי החשש במקומו עומד. אפילו בס"מ דשמא לוה מב' אנשים ונתכוין לעשות בשניהם סימן שוה ופרע לא' ונתן לו שובר בעדים וראו סימניו ועתה מוציא שובר זה על שטר הב' והעדים אומרים סימניו ול"מ אלא אם מכירין בט"ע וכה"ג באיזה אופן דליכא ההוא חששא ומש"ה הי' דוחק להש"ך להעמיד דברי הנ"י בכה"ג והוצרך לפרש דמיירי שמודה בעצמו שהוא לא הלוה לו רק שקנהו מבעל השובר אבל כל דליכא חד מהנך תרי גווני או כפי' הש"ך והצ"צ ודאי השובר ל"מ:

ומ"ש דהא קיי"ל כותבין שטר ללוה אעפ"י כו' לא ידעתי למה הוצרך לזה ומי סני לי' למימר שילך עם א' מהשוק לפני עדים שיכתבו לו ומיד ימסור לידו בפניהם ואפשר ליישב ואין להאריך מאחר דליכא נ"מ בעיקרא דמלתא.

ומ"ש ודוחק לומר דמיירי דאמרו העדים מעולם לא חתמנו כו'. אמת שהוא דוחק וגם נראה דלדינא אפילו בכה"ג אין מועיל דע"כ לא אמרינן בש"ס בגיטין וב"מ אלא לענין שטר הנמצא בשוק וחיישינן לב' יב"ש דלמא שטר זה של אחר היא בהא מהני כשהעדים אומרים שלא חתמו מעולם רק על שטר אחד של יב"ש דהרי השטר לפנינו ומקיימים החתימות משא"כ בהא דאכתי לא מיתקנא החששא דאטו אותן אחרים שהוא מראה לפניהם השטר מזדקקים להעיד עליו בכדי שיראו שהוא ח"י העדים ולא בזיוף והרי יוכל לכתוב לו בעצמו שטר ויזויף אותן עדים ויראה לפני אחרים והם לא יזדקקו ואח"כ יאמר שאבד ויכתבו לו שובר וא"כ לא מהני אלא אם אומרים עדי השטר שלא חתמו רק לזה שנתן ה שובר ויש לפלפל בזה מדהתו"ס דגיטין ד"ה מעול' ע"ש ואין להאריך:

ומ"ש אלא ע"כ צריך לומר דל"ח לזה דאם הוא ירצה כו' תמהני איך יאמר לפרש בדברי הש"ך דל"ח לקנוניא והוא עצמו כ' באותו מקום בסימן נו"ן דחיישינן לקנוניא ע"ש וגם בסימן מ"ט כתב דחיישי' שיב"ש האחר יתן לו שובר. וכבר כתבתי דנ"ד הוא כ"ש משם דהתם ליכא חשש רק לאיש א' וכאן החשש לכל העולם ומי נעל דל בפני עושה עולה איך לא נמצא בליעל שיתן לו שובר. וכן מבואר בש"ך סי' מ"ו לענין מה דמדאורייתא שטר א"צ קיום משום דלא חשיד אינש לזייף מבואר שם מהפוסקים דהיינו דוקא שטר שיוצא מת"י אדם אבל שטר הנמצא שאינו ביד אדם כגון מצאו כתוב מת פלוני לא מהני דמהט לא שייך לומר לא חשיד לזייף דע"כ ידעינן שנמצאים אנשי בל על שחשודין לזייף וחיישינן דלמא איש בליעל עביד השטר וממילא כיון דהכא חיישינן לאיש פרטי שיתן שובר כ"ש לכל באי עולם.

ומ"ש אטו כ"ע ברשיעי כו' ומביא ראיה מהא דאמרינן בש"ס אם הוא הוחזק כל ישראל מי הוחזקו לא דק כלל דהתם מיירי בדין המבואר בסימן ס"ג מי שהועד עליו שמהדר לשכור עדים שיזייפו לו שטר על פלוני אפ"ה לא חיישינן אח"כ כשמוציא שטר עליו בדרכים המבוארים שם משום דאם הוא הוחזק לשכור עדי שקר כל ישראל לא הוחזקו להעיד שקר והיינו דהא התורה האמינה בכל מקום ב' עדים ול"ח שמשקרים ממילא מי פסל נאמנותם וכי משום רשע א לא נאמין לעדים כשרים ככל עדים דעלמא משא"כ כאן דחיישינן שיקח לא' מן השוק שיכתוב לו שובר וכדחיישינן בדוכתי טובא כמו שבארתי.

ומ"ש מהא דלא לחתום ארישא דמגלתא לא דחיישינן לזה אלא עצה טובה בעלמא הוא דברים מתמיהים הם דאפילו לדבריו דל"ח לאיש א' מן השוק שיתן שובר לזה דאין אדם חוטא ולא לו איך יאמר בההוא דרישא דמגלתא לא ניחוש הרי לדבריו אין שום שטר צריך קיום דל"ח לזיוף והרי כל שטר צריך קיום עכ"פ מדרבנן משום דחששו לזיוף ותו דהכא אפילו מדאורייתא חיישינן וכמ"ש לעיל מדברי הש"ך סי' מ"ו דחששא דלרבים ודאי חיישינן משום דבודאי יש אנשים רעים וחטאים והיינו דמדקדק הש"ס דלמא משכח אינש דלא מעלי נמצא אפי' לסברתו אין מקום לזה ומכ"ש לפמ"ש שהדבר ברור דאפי' כאן חיישינן כ"ש התם.

ומ"ש דלפי האמת ל"ח לאינש שיכתוב עלי' מה דבעי ומדמי ליה לכאן ולדבריו דכאן כיון דכל ישראל לא הוחזקו ל"ח ומהני השובר א"כ גם שם יהי' מהני והוא סותר לכל הפוסקים בסימן ס"ט דמי שהוציא כ"י על חברו והחתימה למעלה בראש השטר ל"מ אא"כ כל השטר הוא כ"י הלוה דאל"כ חיישינן דלמא חתם ארישא דמגלתא וזה מצאו ומבואר שם דאפילו לא טען הלוה כך אנן טענינן לי' הרי דחששא מעלמא הוא ול"א כל ישראל מי הוחזקו אמת דמשם אין ראי' לנ"ד דליחוש לא' מן השוק שיתן שובר דבאמת ל"ד כלל וכמ"ש תחלה דהא כל המוציא שטר צריך קיום דחיישינן לזיוף כ"ש לריעותא זו שאין בו חוצפא כ"כ ובה"ג אפילו מדאורייתא חיישינן דגרע מחשש זיוף לדעתי. ואפילו כשמוצאו חיישינן לי' מדאורייתא משא"כ בזה אפשר דל"ח דאין אדם חוטא ולא לו אך לדבריו שמדמה זה לזה דבריו מתמיהין מאוד לא ניתנו להאמר ומ"מ ודאי קושטא דמלתא דגם בנ"ד חיישינן וכנ"ל וראיות ברורות יתנו עידיהן ויצדקו.

ומ"ש וגבי שט"ח שנפל חיישינן לקנוניא היינו משום דאתרע בנפילה משא"כ כאן בעהש"ט כו' אומר שהשטר שלו הוא ולא נפל וגם בשובר ליכא ריעותא דנפילה ל"ח שגה בתוך דבריו במה שנתן טעם שמודה שהשטר לא נפל מש"ה ל"ח לקנוניא משמע דאלו הי' בשטר ריעותא דנפילה הי' חיישינן לקנוניא וטעות הוא דאדרבא כ"ש אי יש אזה ריעותא בשטר דל"ח לקנוניא בשובר ועיקר תירוצו הו"ל לכתוב דהשובר לא אתרע בנפילה אבל מה שהשטר איתרע אדרבא יוסיף אומץ שלא לחשוש לקנוניא אצל השובר וכמ"ש הש"ך בסימן ס"ה ס"ק מ"ט יעו"ש ועיקר תירוצו הוא רק משום דהשובר לא איתרע מיהו קושטא דמלתא דאפילו לא נפל חיישינן הכא דנהי דהתם עיקר החששא ודאי הוא רק משום שנפל היינו משום דאפילו לפרעון גרידא ל"ח כשמוציאין שטר ברור לפנינו כ"ש פרעון וקנוניא אבל לומר שלא ניחוש לעושי עול אלא בנפל זה לא שמענו ואין ההוא דהתם ענין כלל לכאן

ומ"ש שאח"כ מצא בפרישה שכ"כ בסימן מ"ט גבי דינו של רמ"ה שהבאתי כבר תוך דברי יעו"ש אין משם ראי' כלל דהתם דוקא ס"ל לפרישה דל"ח כיון דליכא חשש רק לאיש פרטי דהיינו יב"ש השני וכמו שחילק הש"ך בסימן מ"ו שהבאתי לעיל וכן בש"ס כאן לאביי מחלק ק נפילה דרבים לנפילה דיחיד ונהי דאנן לא מחלקינן היינו שק דס"ל בכל דוכתי ל"ח לנפילה אפי' דרבים אבל ודאי סברא אלימתא הוא לחלק כך ובהא ס"ל להפרישה דל"ח לקנוניא וגס בזה הוא יחיד בדבר שכבר הבאתי שבאותו מקום עצמו כ' הש"ך והמ"ב דחיישינן לקנוניא רק שהש"ך תירץ שם ואותם התירוצים לא שייכי בזה וכמ"ש לעיל בע"ה באר היטב ועכ"פ כאן גם הפרישה מודה ותמהני על הרב גבעת שאול שכותב לדעת הש"ך דל"ח לקנוניא והביא ראי' לדבריו מהפרישה ואיך לא עיין באותו מקום עצמו בש"ך והי' רואה שהש"ך חולק בהדיא אין ספק שהי' חוזר מדבריו.

ומ"ש על ראיות הצ"צ מלשון שהוציאו דאינו ראי' דשם לא מיירי רק שטוען שקנה וכמ"ש הש"ך כו' הביא מעשה לסתור וכמו שביארתי דמה"ט הוצרך הש"ך לפרש בכה"ג משום דאם טוען שהוא עצמו הלוה לו ל"מ השובר ובהכי ריהטא כל דברי הטור והש"ך למעיין היטב שכתבו בתחלה ושזה המוציאו יאמר אני הלויתי כו ע"ש תראה הדבר מבורר ותו דאפילו יהבינן לי' להרב גבעת שאול סברתו דל"ח לקנוניא שאיש אחר יתן לו שובר דכל ישראל לא הוחזקו אכתי הא חיישינן שזה ממר"מ אחר הוא כמ"ש בש"ך ס"ס מ"ח וזה עומד וצווח אני הלותי לו בעצמי ואנן קיי"ל דלנפילה ל"ח ומי הוא שבא לפסול שטרו אין זה אלא דבר מתמיה ונימא דשובר זה על ממר"מ אחר נעשה שהי' חייב גם לאותו האיש על ממר"מ כזה ולפי תומו נתן לו שובר אחר שפרע לו לא בשביל קנוניא ומה יענה הרב לחששא זו אמינא כד ניים ושכיב אמר להא מלתא.

הנה נתבאר לנו דדבר ברור הוא דבנ"ד בשובר שיתן המלוה להלוה לא יועיל לו כלום וכשימצא איש את המר"מ ויתבענו צריך לשלם ואפילו שבועת ע"א מעידו שהוא פרוע אין לו עליו דאע"פ דנותן מעידו שכבר שילם לו ממר"מ של כך וכך מ"מ אינו יודע בעצמו אולי ממר"מ אחר הוא אם לא שיש לו ס"מ בשטר זה באופן שעשאו בעצמו אחר שהי' השטר אצלו ולא שעשאו הלוה וכמש"ל דאם הלוה עשה הסימן איכא למיחוש שבכוונה עשאו לסימן זה שהי' גם בממר"מ השני משא"כ כשהמלוה עשאו או שיש לו ט"ע ויודע בבירור שממר"מ זה הוא הנאבד ומעיד כך אח"כ בפני הב"ד אזי י"ל דלא גרע מע"א מעידו שהוא פרוע וגם בזה יש לדון ולערער אבל בלא"ה פשיטא שיהיה מוכרח לשלם.

ומעתה מה שרוצה ראובן המלוה שישלם לו הלוה ושהוא יתן לו שובר כדרך שכותבין בכל שטרות אין בדברין ממש כיון דהשובר לא יועיל לו והרי איכא מ"ד בב"ב דס"ל אין כותבין שובר כלל וא"צ לפרוע לו עד שיתן לו שטרו משום דאין זה צריך לשמור שוברו מעכברים אלא דאנן קיי"ל כותבין שובר וישמור אותו ולא יבא לידי הפסד משמע דאי לא הוי מתקנא מלתא דשובר לא הי' צריך לשלם לו כל שאינו מחזיר השטר וכ"כ הרב בצ"צ שם דכיון דהשובר לא מהני א"צ הלוה לשלם לו עד שיקבל המלוה על עצמו אחריות הפסידו והביא ראי' מב"ב דף קע"א ונהי דאין ראייתו מכרחת וכמו שסתר הרב בגבעת שאול ראי' זו ודבריו נכונים לכאורה בזה יעו"ש כי אין להאריך מ"מ מה שרוצה הג"ש שם לומר דכיון דאמרינן בב"ב שם דעבד לוה לאיש מלוה מש"ה אפילו היכי דברי הזיקא ללוה אפ"ה צריך לשלם לו דבר בטל הוא והוא מבואר מכמה מקומות וגם באותו סוגיא עצמו לענין מאוחרין ע"ש תראה מבואר דאם עדיין איכא ריעותא מה שאין השובר מתקנה אין כותבין שובר ויותר נראה דאפילו מ"ש הצ"צ דמשמע שם בדבריו דדוקא היכי דברי הזיקא אבל היכי דלא ברי הזיקא מהני שפיר טעמא דעבד לוה לאיש מלוה ול"נ דז"א דטעמא דעבד לוה לא נאמר רק לענין הטרחא דצריך לשמור שוברו מעכברים ולא שצריך המלוה לשמור שטרו דבהא עדיף כח המלוה מטעמא דעבד לוה והיינו שכ' רשב"ם בד"ה עבד לוה וז"ל מוטב שיהא טורח ודאגת שמירת שטר מוטל על הלוה יותר מעל המלוה ע"כ והיינו דכאן ליכא שום חשש פסידא לא ללוה ולא למלוה דזה יוכל לשמור שטרו וכן זה שוברו ולא איירינן רק על מי מוטל הטרחא משא"כ היכי דאיכא פסידא ללוה אפילו בדרך רחוקה פשיטא דל"מ ה"ט דעבד לוה וכדמוכח מהא דמאוחרין. (וכן משמע מהא דאמרינן שובר אצל לקוחות ליכא ודו"ק היטב). וגם תמי' לי מה שסיים הג"ש שם בדבריו אמאי יאכל הלה וחדי ומש"ה צריך לשלם לו וכן הוא לשון הצ"צ בתחלת דבריו ואינו מובן לי דהא אנן איירינן לענין אם יקבל המלוה עליו אחריות הפסדו והרי הלוה רוצה לשלם ומאי יאכל וחדי שייך בזה והש"ס לא קאמר הכי רק אי נימא אין כותבין שובר דאע"ג דודאי חייב לו לא ישלם ואיך יאכל ממון אחרים משא"כ זה שרוצה לשלם רק שאינו רוצה לשלם שני פעמים הדבר פשוט כדעת הצ"צ במסקנתו דא"צ לשלם עד שיקבל המלוה עליו וכנ"ל:

אמנם סרב הצ"צ יצא לידון בדבר החדש והקשה דלמה יתחייב המלוה לשלם לו הפסדו הרי הלוה ודאי חייב לו ולמה יפסיד באבדת השטר ואי משום שגרם לו היזק לא גרע משליש שהחזיר השטר שלא הי' לו לחזור והוציא בו המלוה ממון דאין השליש מחויב לשלם כמבואר בח"מ סימן נ"ה רק דמשמתין לשליש עד דמקבל עליו כל אונסא דמתיליד ללוה קודם שהוציא ממנו ע"ש בסמ"ע והיינו משום דעביד בידים שלא כדין אבל בנ"ד לא עביד המלוה מידי א"כ אין לו להפסיד מצד קנס ומצד הדין נמי אין לו להפסיד דגרמא בעלמא הוא וגם לא ברי הזיקא אז דמי יימר דימצאנו אחר זהו תוכן קושייתו והאריך בזה ולבסוף לא תירץ ע"ז כלום רק שהביא אח"כ ראי' מהש"ס דצריך המלוה לקבל אחריות ומ"מ על גוף הקושיא לא תירץ כלום כמבואר למעיין דאע"ג דמסיק שם דזה מקרי ברי היזקא המעיין יראה דאין כוונתו רק לומר דמשום דחשש קרוב הוא בה"ג לא מהני טעמא דעבד לוה כי היכי דמהני בשובר של שטר סתם דהתם החשש רק בדרך רחוקה משא"כ כאן חשש ההפסד יותר קרוב אבל לומר דהוי ברי היזקא והוה גרמי ולא גרמא ומש"ה מחויב המלוה למלאות הפסדו דהוי גורם לו היזק במה שאבד שטרו הא ודאי ליתא דלא עדיף משליש שהחזיר השטר בידים למלוה ואפ"ה לא מקרי רק גרמא מכ"ש זה דאבדו דלא ידעינן אם ימצאנו שום אדם פשיטא דהוי רק גרמא והגע עצמך אם ממר"מ זה על מנה וכבר פרעו נ' ונאבד אטו נימא דכשימצאנו אחר ויוציא מנה צריך המלוה ליתן לו עוד נ' מצד גרמי שגרם לו הזיק באבידת השטר זה ודאי אינו ואנן לא אמרינן רק שמפסיד חובו אם יגיע הפסד ללוה אבל מכיסו א"צ לשלם דהוי רק גרמא בעלמא. וא"כ לכאורה קושיות הצ"צ קושיא אלימתא הוא כיון דודאי יחייב לו ממון במה הפסיד חובו ונהי דלמ"ד אין כותבין שובר יפסיד זה חובו בחנם היינו משום דחיישינן שמא לא אבד שטרו כלל או ימצאנו ויתבע הוא בעצמו עוד הפעם וזה יאבד שוברו ויאכל הלה וחדי מש"ה הטילו חכמים טרחות השמירה על המלוה וכל שלא שמר שטרו א"א לו להוציא מהלוה כי חיישינן שהוא בעצמו יתבע ב"פ משא"כ להלכתא דכותבין שובר וטרחת השמירה על הלוה נהי נמי דבממר"מ אין השובר מועיל. מ"מ להפסד דאתא מעלמא א"צ המלוה לחשוש כיון דהוא גרמא בעלמא ממילא כל שנותן שובר בכדי שהוא עצמו לא יתפרע ב' פעמים אף שאחר יוכל להפסידו אין למלוה להפסיד בשביל זה ונהי דלא שייך בזה איך יאכל הלה וחדי וכמ"ש לעיל כיון שמשלם מ"מ ג"כ אין שייך איך יאכל המלוה כיון שהמלוה אינו גובה רק פעם א' ונהי נמי דעבד לוה לא מהני במקום פסידא דלוה וכמש"ל מ"מ האי פסידא דאתי לי' מעלמא והמלוה אינו רק גרמא דלו יהא אם הי' המלוה מוסר ממר"ם זה פרוע לאיזה אדם הי' פטור מטעם גרמא מכ"ש כשאבדו ולמה יצטרך לקבל אחריות עליו והצ"צ לא תירץ כלום בזה:

והנראה אצלי דלק"מ. אחר שנחקור על שורש הדברים ולהבין למה נימא דבאבידת הממר"ם מחויב המלוה להפסיד חובו ולא נימא ג"כ היכי דפרעו מחצה ולא נכתב קבלה על ממר"מ אם ימצאנו אדם אח"כ ויוציא ממנו כל הסך מחויב המלוה לשלם מכיסו דמה חילוק יש בין מה שמפסיד החוב או שישלם מכיסו כי הלא גם החוב שיפסיד הוי כאלו משלם מכיסו דהא חוב ברור יש אצלו ובאמת לא מצינו שיתחייב לשלם מכיסו וכמש"ל וא"כ טעמא בעי מה חילוק יש בין זה לזה מצורף לזה צריך לדקדק בטעמא דמ"ד אין כותבין שובר כדי שלא יהי' צריך לשמור שוברו דלכאורה לקתה מדת הדין שיאכל הלה וחדי ואחר שנבאר זה ממילא רווחא שמעתתא ויובן היטב סוגיא דב"ב הנ"ל בענין כותבין שטר ולהבין כ"ז צריך להאריך קצת הנה מצינו דאמר שמואל בשבועות דף מ"ג האי מאן דאוזפי' אלפא זוזי לחברי' ומשכון לי' קתא דמגלא אבד קתא דמגל' אבד אלפא זוזי ופירש"י משום דסבר וקיבל אבל כ"ז שהם קיימי' ע"כ גובה חובו ולא מצי למימר סברות וקבילת דאי לשם משכן קיבלי' לשם פרעון לא קבלית וכיון דקיבל' לשם משכון כל כמה דלא מהדר לי' משכוני לא גבי ולא מצי פטר נפשי' בדמי שווין עכ"ד אלא דאנן לא קיי"ל הכי כמבואר בח"מ סימן ע"ב יע"ש בסעיף ב' דאפי' פירש בשעת הלוואה שקיבל הקתא בעד כל החוב יש ג"כ מחלוקת אי אבד אלפא זוזי עיי"ש ויותר מזה קיי"ל לדינא דאפילו משכון ששוה כדי החוב אם נאבד הוי שומר חנם עלי' ופטור מגניבה ואבידה ע"ש בסעיף ב' וא"כ מן הראוי הי' שיצטרך לשלם לו כל החוב בשלימות דהא חוב ברור יש אצלו ובמה יופקע חובו כיון דעל אבידת המשכון אינו חייב אלא דכתבו התוס' והכי קיי"ל דהחוב הוא מפסיד דהו"ל כאלו פירש שאם יאבד המשכון יפסיד חובו דודאי לא נתן משכון ושיהי' המשכון באחריותו ושיחזור המלוה לתבוע חובו ממנו ואנן סהדי דאדעתא דהכי נתן לו משכון שלא יוכל לתבוע ממנו כלום אם. לא יחזיר לו משכונו שהרי משכוני' הי' שוה כבגד החוב מש"ה אע"ג דמדינא היה ראוי שיחויב הלוה לשלם לו חוב ברור שיש לו אצלו דבאבידת המשכון אין אשם לו דקיי"ל שומר אבידה שומר חנם הוא מ"מ אמרינן אנן סהדי דאדעתא דהכי נתרצו שניהם בעת קבלת המשכון שיהיה כאפותיקי מפורש שלא יהיה לו שום מקום לגבות חובו רק מן המשכון אבל אם דמי המשכון יתירים על החוב א"צ לשלם מכיסו דאדעתא דהכי לא נתחייב נגדו זהו היוצא מדברי התו' והפוסקים לדינא וע"ש בסמ"ע והש"ך.

ולפי זה הוא הדבר ממש בשטרות לפי המבואר בפוסקים. עיין בש"ך סימן ס"ו ס"ק נ"ט וס"ק ס' וס"ק ע"ו במה שהאריך בשם גדולי הפוסקים דהנייר גופיה הוא בתורת משכון ביד המלוה ועלי' סמכינן דעתיה בהלואה ובאמת אין כוונת סברא זו לומר דדמי הנייר שהוא פרוטה הוא משכון על פרוטה דז"א דאדעתא דהכי לא הלוהו ע"ש באורים ותומים אלא הדבר פשוט דקיבלי' בתורת משכון על כל החוב מחמת ראיה שבו ובפרט דהא השעבוד שבשטר שוה כפי החוב וחזינן דאדעתא דהכי הלוהו ולא רצה להלות לו בע"פ רק על השטר והוא כמשכן בידו שלא יחזיר לו השטר אא"כ יפרענו וכיון דהוי השטר משכן על החוב א"כ הוי דינו ממש כמו במשכן דדמי החוב מפסיד באבידת השטר דאדעתא דהכי נתרצו שלא יצטרך זה לפרוע לו אא"כ יחזיר לו שטרו ואע"ג דלא קיי"ל כשמואל בקתא דמגלא היינו לפי שלא קיבלו על כל החוב שאינו שוה כפי החוב משא"כ שטר הוא למשכן על כל החוב ממילא אעפ"י שיש לו אצלו חוב ברור ובאבידת השטר אין אשם לו דגרמא בעלמא הוא כקושיות הצ"צ מ"מ הוי ממש כממשכן דגם שם אין אשם במה שאבד המשכון דהא הו"ל שט"ח על המשכון ואפ"ה אמרי' דחובו מפסיד אלא דבאמת ל"ד כלל להתם דבשלמא משכון ששוה כפי החוב ובאבדן המשכן מפסיד הלוה אנן סהדי דאדעתא דהכי נתן לו שאם לא יחזור המשכון לא ישלם משא"כ שטר נהי דאצל המלוה שוה כל החוב וקיבלו למשכון על כל החוב דראי' שבו הוא משכון על כולו מ"מ אצל הלוה אינו שוה אלא כדמי הנייר ואין לו פסידא באבדונו לא שייך אנן סהדי אלא אדרבא דמי ממש לקתא דמגלא שלא הפסיד כל החוב ומאיזה סברא נהוי אנן סהדי כיון דאין כאן הפסד ללוה וממילא הכא דאיכא חשש הפסד ללוה דמי ממש למשכן גמור דאז ודאי אנן סהדי דאדעתא דהכי נתן לו ונתרצו שניהם שלא יצטרך לשלם לו עד שיחזיר לו השטר דבה"ג ל"ד לקתא דמגלא אלא למשכן גמור וכ"ז ברור כשמש בצהרים.

ועתה יובנו כל המקומות וכן הדינים והיינו דקאמר בש"ס ש"מ כותבין שובר דאי ס"ד אין כותבין אבד שטרו של זה יאכל הלה וחדי ר"ל אע"ג דלכאורה איכא לדמותו למשכן כיון דהשטר משכן הוא וא"כ מהראוי שיפסיד חובו אפ"ה מסתברא דאינו כך אלא כותבין שובר דאטו משום דאבד שטרו של זה ששוה אצלו כל החוב יאכל הלה וחדי ומדוקדק היטב לשון הש"ס ובשלמא במשכן אין הלה אוכל וחדי דסוף סוף הוא מפסיד מש"ה אנן סהדי משא"כ כאן נהי דאצל המלוה שוה כל החוב אין אומרים אנן סהדי דנהי דאבד שטרו של זה דייקא שאצלו הוא שוה כנגד החוב. איך יאכל הלה בחנם שהרי הוא לא הפסיד כלום מש"ה מוכרח לשלם וכותבין שובר ופריך עלי' אבד שוברו כו'. וכיון דאיכא חשש פסידא ללוה באבידת השטר דשמא לא אבדו או ימצאנו ויתבענו פעם שנית ממילא שפיר דמי ממש למשכן ומשני דהך חשש לא חשבינן לפסידא כיון דאין כאן נ"מ אלא לטרחא אנן סהדי דעבד לוה לאיש מלוה ומקבל על עצמו כל הטרחות ואדעתא דהכי הלוהו שאף אם יאבד שטרו כיון דאפשר בשובר יטרח הוא בשמירתו וישלם לו כך הוא ביאור הש"ס וממילא מובן טעמא דמ"ד אין כותבין שובר היינו משום דלא ס"ל עבד לוה וחשיב זה לפסידא ללוה ואמרינן אנן סהדי כמו במשכן מיהו אנן קיי"ל דעבד לוה וכותבין שובר ולפ"ז ח"ש בנ"ד בממרמי' דהשובר לא מהני נשאר הדבר על עמדו כיון דאיכא פסידא ללוה אמרי' אנן סהדי ומש"ה מפסיד חובו אבל מכיסו א"צ לשלם והוי ממש כמו במשכן רק דעכשיו כיון דעדיין אין הפסד ודאי צריך לש לם לו דאיך יאכל הלה וחדי מחשש שמא ימצאנו אדם מש"ה צריך לשלם לו עתה רק שיתן לו כתב שכל הפסד שיבא לו מזה כפי דמים המגיע לו עדיין מחויב הוא באחריותן וכמו שפסק הצ"צ ואע"ג דמ"ד אין כותבין שובר הוא ג"כ רק חשש שמא יגיע הפסד אחר כך. אבל לע"ע אין כאן הפסד ואפ"ה סבירא לי' דא"צ לשלם לו כלל רק דאנן לא קיי"ל הכי מטעם עבד לוה. וא"כ בנ"ד דליתא לסברא דעבד לוה וכנ"ל נימא ג"כ דא"צ לשלם לו כלום לא דמי דבשלמא מאין דלא ס"ל כלל עבד לוה וחשיב לפסידא טרחת הלוה וס"ל דאמרינן אנן סהדי דלא נתרצה כלל בטרחא א"כ א"א לתקן הדבר. אע"ג דעכשיו אין לו הפסד עדיין מ"מ א"א לומר שישלם עתה ויתן לו כתב דאין הלוה צריך לשמור שוברו ותו כיון דהטרחא חשיב פסידא א"כ הוי כאלו הפסידא תיכף דהא מיד מתחיל בשמירתו משא"כ לדידן דקיי"ל בכל טרחא אמרינן עבד לוה וכותבין שובר אלא בנ"ד אין השובר מועיל לו מש"ה במקום פסידא מפסיד המלוה חובו ממילא לע"ע דליכא פסידא צריך לשלם לו. והוא יתן לו כתב שמקבל הפסדו דנהי דשובר לא מהני לי' כתב זה מהני לו ודמי לכל דוכתא דאמרינן כותבין שובר ולא מצי הלה למימר לא ניחא לי' דאיקום בדינא ודיינא עם המלוה לאחר שיהי' לי הפסד דהא זה לא חשיב רק כטרחא ובכל מידי דטרחא אמרינן עבד לוה ומוטל עליו לטרוח אח"כ בדינא ודיינא וזהו כוונת הצ"צ שכתב דלענין זה מהני הסברא דעבד לוה לענין שחייב לשלם לו מיד והוא יתן לו כתב והכוונה כנ"ל דכיון דיש לו כתב וליכא חשש הפסד רק חשש טרחא הן בשמירת הכתב הן בדינא ודיינא בהא אמרינן עבד לוה ואף שיש להתעקש דההוא דדינא ודיינא לא הוי חשש טרחא אלא דמי להפסד דשמא לא יוכל להוציא ממנו אח"כ מ"מ הברור כדברי הצ"צ דסברא הכי הוא דאיך יאכל הלה וחדי ואולי בל יראה ובל ימצא השטר לעולם ויפסיד המלוה והלה יאכל ול"ד לההוא דסימן נ"ד סעיף ב' בהג"ה ואם המלוה אומר תפרעני תחלה כו' הדין עם הלוה דשם רוצה לשלם מיד וזה פשוט וכ"ז כשרוצה המלוה ליתן לו כתב אזי מוכרח הלוה לשלם. אבל כשאינו רוצה ליתן לו כתב קבלת אחריות אין הלוה צריך לשלם כלום ומפסיד חובו ואע"ג שכתב הש"ך בסימן נ"ד ס"ק ד' בראיות דא"א לומר שיוכל לעכב המעות לגמרי. ולהפסיד חובו בעבור שאינו מחזיר השטר המעיין שם יראה דאין ענין כלל לנ"ד דהתם מיירי בענין דהשובר מהני רק שהשטר ישנו בעולם. בכה"ג צריך להחזיר שטרו אזי אף אם אינו רוצה להחזיר מ"מ אין החוב נפקע משא"כ בזה דהשובר אינו מועיל הוי כמו למ"ד דאין כותבין שובר דאז באבידת השטר כל שיכול לבא מזה היזק ללוה הו"ל כמשכן ומפסיד כל חובו הארכנו קצת עד שיצא לאור כל פסק הצ"צ וקושייתו נתישבה בטוב בע"ה ונתברר שדבריו מחוורים לדינא בלי פקפוק וכ"ז ברור בע"ה.

ולפ"ז נראה ברור דהיכי דידוע שאבד הממר"מ באונס. דמחויב הלוה לשלם לו והמלוה יתן שובר סתם מחשש שמא ימצאנו הוא עצמו ויתבענו עוד אבל אם ימצאנו אחר ויוציא ממון מזה, א"נ המלוה לשלם לו וכקושיות הצ"ץ דהוי גרמא בעלמא ולא גרע משליש שהחזיר שטר ומה שתרצנו דאנן סהדי זה לא שייך באונס דהא במשכן אם נאבד באונס פטור ע"ש בש"ך ס"ק כ' והטעם הוא כסברא שכתב סמ"ע שם סקי"ב ע"ש ה"נ בזה דנהי דאנן סהדי דאדעתא דהכי נתן לו מ"מ אונס דלא שכיח לא אסיק אדעתי' כן נ"ל וסברא גדולה הוא דאם במשכן שמיד מפסיד הלוה כשנאבד אפ"ה אמרינן דכיון שהוא באונס פטור כ"ש כאן דאין הפסד כלל באבידת השטר רק אח"כ נמשך הפסד מזה לא גרע מאלו שטר זה הוא משכן גמור דאין המלוה מפסיד חובו:

ולענין אם יש בזה הכחשה שהמלוה אומר שאבד באונס והלוה אינו יודע ואומר אולי בלא אונס אבדתו נשבע המלוה ומשלם הלוה כמבואר דין זה כמה פעמים בסימן ע"ב לענין משכן יע"ש ואין שייך בענין זה לומר אין נשבעין על השטרות דאע"ג דהכחשה בשטר הוא אם אבד באונס או לא מ"מ גוף הטענות לענין ממון הוא אם יחויב המלוה לשלם לו הפסידו. וכן מבואר בש"ך סימן נ"ד סק"ד והיכי דהלוה יכול לעכב לגמרי הפרעון כשאין מחזיר לו המלוה שטרו אזי כשיש הכחשה ביניהם אי אבד השטר אם לא מחויב הלוה לישבע וליפטר רק דהכא בנ"ד שאין הלוה יודע נשבע המלוה כמו במשכן דכה"ג נשבע המלוה שנאנס ואף שיש קצת לחלק בה"ג בין שטרות למשכן ולומר דכיון דהלוה אינו יודע אין בידו לחייב שבועה למלוה משמא ושאני במשכן שהוא בתורת שומר שנשבע על הספק משא"כ בשטרות דלית בהו דין שומרין מ"מ אחר העיון אין חילוק כלל כיון דהכא גוף הכחשתם לענין ממון אין בזה תורת שטרות כלל וצריך לישבע אף שהלוה אינו יודע.

והיכא שהלוה טוען ברי שנאבד בלי אונס נראה דישבע הלוה דהוא מוחזק ונפטר מלשלם עד שיקבל עליו אחריות ואין לומר כיון דסוף סוף מוכרח הוא לשלם רק שהמלוה מקבל אחריות הפסידו עליו הו"ל הלוה נשבע ונוטל דז"א דכיון דא"צ לשלם לו כלל כל שאינו נותן לו כתב קבלת אחריות הו"ל נשבע ונפטר והוי דינו כמו במשכן דכתב הסמ"ע שם בס"ק י"ג דאם הלוה מכחישו בברי נשבע הלוה. ואף להש"ך שם בסקי"ד וס"ק קכ"ו שחולק על הסמ"ע ופוסק דדוקא היכי דאית ליה מגו ללוה נשבע ונפטר מ"מ בנ"ד ודאי יש לו מגו ואע"ג דההלואה היתה בעדים מ"מ כיון דאבד השטר יוכל לומר פרעתי כמבואר בסימן מ"א סעיף ד' וא"כ אית ליה מגו דפרעתי אם לא היכי שעדי השטר קיימין ומעידין בע"פ שהלוה לו לזמן פלוני ועדיין הוא תוך הזמן דבה"ג מסיק הש"ך שם ס"ס מ"א דפלוגתא הוא בהא בין הרמב"ם והראב"ד אי מצי למימר פרעתי ומצי למימר פרעתי משום קים לי ממילא לפי מה שכתב ש"ך סימן פ"ב סוף דיני מגו דלא אמרינן מגו היכי שהיה צריך לומר קים לי אם כן לכאורה ליכא מגו בכה"ג ונשבע המלוה וגובה חובו בלי כתב קבלת אחריות אך נראה דגם בכה"ג ישבע הלוה כיון דלדעת הסמ"ע א"צ מגו ותמיד נשבע הלוה כל שטוען ברי וגם בענין המחלוקת שפי' הש"ך ס"ס מ"א אין כך דעת שאר האחרונים שלא חילקו כלל בזה ותמהו על הראב"ד במה שחולק על הרמב"ם ותפסו עיקר כדברי הרמב"ם דכל שנאבד השטר יכול לומר פרעתי בכל ענין משום דריע טענתי' באבידת השטר ואפי' תוך זמנו וגם דבר זה שאמרנו דהיכא שאבד שטרו באונס א"צ המלוה לקבל אחריות מלתא חדתא הוא אע"ג דקושטא הוא לדינא הבו דלא לוסיף עלה דדוקא שידע שאבד באונס או שעכ"פ אין הלוה מכחישו בברי דנשבע המלוה אבל כשמכחישו בברי נשבע הלוה ונפטר.

ונראה ראיה לדברינו אלה מדברי הש"ך סימן נ"ד סק"ד שכתב להוכיח דאף שאין המלוה רוצה להחזיר השטר ללוה רקי לכתוב לו שובר אין הלוה יכול להפקיע לגמרי החוב דאל"כ אמא אמרינן דאם הלוה טוען ברי שיש בידך השטר והמלוה טוען שאבד נשבע המלוה אמאי לא נימא שישבע הלוה ויפטר כו' יעו"ש ולכאורה תקשי וכי עדיף שטר זה ממשכן דבמשכן ודאי הלוה יוכל להפקיע החוב לגמרי כל שאינו מחזיר לו משכונו ואפ"ה פסק הש"ך באם יש הכחשה במשכן שאומר הלוה אתה מכרתו וקיבלת דמיו ומלוה אומר שנאנס נשבע המלוה אפילו היכי שהלוה טוען ברי אם לא היכי דאיכא מגו ללוה ודלמא הכא מיירי בענין דליכא מגו א"ו כמ"ש דהכא כיון שנאבד השטר בכל גווני אית לי' מגו דפרעתי כיון דהמחבר פסק בסימן מ"א בסתם כדברי הרמב"ם דאפילו תוך זמנו יכול לטעון פרעתי כל שאבד השטר ולדידיה א"צ כלל לטענת קים לי ואית לי' מגו מש"ה הוכיח שפיר מדברי המחבר אפילו לשיטתו דבעינן מגו וכ"ת מאי מגו הוא דירא לומר פרעתי דלמא באמת לא אבד השטר ויוציאנו אח"כ מש"ה טוען שהשטר בידו ורוצה לפטור עצמו בזה דממ"נ לא יתפס משקרו ז"א דהא יכול לטעון בטל כל שטר שיש לך כמבואר בסימן ע"ה סעיף כ"ד ופסק שם הש"ך בס"ק פ"ה דאפילו היכי שמיד בתחלת תביעתו אמר שטר הי' לי ואבד הפילו הכי צריך לבטל השטר כל שטוען הנתבע בטל. ודלא כשארית יוסף ע"ש. א"כ הי מכריחו לבטל השטר ושוב מצי למטען פרעתי ושפיר אית ליה מגו כן נ"ל וממילא בנ"ד נמי אית ליה מגו דפרעתי ואפילו תוך זמני וכנ"ל ומש"ה נשבע הלוה כן נ"ל בדינים אלו דהכחשה בין המלוה והלוה. ואולם עדיין יש לדבר הרבה בזה ולפי דהשאלה אינה בהכחשה משכתי תת ידי מלהאריך הרבה בזה ועכ"פ לענין גוף הדין בנ"ד הוא כאשר בארנו באורך דבנאבד באונס צריך הלוה לשלם אבל נאבד בלי אונס א"צ הלוה לשלם עד שיקבל המלוה אחריות בכתב:

אמנם עדיין אני נביך בגוף הדבר שאנו אומרים שיתן כתב שאם יוציא איזה אדם ממר"מ זה עליו ויצטרך לשלם לו אזי ההפסד הוא למלוה והרי מאיזה טעם אנו אומרים דשובר ממלוה זה לה מהני על הממר"ם כשיוציאנו אחר והיא מתרי טעמי חדא דניחוש לקנוניא שמא ממר"ם זה לא היה כלל למלוה זה דנתן לו שובר רק בקנוניא נתן לו שובר שנית דהמוציאו שיטעון אני הלויתי לך וניחוש שממר"ם אחר הוא כל שאין לעדי השובר ס"מ בו או ט"ע כמו שביארנו כ"ז באורך בתחלת דברינו ואם כן איך יהיה אחר כך כשיצטרך הלוה לשלם לאיזה אדם הרי יטען המלוה באמת ממר"ם אחר הוא דהא מה"ט גופיה נחייבנו לשלם להמוציאו משום דאמרינן שמא ממר"ם אחר הוא ואף שהזמן והעדים שוים וכיון שכך הוא למה יצטרך המלוה להחזיר לו הפסידו. ואם כן סוף סוף יטעון הלוה איך אשלם לו עתה ע"י כתב קבלת אחריות והרי כי היכי דשובר לא מהני לי גם כתב זה לא מהני לי דהא יטעון המלוה אח"כ שממר"ם אחר הוא וכיון דאית לי' פסידא ללוה אפילו עם כתב זה א"כ הלוה א"צ לשלם לו כלום כמו למ"ד אין כותבין שובר משום דחיישינן שהמלוה עצמו יתבענו פעם שנית בחנם ה"נ אפילו לדידן דכותבין שובר מ"מ כבר ביארנו דבמקום שיהי לו פסידא דלא יועיל לו השובר א"צ לשלם וה"נ יש לו פסידא דאולי יטעון המלוה טענה של שקר ויאמר ממר"ם אחר הוא שלוה מזה המוציאו והצ"צ והג"ש לא דיברו מזה משום שלא הזכירו בדבריהם טעם דשובר לא מהני גבי אחר רק מחשש קנוניא ולא הזכירו כלל חשש דממר"ם אחר הוא וכאלו יצא בת קול לומר דממר"ם זה הוא מש"ה שפיר מסקנא דמלת דמהני כ' קבלת אחריות משא"כ אחר שבררנו דחיישינן שפיר שהוא ממר"ם אחר מה מהני כתב זה ואם נימא דבאמת יצטרך המלוה אח"כ לישבע אולי יכול הלה לטעון עכשיו את לא מהימן לי בשבועה ולא אשלם לך עד שתוציא השטר ואם נימא שישבע הלוה אח"כ ויטול מן המלוה אולי חשבינן שבועה כמו הפסד ממון דכבר ביררנו דסברא דעבד לוה ל"מ רק לענין הטרחא של שמירת השובר אבל כל היכי שיהי' לו הפסד ממון שוב א"צ לשלם לו ע"י שובר א"כ דלמא ג"כ לענין שבועה ל"מ סברא דעבד לוה דחשיב כמו הפסד ממון ויכול לומר לא אשלם לך פן אצטרך לישבע אח"כ כשיוציא איזה אדם עלי ממר"ם שלך ואתה תאמר שממר"ם אחר הוא וצריך אני לישבע ומאן מפיס דממון עדיף משבועה לומר דלענין שבועה שייך הסברא דעבד לוה:

ונ"ל דזה ודאי טענה מעלייתא הוא את לא מהימן לי בשבועה. וכל היכי דאיכא פסידא ללוה א"צ לשלם לו אפילו היכי שהפסידא לא יבא רק ע"י שבועת המלוה אין הלוה צריך לשלם לו ולהאמינו בשבועתו ודבר זה ממקומו הוא מוכרע דהא מ"ד אין כותבין שובר היינו משום דחייש שמא יאבד שוברו ויבא הלה לידי הפסד שהמלוה יחזור ויתבענו וסתמא קאמר אין כותבין שובר משמע בכל שטר אפילו לא כתוב בו נאמנות והרי בכה"ג נהי דיאבד שוברו ויתבענו בשטרו וזה הרי יטעון פרעתי ויוכל לטעון אשתבע לי ויהיו מוכרח לישבע נמצא א"א לו למלוה להפסידו אם לא בשבועה ואפ"ה קאמר דכיון דאיכא פסידא א"צ לשלם לו ה"נ לדידן דכותבין שובר ואפ"ה מודינן דהיכא דהשובר לא יועיל לו א"צ לשלם אמרינן ג"כ דאע"ג דלא יהי' הפסד רק ע"י שבועת המלוה א"צ להאמינו ואין לחלק ולומר דדוקא מ"ד אין כותבין שובר דלא ס"ל כלל סברא דעבד לוה לענין הטרחא מש"ה גם לענין זה לא אמרינן עבד לוה שצריך להאמינו אבל לדידן דכותבין שובר משום דעבד לוה רק דבמקום שאין השובר מועיל ואיכא פסידא ל"מ סברא דעבד לוה ממילא נימא דעכ"פ מהני סברא דעבד ליה לענין שצריך להאמינו בשבועתו וכדאמרינן בב"מ לוה מקיים במלוה תומת ישרים תנחם ומלוה מקיים בלוה וסנף בוגדים כו' הרי דיותר ראוי שיאמין ליה למלוה ממה שיאמין מלוה ללוה הא ליתא דהא כבר ביררנו דסברא דעבד לוה ל"מ לשום דבר רק לעניז הטרחא אבל במקום שום פסידא אינו מועיל וזה יש לו פסידא ול"מ סברא דעבד לוה לענין שיצטרך להאמינו וקצת נראה דמסתבר דגם מ"ד אין כותבין שובר מסתמא לא פליג אהך סברא דעבד ליה ושיותר ראוי שיטרח הלוה אלא ש"ל דכיון דאפילו ע"י טרחא לא בכח מגבר איש ואינו בטוח מן האבידה אפי' בשמירה מש"ה חשוב פסידא ללוה וא"צ לשלם וא"כ שפיר מוכת דלענין להאמינו בשבועתו ל"מ עבד לוה דאל"כ למה ס"ל אין כותבין שובר נהי דחשיב שפיר פסידא ללוה מטעם שמא אף ע"י שמירה יאבדנו מ"מ בלא שבועה לא יוכל המלוה ליטול אע"כ דא"ל אנת לא מהימן לי בשבועה וכיון שכן הוא נתברר דא"צ הלוה לשלם ע"מ שאם יהי' אח כ הכחשה אם הוא ממר"ם אחר או לא יטול המלוה בשבועה.

אמנם לענין אם נכריח ללוה שישבע אח"כ כשיהיה הכחשה וכתבנו דאולי שביעה מוחשב כהפסד ממון ושלכן לא יצטרך הלוה לשלם אא"כ יתן לו המלוה כתב קבלת אחריות על נאמנות הלוה שיהא נאמן בלא שבועה. נ"ל דהא לאו מלתא הוא דאיך יאכל הלה וחדי שיאמר אח"כ ממר"ם זה הוא ובאמת יהי' ממר"ם אחר וכ"ת מ"מ למה לא נחשוב זה לפסידא כמו הפסד ממון וכל העולם נזדעזע כו' נ"ל דלאו מלתא הוא:

וטעם הדבר פשוט הוא ויבורר ביותר בהציע מ"ש הש"ך בס"ס ל"ט על מה שהביא הרשב"א ראי' מהא דכותבין שטר ללוה אעפ"י שאין המלוה עמו דהלוה אינו יכול לכוף את המלוה בשטר שבידו להלות לו דאל"כ למה כותבין שטר ללוה ותירץ הב"ח דאפ"ה כותבין דאם יוציא הלוה אח"כ השטר יטעון המלוה שנכתב בלי הסכמתו וכ"ת שישביעו היסת בימי המשנה עדיין לא נתקנה היסת והאידנא אף דאיכא היסת אין לנו לבטל דין המשנה וכ הש"ך שבחנם דחק דנהי שישבעו היסת אין לנו לימנע בשביל זה מלכתוב שטר ללוה דמשבועת היסת לא ינצל לעולם ע"ש ולכאורה נראה דלא דחק בחנם דהב"ח אזיל לשיטתיה שכ' בסימן זה ובסימן ע"ט והובא בש"ך סימן ל"ט ס"ק כ"ט דהא דאין כותבין פס"ד אעפ"י שנאמן לומר פרעתי על פס"ד אפ"ה אין כותבין דנהי שיוכל אח"כ לטעון פרעתי יהיה מוכרח לישבע אבל כשלא יכתבו לו פס"ד נהי דיהיה מוכרח לישבע גם אתביעה בע"פ מ"מ אמרינן דזה לא יהיה לו לב לחזור ולתבוע ע"ש ממילא ה"נ בזה נהי דמשבועת היסת לא ינצל לעולם מ"מ לא יהיה לו לב לתבוע אותו וחזקה אין אדם תובע אא"כ יש לו עליו משא"כ כשיכתבו לו שטר כיון דאיכא שטרא מעיז ומעיז לתבוע אותו בשקר ויצטרך לישבע מש"ה הוצרך הב"ח לומר דאין לנו לבטל דין המשנה כן נ"ל ברור אלא דהש"ך לשיטתו אזיל שגם בס"ק הנ"ל השיג על הב"ח גבי פס"ד וכתב שהם סברות קלושות ודחוקות מש"ה כתב גם כאן שבחנם דחק משום דמהיסת לא ינצל לעולם דמי שירצה לתבוע לחברו אזי תובעו אפי' אין כל מאומה בידו. ומעתה בנ"ד אין יכול הלוה לומר למה אשלם עתה ואצטרך לישבע אח"כ דמהיסת א"א לינצל לעולם ומה לו להיות נשמר עתה משבועה דסוף סוף א"א לינצל מזה בשום פעם ודוקא מ"ד אין כותבין שובר משום דחייש שיאבד השובר וזה יוציא השטר ולא יוכל לפטור עצמו אפילו בשבועה הא הוי שפיר פסידא ללוה משא"כ בנ"ד שעכ"פ בשבועה יוכל לפטור א"ע מש"ה לא חשיב פסידא משום דא"א להיות נשמר משבועה וכנ"ל וא"כ הכתב קבלת אחרות שהמלוה נותן היינו דוקא שישבע הלוה אח"כ שממר"ם זה הוא ותו דהא גם עתה הי' יכול המלוה להביאו לידי שבועה אם הי' טוען שנאבד באונס א"כ א"א לו לינצל משבועה מיהו בהיסת צריך להאמינו דמהיסת הוא דאמרינן לא ינצל לעולם. אבל ודאי משבועה דאורייתא יכול להנצל כל שאינו מודה מקצת ורה"ג וכן משבועה חמורה מש"ה צריך להאמינו בשבועה קלה כהיסת כן נ"ל.

ונראה להביא ראי' לדברי ממ"ש הסמ"ע בסימן מ"ג ס"ק מ"ה דמה שנוהגין לכתוב בשובר שהוא על שטר שסכומו כך וכך הוא רק לתועלת המלוה שלא יוציא עליו שובר זה אשאר עסקים אבל לעיקרא דמלתא אף שאין כתוב בשובר שום היכר בשטר כגון שסכומו כך וכך או שזמנו כך וכך דאז אין רגלים לדבר דעל שטר זה נכתב אפ"ה מועיל יעו"ש וממילא דאם המלוה מרוצה שיכתבו השובר כך כותבין כך כיון דמנהג זה אינו רק לתועלת המלוה ועיין בסימן נ"ד והנה ודאי דמלתא דפשיטא דשובר כזה שאין בו היכר לא מהני רק מטעם דיד בעל השובר על העליונה כיון שהוא מוחזק כמ"ש הרב בהג"ה בסימן מ"ג סעיף ח' וז"ל וכ"ש דאמרינן בשובר יד בעה"ש על העליונה ע"ש ה"נ כאן הוא רק מה"ט. (ובאמת ק"ק לי מזה על הסמ"ע שבסימן מ"ב שם כתב דהטור ומחבר ס"ל דאין שובר שלשונו מסופק מגרע כח שטר ברור שביד המלוה יעו"ש. וא"כ קשיא למה מהני שובר כזה גם בלא"ה קשיא עליו מהנך דינים שבסימן מ"ג באם השטר והשובר ביום א' ע"ש כל הדינים שמועיל השובר וצ"ע כעת) דהא ליכא רגלים לדבר שנכתב על שטר זה וספקא בעלמא הוא ולפ"ז לפי מה שביאר שם הש"ך בסי' מ"ב ס"ק י"ז דכל היכי שאין מועיל השובר רק מטעם דיד בעה"ש על העליונה אין מועיל רק לבטל השובר. אבל אח"כ צריך לישבע נגד המלוה דלענין שבועה אמרינן יד בעל השובר על התחתונה א"כ קשה דא"צ הלוה לשלם כלום למלוה ע"י שובר שלא נכתב בתוכו סימן לשטר כיון דיצטרך לישבע אח"כ דנהי דקיי"ל דכותבין שובר היינו משום דאמרינן שיטרח הלוה לשומרו משום דעבד לוה. והרי בשובר זה אף שיטרח לשומרו לא ינצל משבועה וחשבינן לשבועה כהפסד ממון וא"צ הלוה כלל לשלם לו ע"י שובר זה וא"כ דינא הוא ליכתוב דוקא שסכומו כך ולא מנהגא. (ודע דדברי הש"ך סותרים זא"ז. דבסימן ע"א סעיף כ"א גבי מלוה שנתן נאמנות ללוה שיטעון פרעתי צריך לישבע עכ"פ דאמרינן ידו על התחתונה ולא האמינו כ"א בשבועה ותירץ שם הש"ך דאע"ג דבשובר אמרינן ידו על העליונה כיון שהוא מוחזק הכא שאני כיון שהנאמנות בתוך השטר עצמו ע"ש וממילא לפ"ז בשובר שהוא אינו על השטר עצמו אמרינן ידו על העליונה ואפילו שבועה א"צ וח"כ ליתא לראי' זו שכתבתי דשפיר צריך לשלם לו עפ"י שובר זה דלא יצטרך שבועה אח"כ ולמ"ש ש"ך בסימן מ"ב דלענין שבועה לא אמרינן אפילו בשובר אחר ידו על העליונה וא"כ שפיר איכא ראי' מכאן ודברי הש"ך סותרים זא"ז וצ"ע) אע"כ דז"א דמשבועה לא ינצל לעולם דנהי שיתן לו שובר מבורר נהי דכשיתבענו אח"כ בשטר זה לא יצטרך שבועה מ"מ תביעת ע"פ יתבענו וישבע ושם נראה דאינו רק לשיטת הש"ך שבסימן ל"ט אבל לשיטת הב"ח שהבאתי לא שייך למימר הכא דלא ינצל משבועה לעולם דהא י"ל כשיהי' לו שובר מבורר ולא יוכל לתבעו בשטר ותביעת ע"פ לא יהי' לו לב משא"כ בשובר שאינו מבורר יתבענו בשטר אבל בנ"ד לכ"ע לא מצי לוה למטען שלא ישלם לו בעבור שיצטרך לישבע אח"כ דהא לא ינצל לעולם משבועה ואדרבא כשלא ישלם לו עתה יותר יהי' לו לב לתובעו מש"ה צריך לשלם לו ואם יהי' צריך שבועה אח"כ ישבע:

העולה מכל המקובץ לדינא בנ"ד דממר"ם זה אם ימצאנו אדם ויוציאנו עליו יצטרך לשלם לו ולא יועיל שובר שיתן לו זה משום דנימא שמא ממר"ם אחר הוא או קנוניא (אם לא באופנים שביארנו לעיל דליכא הך חששא יעו"ש) ומש"ה א"צ הלוה לשלם עתה עד שיתן לו כתב שאם יצטרך לשלם לאיש אחר ישבע הלוה היסת שזה הי' הממר"ם שלו ויחזיר לו מה שנתן לו עתה אבל יותר ממה שנותן עתה כגון אם אין מגיע עתה רק נ' ובשט' כ' ק' ויצטרך לשלם אח"כ ק' א"צ המלו' להחזיר לו רק נ' ואם עתה טוען המלוה ששטרו אבד באונס א"צ ליתן כתב קבלת אחריות אם נודע בעדים שבאונס אבד ואם אין מביא עדים והלה טוען שמא לא אבדת באונס נשבע המלוה שבאונס נאבד ומשלם לו הלוה ואם לוה מכחיש בברי נשבע הלוה ונאמן במגו דפרעתי כיון שאין שטר בידו והמעיין יראה עוד איזה פרטים מתאספים מתוך דברינו והנראה לפי עניות דעתי כתבתי ה"ק כו'.

תוכן העניינים

נאות דשא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה