נאות דשא· רבי דוד שלמה אייבשיץ
שאלה כ
שאלה ראובן יש לו שטר על שמעון כתוב בו שם המלוה והלוה ומכרו ללוי קודם שהגיע הזמן פרעון בפחות מסך ההלואה מחמת שעדיין לא הי' הז"פ גם שמעון לא הי' אז איש אמיד ואח"כ בהגיע הז"פ והלוה מצאה ידו די השב רק טוען אני רוצה לקנות לעצמי השט"ח בעד הסך שנתן לו לוי ואני קודם ושט"ח הנ"ל כבר נמסר ללוי בשעת המכירה רק שלא כ' לו קני לך איהו וכל שעבודו וראובן אינו חוזר מן המכירה שמכר ללוי מה הדין בזה אם יש ממש בטענת שמעון או לא:
תשובה תחלה צריכין אנו לבאר דברי המבי"ט שהביא הש"ך בסימן ס"ו ס"ק ע"ב וז"ל התשובת מבי"ט פסק על מי שחייב לחברו מנה בשטר ומכר השטר בפחות לאחר שיכול הלוה לומר למלוה אני אתן לך כמו שנתן לך אחר ואין המלוה יכול למכור ואפילו מכרו כבר יכול לעכב דמכירות שטרות דרבנן והביא ראי' מלקמן סימן שי"ו כו' עכ"ל וחלק הש"ך עליו יעו"ש גם בסימן שי"ו הביא בקצרה דברי המבי"ט ושחלק עליו גם בסימן קע"ה ס"ק כ"ד הביא דברי המבי"ט שהביא ראי' גם שם לדינו וחלק עליו גם שם וכ' שם דמסברא נראה שיכול המלוה לומר לפלוני אני רוצה להניח ולא לך עיי"ש וספר המבי"ט אינו לפני וצריכין אנו להבין דבריו:
והנה צרי' לידע המבי"ט האי דינא דמכירות שטרות דאמרינן בכל דוכתא דמהני ע"י כתיבה ומסירה וצריך הלוה לשלם להלוקח כל הסך אעפ"י שנתן למוכר פחות הרבה הרי הוא יכול לטעון אני לוקחו דהרי כ' המבי"ט דאפילו אחר המכירה יכול לומר אני לוקחו וא"כ נתבטל כל דיני מכירות שטרות חוב שא"צ להחזיר רק כפי הסך שנתן הלוקח וכ"ת דדיני מכירת שט"ח איירי שאינו טוען אני רוצה לקנות לעצמי אבל אם טוען כך הדין עמו אלא שהב"ד אין טוענין עבורו דזה דחוק מאוד דנראה דכל כה"ג פתח פיך לאלם הוא ונהי דכשהלוה משלם ברצון טוב אפשר דאין לב"ד להכניס בדבר זה לפתוח פיו מ"מ בכל טענות שבין הלוה והלוקח כשאינו זוכה בדין דאומרים לו לשלם הכל כמבואר בכמה דינים בסימן ס"ו בכי האי גוונא ודאי הו"ל להב"ד לפתוח פיו וכמו שהאריכו האחרונים בעובדא דרוניא שכשי"ל שמה שרוצה לשלם הוא משום שאינו יודע הדין אנן טענינן לי' יעו"ש וה"נ הכא וכי בשביל שאינו יודע לטעון אני רוצה לקנות לעצמי וטוען טענות אחרות יפסיד שלא כדין:
ועוד ראי' מדברי הרא"ש פי' לא יחפור ובפרק הגוזל קמא והטח"מ העתיק דבריו בסימן שפ"ו והובא ג"כ בסמ"ע שם גם בסימן נ"ד הביא הסמ"ע דבריו בקצרה לחלק בין מה שמצינו באיזהו מקומן שהגורם בנזקין חייב כגון שורף שטרותיו או מוכר שט"ח וחזר ומחלו דחי ב לשלם כל הדמים שבשטר לא כפי מה שנתן לבד ובכמה מקומות מצינו דפטור כגון שיסה בו את הכלב ועוד כמה דברים הביא שם מהן לחיוב ומהן לפטור ומחלק בין דינא דגרמי לגרמא דגרמי נקרא מה שברי היזקו כגון שורף ומוחל משא"כ שיסה לא ברי היזקא יעו"ש באורך והשתא קשיא הא במוחל נמי לא ברי היזקא יותר מכל אותן הדברים שהביא שם דשמא היה המלוה טוען אני רוצה לקנות לעצמי ולא הי' נותן רק הדמים שנתן בעד השטר ולמה ישלם המוחל לו הכל ואיך נקרא זה גרמי הרי לא ברי היזקא ואדרבא רובא דרובא ודאי יטעון המלוה כך דמי פתי יסור הנה שלא יטעון כך להרויח ממון אע"כ דאין בטענה זו כלום ואינו יכול לומר לעצמי אקנה ומש"ה הוי ברי היזקא ושפיר ונהי דמדברי הש"ע ורמ"א בסימן ס"ו שפסקו דצריך לשלם הכל אין ראיה משום דבש"ע פוסק בסי' שפ"ו כהרמב"ם דלמאי דקיי"ל כר"מ דדאין דיני גרמי אין חילוק ובכל ענין חייב אפילו היכי דלת ברי היזקא וגם רמ"א סימן שפ"ו כ' שם הסמ"ע בס"ק א' דדעתו ג"כ שלא לחלק בהכי אלא דבמידי דשכיח קנסו ובמידי דלא שכיח לא קנסו ע"ש מ"מ מדברי הרא"ש גופי' שהוא כ' חילוק זה וכ' בתשובה דמוחל חייב לשלם הכל כמו שהביא הב"י סימן ס"ו א"כ ודאי מוכח כנ"ל. וגם מדברי הרא"ש הנ"ל גופייהו מוכח דחייב לשלם הכל ואין להאריך וכן אפילו הרבים חולקים שבהגה"ה סימן ס"ו סעיף ל"ב דס"ל דכל מוחל אינו חייב לשלם רק הדמים שנתן ומה שהוציא עליו לא מטעמא דלא ברי היזקא ס"ל כך אלא מטעמא אחרינא דמעיקרא זביני ריעי הוא ע"ש בסמ"ע ש"מ דשפיר הוי ברי היזקא וליכא נמי למימר דלדעת הרבים חולקים הנ"ל אין ראיה דלדידהו מאן דדאין דד"ג מחייב הדמים שנתן ומאן דלא דאין א"צ להחזיר אפילו מה שנתן ומשום הכי שפיר יהיב הרא"ש טעמא דמש"ה מחייב מחמת גרמי הדמים שנתן משום דהוי שפיר ברי היזקא דנהי שהי' טוען אקנה לעצמי אפילו הכי הי' צריך לשלם הדמים שנתן מה שאין כן אלו לא הי' ברי היזקא לא היה צריך ליתן אפי' דמים שנתן דהא ליתא דכבר הכריח הש"ך סימן ס"ו סקכ"ט בראיות ברורות דאפילו מאן דלא דאין דד"ג א"א לפוטרו מלהחזיר הדמים שנתן וא"כ ודאי אפי' אם הוי מקרי גרמא א"א לפוטרו מהדמים שנתן וא"כ מה שהוצרך הרא"ש לומר דהוי ברי היזקא היינו לחייבו בהכל וש"מ שאין יכול הלוה לטעון טענה זו ותו דהא הרבים חולקים גופייהו מחייבי עכ"פ במה שהוציא עליו והשתא תיקשי דנהי דדמים שנתן הוי שפיר ברי היזקא משום דאפי' הי' טוען לעצמי אקנה. הי' מחויב עכ"פ להחזיר מה שנתן מ"מ מה שהוציא עליו ודאי דלא הי' מחויב להחזיר לו דזה הלוה בא להפקיע כל קנינו של זה בטענה זו לעצמי אקנה ונשאר השט"ח שלו. ומה איכפת ליה במה שהוציא זה עליו. וכי הוא צוה לו ודוקא להמוחל מחייבים ממה שהוציא שבגרמתו הוציא עליו ומחייב משום גרמי רק שפטור משאר הסך משום דמעיקרא זביני ריעי. אבל מה שהוציא אף שהוא רק גרמי מחייבים אותו אבל ודאי הלוה כשהי' טוען לעצמי אקנה הי' פטור ממה שהוציא דליכא בהא אפילו גרמא כ"ש גרמי וזה פשוט וא"כ גם המוחל למה יצטרך ליתן לו מה שהוציא הרי לא ברי היזקא דשמא הי' טוען הלוה לעצמי אקנה. א"ו מוכח דגם לפ"ד הרבים חולקים לא מצי למטען לעצמי אקנה:
ועוד קשה מדין יורש המוחל לעצמו עיין סימן ס"ו סעיף כ"ג די"א דאינו יכול למחול משום דהוא גופי' לגבי דידי' לאו בר מחילה הוא. והשתא נהי דמחילתו לא מהני מידי הרי זה שמוחל לעצמו ורוצ' לירש השט"ח מאביו הרי טוען בהדיא אני אחזיק לעצמי השט"ח וכשטוען כך מהני וקצת הי' אפשר ליישב זה משום דאותה שעה ס"ל דאם הי' יכול למחול לעצמו הי' פטור מדיני דגרמי כיון שמכוין לטוב' עצמו כמבו' שם ואנן לא אמרי' אלא כשטוען לעצמי אקנ' השט"ח בסך שנתת ורוצה להחזיר הדמים שנתן משא"כ זה שאינו רוצה להחזיר לו כלום אין בכלל דבריו טענה זו של המבי"ט וכן אפילו למ"ש הש"ך שם דרוב הפוסקים ס"ל דאפילו במכוין לטובת עצמו צריך לשלם מדד"ג. מ"מ אינהו ס"ל שחייב לשלם הכל ומש"ה ג"כ אין בכלל דבריו זו הטענה אלא דזה דוחק מאוד ותו דהמחבר שם שכ' ויש מי שאומר שאף לעצמו יכול למחול ובכ"מ שכ"כ דעתו כדעה ראשונה ורמ"א לא הגיה כלום והרי רמ"א כ' שם באותו הסימן אבל רבים חולקים דא"ב להחזיר רק הדמים שנתן ומשמע בודאי שדעתו לפסוק כך ומכ"ש שהוא המוחזק ולדעה זו ביורש שמוחל לעצמו לדעת רוב הפוסקים דאפילו במוחל לטובת עצמו צריך לשלם א"כ מה שמוחל לעצמו הוא ממש הטענה של המבי"ט שרוצה לירש השט"ח מאביו ולשלם מה שנתן עבורו הרי הוא אומר אחזיק לעצמי השט"ח בסך שנתת עבורו והו"ל להרמ"א להגיה שם דהעיקר כדעה זו דיכול למחול ואטו משום שאומר לשין מחילה זהו מגרע לו. והרי הוא ממש הטענה של המבי"ט ואם איתא לדינא של המבי"ט גם בזה הי' מועיל.
ומדי דברי בזה זכור אזכרנו. מה שתמוה לי כעת דברי הסמ"ע הנ"ל בסימן נ"ה מ"ש שס בדעת המחבר ורמ"א לחלק. בין ברי היזקא ע"ש לענין שליש שהחזיר השטר שלא כדין השליש פעור:
כ' שם דגם המחבר דעתו כן משום דלא הוי ברי היזקא יעו"ש שמבואר כך מדבריו וסותר דברי עצמו שבסימן שפ"ו שכ' דהמחבר מחייב בכל ענין ואינו מחלק כלום ורמ"א אינו מחלק בין ברי היזקא רק בין מידי דשכיח למידי דלא שכיח ואיך כתב כאן כך וצ"ע כעת ואין להאריך בזה הדרן לקמייתא שאם נפרש בכוונת המבי"ט לחלק בין היכי שטוען כך ובין היכי דלא טען קשיא כל הנ"ל.
ועוד קשיא טובא מההוא דפ"ק דב"מ במצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזור לבעל ופרכינן דלמא כתבה ליתן בניסן כו' ומשני ש"מ איתא לדשמואל כו' ואם איתא לדברי המבי"ט לא מוכח כלום ושפיר איכא מגו בלא"ה דכיון דאנו חוששין שאשה ובעלה עשו קנוניא להפקיע מלקוחות איכא מגו דאם היו רוצים הי' הבעל טוען לעצמי אקנה וליכא למימר אולי אין לו דעת לטעון כך ולאו כ"ע דינא גמירי דכבר סתר הש"ך סברא זו בסימן ס"ו ס"ק נ"ו וכ' דהא אשכחן כמה מגות חמורות שצריכות לימוד ועומק גדול ע"ש. ולכאורה היה אפשר ליישב בזה דהמבי"ט הא תלי טעמא לפי שמכירות שטרות הם דרבנן א"כ י"ל דה"נ קאמר הש"ס ש"מ איתא לדשמואל דאיהו ס"ל מכירות שטרות דרבנן ומש"ה איכא מגו הן מגו דמחילה והן מגו דלעצמי אקנה משא"כ אי ליתא לדשמואל והוי אמרינן דמכירות שטרות דאורייתא ליכא שוב מגו איברא דרוב הפוסקים כתבו הטעם דמחל מפני ששני שעבודים יש ולא תלא כלל אי הוי דאורייתא או דרבנן וא"כ א"א לפרש כך ותו דא"כ מה מקשי התוס' והרא"ש וכל הפוסקים על דברי הש"ס מה מגו יש הא אם תמחול תצטרך לשלם כל שיוי הכתובה ובטענה זו אינה משלמת רק דמים שנתן והרי אכתי איכא מגו זה דלעצמי אקנה דאז א"צ ג"כ ליתן רק הדמים שנתן וכן נמי גווני טובא שמצאו הפוסקים להקשות דלמא מכרה בגוונא שא"י למחול כי דייקת בהו איכא טובא בינייהו דאעפ"י שאין יכול למחול אפ"ה מצי טעין לעצמי אקנה וא"כ מה הקשו הא נהי דמגו דמחילה ליכא מ"מ כיון דאיתי' לדשמואל משום דמכירת שטרות דרבנן תו איכא מגו דלעצמי אקנה:
ועוד יש להביא ראיה מדברי הנ"י פ' גט פשוט שכתב בענין שטר שכתוב בו לכל מי שמוציאו כשהוציאו שום אדם ונפרע בו וכתב לי' שובר שוב לא יוכל שום אדם לגבות בו אח"כ והובא בהגה"ה דח"מ סי' נ' ושם כתוב בקצרה אם כתוב שובר משום אדם על שטר זה לא יוכל אח"כ לגבות בו ע"ש. דלכאורה משמע אפילו מאיש נכרי שלא הי' השטר בידו מעולם מהני שובר אבל האמת אינו כך כמ"ש הש"ך שם ובתשובת צ"צ סימן י' דזה ודאי לא מסתבר. ואי"ה בסימן שאח"ז נדבר מזה אלא בזה מיירי שזה שמוציאו עתה טוען שקנאו מהראשון אזי מהני השובר. וכ' שם הש"ך דעכ"פ מה שנתן עבור מחויב להחזיר משום תקנות השוק ולפ"ז תקשי מה מהני ליה השובר הלא בלתי השובר ג"כ יכול הוא לפטור בדמים שנתן בכה"ג שזה קנאו מהראשון ויכול לומר לעצמי אקנה בסך זה שנתת עבורו וא"כ שובר זה לא לעזר ולא להועיל. ואף שיש ליישב זה בכמה אנפי כגון דשובר זה מהני לי' כשהוא גנב מפורסם או בשובר בעדים לענין שלא יוכל זה לטעון שלא ידע מהפרעון וכה"ג עיי"ש בש"ך סימן נ'. אמנם כל זה דחוק והאמת יורה דרכו מכמה דוכתי שאין בטענה זו ממש לומר לעצמי אקנה ולבטל בזה מכירת השטר:
אשר לכל זה מוכח מבואר דאף המבי"ט לא אמרו היכא דנשתנה השטר ממעמדו הראשון דרך משל שטר של ק' נמכר בנ' מחמת שעדיין לא הגיע הז"פ. או שהלוה עני ממילא כשמכר בנ' מחמת שלא הי' שוה יותר ואחר כך נעשה הלוה משופה והגיע הז"פ ודאי לא יעלה על הדעת שיטען זה לעצמי אקנה דהרי גם לזה לא הי' המוכר מוכר אלו הי' עכשיו בידו בדמים הללו והמבי"ט לא קאמר אלא היכי שעדיין שוה נ' ולוקח זה רוצה להרויח בהמתנה שימתין יוכל זה לומר אני ארויח לעצמי וזה ברור והשתא תו לא קשיא מה שהקשיתי ממוחל דצריך לשלם כל דמי השטר והרי לא ברי היזקא דשמא יטען לעצמי אקנה דז"א דלענין דמים שנתן ודאי יצטרך להחזיר לו:
ולא יועיל לו טענת לעצמי אקנה ומה שחייב יותר מדמים שנתן דהיינו היכא ששוה יותר בשעת המחילה דבע"א א"צ ליתן לו יותר וכיון שכך הרי הוא ברי היזקא וכן נמי מהרבים החולקים דס"ל שא"צ לשלם רק הדמים שנתן ומה שהוציא אין כאן קושיא דמיירי שעתה שוה השט"ח יותר דתו לא מצי למטען לעצמי אקנה והוי שפיר ברי היזקא רק דמשום דמעיקרא זביני ריעי הוא א"צ לשלם רק הדמים שנתן ומה שהוציא ולא תקשי לך דהא בסתמא אמרו דמשלם מה שנתן ומה שהוציא דמשמע אפילו אם מחל מיד והרי אז לא הוי ברי היזקא לענין הוצאותיו דעדיין יכול לטעון כך. דז"א דנראה דאפילו בלא דברי המבי"ט נמי אין סברא לומר שיצטרך לשלם לו יציאותיו היכי שהשטר עדיין אינו שוה כ"כ כיון דמוחל אינו חייב רק מצד מזיק ושמין כמה היזקו דהיינו כמו ששוה עתה ככה ישלם ולא יותר ואי משום שזה הוציא עליו הוצאות בחשבו להרויח בו אח"כ מה לו למוחל בזה אין זה אלא מונע ריוח מחבירו. וגם מי יודע מה יולד יום ואפשר יפסיד הכל וא"כ ע"כ לא קאמרי אלא היכי דהשטר שוה יותר כגון שלא מחלו מיד או אפשר דאפילו מיד משום דודאי השטר שוה כל כך כפי סך הדמים שנתן והיציאות שעליו דודאי הקונה מקמץ מהנתינה למלוה כפי סך שצריך הוצאה ומש"ה בכל גווני משלם לו הדמים שנתן והיציאה עכ"פ יהי' איך שיהי' הדבר ברור דיותר משווי השט"ח בעת המחילה א"צ ליתן לו וממילא גם לדברי המבי"ט אין כאן קושיא כלל דהא דמחייבו להחזיר היציאה היינו כשנתעלה השטר ושוה יותר דאז ברי היזקא או כפי מ"ש תחלה דאפי' מיד כיון דהשטר שוה כשיעור היציאה ג"כ ממילא הי' הלוה צריך להחזיר לו ג"כ היציאה ובזה יש לפקפק ולעיין והראשון עיקר דמיירי שכבר שוה יותר וכן נמי לא קשיא מדין יורש המוחל לעצמו דהא עיקרא דהאי דינא הוא מההוא עובדא דהכותב דקריבתי' דר"נ דמיירי שאשה כבר נתגרשה וכן ההוא דמצא שובר דחיישינן לקנוניא וכן נמי דינו של הנ"י פ' ג"פ דמהני לי' השובר וכולהו הוא בה"ג שא"י לומר לעצמי אקנה דכבר נתעלה השט"ח או הכתובה ממה שהי בראשונה והמבי"ט לא איירי אלא היכי שהשטר הוא עדיין במעמדו הראשון וכנ"ל כ"ז ברור הוא בדעת המבי"ט.
אמנם הש"ך חולק עליו אף בכה"ג ונראה להביא ראי' לדעת הש"ך אף בה"ג מההוא דמצא שובר דהרי הרא"ש ז"ל הקשה שם מאי מגו הוי הא כשתמחול צריכה לשלם כל מה שהפסידה וכשהשובר אמת אינה צריכה להחזיר רק מה שנתן הלוקח ותירץ דמיירי שעדיין היא נשואה ואין שוה השטר רק כפי שנתן הלוקח וא"כ הדרא קושיא דלעיל איך מוכיח דאיתי' לדשמואל הא בלא"ה נמי איכא מגו שהי' יכול לומר לעצמי אקנה כיון דמיירי שהשטר במעמדו הראשון. שוב מצאתי באו"ת שכתב ג"כ פי' דברי המבי"ט בקצרה כמו שכתבתי ודחה דבריו מדברי הרא"ש הנ"ל יעו"ש ונראה עוד דמ"ש הש"ך בסימן קע"ה שיכול לומר לפלוני אני רוצה להניח ולא לך אע"ג דלכאורה אפשר לומר כוונתו כשמכרו בפחות משויה דאז דמי למתנה מש"ה מצי למימר כך כמו בדיני דבר מצרי דבמתנה ליתא ולא עדיף זה מבר מצרי אבל כשמוכרו בשויו לא מצי למימר הכי (ואפי' אם תימא) נראה דז"א דהא בלא"ה במטלטלין ליתא לדינא דבר מצרי רק שהמבי"ט דימה לההוא דסימן קע"ה ס"ק כ"ד יעו"ש וההוא מטעם הפסד הוא ולא מטעם מצרי ושם לכאורה אין חילוק בין מתנה למכר וה"ה נמי בהא לדברי הש"ך דלא דמי להתם ממילא אפילו במכירה גמורה בשוי' לא מצי למימר הכי ואפי' אם תימא דבההוא דהתם אינו כך מ"מ בהא נ"ל ראי' ברורה דאפילו בשווי' ליתנהו לדברי המבי"ט דהרי הרא"ש בב"מ הובא בש"ך סימן ס"ו ס"ק נ"ו דהקשה קושיא הנ"ל שכשתמחול תצטרך לשלם ותירץ שעדיין היא נשואה והש"ך סתר תירוץ זה דמי יודע דלמא מכרה בזול הרבה יעו"ש הרי שהרא"ש לא חש להא אלא ס"ל דמסתמא מכרה בשווי' וא"כ איך דייק הש"ס דאיתי' לדשמואל דלמא הטעם משום מגו דלעצמי אקנה אע"כ אפי' במכרה בשווי' לא מצי למטען לעצמי אקנה דמצי למימר לפלוני אני רוצה להניח כיון שלוקח זה קנה כדי להרויח יכול המוכר לומר לזה אני רוצה שירויח ולא לך ואל תקשי לך דגם לפ"ד הש"ך לא נתיישב קושייתינו דנהי דסתר דברי המבי"ט משום דיכול לומר לפלוני אני רוצה כו' מ"מ הכא בכתובה דחיישינן שהאשה עושה קנוניא עם בעלה להפקיע מלקוחות שפיר איכא מגו זו דהי' הבעל אומר לעצמי אקנה והאשה תהי' מסכמת לדבריו שלא תאמר לפלוני אני רוצה ליתן דז"א דהדבר פשוט דכל שבעת המכירה לא הי' יכול הבעל לבטל המכירה בלתי רצון האשה דהיתה יכולה לומר לפלוני אני רוצה כו' מש"ה נגמר המכירה ושוב חזרת אשה אינו מועיל (וכמדומה שיש עוד ראי' לדברינו לענין מוכר בשמי' מדה"ת פ' מי שמת הובא בש"ך ס"ק פ"ט מ"ש שם מיהו ק' ממוכרת בדמים יקרים אלא שהדברי' ארוכים במקומם לא העת האסף פה:
והנה הש"ך חלק על המבי"ט מב' טעמים חדא שפסק דמכירות שטרות דאורייתא ועוד משום שיכול לומר לפלוני אני רוצה להניח ולא לך ואמת דהראיות שהבאתי אינן מוכרחים רק דאינו יכול לבטל המכירה אחר שכבר מכרו וקנאו בכומ"ס וכטעמא קמא כיון דמכירות שטרות דאורייתא משא"כ בעת שירצה למכור או אפילו מכרו כבר אלא שלא קנאו עדיין בכומ"ס דאז לא שייך טעמא קמא לזה אין לנו ראי' שלא יכול לומר לעצמי אקנה כאשר וראה המעיין מעצמו דבכל המקומות שהבאתי לא מיירי רק אחר המכירה גמורה שנקנה להלוקח כדין ואין לנו ראי' לפ"ז לדברי הש"ך שיכול לומר לפלוני אני רוצה די"ל אחר המכירה מטעמא קמא דהיינו משום דמכירות שטרות דאורייתא אבל מאן לימא לן שיוכל לומר לפלוני אני רוצה כו' וא"כ נוכל לומ' דהיכי שעדיין לא קנאו בכומ"ס יכול לטעון לעצמי אקנה ולא מבעיא קודם שנשתנה השטר אלא אפילו אחר שנשתנה ושוה יותר נהי דגם לזה לא היה המוכר מוכר אלו היה השטר בידו עד עכשיו מ"מ הרי המכירה עדיין לא נגמרה והמוכר גופי' היה יכול לחזור גם זה יכול לבטל.
אמנם דמ"מ דברי הש"ך ברורים חדא מצד הסברא כמ"ש האו"ת דסברא הוא דיכול לומר לפלוני אני רוצה כו'. ועוד נראה דדבריו מוכרחים בלא"ה מכל הוכחות הנ"ל דיכול לומר לפלוני אני רוצה כו' והיינו דודאי ה"ט דמכירות שטרות דאורייתא לא מהני לענין שלא יוכל לבטל המכירה דבכל דוכתא שהדין נותן שישאר המכר ביד זה שפיר הוא מבטל המכירה כגון במצרן דמשום לעשות הישר והטוב ראוי הוא שהמצרן יטול השדה אזי מבטל המכירה אפילו כבר קנאו הלוקח בק"ג אע"ג דמכירה דאורייתא הוא. וכן נמי חזינן איפכא דכל שאין בו דין מצרן ואין הדין נותן שישאר המכר דוקא בידו אז אפילו קודם המכירה אינו יכול לבטל כגון מכרה לבעלים הראשונים דאע"ג דשייך גם גבי' קצת ועשית מ"מ אינו יכול לבטל אפילו קודם המכירה כיון דאין שייך לגמרי ועשית יכול זה לומר לפלוני אני רוצה למכור ולא לך ממילא ה"נ לענין שטרות אם איתא דיש ללוה זכות ושייכות לענין שיהיה הדין נותן שישארו בידו היה יכול לסלק להלוקח אף אחר המכירה וכומ"ס אע"ג דמכ"שט דאורייתא ומדחזינן מכל הראיות שהבאתי דעכ"פ אחר המכירה וכומ"ס א"י לבטל ע"כ דאין לו זכית ושייכות ויכול זה לומר לפלוני אני רוצה כו' וממילא דמה"ט אפילו קודם המכירה וק"ו אחר המכירה קודם כומ"ס דאינו יכול לבטל מה"ט דלפלוני אני רוצה כו' ואפילו כשלא נשתנה עדיין השטר דטעמא דלפלוני אני רוצה שייך בכל גווני אפילו קודם המכירה מכ"ש אחר המכירה אף שלא נשתנה דהא קודם המכירה ודאי לא נשתנה.
אך נראה כיון דטעמא הוא רק משום לפלוני א"ר צריך דוקא שהמוכר אקנה לעצמי והמלוה שותק ולח איכפת לי' ביד מי ישאר ואינו טוען יטעון כך משא"כ באם קודם שקנאו בכומ"ס וזה צווח אני לפלוני א"ר נראה דיכול לעכב ושישאר בידו דלא שייך ה"ט דנהי דכתבתי לעיל לענין מצא שובר דל"א מגו שהי' יכול לומר לעצמי אקנה והאשה מרוצה לדבריו משום דאע"ג דעתה האשה מרוצה כל שבעת המכירה היתה יכולה לטעון לפלוני א"ר נגמר אז המקח והשתא היא דחוזרת ואינה יכולה לחזור כ"ז כתבתי לעיל זהו דוקא במכר גמור בכומ"ס דהכל תלוי בשעת המקח דכל שהי' לה כח למכור אז שוב א"א שיתבטל אח"כ משא"כ כשלא הי' כומ"ס דאז המוכר גופי' יכול לחזור ממילא אע"ג דבעת המכירה וגם עתה יכול לטעון לפלוני א"ר מ"מ הרי אינו טוען והמקח עדיין לא נגמר ואין בידינו לדחות דברי המבי"ט לגמרי כיון דלדידי' בכל גווני אפילו אחר הקנין מבטל המכירה וא"כ אעפ"י שהש"ך דחה דבריו הלא עיקר דחייתו משום לפלוני א"ר ממילא היכי שאינו טוען כך נשארו דברי המבי"ט שרירין וקיימין ואפילו כבר נשתנה השטר כיון שהוכחנו כבר דכל שלא הי' כומ"ס אזי אפילו בנשתנה השטר ליכא טעמא על שלח יוכל לבטל המכירה רק משום לפלוני א"ר וכיון שאמרנו שכששותק ומכ"ש אומר בפירוש דלא איכפת לי' ביד מי ישאר ליתא לדברי הש"ך א"כ בכה"ג נשארו דברי המבי"ט ואפילו בנשתנה השטר יכול זה לבטל המכירה ונהי דבשעת המכירה הי' יכול לטעון לפלוני א"ר מ"מ לא גרע דבריו דהשתא מחזרה והרי עדיין יכול לחזור וכיון שהוא חוזר מבטל זה המכירה.
ונראה דאפילו מי שפרע א"צ המוכר לקבל ולא דיינינן לי' כחזרה גמורה חדא דבאמת גם בחזרה גמורה שחזר בו המוכר ואינו רוצה ליתן לו כומ"ס. כתב הב"י ברס"י ס"ו בשם בעה"ת והרב בהגה"ה שם וכן הסכים הסמ"ע דליכא בכל כה"ג מי שפרע כלל רק דהו"ל מחוסרי אמנה. ומיהו כאן אפילו מחוסרי אמנה ליכא מאינך טעמי שאכתוב). ועוד דאפילו לדעת הש"ך שם שהוכיח דאיכא נמי בשטרות מי שפרע היינו כשחוזר בו מצד עצמו ואינו רוצה המכר משא"כ זה דמה איכפת ליה למי ישאר השטר נהי דתימא דבעת המכירה היה דעתו למכור לזה דוקא ולא לאחר מ"מ המכירה לא הי' על זה המדובר ואטו משום שחוזר אח"כ ולא איכפת ליה ביד מי ישאר יקבל מי שפרע והרי זה אין ענין אל המכירה. וכ"ת הלה עומד וצווח תן לי עתה כומ"ס ואז לא תצטרך לטעון לפלוני כו' דהא בכומ"ס אינו יכול לבטל המכירה אפילו אי לא טעון וא"כ נהי דלא נתחייבת לי לעולם לטעון עבורי לפלוני אני רוצה כו' מ"מ הרי נתחייבת לי ליתן כומ"ס ואם תתן לי כומ"ס אזי יחזיק במקחו ואהא שפיר איכא מי שפרע דהיינו על מה שאינו רוצה ליתן כומ"ס ז"א דהא טעמא מאי אמרינן דאחר כומ"ס אינו יכול לבטל המכירה אפילו כשאין המוכר טוען לפלוני אני כו' משום דכל שבעת המכירה היה יכול לטעון כך הרי נגמרה המכירה אז והשתא הדר ביה ומה"ט אפילו אומר בפירוש אני רוצה עתה שישאר ביד הלוה או שאומר שלעולם היה ניחא ליה יותר בכך אפ"ה ל"מ מה"ט גופי' דכל שהי' יכול להחזיק המכירה אז בטענת לפלוני א"כ א"ר ממילא כל שעשה אז כומ"ס כבר נגמר המקח משא"כ זה שעכשיו אומר דלא איכפת לי' או שעתה אחר ערעורו של זה שותק. ואינו אומר לפלוני א"ר דהרי חזינן דלא איכפת לי' אצל מי שישאר. ממילא אף שיתן לו כומ"ס לא מהני לי' ויוכל הלוה לבטל המכירה אף אחר כומ"ס דהא בעת גמר המקח כבר ידענו דלא איכפת לי' דוקא בפלוני וא"כ אינו בוגד נגדו במה שאינו נותן לו כומ"ס רק עיקר הבגידה מה שאינו אומר לפלוני א"ר ומשום זה א"צ מי שפרע דלא התחייב נגדו מעולם בדבר זה. ואפי' אם הי' במחשבתו בעת המכירה שיהי' מכור דוקא לזה לא יקבל מ"ש על מחשבה זו ועוד מאן לימא לן שהי' בדעתו כך מתחלה הלא זה יעמוד וצווח אני לא ידעתי מתחלה שהלוה עצמו יקנהו אלו ידעתי לא הייתי מוכרו לזה כלל נמצא שמעולם לא עלה כך על דעתו להיות איכפת לי דוקא בפלוני ואין כאן מקום למי שפרע והלה מבטל המקח.
העולה לנו מדברינו לדינא דבין נשתנה השטר ובין לא נשתנה כל שהלוה מערער אחר כומ"ס אין בדבריו כלום ואפילו המוכר מתרצה לדבריו ואפילו אומר מעולם לא הי' בדעתו להתרצות להאחר ולא לזה דכל שבעת כומ"ס הי' יכול להחזיק המקח בטענות לפלוני א"ר ממילא מה מכר לו ראשון כו' ונגמר כבר המקח. והשתא רוצה לחזור ולא מהני אבל אם קודם כומ"ס רוצה הלוה לבטל המכירה בין נשתנה או לא נשתנה אם טוען המוכר לפלוני א"ר המכירה קיים. אבל אם המוכר שותק ולא איכפת לי' ביד מי ישאר יכול זה לבטל המכירה ואפילו אח"כ נתן לו כומ"ס מצד שהלוקח כפהו בדברים לאמר נתחייבת לי בכומ"ס ותקבל מי שפרע כל שלא נתן לו הכו"מ מצד שלפלוני הוא רוצה אזי גם אותו כומ"ס ל"מ. כיון דבעת הכומ"ס כבר ידענו דעתו דלא איכפת לי' ביד מי ישאר וכיון דכל שערער קודם כומ"ס לא מהני לי' כומ"ס שיתן אח"כ מש"ה גם מי שפרע א"צ לקבל דעל הכומ"ס זו ליכא מי שפרע דהא לא מהני לי' כומ"ס ואם על שאינו טוען לפלוני א"ר זה אינו כלום דעי"ז לא נתחייב נגדו כ"ז נתבאר בדברינו:
והשתא נבא לנ"ד שהלוה מערער קודם כומ"ס וראובן אינו חוזר מן המכירה גם אינו טוען לפלוני א"ר ובה"ג כתבנו דיכול זה לבטל המכירה ואפילו מי שפרע ליכא והנה זה לשון הש"ך בריש מצרנות מעשה בא לפנינו באחד שנשבע לחברו למכור לו קרקע ובא המצרן לסלקו וטוען המוכר מאחר שאתה רוצה בה לא אמכרנו כלל שהרי לא נשבעתי רק לחברו ופסקנו כיון שעדיין לח הי' קנין בדבר יכול המוכר לחזור בו ומחזיק הקרקע לעצמו עכ"ד. ומעתה נ"ל פשוט שבנ"ד כיון שכבר הגיע הז"פ והשטר שוה הרבה יותר מהסך שנטל עבורו א"כ מה שאין המוכר חוזר עתה היינו ודאי בשביל אימת מי שפרע דהעיקר כהש"ך דכשחוזר בו מקבל מי שפרע ממילא עתה כשלוקח מערער ויוכל לבטל המכירה יכול המוכר להחזיק לעצמו בלי קבלת מ"ש דדמי ממש האי מ"ש להשבועה דנדון דהש"ך ויכול לומר לא אמכור כלל שהרי אין עלי מ"ש רק נגד חברו ודאי אם עדיין לא נשתנה השטר אזי אף דהלוה מבטל המכירה מ"מ אין יכול המוכר להחזיק בו דזה המוכר עתה לאו בשביל אימת מי שפרע עומד במקחו אלא כמו שמכר בראשונה כך דעתו גם עתה להיות המכירה קיים וא"כ הלוה כשמסלק להלוקח כמו מצרן שמסלק להלוקח והמוכר אינו יכול להכניס א"ע לדבר ביניהם שכבר נסתלק כחו משדה זו משא"כ כשנשתנה השטר א"כ מי פתי יסור הנה שלא יחזור בו להרויח ממון הרבה וע"כ הדבר מובן דמשום מי שפרע עומד במקחו ודמי ממש לשבועה שיכול לטעון אני לא נשבעתי רק לחבירי וכיון שאחר שאמכור לו אתה תסלקהו אני פטור משבועתי ה"נ בזה כיון שאני לא נתחייבתי במי שפרע רק לחבירי ומשום כך אני רוצה למכור לו ואחר שאמכור ואתן לו כומ"ס אתה תסלקהו אני פטור ממי שפרע משא"כ כשלא נשתנה השטר כשרוצה המוכר להחזיק בה. חזרה פשוטה הוא כמו כל חזרה דזה לא יוכל לומר שבאמת אין דעתו לחזור בו רק מצד שבלא"ה הלוה יבטל המקח ז"א דהא באמת אם הי' המוכר חפץ יותר בזה הי' טוען לפלוני א"ר והי' נשאר מקחו בידו אע"כ דלא איכפת לי' ביד מי שישאר ממילא מה שחוזר עתה אינו תלוי בערעור זה אלא מצד עצמו חוזר בו ונשאר עליו מי שפרע. משא"כ בנשתנה השטר ודאי מה שאינו חוזר בו הוא משום מ"ש. א"כ זה המוכר שעתה אינו חפץ במכירה כלל רק דאפ"ה לא הי' מבטל המקח משום מ"ש ממילא כיון שזה יבטל נתבטל מי שפרע ומחזיק המוכר השטר לעצמו ואין לומר כיון שרוצה להחזיק לעצמו תו איכא מי שפרע ולא דמי לנדון דהש"ך דהתם אין ביד המוכר לבטל ערעורו של המצרן דמיד שנתן לו קנין על הקרקע יסלקנו המצרן א"כ אומר למי שנשבע לו מה לך שתפסידנו בחנם ובטל השבועה משא"כ בזה שיש בידו לומר לפלוני א"ר ואז לח יועיל ערעורו של זה ומדלא טען הכי חייב במי שפרע ז"א דא"כ אפי' כשאין המוכר מחזיק השטר לעצמו נמי יקבל מי שפרע רק דהטעם כמו שכתבנו דמעולם לא נתחייב נגדו רק ליתן כומ"ס ולא לטעון לפלוני א"ר ומש"ה ה"ה כשרוצה להחזיק לעצמו בטענה שבאמת אין אני חפץ כלל במכר עתה רק מחמת מי שפרע הנני מוכן ליתן לך כומ"ס אבל במה שאין עלי מ"ש איני רוצה לעשות ואיני מחויב לטעון טענה זו רק שמוכרח אני ליתן לך כומ"ס משום מי שפרע הלא כיון שאיני מחויב לטעון לפלוני א"ר אזי אם אתן כומ"ס יתבטל המקח ולמה לך להפסידנו בחנם ממילא לא גרע מי שפרע משבועה דאם לא יגיע לו ריוח אין כאן שבועה וה"ה מי שפרע א"כ אין לך עלי מ"ש לא מצד שאיני טוען לפלוני א"ר ולא מצד שאיני נותן לך כומ"ס כיון שהכומ"ס בלי הטענה לא יועילך כן נ"ל דבר ברור לדינא בשגם שהרבה פוסקים ס"ל בלא"ה דאין בשטרות מי שפרע כלל א"כ בה"ג פשיטא דיש לסמוך עליהם:
אמנם אם נתן לו עתה אחר הערעור כומ"ס שוב אין המוכר יכול להחזיק לעצמו. אע"ג דכבר ביארנו דהלוה יכול לבטל המכירה אפילו בכה"ג מ"מ המוכר שוב לא יכול להחזיק לעצמו דכ"כ הש"ך בדבריו הנ"ל וז"ל ופסקנו כיון שעדיין לא הי' קנין בדבר יכול המוכר לחזור כו' הרי דסברתם זו לא הועיל להם רק לבטל השבועה אבל לא לבטל קנין דכל שנסתלק כחו של מוכר מהשדה ע"י קנין תו הו"ל כאיש נכרי ופשיטא דאין לחלק בדברי הש"ך בין נתן לו קנין קודם הערעור של מצרן או אח"כ דסוף סוף אם נוכל לבטל הקנין ולומר שהוא בטעות מצד דאמדינן דעתי' שבשביל השבועה עשה זאת אין נ"מ אימת הי' הקנין אע"כ דזהו גלוי דעתא בעלמא ולאו מלתא הוא לבטל הקנין ובאמת דברים אלו עמוקים במקומם בענין ההוא דזבין אדעתא למיסק לארעא דישראל וזבין ולא אצטרכי' לי' זוזי וזה צריך עומק בהרבה מקומות כי דינים אלו רחבים וארוכים אלא שאין רצוני עתה להאריך ולעיין אחר זה מאחר שכבר הורה זקן שכתב בהדיא מאחר שלא הי' קנין דאם הי' קנין לא הועיל טענה זו להחזיק לעצמו משום דג"ד בעלמא הוא ולא נחשב לקנין בטעות א"כ אין חילוק אימת הי' הקנין ואדרבא אם באנו לחלק יש לנו לומר בהיפוך דאם הי' הקנין קודם הערעור הוא שיכול לחזור מהמקח המוכר דלא ידע המוכר כלל אם יסלקנו שום אדם ואדעתא דהכי נתן הקנין והוי קנין בטעות משא"כ כשנתן קנין אחר הערעור דאז י"ל כיון דזה כבר ראה הערעור אסיק אדעתי' שיסלקהו ואפי' מכרו מש"ה אינו יכול להחזיק שוב לעצמו וא"כ בין אם תפרש דהש"ך מיירי בכל גווני בין אם תפרש דמיירי רק בקנין אחר הערעור אין נ"מ לנ"ד דהא בנ"ד היכי שהי' כומ"ס קודם הערעור בלא"ה אין מקום כלל למוכר לבטל המכירה דהא בכה"ג אין הלוה יכול לבטל כלום וכל עיקר פלפולינו בכומ"ס שאחר הערעור ובכה"ג לכל הפירושים בדברי הש"ך מהני ואין המוכר יכול שוב להחזיק. מיהו יותר נ"ל בדברי הש"ך דבכל גווני מיירי ולא הוי זה מכירה בטעות ואעפ"כ עדיין צריך לעיין בהא מלתא ולא אאריך בזה מאחר שאין נפקותא בו לענין נ"ד ודו"ק היטב בכל מ"ש בדינים הללו תראה כי הם ישרים למוצאי דעת ונכונים וברורים בע"ה אין בהם נפתל ועקש והנראה לפענ"ד כתבתי ה"ק כו'.