אור ברסלב
נאות דשא שאלה יט

נאות דשא· רבי דוד שלמה אייבשיץ

שאלה יט

שאלה יח

אלה דברי גדול א' מג' זמנינו מ"ש על ענין הנ"ל:

בדבר שני שטרות ביד מלוה א' אם נוטל פי שנים נגד מלוה שבידו שטר א' ואין ביד הלוה כדי ספוק פרעון חובותיו וכ"ת האריך להכריע כדעת הש"ך והצ"צ שמגבין לפי השטרות ומעודי גם אני רגיל לחתוך הדין בזה כן שכן פסק ג"כ הדרישה סימן נו"ן וכן השיב בתשובה ח"א סימן קנ"ו והנה תחלת דיני על דברי הגאון באו"ת סימן נו"ן וז"ל שם יש לדקדק במה דקאמר עבדו רבנן מלתא דניחא לי' למלוה כו' מה צורך בהא דניחא למלוה וכי יעלה על הדעת אם יש ביד המלוה שטר על מחה שיכול הלוה לכוף אותו להחליף בב' שטרות על חמשים חמשי' עכ"ל שם ומה שתירץ ע"ז דמיירי שנמחק שטרו נראה בעליל שהוא דחוק ואתא מרחוק והנה הגאון הנ"ל אשתמטו מיני' דברי הפרישה בזה מדלא הביאם כלל שהפרישה כת' שם שגם לגוף הלוה לא עלה ולא יעל' על לב לעולם אחר שנתרצה לו המלוה בתחלה והלוה לו על שט"ח א' מה"ת יכול לחדש דבר לכוף הלוה שיחזור ויכתוב לו שטרות אחרים ובתחלה נפיק קלא על הלוה והשתא תו נפק עלי' קלא מחדש. ודברי הש"ס בזה בדאתא המלוה לבדו לפנינו ושואל מהב"ד שיחליפו שטרו והוי ס"ד לומר דמסתמא ניחא ליה ללוה בזה שלא יצטרך לשמור שוברו כשיפרע מחצה קמ"ל דאמרינן אפשר דאדרבא ניחא ליה לאידך גיסא דלפגום שטריה יעו"ש בלשון הדרישה שהוציא כל זה מלשון הרשב"ם ז"ל שכתב בד"ה האי מאן דנקיט וז"ל שם שאמר כתבו לי בני נו"ן שכשיפרע הלוה אקרע שטר של נו"ן ולא יהא צריך לכתוב שובר לא כתבינן שלא מדעת הלוה עכ"ל הרשב"ם ובודאי לא בחנם מזורה ארשת שפתי הרשב"ם ז"ל דטרח וכתב מאיזה טעם המלוה יבקש כן ויהיה מאיזה טעם שיהיה א"ו דהרשב"ם כתב כן משום דבלא"ה אין להעלות על הדעת שיוכל המלוה למשויא נפשי' מהדרנא מאת אשר כבר עשהו בתחלת הלואה וכנ"ל יעו"ש בדרישה וכל מבין דבר לאשורו יראה שדקדוקו הזה מדברי הרשב"ם הוא ברור ואמיתי וחלילה לנו לומר על הרשב"ם ז"ל שדבריו בזה דבר שפתים אך למחסור מה לנו לטעמו של המלוה וגם אטו לא משכחת לן טעם א' מדוע מבקש המלוה ככה אולי רוצה למכור שטר אחד בכומ"ס וכדומה לא ננעלו בפנינו שערים למצוא טעם לדברי כל תובע דבר. ומעתה סרה מהר קושיות האו"ת בזה מה"ת ניכוף המלוה הלא גם הלוה מה"ת לכופו אלא דדברי הש"ס בדליתי' קמן ולא ידעינן דעתו וס"ד אולי ניחא לי' בכך והוא הדבר בעצמו דהוי ס"ד גם איפכא כשהלוה מבקש והמלוה אינו לפנינו ושטרו מופקד וכדומה לא אמרי' דניחא לי' למלוה דלא נפגום שטריה וזה פשוט מאוד וברור. ובזה אידחא ליה גם כן מה שהקשה בהאו"ת סימן ק"ד דלדברי הצ"צ מאי טעמא כתבינן בשטר שיש בו נאמנות שלא מדעת הלוה איך נוכל לעשות משעבוד א' שנים הגם דכתבינן מזמן ב' מ"מ נ"מ למטלטלין וכדומה שיגבה זה ב' חלקים עכ"ל שם. וזה ליתא לדברי הפרישה דהרי בע"כ של הלוה לא עלה על לב לעולם לשנות שינוי כל דהו רק דהוי ס"ד דמסתמא ניחא לי' ללוה בהכי וא"כ כמו שהלוה עצמו יכול לעשות כן בלי מוחה אנן עבדינן ניחותי' בחריקאו כמו שהי' הוא עצמו עושה.

וראי' ברורה ונכונה לזה נלענ"ד מסוגית הש"ס דכתובות דף צ"ט דבעי הש"ס היכי דאמר זבין לי כורא וזבין ליתכא. אי מצי אמר המשלח לא ניחא לי דלפשי שטרא עלואי ובעי הש"ס למפשט ממתני' דאם מכרה לזה במנה ולזה במנה ולזה שוה מנה ודינר במנה של אחרון לבד בטל והיינו נמי כזבין כורא וזבין ליתכא ודחי לה הש"ס דהכא בקטיני ופירש"י שלא היו השדות יחד ואינם ראוים לאדם א' דמעיקרא אדעתא דהכי נעשית שליח יעו"ש בש"ס ובאה"ע סימן כ"ג פסקינן דאפילו בשדה אחת מכרן של הראשונים קיים יעו"ש. ולדעת רה"ג דס"ל דלא אמרינן לא ניחא לי' דלפשי שטרא וכן לדעת ר"ת דס"ל כשהחתימן שליח ליתא להך סברא משום דאין להמוכר טורח בזה א"ש בפשיטות דמש"ה מכרן קיים ולדעת הרי"ף דס"ל דקפידא הוא דלא לפשי שטרא תירצו שם האחרונים דאפ"ה באלמנה מכרה קיים אי משום שהיא המחתמת השטר או מטעמי אחריני יעו"ש וקשיא טובא דל מהכא סברא דאפושי שטרא משום טורח וכדומה תיפוק לי' הלא נודע דהאלמנה שמכרה האחריות על היתומים ובהך סוגיא גופא מוכח שם דהמכר הי' באחריות (ודוק כי קצרתי ואל בינתו אשען) ומכירת האלמנה שלא בב"ד היינו משום שהיא שליח של היתומים בעל כרחם וקשה ממש האי קושיא דהכא שאם אמרינן שאין ביד הב"ד לעשות כן שלא מדעת הלוה להורע כח מלוים האחרים שבידם רק שטר א' הך ריעותא גופי' איתא התם בודאי שהרי ע"י מכירתה לשני בני אדם יירע כח מלוים אחרים של היתומים ומי נתן לה כח זה והן הן הדברים ממש שאנו אומרים כאן שאין להרבות השעבודים שלא מדעת הלוה לחוב למלוים אחרים ודו"ק היטב ח"ו שאנו אומרי' כיון שהחתומים עצמן לא איכפת להו באפושי שטרא מה"ת יקפידו על רבוי השעבודים מה דלא נ"מ לדידהו כ"א למלוים אחרים והאלמנה שליחותם קא עבדה ברשות וה"ה ממש הכא אי אמרינן. (אמת כי בכל דברי הגאון בזה יש לי להשתעשע הרבה רק להיות שבגוף הדין הסכים לדברי אין ברצוני להאריך ולפלפל במה שאין נ"מ לדינא ע"כ מהמחבר) שהלוה ניחא לי' לעשות משטר אחד שנים עבדינן מה שהי' הוא יכול לעשות וכ"ז ברור למבין ולפ"ז לק"מ אי כתבינן מזמן שני.

ואיברא דהנה הב"ח בתשובה כ' להדיא דכוונת הש"ס שהמלוה והלוה אין ביד א' לכוף את חברו לשנות השטר ולא נחית לדקדוקו של הדרישה מלשון הרשב"ם ולדברי הב"ח הללו הנה מקום לדברי האו"ת בסימן נו"ן שוב ראיתי בחידושי הרמב"ן בב"ב שם שפירש בהדיא כהב"ח שכתב שם בזה"ל תרי בני נו"ן פי' אם בא האחר לפנינו ולא רצה אין כותבין ע"כ שיש לו טענה כדמפרש ואזיל עכ"ל הרי להדיא כהבנת הב"ח. ואולם הדבר ברור כשמש שכוונת הרשב"ם כפי מ"ש הדרישה ואמנם אף דלפירוש רמב"ן דברי האו"ת בסימן נו"ן נכונים עכ"ז אומר אני שקושייתו בסימן ק"ד ליתא שהדבר ברור אצלי שאם היה עולה על הדעת שביד המלוה לכוף הלוה ע"ז שיעשה לו ב' שטרות כי היכי דלא ליפגום שטרי' ועפי"ז מתרבה ממילא שעבודו נגד אחרים ודאי דאף אם לא רצה הלוה הנה הב"ד עושים בע"כ של לוה כל מה שמחויב הלוה לעשות ויכול לעשותו ודבר זה מבואר בדוכתא טובא ונקיטנא מיהת חדא לדוגמא בעלמא מה דס"ל לגדולי המורים דשטרות ב"ג נינהו ודלא כפי מה שס' הרשב"א בתחלה דאחר שאין גופם ממון אין ביד הב"ד להקנותם זולתי הלוה בעצמו) וכ' שם הש"ך טעמא דמלתא דכל מה שהלוה יכול לעשות הב"ד עומדים במקומו בע"כ יעו"ש בש"ך סי' צ"ט ס"ק ג'. וה"ה הכא ואין לנו לחוש כלל שיוגרע כח מלוים אחרים ומי מעכב גם ע"י המלוים אחרים לעשות להם מכל שטר ב' וג' ומסתברא ודאי כמו דהלוה עצמו יכול לעשות כן באין מוחה ומעכב אנן עבדינן בשבילו דאלת"ה קשה טובא הך דאלמנה שמכרה לשנים ולשלשה מי נתן לה כח זה דהב"ד גופייהו לא מצי עבדי הכי להרבות שטרות ושעבודים שלא מדעת הלוה להורע כח מלוים אחרים במטלטלין וכדומה אלא ודאי כמו שכתבתי כן נראה לפענ"ד:

והנה בעיקר הקושיא שנתלבטו בה רבותינו האחרונים ז"ל לתרצה ה"ה הש"ך והצ"צ. וכן הדרישה בסימן נ' שכתב ג"כ שגובין לפי השטרות והקשה ג"כ קושיא זו ותירצה ג"כ אני בענייתי דבריהם שגבו ממנו דהדבר מבואר בדוכתא טובא דל"ח שיסובב איזה חוב לאחרים במקום שאותן האחרי' יכלו לטעון חששא זו גופי' אולי הכי הוי והדוגמ' מה שהקשו התו' דלרשב"ג דס"ל החזיר השטר חזר מתנה הא דקי"ל כות' שטר למוכר בלי לוקח הלא אחר ג' שנים שלח יזדהר הלוקח בהשטר שנתן לידו יוציא המוכר זה השטר שכתב לו עוד ויטעון שהלוקח החזירו לו ותירצו דכיון שהדין שכותבין ב' יטעון הלוקח שטר זה אחר הוא שכתבו לך א"כ גם כאן מעיקרא לק"מ דהנה הרי"ף והרא"ש ז"ל כתבו דעל ב' שטרות של הלואה בני נו"ן שביד אחד אין אומרים שהם מהלואה א' והביאו ראי' ממלתא דרבא דהכא מאן דנקיט תרי כו' (ומהתימה על שהבאר הגולה כ' ראי' זו מסברא דנפשי') והסמ"ע והש"ך בסימן ק"ד הוצרכו למשכוני נפשי' ליתן טעם למה באמת לא אמרינן הכי ועיקר הטעם דעדים אעולה לא חתימי שיכתבו ב' שטרות על הלואה א' הרי דבלא אותו הטעם היינו אומרים אולי כל זה הלואה א'. וא"כ אם הי' הדין נותן שביד המלוה שיעשו לו הב"ד ב"ש מאחד שלא יפגום שטרו כשיבא לגבות ב"ש בני נו"ן אעפ"י שהב"ד יכתבו סתם פלוני נתחייב לפלוני נו"ן זוז מיום פ'. (דלא כתירוץ הש"ך הראשון בסימן נו"ן) מ"ט לא ניחוש לזה גופא אולי הב"ש נעשו מתוך שטר א' עפ"י שאלת המלוה מהב"ד אחר שההלכה רווחת שהמלוה יכול לעשות כן וכאן לא שייך כלל טעם הש"ך דאעולה לא חתימי דהתם ודאי עולה הוא. דגבו נ' בהאי בי' דינא והדר גבי בשטר השני בב"ד אחריני אבל כאן שב' שטרות הם אמתיים אך שיוציא שניהם כאחד ויאמר שהם שנים. נימא לי' אייתי סהדי ולא דמי להך חששא דרב אשי שם ברוצה לעשות חד בר נו"ן מחד בר ק' וק"ל.

ולכאורה אפשר לומר שהמלוים האחרים שיבואו בזה בטענת שמא בהיותם בלתי מוחזקים לא יהי' להם זכות נגד הברי של זה שיטעון שהם ב' שטרות בברי ובפרט לפי מה שפסק הרמ"א בסימן קמ"ו דלא טענינן לבע"ח טענת שמא אפילו מידי דמצי הלוה לטעון אלא דוקא כשהמלוה מוחזק כבר בקרקע יעו"ש באו"ת סק"ח שזה מדוקדק בלשון הרמ"א שם וככל דבריו מבוארים בכנה"ג בהגהות ב"י אות ט"ו א"כ כ"ש הכא שהלוה גופי' אין לו שום טענה נגד זה המלוה בעל ב"ש ודו"ק אך אין כ"ז מעלה ארוכה דאעפ"כ אם הי' הדין שיכול המלוה לעשות לו משטר אחד שנים הדבר ברור שהי' עליו הראי' בבואו לגבות ב"ב שטרות אם אינם מכח שטר א' ואמינא לה מהא דכייל הרשב"א ז"ל כללא רבא בכתובות דף צ"ד ע"ב דכל היכי ששעבוד של מלוה א' ברור שאין להרהר עליו ושל מלוה הב' יש לו ספק בו לזה ששעבודו ברור נותנים ולא לשני אעפ"י שחיובו על הלוה ברור ומייתי לה הריטב"א ז"ל בסוגיא דהתם כפי מה שפירש הרמב"ם ודעמי' עובדא דהתם הנהו תרי שטרא בחד הוי כתיב בה' בניסן ובחד בניסן סתמא שהמלוה שבשטרו נכתב ניסן סתם נדחה מפני המלוה שני ומפני הלקוחות דכל חד מדחי לי' זה יאמר לו שטרך מאוחר וזה יאמר לו שטרך מוקדם. יעו"ש בריטב"א שכתב דמהכא שמעינן האי כללא וא"כ ה"ה ממש הכא אם שהדין שהב"ד עושין משטר א' ב' ודאי שמלוה שבידו ב' שטרות מיום א' אנו נכנסין לבית הספק אולי באו מכח שטר אחד ואין לו אלא שעבוד ח' כנלפענ"ד ברור ואמת והנה האף אמנם שאין על סברות הצ"צ והש"ך והדרישה שום ראי' לסתור מדברי הש"ס עדיין לא שמענו ראי' לדבריהם שתכריח אותנו שלא כדברי הב"ח והדבר צריך הכרע רק מסברא והנה האו"ת כתב שהדבר מושג בעצמותו דכל שטר יש לו שעבוד בפ"ע לכן יש לו לזה ב' שעבודים ולזה א' ואני בעניי כאצבע בקירא לסברא ודעתי קצרה קטנה מהכיל סברא זו דהרי כל עיקר סברת הרי"ף ודעמי' מה דלא משגיחינן בסכום המעות וכסברת ר"ח היינו כפי מה שראיתי בכל המפרשים משום שאותה מדת קרקע שאנו דנין עליה והיינו מה שאנו רוצים לחסר לבעל המנה מכדי חובו כך היא קנוי' לבעל המנה כמו לבעל ש' והך סברא גופא מ"ט לא נימא לגבי השטרות. הרי אותה מדת קרקע קנוי' לו בשטר א' כמו לבעל ב' שטרות כמו דאמרינן מה לי אם קנוי' לזה בסך נוסף ה"ה בתוספת הקנוי' ע"י רבוי השטרות והנה הצ"צ גופי' התחיל וכ' ממש כדברים האלה בתחלה ולא מצא שום סתירה לסברא זו. אלא שכתב דבממר"ם כיון שכל עיקרם נעשים להקנותם לאחרים אנו רואים כאלו כל א' ביד אחר ולסוף מסיק דנ"ל דגם בשאר שטרות הדין כן וז"ל שם דהא דמסקינן וכו' אם יש על הלוה בע"ח לזה מנה ולזה ר' ב' נוטלין בשוה וכמ"ש הטור סימן ק"ד משום דמתחלה הי' דעת המלוה מאה שיהיו משועבדים לו נכסי הלוה למאה שלו כמו לזה של ר' עכ"ל ואני יגעתי ולא מצאתי בשום מחבר טעם זה. והנה באסיפת זקנים כתובת להקת נביאים שפה אחת לכלם שטעם הדבר כמ"ש לעיל שגם בעל המנה כל עוד שלא נפרע לו המותר שעד כדי חובו שיעור הקרקע שעד כדי חובו קנויה לו כמו לבעל הר' ומה לנו לדעת המלוה בזה ובודאי אין לסור ימין ושמאל מדברי רבותינו האחרונים ז"ל הדרישה והצ"צ והש"ך וש"י דעתם רחבה מדעתינו אבל לומר כדברי האו"ת שסברת הב"ח יצאה דחופה מלפניו. וכתב שהדבר מושג בעצמותו על זה אני אומר בטח דליתא כלל כי גם הצ"צ לא מצאה ידו די השב על סברא זו גם האו"ת כתב אם היה מפורש בכת"י א' ב' הלוואות גובה ג"כ פי שנים שההלואה עושה השעבוד ולא נהירא לפענ"ד כלל וכל מעיין בצ"צ יראה להדיא דליתא ודו"ק.

ועתה אבא להשתעשע קצת בדברי כת"ר על סדר קונדריסו. ראשונה מ"ש דלענין מטלטלין אין התחלה לקושיות הב"ח דכיון דהלוה מצוה היום לכתוב ב' שטרות ונותן לו ב' שעבודים וכו' ה"נ רשאין לכתוב מזמן ראשון דלו יהא שט"ח המוקדמי' היכ' דליכא ריעותא דטריפה עכ"ל הצח ודעת שפתיו ברור מללו בזה אלא דאכתי אין זה מעלה ארוכה לקושיות הב"ח מהש"ס דשלא מדעת הלוה היכי כתבינן היכי דליתי' לטעמי' דלפגום שטרי' וכמ"ש האו"ת בסימן ק"ד ועי"ז הוכרח לתירץ א' ואמנם לפמ"ש אני לעיל א"ש וכמ"ש לעיל. עוד כ' כת"ר במ"ש האו"ת שהדבר מושג בעצמותו והוסיף כת"ר להסביר דאטו מגרע גרע מחמת שהי' הלואה מאלו לא הי' הלואה כלל עכ"ד כת"ר ולפמ"ש אני לעיל בדברי הב"ח בטעמו וכמ"ש הצ"צ עצמו בתחלת דבריו נראה ברור דאם נותן לו ב' שטרות בלי שום הלואה ג"כ הוא הדין והוא הטעם שכך משועבדת אותה מדת קרקע לבעל שטר א' כמו לבעל ב"ש וזה ברור עוד כתב כת"ר ראי' לדברי הצ"צ מאי דמקרקיש לי' בזוזי וכ' שטרא על שמי' ומשמע לי' לכת"ר שכותבין השטר מזמן ראשון וכתב שכן משמע קצת מדברי הש"ך סימן ס"ו ס"ק ע"ז והנה דברי הש"ך באותו ס"ק המה מדברי הריטב"א ובהריטב"א מבואר שהלוה כותב ללוקח שהוא מחייב א"ע לפרוע לו כל החיוב שבשטר שבידו שקנה מהמוכר ומועיל בזה אם מוחל לו המוכר אח"כ גובה עכ"פ בכח שטרו הב' מזמן ב' ואם אינו מוהל טורף מזמן השטר שקנה ע"ש והסברא נותנת שאין אנו רשאין לכתוב לו שטר סתם מזמן ראשון דהרי כשהמוכר מוחל להלוה יטרוף זה בשטרו מלקוחו' שקודם קניית שטרו שלא כדין ומה שתמה כ"ת על האו"ת סימן ס"ו ס"ק נ"ד שכתב אבל מה שאני נבוך אימתי מתחיל שיעבוד של לוקח שקנה שטר במע"ש וכו' עכשיו מתחיל השעבוד או לא עכ"ל וכ', כת"ר מדברי הש"ך סעיף כ"ט מבואר להדיא שהשעבוד למפרע עכ"ד כת"ר ואני מוסיף לומר דהן לו יהא שלא נתפייסה דעתו בדברי הש"ך שלא הביא לזה ראי' מש"ס ופוסקים אכתי מ"ט לא פשיט ספיקו הלזה מדברי עצמו ממ"ש תיכף אח"כ ראי' דבמע"ש א"י למחול מסוגיא דב"ב פרק מי שמת ש"מ שאמר הלויתי לפלוני דפריך והא ליתא בבריא ומשני ר"פ הואיל ויורש יורשו ור"מ אמר הואיל דאיתא במעמ"ש יעו"ש בדבריו והך ראי' גופי' יש להביא ג"כ דבמע"ש חל שעבודו למפרע דאלת"ה הנה הב' טעמים דהיינו של ר"פ ושל ר"מ הי' ביניהם נ"מ לדינא ולא היו נמנעים הפוסקים להביא כמאן הלכתא כר"פ או כר"מ וקצרתי בזה ולחכם כמותו די במחוג בעלמא ובחדושי העליתי בזה פלפול נאה מדברי הש"ס שם עפ"י דברי האו"ת הללו אך נלאיתי להאריך בדבר שאין בו נ"מ לדינא ובדבר הראי' שכיון כת"ר לדברי הצ"צ דכל דבר שביד אדם לעשות אנו דנין כאלו כבר עשהו ואיברא שלפענ"ד יש לדון על ראי' זו מדברי הש"ך סימן קי"ח סס"ק ב' והט"ז שם הרחיב הביאור דשאני האי דכותב לוקח א' דו"ד אין לי עמך דלא מצי טריף מהב' משום דאי שתקת מההוא דסעיף ב' שם דאם כ' לב' דו"ד וכו' שהא' מוציא מהב' והבע"ח מהא' ולא מצי הא' לומר אי שתקת דהתם הב' אומר להבע"ח הרי כל עיק' זכותך לא בא כ"א בסיבתי מחמ' קנייתי הקרקע הנני מבטל מעשי אבל בס"ב השדה ממילא של א' שלא עפ"י מעשיו אלא שמשועבדת ועומדת לו והוי כממון עצמו של ראשון יעו"ש ולפ"ז בנ"ד אין כלל מקום לומר א"ש דזכותו של בעל שטר א' לא בא לו כלל מחמת בע"ח השני בעל ב"ש והנה הצ"צ נשמר מזה וכ' דמשמע לכאורה מדברי התו' פ' בד"ג דף ק"ט ד"ה ורבנן דבמקום פסידא לא אמרינן אי שתקת ותיקן זה וכ' דאדרבא משם ראי' שבמקום שהי' הדין כן מקודם לכן אמרינן א"ש אפילו במקום פסידא ולהכי בחד דאתא מכח ד' אמרינן א"ש אפילו כשמפסיד לזה דרכו. ולפ"ז גם בנ"ד הרי עד כה היה זה יכול למכור הממרמי לאחר ולכן גם עתה מצי אמר לי' א"ש ע"כ דברי הצ"צ. ותמהני עליו שהרוא' דברי התוס' שם בעין יפה יר' דעיקר דבריהם היינו משום שעיקר זכותו של בעל הדרך נצמח ממה שקנ' זה הא' מד' לכן מצי אמר א"ש וז"ל התוס' שם וזכות הבא על ידו הוא יכול להפקיע ולהעמידו בזכותו שהי' לו קודם עכ"ל הרי להדיא כנ"ל אלא דהוי קשיא להו להתוס' שם הא דלא גבי ניזק מעידית משום א"ש והרי קניית זה הלוקח כל השדות הי' זכותו של הניזק לגבות מעידית וכן כשנשארה עידית באחרונה ביד המוכר (ועיין בא"ז שם כתובות יע"ש) ולזה תירצו דלא במקום פסידא יכול לטעון א"ש אפילו כי האי יעו"ש וכאן בנ"ד אטו זכות בעל שטר א' בא ע"י זכות בעל ב"ש אעפ"י שבעל ב"ש הי' יכול לעשות תחבולה להפסיד זכות שכנגדו ומה"ת נימא א"ש במקום פסידא ונדון דידן ל"ד לנדון שכתבו התוס' אלא כי עוכלא לדנא ודוק היטב:

ולפענ"ד נראה להביא ראי' מהא דאמר רבא אי פקח הוא מגבי להו ארעא והדר גבי מינייהו ומלשון הרמב"ם וכל הפוסקי' בזה מבואר דדוקא אם עשה כן בפועל והגבה להם קרקע מפקיע חובו וכ"מ באמת דרבא הרי לא פליג כלל ארמב"ח אלא דקמ"ל עצה טובה וקשה טובא לפי כללא דכייל לן הרא"ש והטור דבכל שכחו לעשות כאלו כבר עשהו ואנן טוענין לי' א"כ כל הטורח הזה למה ולרמב"ח קשיא ודאי מ"ט מצי יתמי למימר אנן מטלטלין שביק אבונא גבך נימא להו א"ש ואנן טענינן לי' ולכאורה צ"ע א"ו דכל שזכותו של התובע שלא מחמת מעשה הנתבע לא מצי טעין א"ש ושם שאביהם זקף עליו במלוה המעות אנו רואין כמו שהלוה לו זוזי אחריתי וכמו שפרע דמי השדה וחזר ולוה ממנו המעות ולא שייך לומר שזכות היתומים נצמח מחמת קנייתו השדה וזה ברור עוד הביא כת"ר ראי' לדברי הצ"צ דאלת"ה איך אנו רואין להעלות מרצון הלוה והמלוה שטרות על שם אחר הא מצי למיפק מיני' חורבא ואף שלא נועיל בזה מ"מ איך התירו פירושים את הדבר מפני שיכול זה לעשות רמאות של שקר עכ"ד כת"ר ודבריו בהשכל אלא דמ"מ איכא לדחויי דכל קנוניא שאין בידינו להשמר ממנה אין חוששין לה וכעין שכ' הפ"י בסוגיא דמצא שט"ח דמוקי בש"ס אליבא דשמואל כשאין חייב מודה וטוען מזויף והקשה מהרש"א דאף כשחייב מודה ניחוש לזיופא ולקנוניא ונדחק מהרש"א שם והשיג עליו הפ"י דאם החייב מודה על שטר מזויף שהוא אמת הרי יכול לעשות שטרות אחרות מזוייפים בקנוניא זו ומה תועלת יהי' כשלא נחזור שטר זה אף דנימא שהוא מזייף יעו"ש בדברי הפ"י:

**(הגהה וכן מבואר סברא זו בהדיא בר"ן במשנה ר"פ כל הגט. ע"ש שכתב וכל שבידו אין חוששין לו עיי"ש ובבאורינו נאה"ע סי' ק"כ גבי כותבין גט לאיש אעפ"י שאין אשתו עמו הארכנו הרבה בביאור דברי ר"ן אלו ע"ש דברי המחבר).)** ומ"ש כת"ר לפרש דברי הצ"צ. בראייתו מפ' המקבל. יפה כיון כת"ר. אלא דלדעתי אפי' בב' שטרות בזמנים מתחלפים ע"י הלואה א' או ב' הי' צריך הצ"צ להביא ראי' שיש לו פי שנים. דלסברות הב"ח וכמו שהתחיל ג"כ הצ"צ הדבר צריך הכרע והצ"צ לטעמי' שכ' בטעם הרי"ף משום שבתחלה הי' בדעתו של המלוה להיות לו ב' שעבודים ולזה מביא ראי' שב"ש מורין ומגלין דעת המלוה וכבר כתבתי שטעם זה לא מצאתי בשום מחבר וכמ"ש לעיל בארוכה ומ"ש כת"ר עוד משטר מאוחר ומקושר את הכל עשה יפה בעטו לפי דרכו של הצ"צ:

עוד יצא כת"ר לידון בדבר החדש והלך בדרכי החריפות להביא ראי' לדברי הצ"צ דאלת"ה ניחוש לקנוניא להפסיד להקדש והרי נודע דכל שטר שיש בו ריעותא אפילו בדרך רחוקה ונפלאה הוא פסול ומכ"ש לכתוב לכתחלה עכ"ד כת"ר ואולי כיון דאין מקדישין וכו' בזמן הזה כמבואר בש"ס ר"פ בתרא דבכורות אין לחוש כלל חששא דהקדש וגם אפילו אם היינו חוששין לזה י"ל קושייתו דכבר כ' הצ"צ דעיקר הקושיא מה דלא קאמר הש"ס טעמא דאין לעשות ב' שעבודים משטר א' לא הי' קשה כלל דניחא לי' להש"ס למינקט טעמא דאיתי' גם באידך דרבא אלא משום שטעם הש"ס אינו אלא בצד זולתי צד דמרצון הלוה כתבינן ב' שטרות לפי טעם הש"ס לזה קשה להו דהוה לי' להש"ס למנקט טעמי דאיתי' בכל גווני יעו"ש בצ"צ. ומלתא דפשיטא דאם הי' לו להלוה נכסים בעת ההלואה כדי חובו או יותר מפלגא אף דאח"כ נשתדפו בזה גובה הבע"ח מהקדש דלא שייך לומר מעיקרא הימני' ולפ"ז אין קושיא לומר דלתני הש"ס משום חששא דהקדש דלפ"ז בהי' נכסים להלוה הי' מהדין לכתוב לו ב שטרות משא"כ לפי טעם הש"ס וק"ל. והנלע"ד כתבתי והי' זה שלום למר ולתורתו כנפשו ונפש אוהבו נאמן לנצח הדו"ש בלונ"ח ה"ק כו':

תוכן העניינים

נאות דשא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה