אור ברסלב
נאות דשא שאלה יח

נאות דשא· רבי דוד שלמה אייבשיץ

שאלה יח

שאלה יז

איש אשר לו נושים הרבה ואין לו כדי לפרוע לכולם ובאי כל הבע"ח לחלוק בכל אשר נמצא לו והדין הוא שיחלקו כולם בשוה הן מי שנושה בו הרבה הן מעט כולם שוים כאשר מבואר בח"מ סימן ק"ד ויש לא' מהבע"ח שני שט"ח אם יטול שני חלקים ומחשבין לפי השטרות אי נימא דלא יטול רק חלק א' ומחשבין לפי אנשים תשובה דבר זה נפתח בגדולים וכמה קולמסי' כו' ומ"מ א"א לבה"מ בלא חידוש הש"ך בח"מ סימן נ"ג ס"ק ב' תפס לפשיטות דנוטל ב' חלקים ומ"ש שם כדלקמן סימן ק"ד באמת זה אינו שם רק קאי על גוף הדין דחולקים בשוה וזה הוא דבר פשוט בעיניו דבב' שטרות ניטל ב' חלקים ומש"ה הקשה שם למה כשיש למלוה שט"ח על מנה עושין אותו ב' שטרות של נ"נ ברצין הלוה ניחוש לקנוניא דלמא חייב ג"כ לאחרים ואין לו לפרוע לכולם ועושה לי עתה ב' שטרות כדי שיטול ב"ח כי' עו"ש שתירץ ב' תירוצים ורצוני בתיבת עתה היינו משום דבאמת שורת הדין דכשיש לאחד ב' שט"ח נוטל ב"ח לא מבעיא אם היה באמת ב' הלוואות דאז בכל הלואה יש לו שיעבוד בפני עצמו על נכסי הלוה הו"ל כשני אנשים אלא אפילו אה היו הלואה א' במנה וכ' לו בעת הלוואה שט"ח של נ"נ אפ"ה דינו כב' אנשים דהלוה נתן לי אז ב' שיעבודים על נכסיו ויש רשות ללוה לעשות כך אע"ג דמפסיד בזה לבע"ח אחרים דלו יהא אם לא לוה כלום ממנו רשות בידו מהיום לעשות שט"ח למי שירצה ויפסיד בזה לבע"ח אחרים ובלבד שלא יעשה מוקדם דאין לו כח לשעבד למפרע מה שלא הי' משיעבד ולהפקיע כחו של אחר אבל מהיום ודאי יכול לשעבד כל מיני שיעבודים ומש"ה ודאי אי הוי מיירי הך דינא דסימן נו"ן שרוצה לעשות ב שטרות מהיום ודאי לית דינא ודיינא דיכול לעשות דאפי' אין לו שום שטר עליו ועתה מצוה לכתוב לו כמה שטרות כותבין וכן נמי כשזמנו של שטר שיש לו הוא היום ומצוה הלוה לעשות ממנו ב' עושין ג"כ אלא כיון דכל דינים אלו מיירי שעושין גם מזמן הראשון כיון שהשטר הראשון ושעבודו קיימין כותבין וזמן ראשון וכמבואר בסימן מ"א. וע"ש בש"ך ס"ק י"ב מש"ה הקשה שעושה קנוניא דבאמת בעת הלוואה לא עשה לו רק שט"ח אחד ואין לו רק חלק אחד ועתה עושה לו ב' שטרות וזה אין לו כח וכ"ז פשוט בכוונת הש"ך ויצא לנו דאפילו בהלוואה א' כשעושה לו ב' שטרות גובה ב"ח ולא מבעיא בממרמות בזה פשוט דגובה ב"ח כאשר יבואר אי"ה אלא אפי' בסתם שט"ח דמיירי בכל דוכתא מבואר בדברי הש"ך הנ"ל דגובה ג"כ ב' חלקים דבכל דוכתי בסתם שט"ח מיירי וכ"ז ברור ופשוט בדעת הש"ך:

אמנם הב"ח בתשובה סימן ל"ה מכח קושיות הש"ך הנ"ל פוסק דדוקא בממרמי שיכול ליתנה למי שירצה בלא כתיבה ומסירה נוטל ב"ח דהוי כב' אנשים משא"כ בשטר סתם שאינו יכול ליתן לאחר אינו נוטל רק חלק אחד ובשו"ת נדפס מחדש נקרא גבעת שאיל בסי' כ' החזיק בדבריו ואשתמיטתי' דברי הש"ך הנ"ל דעכ"פ הי' לו להביא את דבריו ובודאי אם הי' רואה דברי הש"ך לא הוי כ"כ בפשיטות. ואעפ"כ לכאורה היה נראה כיון דהש"ך לא הי' לפניו שו"ת הב"ח אי הוי חזי ליה הוי פסק כוותיה עיין ש"ך סימן מ"י סק"ט. אך אחרי ראותי בספר הנ"ל הביא בשם הצ"צ שפוסק כהש"ך. והרב בעל ספר הנ"ל דחה דבריו אבל ראיות ברורות יתנו עידיהן ויצדקו ישמיעו ויאמרו אמת כדעת הש"ך והצ"צ ובפרט כיון דעיקר ראיות הב"ח מההיא דרבא מכח קושיות הש"ך ע"ז. וכבר תירץ הש"ך ע"ז ב' תירוצים א"כ אין לנו ראיה וכדי לברר היטב דין זה בע"ה אשיב ידי על סדר דברי הרב גבעת שאול הנ"ל וממילא רווחא שמעתתא בע"ה.

תחלה מ"ש וז"ל אך ראיתי בשו"ת צ"צ שפסק דאפי' בסתם שטרות שכתוב בהן שם המלוה מחלקים לפי שטרות ומתרץ הא דרבא (היינו קושי הש"ך הנ"ל (די"ל דמיירי שאין חפץ המלוה שיעשו לו ב' שטרות מזמן הראשון אלא מאותו היום דבכה"ג ליכא פסידא לשאר בע"ח דאם יש עליו בע"ח אחריה ידיו קודמין לו ע"כ. ודבריו תמוהין דא"כ קשה במאי דאמר רבא ניחה לי' למלוה שיכוף לפרעו ופירש רשב"ם דלא כתבינן שלא מדעת המלוה מה"ט כדי שיכוף לפרעו וא"כ ע"כ מיירי מזמן ראשון דאי מאותו היום בלא"ה אין כותבין שלא מדעת המלוה. דאיך יאחרו הזמן בלי ידיעתי וכיון דמיירי מזמן הראשון נשאר ראיות הב"ח וע"ק דאפילו תימא דמיירי מאותו יום אכתי ניחוש דלמא יש עוד בע"ח אחרים שיש להם שט"ח מאוחרין דהא שט"ח מאוחרין כשרים. וא"כ יגיע הפסד להם וא"ל דלא חיישינן לזה דהא איתא בסנהדרין שטר שזמנו בשבת כו'. חיישינן שמא אחרוהו ועוד יש ראיות דחיישינן לאיחור א"י בסתם שטרות חולקים לפי אנשים עכ"ד הנה אם לו יהא כדבריו לסתור תירוצי של הצ"צ אין להעמיד בנין ע"ז דכבר תי' הש"ך ב' תירוצים ומכ"ש שדבריו תמוהין מאוד במ"ש דאפילו מאותו יום יש לחוש לבע"ח שיש להם שט"ח מאוחרין ולא ידעתי למה לו זאת ולמה לא חשש בפשיטות לבע"ח אחרים שזמנם באותו יום שלוה מהם היום אבל באמת אין זה כלום דכבר כתבתי דמהיום יכול הלוה לעשות מה שירצה דהא יכול ליתן שט"ח למי שהוא ריצה וזה דבר פשוט ומלא בש"ך סימן מ"א ומ"ג ומ"ו ודוכתי טובא והוא אך למותר להביא ראיות ע"ז וא"כ דברי הצ"צ נכונים דהא יש ללוה כח ליתן לו ב' שטרות רק עיקר קושיות הש"ך הוא כאשר ביארתי בתחלת דברינו שעושה לו עתה ב' שטרות למפרע וזה אין לו כח ע"ז תירץ הצ"צ דמיירי שכותב מהיום וזה יש לו כח וממ"נ איזה בע"ח יפסיד אם בע"ח שזמנו כזיון שט"ח זה שהביא לפנינו א"כ עתה שיאחרו זמנו יפסיד לגמרי ואי אותן שזמנן מהיום ג"כ יחלוקו ויטיל הוא ב"ח א"כ כל שכן שיפסיד דהא מדינא הוא יש לו ליטול הכל דהא הוא הלוה תחלה ועכשיו לא יטיל רק ב"ח וצדקי דברי הצ"צ וכמדומה דמש"ה חש הרב בעל ג"ש למאוחרין ומזיק בזה לבע"ח שלוה כבר מקדם רק שזמן שטרם מאוחר ולהם אין לי כח להזיק אבל גם זה הוא שגיאה מהנהו תרי טעמי דכתיבנא כיון דקיי"ל בשטר מאוחר כמה דלא מטי זימני' לא טריף א"כ אין שיעבודם מתחיל אלא מהיום כמבואר בסימן מ"ג. א"כ לעולם יפסיד מלוה זה דמדינא יש לו לגבות הכל שיש לו דין קדימה ועכשיו לא יטול רק ב"ח והטעם השני דהא מעכשיו יש לו כח ליתן כמה שטרות למי שירצה ומי ימחה בידו ואל יסער לב המעיין על טעם הראשון שתירץ הצ"צ דמלוה זה לעולם יפסיד במה שמאחרין זמנו וקשה תינח בקרקעות דיש בהן דין קדימה ממילא מדינא מגיע לזה הכל יעת' יפסיד משא"כ במטלטלין דמבואר בסי' ק"ד שאין בה' דין קדימ' וכשבאין לגבות חולקים בשוה המוקדם והמאוחר וא"כ מה מהני שעושין מהיום אכתי יפסיד לשאר בע"ח מטלטלין הן בע"ח המוקדמין לזה והן המאוחרים ממנו כולם יפסידו דמדינא יש להם לחלוק בשוה ועתה יעול ב"ח א"כ טעם הראשון שכתבתי נסתר ונהי דהטעם השני שכתבתי ניחא דמהיום מי ימחה בידו לעשות מה שירצה מ"מ הטעם הזה אינו כלל בצ"צ וא"כ עדיין דברי הצ"צ קשה להולמן. ובאמת בתחלת העיון הי' זה תמוה בעיני על הצ"צ אכן התבוננתי בו ואנהירונהו לעיינין משמיא וראיתי שדברי הצ"צ כראי מוצקים וירוצצו כברקים והוא דעיקר קושיית הש"ך בלא"ה לק"מ במטלטלין וכן ראיתי שהוגה שם בש"ך תיבת קרקע והיינו משום דבמטלטלין אפילו כותבין לי מזמן ראשון לק"מ כיון דמהיום יש לו כח לעשות מה שירצה ייכול ליתן לזה אלף שטרות מהיום כך יכולין לעשות לו ב' שטרות אפילו מזמן הראשון דהא במטלטלים ליכא נ"מ בהקדמת הזמן כיין שאין בהם דין קדימה וכיון שיכול ליתן לי מהיום ב' שטרות שיהיה לו על נכסיו ב' שיעבודים ויטול ב"ח אפי' נגד בע"ח המוקדמין ה"נ יכולין לעשות בציוי הלוה ב' שטרות מזמן ראשון דסוף סוף נותן לו הלוה מהיום ב' שעבודים ומחמת קדימת הזמן אין כאן טריפה שלא כדין במטלטלין דאין הפסד לשארי בע"ח מצד קדימת הזמן דאפילו אם ירתבי מהיום ג"כ יטול ב"ח ואם כן לק"מ במטללין אפילו אי נימא שכותבין מזמן הראשון ולכן עיקר קושיות הש"ך והב"ח הוא רק מחמת חשש קרקעות דמפסיד לאותן בע"ח שזמנם כזמנו של זה דיטול נגדם ב"ח שלא כדין דנהי דמהיום יכיל ליתן לזה כמה שיעבודיה שירצה מ"מ עכ"פ עד עתה לא הי' לו רק שיעבוד ת' ונמצא לענין שני שעבודים זמן אותן הבע"ח קודם א"כ מקדימת הזמן יטרוף שלא כדין וא"כ כיון שקושייתם לא הי' רק בקרקעות שיפסידו הבע"ח בקדימת הזמן לזה תירץ דמיירי שכותבין מהיום וא"כ לא ד דבלא"ה רשאין לעשות מהיום מה שירצה אלא דאדרבא אפילו הפסד מגיע לו מזה דהא בקרקעות יש דין קדימה ואנן בקרקעות קיימינן והבן היטב. ויומתקו לך דבר הצ"צ כנ"ל ועיין נודע ביהודא בחלק ח"מ סימן יו"ד בענין שט"ח מאוחרין עד דמטי זימני' לא טריף יעו"ש תראה דאין משם סתירה לדברינו ובכן אזדא להי דברי הג"ש בזה גם מ"ש דחיישינן לאיחור ומביא ראיה מסנהדרין וכתב שיש כמה ראיות שגיאה הוא ואשתמיטתי' ש"ס דע"ז דף יו"ד גבי ההוא שטרח דהוי כתוב ביה שית שנין יתירתא סבר רבנן למימר האי שטר מאוחר הוא ועד דמטי זימניה לא טריף. אמר ר"נ הא ספרא דווקנא כתבינן והנך שית שנין דמלכי בעולם דאנן לא חשבינן ליה איהו חשיב ולאו מאוחר הוא וכתב שם רש"י הטעם בד"ה ממאי ובד"ה אין מונין דכל מה דאפשר לתרוצי ולקיים שאיני מאוחר מתרצינן לפי שאין שום אדם עושה כן לאחר שטר ולמחול שעבודו עד אותו הזמן הרי בהדיא דאדרבא ל"ח לאיחור וע"ש בתו' ד"ה ספרא דווקנא והרא"ש שם ובש"ך סימן מ"ג סק"ה תראה בביאור יותר מה שמוכיחין מזה לענין הדילוגים דאין הלקיחות יכולין לומר קנינו קודם להלואתך דשטרך מאוחר ע"פ הוראת הדילוגים משים דמתרצינן בכל מה דאפשר כי אין דרך אדם לאחר שטרי ודוקא בשטר שזמנו כתיב בשבת או בי' בתשרי שיש ריעותא לפנינו דע"כ לא בזמנו נכתב הוי כאלו רואין אני שאחרוהו ואדרבה אם לא תאמר שהיא מאוחר הרי הוה מוקדם ופסיל לגמרי וא"כ לטובת השטר אנו אומרים שהוא מאוחר אבל בלא"ה הייני סובלים כל הריחוקים ולא לומר שהוא מאוחר משום דל"ח כלל לאיחור שאין שום הדם עושה כן כדברי זיבורית מש"ה לא מצי אמר לכי תהדר הרי דגם מה שאינו מדינא לא קודם חזרת השטר ולא אח"כ רק דבר חדש לענין בינונית שיוותר נגדו דאם יחזור יקח זיבורית ועכשיו מוותר נגדי שיגבה בינונית תו לא מבי למימר לכי תהדר ה"נ הכא כל שמוותר להם דבר מועט גובה השאר וכן מוכח בתמים דעים סימן רל"ח בפ' המדיר בעובדא דקריבתי' דר"נ ע"ש וכל זה הוא לפי דעתם שם אכן הרא"ש בב"ק והתוס' עצמם בכתובות בההוא דמי שאבדה דרך שדהו וגם ביבמות חזרו בהם וכן תפסו הפוסקים עיקר דמצי למימר אי שתקת אפילו היכי שאין מרויח כלום וסתרו הראיות שיש לרש"י על סברתו ואם כי לפי מה שמחלקים התוס' דכתובות דין זה לההוא דאבדה דרך שדהי דאמרינן לכי תהדר משים שמפסיד לגמרי אבל הכא שאינו מפסיד שנוטל זיבורית יש מקום לומר דהכא בנ"ד אעפ"י שאין שאר הבע"ח מפסידים לגמרי דהא עכ"פ נוטלין חלק מ"מ השאר מפסידים לגמר מה שהיו נוטלים הם הי' זה נוטל חלק א' מ"מ הש"ך שם חילק בדרך אחרת וכ' דבההוא דמי שאבדה אין יכול לומר אי שתקת משום דדרך של זה אצלו הוא ומיד הוא חייב ליתן לו קודם שיחזיר השטר לכן לא מני למימר אי שתקת ע"ש א"כ הכא ודאי דמצי למימר אי שתקת וגם שלפי חילוק התוס' מ"מ כל דיש לחלק בכמה גווני באופן דהכא בכל גווני דיינינן כאלו עשהו ישוב כשהגיע לידי הצ"צ ראיתי שדיבר בזה לכן לא הארכתי ודוק היטב כי קצרתי בכ"ז לפי שהגאון בצ"צ דיבר מענין ראי זו יעו"ש:

ועוד נ"ל להביא ראי' עיין בסימן מ"ט ובסי' ל"ט מ"ש הש"ך שם דעיקר כרוב הפוסקים דכיון דעבחז"ל א"צ להכיר את המלוה השיג על הסמ"ע שנתן טעם להכרת המלוה משום דדלמא משנה שמי כדי לאפקיע חוב זה מיד מי שחייב לו או דלה ניחא לאידך שיצא קול שיש לו ממון והש"ך השיג דכ"ז חששות רחוקות וכתב ג"כ האו"ת שם דחששא דהפקעת חוב אינו במציאות ע"ש וכן מהמבואר בסימן ס"ו ובכמה דוכתי דמלוה נותן רשות לא' לכתוב השטרות על שמו וגוף השעבוד באמת הוא להמלוה רק שמחמת איזה טעם שיש לו מעלה השטרות בשם אחר והעדים והב"ד יודעים מזה ואפ"ה רשאין לעשות כך מכ"ז יש ראי' לדין שלנו דאם איתא איך רשאין לעלות השטר על שם אחר הא נפיק ריעותא כיון דבאמת השעבוד הוא של ראובן המלוה דלמא ילוה לו ראובן אח"כ עוד הלואה ויכתוב השטר ע"ש עצמו ויגבה אח"כ שני חלקים שלא כדין כי ישלח את חברו אשר השטר על שמו לב"ד והב"ד יסברו שאלו ב' השטרות הם של ב' אנשים ובאמת המה של אדם אחד וכ"ת דלא אסרו הא מלתא מחמת דלא נועיל בתקנה דיוכל לעשות רמאות ולומר לפני העדים דבאמת החוב הוא של פלוני ויכתבו על שמו ז"א דכי בשביל שיוכל לעשות רמאות של שקר בפני העדים באופן שיבא אח"כ ריעותא לשאר בע"ח לזאת נעשה כן גם אנו אעפ"י שיודעים שהוא שקר זה לא ניתן להאמר והוא כ"ש ממה שהשיג האו"ת על דין הממר"ם שהבאתי דאיך נאמר שבשביל שיוכל לעשות הערמה של שקר ליתנו לאחר יזכה בו גם עתה רק שתירצנו לעיל דבממר"ם הטעם לפי שא"צ כומ"ס ואז יעשה עפ"י הדין כשימכרנו לאחר לגבות ב"ח משה"כ שטר זה דאעפ"י שנכתב על שמו של זה אפ"ה אם ימכרנו לו צריך כומ"ס וכמבואר בסימן ס"ו א"כ ליתא להך סברא ממילא לפ"ד הב"ח אין לו לגבות רק חלק אחד כיון דא"א למוכרו בלי כומ"ס וא"כ מגיע ריעותא ממה שכותבין כך ונהי דהוא יכול לעשות רמאות של שקר מ"מ איך נעשה כן גם אנו כאלו התירו פרושין לעשות את הדבר לכתוב שטר על שם אחר באופן שגוף השעבוד יהי' למלוה ואף אם יתעקש המתעקש לומר דסוף סוף כיון דלא הועילו חז"ל בתקנה זו דיכול להעלים לפני העדים מש"ה לא תקנו כלל והתירו בכל ענין לכתוב בשם אחר וקצת כדומה לזה כ' סיו"ע ברס"י מ"ט מ"מ מהך דסימן ל"ט ודאי איכא ראי' מדהסכימו הפוסקים דא"צ להכיר המלוה והרי בהא יש ריעותא דחיישינן דבאמת זה האיש אשר לפנינו הוא המלוה האמיתי ומשנה שמי וכותב שם אחר לאיזה טעם שיש לו ואולי יש לו עליו עוד שט"ח כתוב בשם עצמו או אח"כ ילוה לו עוד ויכתוב השטר ע"ש עצמו ואח"כ יזדמן שלא יהי' הלוה בהשג יד לפרוע לכל הבע"ח ויעש' זה קנוניא עם האיש אשר השטר כתוב על שמו לילך לב"ד לגבות ונמצה יגבו ב"ח שלא כדין וא"כ הו"ל לתקן דצריך להכיר שם המלוה ובהא לא שייך לומר לא הועילו דבאמת הועילו שפיר דברוב כעמים לא ניחא לי' לאדם להשביע עצמו ולכתוב השטר על שמו וכמ"ש הסמ"ע שם וא"כ לא ירצה אדם אחר לילך לב"ד ולכתוב על שמו ממילא כשיכירו ב"ד המלוה הזה שבא לפניהם וכתבו שמו א"ו דאין בכל זה ריעותא דאפילו באדם אחד בשני שטרות ג"כ יש לו ב' חלקים וידעתי שיוכל המתעקש לדחות בזה ולא רציתי להאריך כי הדחיות בזה הוא עקש ופתלתול וכל הישר הילך יראה שראי' נכונה הוא אפילו מעיקר ההיתר לכתיב השטר על שם אחר וכנ"ל והוא פשוט בעיני וברור:

עוד הביא הצ"צ ראי' לדבריו מהאי דב"מ דף ק"ד והובא ביו"ד ה' ריבית אמר רבא חדא עיסקא ותרי שטרא פסידא דמלוה תרי עיסקה וחד שטרא פסידא דליה הרי שאעפ"י שנתן לו כל העיסקא ביחד מ"מ אמרינן דמהני חילוק שטרות לענין לעשות כל חבילה עיסקה ושעבוד בפ"ע ולא יהי א' משועבד לשני שאם הי' ריוח בא' והיזק בשני א"צ למלאות ההיזק מריוח של זה אלא מחשבין כ"א בפ"ע משום דאמרינן לא לחנם עשה ב' שטרות אלא לחלק שיהיו כ"א עיסקא בפ"ע ה"נ בנ"ד אעפ"י שלוה הכל כאחד מ"מ כיון דעביד לי' תרי שטרא מהני לעשותו ב' הלואות שיהי' לו בכל שטר שעבוד בפ"ע על נכסי הלוה מש"ה נוטל ב"ח ע"כ וכ' בגבעת שאול וז"ל אין ראי' משם דבשלמא התם דהריוח והפסד הכל הוא רק למלוה ולוה א"כ הכל תלוי בדעתו. וכיון דהלוה עשה לו ב' שטרות כוונתו הי' לעשות כ"א שעבוד בפ"ע אף שיש בזה הפסד למלוה מה איכפת לן. כיון דנתרצה המלוה בשני שטרות אדעתא דהכי סביר וקיבל משא"כ הכא אף דכוונת הלוה היה בשני שטרות שיטול יותר משאר בע"ח מאן ציית לו וכי יש יכולת להלוה ליתן יפיי כח לבע"ח א' יותר משחר בע"ח היכי דמן הדין הם שוים עכ"ד:

ואין זה כלום דהוא הדין בכוונת הצ"צ דמש"ה חילק השטרות כדי שיטיל ב"ח ובודאי זה אינו ביכלתו אבל באמת הצ"צ לא כ"כ כלל אלא דמאחר דהיכי דיש לו ב' שעבודים ודאי הוא כב' בע"ח ונוטל ב"ח רק בכדי דלא תימא דוקא אם הי' באמת ב' הלואות הוא דיש לו ב' שעבודי' אבל אם הי' רק הלואה א' אעפ"י שנתן לו ב' שטרות מ"מ היא שעבוד א' לזה מבי' ראי' מהכא דאמרי' דגם בהלואה א' כיון שנתן לו ב' שטרות דעתן לחלק השעבודי' נמצא דממילא נוטל ב' חלקים וזה ודאי ביכולת הלוה דיכול ליתן שעבודים על עצמו מהיום כמה שירצה וסברא ג"כ כך הוא דאטו מי גרע אלו ב השטרות מאלו לא הלוה לו כלום ונתן ב' שטרות דהוי כ"א שעבוד בפ"ע וא"כ למה נימא דהלואה א' מחבר השטרות וא"צ להאריך יותר בזה והדבר מובן דכיון דב' שעבודים מהני ליטול ב' חלקים ודאי דהראי' ברורה מההיא דהמקבל דכיון דכוונת הלוה לב שעבודים יכול הוא להפסיד לשאר בע"ח והאו"ת הביא דמשמע מדברי חכם אחד בתשובת פ"י לחלק דאם הלואה א' וב' שטרות אינו נוטל רק חלק אחד וחלק עליו ובאמת דזה דבר שא"א דכל שאנו מודים בשני הלואות ודאי נודה על כרחינו גם בהלואה א' מחמת ראי' זו וגם דא"כ הדרא קושי' הב"ח מההוא דמחלקין השטרות ברצין הלוה הלא יסברו הב"ד אח"כ שהי' ב' הלואות ודוחק לומר דכותבין שניהם ביום וזמן א' ומש"ה יאמרו הב"ד אח"כ מסתמא הוא הלואה א' וכן הראיות שהבאתי מהא דכתוב שטרא בשמי' וממה שכותבין השטר על שם אחר ומההוא דא"צ להכיר המלוה מוכח נמי כך ואין להאריך כי הדבר קל להבין דמן ראיות אלו מוכרח ג"כ דאפילו בהלואה א' נוטל ב"ח דאל"כ יש ריעותא בכה"ג ולכן מוכח ע"כ גם בכה"ג ואולי נוכל להעמיד בלשון אותו החכם שמודה ג"כ בזה:

ועכ"פ הנך רואה דבעיקרא דדינא הסכמת הש"ך והצ"צ והשבות יעקב והאורים ותומים וחכם א' בשו"ת פ"י וכ' הצ"צ שכל הדיינים וראשי ישיבות מעולם וכל מורי הוראות פוסקים כך דנוטל ב' חלקים וכן עיקר לדינא ואין לזוז מדבריה' וכ' שם הצ"צ דלא מבעיא אם שני השטרות כתובים בימים מחולקים הוי שני שעבודים אלא אפילו שניהם נכתבו ביום א הו"ל שני שעבודים ע"ש והוא דבר ברור דכל הראיות הנ"ל הם גם בהא ועוד נ"ל להביא ראי' לזה דאחר שידענו בזמנים מתחלפים דנוטל ב' חלקים ע"כ דגם ביום א' כך הוא דאל"כ למה לכשירינן שטר מאוחר ניחוש לריעותא דלמא יש לו עליו עוד שט' ח וזמנו היום וכשכותב לו היום שט"ח ומאחר הזמן נמצא מחמת האיחור יפסידו שאר בע"ח וניהו דכבר ביארנו דמהיום יש רשות ביד הלוה לעשות מה שירצה וא"כ אף כשכותב היום השט"ח מ"מ כיון שמאחר הזמן נמצא שאינו משתעבד לו עד שיגיע אותו הזמן וכן המצוה מוחל לו השעבוד עד אותו הזמן ממילא הוי השעבודים בזמנים מתחלפים מ"מ הרי מבואר בפוסקים דמאוחר שנעשה בלי ידיעת המלוה כשר ובש"ך בסימן מ"ג כתב שהוא כ"כ פשוט עד שלא ניתן לכתוב והרי בכה"ג לא מחל המלוה השעבוד עד אותו הזמן ולמה יוכשר בכה"ג וכ"ת דאע"ג שהמלוה לא ידע מזה מ"מ הלוה שיודע מזה ואינו משעבד עצמו עד אותו זמן ממילא הו"ל ב' שעבודים מ"מ נ"ל דשפיר יש ראי' חדא דנראה דכל שהמלוה לא ידע אף שהשטר מאוחר מ"מ כשיש עדים שראו השטר בידו מתחלה טורף מאז כיון שהוא לא מחל ודומה זה לשטר שאין בו זמן שטורף מעת שראו השטר בידו וקצת ראי' לזה מש"ס דע"ז שהבאתי לעיל דתלינן בכל מה דמצינן ולא לומר שהשטר הוא מאוחר משום שאין דרך המלוה למחול השעבוד ואכתי דלמא כתבו השטר ללוה בלא מלוה והוא ציוה לאחר הזמן והמלוה לא אשגח אח"כ בדבר אלא ש"מ דבכה"ג טורף שפיר מהיום משום דהשטר בשעה שנכתב קלא אית לי' והו"ל ללקוחות ליזהר רק כשידע המלוה מחל משא"כ כה"ג דלא מחל ונהו דהלוה לא נשתעבד הרי רוב הפוסקים ס"ל שעבודא דאורייתא ומלוה ע"פ גובה מן התורה מלקוחות רק מדרבנן משום דלית לי קלא והאי אית לי' קלא משעה שנכתב וליכא בהא תקנת הלקיחות כך הי' נ"ל לכאורה וא"כ שפיר יש ראי' לדברינו דאל"כ תקשה במאוחר בלי ידיעת המלוה כשיביא מלו' ראי' שראה השטר מתחלה יטרוף מן אז והלאה בגוונא דלא ראה ולא ידע האיחור כגון שהי' השטר ביד העדים שאמר שיזכה בו למלוה וכמבואר בסימן ל"ט וא"כ שעבודי מתחיל באמת מיום הכתיבה ואח"כ כשיזדמן שלא יהי' להלוה לפרוע לכל הבע"ח יעלים המלוה שנתאחר השטר ויסברו הב"ד שהם זמנים מתחלפים ויגבה שלא כדין ועוד שאפילו תימא דגם בנתאחר בלי ידיעת המלוה מ"מ אין השעבוד מתחיל עד שיגיע הזמן ובאמת באין בו זמן גופי' ג"כ במחלוקת שנוי' כמבואר באו"ת סימן מ"ג מ"מ אכתי תקשי באחרוהו שלא מדעת לוה ומלוה רק הסופר והעדים טעו ואיחרוהו דבכה"ג מבואר ג"כ בכ"מ דכשר וכה"ג ודאי כשנודע עפ"י עדים גובים מיום הכתיבה דהרי דעת שניהם המלוה והלוה הי' שיתחיל השעבוד מאז ואפ"ה כשר.

וראיה יותר מפורשת מההוא דר"פ גט פשוט מקושר שכתבו עדיו מתוכו כשר מפני שיכול לעשותו פשוט ואז יהי' מאוחר כדאמר התם בש"ס אהך מלתא גופי' משום דמקושר מלך שנה מונין לו ב' ואפ"ה מכשירינן לי' משום דמאוחר כשר והא ודאי כשיתברר עפ"י עדים שמתחלתו נעשה מקושר בכדי דלא ניחוש דלמא הוא עצמו עשאו מקושר אזי גובה משנה ראשונה ואל יטעך לשון התוס' שם בד"ה מקושר שכתבו עדיו כו' שכתבו שם דמקושר כי האי נדון כפשוט דאינהו לא מיירי אלא היכי דלא ידעינן אם כך נעשה מתחלה וכמבואר מדבריהם שם דבכה"ג מיירי יעו"ש. וע"כ דהכי הוא דהרי התוס' והרא"ש והר"ן כל הפוסקים ראשונים ואחרונים בענין גט מאוחר בפ"ב דגיטין יעו"ש בתוס' בסוגיא דנכתב ביום בד"ה ר"ל הביאו ראי' להכשיר גט מאוחר מהא דמכשרי' שיכול לעשותו פשוט ואז יהיה מאוחר שלא ידעו דמתחלתו מקושר היה עכ"ל מבואר בהדיא מהוכחתם ולשונם דכשיודעים שכך נעשה מתחלה גובה משנה ראשונה וא"כ כה"ג תקשי למה מכשרינן ליה הא אח"כ יעשנו פשוט ויגבה בו ב' חלקים. דומה לזה אמר שם בש"ס. השיב רבי לדברי ר"ח בן גמליאל דלמא פורע וכ' לי' שובר ואח"כ יעשנו פשוט ויאמר שהוא הלואה אחרת ומשני קסבר ר"ח בן גמליאל אין כותבין שובר יע"ש משא"כ לענין זה ודאי איכא ריעותא אע"כ דאפילו אם השערות ביום א' ג"כ הו"ל שני שעבודים גם הטעם שכתבתי לעיל דכיון דיכול למכור השטר לאחר במעמד שלשתן דיינינן ליה כאלו כבר מכר מטעם אי שתקת זה שייך בכל אופן.

וא"ת בטעמא דאי שתקת הא כללא הוא בכל דוכתא מה מכר לו ראשון לשני כל זכות שבא לידו וא"כ אפילו אם ימכור זה השט"ח לאחר לא יוכל לגבות חלק אחר כיון דזה בעצמו אינו יכול לגבות ז"א חדא כיון דהמלוה בידו הברירה כשיש בידו ב' שט"ח אפילו אי תימא דאינו יכול ליטול ב' חלקים משום דחשבינן לשניהם לשעבוד א' כיון שהם של אדם אחד וע"כ של המלוה בטל שיעמוד א' מאלו השנים מכל מקום הברירה ביד המלוה להחזיק באיזה שעבוד שירצה ולמ"ד דחולקים לפי ממון אם שט"ח א' גדול הי' גובה הגדול רק דבאמת אין נ"מ כיון דחולקים בשוה (וגם אם לפי ממון אזי לא תלי בשעבוד א' או בב' וק"ל) ועכ"פ מכח א' מאלו השנים בא לגבות א"כ שפיר מכר זכותו שבזה לשני ואז אחר שהשעבוד היה בא ליד האחר אזי השעבוד שנשאר בידו נשאר ג"כ דאין עתה שעבוד א' שיבטל אותו ותו דכיון דמעמד ג' או בממר"ם בסתם מכירה נתרוקן השעבוד למפרע מזה לזה לא מחשב כלל כמוכר אלא זה נכנס במקומו למפרע וכאלו לא הי' זה מלוה מעולם רק זה ולא שייך כלל בכה"ג לומר מה מכר דנהי שזה לקח ממנו מ"מ עתה לא מחמתו זוכה דזה נכנס לגמרי במקומו למפרע והם שני שעבודים של שני אנשים:

וראי' לזה מדברי הראב"ד בהשגות בפי"ט מה' מלוה ובפ"ז מה ערכין הט"ו והובא בש"ע סימן קי"ח סעיף א' בהגה"ה במה שפוסק שם הרמב"ם שאם כ' בע"ח ללוקח דין ודברים אין לי עליך ומכרה לאחר טורף מהשני והשיג הראב"ד חדא דמה מכר ראשון לשני כל זכות שבא לידו ועוד דאמר לי' אי שתקת ואי לא מהדרנא שטרא למרי' ע"ש והנה הא שנזכר בכ"מ מהדרנא שטרא. ודאי אין הכוונה דעי"ז יתבטל המכירה למפרע כאלו לא הי' מכירה כלל דהא קיי"ל מקבל מתנה שאמר אחר שבאה המתנה לידו מבוטלת כו' לא אמר כלום והוא דבר מבואר בכמה דוכתא שא"א שתתבטל המכירה למפרע אלא דה"ל עתה כמכירה חדשה ועיין בריש ב"ק ובתוס' ומפרשים וא"כ בשלמא בדין דסימן קי"ט וכן בסימן קמ"ח באבדה דרך שדהו בחד דאתי מכח ד' מצי למימר אי שתקת משום דכד מהדר שטרי' נהי שיהי' עתה מכירה חדשה יאבד זה הדרך מ"מ דהא הו"ל ד' דאתא מכח חד. דכה"ג ג"כ אין לו דרך וכן בההוא דסימן קי"ט ודאי דא"ש דאחר שימכור לו הזיבורית ויהא בנ"ח תו לא מצי למטריף מיני'. משא"כ בדינא דהראב"ד הנ"ל. ודאי קשיא מה מהני לי' כי מהדר שטרא למרי' כיון דהוי מכירה חדשה א"כ נימא מה מכר לו זה אלא כל זכות שיש לו וכיון שאצלו יכול הבע"ח לטרוף יכול גם אצל זה וכי תימא דאדרבא נימא איפכא הראשון מכר לשני זכותו ולא מצי טריף הא זהו הטענה ראשונה ומה הוסיף בשני'. ותו דהכ"מ אחר שישב הטענה ראשונה דלא אמרינן בזה מה מכר ראשון משום דיכול לומר לדידך עשיתי נחת ולא לזה יעו"ש ובלח"מ א"כ למה הוצרך לדחוק לענין טענה השני' לישבה הא בפשיטות א"ש דאפילו כי מהדר לא מהני מטעם מה מכר שני לראשון דבזה ליתא לסברת הכ"מ מה שסתר דלא אמרינן מה מכר ראשון לשני אע"כ צ"ל דל"א מה מכר ראשון כו' אלא מה שזה רוצה לזכות מכח המוכר בהא אמרינן איך יתן אדם מה שאין לו. משא"כ זכות שביד אדם מצד עצמו אע"ג דהדבר עצמו קנה מאחר ואותו האחר אין לו זה הזכות מ"מ כיון שהזכות שרוצה זה לזכות הוא מצד עצמו ל"א הכי מש"ה כי מהדר שטרא לא יוכל לטרוף מראשון כיון שיש לו זכות מצד עצמו שכ' לו דו"ד אין לי וממילא דכ"ש וק"ו בנ"ד דשעבוד שיש עתה ללוקח מזה השטר הוא מצד עצמו ואינו כלל מצד המוכר דהא נתרוקן למפרע שיעבודו של מוכר ונכנס זה במקומו אע"ג דבשט"ח קנה חזה מ"מ עיקר הזכות שרוצה לזכות עתה לא מכתו בא שהוא הנכנס תחתיו בשעבוד למפרע וזה ברור ואם לחשך אדם לומר דהא דאמרינן הדרא שטרא למרי' הכוונה שיתבטל המקח למפרע ואין ראי' משם הא ליתא דע"כ אין הכוונה רק שהוא יחזור וימכרנה לזה ולא שיתבטל למפרע וראי' מפורשת לזה ממ"ש הרא"ש בב"ק דאין להביא ראי' שבמסירת השטר יהי' נקנה קרקע יעו"ש מבואר כך בהדיא ועוד מבואר כך בהדיא ממ"ש התוס' שם דביתמי לא מצי למימר אי שתקת משום דהוי כיתומים שקנו קרקע אחר מיתת אביהן ולא דמי לגבו בחוב אביהן דבע"ח חוזר וגובה משום דאותה קרקע ע"י לתא דאבוהן בא להם משא"כ זה לא בא להם מכח לתא דאבוהן וכ"כ כל המפרשים ואם איתא דנתבטל המכירה גם ביתמי מצי למימר הכי דכיון דהמכירה נתבטלה הו"ל יורשים בקרקע זו וכן מבואר עוד בכמה הוכחות ואין להאריך יותר בענין הלז כי הוא דבר פשוט וכן בהאורים ותומים סימן קי"ט מבואר בהדיא כן יעו"ש היטב בדבריו:

ועתה יצאתי לידון בדבר החדש ולהביא ראי' לדברי הצ"צ דהא דמשנין מרצון הלוה לעשות משטר אחד שני שטרות היינו דוק' מזמן שני ולא מזמן ראשון כפירושו של הרב גבעת שאול והוא מסוגיא דערכין דף כ"ג ע"ב במשנה המקדיש נכסיו והיה עליו כתובת אשה ובע"ח אינן יכולין לגבות מההקדש בלא פדיון משום שלא יאמרו הקדש יוצא לחולין כו' אלא פודה בדבר מועט ואח"כ גובין ומייתי שם בש"ס דרשב"ג סבר דאם היה חובו יותר מהקדשו אינו יכול לזכות ולפדות דמסתמא לאו אדעתא דקרקע זו אוזפיה וקאמר ורבנן עד כמה וקאמר עד פלגא. אבל כל שהחוב יותר עפ"י שנים בקרקע ודאי לאו אדעתא דהכי אוזפי' כך פירש"י בלשון א' וכתב שהוא עיקר וכן פסק הרמב"ם בפ"ז מה' ערכין הלכה ט"ו יעו"ש. וכתב רש"י במשנה דמיירי שהגירושין קדמו להקדש באופן דליכא למיחש לקנוניא והיינו משום דאפסקא הלכתא דדוקא בשכ"מ אמרינן אין אדם עושה קנוניא על הקדש אבל בבריא חיישינן וכדאיתא בערכין בסוגיא הקודמת שם דידור הנאה שמא קנוניא עושים ומעתה קשיא טובא איך משנינן מרצון הלוה לעשות ב' שטרות ניחוש לקנוניא ואיכא ריעותא מזה דהיינו דניחוש דלמא זה הלוה הקדיש נכסיו ואין בהם שיעור פלגא מהחוב ולכן אין המלוה יכול לגבות ועת' עושין קנוניא שכשיבא לב"ד בשטר (הקטן) אז יגב' ע"י פדיון בדבר מועט כנ"ל ובבריא חיישי' לקנוני' וניהו דקי"ל כב"ה דיש שאלה בהקדש וא"כ יש לו מגו דאי בה"מ אהקדשו כבר הקשו התו' שם בסוגיא דידור הנאה אהא דקיי"ל בבריא חיישינן לקנוניא הא איכא מגו וכדאמר הש"ס שם דלד"ה א"צ לידור הנאה מטעם מגו ותירצו דבקנוניא זוטרתי לומר מנה לפלוני בידי חיישינן ולא אמרינן מגו דמתשל אבל קנוניא לגרש אשתו לא עביד כיון דאפשר בשאלה מ"מ אין לדמות מעשה זו שמרוצה להמלוה לומר להעדים שישנו שטרו ודאי דזה הוא מעשה זוטרתי ואף אם יהבינן דגוף העשי' הוא מעשה רבא מ"מ המלוה ודאי עושה כל טצדקי דאפשר בשביל שיגבה והלוה לא עביד רק דבורא בעלמא ומה עדיף דבור זה מדבור מנה לפלוני בידי ומכ"ש שהש"ך בסימן רנ"ה דחה חילוק זה ומכ"ש לשאר התירוצים שתירצו הקדמונים הובא שם בש"ך סק"י דאיירי בהקדש עד"ר דליתא בשאלה או שבא ליד גזבר דתו אין לו שאלה א"כ בכל כה"ג ניחוש הכי וקנונית עושים והרי נודע דכל שטר שיבא ריעותא ממנו אפילו בדרך רחוקה ונפלאה פסול ומכ"ש לכתוב לכתחלה דהרי לענין חשש שמא יכתוב בניסן ולא נתן עד תשרי דל"ח לי' רק בנפל ואתרע ואפ"ה פריך הש"ס אלא הא דתנן כותבין שטר כו' לכתחלה היכי כתבינן ניחוש שמא יכתוב כו' ר"ל דלכתחלה אית לן למיחש אפילו למה שבאמת אינו חשש וא"כ איך משנינן כאן מרצון הלוה לכתחלה כיון דאיכא הך חששא דקנוניא על נכסי הקדש:

אשר ע"כ מוכח כהצ"צ דמהיום הוא דמתירין לשנות ברצון הלוה ואזיל האי חששא דממ"נ אם כבר הקדיש ועתה עושה קנוניא יפסיד הכל דבע"ח שמאוחר להקדש אינו טורף כלום וכ"ת ניחוש שמא עושי' עתה בלי כוונת קנוניא כלל רק דניחא לי' למלוה וניחא ליה ללוה ואנן ניקום וניחוש דלמא יזדמן אח"כ שהלוה יקדיש נכסיו ויבא הפסד להקדש ז"א דמהיום יכול לעשות כמה שטרות למי שירצה ולשעבד עצמו מעכשיו ות"כ עתה כשמשנינן השטר וכותבין ב' שטרות וזמנן מהיום והרי הוא משעבד עצמו עתה אליו בב' שעבודים וא"כ אם יקדיש אח"כ בדין יגבה מהקדש ע"י פדיון דטעמא מאי אמרינן דאם החוב יתר על פלגא אינו גובה מהקדש משום דודאי לאו אדעתא דהכי אוזפי' וא"כ נהי דבפעם הראשון כשהלוה מאה לא אוזפי' אדעתא דקרקע זו מ"מ עתה שמשעבד הלוה נגדו א"ע בחמשים וחמשים והוא יכול מהיום להשתעבד למי שירצה אפילו בלי שום הלואה ממילא נהי דנימא דשעבוד חמשים אחרונים אינם אדעתא דקרקע זו מ"מ שעבוד של שטר הראשון ודאי הי' אדעתא דקרקע זו וכיון שההקדש יהי' אתר השעבודים האלו ממילא כדין יגבה מההקדש וא"ש.

ומהך מלתא גופי' יש להביא ראי' לענין גוף הנדון שלנו דנוטל ב' חלקים משום דכל שהם ב' שטרות אזי בכל שטר משתעבדי שעבוד אחר על קרקעותיו דאלת"ה אלא נימא כיון דהמלוה והלוה א' הם והלואה א' הוא לכן אעפ"י שחלק השטרות לא חלק השעבודים אלא השעבוד הוא על ק' בפעם א' וכאלו לא הי' רק שטר אחד א"כ הדרא קושיא לדוכתי דאפילו שכותבין לו מהיום מ"מ הכל הוא שעבוד א' גם מהיום על מנה בשלימות א"כ שעבו' זה ודאי לאו אדעתא דקרקע זו נעש' דהא הכל היא שעבו' של וינה בשלימו' וליכא עד פלגא ונמצא דמדינא אין לו לגבות מהקדש ע"י פדיון והוא לא יביא אח"כ לב"ד רק שטר א' ויגבה שלא כדין א"כ אפילו מהיום האיך משנין מרצון הלוה אע"כ דב' שטרות הם ב' שעבודים וא"כ בכל נ' נשתעבד בפ"ע וכיון שכותבי' הזמן מהיום הרי הוא נשתעבד מהיום בכל שטר בפ"ע ממילא שעבוד הראשון של חמשים אדעתא דהך קרקע הי' ולפ"ז מוכח דאפילו בהלואה א' השטר מחלק השעבודים חדא דכבר כתבתי דלא עדיף מה שנותן לו ב' שטרות בלי שום הלואה מאם נותן על הלואה ולמה אותו הלואה יגרע כחו של מלוה ותו דאטו כאן משתעבד נגדו בלי שום הלואה דהרי השטרות אלו כותב על סמך הלואה ראשונה מה לי אם ההלואה באותו יום או ביום אחר ואפ"ה אמרינן דע"י חילוק שטרות הם ב שעבודים כן נ"ל ראיה נכונה.

הנה זאת תורת העולה מכל דברינו לדינא דבכל גוונא מי שיש לו ב' שטרות נוטל ב' חלקים ועוד דין אחד יצא לנו מתוך תחלת דברינו בזה שתרצנו דברי הצ"צ ממה שהשיגו גבעת שאול וזה ממה דקשיא על הצ"צ במטלטלין וע"ש ממה שתרצנו דבריו בטוב ויצא לנו משם באם שינו בשטר מרצון הלוה מזמן הראשון כפי תירוץ הש"ך שכותבין בו דלא יטול רק חלק אחד וכן לתירוצו השני שתירץ דל"ח להאי חששת אבל מבואר דכל שנתברר אח"כ אינו נוטל ב' חלקים כיון שהם מהלואה א' כ"ז הוא דוקא לענין קרקעות שיש בה דין קדימה משא"כ במטלטלין דכל הבע"ח שוים ואין בהם דין קדימה ממילא באותו יום שמשנין השטר אם הי' רוצה ליתן מהיום שטר חדש יכול ליתן וגובה בו אח"כ ככל הבע"ח הקודמין לו א"כ אפילו הקדימו וכתבו מזמן הראשון לית לן בה דעכ"פ כדין גובה ב' חלקים ואף שהגאון בהאו"ת סימן ק"ד שהקשה על הצ"צ שאין תירוצו מועיל במטלטלין יעי"ש וכן הרב גבעת שאול במה שהקשה על הצ"צ לא נחתי בהך מלתא מ"מ הדבר אמת ברור ואי אפשר לזוז ממנו בשום אופן והנראה לפענ"ד כתבתי והשי"מ ה"ק כו':

תוכן העניינים

נאות דשא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה