אור ברסלב
נאות דשא שאלה יד

נאות דשא· רבי דוד שלמה אייבשיץ

שאלה יד

שאלה יג

נשאלתי תרנגולת שנשחטה ונמצאת שלא הי' לה מרה גם טעמוה וצלאו הכבד ולא הי' בה טעם מר ונטרפה ושאלו על שנשתמשו בבצים שלה כמה ימים וזה ארבעה או חמשה ימים קודם השחיטה לא נשתמשו מהבצים רק קודם לכן נשתמשו מה משפט הכלים ההם:

תשובה הנה זה לשון רמ"א בש"ע י"ד סי' פ"א ס"ב אבל ביתרת או שאר טריפות הבא מן הבטן מה שנעשה ממנה לעולם אסור ע"כ וכוונתו במ"ש או שאר טריפות ר"ל חסר אבר מאברים הפנימיים דדינו ג"כ כיתרת דדרכו לבוא מן הבטן ודבר זה מושג בסברא ומוכח ג"כ ממחלוקת הפוסקים שהובא בש"ע י"ד סי' נו"ן ע"ש. אך לא אאריך להביא ראיות לזה כי מבואר כך בהדיא בדרכי משה שם סימן פ"א אות ג' דחסרת דינו כיתרת יעו"ש. וכן הוא מבואר באו"ה של הר"ר יונה סי' מ"ט יעו"ש וכן הוא להדיא בתוס' דקידושין דף נ"ז ד"ה שחט ונמצא טריפה ע"ש וא"כ לכאורה בנ"ד אסירי' הבצים למפרע עד עולם ונאסרו הכלים דבודאי נוצרה כך בחסרון מרה:

איברא מה שיש לדון בזה לפי מ"ש הש"ך שם סק"ה דמה דלא מכשרינן ביתרת הגבינות שנעשו קודם יב"ח משום דאע"ג דטריפה אינה חייה יב"ח היינו בספק טריפה אבל לא בודאי טריפה וכיון דיתרת רגילה כך להיות נולדה מבטן אמה אין אנו מוציאין אותה מרגילתה מחמת דטריפה אינה חי' זה לא שייך כי אם בס' טריפה ע"כ. והש"ך בסי' נ"ז ס"ק מ"ח הסכים לדברי מהרש"ל דבמקום דאיכא פלוגתא בין הפוסקי' אי חזינן דחי יב"ח כשירה יעו"ש ולפ"ז לפמ"ש הב"י סי' מ"ב שכתב הסמ"ק בשם רש"י והרי"ף והרוקח והמרדכי והראבי"ה להכשיר חסרה המרה א"כ אם איתא שנוצרה כך בלי מרה הרי כשירה לגמרי מחמת שהטילה בצים דדין חסרה המרה כדין כל ספק טריפה כיון דאית בי' פלוגתא דרבוותא ואם נחוש להטריפה היינו שנאמר אע"פ שרוב חסרות נוצרת כך אולי זה לא כך נוצרה ואין לנו ראיה להכשירה א"כ עכ"פ הבנים כשרים ואפילו סמוך לשחיטה מסתברא להכשיר הבצים כפי המבואר שם בסי' פ"א בטריפות קרום של מות ודכוותייהו דמוקמינן אחזקה ואמרינן השתא הוא דנטרפה ה"נ בהא כיון דעיקר הטעם דמטריפין בחסרת ויתרת היינו משום דהרוב נעשין כך מבטן אמם ממילא בזה דאם נוצרה כך כשירה אף התרנגולת רק באנו לחוש למיעוטא שמא לא נוצרה כך וא"כ תו אמרינן השתא הוא דאיתרע ואף אם נאמר דאין דרך אבר שלם לחסור כך בזמן מועט עכ"פ אין לאסור רק עד ג' ימים קודם שחיטה כמו בהוגלד פי המכה המבואר שם דמחמת שאינו נעשה בזמן מועט אסרינן ג' ימים ה"נ בהא ואע"ג דאין להתיר בכאן מטעם ס"ס כמבואר שם בש"ע בטריפות דסירכא דנימא שמא אינה טריפה כלל ואת"ל טריפה שמא אח"כ נטרפה משום דכאן ליכא למימר כלל שמא אינה טריפה כלל וליכא אלא חדא ספיקא שמא אח"כ נטרפה אבל ליכא לעשות זאת לספק שמא אינה טריפה כלל אע"פ שיש פוסקים מכשירין חסרה המרה משום דהאוסרין הם רוב מנין והכריעו כך הב"י והד"מ ולא הובא כלל בש"ע דעת המכשירין ולכן אין לצרף זה ולעשות ממנו ס"ס מ"מ עכ"פ הטלת בצים מהני כיון דהוא עכ"פ פלוגתא דרבוותא ודעת המכשירין לא נידחת לגמרי הלא תראה בסי' מ"ב בט"ז שם ס"ק ב' בשם הד"מ מה שמקיל בטעימה לדידן מחמת כי רבו המכשירין בחסירה המרה וכן הש"ך שם ס"ק י' הביא בשם מהרש"ל דמקלינן בשפכי אהדדי מחמת שרבו המכשירין ב' מרות הרי דעכ"פ שמו זכר למו לדעת המכשירין וא"כ משמע דשהי' יב"ח או הטלת בצים מועיל להכשיר וא"כ יש להתיר הכלים בממ"נ כנ"ל דאם נוצרה כך אזי גם התרנגולת מותרת ואם אח"כ נחסרה המרה א"כ עכ"פ אין לאסור הבצים למפרע רק עד ג' ימים קודם השחיטה ולא יותר כנ"ל לכאורה לצדד להיתר

אלא שראיתי להרב בעל פרי מגדים בשפתי דעת סי' נ"ז ס"ק מ"ח נסתפק בפלוגתא דרבוותא שרוב אומרים טריפה ומיעוט מכשירין וראינו שחי יב"ח אי מהני מי נימא דמאי חזית דאזלת בתר רובא דאין חיות זיל בתר רוב המטריפין וע"כ מן המיעוט הוא א"כ אימא ממיעוטא דחיות או דילמא דא' מאלף יחי' ולמיעוטא דמיעוטא לא חיישינן עכ"ד (ועיין ביבמות דף ל"ז ע"א גבי רוב נשים לתשעה ילדן ע"ש שמבואר סברא זו) והדעת נוטה דלא מהני בכה"ג יב"ח מדברי הש"ך סי' פ"א סק"ה שהבאתי לעיל דאלת"ה אין מובן כלל מה שכתב שם כיון דיתרת רגילה להיות נולדה מבטן אמה אין אנו מוציאין אותו מרגילתה מחמת דטריפה אינה חיי' דזה לא שייך כי אם בספק טריפה והדבר קשה טובא דסוף סוף קודם יב"ח שאין אנו יודעין אם היתה אז טריפה ה"ל כספק טריפה ולמה לא יהי' הוכחה מה שחייתה יב"ח לומר דלא היתה טריפה א"ו משמע דכיון דרגילות להיות יתרת נולד מן הבטן והיינו דהרוב נולדין כך לכן לא מהני יב"ח דמנ"ל שהיא מן המיעוט שלא נולדה כך דילמא היא מן המיעוט שחיין יב"ח ומצאתי שכך פירש בשפתי דעת שם דברי הש"ך ע"ש ולא כמ"ש הרב הנ"ל דא' מן אלף יחי' והוי מיעוטא דמיעוטא והגס כי יש לדחות זאת בדוחק מ"מ בלא"ה מסתבר כך. ובהיות כן בנ"ד דהמטריפין חסרה מרה רובא נינהו נסתר התירא דידי דשפיר י"ל דנוצרה כך ואפ"ה טריפה ולא מהני יב"ח:

אמנם י"ל דבנ"ד שייך שפיר ההיתר הנ"ל דבשלמא דינו של הרב פרי מגדים א"ש כיון דבהמה זו ע"כ יצתה מכלל רוב והיא מכלל המיעוט ויש לפני' שני מיעוטי' או מיעוט החיות או מיעוט המכשירין א"כ הוי כאן ספק השקול משא"כ כאן בנ"ד שיש כאן שלשה מיעוטים דהיינו מיעוט חיות ומיעוט שאין נולדת כך ומיעוט המכשירין א"כ בשלמא התרנגולת טריפה באמת דלפני התרנגולת אין כאן רק אלו הב' מיעוטים מיעוט דחיות ומיעוט המכשירין והוי ספק השקול אבל לענין הבצים שהטילה יש עוד מיעוט להכשיר דהיינו שלא נוצרה כך ואולי ב' או ג' ימים קודם השחיטה נעשה זאת וא"כ הוי שני מיעוטים להכשיר ומיעוט א' להטריף דהיינו מיעוטא דחיות וא"כ הוי חמש רוב וכמו דמכשרינן כל ספק טריפה אם חי יב"ח משום דאזלינן בתר רובא ה"נ לענין בצים אלו שהם בודאי בכלל מיעוט ויש לפניהם שני מיעוטים להכשיר ומיעוט א' להטריף א"כ יש להכשיר מטעם דאזלי' בתר רובא דזה הוי ממש רוב וא"כ התרנגולת טריפה והבצים שקודם ג' ימים עכ"פ כשרים:

אולם כל זה אינו אלא לפי דעת הש"ך שהבאתי שכתב הטעם דמטרפינן ביתרת אפילו קודם יב"ח משום דבודאי טריפה אין מועיל יב"ח וכן משמע טעמא דמלתא בד"מ שם אות ג' וז"ל דהואיל והוא טריפות הבא מן הבטן כגון יתרת או חסרת לא סמכי' במה שחיתה יב"ח כמ"ש לעיל סי' נ"ז בשם הרשב"א עכ"ל ובסי' נ"ז אות י"ב לא כ' שם רק טעם זה דבודאי טריפה לא מהני יב"ח ע"ש וא"כ ודאי גם כאן כוונתו כך ואף שכתב דהואיל והוא טריפות הבא מן הבטן לא תימא דבהכי תלי הטעם מה שאין מועיל יב"ח אלה כוונתו כדברי הש"ך דלא תימא נהי דיב"ח אינו מועיל לודאי טריפה יועיל עכ"פ לראי' שלא הית' טריפה קודם יב"ח לז"א דהואיל והוא טריפות הבא מן הבטן ר"ל דרגילות הוא שיבא מן הבטן אין אנו מוציאין אותה מן הרוב ממילא לפ"ז טעם זה שייך שפיר ההיתר שכתבנו וכן לטעם השני שכתב הרשב"א שם דיתרת אע"ג דק"ל כנטול דמי מ"מ לא נאמר בו הכלל דטריפה אינה חיי ובש"ך הזכיר טעם זה בסי' נ"ז ס"ק מ"ח ע"ש ומשמע דדוקא ביתרת טריפה חי' אבל לח בחסרת אף שנולדה כך אפ"ה אינה חי' ממילא לפי טעם זה שייך ג"כ ההיתר שכתבנו אבל לפמש"כ עוד שם הרשב"א דטריפות מבטן חי' יחי' דמשמע דחסר מבטן ג"כ חי וכ"כ במבוא שערים שער פ"ד בשם או"ה של הר"ר יונה ז"ל שער מ"ט אות ג' יעו"ש והביא כ"ז הרב פרי מגדים בסי' נ"ז ס"ק מ"ח ממילא דלפ"ז אין מקום כלל להיתר אשר כתבנו הלא אזלי' בתר רובא שנוצרה כך חסרה מרה וא"כ כל הבצים אסורים למפרע וגם הכלים חסורים בנ"ד לפי דבריהם

אכן אחר שנדקדק נראה דאין סברא זו עיקר לדינא ורוב הפוסקי' ס"ל דעכ"פ חסר אפי' בא מן הבטן אינו חי' כאשר אבאר ראשונה הד"מ בסי' פ"א ובסי' נ"ז שהבאתי תחלה דס"ל דאין שום חילוק דכל טריפה אינו קי יב"ח כאשר ביארתי וכן מבואר בת"ח כלל ע"ב דין ג' בשם או"ה (והעתיק דבריו ש"ך סי' פ"א סק"ה) הרש"ל פ"ק דחולין סי' כ' ובאו"ש פסק דחף ביתרת שרגיל לבוא מן הבטן אם חי' יב"ח תלינן שנעשה אחר שנולדה וכ"פ מהרא"י בהגהת שע"ד סי' פ"ד הש"ך אף שחולק על רש"ל ומהרא"י בזה דלא תלינן שנעשה לאחר שנולד הינו מהטעם דרגילות לבוא מהבטן וכמו שביארתי לעיל דמאי חזית למיזל בתר רוב דאין חיות זיל בתר רוב הנולדת מהבטן אבל עכ"פ פסק בהדיא בסי' נ"ז ס"ק מ"ח דבספק יתרת מהני שהי' יב"ח הרי דגם יתרת אינו חי יב"ח וכ' שם דאפשר דגם הרשב"א הכי ס"ל ומהר"א שטיין בביאורי סמ"ג כ' כך ג"כ הובאו דברי' במבוא שערים סי' פ"ד יע"ש והרב בית הילל סי' נ"ז מבואר שם שתפס ג"כ כך להלכה הרב בכרתי ופלתי סי' נ"ט העלה לעיקר הדין דיתרת מבטן אינו חי ע"ש והביא שם ראי' ברורה דהתוס' ג"כ הכי ס"ל מדהקשו בההיא דילפי' מפרה דאזלי' בתר רובא דילמא הוא מטעם חזקה משום דהוא יותר מיב"ח וכן הקשו מעדים זוממי' דחובשין יב"ח ומאי קושי' דילמא אית בהו טריפות מבטן יעו"ש וגם הביא שם ראי' נכונה מהגמרא ותירוצו הוא דרך פלפול ע"ש וגם בס"ס ל' כ' שם היתר לאותן אווזות שיש להם נוצות עצם נברא ניקב מטעם שחי יב"ח ע"ש והגאון בעל צמח צדק בתשובה סי' ע"א מבואר שם בכל התשובה דס"ל כך להלכה דחסר מבטן אינו חי יע"ש ועל האופן אשר פירש שם דברי הרשב"א בתשובה סי' שפ"ג מוכח בהדיא דהרשב"א גופי' ס"ל דחסר מבטן אינו תי ולא אאריך בזה כי יאריך הענין אם אעתיק דברי הצ"צ שם וגם כי הדבר פשוט להמעיין בהשקפה ראשונה לכן סמכתי על המעיין ע"ש בתשובה הנ"ל ד"ה ואע"ג וכו' דמוכח להדיא דהרשב"א הכי ס"ל וא"כ ע"כ דמ"ש בסי' צ"ח דיתרת מבטן או חסר חי יב"ח אינו להלכה רק לרווחא דמילתא אמרו כי כן דרך בעלי תשובות כנודע. הגאון בתב"ש סימן ל' אם כי בראש דבריו שם בסק"ח התחיל לחוש לדברי הרשב"א אלו ושלא להכשיר בס' יתרת או חסר ע"י יב"ח מ"מ בסוף דברים שם הסכים דמהני יב"ח ע"ש והביא שם כן גם בשם הפר"ח והספר אינו לפני והרב מגדולי זמנינו זה הוא הרב פרמ"ג תפס כך לדינא בסי' נ"ז ובסי' פ"א ובכמה דוכתי יע"ש. הנה לפניך להקת נביאים מתנבאים דטריפות מבטן אינו חי יב"ח:

והנראה לי להביא ראיה לזה ראיה ברורה מהש"ס וכל הפוסקים והרשב"א גופי' דהכי היא עיין בנדה דף כ"ג ע"ב באשה שילדה ולד שושטו נקוב אמו טמאה לידה ופירש"י משום דס"ל טריפה חיי' ובתר הכי פליגי בגמרא בילדה ולד שחסר עד למעלה מארכובה אי טמאה לידה או לא וקאמר דפליגי בטריפה חיי' דמ"ד טריפה חי' ה"ל ולד ומ"ד טריפה אינה חי' לא ה"ל ולד יע"ש בכל הסוגיא הרי בבירור דמ"ד טריפה אינו חי' גם בנולד מבטן באותו טריפות אינו חיה (עיין בח"צ סי' ע"ז) וכתב הב"י בי"ד סימן קצ"ד דהרמב"ם לא הביא דושטו נקוב אמו טמאה משום דמ"ד הכי סבירא ליה טריפה חי' ואנן קי"ל דטריפה אינו חי' לזאת אמו טהורה מוכרח ג"כ כך. עוד הביא ב"י שם בשם הרשב"א בת"ה שכ' טעמא דרבא דושטו נקובה אמו טמאה וז"ל דאע"ג דזה ניקב מתחלת תולדתו וטריפה אינה חי' מ"מ ראוי הוא לבריית נשמה וראוי לחיות פחות מעט מיב"ח ע"כ הרי בהדיא דהרשב"א גופי' הכי ס"ל להלכתא ואני תמה מאד על או"ה של הר"ר יונה ומבוא שערים שרצו לתפוס דברי הרשב"א אלו להלכה דטריפות מבטן חי כיון שהוא ש"ס מפורשת דעכ"פ חסר מבטן אינו חי ואם שאפשר שלא ראו דברי התה"א הנ"ל כמו שכ' האחרונים כ"פ שהרבה מהראשונים לא היה לפניהם ס' תורת הבית הארוך אבל מ"מ מהש"ס מפורשת קשיא לי טובא איך עלה על דעתם היפך מדבר המבואר בש"ס בהדיא:

ובכדי דלא נשווי' טועים לאלו הגדולים נראה. ליתן מקום לדבריהם דהנה בהך פלוגתא שהבאתי דפליגי איזה גוף אטום שאין אמו טמאה לידה אי עד הארכיבה אי עד טבורו ומפרש דמ"ד ער הארכובה ס"ל טריפה אינה חי' ומ"ד עד עבורו ס"ל טריפה חי' רק עד טבורו ה"ל נבילה ותמה ב"י על הרמב"ם דכ' עד טבורו והרי הוא פסק דטריפה אינה חי' והניח בצ"ע. ולזאת יש לומר דהרמב"ם לא ניחא ליה למימר דפליגי אי טריפה חי' כיון דאנן קי"ל דאין טריפה חי' וגם כל כמה דאפשר למעט מחלוקת עדיף להכי מפרש הרמב"ם ז"ל דבהך טריפה שנולדה מהבטן הוא דפליגי אי טריפה חי' הו לא אבל כ"ע מודים דטריפה אינה חי' גם י"ל עוד דהיה לו ראיה להרמב"ם לפירוש הזה משום דקשיא לי' מה שהקשה בכרתי ופלתי סי' ל"ח דשמואל שם ס"ל בהמפלת ברי' שיש לה שני גבין ושני שדראות אמו טמאה לידה והא זה ודאי טריפה היא. ועל כרחך צריך לומר דשמואל ס"ל דטריפה חי' וא"כ קשיא בפרק אלו טריפות גבי האי שרקפא דספק דרוסות דאתא לקמי' דמר שמואל פריך ולשהינהו יב"ח ומאי קושיא והא שמואל ס"ל דטריפה חי' אלא ע"כ דשאני הכא משום שנולדה מהבטן ובההיא היא דפליגי אי חי' ופסק הרמב"ם לחומרא דטריפה כי הך שנולדה מהבטן חי' ומש"ה טמאה לידה וכ"ת ה"כ נשאר קושית הב"י למה לא הביא הרמב"ם דושטו נקוב אמו טמאה ומה שתירץ הב"י דהיינו משום דקי"ל טריפה אינה חי' ליתא לדברינו אלה דטריפה כי הך שנולדה חי'. וי"ל דהרמב"ם לשיטתי' דס"ל נקובת הושט הוי נבילה מחיים כמבואר ביו"ד סי' ל"ג ובנבילה ודאי דגם בנולד' מבטן אינה חי' כמבואר מהך מ"ד דס"ל עד טבורו דאע"ג דס"ל דטריפה חי' מ"מ בה"ג דהוי נבילה חינה חי' ומש"ה ס"ל להרמב"ם בושטו נקוב אינה טמאה לידה משא"כ במידי דהוי רק טריפה טמאה לידה דטריפות דנולדה מהבטן חי' הרי הראנו מקום לדברי המבוא שערים והחו"ה וא"ש:

הנה כ"ז כתבתי להליץ בעד אלו הגדולים אבל להלכה הדרנא לקמייתא דהרי בש"ס וכל הפוסקים האומרים סתם טריפה אינה חי' ולא נמצא שום רמז לחלק בין טריפה לטריפה בשום אחד מהקדמונים רק שהאו"ה ומ"ש נמשכו אחר דברי הרשב"א בתשובה סימן צ"ח שכ' חילוק זה ואנחנו זכיני לתוה"א שכ' בהדיא להיפך הרי אנו רואין שדבריו בסי' צ"ח בתשובה לא אמר אלא כדרך כותבי התשובה שכותב להוסיף טעם גם דבר שאינו עולה להלכה וא"כ נסתר היסוד נפל הבנין ובודאי אלו הוי חזי גדולים הללו דברי הרשב"א בתוה"א לא הוי כתבו הכי ואע"ג שהרב פרמ"ג בהקדמה נסתפק אם דברי הרשב"א בתשובה סותרים לדברי' שבתוה"א לאיזה מהם שומעין כי לה נודע היזה חיבר באחרונה עי"ש:

נ"ל ברור דאין ספק זה אמור הלא היכא שפוסק בתוה"א היפך ממה שפוסק בתשובה משא"כ בכה"ג שאין סתירה מהתה"א לגוף הדין כי אותו הדין שבתשובה אמת הוא דלא מהני יב"ח מהטעם הראשון דבודאי טריפה לא מהני ודרו יב"ח והטעם שהוסיף דטריפות מבטן חי כבר כתב הש"ך שכן דרך כותבי תשובות להוסיף לרווחה דמלתא טעמים שאינן להלכתא וא"כ אין כחן סתירה כלל פשיטא בתר תה"א אזלי' וזה פשוט בעיני:

ותו דמה שתירצתי דברי הגדולים הנ"ל להראות פנים לדבריהם ממה שפסק הרמב"ם עד טבורו ואמרנו דהיינו משום דס"ל דטריפה הנולד מן הבטן חי הא ליתא אחר העיון דא"כ קשיא מדוע בולד שיש לו שני שדראות לא פסק כשמואל דאמו טמאה לידה דאף על גב דכל יתר כנטול וטריפה מ"מ יכול לחיות וכ"ת דמשום דהוי כניטל השדרה ה"ל נבילה ומש"ה אינה טמאה לידה הא ליתא דכבר כתב הגאון בעל נודע ביהודה בחלק י"ד סימן ה' דלפי דברי הרשב"א הללו דיתרת חי רק דהלכה למשה מסיני דכל שאילו ינטל טריפה יתר נמי טריפה אף שמרבה כחול ימים ממילא אין זה רק לענין טריפה אבל נבילה לא הוי אפילו במידי שאם ינטל הוי נבילה דבשלמא הי יתרת דטריפה אינה חי' יב"ח ממילא ה"ה דיתרת דנבילה הינו חי כלל משה"כ להרשב"א דיתרת חי רק שהתורה אסרתו א"כ מהיכי תיתי שיטמא טומאת נבילות יע"ש ודברים ברורים הם וא"כ אם איתא דס"ל להרמב"ם דטריפות מבטן תי ח"כ גם בברי' שיש לה שני גבין וב' שדראות הוי לי' להרמב"ם לפסוק כשמואל דטמאה לידה וא"כ א"א לפרש כך בדעת הרמב"ם ותו דבגמרא גופי' ג"כ ה"א לפרש כך דא"כ קשה למ"ד עד טבורו משום דס"ל טריפה חי' אם איתא די"ל בנולדה מבטן ס"ל דחי ח"כ גם נבילה הנולדה מהבטן חי וא"כ עד טבורו ג"כ יהי' טמאה לידה מאחר דמחלקי' דנולדה מהבטן חי' רק שהתורה אוסרתו א"כ אין בו רק טריפות ולא נבילות וכדברי נוב"י אע"כ דפליגי בכל טריפה אי חי' או לא ומ"ד אינה חי' אין שום חילוק דגם נולדה מן הבטן אינה חי ומ"ד חי' מודה עכ"פ בנבילה דכיון דנבילה ודאי אינה חי' לכן גם בנולדה אינה חי' מש"ה עד טבורו אינה טמאה לידה וא"ש ומוכח עכ"פ בהדיא דטריפות מבטן נמי אינה חי' וגם זה היא ראיה ברורה מן הש"ס והנה יש לדבר על דברי הב"י מהא דסבירא לי' להרמב"ם דנקובת הושט נבילה גם על פירושו של תה"א יש לפלפל דא"כ למה קאמר הש"ס דפליגי אי טריפה חי' או לח משמע דלכ"ע אי טריפה אינה חי' אינה טמאה לידה והוא סותר לדברי רבא בושטו נקוב ויותר ה"ל לומר דכ"ע טריפה אינה חי' ופליגי בסברת רבא ומר אית לי' לרבא ומר לית לי' ולא רציתי לפלפל בזה כי אין זה מקומו לענין שאנו דנין בו:

ועכ"פ לענין דינא יצא לנו מדברינו הנ"ל מהגמ' ורש"י ותוס' ומהרא"י והב"י והד"מ והת"ח בשם או"ה ומן הרש"ל והש"ך ומוהר"א שטיין ובית הלל והכר"ופ והצ"צ והתבו"ש והפר"ח והפרמ"ג דטריפות מבטן אינו חי יב"ח והרשב"א גופי' בתה"א כ"כ בהדיא א"כ פשיטא דהכי עיקר לדינא וכיון שכן הדרינן לקמייתא למ"ש לעיל דכיון דבצים אלו ע"כ מהמיעוט הם ויש כאן ג' מיעוטים דהיינו מיעוט המכשירין חסרה מרה או מיעוט טריפות חיות הו מיעוט חסירות שאינן מבטן ושני מיעוטים הס להכשיר ומיעוט אחד להטריף א"כ הוי רוב להכשיר ומותרים אותן הבצים דקודם שלשה ימים עכ"פ:

איברא כשנעיין היטב ליתא להאי התירא דהנה ז"ל מוהרא"י ז"ל בהגהות שע"ד סי' פ"ד אבל בטריפות הבאין מן הבטן אסור הכל למפרע עד יב"ח אע"ג דכשחיתה יב"ח איגלי מילתא למפרע דלא בא הטריפות מן הבטן וא"כ נתיר עד ג' ימים כשאר טריפות מ"מ אין רגילות הוא לבוא טריפות כזה בזמן מועט כמ"ש בהג"א פ"ק דחולין בשם מהרי"ח דנוהגים לאסור בטריפות של סירכא עד ג' ימים משום דסירכא בפחות מג ימים לא נעשית ה"ה טריפות דכה"ג דאין נעשין בזמן מועט עכ"ל הנה שפסק דבטריפות הבא מן הבטן מותר קודם יב"ח ואפ"ה תוך יב"ח אסרינן אפי' קודם ג"י משום דכי היכא דידוע לנו בסירכא שלה נעשית סמוך לשחיטה ה"נ ידוע בחסרת ויתרת רק דבסירכות ידעינן מהגמרא שיעורו דעכ"פ בשלשה ימים נעשית מש"ה מתירין קודם ג"י משא"כ בחסרת ויתרת שאין ידוע לנו שיעורו בכמה הוא יכול להיות מחמירין בשיעור היותר גדול דהיינו יב"ח שזה השיעור היותר הפשר משום דקודם יב"ח בודאי לא נעשה ולפ"ז אע"ג דבמה שהתיר קודם יב"ח לא קיי"ל הכי מ"מ בסברא זו שהמציא דאפשר ביתרת אין נעשה בפחות מיב"ח לא נמצא חולק עלי' ואף שלא הובא זאת הסברא בש"ע ובאחרונים היינו משום דלה נ"מ מידי כיון דפסק דביתרת אסור אפי' קודם יב"ח ועכ"פ נ"מ בנ"ד דמיעוט חסירות שאינן מן בטן אינו מועיל להכשיר כלל דאע"ג שאינו מן בטן מ"מ עד יב"ח יש לאסור כל הבצים דדילמא אין טריפות כזה נעשה בפחות מיב"ח וכן מבוא' עוד סברו' מוהרא"י הנ"ל במבו' שערים שם בד"ה אבל במה שהבי' שם בשם מוהר"א שטיין ואף דהמ"ש חולק עלי' מ"מ בהך סבר' לא פליג עלי' התם ע"ש תראה כ"ז מבוא' כי אין להאריך (וע' יש"ש פ"ק דחולין סי"ך) ולכן נראה דבנ"ד נאסרו כל הבצים למפרע עד יב"ח מספק דאע"ג דאין להטיל עליהם שם ודאי טריפה כיון דבגמרא לא מצינו שום שיעור רק שלשה ימים ולא מצינו שיעור יותר ומוהרא"י מספקא לי' אולי ביתרת וחסרת יש שיעור יותר א"כ עכ"פ אינן ודאי טריפות ותו דבמוהרא"י גופי' לא כ' בהדיא רק ביתרת וח"כ אולי בחסרת אינו כך ותו דגם ביתרת לא נמצא סברא זו בשום אחד מהפוסקים קדמונים ואחרונים א"כ פשיטא דאין לחוסרן בתורת ודאי ועכ"פ גם להתירן אין בידינו ואסורים כולם בתורת ספק ומה גם בהצטרף לזה הרבה מהפוסקים המכשירין חסרה המרה כ"ש דאין לאוסרן בתורת ודאי ומ"מ בתורת ספק איסור עומדים כל הבצים למפרע ונ"מ טובא בין ודאי איסור לספק איסור לענין כמה דברים אין זה מקום להאריך:

אמת כי עלה בלבי להחזיק בהתירא דידי ולומר דהסתירה הנ"ל ליתא מאחר שבשום א' מהמחברים לא נמצא סברא ההוא רק שבאנו לחוש לדברי מוהרא"י שהמציא סברא זו והרי לדעת מוהרא"י בלאו הכי בנדון דידן שריא והוא דהרי בתחילת דברינו רציתי לומר דמאחר דחסר דרכו להיות מבטן וזו הטילה בצים ממילא יש מזה ראיה לשיטת המכשירין חסרה המרה וכשרה אף התרנגולת רק שאמרנו שם כיון דהמטריפין רובא נינהו מאי חזית דאזלית בתר מיעוט המכשירין נזיל בתר מיעוטא דחיות ועשינו סמוכות לסברא זו מהש"ך סי' פ"א דאוסר ביתרת אפי' קודם וב"ח והיינו כיון דרוב יתרת מן הבטן מאי חזית למיזל בתר מיעוט דאין נולדין מן הבטן זיל בתר מיעוט דחיות והשתא לפי שיטת מוהרא"י דמכשיר ביתרת מה שקודם יב"ח הנה לפניך דלא חייש מוהרא"י כלל למיעוטא דחיות וס"ל דהוי מיעוטא דמיעוטא לכן אזיל בתר אידך מיעוטא דאינן מן הבטן ממילא ה"נ בנ"ד לא אזלינן בתר מיעוטא דחיות אלא בתר מיעוטא דמכשירין וא"כ אף התרנגולת עצמה מותרת ודינו של מוהרא"י שאוסר ביתרת עד יב"ח אינו אמור רק בודאי טריפה דלית בי' שום מכשירין משא"כ בחסרה מרה ממילא כיון דלמוהרא"י בלא"ה שרי א"כ איך נעביד משיטתי' תברא להתירא דידן והרי עכ"פ לכ"ע שרי כך עלה בלבי לכאורה ולהתיר כל שלפני ג' ימים אלא דזה אינו נהי דמוהרא"י לא תפס כלל מיעוט דחיות מ"מ למיעוט דאין נולדין שפיר חיישינן וממילא גם למוהרא"י אסור כאן אף שהטילה בצים דמאי חזית דאזלת בתר מיעוט המכשירין זיל בתר מיעוט שלא נולדו כך ונטרפה מיד כשנטענה. כיון דטרפות כזה אין רגילות לבא בזמן מועט. וא"כ יפה סתרנו ההיתר שלנו ועכ"פ איכא מהנך מילי סייעתא למ"ש דא"א להטיל על בצים אלו שם ודאי טרפה דאפילו נאמר דמוהרא"י אמר זה דרך ודאי דטרפות כזה הוא דוקא נעשה דרך משל בי"א חדשים מ"מ אין הבצים רק ספק טרפה כיון דעכ"פ הם יצאו מגדר הרוב ובאו לכלל מיעוט או מיעוט המכשירין אומיעוט שאינן מבטן דאל"כ איך הטעינה בצים כיון דלרובא דחיות לא חייש מוהרא"י כלל וא"כ נהי דהך מיעוטא דאינן מבטן הוי הבצים ודאי טרפה מ"מ מאי חזית למיזל בחר הך מיעוטא זיל בתר מיעוטא דמכשירין דבשלמא אי הוי חייש מוהרא"י למיעוטא דחיות א"כ הו' תרי מיעוטא להטריף ולא נשאר להיתר רק מיעוטא דמכשירין וא"כ הוי רובא לאיסור משא"כ למוהרא"י דלא חייש למיעוטא דחיות א"כ הוי ספק השקול. ונתחזקו דברינו שאין הבצים דקודם ג' ימים רק ספק טרפה ומכ"ש שסברת מוהרא"י גופי' לא אמרה רק בדרך ספק ושלא נמצא בשום פוסק כאשר ביארתי לעיל אבל הבצים שתוך ג' ימים נ"ל שהם ודאי טרפה מאחר דשיעור ג' ימים נמצא בש"ס לענין סירכא פשיטא דהא לא גרע מסירכא ולא נעשה בפחות מג' ימים. ונהי דלמוהרא"י גם זה אינו אלא ספק טרפה כיון דלא חייש למיעוטא דחיות א"כ גם בבצים אלו יש ב' מיעוטים מיעוט המכשירין ומיעוט שאינן מן הבטן מ"מ בהא הרי לא קיי"ל כוותי' ואסרינן ביתרת קודם יב"ח משום דחיישינן למיעוטא דחיות וא"כ איכא תרי מיעוטי להטריף וחד מיעוט להכשיר ואזלינן בתר רובא להטריף והוי ודאי טרפה ואינם דומין לאותן שקודם ג' ימים:

והנה בגוף הסבר' הנ"ל שהמציא מוהרא"י אני נבוך קצת דרך משל ביתרת דאונא למה נטריף עד יב"ח מחמת דאמרינן שבודאי לא נעשה בפעם א' אלא דרכו לצמוח מעט מעט תינח אם היתרת גדול הרבה מטרפא דאסא אז אמרינן שזה קרוב ליב"ח כבר הית' כט"ד וצמחה מעט מעט משא"כ אם היתרת רק כט"ד מה מועיל שדרכו לצמוח מעט אדרבא מחמת זה ראוי להכשיר אפילו תוך ג' ימים דהא אתמול לא היתה כט"ד וכן אפילו בכל יתרת חבר דאין שיעור לגדלותו תינח אם היתרת גדול משא"כ אם היתרת קטן שאין קטן ממנו א"כ אדרבא מסתבר להכשירו דמסתמא עכשיו נעשה. דאל"כ הי' צומח יותר ובשלמא האוסרים אפילו קודם יב"ח שפיר משום דאמרינן דכל יתרת בא מן הבטן משא"כ על סברת מוהרא"י קשה כנ"ל וכי נתת דברך לשיעורין. ואפשר דס"ל למוהרא"י דיתרת שנמצא כט"ד הי' טרפה מיד כשהתחיל לצמוח. ויתרת שאינו כט"ד דכשר היינו כשאינו עתיד להתגדל יותר אבל כל שראינו שנעשה כט"ד אזי נטרפה מיד שבא אלי' כח היתרת והתחיל לצמוח והא דמכשירינן כשנמצא יתרת פחות מט"ד. ולא חיישינן שמא אם הי' חי הי' גדול יותר. עד כט"ד היינו משום דרוב הבהמות כשרות ואמרינן דאינו יתרת גמור ולעולם לא הי' עתיד להיות כט"ד וכן ביתרת שאר חברים וקטן שאין קטן ממנו י"ל כיון דיתרת אינו מטריף אא"כ יש לו צורת חותי האבר ודומה לו ממש ואין רגילות שיהי' דבר זה נעשה בפעם א' אלא מתחלה התחיל לצמוח ונעשה כחתיכת בשר קטנה ואח"כ מעט מעט נגמרת צורתו ואיגלי מלתא דמיד שהתחיל לצמוח הי' טרפה ואפ"ה כשמוצאין יתרת שאין בו צורת אבר ל"ח אולי אם הי עוד הי' חי' נעש צורת הבר משום דרוב בהמות כשרות כן נ"ל בדעת מוהרא"י וכן נמי י"ל לענין חסר חבר לפי מה שכתבנו עד עכשיו דגם בחסר ס"ל הכי למוהרא"י דרך משל באונא שחסרה ונעשית פחות מעט מט"ד איגלי מלתא שמיד כשהתחילה האונא להתקטן היתה טרפה ואכ"ה כשנמצאת אונא כשאינה רק כט"ד כשרה ול"ח שמא אם הי' חי לא הי' נשאר ממנה כלום משום דרוב בהמות כשרות וכך הוא דרך משל בניטל הכבד ונשאר מעט פחות מכזית איגלי מלתא דמיד כשהתחילה להתקטן היתה טרפה כיון שעתידה לינטל כולה דומה לזה כמה מיני טרפות בש"ס דמטריפין משום שסופו לנקוב וכה"ג ה"נ כיון דחזינן שעפ"י אותו החולי שעלה בבהמה זו ניטל כל הכבד מש"ה מיד כשבא אלי' אותו החולי היתה טרפה ואפ"ה כשיש בה כזית כבד תלי' שלא עלה בה חולי כזה שעתיד להתקלקל כל הכבד אלא ישאר עד זית משום דרוב בהמות אין בהן חולי כזה דמטרפה עבורה וכן הוא לענין חסר אבר שאין לו שיעור כמו בהנ"ד שהמרה אפי' אם נמצאת קטנה כשרה מ"מ כל שהתחיל להתקטן ילימוק עד שניטל כולה אגלי מלתא דגם בהתחלה הי' טרפה כנ"ל. אלא דק"ק לי מההיא דכתב הכלבו הובא בש"ע סי מ"ד דניטלה הכוליא אינה כשרה אא"כ ניטל ביד אבל ע"י חולי היא טרפה דמיד שהתחיל להתקטן נטרפה ושוב אינה חוזרת להכשירה הרי דלא דיינינן ע"ש סופו ולא אמרינן כיון דבהתחלת ההקטנה היה עתיד לינטל לגמרי יהיה כשר וסברא זו מוכרחת דאל"כ לא תמצא לעולם כוליא שהקטינה טרפה דהוי לן למימר דלמא אם היתה חיה היה ניטל לגמרי כי היכי דאמרינן בחסר בשאר אברים דכיון דרוב בהמות כשרות הם אין חולי זו עתידה לקלקל כל האבר ה"נ בהא נימא איפכא דמטעם רוב בהמות כשרות מסתמא ע"י חולי זה עתיד לינטל הכל א"ו משמע דלא דיינינן רק כאשר הוא עתה ממילא ה"ה דרך משל בחסרה מרה מה מועיל לנו הא דאמרינן דרגילות לינטל מעט מעט דאכתי נימא דאתמול היתה המרה קטנה מאוד ועדיין היתה כשרה:

ויש לפלפל בזה וע"ש בסימן מ"ד בט"ז וש"ך במה שפלפלו עם מהרש"ל אלא שאין כאן מקומו להאריך כי סוף דבר אני נבוך מאוד בסברת מוהרא"י ומ"מ אין בידינו לדחות מה שנמצא בהדיא בדברי מוהרא"י אף שלא נמצא בשום פוסק לכן בנ"ד אני מחליט דהבצים של קודם ג' הם ספק טרפה ומה שבתוך ג' ימים יש לדונם כודאי טרפה ועיין מה שאכתוב אי"ה לקמן בסימן קכ"ז וסימן קכ"ח:

הנה זהו מה שהעליתי לענין הבצים עצמן אם הי' לפנינו ואולם בנדון שאלתינו שהוא על הכלים מה דנשתמשו מאותן הבצים קודם ג' ימים. נראה לפענ"ד למצא להם היתר והוא מחמת דהוי ספק דרבנן כי הכלים עתה אינן בני יומן ואין בהם איסור להשתמש בהם רק מדרבנן אפ לו אי הוי ודאי איסור ממילא כיון שכבר העליתי דאין על הבצים שקודם ג' ימים רק איסור ספק הו"ל ספקא דרבנן ואע"ג שגוף הספק הוא באיסור דאורייתא רק ע"י גלגול נעשה דרבנן מ"מ כיון שלא נודע הספק עד שנעשה איסור דרבנן יש לדונו לספיקא דרבנן וכדברי המ"כ שבב"י סימן נ"ז ואף שהד"מ שם ובת"ח ובט"ז וש"ך סימן ק"י דחו דברי מ"כ הנ"ל הן לענין ספיקא דרבנן בלא נודע והן לענין ספק ה' בגופו וס"א בתערובת ולא נודע הספק עוד מ"מ הש"ך עצמו בדיני ס"ס שם כתב שבמקום ה"מ וס"ס יש להתיר בלא נודע. והרב המנחת יעקב בקו"נ הספקות שם כתב דאפילו שלא במקום הפסד יש להתיר נ"ל דיש לסמוך על המ"י להתיר בלא נודע אפילו בלי שום הפסד מאחר דגוף דין ספק א' בגופו וס"א בתערובת הרמב"ם והר"ת והרבה גאונים מתירין רק שר"י אסרו וכתבו הרשב"א וסייעתו שראוי לחוש לדברי ר"י אף שהעיקר כר"ת ואחרי העיון נ"ל אחרי נשיקות עפרן של כל האחרונים להוכיח דאפילו העומדים בשיטת הר"י. אין אוסרים רק בנודע אבל בלא נודע מודים כאשר אבאר אי"ה.

והנה כבר הארכתי קצת מזה בסימן הקודם ע"ש בד"ה שנית עד ד"ה ואין למצוא ע"ש. ולא אכפיל כאן אותן הדברים ק תורף דברינו שם בקצרה הוא מ"ש המנחת יעקב כי האחרונים ז' שפלפלו אם להחזיק דברי המ"כ שבב"י או לדחותו לא ראו שהם דברי מוהרא"י דאל"כ לא הוי דחי' ליה אך כתבתי שם דבפסקי מוהרא"י סימן קכ"ט מבואר דלא מהני לא נודע וכתבתי שם לפרש דברי פסקי מוהרא"י בדרך פלפול קצת ועולה מדבריו דבכל הקדמונים שהביאו דברי הר"י משמע באמת דדוקא בנודע רק שבשערי דורא משמע דאפילו לא נודע. לכן להלכה יש להחמיר כדבריו בחד בחד. זהו תורף דברינו שם יעו"ש:

ועתה אומר אני דאפילו סובר מוהרא"י בפסקיו להחמיר אפילו בלא נודע אין אנו אחראין כלל לדבריו כי כבר כתב היש"ש הובא בפמ"ג בהקדמה דהגהת שערי דורא חיבר מוהרא"י באחרונה. ולכן כיון שבהגהת ש"ד סימן פ"ד כתב בהדיא דדוקא בנודע א"כ חזר בו מדבריו שבפסקים. והדעת נוטה לזה שאחר שדקדק וראה שכל הקדמונים הכי ס"ל כאשר אבאר בראיות ברורות חזר בו וכיון שכן אומר בטח דיש להתיר בלא נודע אפילו בלי שום הפסד וכדברי המנחת יעקב ז"ל והמשאת בנימין:

ועתה אפרש דברי דיש לי ראיות ברורות דהר"י וסייעתו לא אסרו אלא בנודע וכדברי הב"י בשם מ"כ. והנה לשון שע"ד בסימן פ"ד על גבינות שנעשו מבהמה ונמצאת טריפה אחרי שכמה טריפות אנו מטריפין מספק משום חומרא בעלמא וא"כ הו"ל ס"ס דס' אם היא טריפה אם לא ואת"ל שהיא טריפה אימר לא נטרפה אלא תוך ג' ימים קודם שנשחטה ומותרי' הגבינות שקודם ג' ימים עכ"ד בקצרה. וכ' ע"ז מוהרא"י בהגה"ה שם וז"ל. וק' הא לעיל סימן מ"ה פסק ר"י בספק דרוסה שנתערבה דאין להתיר מטעם ס"ס ספיקא דאורייתא ונ"ל דשאני הכא דשני הספיקות באין כא'. אבל ר"י לעיל מיירי שנודע מתחלה שדרס הזאב קודם שנתערבה ובאותו פעם לא היה רק ספק א' ונעשה אותו הפעם הספק כודאי וכשנתערב אח"כ הוי כמו ודאי איסור שנתערב ועיי' בסוף כל או"ה ושם פירשתי יפה דין זה עכ"ל מוהרא"י. וכתב שם המבוא שערים שהוא ראה סוף כל או"ה שלו וכתוב שם דברי המ"כ שבב"י והב"י לא ידע מי הכותב ויע"ש ולהבינך דברים אלו היטב ארחיב הדבור קצת ולכאורה קשה מאחר שמהרא"י עצמו לעיל בהגהת שע"ד סימן מ"ה ביאר טעמו של ר"י מחמת שאין שני הספיקות מענין א' וגוף אחד רק אחד בגופו וא' בתערובת א"כ מה הקשה מלעיל לכאן דכאן אין אחד מהספקות ע"י תערובת וכן קשיא לכאורה במ"ש בסוף כל או"ה שהעתיק הב"י סימן נ"ז וכי פליג ר"י על התלמוד כו' והאיך מצינו בתלמוד ס"ס בכה"ג שהא' ע"י תערובת וח"כ מאחר שמהאר"י עצמו כבר ביאר בהגהת ש"ד סימן מ"ה דדברי ר"י אינם אלא דוקא בתערובת א"כ לא פליג כלל על התלמוד אלא דהענין הוא כך דבודאי מה ששני הספקות הן בגופו וא' בתערובת אין זה, מקלקל כלל הס"ס דכיון דקים לן דספק א' חיזר רחמנא שני הספקות לא אמר רחמנא מש"ה כל שיש בחתיכה זו ב' ספקות שריא רק דעיקר כוונת מוהרא"י בהגהת ש"ד סימן מ"ה במה שהסביר טעמו של ר"י לפי שאין הספיקות בגוף א' הכוונה כך הוא דנהי דב' ספקות לא אסר רחמנא היינו דוקא אותו דבר עצמו אשר יש עליו שני ספקות משא"כ ס"ס זה שהספק א' הוא על גוף א וספק השני על גוף אחר נהי דהחתיכה זו שאנו דנין עלי' מוטלת כשני ספקות מכל מקום א' מהספקות הוא על גוף אחר אם כן הוי בשני גופים שכל א' מוטל בספק א' וספק א' כבר אסרה תורה והבן כי זה פשוט ומש"ה ה"ה בכל כה"ג אף בלא שום תערובת כל שאין השני ספקות נופלים על גוף א' כמו ההוא דס' זינתה אינו ס"ס ומה"ט כתב האו"ה הובא בש"ך בדיני ס"ס אות ב'. דתרנגולת ספק טרפה שהטילה בצים ויש ספק אימת נגמרה אם קודם שאירע בה הספק טרפות או אח"כ הינו ס"ס כי זה דומה ג"כ לספק ח' בגופו וספק א' בתערובת דאין ב' הספקות על גוף אחד רק ספק א' על גוף התרנגולת הוא אולי כשרה וספיקא הוא ע"י הביצה לבדה אימת נגמרה ולא הוי ס"ס וכל זה פשוט ומבואר ועתה מבואר היטב דברי מוהרא"י שבהגה"ה סימן פ"ד הנ"ל שהקשה על הך דגבינות מן סרכא שהתיר השע"ד. מחמת ס"ס הא זה דומה לדינא דהר"י דאין ב' הספקות על גוף אחד דספק א' על הפרה שמא כשרה היא וספק שני על הגבינה. אולי נחלבה קודם שנטרפה והוא ממש דין דביצה שהזכרתי, מאו"ה וע"ז הוכרח לתרץ דס"ס שעל ב' גופים הוא דוקא בנודע ממילא כל גוף אוסר ספק שלו דספק א' רחמנא אסרה משא"כ כשלא נודע עד אח"כ א"כ נפלו תיכף על הגבינות שני ספיקות יחד ושני ספיקות לא אסרה תורה והוי כאלו הם כגוף א' כיון שעדיין לא חל שה איסור על הספק הראשון מחמת שלא נודע א"כ סוף סוף נופלים על הגבינות שני ספקות יחד ושני ספקות לא אסרה תורה והבן כי כל זה ברור ופשוט ובזה מובן ג"כ מ"ש בסוף כל או"ה וכי פליג על התלמוד כו' היינו נהי דבש"ס לא נמצא ספק א' בגופו וספק א' בתערובת מ"מ ס"ס כי האי נמצא כ"פ בש"ס שב' הספקות הם כב' גופים כאשר הביאו אחרונים הרבה ומהם בכתובות גבי אלמנת עיסה שיש שם ס"א באשה וס"א בולד וכדומה (ומיהו גם בפשיטות י"ל בזה כי באלמנת עיסה איתא שם גם ס"א בגופו וס"א בתערובת וכמו שהקשה הב"ש בריש אה"ע בשם הגאון מוה' הילמן ע"ש ודוק). מש"ה הקשה וכי פליג ר"י על התלמוד כו' ומתרץ ג"כ דהיינו דוקא בנודע כל זה הוא ברור ונכון:

ועתה אחרי הוצעה זו הנך רואה כי כל הפוסקים שהתירו הגבינות של סרכא מטעם ס"ס ע"כ ס"ל לחלק בין נודע ללא נודע והרי אתה רואה כי אפילו הפוסקים העומדים בשיטת ר"י לענין ספק א' בגופו וספק א' בתערובת התירו הגבינות מחמת הס"ס ראשונה השע"ד שבסימן מ"ה פסק כר"י לענין ספק א' בגופו וספק אחד בתערובת ואפ"ה התיר כאן מחמת ס"ס ועליו הקשה מוהרא"י הנ"ל והוכרח לחלוק זה וגם ר' ברוך בספר התרומה סימן ע"ו עומד בשיטת ר"י כמו שהובא בהגהת ש"ד וכמ"ש סימן מ"ה ואפ"ה הביא בשע"ד בשמו בסימן פ"ד להתיר הגבינות אך אין ספר התרומה לפני אולי מתיר בלא"ה בלי ס"ס כשיטת כל המתירין שהובא בטור יו"ד סימן פ"א וא"כ אין ראי' ממנו). גם הת"ו אף שבכל המקומות הביאו פלוגתא דר"י ור"ת לענין ספק א' בגופו ואפ"ה בפ"ק דחולין כתבו בפשיטות להתיר הגבינות בלי שום חולק מחמת ס"ס וע"כ טעמיהו משום דבלא נודע מודה ר"י וכן העור והש"ע בסימן פ"א שפסקו דבכל טרפות אסורים הגבינות אף קודם ג' ימים ולא מוקמינן הבהמה בחזקת כשרות ואפ"ה בסרכא מתירין הגבינות מטעם ס"ס אע"ג דבסימן נ"ז ובסימן ק"י פסקו כהר"י לענין ס"א בגופו וע"כ משום דבלא נודע מודה הר"י והמרדכי ריש פ' כל הבשר כתב וז"ל וספק ביצת טרפה הוי ספיקא דאורייתא ואפילו נתערבה באלף כולן אסורות עיין פ"ק דביצה עכ"ל ואפ"ה בפ' א"ט כתב דבטרפות סרכא שריין הגבינות מטעם ס"ס עיי"ש הרי לפניך אע"ג דבר"פ כל הבשר כותב רק שיטת ר"י אפ"ה מתיר כאן משום ס"ס וע"כ משום דבלא נודע מודה ר"י הרא"ש ז"ל בפ' ג"ה בסוגיא דבשר שנתעלם מן העין ע"ש שהביא דברי השאלתות מבואר שם דס"ל כר"י דספק דרוסה שנתערבה כולן אסורות. וכן מבואר שם בהדיא בקיצור פסקי הרא"ש ואפ"ה בפ"ק דחולין כתב להתיר הגבינות מסירכא מחמת ס"ס. סוף דבר כ"ז הוא ראיות ברורות דר"י וכל סייעתו המחמירין בספק א' בגופו דלא הוי ס"ס מודים הם בלא נודע דמהני וכדברי המ"כ שבב"י ובמחילה מכבוד האחרונים הרמ"א ושארית יוסף והט"ז והש"ך שדחו דברי המ"כ מי יתננו לרגלי אלו הגאונים ואעפ"כ תורה הוא. ודבר הנראה לעינים כי מחמת שלא ראו מקור דברים אלו בהגהת ש"ד סימן פ"ד ממוהרא"י לכן לא שמו על לב ולא אסקו אדעתייהו בדבר זה שהס"ס דגבינות הוא ג"כ ספק כזה ובודאי אי הוי חזו מקור הדברים בהגהת שע"ד סימן פ"ד דהקשה אהך ס"ס דגבינות ואין בזה תירוץ רק במה שלא נודע ודחי דהוי הדרי בהו והיו מחזיקים חילוק זה מכל הנך ראיות שהבאתי מהקדמונים שאין עליהם תשובה ויפה כתב המ"ב שאיתה הגה"ה הנמצא באו"ה לאסור אף בלא נודע אין להשגיח בה ולאי מר ברי' דרבינא חתום עלה.

ואחרי שהוכחני דדין ספק א' בגופו אינו רק בנודע לכל הדעות מוכח בבירור דס"ס ששני הספקות הם בגוף אחד שרי אף בנודע בנתיים דמאחר שמוהרא"י בהגה"ה שע"ד סימן פ"ד כתב בפשיטות דבלא נודע מהני ספק א' בגופו א"כ למה הוצרך בסימן מ"ה לבקש טעמים לדברי ר"י מחמת שהספקות בשני גופים א"ו דבגוף א' מהני אף בנודע וכדמסיק הט"ז בסימן ק"י והמ"ב וכן כל הקדמונים שכתבו טעמים לדברי ר"י וכבר הוכחתי דכולהו ס"ל דדברי ר"י אינם אלא בנודע. וא"כ למה הוצרכו לטעמים לדינו של ר"י אע"כ דבס"ס גמור מהני אף בנודע.

ובהא נדחה מה שסתר הש"ך בדיני ס"ס אות א' דברי המ"ב וכ' דמאו"ה גופי' משמע טובא זימנין דאפילו לא נודע לא מהני מדכתב הטעם דאין הב' ספקות מענין אחד ועוד דאינם מגוף אחד א"כ לשני הטעמים חלו ודאי אפילו לא נודע מ"מ אין הספקות מענין אחד או מגוף א עכ"ל הש"ך ביאור דבריו במ"ש א"כ לשני הטעמים האלו כו' הוא כי באמת האו"ה בעצמו שער מ"ט דין ב' בדין גבינות שנעשו מבהמה ונמצאת ס' טרפה דמותר מטעם ס"ס הקשה שם קושיות מוהרא"י מהך דר"י דס"א בגופו ותירץ שם ב' תירוצים תירוץ א' דכאן כיון שאין ספק אחד ע"י תערובת מהני תירוץ ב' דהתם דוקא בנודע אוסר ר"י והכא בלא נודע שרי ע"כ הרי דהאו"ה גופי' הביא סברא זו להכי כ' הש"ך דמ"מ עכ"פ לאלו הטעמים שכתב האו"ה מחמת שאין הספיקות בגוף אחד אין חילק בין נודע ללא נודע זהו כוונת הש"ך ולפמ"ש הה ליתא דמש"ה הוצרך או"ה לטעם דשני גופים אע"ג דמיירי דנודע משום דהיכי דהספקות בגוף אחד אפילו בנודע מהני אבל באמת היכ' דלא נודע הוי כאלו שני הספקות בגוף אחד וכדברי המנחת יעקב והוא מוכרח כמ"ש אי"ה אחר כך מיד.

ובאמת קשיא לי טובא על דברי או"ה אלו שבסי' מ"ט על תירוצו הראשון שתירץ דכיון דאין כאן ספק ע"י תערבות מהני וקשה מה יענה לההוא דביצה מס' טרפה שכתב בעצמו בשער ק"ו דלא מהני ס"ס כיון שהוא בשני גופים והרי זהו ממש כדין הגבינות ומ"ש הא מהא וע"כ מוכרחים אנו לחלק בין נודע ללא נודע. והנני רואה שבדברי האו"ה בשער ק"ו בדין הביצה שהעתיק הש"ך בדיני ס"ס אות ב' כתב שם דלא מהני הס"ס משום שהם מב' גופים וגם התרנגולת היתה בחזקת טרפות בשעה שהטילה בצים עכ"ד. וכתב שם הש"ך ע"ז כלומר ולא דמי לגבינות שנעשו מבהמה ואח"כ נמצאת טרפה דאמרי' דהשתא הוא דנטרפה דהתם לא היתה הבהמה בחזקת טרפות בשעה שנחלבה משא"כ הכא עכ"ד ופירושו של הש"ך תמוה דמה ענין להקשות מהך דהתם דמכשירינן מטעם העמד בהמה על חזקתה להכא דלא איירי רק בס"ס. וראיתי שכך הוקשה הכרו"פ אלא נ"ל ברור כמ"ש הכרו"פ דכוונתו להקשות למה בגבינות מסירכא מכשירינן מטעם ס"ס והכא לא מהני ס"ס והיינו הקושי' עצמה שהקשה בשער מ"ט אלא שהכרו"פ כ' שם דלפ"ז אינו מובן תירוצו של או"ה דמה בכך דהי' בחזקת טרפה בשעה שהטילה סוף סוף ספק איכא והו"ל ס"ס ע"ש והדבר פשוט אצלי דכוונת האו"ה בתירוצו הזה הוא התירוץ השני שתירץ האו"ה בשער מ"ט ור"ל דהכא הי' כבר התרנגולת בחזקת ספק טרפה בשעה שהטילה א"כ נודע הספק הראשון מש"ה לא מהני משא"כ בגבינות שהסירכא נמצאת אחר השחיטה ונודעו ב' הספקות ביחד כ"ז ברור בעיני ושוב ראיתי להגאון בעל מנחת יעקב בסוף כלל ע"ב ס"ק י"ח הביא קושיא זו ותירץ זה וציין שם לעיין בש"ך בדיני ס"ס אות ב' וכוונתו לכל מ"ש כי הש"ך הולך לשיטתו שבאות א' העלה דהאו"ה ס"ל דאין חילוק בין נודע ללא נודע לכן הוצרך לעשות כלומר והסיע פירוש או"ה לדרך אחר אבל הברור שכוונת או"ה כמ"ש.

ממילא הנך רואה דאע"ג דבכלל מ"ט כשהקשה על דין הגבינות מדין ס' דרוסה שנתערב תירץ ב' תירוצים מ"מ בכלל ק"ו בדיני הבצים דשם לא שייך תירוץ הראשון הוכרח באמת לכתוב התירוץ השני לחלק בין נודע ללא נודע הנה עכ"פ הוכחה ברורה דהאו"ה גופי' ס"ל דבלא נודע מהני ס"ס שבשני גופים ודלא ככל מה שהעלה הש"ך שם דאע"ג דבכלל מ"ט תירוץ שני תירוצים מ"מ ודאי תירוץ השני עיקר להלכה דלתירוץ הראשון הוי בבצים שפיר ס"ס והרי בכלל ק"ו כתב דלא מהני בבצים הס"ס והוא הלכה רווחת א"כ ע"כ דהתירוץ הראשון לא כתב רק דרך תירוץ ולא להלכה.

ויותר י"ל דשני התירוצים נאמרים להלכה והחילוק ביניהם בדרך זה דבאמת גם לתירוץ הראשון מיירי ההוא דספק דרוסה בנודע דוקא ואפ"ה הוצרך ליתן בו טעם דלא מהני מחמת שספק א' ע"י תערובת משום דס"ל דהיכא ששני הספיקות בגוף א' מהני אפילו בנודע ובתירוץ השני הוסיף דאין צריך בו שום טעם רק דאפילו היכי שהספקות בגוף א' ג"כ לא מהני בנודע אבל עכ"פ בלא נודע מהני אפילו בס"א בגופו אכן בפירוש הזה יש לפקפק מכמה טעמים בו ואין רצוני להאריך יותר ועכ"פ הוכחנו מהאו"ה גופי' תופס עיקר להלכה דתלוי בנודע דוקא ומעתה מאחר דמשמע מדברי כל הקדמונים או רובם שהעיקר לדינא כר"ת בס"א בגופו רק שחששו לדעת ר"י וכבר הוכחנו בבירור מכל העומדים בשיטת ר"י שהם מודים בלא נודע. וכהמ"כ שבב"י וכהמ"ב והמ"י וביררנו שהרמ"א ושארית יוסף וע"ז וש"ך מאחר שכל יסודם מהאו"ה ואלו הוי חזו שהאו"ה גופי כ' חילוק זה בסימן מ"ט. ושבב"י ק"ו ג"כ כיון לזה והוכחנו שהאו"ה ס"ל כך להלכה ושדברי המ"כ הם דברי גדולי האחרונים מוהרא"י וכ"ז נעלם מעיני כבודם ודאי אי הוה חזי לכל הא. לא היו חולקים כלל לכן פשיטא דיש להקל אפי' בלי הפסד בלא נודע ואחר שנתברר כ"ז ה"ה בספק דרבנן ע"י גלגול בלא נודע הספק מתחלה כי אלו שנים הם שוין כמבואר במ"כ שבב"י שהם דברי מוהרא"י וכ"כ הפמ"ג בשם מהר"י בן לב ע"ש בסימן ק"י בתחלת דיני ס"ס ואולם מחמת שהביא הפמ"ג שם בשם תשובה א' שחילק לומר דאפילו אם ספק א' בגופו מועיל בלא נודע מ"מ ספק דרבנן ע"י גלגול אין מועיל אפילו לא נודע לזאת עכ"פ במקום הפסד יש להקל גם בזה. וכן הסכים הפרי מגדים שם רק שהוא לא התיר רק במקום הפ"מ. ולפי מה שביארנו בע"ה דדין דלא נודע הוא מוסכם מכל הפוסקים לכן גם לענין ספקא דרבנן אומר לי לבי להתיר במקום הפסד קצת ובזה עלה בידינו בנדון שאלותנו מאחר שביארנו שהבצים עצמן אינן רק ס' טריפה והאיסור לא נודע עד שהכלים נעשו אינן בני יומן שהוא איסור דרבנן מותרים הכלים במקום הפסד קצת:

וראיתי להגאון בלבוש סימן נ"ו ובסימן ק"י. כתב בפשיטות בלי שום לשון מחלוקת דס' א' בגופו בלא נודע מועיל יע"ש. הרי שאע"פ שראה דברי הרמ"א לפניו שכתב להיפו' לא חש להו ולא כתבן אפילו דרך מחלוקת ואומר לי לבי שאין זאת רק שהשקיף הגאון ז"ל שאין חולק על דין זה דהאו"ה ג"כ הכי ס"ל ומוהרא"י שהי' סובר בפסקיו להיפוך חזר בו בהגהת שע"ד בראותו כי הדבר מוכרח מדין הגבינות דמיני' ראי' ברורה על התוס' והרא"ש והמרדכי ושע"ד והטור דכולהו הכי ס"ל וכמ"ש לעיל לכן סתם זאת בלבוש בלי שום מחלוקת והדין עמו וכנ"ל הרי לפניך היתר א' לענין שאלתינו על הכלים במקום הפסד קצת.

וזאת שנית נ"ל היתר גמור על הכלים אפילו בלי שום הפסד. מהדין שכתב הרמ"א בסימן ס"ו ע"ש בש"ך סק"י ובט"ז סק"ה ואותו הדין ומוסכם מכל האחרונים יע"ש באורך ותמצית דבריהם דאנן קיי"ל כהסוברים דם בצים דאורייתא ולכן כשיש ספק בביצה א שנמצא בה דם ולא ידעינן אם הי' במקום האוסרו הו"ל ספקא דאורייתא ואפ"ה כשנטרפו ג' בצים ונמצא דם על א' מהן ואין ידוע אם הי במקום האוסרו הו"ל ספקא דרבנן משום דמדאורייתא חד בתרי בטל ואע"ג דהוי ספק דרבנן ע"י גלגול מצרפינן דעת הפוסקים דדם ביצים דרבנן דלדידהו בלא"ה הוי ספקא דרבנן ושריא ואע"ג דלא קיי"ל כוותייהו מ"מ מאחר שנעשה ספק דרבנן ע"י גלגול מצרפין דעתם להקל זהו תמצית הדברים מעתה בנ"ד דהכלים נעשו ספק דרבנן ע"י גלגול אע"ג דלא מהני מ"מ מצרפינן דעת הפוסקים המכשירין לגמרי חסרה המרה אע"ג דלא קיי"ל כוותייהו והדברים ק"ו דהשתא ומה התם מצרפין דעת הפוסקים דם בצים דרבנן אע"ג דגם לדידהו איסורא דרבנן איהו איכא רק שניתר מכח הספק מכ"ש כאן דלאותן הפוסקים ליכא שום איסורא אפילו מדרבנן משום דחסרה המרה כשרה לגמרי כ"ש דאין מצרפין דעתם להתיר הכלים:

והנך רואה באותו הדין רסי' ס"ו מיירי אפי' שלא במקום הפסד דמה הפסד יש בג' בצים והש"ך שם אפילו בנתערבה בביצה אחת מתיר הרי בהדיא דספק דרבנן ע"י גלגול אם יש לצרף לזה עוד דעת פוסקים אף דלא קיי"ל כוותייהו מותר אפי' שלא במקום הפסד וא"כ כ"ש הוא בנ"ד וכנ"ל:

ודע דבהך דינא דבצים גופי' לכאורה בלא"ה יש להתיר משום ספקא דרבנן כיון דלא נודע הספק עד אחר התערובת רק דהש"ך והט"ז לטעמייהו אזלי דס"ל דלא הוי ספקא דרבנן אף בלא נודע לכן לא מצאו להתיר רק, ע"י צירוף דעת הפוסקים דדם בצים דרבנן ולדעתי מרומז ענין זה בט"ז סי' ק"י ס"ק י"ג שכתב וז"ל עמ"ש בסי' ס"ו כו' וראיתי ספר נדפס מחדש כו' ע"ש ומעולם תמהתי דהך וראיתי כו') אין לו שום שייכות באותו הס"ק רק בס"ק הקוד' ע"ש ובהיותי משוטט במחשבתי כעת בענין הזה ראיתי שדבריו סמוכים באמת וישר והוא שכתב דע"כ דרמ"א בסימן ס"ו ס"ל דע"י תערובת דם בצים דרבנן דאל"כ הא הו"ל ספקא דרבנן ע"י גלגול וע"י ספק וראיתי שהמ"ב מחלק בין נודע ללא נודע ולסברא זו א"ש בפשיטות דינו של הרמ"א בסימן ס"ו דהא התם לא נודע ואף דבלא"ה רמ"א כתב בהדיא דאין חילוק בין נודע מ"מ לענין גוף אותו הדין של הבצים בא לפלפל כן נ"ל ביאור דברי הט"ז ולפ"ז יש ראי' מדבריו דאי ס"א בגופו בלא נודע מהני ה"ה ספק דרבנן ע"י גלגול מהני בלא נודע וכתשובת מהר"י בן לב ולא כתשובת מהר"ם מרוטנבורג ודוק) אבל לפי מה שהעליתי להתיר בלא נודע א"צ לכל זה ולפ"ז ק"ק על המ"י בסימן ס"ב שכ' ג"כ כדברי הש"ך והרי לפי שיטתו לא הוצרך לדבריהם וי"ל דאע"ג דבס"א בגופו מתיר המ"י אפילו בלי שום הפסד מ"מ בסד"ר ע"י גלגול לא מלאו לבו להתיר זולתי במקום הפסד ולכן בדין הבצים שהתירו בלי שום הפסד הוצרך לטעמייהו דהט"ז והש"ך כן נ"ל בשיטת המ"י דס"ל לגמרי ככל אשר העליתי לעיל לדינא דבספק דרבנן ע"י גלגול צריך הפסד וא"ש.

אולם קשיא לי בדברי תשובת הרא"ש שהביא הטור סימן ס"ו והעתיק שם הב"י כל דברי התשובה שטרפו בצים בקערה ואח"כ נמצא דם על החלמון של א' וזרקו אותו החלמון והשיב שהכל אסור לפי שהחלבון שהוא דק מתערב ולפי שהיו טרופות אין ניכר אם הי' על החלבון או על החלמון ואסור מטעם ספקא דאורייתא עכ"ד וק' לפי מה שהוכחתי לעיל דהרא"ש ז"ל ס"ל בס"א בגופו לחלק בין נודע ללא נודע א"כ מדוע כתב דהו"ל ספקא דאורייתא ונהי דס"ל דדם בצים דאורייתא מ"מ הא נעשה ספקא דרבנן ע"י גלגול דהיינו ע"י תערובת ושרי בלא נודע וא"כ לכאורה איכא ראי' מתשובת הרא"ש הזו והטור שהביאה דיש חילוק דבס"א בגופו מהני בלא נודע ובסד"ר ע"י גלגול לא מהני אפילו בלא נודע וכסברת מהר"ם מרוטנבורג שהביא הפרי מגדים וא"כ לא נשאר לנו עוז להתיר סד"ר ע"י גלגול בלא נודע אפילו בהפ"מ ותמיהני על הרב פרי מגדים דדעתו להקל אף בהפסד מרובה עכ"פ ואיך לא שם לבו להרא"ש וטור וש"ע שם דעליהם שמנו כל הבנין דס"ל החילוק בנודע ובפרט הב"י שהוא הוא ראש המדברים בחילוק זה והביא בסימן נ"ז דברי המ"כ ואפ"ה פסק בסימן ס"ו דין זה של תשובת הרא"ש וא"כ מוכח דאינהו ס"ל דבסד"ר לא מהני לא נודע וכמהר"ם מרוטנבורג וא"כ אפילו בה"מ אין להקל.

אמת כי מהטור והמחבר לק"מ דהא כתב הד"מ שם אות ה' דהטור בכונה לא העתיק בדברי התשובה הטעם משום ספקא דאוריי' דבלא"ה ודאי איסור דרבנן איכא בי' דהא הרא"ש וטור אוסרים בנמצא על החלמון אפילו שלא. על הקשר כדברי הגאונים וא"כ אין שום קושיא בטור. וכן המחבר אוסר ג"כ בנמצא על חלמון ע"ש ולק"מ אבל עכ"פ הרא"ש שכתב בהדיא הטעם משום ספקא דאורייתא קשה כנ"ל ובאמת על הרא"ש גופי יש לתמוה למה הוצרך לאסור משום ספקא דאורייתא ולא אסר בפשיטות משום דאית בי' ודאי איסור דרבנן כיון דגם היא פוסק כהגאונים דאוסרים בכל החלמון והו"ל לאסור בסתמא וכדברי הטור דלא קראו כלל ספקא דרבנן והרב בת"ח סימן מ"ב הוקשה לו קושיא זו. וכתב דהרא"ש לא כתב זאת אלא לדעת התוס' שאינן פוסקים כהגאונים יעו"ש והוא דוחק גדול מאוד מאחר דלפי שיטתו לא הוצרך לזה.

אכן לבי אומר לי שבספרי תשובת הרא"ש נפל טעות. אלא לא כתב הרא"ש רק כפי שהעתיק הטור בשמו ולא כתב כלל דספקא דאורייתא לחומרא וסמך לדברי מצאתי באו"ה שער מ"ג דין ד' וז"ל בצים טרופות בקערה ונמצא דם ביניהם ואין ניכר באיזה מקום שהי' כתוב באגודה דהוי ספקא דרבנן ולקולא והכי נהגינן ואפילו ב' או ג' בצים זורק הדם והשאר מותר מיהו בביצה א' טרופה אין להקל. לר"ל דלא אמרינן בי ספקא דרבנן לקולא) אבל אם ניכר הדם עדיין שהוא במקום האוסר כ' בי"ד בשם הרא"ש כו' דצריך סמ"ך ע"ש הרי דהאו"ה הכריע באמת דע"י תערובת אמרינן ספקא דרבנן לקולא וליכא בי' איסור אלא אם ניכר עדיין שהוא במקום האוסרו הרי שכתב דין זה בשם הרא"ש משמע דהרא"ש בהכי מיירי והד"מ שם והת"ח כשהעתיק דברי או"ה אלו שינה הלשון בכוונה וכ' אבל אם ניכר הדם עדיין שהוא במקום האוסר נהיגין כהרא"ש עכ"ל ושינה זאת בכונה ור"ל נהיגין כהרא"ש ולא מטעמי' כי הרא"ש אוסר משום ספקא דאורייתא ולדידן מטעמא אחרינא אבל לשון האו"ה שלפנינו הוא כאשר העתקתי ויש לי הרבה לדבר בענין זה והנחתיו מפני יראת האריכות וגם כי אין בידינו לסמוך ע"ז ולומר שט"ס נפל בכל תשובת הרא"ש ובפרט שהב"י העתיק כך ופירש בו ע"ש וממילא שבהיות כן לכאורה מוכח מהרא"ש דס"ס דרבנן ע"י גלגול לא מהני לא נודע.

ומ"מ נ"ל לחלק ולומר דהרא"ש לא לא פליג על דינו של מוהרא"י שכתב בהדיא דהוי שפיר ספקא דרבנן ובההוא דהרא"ש שאני דמיד שנשברה הביצה כל שהטיפה בתוכה מיד נולד הספק אלא כי שגגה הוא שלא ראוהו ואינו חסר רק ראות העין ולא מהני מה שלא ראה דמ"מ מיד נולד הספק ואינו חסר כי אם ראות עיניו משא"כ בההוא כנדון דידן שלא הי' באפשרי להוידע הספק עד ששחטו התרנגולת ואז כבר הכלים אינן בני יומן הוי שפיר ספקא דרבנן והוא חילוק נכון בסברא למבין. ובחילוק זה אמרתי ליישב ג"כ מה דלכאורה קשיא אהך דינא דספיקא דרבנן ע"י גלגול מתשובת רשב"א סימן רי"ח שבי"ד סי' א' סעיף א' בהגה"ה בשוחט שנמצא שא"י הל' שחיטה אם לא נטל קבלה כל הכלים אסורין למפרע ע"ש ומשמע דאפי' אותם הכלים שכבר אינן בני יומן בעת שנודע שאין יודע ה' שחיטה וא"כ הו"ל ספקא דרבנן ע"י גלגול דהא בהך שוחט אין בו רק ספק אם ידע תחלה או לא ידע והספק לא נודע עד אח"כ ואפ"ה אסרינן הכלים ומתחלה עלה ברעיוני לתרץ ולומר דהרשב"א לשיטתיה אזיל כי הב"י בסימן פ"א הקשה על הרשב"א דאוסר הגבינות ככל הטרפות ולא מוקים בהמה בחזקת כשרות. ואכתי אמאי לא התיר הרשב"א בסירכא עכ"פ מטעם ס"ס ע"ש. ולכן נ"ל כי הרשב"א ס"ל באמת בס"ס בשני גופים לא מהני אפילו לא נודע מש"ה לא הוי בגבינות ס"ס. ומש"ה ס"ל כאן גמי להרשב"א לאסור הכלים אע"ג דהוי לא נודע וממילא דלדידן דקיי"ל בגבינות מסירכא דהוי ס"ס משום שלא נודע ה"ה בספקא דרבנן ע"י גלגול כשלא נודע כך עלה בדעתי מתחלה. ושוב חזרתי בי ונ"ל כפי החילוק שחלקתי תחלה. כי בהך דתשובת הרשב"א הנ"ל הו"ל שפיר נודע הספק מתחלה כי השוחט לפנינו ואינו יודע הלכות שחיטה רק שחסר ראות העין שלא שאלוהו עדיין ה' שחיטה ובפרט שהשוחט לא נטל קבלה ואין לו שום חזקת כשרות וא"כ בכל עת יש חיוב לבודקו והו"ל שפיר נודע הספק מתחלה מש"ה לא חשבינן ליה לספקא דרבנן כן נ"ל. וראיתי להמ"י בקונטרס הספקות ס"ק ל"ג וז"ל אבל אם האיסור מצד עצמו ס' איסור תורה ומצד א' כו' אין אומרים ספקא דרבנן לקולא ומשום ה"ט פסק בתשובת מוהר"י בן לב דספק איסור שנתבשל דהכלים אסורים אפילו אחר מעת לעת ולא חשבינן לספקא דרבנן. וכן משמע בתשובת הרשב"א סימן רי"ח הובא בש"ע סימן א' בסעיף א' בהגה"ה ודלא כמשמע מרשד"ם להתיר הכלים בכה"ג עכ"ד וכשתדקדק בדבריו תראה דאיהו מיירי בנודע דאלו בלא נודע איך כתב בשם מהר"י בן לב לאסור ואדרבא משמע מיניה היתר כדדייק הפרי מגדים כיון דהר"י בן לב תלי האי דינא בדין ס"א בגופו. וממילא כיון דהמ"י גופי' מתיר בס"א בגופו בלא נודע אפילו שלא במקום הפסד ה"ה בסד"ר ע"י גלגול אע"כ מיירי בנודע. וכן משמעות הלשון שכ' בספק איסור שנתבשל משמע דבעת הבישול היה ספק איסור ואפילו בכה"ג מתיר הרשד"ם ומהר"י בן לב אוסרו. וע"ז כתב המ"י שיש לו הוכחה מתשובת הרשב"א וע"כ כמ"ש דהך דרשב"א נמי הו"ל כנודע. דאל"כ איך הסכים דברי הרשב"א לדברי מהר"י בן לב והבן היטב:

ולכן זה אשר נ"ל לדינא בענין הזה. דהיכא דא"א הי' שיוודע הספק עד שנעשה אח"כ דרבנן וכגוונא דנ"ד שהבצים לא היו בשום פעם בחזקת ספק איסור. וא"א שיוודע ספיקן עד שנשחטה התרנגולת ונמצאת חסרה מרה ואז כבר הכלים אינם בני יומן יש לחשבו לספק דרבנן במקום הפסד קצת אבל בגוונא שהי' באפשרי שיוודע הספק קודם שנעשה דרבנן כגון בההוא דשוחט או כההוא דבצים טרופות שכבר הספק לפנינו ואינו מחוסר רק להביט אליו דבכה"ג אנו רואין דהרשב"א והרא"ש אוסרים בהדיא אף שיש בידינו להביא ג"כ ראיות משאר פוסקים להתיר גם בכה"ג מ"מ אין בידי להקל אפילו בה"מ ולכן לא אאריך להביא ראיות משאר פוסקים להתיר אפילו בכה"ג מאחר שאין בידי לסמוך עליהן לענין ס"א בגופו בלא נודע יש להתיר אפילו שלא במקום הפסד. כן נראה לי לדינא.

כלל העולה לענין שאלתינו דאותן הבצים אשר תוך ג' ימים אסורים בתורת ודאי ממילא גם הכלים אסורים אפילו אם כבר אינן בני יומן כשנשחטה התרנגולת ובצים שקודם ג"י אסורים מספק והכלים שנשתמשו בהן אם בעת שנמצאת חסרה המרה הכלים עדיין בני יומן אסורים לעולם ואם כבר אז אינן ב"י מותרין אפילו שלא במקום הפסד אך זהו בחסרה מרה דוקא מחמת שיש הרבה מכשירין בו וכאשר ביארתי כ"ז בדברינו באריכות בע"ה אבל בחסרת שאר אבר שהוא ודאי טריפה ואין בו מכשירין ישתנה הדין ולפי שאינו מענין שאלתינו איני מאריך בזה ועיין בכרו"פ סימן א' סעיף א' בהגה"ה מ"ש שם מעני הכלים שאינן בני יומן ודבריו אין מובנים לי ואין להאריך וספר הכה"ג שהביא אינו לפני יע"ש ועיין עוד בסימן שאח"ז מדינים אלו וה' יראני מתורתו נפלאות הנראה לפענ"ד כתבתי ה"ק וכו'.

תוכן העניינים

נאות דשא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה