מתנות כהונה על שיר השירים רבה· רבי יששכר בער
פרשה א · פרק ב
ישקני איכן נאמרה. השירה הזאת דכתיב בה ישקני כו'. וכך אמרו ישראל על הקב"ה והיכן אמרו לו כן:
השירים. קרי ביה השרים ובילקוט הגירסא באופן אחר:
הכי גרסי' תני משום רבי נתן:
שרים. משוררים:
בסיני כו'. ועל שמיעת הדברות נאמר כדלקמן:
ומייתי לה כו'. ומביא לו ראיה מפסוק זה:
ה"ג קרבנותיו רבנן אמרי כו':
כולהון כו'. כל הפסוקים הכתובים באותה פרשה של עורי צפון כולם מדברים בבית עולמים ומפרש ר' אחא מן פסוק אפריון וכל הכתוב אחריו עד סוף הפרשה מדבר בבית עולמים:
ה"ג ור' מאיר עבד יתהון כו'. פירוש פסוקים אלו מן אפריון ואילך עשה פתיחה לפרש' ויהי ביום כלות כו' ככתוב בספר במדבר רבה פ' י"ב:
ישרי עלינו כו'. זהו פירושו של ישקני מנשיקות כו'. וכן פירושו של ש"ה שיר הוא לשון שריית רוח הקדש:
שנשק לבניו. כלומר מי יתן ויראה לנו פנים שוחקות כמו שהראה להם בנתינת התורה. נושקו על פיו גרסי':
לאדקולאין כו'. לקמן בפסוק תורי זהב גרס אלקולאין והוא לשון ערבי ופי' הכל ביחד ועוד הוגד לי שהוא בלשון ערבי ענין אהבה ושמחה ובספר ילקוט ל"ג ליה וכן כל הלשונות הזרים דלקמן:
בן הדימא.לא נתפרש לי ואולי טעות סופר הוא וכן לקמן לא גרס ליה:
ה"ג ד"א פן תשכח וגו' ריב"ל אומר שני דברים שמעו ישראל מפי הקב"ה ורבנן אמרי כל הדברות שמעו ישראל מפי הקב"ה ר' יהושע בשם ר' לוי אמר טעמון כו'. ועיין לקמן:
אין מוקדם כו'. מיד אחר שני דבורים אמרו כן:
או אינו כו'. ומנ"ל לריב"ל שלא שמעו מפיו רק שני דיבורים דילמא ב' או ג' או ד' יותר:
תפיסו שטתיה כו'. שגם המה תפסו שיטתו וסוברים שלא שמעו מפיו רק שני דבורים:
אמרי כתיב תורה כו'. הרי שלא שמעו מפי הקב"ה רק שני דברות:
הוי ישקני מנשיקות פיהו. נשיקות לשון רבים ומיעוט רבים שנים:
רשב"י גרסי':
ועוקף. והיקף:
חנוקא כו'. כלו' איש חתום וחנוק שאינך יודע לדבר דברי טעם וסברא וכי סובר אתה לחנקני ולקפח אותי בתשובות הבל ודוגמתו בבראשית רבה פרשה ע"ח:
מיישב על ידו. מראה לו באצבע ומסביר לו איך יכתוב:
ולא כל הנשיקות. ומיעוט רבים שנים:
ה"ג טעמא דרבנן דכתיב אחרכל הדברות ויאמר כו'. וכדלעיל וכן הביאו בעקידה שער פ"ט ואע"ג דכל זה כתב כבר למעלה כאן הוא הגוף דמייתי ליה ממלת מנשיקות ולמעלה הביאו על פן תשכח הדברים דמשמע ליה לריב"ל שני דברים:
גניסים. מיוחסת:
כדאית. ראויה:
ושיחותיו כו'. שלא היה מדבר בפי' שרצונה לשמוע מפי המלך עצמו שגנאי הוא לו שלא האמינה לו ולפיכך גמגם בלשון תשובתו:
דומה. כמדומה לו:
בא אליך וגו'. בדברי עמך וגם בך דמשמע שלא ידבר עמהם רק אך במשה והוא יהיה מליץ בינותם:
כך תבעו. לשמוע מפי עצמך וא"ל כן משמיעין לתינוק מה שהוא רוצה לשמוע ולפיכך מיד כתיב לך אל העם וקדשתם וגו':
דנכית. שנשך והוא לשון הכאה ממש:
חבלא כו'. פי' אפילו חבל עקום שדומה לנחש מפחידו ומתיירא הוא ממנו:
נטלתי את שלי כו'. שלקה על ידיהם בצרעת:
מה אני עושה להם. כלומר איני אומר שלא ישמעו ממני עד שאשאל את פיהם:
רצוננו לראות כו'. ולא משום שאין אנו מאמינים לך:
את עבדך וגו'. גרסינן ופי' שלעולם הקב"ה עושה את שלו עד שלא נשאר פתחון פה לבעל הדין לחלוק:
פרוזביון. מליץ:
מיד חזרו גרסי':
נעקר יצר הרע כו'. שדרשו ז"ל לא יהיה בך אל זר איזהו אל זר שהוא בתוך גופו של אדם הוי אומר זה יצר הרע:
ה"ג בב"ר פרשה ט"ז אדם הראשון נצטוה על שש מצות וכאן ג"כ אינו מונה רק שש ושם פרשתיו בשם הירושלמי למה לא חשב ז' כמו שחשב בפרק ד' מיתות בסנהדרין:
חנכה. היה מחנך המילה לשמונה ימים שהוא היה הראשון הנימול לשמונה ימים:
אכל מצות. פי' על כל מצות כו':
ה"ג מחלק אפסניות וכ"מ בספר ישן והוא לשון יציאות מזונות ופרנסה כך פי' הערוך:
דוכסין כו'. מילי שלטונות הן:
איפסטלין. מיני מאכלים טובים ועיין מזה בש"ר פ' מ"א:
ה"ג ר"י ור' נחמיה ורבנן ר' נחמיה כו':
בית אב כו'. כמו בנין אב כלומר עיקרו ושרשו כן הוא וחבירו אמר כן הוא ואמר הקב"ה חשוקיהן ותשוקותיהן על ידי הם וכמו שאמרו רז"ל אע"ג שהללו מטהרין והללו מטמאין אלו ואלו דברי אלהים חיים:
שוקיותהון. לשון תשוקה וכן אמרו בב"ר פ' כ' ד' תשוקות הן תשוקת אשה על בעלה כו':
הבל יפצה פיהו. והכא כתיב מנשיקות פיהו ויליף פיהו מפיהו וכתיב הבל ודרשו לשון הבל פה:
ותמת שם מרים. ויליף שם שם מוימת שם משה כדאיתא בפרק ואלו מגלחין:
אלא שגנאי כו'. לומר פי ה' אצל אשה וכדאיתא התם:
מנושקות. לשון נשק כלומר ששפתותיו מזויינות לדבר בדברי תורה סוף שהכל כו':
ה"ג מתקיים לבעליו:
מה החרב שהיא כו'. ר"ל מה החרב הכתוב פה שכתוב בו פיפיות פי' שני פיות ועיין בילקוט:
בפה אחת כו'. פיפיות קא דריש פי חד פיות תרי:
גוזרין כו'. ויהיה פיפיות לגזור על העליונים ועל התחתונים:
ואחלל שרי קדש. כלומר כמו שנאמר ואחלל וגו' פסוק הוא בישעיה מ"ג:
משיק שני גבין. מדבק שני בורות יחד כדי שיהיה בשניהם שיעור מקוה:
כי טובים. תמן תנינן. בפרק שני דמסכת עבודת כוכבים:
ה"ג בדרך מפני מה כו':
ומהו שורפה גרסי':
חיה גמיעה לה. כלומר חיה גומעה אותה והכי גרסי' בגמרא:
הכי גרסינן א"ל אימא מפני שמעמידין אותה בעגלי עבודת כוכבים א"ל אם כן כו':
הכי גרסינן דודיך מיין או דודייך מיין אמר ליה אין כו'. פי' דודיך הוא לשון זכר דודייך הוא לשון נקבה:
לימד עליו. כלומר להוכיח עליו והכי גרסינן בגמרא:
שמניך. הוא ג"כ לשון זכר והכל סיפור אחד הוא ואם תאמר גם הוא קורא בו שמנייך לשון נקבה סיפיה דקרא על כן עלמות אהבוך לא שייך למימר לנקבה כן פירש"י בפרק אין מעמידין:
כבשים ללבושיך וגו' גרסי' וסיפיה דקרא ומחיר שדה עתודים:
כבשים כתיב. בשי"ן קרי ביה כבשים בלא שיבולת:
מכבש. כובש וסותם:
ונעשה ת"ח כו'. דייק מסיפיה דקרא ומחיר שדה עתודים שאם נעשו עתודים בעלי קרניים תהא מגלה להם התורה כעין שדה זו שהיא גלויה ומפורסמת לכל עין והכי גרס בירושלמי הגדילו ונעשו כעתודים גלי להם רזי תורה:
שימה. זו אוצר טמון וסמוי מן העין ודרש תשים בקריאתו בשיבולת לשון סימה:
כך הן דברי תורה. שאין אתה רשאי לגלותם אלא לבני אדם הגונים והכי גרסי' בירושלמי כך אין לך רשות לשקע את עצמך בדברי תורה אלא לבני אדם כשרים:
ה"ג בירושלמי ר' הונא א"ר חמא בר עוקבא מקשי כו':
להפליגו היה מבקש. ר' יהושע לר' ישמעאל היה לו להפליגו כו'. וישאלנו היאך הוא קורא תיבת ההכרעה למעלה או למטה:
ה"ג אם לא תטיב כו' ועי"ל בב"ר פרשה פ' כתבתי כל ההכרעות בשם הירושלמי:
ה"ג בירושלמי או כשמעם ויתעצבו א"ר אילא יש דברים שמשיקין אותם על הפה כד"א ישקני מנשיקות פיהו א"ר יצחק כתיב ואותי צוה אותי ואותי יש דברים שאמר לי ביני ובין עצמי ויש דברים שאמר לי לומר לכם:
שמשיקין אותם. שסוגרים עליהם את הפה שלא לגלותם כד"א ישקני מנשיקות פיהו ולפיכך הפליג אותו בפסוק זה והכי איתא בתלמודא דידן בהדיא:
כתיב ואותי. שהיה לו לכתוב אותי צוה וכתב ואותי לומר כו':
ביני לבין עצמי. שישארו רק בלבו של משה ולא יגלה אותם לישראל:
ה"ג כתוב אחד אומר כו'. ולא גרסי' כיצד וכן מוכח בפרק ז' דמסכת עירובין ובילקוט תהלים:
מקוה מים. שלא היה צריך לומר מים אלא לומר שכל אילו מעין ומקוה נקראו מים לענין הכשר זרעים דכתיב גבייהו וכי יותן מים וכדיליף להו כולהו בת"כ:
וחכך. דברי חכמים תורה שבעל פה הם כיין הטוב זו תורה שבכתב כד"א הביאני אל בית היין וכמו שפירש"י שם:
דודיך. אלו החכמים שנקראו דודים ורעים להקב"ה:
האומר אין תפלין כו'. אם זקן ממרא הורה כן פטור לפי שהכל יודעין שחייבין מדאורייתא כן פרש"י בפרק הנחנקים במשנה זו:
והטיתי לקרות. קריאת שמע שבית שמאי סברי שצריך לישב בשעת קריאת שמע ובית הלל סברי שקורא דרך הילוכו והלכה כב"ה כדאיתא בפ"ק דברכות:
את חמי כו'. הרי אתה רואה שאם כו':
ונבואה דכתיב גרסי':
יטיפון וגו' גרסי'. ור"ל דכתיב בסוף אטיף לך ליין ולשכר הרי שהנבואה נקראת יין וכאן כתיב כי טובים דודיך מיין וה"ג בירושלמי פ"ק דברכות ובפרק אין מעמידין ובפרק אלו הן הנחנקין דכתיב אל יעיפו יטיפון וכתיב אטיף לך ליין ולשכר בירושלמי ל"ג כאן וחמורים מד"ת רק וחמורים מדברי נביאים שהרי במקרא זה לא כתיב רק דברי נביאים:
תטיפו. כל לשון הטפה פירושו על הנבואה כן פי' שם הרד"ק:
ה"ג ששלח שני פלמנטרין. ופי' הערוך שלוחים:
כתב להם. לבני המדינה:
וסמנטרין. פי' הערוך מצנפת:
בקרבך נביא וגו' גרסי':
יורוך. שהכל תלוי בהם ובדעתם:
אשר תאמר. לשון נסתר לנקבה ושב אל התורה:
שמע להם. כלומר זה אין צריך לומר אלא אפילו אם יאמרו לך על הימין שהוא שמאל וכו':
בלחי וגו' גרסי'. וסיפיה דקרא וישת ותשב רוחו:
ה"ג אמרות ה' אמרות טהורות:
צרופה. פי' טהורה ומזוקקת כד"א מצרף ומטהר:
ערותו. הגומא שבלעדי המים נשארת חסרה וריקה:
לים מכסים. הקרקע התחתונה נקראת ים כן פי' הרד"ק ובעל שערי אורה בספירת הים:
עיף בה. יגע בתורה תמיד כדאמרינן ואתה עיף ויגע:
בירור. בפחות ותפל והוא כלי חרס וכמו שהשיב ר' עקיבא לבת קיסר:
כך דברי תורה כו'. צריך שהגדול לא יתבייש לומר לקטן למדני כו':
ה"ג לומר לקטן למדני כו':
מתבלע. נבלע ומת בהם:
ולהורות. כמו שדרשו חז"ל רבים חללים הפילה זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה:
ומחמצין בקנקן גרסינן:
ומתיישן. נעשה ישן:
היין ניכר בגוף. שפניו וכל גופו יתאדם שנאמר אל תרא יין כי יתאדם:
ומרמזין לאחרים. לאמר זהו ת"ח:
רע לראש. כששותה יותר מדאי כמו שאמרו חז"ל רובו קשה ומיעוטו יפה:
שנא' נר לרגלי וגו'. מכלל שכל גופו בבריאתו שאם לא כן אין רגלים עומדות במישור וכמשל המושלים לא יכשלו הרגלים כ"א לאשמת העינים וסתם נר היא מן השמן ובילקוט ישעיה בשם ספרי גרס שנאמר לריח שמניך טובים:
קצרים. פסולת ודבר מאוס שנפשו של אדם קצה בו כד"א ותקצר נפשו בעמל ישראל:
תפל. בלי מלח ואין בו רק המתיקות הגמור וטבעו קר מאד:
כשמעורבים כו'. שהדבש טבעו חם והחלב טבעו קר ושניהם כאחד טובים ושוים לגוף:
ה"ג בספר ישן אלו האבות מיין אלו הנשיאים ד"א וכו'. עד הנסכים אמר ר' חנינא וכו':
מה הקרבנות חביבין. כלו' אלו היה יודע שהקרבנות חביבין:
לאותו מעשה. של עגל:
שנא' זכור לאברהם. ונקראו האבות דודים כמו שנא' מה לידידי בביתי שדרשוהו חז"ל על אברהם וכן כרם היה לידידי: