מתא דירושלים· רבי משה ליב ליטש-רוזנבוים
מסכת שקלים · כל הרוקין פרק ח
הלכה א
סכין וכו', עיי' מ"ש בסוגיא דבן תימא בפסחים דף ע':
ע"ב מריצה שמריצה אבן, עיי' בש"ק דתמה על הרמב"ם ורב המגיד ולפענ"ד שהמה היו גורסים שמריצה את האבר בבית הקברות כנ"ל:
חוץ מסל ומגריפה ומעריצה וכו', עיי' בברטנורא כלי שרוצצין בה עצמות ותמי' זה הוי בזיון לעצמות המת והוא כנגד הירושלמי פה דאמר מ"ד ועריבה שמריצה האבן לבית הקברות, ונ"ל דהרמב"ם ס"ל דרוצצין בו עצמות נפלים הנשלכי' לבור עיי' פסחי' דף ט' וס"ל כיון דלא טעון קבורה ה"ה דמותר לרצות עצמות הנפלים ועיי' במ"א סי' תרכ"ו וי"ל ס"ל דגם בעצמות נפלים אסור לנהוג בזיון ושאני בור דשם הוא קבורתן, א"כ י"ל דמ"ש הרמב"ם שרוצצין בו עצמות היינו עצמות עכו"ם שמתו בירושלים דהרי באו לירושלים ג"כ עכו"ם כמו שדרשו רז"ל על קרא עמים הר יקראו עיי' מס' מגילה וכשמת עכו"ם בירושלים היו קוברים אותו חוץ לירושלים במקום מיוחד וכשנתעכל הבשר היו לוקטין העצמות ומשברין אותן ונותנין לגומא וס"ל דגוי מטמא במגע ודלא כספר יראים, אבל וודאי עצמות ישראל אין לשברן ולנהוג בהם בזיון:
תני הסכין קשורה לה, עיי' מ"ש בסוגיא דב"ת, ועיי' בירושלמי לעיל פ' ז' ה' ב' אם היו מחרוזות ויש לפרש שהי' חזור אבריה בחתיכות ודו"ק:
הלכה ב
מתני' רשב"ג אומר וכו', ארכה ע' ורחבה כ' ושלש מאות כהנים טובלין אותה, ומסיק בירושלמי פה דגוזמא, ושמעתי בשם הגאון מו"ה אלי' ווילנא בהיות דאמות הכלים בת ה' טפחים אליבא דר"י לעיל פ' וי"ו ה' א' ופרוכת כלי הוי וא"כ כשנמדד ארכו ורחבו הוא ק"כ אמה והם לפ"ז שש מאות טפחים ושיעור אחיזה של אדם הוא טפח א"כ כל כהן האוחז בב' ידיו הוי ב' טפחים לכל כהן וא"כ מעילא הוי ג' מאות כהנים ודפח"ח, אמנם בסוף פ' ד' דעירובין גבי הא דאמר ר"ש אפי' ט"ו אמות יכנס שאין המשוחות ממצין את העידות מבואר דשיעור אחיזה הוי טפח וחצי אצבע, אמנם בחידושי במקום אחר הארכתי בשיעור זה ואין כאן מקומו:
ארי מכאן ונשר מכאן והיה המשכן מעין המרכבת שלמעלה דיש בה שור נשר אריה אדם וע"י שחטאו בעגל נתהפך שור לכרוב, ומשו"ה היו על הכפורת ב' כרובים ומבחוץ על הפרוכת ארי' נשר:
הלכה ד
דף ל' מתני' אבני תמיד וכו' במזרח עיי' תוס' יו"ט דכן גריס רש"י בסוכה דף נ"ד ע"ב וכ' הטעם שיהיה היכר שלא יקדימו מוספין להם, ונלפענ"ד דמה"ט תצד המזרחי כי המזרח הוא קדים שהעה קודמים וזמן התמיד הוא תיכף בהאיר המזרח, אמנם המפורש ביומא גריס אברי תמיד נתנו מחצי כבש ולמטה במערב ומפרש הטעם יען שהמערכם למזרח והכבש הוא באמצע המזבח א"כ המזבח משוך ממנו למזרח ח' אמות והי' צריך להניחם לצד מערבי לפנות מקום הליכתו, וצ"ל לדבריו דבאברי מוספים כיון דלא הוי בכל יום אין חוששין כשידחוק בהליכתו ומעליהו משא"כ בתמיד שבכל יום ב' פעמים, וצ"ע ביום שיש בו מוסף ואברי מוסף לצד מזרח נראה כמעביר על המצות, וי"ל:
מוספי שבת מוספי ר"ח, עיי' בש"ק הא משנה שלימה היא בר"פ כל התדיר דמוספי שבת קודמים ולפענ"ד נראה דבעי דירושלמי היא לדחות היכא דלית לקנות כ"א או מוספי שבת או ר"ח דלמא בכה"ג ר"ח קודם משום דאית ביה ג"כ חטאת דדמם קודם לעולה כדאיתא במשנה דכל המקודש שם, ורצה ליליף משיר דשיר של ר"ח קודם וע"כ משום דלפעמים של ר"ח בכה"ג משו"ה אקדמה לשיר של ר"ח דאי לא בשום פעם ר"ח קודם לא אקדמי' לשירו כנ"ל ודו"ק:
ראיתי בספר שלום ירושלים דמביא אסתפקתא בשם ספר חקרי לב אם הפריש אדם שקלים להרבה שנים אי יצא ידי חובתו לכל השנים, או דלמא שאין עולים לו אלא לשנה אחת עכ"ל ולכאורה צ"ע כוונתו במאי איירי אי בנותנן כולם בפעם אחת ללשכה, פשיטא דלא יצא כ"א באותו שנה כי הלא לוקחים רק קרבנות דהאי שתא ואידך נופל לשירים ורק לחומות העיר ושאר צרכי עיר באם, ואי דאיירי בהפרישן בביתו כדי ליתן מהם בכל שנה מחצית השקל א"כ אמאי לא יצא בכל שנה ושנה דומי' דאין פוחתין מששה טלאים בלשכה ולוקחים בכל יום שניים, ונ"ל דאסתפקתא שלו היתה כיון דקיי"ל תורמין על הגבוי ועל העתיד לגבות א"כ אולי בכה"ג ג"כ תורמין עליו על מה שנתן כבר ולא דמי להא דתנן נמצאו או שהחזירו הגנבים אלו ואלו שקלים ואינם עולים להם לשנה הבאה דשאני התם דרק להאי שתא אקדשי' ולא אהנה משא"כ היכא דהפריש והתנה שיהיה יוצא בו לשנה הבאה י"ל דבכה"ג הו"ל בכלל תורמין על הגבוי ועתיד לגבות, גם אין להביא ראי' מהא דמכנס מעות ואמר הרי אלו לשקלי דקיימ"ל דמותרן חולין ואמאי נימא דכנסן לב' שנים לתנם בפעם אחת י"ל דשאני התם דכנסן סתם ולא פי' משא"כ בכה"ג דפי' ודו"ק:
ואולי יש לפשוט מהא דאמר הירושלמי ט' ב' ה"ג רב ביבי במאי פליגי במכנס פרוטות אבל באומר אלו לשקלי כ"ע מודה שהמותר חולין, ועיי' במהר"א הואיל ואין כאן טעות לב"ש יעי"ש, וקשה אף דלא הוי טעות נימא דלב' שנים נדר בבת אחת, אלא וודאי דאסור לעשות כן כנ"ל:
הלכה ח
המקדיש שקלי' ובכורי', עיי' בברטנורא דתמה על פי' הרמב"ם ובתוס' יו"ט ובתוס' חדשים דעתו לומר דר"ש ס"ל דבכורים אינו חייב באחריות ופליג על משנה ט' דבכורים דחייב באחריותם, ולפענ"ד זה אינו דא"כ איך פסק הרמב"ם בפ' וי"ו בעירוכין כר"ש הא הרמב"ם פסק דבבכורים חייב באחריות, ועוד הרי מתני' דבכורים הנ"ל מוקי בירושלמי כר"ש דאמר שניים אינו מוסיף עליו חומש הרי דלר"ש חייב באחריותן וצ"ע:
ע"ב בעי קומי ר' יוסי הכא את אמר קדשו והכא את אמר לו קדשו, עיי' פי' מהר"א וק"ע, ותמה נכדי הבחו' החרוץ המופלג מ' יהודה גראסמאן נ"י לשיטת הרמב"ם בפ"ו מפ' עו" דפי' המקדיש לבדק הבית קשה מאי מקשה הירושלמי דא"א לפרש לא כמהר"א ולא כק"ע דבמתני' איירי בהקדיש לב"ה ובברייתא מיירי במקדיש רביעית הכסף בזה"ז ותירץ וז"ל דבאמת מי הכריח לרמב"ם לפרש פירש אחר ונ"ל דלשנא דר"ש קשיא לי' דאמר האומר בכורי' קדש אינו קודש ואי אדרבנן דלעיל קאי דאמרו המקדיש בכורים ושקלים ה"ז קודש הול"ל ג"כ כהאי לשנא ר"ש אומר המקדיש בכורים אינו קדוש ולמה שנה אלא ע"כ דר"ש דבר אחר קאמר ובא להשמיע דאם אמר בכורים קודש ר"ל בזמנן אם הקדיש בכורים לבדק הבית אינן קדושין ולא קאי ר"ש את"ק ולא ת"ק אר"ש אלא מר אמר מלתא ומר אמר מלתא ולפ"ז י"ל שפיר שפירש הרמב"ם כפי' המהר"א דהירושלמי הקשה דרבנן אדרבנן והמה באמת אמרו מלתיהו במקדיש שלא בזמנו כפי' הר"ע מברטנור' ודו"ק, ע"כ דבכי נכדי הנ"ל:
סליק מסכת שקלים. **(רחמנא, זכוון אבהתנא, אדכר לנא אבי הרב הגדול הצדיק מו"ה יאודה ז"ל בן הרב הגדול מו"ה פייטל סג"ל מליטש, חתן הרב הגאון מו"ה ליב ווירמייזא אב"ד דק"ק אוטיץ וברוינער קרייז ושם אשתי שרל בני אדם הבאים משתי רמות הצופות זו לזו ה"ה הגאון מו"ה שמשון ווט"ה מווין ז"ל והגאון המפורסם מו"ה יאיר חיים בכרך אב"ד דק"ק ווירמיזא בעל שו"ת חות יאיר בן הגאון מו"ה שמשון בכרך אב"ד דק"ק הנ"ל בעל המחבר שו"ת חוט השני בן הגאון מו"ה שמואל בכרך אב"ד דק"ק הנ"ל ושם אשתו חוה בת הגאון מו"ה יצחק הכהן מפראג חתן הגאון מהר"ל מפראג, שלא ימוש התורה מפינו ומפי זרעינו וזרע זרעינו עד עולם אכי"ר:)**
סוף הספר