אור ברסלב
מתא דירושלים מסכת שקלים › באחד באדר פרק א דשקלים

מתא דירושלים· רבי משה ליב ליטש-רוזנבוים

מסכת שקלים · באחד באדר פרק א דשקלים

מסכת שקלים

הלכה א

מתני' בא' באדר משמיעין, עיי' מ"ש בש"י בשם ספר לחם שמי' ועיי' ספ"ק דמס' תענית במתני' ט"ו יום אחר החג כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת ועיי' מ"ש בר"ה דף ח' ד"ה והן שהגיעו:

נאמר כאן חדשי, עיי' בש"ק ד"ה יכול ועי' מ"ש במס' ר"ה דף ב' ע"ב ועיי' מ"ש רש"י בחומש דעולת חודש בחדשו אתי' שאם עבר יומו בטל קרבנו ועי' בש"י:

אף שמוע שקלים וכלאים בנייהו ר"ח וכו' הכל יוצאין וכו', עיי' בש"ק דמחק זה הגרסא ודוחק דגם במס' מגילה דף ד' ע"א איתא להאי גרסא יע"ש ונראה לפרש דקאי אהא דקאמר דהשמעת שקלים וכלאים בנייהו וצ"ע מדוע לא תני ליה ודוחק לומר דתני ושייר כיון דאין בין קתני וע"כ צ"ל דתנא לא חשיב מה שהוא רק תקנה דהשמעת שקלים הוי רק תקנה ולא חשיב כ"א המצות דאיכא בינייהו והיינו קריאת מגילה ומתנות לאביוני', ולזה קאמר דלפ"ז מתורץ ג"כ הא דלא חשיב במתני' כאן בי"ד קורין את המגילה בעירות גדולות משום דלא חשיב כאן כ"א מה שהוא מתקנה ולא מצות שנוהגות ואע"ג דקתני בט"ו קורין את המגילה בכרכים זה חשיב איידי דאינך וזה הוא דאמר ר"ח הכל יוצאין בי"ד והוא מצד מצוה ומשו"ה לא חשיב כנ"ל לקיים הגרסא ומ"ש בתוס' מהרי"ק צ"ע:

ע"ב עד כדון אית בשתא שיתין יומין, ויש לומר עוד דיפשעו דיאמרו אית זמן ארוך עיי' רש"י שבת דף ל"ד בד"ה עם חשיכה:

ר' יחזקיה שאל מעתה בני בבל וכו', פי' בני בבל שרחוקים מא"י א"כ משמיעין מראש החורף תשרי וע"ז התיב ר' עולה דהא בג' פרקים תורמין הלשכה וע"כ הטעם משום דרחוקים שלא הביאו אז הביאו אח"כ אבל באמת לה היה שום הכרזה אחרת רק בא' באדר לזה השיב ר' מני זה אינו דכולהו כאחת היתה באה והרמה דג' פרקים הוא לעשות פומבי לדבר פי' פרסום כמו דאיתא במס' יומא שהיו מפיסין וחוזרין ומפסין כדי להרגיש את העזרה וס"ל דאה"נ דמדינות הרחוקות היו משמיעין מראש החורף:

ונ"ל דלר' חזקי' ור' מני דס"ל דבבני בבל משמיעין מראש חורף א"כ לא מצי התנא דאין בין אדר ראשון לאדר שני למנות השמעות שקלים כיון דאינו שוה בכל המדינות א"כ תקשה דהו"ל למנות כלאים וכ"ת תני ושייר מאי שייר דהאי שייר וצ"ל דאינהו מתרצי כאיבעית אימא בבבלי ושייר ג"כ סדר פרשיות, אבל לר"ע דס"ל דהשמעת שקלים היה שוה בכל המדינות א"כ צריך לתרץ כתי' ראשון בבבלי דמגילה דוק שם ויש להמשיך בזה כל דברי הירושלמי כנ"ל וקצרתי:

כל השחתה שהיו עושין בהשכמה היו עושין, נ"ל דזה הוא מ"ש בכוונות דכל יום בהשכמה מתעוררת כנימה אחת בשם תולע מלמד קטגוריא על ישראל לכלותם ועולת התמיד הוא כנגדה המגין, וזה הטעם בהשכמה דווקא מתעוררת משום דכל השחתה שעשו בהשכמה עשו, ולזה סוד העולה דמזמר זכות שבחברון עקדת יצחק דכתיב וישכם אברהם בבוקר מגין והבן:

יבוא זהבו של כפורת וכו' וקשה לי הא אין קטיגור נעשה סניגור ומה"ט אין כה"ג נכניס לפנים ביה"כ בבגדי זהב, ולק"מ חוטא בל יקריבו דווקא כדמתרץ בר"ה דף כ"ו יעיי"ש ולא דמי להא דמשני הגמרא בבבל' בברכות דף נ"ט גבי כוכבי עיי"ש דאין קטיגור נעשה סניגר דשם הוי הככבי גופייהו הנטלים כנ"ל:

רשב"פ הנקרא ולא נבעת, נראה דנמשך אדלעיל דמשו"ה צריכין להכריז למ"ד יום קודם משום דדרך היצר הרע להתעצל את האדם מדברים הטובים ומייתי ראיה דלטובה משום רק נדיבי לב לרעה כתיב ויתפרקו כל העם הכל ביחד:

אי אתה יכול לעמוד על אופי' של אומה זו נתבעים לעגל ונותנים נתבעי למשכן ונותנים כלומר דהוי ע"ד כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו הואיל והמה נדיבי לב דנתבעים למשכן ונותנים לפיכך נתבעים לעגל ונותנים ג"כ:

ויקחו לי תרועה זו תרומת אדנים נראה דהענין הוא דתרומת אדנים הוא רמז דצריך האדם להיות אסקופה הנדרסת לכל מי שגדול ממנו בתורה וביראה ולזה הי' האדני' כסף דמי שהוא אסקופה הנדרסת כנ"ל זוכה להיות כסף טהור, ואיתא בקרא ואת דכה ושפל רוח דהיינו הקב"ה הוא עמו ע"ד מה דאיתא במס' סוטה יע"ש וזה הוא דקאמר ויקחו לי תרומה זה תרומת אדנים כנ"ל וזה הוא תרומת ה' דהקב"ה הוא עם הענוים דכאי רוח:

תרומת שקלים מה שירצו יעשו עיי' בש"ק וב"ש מה שתמו על מהר"א ולפענ"ד לק"מ דיד כולם יכול להיות שוין אבל עכ"פ יכולים לתנ' בשוה יותר ממחצית השקל והא ראי' דהיו שוקלים דרכונות כדאיתא במשנה שם:

דף ג' ע"א לא כן אמר ר"מ הכל יוצאין בי"ד עיי' במרא"פ ופרושו דחוק ורחוק מדרך האמת גם פירוש של הגאון בעל ק"ע מה שמפרש בפשט לא בא אלא ללמדך דקאי אקרא בזמניהם הוא רחיק דהירושלמי אינו מזכיר מזה דבר, ע"כ אני אמרתי אציין פשטא דהאי סוגיא כפי אשר הורוני מן השמי' קודם שראיתי פרושיהם והוא דהמקשן הי' סובר דמתני' דווקא קאמר בט"ו קורין בכרכים ואי קראו בי"ד לא יצאו ולזה הקשה מנ"ח דאמר הכל יוצאין בי"ד משמע דמוקפין יוצאין בי"ד כמו הפרזים (וע"כ דדרשי' להיות עושין את יום י"ד ואת יום ט"ו דקראי דמוקפין אי בעי בי"ד ואי בעי בט"ו וכדעת המקשן בבבלי דף א' ע"ב במגילה), ומשני לא בא אלא ללמדך שכל מצות הנוהגות אדר שני נוהגות באדר ראשון פי' הא דאמר ר"מ הכל יוצאין אין כוונתו דמוקפין יוצאין בי"ד אלא הכוונה דבי"ד יוצאין יהי' איזה י"ד שיהי' בין אדר ראשון בין אדר שני ואין הקפידה רק על י"ד וה"ה המוקפין בזמן דדהו דהיינו ט"ו, (א"נ דהתרצו לומר דר"ל ס"ל כר"א בבלי מגילה דף וי"ו ע"ב ולא תקשה ממתני' דמס' מגילה דר"ח ורב תנאי המה ופליגי כך ס"ל לירושלמי ודו"ק:)

ר' יוסי ור"א הוי יסבון וכו' פי' דאינהו באו לתרץ דהקושי' מעיקרא ליתא דהכל יוצאין אמרו דהיינו בדיעבד שעבר ט"ו ג"כ אזי אם קראו בי"ד עכ"פ יצאו כיון דתו לא הוי זמן קריאה ולא יעבור כתיב אבל להבא דהיינו לכתחילה אם עדיי' לא עבר כל יום ט"ו אזי צריכין לקרות שנית כזמנם, וע"ז מביא ראי' דתני מקום שנהגו לקרות ב' ימים קורין ב' ימים ואי אמרינן דאפי' מוקפין שקראו בי"ד א"צ לקרות בט"ו א"כ אמאי קורין שנית אלא וודאי דלהבה לא (וכ"ת אכתי קשה אמאי נהגו ב' ימים י"ל דאיירי כגין דמספקא להו כמו חזקי' בטברי' כדאיתא במס' מגילה בבלי:)

אמר ר"מ ויאות פי' שנכונים דברי ר"י ור"א אלו מי שקראה וכו' כלומר א' ממוקפין שקראה עם פרזים בי"ד וחזר וקראה בט"ו שמא אין שומעין לו לומר כדת עשית דאם את אומר נמצאת עוקר זמן כרכים דהרבה כרכי' אנו מסופקי' בהן אי מוקפין המה ואם תאמר שאם קרא בי"ד אצ תו לקרות בט"ו אתה עוקר זמן כרכי' דהרבה כרכי' בגלותינו לא נודע שהמה מוקפין מימות יהושוע ב"נ אלא וודאי דספקוה קורין בתרווייהו, כנ"ל לפרש סוגיא הלז בס"ד:

העשיר לא ירבה נ"ל דכאן הוי התחלת מימרא והוא כמו כתיב בקרא העשיר אמר ר' אבין וכו':

לא אמר אלא הנהיג אבל להלכה לא פי' דבאדר ראשון שרי הספד ותענית אלא דצ"ע דבבבלי אמר דלענין הסו"ת זה וזה שוין ע"כ נ"ל דקאי על פרשיות דלרשב"ג גם סדר פרשיות צ"ל בשני ועל זה אמר להלכה לא:

ע"ב מכאן שמצינין על השדרה קשיא לי השתא על עצם לחוד מציינין כ"ש על שדרה וגלגולת י"ל דאי לאו קרא ה"א דעצם דקרא דווק' שדרה וגלגולת ולכך צריך תרווייהו:

שמא נתעכל הבשר נ"ל דצ"ל שמא יתעכל פי' אע"פ שעתה בוודאי יש טומאה מ"מ הואיל והבשר ממהר להתעכל ולא יהיה טומאה אח"כ לכן אין מציינין שלא להרבות מקומות טמאות וכו' ועיי' בבלי דף ה' ע"ב דמשמע דווקא אכזית מצומצם ויש ליישב לפ"ז הלשון שמא נתעכל דביום א' או פחות נתעכל דבר מועט ממנו ועיי' רמב"ם פ' ט"ז ה' ח':

ואין מחזירין אותו עיי' במהרא"פ דאין מחזירין לכל גוב וגוב ועיי' בש"ק דתמה דאי כפרושו למה יחזירהו ונראה לפרש דאיירי כגון שנעשה הזמן רע וירדו גשמי' מרובי' א"כ ה"א שיחזירו המנעל על הגבים כדי שלא יתקלקלו כמו שעשו בזמן החורף קמ"ל דכיון שפרקו שוב לא יחזירוהו כיון שעכ"פ עת הזמיר הגיע ופשוט:

ציון מכאן לציון עיי' במס' מ"ק דף ה' ובתוס' שם משמע שציון קברות דאורייתא יע"ש דהוי הל"מ ועיי' בשלום ירושלים במ"ק שם דהביא דהתוס' בב"ב דף קמ"ו מוכח מגמרא דנדה דציון קברות הוי דרבנן וע"כ צ"ל דהתוס' דפה ס"ל דהא דקאמר בנדה ציון קברות דרבנן היינו לאו דאורייתא והכי אפי' כל הנלמד מי"ג מדות קורא הרמב"ם ד"ס (ועיי' בספר פרי מגדים בהתחלת הפתיחה דהביא דברי הבאר שבע במ"ש רש"י בגיטין דף ס' ע"ב בפלוגתא דר"י וכ"א אי התורה רובה בכתב או בעל פה וכתב דכונת רש"י שם דפליגי אי הנדרש בי"ג מידות חשיב בכתב או בע"פ והאריך בנפקותות ולפענ"ד נראה נ"מ באומר אשנה תורה שבכתב דקיימ"ל באומר אלמוד פרק זה כדר גדול כדר וא"כ באומר אשנה בכתב הדבר ספק אי יוצא בלמוד הי"ג מדות וקיימ"ל כר"י דהו' בע"פ כנ"ל) ובספר הנ"ל רצה לומר דגמ' סובר כאינך תרוצים בגמרא פה והוי רק דרבנן לדדהו וזה ליתא דהתוס' כתבו פה דלא פליגי רק מר אמר חדא יע"ש גם מה שהקשה בש"י הנ"ל דלמא הא דקאמר דרבנן היינו אע"ג דציון קברות דאורייתא מ"מ אצל ההולכי' הוי רק דרבנן דהוי ספק טומאה בר"ה והניח בצ"ע אין קושי' דעכ"פ גם בציון ברה"י נאמנים הכותים וגם בקעה בימות הגשמים הוי רה"י ואז הוי ספק טומאה ברה"י דאזלינן בספקא לחומרה ואי דגמרא מקשים עכ"פ ברה"ר אמאי נאמנים הא הוי דרבנן א"כ איך משני זה הגמרא דכתיב ובנה אצלו ציון עכ"פ בההולכים הוי רק דרבנן, גם מה שהקשה אתוס' שם דכתבו תרווד רקב אינו מטמאה באהל דמסוגיא דקולית בחולין מבואר דתרווד רקב מטמא באהל רק במגע יש פלוגתא דר"י ורבנן ורצה לומר דה"ט משום דהוי רק כמו כזית דאין מציינין על כזית מצומצם וה"ה תרווד רקב נראה לפענ"ד דתרווד רקב שאני מזית בשר דזית בשר מחסר חסר משא"כ תרווד רקב דהקבר מצרפו ועיי' בבבלי במס' חגיגה דקאמר הגמרא צירוף דאורייתא ואפי' אם נפרד התרווד רקב בקבר אח"כ כמי מטמא והוי כב' חצאי זתים בשר המת דהקבר מצרפו, אמנם לפענ"ד נראה דיש חילוק בין מלא תרווד רקב ובין תרווד רקב דמשמע דאינו מלא ותרווד רקב דאינו במלואו הוי רק כחצי שיעור והתוס' כתבו רק תרווד רקב ועי' במ"ק בירושלמי שהארכתי שם בעזה"י, ובחדושי לחולין בסוגיא דקולית הארכתי עוד:

הלכה ב

עד נדון שביעית עיי' בק"ע דמפרש משום עומר וב' לחם וצ"ע הרי הוי' שומרי' הפסיחי' בשביעית לעומר כדאיתא בפ' ד' משנה א', אמנם נראה דהכונה כפשוטו דשביעית הטעם שלא להאריך באיסור חרישת הקרקע ועבודתה, והא דקאמר ר"מ משהתיר רבי להביא ירק היא שביעית וכו' פי' דאין פסידה כ"כ באריכת חודש א' בשביעית דעכ"פ אין דוחק דיש להם תבואה מח"ל:

אמר ר' מנא הדא דאת אמר בראשונה שהיו השנים כתקנ' אבל עכשיו וכו' י"ל דהכי בלא"ה הותר עכשיו דכבר התיר רבי להביא ירק, וצ"ל דהוא אמר עוד מטעם אחר, גם י"ל הפי' שאין השנים כתקנם דאין שלוחי ב"ד יוצאין ויטעו הרחוקי' בחמץ בפסח, ורא"ו בהגהות גרס היא מוצאי שביעית ולפי טעם הק"ע מפרש לעיל טעמא דשביעית הוא משום ספיחין שלא יאכלום וכשהתיר רבי נפל חשש זה משו"ה הוצרך ר"מ לומר טעם למוצאי שביעית עתה ודו"ק.

משום קנסא עיי' בק"ע ועיי' גיטין בבלי דף ל"ו ע"ב דאיכא דיליף הפקר ב"ד מאלו הנחלות, ועיי' מ"א סי' תר"צ ס"ק כ"ב וס"ל לרבא בגיטין הנ"ל דפליג אאביי ומתרץ תי' אחר מטעם הפקר ב"ד משמע דס"ל דאפי' בקום ועשה נמי אמרינן הפקר ב"ד הפקר וא"כ מיושב קושית התוס' בגיטין דף נ"ה ע"ב בד"ה שלא יאמר מזבח וכו', ולפענ"ד נראה דהטעם הפקר ב"ד נגעו בה והפקירו ומשו"ה צריך להביא חטאת אחרת ודו"ק, ועיי' רש"י בדף הנ"ל בד"ה אוקמוה רבנן וכו' וקנס הוא דקנסו רבנן והפקר ב"ד הפקר וקדשה ותמהני איך אוקמה רבנן כדי שיעשה עוד עבירה אדרבה הי' שם לומר דלא קנאה ולפטרו שלא יעבור עבירה בשחטו וע"י שאם מוקמינן לי' ברשותו מחייב בשחטו בחוץ וצ"ע ודע דהתוס' שם תמה ארש"י ועיי' בים של שלמה דמתרץ דדעת רש"י ז"ל באמת דווקא איהו חייב כרת קנסוהו משא"כ אחר ודייק מלשון הברייתא דקתני בחוץ כה"ג ענוש כרת ומילת כה"ג יתפרש כהנ"ל דווקא איהו ויש לפרש בזה טעמא דאחיכו עלי' דרב שיזבי דהמה ידעו ג"כ דאיכא לתרץ דאוקמי' רבנן ברשות' אלא דקשו להו כקושית התוס' ולזה השיב לי' איהו דגברא אמר מילתא ודייק לישנא כה"ג דברייתא כמ"ש היש"ש הנ"ל ודו"ק:

הלכה ג

בט"ו שולחנות היו יושבים במדינה, עיי' בק"ע ועיי' בתוס' י"ט מה שהאריך בענין זה יעיי' בתוס' חדשים דהאריך לתמות על הרמב"ם מכל פ' בתרא דעירובין, ובאמת דברי הר"ם תמוהי' מאוד דשם מדינה הוא שם הכולל לירושלים וסביבותי' ופסוק מפורש בנחמי' פסוק ג' והנשערי' שם במדינה, והיינו ג"כ ירושלים ובדניאל סי' ח' פסוק ב' ואני בשושן הבירה אשר בעילם המדינה הרי דכל המדינה נקראת עילם ושושן הבירה מטרפולין שלה, וכן ירושלים ובאמת הוי בכלל מדינה ועיי' במדרש מגילת אסתר אמר ר' לוי כל מקום שנא' שדה הוא עיר עיר מדינה מדינה איפרכיה שדה הוא עיר דכתיב ענתות לך על שדך עיר מדינה מניין דכתיב עבור בתוך העיר בתוך ירושלים ע"כ ולכאורה תמוי איך מבואר מזה דעיר מדינה אלא וודאי דירושלים קרוי' מדינה ושפיר הביא המדרש ראי' וכדכתיב שרתי במדינות ועיי' בספר יוסף לקח להגאון בעל מעשה ה' במ"ש בריש המגילה, ועיי' בספר מהר"ם ברבי במס' סוכה במשנה מי שבא בדרך ולא הי' בידו לולב מ"ש בדברי הרמב"ם הנ"ל ועיי' מ"ש בחדושי למס' חגיגה דף א' בד"ה השלוח באמצע המדינה:

דף ד' אין ממשכנין הא לתבוע תובעין הא כן, נרא' דירושלמי מקשה סתירת המשנה אהדדי דקתני אין ממשכנן משמע דווקא ממשכנן הוא דלא משום דקטנים אבל לתבוע תובעין ואח"כ קתני בסיפא דמתני' אע"פ שאמרו אין ממשכנן אם שקלו מקבלין מידם משמע דווקא אם שקלו מעצמן הוא דמקבלן אבל לתבוע לא וסותר סיפא לרישא וע"כ צריכין אנו לחלק בין הביא ב' שערות ללא הביא דהביא תובעין עכ"פ אבל לא הביא לתבוע נמי לא, וזה לא כהדא דתנן אין ממשכנן עד שיביא ב' שערות משמע בהביא ב' שערות ממשכנן אפי', ובלא הביא עכ"פ תובעין לזה בא לתרץ ואמר כיני מתני' אין ממשכנן את הכהנים מפני דרך הכבוד פי' דלעולם קודם שהביא ב' שערות לתבוע נמי לא ובריית' דנקיט אין ממשככן נקיט איידי דתני עוד שם אין ממשככן את הכהנים וזה הוא רק מפני דכך הכבוד אבל לתבוע בוודאי תובעין נקיט ג"כ באידך נמי אין ממשכנן אבל באמת לתבוע נמי לא כנ"ל לפרש, ועפ"ז תפורש ג"כ היטב דברי הירושלמי הלכה ז', ובזה מבואר היטב דברי הרב ברטנורא ומיושב מה שתמה עליו התוס' י"ט מירושלמי דלפמ"ש גם הירושלמי ס"ל דאין ממשכנן אפי' בהביא ב' שערות עד שיהי' בן כ' ודו"ק:

ע"ב ר"ט בשם ר"ה כך משיבים חכמים לר"י וכו' נראה לפ' ומקדם צריך אנכי לבאר בפשט המשנה דר"י אמר דבן בוכרי העיד ביבנה כ"כ ששוקל אינו חוטא והשיב לי' ריב"ז לבן בוכרי ל"כ אלא כ"כ שאינו שוקל חוטא אלא שהכהני' דורשי' וכל זה ספר לנו ר' יהוד' וע"ז קאמר דירושלמי דכך היו משיבי חכמי' לר' יהודא דאין מקרא זה ראי' לדרש הכהני' משום דקיימ"ל חטאת יחיד מתה ואין חטאת צבור מתה וכן מנחת יחיד קריבה כליל ואין מנחת ציבור קריבה כליל וכאן מהשקלי' קונן קרבן צבור, ועתה מקשה הירושלמי קושי' ב"ע משיבין לאדם דבר שאין מודה בו והכי ביומא ר"פ ב' שעירין איתא בהדי' שאין חטאת הצבור מתה ר' יודא אמר תמות הרי ס"ל בהדי' דחטאת הציבור מתה, אע"פ שאין משיבין לו מהא דאין חטאת הצבור מתה רק מהא דאין חטאת הצבור מתה מ"מ לא הו"ל למימר לו דבר שאינו מודה בו (א"נ א"ל דמקשה הירושלמי דא"ל דכיון דס"ל לר"י דחטאת צבור מתה ג"כ א"כ אין חילוק בין אם הוא של יחיד או צבור) והירושלמי הקשה קושי' זאת ולא תרצה, והוא מותיב להון וזו לא נדבת יחיד הוא וא"כ שפיר דרשו וכל מנחת כהן כליל יהי' ואינהו מותיבון כיון שנמסרה לציבור כמה שהוא נדבת ציבור:

הלכה ד

דף ח' אמר ר"א מתני' בנכרים אבל בכותים לא נראה בעיני דקאי אסיפא דמתני' דקתני אבל נדרים ונדבות מקבלין מידן לזה קאמר דדווק' מנכרים אבל לא מכותי' משום דאיהו ס"ל דמתני' אתי' אפי' כרשב"ג והא דאמר כותי כישראל לכל דבר היינו קודם שמצאו להם דמות יונה על הר גריזין, אבל אח"כ הם מומרים וגריע אפי' מנכרי' דאפי' נדרים ונדבות אין מקבלין מהם ולזה מביא הברייתא דתני' מכם להוציא את המומרי' ולזה קאמר הירושלמי דמתני פליגי אדברי ר"א דתני' אין מקבלין קיני זבות וכו' וזה ליתא בנכרי' וע"כ דקאי רק אכותי' וע"כ רישא איירי בנכרי וסיפא בכותי כן נאמר ג"כ דהא דקתני אבל נדרים ונדבות מקבלין מהן איירי ג"כ בכותי כנ"ל ודו"ק, (אלא דקשה לפ"ז כיון דמנכרי' מקבלין נדרים ונדבות א"כ אמרה הברייתא אדם לרבות גרים ולא אמר לרבות נכרים, ופי' ק"ע צל"ע:

ומותר נסכי' אזלו לכלי שרת נמצא מביא אפי' דבר מסוים, וקשה לי מאי פריך דלמא ר"ל ס"ל כר"ח לקמן פ' ד' מותר נסכי' לקייץ המזבח וצ"ל דר"י ור"מ דהתם במשנה המה תלמידי ר"ע וכ"ע ס"ל מותר נסכים לכלי שרת, אמנם אכתי קשה מאי פירך הירושלמי ולא הביא עמה נסכים דלמא אה"נ דאינו מביא עמה נסכים ונסכים של קרבן נכרי באים מצבור וצ"ל משום דאיתא במשנה לקמן ונכרי ששלח עולתו ממדינת הים ושלח עמה נכסים הרי דמקבלין נסכים מנכרי, אלא מזה אין קושי' דלמא ר"ש לקמן ס"ל כר"ח ס"ה דמותר נסכים לקייץ המזבח, וצ"ל משום דר"ש הוא ג"כ מתלמידי ר"ע:

אלו חייבי' בקלבון תני אלו חייבים בקלבן קלבון א' ר"מ אומר ב' קלבונות, פי' מתני' מתחלת אלו חייבין בקלבון, ואח"כ תני בסיפא השוקל ע"י וע"י חבירו חייב בקלבון א' ר"מ אומר ב' קלבונות, לזה אמר מתני' דקתני הכא ברישא חייבין בקלבון הוא ר"מ דס"ל כל השוקל מחצית השקל צריך ג"כ ליתן קלבון משום שאמר ר"מ אע"פ שאין שקלו תורה קלבנו תורה פי' אם אין השקל הוא כשיעור תורה מ"מ זאת הוא בבירור דע"י קלבונו נשלם השיעור של מחצית השקל וא"כ אין הקלבון הזה בא רק שמא אין המחצית השקל שאנו נותני' הוא כשיעור שהיה אז בימי משה ולפיכך צריך ליתן הקלבון, ולפיכך הביא סבר ר"מ במי ששקלו שלם שהוא פטור מקלבון דהיינו בוודאי אם היינו יודעין שהשקל הוא שלם היינו פוטרין מקלבון וזה הוא דמביא דאמר ר"מ כמין מטבע של אש הראה הקב"ה וא"ל כזה יתנו לפיכך צריך דווקא שיעור שלם לא פחות, כן הוא הפי' לפענ"ד ע"פ הגרסא דירושלמי דמס' זו בש"ס דבבבלי:

הנותן סלע ונוטל שקל אר"א דר"מ היא דאמר ר"מ א' שקל שהוא נותן וא' שקל שהוא נוטל פי' דס"ל לר"א דת"ק דר"מ דאמר השוקל ע"י ועל יד חבירו חייב בקלבון א' היינו רק הקלבון עבור המחצית שהוא נוטל אלא שהוא נתנו עבור חבירו, אבל עבור המחצית השקל שהוא נותן ס"ל לת"ק דר"מ דא"צ ליתן וא"כ לפ"ז ע"כ הא דקתני הנותן סלע ונוטל שקל חייב ב' קלבונות ע"כ ר"מ היא דס"ל דצריך ליתן ג"כ עבור המחצית שהוא נותן לפיכך חייב כאן ב' קלבונות, ולזה בא רב ואמר דברי הכל היא דגם הת"ק דר"מ ס"ל ג"כ דצריך קלבון עבור החצי שהוא נותן והא דאמר חייב בקלבון א' היינו מלבד הקלבון שהוא נותן עבור החצי שלו ולא מיעט אלא דא"צ ליתן גם עבור החצי שנותן בעד חבירו דכיון שנותן פעם א' עבור החצי שנוטל א"כ שוב א"צ ליתן עוד קלבון א' עבור שהוא נותנו עבור חבירו, וא"כ סיפא דנותן סלע ונוטל שקל דברי הכל היא, וזה הוא מה שאמר א' שקל שהוא נותן וא' שהוא נוטל וא' לדברי תורה, וזה הוא אליבא דר"מ דלדידי' אה"נ דצריך ליתן ג' קלבונות והא דאמר ב' קלבונות הוא משום דזה הקלבון שנותן עבור החצי שלו הוא פשיטא ואפי' ת"ק מודה בי' ולא פליגי אלא בקלבון שנותן עבור חבירו דלת"ק די במה שנתן עבור הנטילה, ולר"מ צריך, והא דאמר א' לדברי תורה ל"ד כיון דהקלבון הראשון הוא ג"כ לדברי תורה, אלא הואיל ובקלבון הא' לא פליגי נקטו סתם, והכל הוא ע"פ הגירסא הכתובה בש"ס דבבלי:

תוכן העניינים

מתא דירושלים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה