מתא דירושלים· רבי משה ליב ליטש-רוזנבוים
מסכת שבת · פרק במה מדליקין
אין מדליקין נקיט התנא לשון מדליקין מבנין הפעיל דיוצא לשלישי משום דבאמת האש גומר הדלקה והוי פועל יוצא לשלישי ונכון. ועיי' בבבלי דבעי אביי מרבה שמנים שאמרו חכמים אין מדליקין מה שיתן לתוכן שמן כ"ש א"ל אין מדליקין מ"ט לפי שאין מדליקין ולשון זה הוא תמו' ולפי הנ"ל י"ל דהשיב ליה מדקתני במתני' אין מדליקין בפועל יוצא לג' להודיע אפילו בנותן לתוכו שמן טוב להמשיך נמי אסור וזה השיב ליה לפי שאין מדליקין דהיינו דנקיט התנא זה הלשון. ועיי' בחדושי לבבלי שכתבתי עוד כמה פנים לתרץ לשון זה. ועי' כעין מ"ש לתרץ דקדוק כעין זה במסכת יומא דף יו"ד:
דדינון עיי' מ"ש במסכת ר"ה פ' ב' ה' ב' ועיי' סוף פ' מי שהוציא כזה הלשון ואם כן הכונה היא הדא היא הדא דבתרווייהו לוגשא ודדינין אין מדליקין אבל לא דאחת המה כמ"ש הק"ע ודוק ועין לקמן פ' ד' סוף הלכה א' ומשמע כק"ע:
כמה דאת אמר והי' החסון וי"ל כאן הוא חוסן ובמקרא כתיב חסון וצ"ל דחסון וחוסן א' הוא ועיי' בחדושי לבבלי דקאמר מכלל דחוסן לאו נעורת הוא ובמהרש"ל מוחק וצ"ע למה מחק ועיי' רש"י ז"ל דכתב גם כן אלמא חסון לאו נעורם הוא וצ"ע מה רצה רש"י בזה ונראה בעיני משום דלכאורה קשה מאי פריך אביי דלמא חסון לחוד וחוסן לחוד ומתני' חוסן קתני וזו היא נעורת וצ"ל דאביי מקשה דאם כן הו"ל להנביא לומר והי' החסון לחוסן והוי אפילו לשון נופל על לשון אלא ודאי דחוסן לאו נעורת היא. אלא דגם זה אינו דלמא חוסן לא הוי לשון מקרא כלל והוי רק לשון תרגום ומשו"ה לא קאמר הקרא והי' החסון לחוסן ותנא נקיט לשון תרגומא לזה מפרש רש"י דהכי פריך דעכ"פ מבואר מקרא דחסון לאו נעורת הוא ואם כן מדוע נקיט לשון תרגומא דבקל איכא למטעי בין חסון לחוסן הו"ל לנקוט לשון מבואר ולומר נעורת וכדנקיט במשנה דבמה טומנין ובנעורת של פשתן דקה יע"ש אלא ודאי מדנקיט התנא חוסן הוא מידי אחרינא לזה מתרץ דהוי כיתנא דדייק ולא נפיץ ואם כן חסון לחוד דהוי אפי' דלא דייק והכתוב אומר והי' החסון דהיינו הכיתנא דאפי' דלא דייק נמי יהי' קל לנתק כמו נעורת היבש מאוד והוסיף דמתני' היינו דדייק ולא נפיץ וא"כ לא הי' יכול לנקוט נעורת דנעורת הנפוץ אינו אינו אסור ודרך התנא לקצר ואי נקיט נעורת הי' צריך לפרש דהוא לא נפיץ לפיכך סתם חוסן ודוק:
כיתין דמוי וי"ל הלא קתני ברישא ולא בחושן וצ"ל דהוי מיני אחרינא ועיין בבבלי דקאמר אוכמתי דספינא:
הוי לית טעמא דלא שלא הוצת האור ברובו עיין בק"ע והשתא לפ"ז אע"פ שאסור לשמש לאורה ולא חיישינן לשמא יטה אפ"ה אסור וע"כ דגזרת חכמים הוא שצריך להצית האור ברובו וי"ל לפ"ז מ"ש מקירא וששיתא דהואיל והוא ממין ד' דקאמר רב דא"צ רוב וצ"ל דרב פליג וס"ל דטעמא דצריך להדליק ברוב היוצא הוא משום שמא יבוא להטות לכך הנהו ד' דודאי ימשכו אחר הפתילה מותר ודוק ומתורץ היטב לפ"ז הא דאמר רב בבבלי פתילות ושמני' שאמרו אין מדליקין בשבת מדליקין בהם בחנוכה אפי' בשבת משום דאסור לשמש לאורה וקשה הא עכ"פ צריך להדליק רוב היוצא ולפי הנ"ל דרב לשיטתו דס"ל דטעמא דצריך להדליק רוב היוצא הוא משום שמא יטה וכיון דאסור לשמש לאורה לו שייך שמא יטה ודוק:
שוב ראיתי בספר ש"י דכתב ג"כ כמ"ש אמנם לא זכר דהוא רב שיטתו.
ודע דלרב תחליפא דס"ל דגזרת חכמים הוא דצריך להדליק ברוב היוצא ולא משום שמא יטה. א"כ ע"כ צ"ל דלאו דוקא בנר שבת הדין כן אלא ה"ה בכל נר מצוה דכיון דמברך עלה להדליק צריך להדליק היטב ואם כן לפ"ז צ"ע אמאי נקיט רב תחליפא שבת שחלה דוקא ואמאי לא נקט חול דהרי בחול נמי אין מדליקין וע"כ צ"ל משום שלא הוצת ברוב היוצא. וצ"ל דנקיט שבת לרבותא דאע"ג דצריך בע"ש בעוד יום וא"כ ליכא נפקותא אם לא הודלק ברוב היוצא דהוי כשרגא בטיהרא ודוק ועפ"ז נפל מ"ש בש"י שם לתרץ קושית התוס' דהא דלא אמר רב סתם מדליקין ותירץ דה"א דבשבת אסור משום דצריך להדליק רוב היוצא וזה אינו דהרי אמר דמותר להדליק עכ"פ בחול ולא חש לרוב היוצא ודוק:
תני ר"י ואת הקאת זה הקיק ויש לעיין לפ"ז תיפוק ליה דבלא"ה אין מדליקין בו משום דצריך להיות מן המותר בפיך וקאת הוא עוף טמא ואע"ג דהדלקת נר שבת הוא רק דרבנן מ"מ בודאי גם מידי דרבנן צריך להיות מן המותר בפיך והיה נראה לומר דיש מזה ראי' לשיטת הב"ח הביאו המ"א בסי' רס"ד דס"ל דאע"ג דעומד נר טוב אצל נר שאסרו חכמים נמי אסור לשמש בו דאפ"ה יש לחוש לשמא יטה ואם כן שפיר נקיט התורה שמן קיק אע"ג דבלא"ה פסול משום שאינו ממותר בפיך מכל מקום אם הי' מדליק נר מצוה בשאר שמן וזה גם כן הי' מותר אבל מצד שאינו נמשך אחר הפתילה אסור אפי' בהדליק נר אחר ודוק:
אמנם שוב עיינתי בהאי דין וראיתי בספר נודע ביהודה מה"ת חלק או"ח סי' ג' האריך שם וראיתי דדעתו לומר דהא דאמרינן לא הוכשרה למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה הוא דוקא לענין רצועה של תפילין משום דשייך לתפילין ובתים הוי תורת ה' דאית בי' פרשיות ושין ולא נאמרה למען תהי' תורת ה' בפיך מן המותר בפיך אלא במה דכתיב בי' תורה אבל בשאר מצות ל"צ להיות מן המותר והחזיק שם בדברי הר"נ בר"ה דכתב אע"ג דאמרינן חוץ משל פרה מ"מ אפשר דדוקא בטהורין אבל בטמאין לא דהא אמרינן בפ' במה מדליקין לא הוכשרה למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה לבד ושופר מלאכת שמים הוא דהא אמרינן כיון דלזכרון קאתי כלפנים דמי ומיהו לא ראיה גמורה היא דהא משמע התם דאפילו משכן גופא לא גמרינן מהאי דלא הוכשרה מדבעי עלה מאי הוי עלה דתחש וכדאיתא התם עכ"ל הר"ן והחזיק הבן המחבר התם בזה הדחי' והסביר הענין דמש"ה בעי הגמרא מאי הוי עלה דתחש משום די"ל דוקא לענין תורה גופא דהיינו כמו תפילין דכתיב בה פרשיות וכן הרצועות הואיל ודבוקין בה משו"ה צריך להיות מן המותר בפיך משא"כ משכן לאו תורה היא שפיר בעי והאריך שם להוכיח זה וא"כ לפ"ז נפל בלא"ה קושיתו הנ"ל ודוק ולפענ"ד אלו הי' הר"ן סובר זה לסברא פשוטה היה מפרש והי' מדחה הראי' לגמרי אבל נראה דהי' דעתו די"ל ג"כ פי' אחר א' די"ל דוקא היכא דהמצוה הזאת תהי' תמיד בכל המצות שפיר צריך להיות מן המותר בפיך והא דבעי מאי הוי עלה הוא משום די"ל דהואיל ולא הי' המשכן כ"א לזמן במדבר והיה גלוי לפני הקב"ה דכשיבואו לארץ יבטל המשכן מש"ה אפשר דהי' תחש מן טמא כיון דלא הי' כ"א לשעה משא"כ תפילין ושופר דהוא מצוה דלעולם י"ל דצריך להיות מן המותר בפיך ודוק:
ועוד י"ל דגמרא דמקשה מאי הוי עלה דתחש משום דבחולין דף י"ז ע"א בעי ר"י אברי בשר נחירה שהכניסו עמהם לארץ מאי דאע"ג דנאסר אח"כ נחירה י"ל עכ"פ הנהו הואיל ונשתיירו מקודם שנאסרו י"ל דמותרין יעו"ש היטב והשתא י"ל דהיינו דבעי הגמרא מאי הוי עלה דתחש די"ל דתחש טמא היא ואי דלא הוכשרה י"ל דלמא הנהו עורות היו מתחשים שאכלו קודם שנאסרה ואמרינן הואיל ואשתרי אשתרי ודוק:
וא"כ אין מקושי' זו ראי' להוכיח כן ולומר דלא שייך למען תהי' תורת ה' בפיך כ"א במה דכתיב ביה תורה ועוד הרי הוא עצמו שדא ביה נרגא מתולעת שני שהיה באפוד וחושן אע"ג דהי' בו שמות השבטים וכל אלה שבטי ישורון:
ועוד תמה התם אמ"א דתמה על הע"ש בה' ר"ה סי' תקפ"ו דתמה ארמ"א דכתב דשופר של בהמה טמאה והקשה הע"ש הלא לא קיי"ל כהאי דלא הוכשרה וכתב המ"א דנעלם ממנו גמרא דשבת דף כ"ח והטעם דהוקשה כל התורה לתפילין עכ"ל וע"ז תמה אמ"א וכ' דע"ש כונתו היה דלא קיי"ל כהאי דלא הוכשרה מדברי הגמרא מאי הוי עלה דתחש:
ולפענ"ד תמי' לי איך החזיק כ"כ בדחוי זה והר"נ ידע ג"כ זה הדחוי ואפ"ה לא החזיק בו כ"כ וכי יחלוק על הר"ן אלא ודאי משום די"ל כמ"ש ועוד תמה התם א"כ דכל התורה איתקש לתפלין וצריך להיות מן המותר בפיך א"כ פיל מדוע כשר לסוכה דקאמר הגמרא במס' סוכה דף כ"ג בפיל קשור כ"ע לא פליגי דכשר לדופן לסוכה וכן הקשה ממור שהיה בקטורת כ' הרמב"ם שהוא מחיה טמאה ואע"ג דלא הוי ממותר בפיך ולפענ"ד נראה די"ל דדוקא היכא דהכל הוא ממה שאינו מותר בפיך כמו גבי תפלין דאם הרצועה הוא מטמא הרי רוב התפילין הוא מאינו מותר וכן גבי שופר ג"כ דאם הוא מטמא הרי כל המצוה הוא מטמא משא"כ היכא דרוב המצוה הוא ע"י המותר רק דחלק בו הוא מן האיסור י"ל דאינו אוסר ולפיכך שפיר בעי הגמרא מאי הוי עלה דתחש די"ל דהואיל וכל המשכן היה מן המותר רק דהאי כיסוי העליון הוא מטמא י"ל דמותר ודוקא רצועת התפילין דהוא חצי המצוה וא"כ מתורץ ממור בקטורת וכן מתולעת שני דכל הנהו הוי רק קצת שנתערב וכן דופן א' מפיל כיון דכל הדפנות הוי ממין המותר ודוק היטב:
וכתיב והבשר והנותר מבשר זבח השלמים י"ל דהירושלמי רצה לתרץ דלא תקשה דלמא כונת הכתוב עד בוקר שני הוא זמן השריפה ולעולם דמותר לשרוף קדשים בי"ט והכתוב בא רק להודיע עד היכן הוא זמן שריפה לכתחלה ועיין במזרחי ברש"י פ' בא] במ"ש רש"י דל' עד בוקר שני עמוד ותשרפנו] לפיכך מביא מקרא והנותר מבשר וכו' עד יום השלישי ובלילה אסור לשרפו א"כ ה"ה כאן אסור לשרפו בלילה וא"כ ליכא למימר דעד בוקר קאמר הוא זמן שרפת' דהרי בלילה בודאי אסור לשרוף דומי' דשלמים וע"כ הכונה הוא דאז מתחיל זמן שריפה משום דאין שורפין קדשים ביו"ט ודוק:
גם י"ל בהיות דיש להקשות דלמא בוקר שני בא ליתן בוקר לבקרו של של בוקר וכמו שהביא רש"י בתורה ג"כ זה הדרש לזה הביא הירושלמי דהרי בשלמים הוי הצווי רק ביום לשרפו וא"צ אפי' בוקר א"כ מדוע נימא דכאן הוי הצווי אפי' מעלות השחר לפיכך יותר טוב שנדרוש לשורפו בחה"מ ודוק:
רב אחי בשם ר"ח זאת אומרת שמותר להצית וכו' פי' דלעולם אימא לך דמשנה סוברת שמותר להצית וכו' וכ"ת א"כ אמאי קתני ולא בשמן שריפה. לזה אמר הרי תנינן אין מדליקין בשמן שריפה בי"ט וא"כ משו"ה קתני במתני' ולא בשמן שריפה מפני י"ט שחל ע"ש דאם נאמר דמותר להדליק בכל ע"ש בשמן שריפה אתא להדליק נמי ביו"ט שחל בע"ש לפיכך גזרו דלעולם אין מדליקין בע"ש בשמן שריפה ודוק ודברי הק"ע אין מכוונים ע"פ לשון הירושלמי ועיין לקמן דף י' מפני י"ט:
ודע דיש לפרש עפ"ז ג"כ שיטת הבבלי דמתרץ ר"ח מסורא מה טעם קאמר מה טעם אין מדליקין בש"ש ביו"ט לפי שאין שורפין וכו' וי"ל הו"ל לומר הלשון מה טעם קתני כיון דקאי אמתני' ודוק ועוד הלשון לכאורה מגומגם הו"ל לומר מה טעם ולא בש"ש לפי שאין מדליקין בש"ש ביו"ט לפי שאין שורפין וכו' ועוד דקשה קושית התוס' איך קאמר הגמרא תני' כוותי' דר"ח דהרי הברייתא דתני' כוותיה משמע דס"ל דאין מדליקין בש"ש אפילו בשבת אמנם לפמ"ש י"ל דר"ח מסורא אמר דרב חסדא קאמר מה טעם תנן במתני' אין מדליקין בש"ש ביו"ט דמשמע אפי' מבע"י דומיא דהדלקת נר בשבת ובזה לא שייך אין שורפין קדשים ביו"ט לזה אמר דאיירי בי"ט שחל בע"ש ומש"ה שפיר אין מדליקין בו מטעם דאין שורפין קדשים בי"ט והשתא לפ"ז מה"ט ג"כ קאמר ברישא במתני' ולא בשמן שריפה אפילו בכל ע"ש גזירה משום י"ט שחל בע"ש ודוק וכדעת הירושלמי פה והשתא לפ"ז מייתי הגמרא שפיר תני' כותי' דר"ח מברייתא כיון דגם לר"ח אין מדליקין בש"ש בכל ע"ש ודוק:
אלא דהמקשן דמקשה והא מדקתני סיפא א"מ וכו' סבר דר"ח רצה לומר דרישא ולא בש"ש איירי בי"ט שחל בע"ש לפיכך מקשה והשיב לו ר"ח מסורא דאסיפא אמרה ר"ח ורישא מטעם משום דגזרינן אטו יו"ט שחל בע"ש ודוק:
ודע דהתוס' תמה ארבה דגזר י"ט אטו שבת הא הו"ל גזירה לגזירה ובריש פ' לא גזר גבי נותן שמן למהותך ועוד דקשיא לרבה מתני' דבהמה שמתה ולפענ"ד נראה גם רבה סבר דאין מדליקין בי"ט ממש בש"ש מטעם שאין שורפין קדשים בי"ט אלא דהי' תמי' דמתני' קתני אין מדליקין בש"ש משמע דומי' דרישא דולא בש"ש דאיירי בשבת וע"כ דמדליק מע"ש ה"ה בי"ט ג"כ אין מדליקין בכה"ג מעי"ט וקשי' דמעי"ט אמאי לא הא לא שייך שמא יטה אלא ע"כ צ"ל דאפילו במצית האור במדורת קדשי' מעי"ט אסור אע"ג דנעשה מאלי' אם כן לפ"ז לא הוי צריך לומר דטעמא דמתניתין שמא יטה תיפוק ליה משום דאסור להצית האור לזה מתרץ לעולם דמותר להצית האור ורישא מטעם שמא יטה וסיפא בי"ט גזירה י"ט אטו שבת וגזרינן בכה"ג משום דהואיל ועכ"פ בי"ט אסור מטעם איש קדשים אסרינן גם מעי"ט מטעם אטו שבת וא"כ לק"מ מחלה שנטמאת דגם רבה סובר טעם משום דאין שורפין קדשים בי"ט וגם לא קשה למה נגזר גזירה לגזירה י"ל כיון דכאן עכ"פ בי"ט אסור גזרינן אפילו מעיו"ט גם כן ודוק:
שוב מצאתי דבר זה בקרוב בפ"י ויש מקום עוד לומר דר"ח מסורא אמר בענין אחר אמר ר"ח והכי אמר מ"ט אין מדליקין וכו' משום שאין ש"ק בי"ט דאפילו בהצית האור מבעי"ט נמי אסור וכתחית הירושלמי פה דאמר זאת אומרת אסור להצית וכו' והשתא לפ"ז שפיר מביא הגמרא תני' כוותיה דר"ח ומיושב קושית התוס' ד"ה תני':
ודרך אגב ראיתי בש"י פה שהקשה על הצל"ח שכ' דנשים חייבות במ"ע דשרפת נותר הפסח מדכתיב והנותר א"כ סמוך ללא תותירו פריך הגמרא במס' תמורה דאף לר"י והנותר מה עביד ליה ומאי קושי' אצטריך לנשי' ולק"מ הרי הצל"ח גופא כ' שם דזה טעות דודאי נשים הוי במ"ע דשרפת פסח דומי' דעשה צלי אש ואי דהיינו הואיל וכתיב אבל ודאי אי לא הוי כתיב והנותר ה"א דליכא בנשים מ"ע לא היה צריך לכתוב סמוך וכו' דהתוס' כתבו שם דקושית הגמרא הוא למה צריך להיות סמוך אצל לא תותירו ואפילו לא היה סמוך נמי היינו יודעים דנשים הוי במ"ע זו דומי' דצלי אש ומרור ואי דלכך כתב סמוך להורות להיפך דליכא בנשים בל תותירו כיון דלא הוי בנותר באש תשרופו זה אינו מנ"ל הא דלמא בפסח הוי בעשה דבאש תשרופו כמו דהוי בעשה דצלי אש ודוק היטב ועפ"ז יש לישב מה דתמה בקרבן אשם שם אתוס' אמאי הוצרכו לומר דקושית הגמרא הוא מטעם דסמיכי הו"ל להו למימר דקושית הגמ' הוא דהוי בשריפה ילפינן מדכתיב ושרפת את הנותר באש ולפמ"ש ניחא דע"כ הוצרכו לומר דקושית הגמרא אמאי סמיכי דאל"כ אכתי קשה הו"ל לתרץ דאפילו בנשים הוי מ"ע דשריפה אלא ע"כ דקושית הגמרא הוא סמיכה למה לי ודוק:
גם מה שתירץ דקושית הגמרא הוא למ"ד שריפת נותר הוי בין ביום בין בלילה אינו דעכ"פ מנ"ל לגמרא למפרך על ר' יעקב וכי צריך ר' יעקב לסבור כהאי מ"ד ואי היא רוצה לתרץ כן הו"ל לתרץ כפשוטו דגמרא מקשה אליבא דר"ש דס"ל נשים בראשון רשות וליכא בהו כלל מצות פסח אלא דגם זה אינו דמנ"ל לגמרא להקשות אר"י וכי הוא צריך לסבור כן גם מ"ש דלר"ח אתי' והנותר ממנו עד בוקר לארויי היכא דמצית מע"ש לא ידעתי האיך נלמד כן מהאי קרא הלא לא נשמע אלא דאין שורפין בי"ט ומעי"ט מנ"ל גם מ"ש לישב דברי רש"י בביצה ע"פ דעת הירושלמי עכ"פ הגמרא דידן ע"כ דחה זה בסוגי' פה ולא הועיל כלום:
ודע דהי' עוד לומר ולפרש סוגית הבבלי דגם רבה ידע הטעם דהא דאין מדליקין בש"ש בי"ט הוא משום דאין ש"ק בי"ט אלא דהיה סבר הטעם דאין ש"ק ביו"ט משום דהוי י"ט עשה ול"ת והיה קשה ליה לדידיה א"כ אשה אמאי לא תדליק כיון דשאשה ליכא עשה די"ט דה"ל מ"ע שהז"ג וא"כ אמאי לא תדליק היא בש"ש ויבוא עשה ולדחה ל"ת כקושית הר"ר יוסף בתוס' ד"ה מעקה דף ל"ד ע"א ולפיכך הוצרך לתרץ דגזרנין י"ט אטו שבת ודוק והשתא י"ל דבלא"ה היה סבר רבה דשמן שריפה הוי שמן של קודש טמא דאסור בהנאה וקאמר התנא דאין מדליקין בו וכ"ת פשיטא הרי אסור בהנאה י"ל דאתי' לאשמועינן אפילו היכא דאיכא נרות אחרים נמי לא אבל השתא דקאמר שמן תרומה טמאה מקשה וי"ט מ"ט ודוק:
דף ט ע"א מכיון שנטמרה כמי שעבר זמנה ועיין בק"ע דמצות לשרפו מיד ונראה מדעת הירושלמי דס"ל דשרפת תרומה טמאה הוא דאורייתא כמ"ש התוס' בבבלי דף כ"ה ע"א ד"ה כך דהוי דאורייתא מדאקרי קודש ועיין במס' יבמות בבלי דף ע"ב דפליגי ת"ק ורשב"א בקטן שעבר זמנו אי נימול בלילה ופליג הת"ק דאינו נימול כ"א ביום וראב"ש כר' ישמעאל דפה ועיין בפ"י בקדושין דף ל"ד בתוס' ד"ה מעקה דהקשה אמה שהקשה הר"ר יוסף דיהיה שריפת תרומת טמאה מותר בי"ט על ידי אשה דעשה דשרפת תרומה תדחה הל"ת די"ט ולדידה ליכא עשה בי"ט דהוי מ"ע ש"ג והביא קושית העולם הא שריפת קדשים ותרומה טמאה נמי הוי מ"ט ש"ג ולפענ"ד נראה דהתוס' מקשה דהרי קתני בסיפא ר' ישמעאל אומר אין מדליקין בעטרן מפני כבוד השבת משמע דברישא מודה דאין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט וקשה לדידיה אמאי אין אשה מדלקת בשבת דיבוא עשה דשרפת תרומה טמאה ולדחי הל"ת די"ט דליכא לתרץ משום דשרפת תרומה גם כן הוי מ"ע ש"ג זה אינו דלר"י הוי זמנה אפילו בלילה כמו קטן שעבר זמנו ודוק וכמו שאמר הירושלמי פה:
ומיושב עפ"ז קושית ידידי הרב המאוה"ג החריף מוה' מיכל קיצע נ"י שתמה בספרו שלמי נדבה אתוס' שכתבו די"ל דשרפרת תרומה הוי דאורייתא אם כן אמאי קאמר הגמרא בסוגי' די"ח דבר דגזרו גדולי תרומה תרומה אטו תרומה טמאה ביד כהן דחיישינן שמא ישהו אותה עד זמן זריעה ויבוא לידי תקלה ופירש"י דיבוא לאכלה בתוך משך זמן הזה עיין בדף י"ד ע"ב הו"ל למימר כפשוטו שלא יקיים המ"ע דשריפה וצ"ע לכאורה הגם שיש לדחות ולומד דגמרא קאמר טפי לחשש יותר דיבוא לאכול דבר שהוא במיתה אלא דזה הוא רק דחוי אמנם לפי הנ"ל י"ל דהא דתרומה טמאה בשריפה הוי לת"ק דראב"ש ביבמות הנ"ל רק ביום דומי' דמילה שעבר זמנה דס"ל שאינה כ"א ביום וכיון דהוי מ"ע שזמ"ג נשים פטורות אם כן נשים אינם מחויבות בשריפת קדשים ותרומה טמאה אם כן לפ"ז תקשה אמאי תרומה טמאה שזרעה אשה אמאי גדולי' תרומה דבדידה ליכא למימר דחיישינן שמא תשהה אותן עד זמן זריעה ותזרעם ולא תקיים העשה דשריפה הא בדידה ליכא עשה וע"כ צריכין לומר משום תקלה ולפיכך קאמר הגמרא הטעם משום תקלה שהוא אליבא דכ"ע אפילו באשה כנ"ל ודוק:
שוב נפלה בדעתי דאפ"ה מתורץ הר"ר יוסף דהרי במס' יבמות דף ע"ב דחה ר"א דברי ר' יוחנן דאמר נותר שלא בזמנה נשרף בין ביום בין בלילה דאפילו מאן דסבירא ליה דמילה שלא בזמנה בין ביום בין בלילה דלא דריש וביום מ"מ ויו ה' דריש יע"ש דר"י הודה לו ואם כן לפ"ז י"ל דאפי' אליבא דר"י דאמר מילה שלא בזמנה בין ביום ובין בלילה מ"מ הנותר דוקא ביום וע"כ צ"ל דר' יוחנן דאמר פה בירושלמי ירד לה בשיטת ר' ישמעאל הוא קודם דהדר ר' יוחנן ואם כן לדינא דקיי' לכ"ע דנותר אפילו שלא בזמנה הוי דוקא ביום אם כן שפיר הו"ל מ"ע שזמן גרמא אפי' לר' ישמעאל א"כ נשים פטורות ומתורץ קו' הר"ר יוסף ודוק:
אמנם נראה לפענ"ד די"ל דירושלמי מתרץ דירד לשיטת ר"י אפילו אחר שחזר ר"י וס"ל דנותר שלא בזמנה אינו נשרף כ"א ביום אף על גב דמילה שלא בזמנה הוי אפילו בלילה אלא דאפ"ה אין ללמוד ממנה שמן שריפה דיהיה זמנה גם כן דוקא ביום והוא דגמרא יליף ליה לנותר מדכתיב והנותר וא"כ י"ל הרי פסח ג"כ כתיב והנותר והוי גם כן יתור ו"ה ואתי ג"כ לרבות דיהיה שלא בזמנה ג"כ ביום וה"ל ב' כתובים הבאים כא' ואין מלמדין ודוק ויש עוד להמתיק בזה טעמא דרבה דס"ל דטעמא דמתני' משום שמא יטה ולא ס"ל כתירץ ר"ח וקצרתי וצ"ע בב"י סי' רס"ב דפסק דמילה שלא בזמנה הוא דוקא ביום משום דראב"ש הוא יחיד וצ"ע דהרי בירושלמי פה מבואר דר' ישמעאל ג"כ סובר כן וצ"ל הטעמים האחרים שכתב:
גדה שעבר זמנה וכו' עיין במס' מגילה דף י"א ע"ב ובש"ק שם:
נאמר מעוברת זמן היתה אע"ג דעכ"פ אסור משום סרך בתה חמותה וכלתה י"ל דאיירי כגון דאיכא חשש גנבי וכדומה דמותר בעבר זמן כדאיתא במס' נדה דף ד' ע"ב אלא דקשה דהו"ל לירושלמי לפרש זאת דאיירי בכה"ג ע"כ נראה לפענ"ד ע"פ מ"ש ר"ת בנדה דף הנ"ל דרשאי לטבול בעוד יום רק שלא תבוא לביתה עד שחשכה ועיין בב"י סי' קצ"ז שהאריך ואם כן י"ל דהאי אשה טבלה מבעוד יום אבל לביתה לא הלכה עד שחשכה ודוק ואם כן יש ראיה לשיטת הטור דס"ל דר"ת לא התיר כ"א ביום ח' אבל לא ביום ז' [אבל מלשון ר"ת משמע לכאורה דאפילו ביום ז' התיר ועיין בתשובת עה"ג וח"ל ובסדר הטהרות] דאי אמרת דאפילו ביום ז' מותרת לטבול מבע"י רק שלא תבוא לביתה לא היה צריך הירושלמי לאמר דמעוברת זמן היתה אלא ודאי כדעת הטור ודוק היטב:
נדה שנאנסה וכו' ר"א בשם ר"ח טמאה בן לביתה עיין בבבלי חולין דף ל"א פלוגתא דרב ור"י ודעת הרמב"ם כרב דטהורה לבעלה דלחולין לא בעי כוונה עיין ברמב"ם פ"א מה' מקוואות ה"ח ועיין בכ"מ ובב"י יו"ד סוף סי' קצ"ח דהרמב"ם נקיט נפלה לתוך המים וכ"ש ירדה להקר וצ"ע מדוע נקט ירדה להקר כלל הלא הוי ק"ו מנפלה לתוך המי' כמבואר בסוגי' דחולין ונראה לפענ"ד ע"פ מ"ש מהרש"ל ביש"ש חולין סי' י"ג דאף דלא בעינן כונה בשחיטה מ"מ בכיון להיפך דלא יהיה שחיטה רק נחירה אף ששחט כראוי שחיטתו פסולה ותמה שהשמיטו הפוסקים דין זה וא"כ י"ל דמזה הטעם כ' הרמב"ם או ירדה להקר אע"ג דעשאה מעשה הטבילה לשם דבר אחר וזה גרע מנפלה למים דלא היה לה שום כונה בטבילה זו וכעין זה כ' התוס' בחולין דף הנ"ל ד"ה עון א"נ נאנס עדיף מטביל אפ"ה הואיל ועכ"פ לא היה דעתה שלא תעלה לשום טבילה עלתה לה אבל היכא שהיה דעתה שלא תעלה לשום טבילה כלל אינה עולה וכדעת היש"ש ודוק ועיין תוס' ברכות דף י"ב וסוכה דף ל"ט ע"א דאע"ג אי אמרינן מצות אצ"כ אפ"ה אי כיון להיפך לא יצא ודוק היטב:
ודע דיש לעיין דבש"ע יו"ד ססי' קצ"ח סתם המחבר וכ' דנדה שטבלה בלא כונה דטהורה לבעלה כרב דלחולין לא בעי בוכה ועי' באו"ח סי' קנ"ח סעיף ז' דכ' בנט"י דצריך ליטול שנית והשתא בנ"י דרבנן מחמיר בנדה דאורייתא לכ"ש דהיה לו להחמיר ועיין מ"ש באו"ח שם ועיין בלבוש יו"ד ססי' קצ"ח ד"כ דטעמא דיש אוסרין בנאנסה וטבלה הוא מדכתיב ורחץ ותמהני האיך כתיב ורחץ ובגמרא ובירושלמי קאמר כאן דטעמא דר' יוחנן דטמאה אפי' לביתה הוא מכבס שנית אבל ורחץ מאן דכר שמיה וצ"ע:
וכן חמיין רבנן עיין בק"ע דמגיה ולפענ"ד קאי אדלעיל דקאמר מכיון שנטמאה כמי שעבר זמנה משום דמצוה לשרפו מיד לזה מביא דכן חמיין רבנן דמקדמין לעיבורא וכו' ופשוט ועיין מ"ש בפ' א' הלכה ב' בענין דבתהו דר"י דהוי מאחרה יע"ש היטב:
בת ישראל שבאה להדליק מכהנת וכו' עיין בר"ש סוף מס' תרומת משנה ט' דדעת ר"ת דהנאה של כלוי אסור בטבל ובתרומה מדאורייתא ודעת רבינו משה בן אברהם הוא דהוי רק מדרבנן וראיה מירושלמי דכאן והר"ש תמה שם דמשמע בירושלמי פ' ח' דשבועות דתניא אין מדליקין בשמן שריפה בבתי כנסיות ובתי מדרשות כדעת ר"ת וכונתו דבשלמא אי אמרינן דברשות כהן קאי גם אבתי כנסיות וכשיטת ר"ת א"כ איכא למימר דירושלמי דשבועות שלא ברשות כהן ולפיכך אין מדליקין משא"כ לפי דעת ר' משה ב"א אם כן ברשות כהן קאי רק אחולין אבל בבתי כנסיות דהוי לצורך רבים אפילו שלא ברשות כהן נמי שרי אם כן תקשה סתירת הירושלמי ואפשר לומר משום דבמתני' פליגי אי מדליקין בש"ש בבית המשתה ובבית האבל ור"מ אוסר בזה ובזה ור"ש מתיר בזה ובזה וי"ל דבהא פליגי דר"מ ס"ל דהנאת של כילוי אסור מדאורייתא לפיכך מחמיר בזה ובזה ור"ש ס"ל דהנאת של כילוי הוא רק דרבנן וא"כ לפ"ז ניחא דירושלמי במס' שבועות אזיל אליבא דר"מ ושפיר אוסר להדליק בבתי כנסיות ודוק:
ודע דבמ"ל פ"ב מה' תרומות ה' י"ד האריך ונסתפק לומר דבטבל הנאת כלוי אסור דאורייתא ובתרומה דרבנן ולפענ"ד נראה שמביא ראיה דאין לחלק בין טבל לתרומה דאל"כ הא דקאמר במס' יומא בבלי דף פ"ג ע"א דקאמר דבן תימא ס"ל דטבל חמור משום דתרומה חזי' לכהן הו"ל לומר דטבל חמור משום דאסורה בהנאת של כילוי מדאוריי' ודוק:
עוד כ' שם המ"ל להביא ראיה דהנאת של כלוי הוא דרבנן מדמתיר בירושלמי להדליק נר של חנוכה בשמן שריפה באין לו שמן של חולין ואי דהנאת כילוי הוא איסור דאורייתא איך התירו בשביל דרבנן איסור דאורייתא וכ' שם דליכא למימר דטעמא משום דאסור לשמש לאורה ומצוה לאו להנות נתנו וליכא הנאה דאם כן אמאי שרי רק מחמת הדחק וע"ש ולפענ"ד הא לאו דחוי הוא דיש לומר דחיישינן שמא בתר שיעור זמן הדלקה דהיינו אחר שתכלה רגל מן השוק דאז מותר לשמש לאורה אתא להנות ומש"ה רק באין לו שמן הוא דמותר ולא באפשר בשמן אחר ואין לומר דיתן רק שמן כשיעור מצומצם דא"א לצמצם ודוק:
ודע כי בפוסקים האריכו אי חמץ מקרי דבר שיש לו מתירין ועיין באו"ח סי' תמ"ז סעיף ט' וביו"ד ססי' ע"ב ובחדושי אמרתי להביא ראיה מגמרא דפסחים דף ל"ג ע"ב דקאמר כי אתא ר"ה בריה דר"י אמר אמר קרא ראשית ששירי' נכרי' עי"ש ברש"י וקשה הא שירי' נכרי' דמתחילה כשהיה טבל לא היה בטל אפילו באלף משום דהוי דבר שיש לו מתירין משא"כ עתה. אע"כ מבואר דגם חמץ מקרי דבר שיש לו מתירין ושפיר קאמר הגמרא ודוק אמנם שוב נפלה בדעתי דאפ"ה אינו מוכרח משום דדבר שיש לו מתירין הוא רק דרבנן ועיין בתוס' מס' מעילה דף כ"ז ע"ב תוס' ד"ה פרוטה:
ולפ"ז ע"כ צ"ל דהתוס' שהקשו שם דהא שירי' נכרי' דטבל אסור בהנאת של כילוי ס"ל הוא דאורייתא וכמ"ש המ"ל כאן דאל"כ לא הוי מקשים מידי:
ודע דדברי הש"י תמוהי' בעיני מ"ש לדמות זה לקול ומראה וריח שאין בו משום מעילה ואף על גב דהנאת של כילוי מן התורה האי דרבנן ואיני יודע מה שח דהרי הר"ת דס"ל דהנאת כילוי הוא דאורייתא קאמר כן אמתני' דמדליקין בבתי כנסיות וב"מ ומה"א דהוא דוקא ברשות כהן ואע"ג דהוי רק מראה ואהא דאין מדליקין בו בטבל טמא קאמר דהוא דמכתיב משמרת תרומתי. ושאני קול ומראה ד"מ הבונים שהי' בוני' בהיכל דבהאי מראה אינו עושה מאומה משא"כ כאן הוא גופא מכלה השמן בהדלקתו ונהנה ע"י זה בראיה וזה אסור ופשוט:
ובעיקר קושיתם לשיטה דסוברת הנאה של כילוי הוא דאורייתא מירושלמי פה נראה לפענ"ד כיון דהנאה של כילוי דאסורה בטבל טמא אתי' מהיקש תרומתי אם כן י"ל, דתליא בפלוגתא אי חצי שיעור אסור מן התורה או מותר דאי אמרינן דחצי שיעור מותר מן התורה אם כן כמו דאכילת טבל טהור אינו אסור כ"א שיעור שלם כך הנאה של כילוי אינו אסור כ"א בנהנה ממנה הרבה משא"כ במדליקה רק פתילה מכהנת דליכא הנאה כ"א דבר מועט הו"ל כחצי שיעור דמותר מן התורה רק מדרבנן אסור ומשו"ה אמר כשעברה הסכנה לא עמד ב"ד ובטל כיון דחצי שיעור הוא רק דרבנן ודוק. והשתא לפ"ז אזיל הירושלמי בשיטה דחצי שיעור מותר מן התורה כנ"ל:
לא עמד ב"ד וביטל עיי' בש"ק דתמה על המ"ל אם הי' איסור הנאה של כילוי דאורייתא איך לא חזר לאיסורו ותמה הא שדה שנטייבה בשביעית גם כן דאורייתא ואפ"ה לא חזר לאיסורו ולפענ"ד דשם דווקא בדיעבד שכבר נטייבה אבל לא התירו לטייבה משא"כ כאן שמתירין לכתחלה להדליק הפתילה בש"ש:
ועוד הרי הירושלמי בשביעית פ' ד' קאמר דר' ירמיה דאמר בטייב דשרי יליף מן הא דאשה טובלת פתילה ואם כן לפ"ז הו"ל להתיר אפילו לכתחלה לטייב אלא ודאי דהוי רק מדרבנן וא"כ משו"ה אפי' לכתחלה מותר להדליק משא"כ בשביעית דאסור מדאורייתא דווקא בעבר וטייב שרי ודוק:
טובלת את הפתילה בש"ש אולי י"ל דאיירי דהפתילה כבר הוטבל בשמן חולין אלא שלא בטוב בראש והו"ל זה וזה גורם ומותר א"נ דהפתילה הלא הוא היתר והוי ע"י הפתילה זו"ז גורם:
אע"פ שעמד והלך לו אין מחייבין אותו לכבותו נ"ל דהטעם הואיל ואישתרי אישתרי ועיי' בירושלמי ס"פ קמא דעירובין גבי ד' דברים פטורין במחנה פטורין מדמאי וקאמר שם בירושלמי נכנסו עמהם לעיר נפטרו ואם כן ה"ה כאן הואיל וכבר הודלק בפני כהן נשאר בהיתרו ויש ליישב עפ"ז הא דבעי ר' ירמיה אברי בשר נחירה שהכניסו בהכנסתם לא"י אי שרי ודחק שם דנ"מ באדם שרוצה לאסור א"ע באחד מן המינים לזמן ידוע יע"ש ולפמ"ש י"ל דנ"מ לענין שמן שריפה אי אמרינן בכהן שבא אצל ישראל לעשות חשבון אי צריך לכבות כשהלך הכהן ודוק [ועיי' בנגעי פ' ח' משנ"ה' ואולי גם זה הדין בעמד הכהן והלך לו דומה לו ודוק]:
ועיין במ"א סי' פ"ח ס"ק ג' דכ' דהיכא דמותרת אשה נדה לכנס לבהכ"נ מותרת גם כן להתפלל וראי' מריש יבמות דאמר הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו לתמי' מה דמיון יש מהתם דשם הותר לצרעתו אלא דשוב נולד בו עוד עיכוב דנעשה ב"ק לזה אמרינן הואיל והותר לצרעתו אין דבר אחר מעכבו אבל לא להתיר יותר:
[ועיין מ"ש בחבורי חמדת ארי' פ' כ"ט סי' ב'] [ועיי' מ"ש התוס' פסחים דף ע"ט ד"ה או:
והיה נראה לי להביא ראיה מעירובין דף מ"א ע"ב דאמרו נהרדעי אי פקח הוא עייל לתחומא וכיון דעל על משום דהואיל וברשות עייל הו"ל כהחזירוהו א"כ היה כאן כיון דברשות עיילה לבהכ"נ מותרת גם כן להתפלל ודוק:
אלא דאולי י"ל דאינו דמי דהתם הו"ל כאלו לא יצא כלל כאלו כמי שיצא שלא לדעת והוחזר שלא לדעת משא"כ כאן דוודאי כשיוצאת אח"כ מבה"כ אינה רשאי עוד לכנוס שנית ולא אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי דאכתי טומאתה עליה אם כן י"ל דה"ה דעתה גם כן אינה רשאי רק לכנוס אבל לא להתפלל וצ"ע:
בטל הוא על גב פתילה נ"ל כנ"ל. משום דהו"ל זה וזה גורם:
ישראל וכהן שהיו שותפין בחנות וכו' ולא צרכיו של ישראל עיי' בתוספתא פ' ד' דתרומת דתני' דבשותף מותר וכן פסק הרמב"ם בפ' י"א מה"ת. וצ"ל דכאן איירי במה שאינו מענין השותפת כנ"ל:
מטא ביתא מטפי ליה וכו' מבואר מכאן דשמן שריפה מותר להדליק בלילה ועיי' בנ"ב מה"ת חלק או"ח סי' צ"ז ועיי מ"ש לעיל מזה:
ובלא מן הדין עיין בש"ק מה שתמה על הר"א ולפענ"ד צ"ע מה שכתב דבטל קדושה מני' הרי אפי' תשמישי קדושה קיימ"ל דלגנזין מכ"ש תרומה עצמה דאקרי קודש והא דישראל מותר לשמש בו הי' מחמת הסכנה מתחלה דהי' משלחת זאבי' ושוב לא עמד ב"ד וביטל אבל מנ"ל לעשות אצלו תשמיש בזוי:
ודע כי עמדתי על דברי הטו"ז ביו"ד סי' רע"ד בה' ס"ת ס"ק ד' בזה שהאריך שם לתמוה על תשובת הרא"ש דמתיר לטול דיו מאות הכתובה ותמה הרי יש ביזוי מצוה אם ילך לאבוד מדיו שנתקדשה ולפענ"ד הי' נראה דודאי לית בזה איסור דאורייתא והוי רק איסור דרבנן אם כן י"ל דהואיל ולא הוי כ"א דבר מועט ליכא קפידא כמו שאמר כאן דבת ישראל מדלקת פתילה מכהנת. אע"ג דהוי הנאה של כילוי כתב הק"ע דשרי הואיל ולא הוי כ"א דבר מועט לא גזרו:
אמנם שוב נפלה בדעתי דזה אינו דהרי איתא במתני' דשבת לקמן פ' ר"ע מקק ספרים ומטפחותיהם כ"ש מפני שמצניעין אותו לגמן הרי מבואר דאפילו בכ"ש איכא חיוב לגנוז ולא אמרינן דהוי רק דבר מועט וע"כ צ"ל דשאני כאן דטעמא דמשלחת זאבים הוי ולא עמד ב"ד ובטל. ועוד די"ל דגבי דיו של אות יש סרך דאורייתא מלא תעשון כן לה' אלקיכם וכן בשאר תשמישי קדושה וצ"ע:
ואין לומר דכיון דניטל מן האות בטל קדושתו וראי' מלחות דאמרינן במס' מגילה דף ל"ב ע"א דאין בו משום קדושה ופי' התוספת הגליונות דאין בו משום קדושה אחר שקצצן אף על גב דקודם שקצצן היו קדושים וה"ה כאן זה אינו דשאני התם דהלוחות דהיינו הגליונות אינם מגוף אותיות הספר משא"כ כאן דהדיו הי' על גוף האות ממש שפיר י"ל דנתקדש ואף על גב דניטל קדושה עליו:
והיה נראה בעיני לומר דהדיו הלז יש בו קדושה מטעם צירוף כדאיתא בבבלי פסחים דף י"ט דס"ל לר"ח צירוף דאורייתא ואם כן גם בדיו הלז י"ל דכיון דהיתה על האות קדושה מטעם צירוף. גם הי' נראה לדמות למותר מעות שכינס לחטאת במס' שקלים פ' ב' משנה ג' המכנס מעות לחטאת המותר נדבה דאין לה קצבה לפיכך גם מותר הדיו הלז נתקדשה אבל כד נעיי' שפיר נראה דיש לחלק בענינים דלא שייך צירוף בכה"ג דע"כ לא מצינו אלא לענין טומאה כמו אוכלין שיש בב' קצות הכלי דאי הוי הנהו אוכלין דבוקים וטומאה נגע בא' הי' השני גם כן טמא אם כן שפיר אמרינן הואיל והתורה עשאה לכל מה שבכף אחת א"כ נעשו כאלו דבוקים יחד וזה לא שייך כאן כיון דהמותר הדיו שבאות הלז אינו נצרך לאות א"כ לא שייך גבי' צירוף כיון דלא שייך לו ולא דמי למה שהתורה עשאה לכל מה שבכף אחת שהכלי הוא א' וצריך זה לזה:
ומזה נראה סתירה להרב הגאון מו"ה טיאה ווייל זצ"ל הובא בתשובת נו"ב מה"ק שרצה לומר דמה שנטפל לשם הוא קדוש מטעם צירוף ולפי מ"ש אין דמיון דהרי הוא מצורף באמת אלא דאפ"ה לא שייך לומר דמקודש מטעם זה כיון דלא שייך לומר אלו הוי גוף א' ודוק:
ובלא"ה נעלם מהגאון מו"ה טיאה הנ"ל דברי תוס' חולין דף כ"ד ע"ב ד"ה התורה שהעלה דשאני התם דכתיב כף אחת דוק שם וא"כ נפלו דבריו:
גם מ"ש לדמות למכנס מעות לחטאת. נראה לפענ"ד דהרי צריכין לדון תיכף על הדיו דודאי מותר לסופר להשליך ממנה מה שירצה וע"כ צ"ל דזה הוי כמכניס מעות להביא מהן חטאת דמותר חולין עי"ש במתני' וה"ה כאן דהוי כהתנה לעשות במותר דיו מה שירצה א"כ י"ל דה"ה בדיו שבאות גופא מה שאינה צריך הוי כהתנה ודוק:
ויש עוד לדמות למה דאיתא במסכת פסחים דף צ' ע"א רבי אומר אף מכדי מקח שע"מ כן הקדישו את פסחיהן ה"ה כאן י"ל ע"מ כן הקדיש הדיו באות שאם ירצה לפשליכו ממותר שבו שיהי' רשאי כנ"ל לפלפל ע"ד הטו"ז וצ"ע:
דף ט' ע"ב ופרשה ר"ח דכפר תחמין עיי' בש"ק דפרשה דטעמא דאין מדליקין בש"ש שמא יטה ואם כן ע"י תערובת לא גזרו כמו דאמרינן דלא גזרו בנותן שמן כ"ש לתוך חלב מהותך ולפענ"ד אינו דומה דגבי נותן שמן כ"ש לא גזרו דהו"ל גזירה לגזירה מה שאין כן כאן דטעם הוא מתוך שמצוה עליו לבערו גזרינן שמא יטה א"כ מה חלוק יש בין נותן לתוכו שמן כ"ש מ"מ יש לחוש שמא יטה מתוך שמצוה עליו לבערו וצע"ג:
אמנם נראה לפענ"ד דדעתו של ר"ח דכפר תחמין הי' כיון דהטעם הוא דחיישינן מתוך שמצוה עליו לבערו שמא יטה כדי שיתבער מן העולם א"כ בכה"ג שעושה היכר שאינו רוצה לכלותו מהר והא ראיה שהרי נותן לתוכו שמן חולין וע"כ ע"י כן מתקיים יותר הרי יראה דאינו רשאי למהר לכלותו דהרי הוא צריך שיתן לתוכו שמן של חולין א"כ בכה"ג מותר ודוק:
ועוד נראה לפענ"ד כיון דלפי דעת הירושלמי לקמן אמר רב דמותר להדליק בחלב מהותך אפי' לא נתן לתוכו שמן ואם כן ע"כ דלא גזר חלב מהותך אטו שאינו מהותך א"כ מה"ט לא גזר גם כן בניתן שמן כ"ש כנ"ל ודוק:
רב חנניא בשם רב ברונא אמר רב חלב מהותך וקרבי דגי' מדליקין ויש לעיין הרי בבבלי דף כ"ו מבואר דלכל התנאים חלב מהותך לחוד אסור ועיי' בגמרא איכא בנייהו דרב ברונא ולא מסיימי ונראה מזה ראיה לשיטת התוס' שם ד"ה איכא בנייהו דרב ברונא דשמן דגים היינו שמן עינו של דג ולא כפי' רש"י דפי' קרבי דגים שנמוחו ואם כן לפ"ז י"ל דלא בחלב דתנן היינו אינו מהותך אבל מהותך מותר וכ"ת הלא קתני ולא בשמן דגים דהיינו קריבי דגים שנימוחו משמע הא חלב נמוח אסור. זה אינו דשמן דגים היינו שמן עינו של דג ולא איירי מדבר נמוח וי"ל דכן ס"ל ריב"נ בברייתא ודוק:
הלכה ב
שלא תאמר יהיה צריך הרחק ד' אמות עיי' בק"ע ויש מזה ראיה לשיטת הרמב"ם דמפרש כמה ירחיק מהם דתנן בברכות במתני' דף כ"ב ע"ב קאי רק אמי רגלים אבל ממים רעים אע"ג דמסריחין א"צ הרחקה ועיי' בב"י או"ח סי' פ"ו דתמה מרמב"ם שם ולפענ"ד יש לי ראי' ברורה מזה הירושלמי ונכון. עיי' בספר חיי אדם כלל ג' סעיף י"ב ועיי' בבלי חגיגה דף ד' דקאמר דמצרף פטור מן הראי' דכתיב כל זכורך מי שיכול לעלות עם כל זכורך ועיי' רש"י דכ' דמצרף היינו דחופר ומצרפן שם במקום שחופר בקרקע וליכא כ"א ריח מכח העפר שבקרקע וקשה דהו"ל דמשו"ה פטור מן הראיי' לפי שאינו יכול לכנוס לעזרה מכח סרחון אלא ודאי דהאי סרחון אינו מעכב לענין ברכה:
ועתה בזמנינו נתחדש שמן א' שנקרא פעטראלעום ונשאלתי אם מותר להדליק בה בשבת ואסרתי אותם מב' טעמין א' מפני שיש לה ריח רע והו"ל כעטרן דקימ"ל דאין מדליקין בו ועוד מפני שהוא עף דשמעתי כמה בני אדם היו נזוקין בה. לכן לדעתי ראוי בודאי למנוע להדליק בה:
ואולי יש לפרש הא דאמר הירושלמי שלא תאמר משום דקשיא ליה אמאי אמר ר"י מפני כבוד השבת ולא אמר בפירוש מפני שריחו רע. לזה אמר דאלו אמר מפני שריחו רע ה"א דהטעם הוא שצריך להרחיק ד' אמות מפני הברכה לזה אין מדליקין בו ואף דיכול לברך חוץ לד' אמות מ"מ הלא קיי"ל דכל הבית חשיב כד' אמות. ועוד ה"א דכשמדליק מתחלה נר אחר ויברך עליו אזי יכול להדליק אחר כך נר בעטרן לזה אמר מפני כבוד השבת דבכל ענין אסור וזה פשוט אבל פי' הק"ע דחו"ק:
מפני שהוא שרף עיי' בש"ק ועיי' ברשב"א דכ' כדבריו אלא דקשה לפ"ז קושית התוס' אמאי לא פירשו רבה ואביי כטעמא דידי' ועיי' ברשב"א שדחק א"ע ולפענ"ד נראה ע"פ מה שאמרתי לתרץ קושית התוס' דף כ"ו ד"ה ר"י דתמה כיון דאמר ר"י כל היוצא מן העץ אין מדליקין אמאי הוצרך לומר בעטרן מפני כבוד השבת והי' נראה לפענ"ד ע"פ שהביא הב"י דעת מהר"ם בסי' רס"ד והביאו הרמ"א דס"ל דהיכא דיש נר א' כשר אזי מותר להדליק אצלו נר פסול ועיי' בב"י היטב וא"כ לפ"ז שפיר אמר ר"י מפני כבוד שבת דהיינו אפי' היכא דמדליק עוד נר כשר דלא שייך שמא יטה אפ"ה אסור להדליקו משום כבוד שבת דריחו רע ודוק. והשתא לפ"ז גם אביי ורבה רצו ליתן טעם דאפילו ביש לו נר כשר אפ"ה אין מדליקין בצרי. מטעם שמא יסתפק ועוד שהוא עף כנ"ל ודוק:
ודע די"ל עוד פי' מפני שהוא שרף דקאמר הירושלמי היינו כדאמר הגמרא שהוא עף והיינו שורף ששרף הבית ואפי' בחול אסור:
הלכה ג
דף יו"ד לית בר נש אומר אף עיי' מ"ש בחגיגה דף א' ע"ב:
נעשה כמטהר כלי' עיי' בש"ק ויש לישב ע"פ דבריו קושית התוס' ביצה דף י"ח ע"ב ד"ה הדר ביה רבא דתמו דלמא הדר מתירן דנראה כמתקן ולפי מ"ש ליכא למימר כן דא"כ צריכין אנו לומר דהדר גם כן מתירץ מה שתירץ בסוגיא כאן מקולי מטלניות שנו כאן וזה לא ניחא לגמרא ודוק:
ותמיה מ"ש רש"י בסוגיא בד"ה של בגד ולענין הדלקה כדאו ימנא לעיל וכו' לפי דברי הירושלמי א"צ לזה רק דאין מדליקין קאי אפתילה טמאה ומשום דנעשה כמטהר כלי בשבת:
אבל תמי' לי טובא על עיקר תירץ הירושלמי דהרי תני מדלין בדלי טמא והוא טהור ופי' רש"י במסכת ביצה דף הנ"ל דלא מחזי כמתקן דאין הכל יודעים שהדלי טמא והרואה אומר לשאוב מים הוא צריך א"כ לפ"ז ה"ה כאן דהרואה אומר להדליק נר הוא צריך וצ"ע טובא. ועיי' בחדושי שם דתרצתי על דברי רש"י הנ"ל דכ' טעמא דמתקן אליבא דרבה ואין כאן מקומו:
עשאה מזור טהורה עיי' בק"ע ועיי' לקמן פ' כלל גדול דף כ"ט ע"ב האי מאן דעביד ממזור חייב משום טווה ועיי' בק"ע דפי' דהיינו אזור ובספר חיי אדם שנדפס מחדש ראיתי דכ' דיש לגרוס משזר ואין הגהתם נראה רק ה"ג האי מאן דעביד מזור וכמו כאן וזה פשוט.
שרייה בשמן ועיי' בש"ק דתמה דהו"ל להקשות ממתני' דכלים ולפענ"ד נראה דאמתני' היינו יכולים לומר דר"ע היא דאמר כאן טהורה וי"ל דאע"ג דאיהו ס"ל מן המוכן טמא מ"מ הואיל ואטבלה בשמן טהורה ומתני' דכלים דהוי סתמתאי הוא ר"ע אבל ר"ש נזירא דאמר אפי' לר"א עשאה מזור טהורה שפיר פריך שריי' בשמן ודוק.
לא סוף דבר טהורה וכו' עיי' בק"ע ופירושו לא נהירא ואינו מובן לי כלל אמנם נראה דעתה מסיק הירושלמי די"ל דלא הדר ר"ע ובגין דרב וכו' והוא כתירץ ראב"א בבבלי דכ"ע ס"ל מסיקין בכלים ולא בשברי כלים ומר סבר קיפל אינו מבטל מתורת כלי ומשו"ה אין מדליקין ודוק:
ומה שכתב בש"י דהרמב"ם פסק כר"ע לא עיי' דהרי הרמב"ם מטמא אפי' תלאו אחורי דלת והוא ממש כר"א ושפיר תמה הכ"מ מדוע פסק נגד ר"י ור"ע ואפשר דס"ל להרמב"ם דע"כ לא הוצרך לדחוקי לר"י ולומר בזרקו לאשפה כ"ע לא פליגי דטהור אלא מכח קושית הירושלמי לית בר נש אומר אף אלא דמודה בקדמייתא אמנם נראה דאין זה הכלל מוכרח וסוגית פליגי בהא ועי' בבלי פסחים דף נ"ו ע"ב קאמר ר"י אף לכרוב וקאמר דאפ"ה פליג את"ק ועיי' בירושלמי ס"פ ר"ע גבי ר"י אומר אף המוציא חגב חי טמא ובש"ק דסותר גבי זה הכלל וע"כ דסוגית פליגי בהא א"כ לפ"ז י"ל דאפי' בזרקו לאשפה נמי מטמא ר"א וא"כ יש לפרש דר"א אמר בין מן המוכן ב"ש מן המוכן היינו בין זרקו לאשפה בין לא זרקו לאשפה הכל טמא אבל ר' מטהר בכה"ג אבל בהניחו אחורי דלת ומכ"ש בתלאו במגוד גם לר"י טמא ושפיר פסק הרמב"ם לחומרא כנ"ל ע"צ הדוחק:
ועיי' מ"ש בזה בפרק קמא דחגיגה
ויתר דברי הש"י מה שכתב הטעם דהרמב"ם בפי' המשניות פי' כראב"א אינו נכון וקצרתי אבל לפמ"ש ניחא דהוא סוף מסקנא דירושלמי וגם בלא"ה הרי קי"ל כרב דאין מסיקין בשברי כלי והתירץ הזה היא אליבא דהלכתא ומכוון יותר:
ועוד י"ל דרבה לשיטתי' לפי גרסת התוס' דלא רצה לאוקמי' מתני' דשמן שריפה לעיל בי"ט שחל להיות בע"ש שפיר לא רצה לתרץ גם כן כתירץ ראב"א דא"כ נצטרך לאוקמי' ביום טוב שחל בע"ש וזה לא ניחא ליה אבל באמת כיון דמסיק הגמרא לעיל בבבלי תני' כוותי דר"ח וא"כ איירי המשנה ביו"ט שחל בע"ש גם משנה זו יש לאוקמי' כן ושפיר הביאו תירץ ראב"א כנ"ל:
ודע שהתוס' תמו על המנהג שנהגו הנשים להבהב הפתילה כיון דלפי תירץ רבה ר"א סובר כן ור"א שמותי הוא אמנם לפי הנ"ל ניחא דהרמב"ם בפי' המשניות כ' דטעמא דעולא דהמדליק צריך שידליק ברוב היוצא מפני שצריך להבהב והנה לפי תי' ראב"א כ"ע ס"ל דצריך להבהב קודם הדלקה משא"כ לתי' דרבה תנאי היא ותירץ דראב"א עיקר ושפיר פסקו דצריך להבהב:
הלכה ד
לא יקוב שפופרת של ביצה עיי' בתוסי"ט שהקשה אהך צריכותא דקאמר בבבלי דאכתי קשה אמאי תני רישא שפו פרת של ביצה ועיי' מה שתירץ ולפענ"ד נראה לומר דאי לא תני רישא ה"א סיפא דלא ימלא אדם קערה איירי נמי בכלי חרס דמאיס וכ"ת הא תו ל"ל איצטרך דה"א דבקערה אף על גב דמאיס הואיל ומופסק מודה לרבנן דגזרינן קמ"ל ואי תני סיפא ה"א התם הוא דאסרו רבנן אף על גב דמאיס הואיל ומפסק אבל בכלי חרס ה"א דמודים לר"י קמ"ל ואי אשמעינן הנהו ה"א התם הוא דמתיר ר"י משום דמאיס אבל רישא דלא מאיס ה"א דמודה לרבנן דאסור אע"ג דלא מיפסקא ולפיכך איצטרך גם כן רישא א"נ א"ל דאי לא תני שפופרת ש"ב ה"א הואיל ואם יסתפק ממנו יש לחוש שישתבר בוודאי לא יסתפק ממנה ומודים רבנן דשרי קמ"ל:
אבל אם חברה היוצר מתחלה וי"ל דהו"ל לכתוב אם חברם כיון דקאי גם אשפופרת ואפשר דקאי רק אכלי חרס הואיל והכל חרס אבל ביצה בנר לא מהני חבור ומיושב עפ"ז גם כן דקדוק תוס' י"ט הנ"ל דאי לא תני שפופרת ש"ב ה"א דה"ה בשפופרת מהני חבור לפיכך תני שפופרת ותני אם חברה להודיע כנ"ל:
אמנם בפוסקים לא משמע כן אלא דאפילו בשפופרת מהני חבור:
שלא הותחל בכל טפה וטפה עיי' בש"ק ועיי' מ"ש לעיל פ"ק ה' ה' לתרץ קושי' הלז:
שני' היא שהכל א' עיי' בק"ע דפי' דתמה פשיטא וצ"ע מאי פשיטא היא זו אדרבה קשה אמאי הרי לא הותחל בכל טפה. ונראה דה"פ וכי שני' עבור שהכל א' דמשמע דדוקא חבור היוצר מהני לזה פריך מאי חלוק יש אי חברה היוצר מתחלה והכל א' או חברה אח"כ ובדבר אחר לפיכך מתרץ דבאמת לאו דוקא וה"ה בסיד וחרסית:
א"נ דרק מפרש מדקתני חברה לשון יחיד משמע דקאי אשל חרס אבל לא אשפופרת הואיל וליכא הכל חרס דומיא דנר אלא דחבור מהני אפילו בסיד וגפסיס אבל השפופרת צריך להיות חרס וכמש"ל:
ודע דיש לעיי' בבבלי דעביד צריכותא אמאי לא קאמר אי תני הנהו ב' שפופרת וחרס ה"א דוקא ביה אסרו רבנן משום שלא הותחל בכל טפה וטפה אבל בקערה ה"א דשרי וי"ל:
ר"י כדעתי' דאמר משקה טופח חבור עיי' גיטין בבלי דף י"ו ר"י אומר אם היו רגליו נוגעת במים חבור:
וי"ל דלפ"ז משמע דוקא היכא דאיכא משקה טופח אבל היכא דליכא משקה טופח כגון דהשפופרת נוטף על הנר בענין דליכא טופח גם ר"י אינו מתיר אם כן איך קאמר הירושלמי לעיל פ' קמא הלכה ה' יאות רבי כרבי יהודא דלמא שאני כאן דהוי משקה טופח וצ"ע:
ודע דיש עוד מקום לתרץ קושית הש"ק דתמה אמאי אם חברה היוצר מותר הרי לא הותחל טפה די"ל דהואיל והוי רק איסור דרבנן לא החמירו בחברה היוצר דהכל כלי א' דומיא למה דאמרינן במס' חגיגה הכלי מצרף מה שבתוכו וחשב לא' וזה הוא דאמר הירושלמי שני' היא שכולה אחד וזה פשוט:
הלכה ה
אם בשביל החולה שישן פטור עיין ברמבם פירש המשניות דכתב בנכרים ולסטים פטור ובשביל שישן החולה מותר וצ"ע דלפי מה דמסיק דאיירי ביש בו סכנה ומותר אפילו לכתחילה ה"ה בלסטים וכן מבואר פה בירושלמי. אמנם הרמב"ם נראה דהי' מפרש דקושית הגמרא רק אחולה שישן אבל בלסטים ונכרים ידע דאיירי דיש בו סכנה ואפ"ה רק פטור משום דלא סכנת מות ממש לפיכך מקשה הגמרא רק אחולה דאי איירי ביש בו סכנה בודאי מותר אפילו לכתחלה ודוק:
אלא דעכ"פ תמוהים דבריו מירושלמי פה:
ומיושב עפ"ז עכ"פ הגרסא דכתיב אם בשביל החולה שישן ולא כתיב מפני החולה כאינך ודוק:
רבנן דקיסרן בשם ריב"ח מותר עיי' בק"ע דהמה שנו באמת במתני' מותר ויש לישב עפ"ז קושית התוס' בבבלי דף ג' ד"ה בר מהנן תלת שהקשו האיכא המכבה את הנר וי"ל דשמואל תני כרבנן דקיסרי מותר במתני' ופשוט:
ע"ב וקשיא על בר קפרא הבערה למדה עיין בק"ע עיין תוס' בבלי דף ק"ו ע"א ד"ה מה לי דתמה אר"ש חילוק מלאכות מנ"ל דאצטריך קרא לחייב מקלקל בהבערה עיי"ש ולפ"ז צ"ע דה"ל לירושלמי להקשות טפי כקושית תוספת ואפשר דאמת זה כוונת קושית הירושלמי דאיך למדה הבערה הלא הבערה יצאה לחייב אפילו שלא לצורך לזה מתרץ דס"ל באמת הבערה למדה לעצמה לחייב אפילו מקלקל ודוק:
ודע דלפענ"ד אמרתי לתרץ קושית התוספת הנ"ל דתמו מנ"ל לר"ש חלוק מלאכות די"ל ר"ש לשיטתו דס"ל במסכת סנהדרין דף מ"ה ע"ב נותן על שמאלו ויוצא דלא בעינן קרא כדכתיב וע"כ משום דנפקא לן מרוצח וגואל הדם דלא בעינן קרא כדכתיב וס"ל ב' כתובים הבאים כא' מלמדין ואם כן יש לומר דנפקא ליה חילוק מלאכות מחריש וקציר תשבות עיין בבלי דף ע' ואי משום דה"ל ב' כתובים הבאים כא' כמ"ש רש"י ז"ל שם בד"ה ועל כולן ועיי"ש בתוס' ד"ה אינו דאיהו סביר' לי' מלמדין ודוק. אלא דקשה מאי פריך הירושלמי ולית ליה לר' אלעזר דלמא איהו ס"ל גם כן ב' כתובים מלמדין וי"ל ועיין בחדושי בסוגיא דח"מ:
הדא אמרה נפח בכלים וכו' ויש לתמוי על הרמב"ם דהשמיט כך דינא דנפח בכלים וצ"ע ועיין בש"ק מ"ש דנפוח מועיל בבשולי עכו"ם עיין בב"י יו"ד קי"ג בד"ה ומ"כ דנפוח בפה ובד"מ שם וברמ"א השמיט זה ועיין בט"ז ס"ק ח' ולפענ"ד נראה דהרמ"א השמיטו בכיון דס"ל דהרי הרשב"א והר"ן ור"י וריב"ש כולהו ס"ל דאין שגירת התנור והדלקת אש כ"ש חיתוי מהני לענין בשולי ורק בפת מהני עיין בב"י אלא שאנו סומכים אדברי מהרא"י עיין בד"מ מ"מ אין להוסיף דוקא חיתוי דהוי מעש' יד ממש אבל לא נופח ומשו"ה השמיט הרמ"א זה בהגהות כנ"ל:
וטעם הדבר י"ל דחיתוי א"א בלא הבערה שמבעיר התחתונות משא"כ בנפיחה דנפוח בקל אדרבה מכבה לכן יש להחמיר ולעשות דוקא חיתוי:
החותה בגחלי מתחת לקדירה וכו' עיין בש"ק ד"ה דמר ר"א עיין מה דתמה אגמרא בבלי דף ק"ו ע"א אמאי אמר ר"י פוק תני לברא חובל ומבעיר אינו משנה ואמאי לא מוקי כר"א ב"ל ולפענ"ד י"ל הרי התוספת תמה שם בד"ה חוץ אטו משום דאיהו ס"ל כר"י מאן דתני כר"ש משתקינן ליה ועיין שם דתרצו דפליגי ר"א ור"י אליבא דר"ש דר"א ס"ל דבכל חובל ומבעיר מחייב ר"ש ור"י ס"ל דוקא היכא דאיכא תיקון קצת עיי"ש והשתא לפ"ז אומר אני לתרץ דקדוק חמור בלשון הירושלמי דנקט החותה בגחלי' מתחת לקדירה וכו' ועיין בבלי כריתות דף כ' ע"א דמייתי האי ברייתא ואיתא שם סתם ת"ר החותה בגחלים בשבת וגם בלא"ה צ"ע דהרי ר"י מוקי לה בנפח ועיי"ש בתוספ' בד"ה כגון דצריך לפחמים לעשות ברזל אם כן שייך מתחת לקדירה ואפשר דבאמת משום ה"ט לא רצו לתרץ אינך אמורא כר"י שם דבנפח שנו דהם גרסו מתחת לקדירה] אמנם נראה משום דר"י לשיטתו דאיהו ס"ל דר"ש דס"ל מקלקל בהבערה חייב הוא דוקא היכא דאיכא תיקון קצת אם כן לפ"ז קשה איך מתרץ כאן דבנפח שנו הרי לגבי הגחלים הלבערות איכא מקלקל ממש דכיון דהוא נפח וא"צ לגחלים לוחשות ודוחק לומר דאליבא דר"א ב"צ ס"ל דאפילו מקלקל ממש וג' מחלוקת בדבר ע"כ נראה דר"י דמוקי לה בנפח מוקי לה ג"כ דאיירי דקדירה עומד אצל הגחלים ואם כן הו"ל תיקון קצת אצל הנבערות גם כן דמועיל לבשול הקדירה והשתא לפ"ז סתם ירושלמי הוא ר"י שפיר נקיט בברייתא החותה בגחלים מתחת לקדירה כיון דאיהו מוקי לה בנפח ודוק היטב:
והשתא לפ"ז מתורץ היטב דשפיר אמר פוק תני לברא דאי משנה ע"כ איירי בצריך לאפרו ולכלכל דס"ל דגם לראב"צ צריך תיקון קצת ודוק.
ומתורץ היטב הא דאמר ר"י גם כן עד כאן לא נתפרשה טעמא דהלכה זו דאף דנוקמי בנפח מ"מ אינו סגי וצריך לאוקמה גם כן דאיירי דקדירה מונח גם כן אצל הגחלים דאל"כ הו"ל מקלקל ממש ודוק. ועיין בדבור שאחר זה תיכף כי שייך לזה:
ר"י אומר לית כאן חייב שתים פי' בחותה בגחלים ומתחמם דדוקא בחותה בגחלים מתחת לקדירה ס"ל לראב"צ דחייב שתים דרוצה שיבערו ורוצה שיכבו כיון דאיירי בנפח וצריך לכביות וגם קדירה עומד אצל אש וצריך לבוערות משא"כ בחותה בגחלים ומתחמם דא"צ לא להבערה ולא לכיבוי וכדברי ר' יודן אחר כך ופי' ק"ע לא מחוור לי דאיך קאמר ר"י ברם כאן רוצה שיבערו הרי מוקי באינו מתכוין ועוד יש בפרושו דקדוקים אמנם לפמ"ש ניחא הכל ודוק:
ובסוגיא דצירוף ביומא הארכתי בעזה"י ואין כאן מקומו:
דף יא ע"א אלא משום עכול אברים ופדרים וכו' עיין בבלי יבמות דף ל"ג ע"ב וק"ל מאי פריך שם וכאן דלמא איירי ששימש כגון שתרם את הדשן בשבת ובכה"ג ע"כ מכבה את העליונות שהרי תורם מן המעוכלת בפנימיות כמ"ש הרמב"ם בפ' ב' מה' תמידין ה' י"ב ועיי"ש מה שכתב בכ"מ בשם הר"י בנבנשת וס"ל לר"י כראב"צ וכתירץ ר"א שם בכריתות דף דס"ל החותה בגחלי' חייב שתים יע"ש היטב וכדברי הירושלמי לעיל וצ"ע
ועיין מ"ש בחידושי לשיטת א"א חע"א ביבמות הנ"ל:
הלכה ו
מאן דאמר ילדות תני בשם ר"י וכו' עיין בק"ע ופרושו דחוק ולפענ"ד דמאן דאמר ילדות היינו בבחרותן שלא בזמנן וקשה זולת הלידה הלא מתות בעון נדרים כמו שדרשו בבבלי על קרא אם אין לך לשלם למה יקח משכבך אם כן משמע דאחטא נדרים מתות לזה מביא דתנא דידן ס"ל דבעון נדרים בנים מתים ולא אשתו רק בשביל הג' הנזכרים מתים כנ"ל:
בהשפטו יצא צדיק אין כתיב כאן עיין בק"ע ופרושו דחוק ולפענ"ד י"ל ע"ד דאמרה הצרפית לאלי' באת אלי להזכיר את עוני אם כן י"ל אם יצא מן הדין צדיק קודם בא הרשע לפניו לדון זה גריעות' לרשע דעי"ז יהיה עוונותיו נזכרים ונפרטים טפי ואם כן הו"ל לומר בהשפטו יצא צדיק אלא ע"כ דאפ"ה טפי עדיף אם יצא רשע קודם דינו דעי"ז יהיה שעת הסכנה ועידן ריתחא טפי ופשיט:
אפי' רחב כמה אסור להלך עליו עיין בש"ק דתמה כיון דליכא סכנה אמאי אסור ולפענ"ד דחששא הוא שמא יטה לצד דין ויהיה קרוב לפול ואזי השטן יקטרג ופשוט:
עושה מלאך המות דניסטיס שלו ולפענ"ד זה פשט המדרש כי תשא את ראש בני ישראל אמר הקב"ה מלוה יש לי עליכם הדא ד"א כי תשה ברעך ולפי הירושלמי פה יובן דע"י שהישראל באים לידי מנין הוי שעת הסכנה ונעשה מלאך המות דניסטיס לגבות המלוה שיש לו ופשוט:
לפיכך מסרו מצות נדה לאשה עיי' בק"ע וש"ק ולפענ"ד משום דקי"ל שכבת זרע אדומה טהורה עד שתהיה לבנה עיין רמב"ם פ' ה' מה' אבות הטומאה ובאשה הוא להיפך דמראה לבנה טהורה ואדומה טמאה וקאמר לפי שהיא גרמה מיתה למעט דמו של עולם לפיכך דמי' טמאים משא"כ מראה אדמימות שבאיש ומתורץ קושית הש"ק הלכה ז
עם חשיכה עי' רש"י שאם יזכור מבעוד יום וי"ל וכי סני זרוז אחר זרוז ואפשר לומר דאה"נ אם רוצה לזרז קודם מותר רק עכ"פ עם חשיכה יזרזם גם כן והוא הצריך א"נ דוקא עם חשיכה דאם יזרזם קודם יש לחוש אולי לא יעשו דיחשבו עדיין יש שעות טובא וירגז עליהם ולא יקבלו עליהם לפיכך אינו רשאי לומר רק עם חשיכה ויאמר בניחותא וי"ל בזה הא דאמר בבבלי אמר ר"א אנא לא שמיע לי הא דרבה בר"ה וקיימתי' מסברה היינו מדיוק המשכה וכמ"ש ודוק:
הדליקו עיין רש"י ויש מזה ראיה לשיטת התוס' בשבת דא"צ להבהב את הפתילה מדא"צ לצות עליה:
ואין מדליקין את הנרות עיין בברטנורה דכ' דרבותי מפרשים דאין אומרים לעכו"ם להדליק וע"כ דס"ל דגזרינן על שבות בין השמשות אפילו במקום מצוה ולפי שיטתם היה יכולים לפרש ואין מדליקין את הנרות אפילו ב' ביחד דהו"ל ב' שעשו מלאכה בזה יכול דאסור מדרבנן ועיין מ"ש בסוגיא דצירוף ביומא פ' א"ל הממונה:
ולפענ"ד יש עוד לומר דהי' קשה לרבותיו דברישא נקיט לשון הדליקו את הנר וכאן נקיט לשון רבים את הנרות ע"כ פרשו דאיירי ע"י נכרי וס"ל גם כן דשבות במקום מצוה שרי בין השמשות רק המתני' איירי כאן ביתר הנרות ואיירי שכבר הדליק איהו נר א' וא"נ באינך נרות תו הוי שבות שלא במקום מצוה ואסור כנ"ל ודוק והיינו דנקיט את הנרות לשון רבים:
נכנס הורקנס בנו לחלוץ את תפיליו עיין בשער המלך ה' תפילין ה' יוד דתמה אהר"ן דס"ל דהלכה דכל מה שאסרו לצאת בו לר"ה אסור אפילו בחצר חוץ מפאה נכרית וכבול עיין בבלי שבת דף ס"ד ע"ב וכתב דתפילין מותר להניחן בשבת וצ"ע וליכא למימר דעכ"פ בחצר המעורבת מותר כדעת הרמב"ם ורמ"ה דע"כ תקשה איך איתא בסנהדרין דף ס"ח ע"א דהשיב ר"א האיך מניחין איסור סקילה ועוסקין באיסור שבות הרי ר"א בבית היה וחול' הי' ולא היה יכול לזוז ממקומו ותירץ דס"ל להר"ל ור"מ ורמ"ה דהורקנס נכנס לחלוץ תפילין של עצמו ולא לחלוץ של אביו והוא היה רוצה לצאת לר"ה או לחצר שאיני מעורבת ומש"ה קרי ליה איסור שבות ולפענ"ד צ"ע דאי לחלוץ תפילין של עצמו אם כן איך נכנס הרי קי"ל דאסור לתלמיד לחלוץ תפילין לפני רבו ועיין בש"ע סי' ל"ח וליכא למימר דאינה מפרשי דר"א כבר חלץ תפיליו ובכה"ג שרי כמ"ש שם בד"מ זה אינו דהרי בירושלמי קאמר פה כשמת נכנס ר"י וחלץ את תפיליו א"כ עכ"פ הי' עדיין בראש ר"א ואם כן קשיא טובא איך נכנס לחלוץ תפלין שלו לפני ר"א דהיה אביו ורבו ועיין בב"י שם שכתב הטעם דהו"ל מורה הלכה בפני רבו ואולי יש לומר דהיה נכנס לחלוץ תפילין של ר"א תחילה משום דהיה אסור לו לחלוץ תפילין קודם ר"א משום דהו"ל מורה הלכה בפני רבו ואיהו היה רוצה לצאת לר"ה לפיכך נכנס תחילה ליטול רשות מאביו לחלון תפילין של אביו כדי שיכול אח"כ לחלוץ תפיליו ודוק:
ועפ"ז יש לישב ב' סוגית בבלי וירושלמי דבאמת נגד תפילין שלו שהוא היה בבית שפיר אמר ובאת לחלוץ תפילין שאינם אלא רשות אבל נגד תפלין של בנו שהוא היה רצונו לצאת לר"ה שפיר אמר ועוסקין באיסור שבות ודוק:
ודע דהמ"א בסי' ל"ח הביא דעת השל"ה דטעמא דאסור לחלוץ תפילין לפני רבו משום דשוב לא יוכל לשמשו משום דיאמרו דהוא עבד אם כן גבי בנו לא שייך זה ובלא"ה לק"מ ודוק:
ועיין מ"ש בתשובה במקום אחר על דברי שער המלך הנ"ל ואין כאן מקומו:
ודע דלשון ירושלמי שהיה גוסס הוא לאו דוקא דאם כן איך נכנס הורקנס בנו לחלוץ תפיליו הרי בגוסס אסור להזיז בו אבר עיין שבת ס"פ שואל וצ"ע דאיהו לא ידע שהוא גוסס אמנם בגמרא דסנהדרין כשחלה ר"א הוא יושב בקינוף שלו משמע דלא היה גוסס:
אין מטבילין את הכלים עיין בפנ"י דתמה דהו"ל לבבלי להקשות במס שבת מ"ט דאין מטבילין את הכלים ועיין בש"י ובצל"ח ולפענ"ד ע"פ מ"ש לעיל הא דקתני אין מדליקין את הנרות לשון רבים משום דאיירי ע"י נכרי כמ"ש הרע"ב וס"ל דלא גזרו על השבות בין השמשות במקום מצוה אלא דאיירי שכבר הדליק איהו נר א' ואם כן אינך הנרות לא נחשבו למצוה להתיר מה"ט שבות אפילו בין השמשות ואם כן י"ל דאין מטבילין את הכלים איירי גם כן בכה"ג בא"צ את הכלים הללו לשבת דכבר הטביל לו כלים קודם בין השמשות ואם כן לא צריך להו אלא לחול ואסור דאין שבת מכין לחול משום הכי אינו פריך שם מ"ט רק בביצה פי' שפיר ודוק:
מתני בכלים גדולים עיין בש"ק דתמה על הרב המגיד בפ' כ"ג מה' שבת כיון דטעם כלים קטנים הוא משום הערמה אם כן לכולהו שרי דומי' דנדה דטובלת בבגדי' ומדלין בדלי' ולפענ"ד נראה דס"ל להרב המגיד דשאני דלי שעשוי לכך ועיין במרש"א שם בסוגי' דכ' דמהאי דמדלין לא קשיא להו דלפרוך לגזור שמא יעבירנו דשאני דלי דמונח וקשור על הבור וכן מוכח מתירץ הגמרא דמדלא הותר לו כ"א ע"י דליו זכור הוא ולכאורה צ"ע מה תירץ הוא זה אדלא גזור דאתא לאטבולי דהלא הקושיא הוא דאם נתיר לו הא אתא לאטבולי בעיני' ועל זה אנו מקשין. אמנם נראה דהכוונה הוא דלכאורה י"ל מדוע לא קתני מערימין ומדלין בדלי טמא והוא טהור ע"כ נראה לומר דודאי אם אינו צריך לדלות מים רק דדולה כדי לטהר הדלי זה אסור והשתא זה הוא דמתרץ הגמרא מתוך שלא הותרה לו כ"א על ידי דליו דהיינו כשצריך לדלות אזי יוכל לדלות בו ונטהר הדלי ממילא אבל אינו מכוין לדלות בו כדי לטהר הדלי אסור אם כן כיון שלא הותרה לו כ"א בצריך לדלות עי"ז זכור הוא ולא אתא לאטבולי בעיני' ודוק וזה הוא פשט נכון בגמרא:
והשתא לפי זה מתורץ קושית הש"ק על הרב המגיד וכ"מ דלק"מ ממדלין בדלי ונדה שמערמת וטובלת בבגדי' דהנהו גם כן אסורין כשכונתם רק לטהר הדלי ונדה בגדי' רק הנהו כונתם רק לדלות נטהר ממילא וכן נדה כונתה לטבול ובגדי' נטהרו ממילא משא"כ להערים לטבול כלים קטנים ס"ל לרמב"ם דאסור ושפיר כ' הה"מ דמבואר בסוגיא דביצה דאסור וראיה ממדלין דאם לא כן תקשה מאי מתרץ ליה התרצן מתוך שלא הותרה לו כ"א ע"י דליו.
ועפי"ז יש לומר דמכוונים דברי הב"י שהביא דברי הרב המגיד משום דעכ"פ מבואר מדברי הרשב"א דאם הוא כלי העשוי למלאות בו וגם הוא צריך למלאות בו מים עתה בודאי מותר דהוי ממש דומי' דמדלין בדלי וזה שכ' הרשב"א אם הוא כלי העשוי למלאות בו ממלאין בו והוא טהור כעין שאמרו מדלין בדלי וכו' והכונה כנ"ל דוקא היכא דצריך למיה. הרי דלא הביא רישא דירושלמי דקתני מתני' בכלים גדולים אבל בכלים קטנים רק הביא דברי ר"א דאמר' ממלא אדם וכו' ואיירי בצריך למים ואם כן לפ"ז י"ל דרמ"א איירי גם כן בכה"ג בצריך למים דוקא אזי יכול למלאות אע"ג דהכלי נטהר ממילא וזה נכון לדעתי ודוק:
דף יב אשה פקחת עיין בבלי דף צ"ה ע"א עיין בש"ק לעיל בד"ה אבל דהעלה בדעת הרמב"ם דבשבת לא מהני הערמה ואין מדלין בדלי טמא בשבת יע"ש וע"כ דכל הערמה בשבת אסור ועיין בצל"ח ביצה דהעלה גם כן כדבריו וכ' דתליא בפלוגתא דרבי ורבנן יע"ש אם כן מאי פריך שם לא סבר לה מר להא דתניא הרוצה לרבץ את ביתו בשבת מביא עריבה וכו' לשני איהו כרבי ורבנן ס"ל דהערמה אסור בשבת וי"ל דגמרא מקשי דאם כן ע"כ האי ברייתא דהרוצה לרבץ את ביתו הוי דלא כמאן לא כרבי ולא כרבנן אלא ע"כ דאין לדמות דדוקא גבי טבילת כלים ס"ל לדידהו הערמה אסור ולא בריבוץ ושפיר פריך כנ"ל:
אבל ערובי תחומין דבר תורה עיין בבלי בתוס' דהר"ת היה מפרש מתחילה להיפך דמערבין היינו ערובי תחומין דקיל דלא בעי פת ע"ש וצ"ע דמלבד דהוא נגד הירושלמי פה תמי' עוד איך יש פנאי לערב בין השמשות ולילך מביתו לסוף אלפים אמה וצ"ל כגון דכבר הוא שם במקום העירוב בין השמשות א"נ דמניח העירוב אלף אמה מביתו או יותר קרוב כנ"ל ודוק:
סליק פ' במה מדליקין אתחיל