אור ברסלב
מתא דירושלים מסכת ראש השנה › הלכה ז

מתא דירושלים· רבי משה ליב ליטש-רוזנבוים

מסכת ראש השנה · הלכה ז

הלכה ו

דף ה' מאימתא מקבלין אותם משישברו את פספיסיו ועפ"ז אמרתי לבאר המדרש משכו וקחו לכם צאן משכו ידיכם מע"ז ושחטו הפסח, והוא דע"י שישחטו הצאן שהיו עובדים אותן מתחילה א"כ כשישחטו אותם אח"כ הוי כמו שבירת הפספסין הנ"ל ויהי' תיכף ניכר שמשכו ידיהם מע"ז ופשוט:

מאימתא חזרת מלוה בריבות משיקרע את שטרותיו ועיי' במס' סנהדרין דף כ"ה דאפי' בעכו"ם לא מוזפי, ונ"ל מדוע לא הביא הירושלמי הא ואפשר די"ל כרמב"ם לנכרי תשיך הוא מ"ע וא"כ אם מלוה לעכום צריך ליקח ריבות, ועיי' בתשו' בית יעקב סי' ע"ג דהביא ראי' מגמרא הנ"ל דבעל תשובה רשאי לגדור עצמו לבל ישוב לכסלו אפי' אם ע"י גדרו עובר מ"ע והביא ראי' מגמרא הלז דאפי' לעכום לא מזפי אע"ג דהוי מ"ע להרמב"ם, אמנם אנכי בחדושי אמרתי דאין מזה הגמרא קוש' להרמב"ם בלא"ה דהרמב"ם לא קאמר דמ"ע הוא להלות לעכום כדי שיקח ריבית ממנו אלא דאם מלויהו אזי הוי מ"ע שיקח ריבית ממנו א"כ שפיר קאמר הגמרא דאפי' לעכום איני' מוזיף היינו דאינו מלוה לו כלל ואז אינו עובר על מ"ע דדווקא במלוהו ואינו נוטל אזי עובר ודו"ק, וגם אפשר לומר דכונת הגמרא ע"פ מה דאיתא ביו"ד בסי' קס"ט סעי' ט' דאינו אסור מן התורה אלא ריבית הבא מיד לוה ליד מלוה אבל אם יד נכרי באמצע דהיינו דהישראל שולח לנכרי להלות אפי' הישראל מכיר המשכנות שהמה של ישראל אפ"ה מותר יע"ש ולדעתי לפ"ז י"ל דזה הוא כונת הגמ' דאפי' בעכום אינו מלוה, אלא דזה ליתא כיון דטעמא הוא משום דאין שליחות לעכום א"כ הוי ישראל מוזיף לעכום א"כ הדרה קושי' לדוכתה דהו"ל מ"ע]:

ודע דמ"ש הבית יעקב שם דטעמא דדחה לי' לעשה משום דתשובה היא ג"כ עשה ואלימא, ולפענ"ד צ"ע לו יהי' דעשה דתשובה אלימא מ"מ היכא מצינו דעשה דוחה לעשה והרי אפי' עשה דטהרת מצורע קאמר הגמרא דסוף פ' שלוח הקן דאינו דוחה עשה דשלוח הקן אע"ג דטהרת מצורע הוי עשה דאלימא דגדול השלום שבין איש לאשתו יע"ש בסוגי' וכן בר"פ תמיד נשחט פירך הגמרא דף כ"ט ע"א מאי אולמי' דהאי עשה מהאי עשה אע"ג דהאי עשה עדיפא דעשה דהשלמא לא הוי כ"א לאו הבא מכלל עשה יע"ש (ועיי' מ"ש במס' פסחים שם) ועוד דמה עשה מקיים פה במה שאינו מלוה לעכום אינו אלא גדר לתשובה אבל עשה לא ואטו אם מלוה לעכום עובר עשה דחשובה אדרבה הלא מצוה מקיי' ולא מצינו דעשה דוחה אלא היכא דמקיים עשה ממש בדחיתו כנ"ל משא"כ כאן א"כ דבריו בזה אינם אמנם הענין כמ"ש הלח"מ שם דהתירו דלמא אתא למסרך, א"כ לפ"ז בנדון הבית יעקב שם דלא שייך שם הענין דאתא למסרך בוודאי אין לאסרה מיין קידוש וכדומה מה דיש בו מצוה אפי' מצוה דרבנן ודלא כמ"ש בב"י שם יע"ש הטיב.

ודע דיש לעיי' בבא במזיד על א' מכל עריות שבתורה ובאמצע הביאה הרהר בתשובה אי רשאי לפרוש או דלמא ימתין עד שימות האבר כמו בבא על אשתו ואמרה לו נטמאתי בסי' קפ"ה ברמ"א יע"ש ולכאורה הי' נראה דהדין ממש כמו התם דאם יפרוש הרי יציאתו הנאה כביאתו ואסור וחייב להתענות כמ"ש שם ה"ה כאן עכ"מ ימתין עד שימות האבר בלא דישה, אמנם לפי הנ"ל יש לחשוב הרי התירו לבעל תשובה לעבור על מצות עשה לפי דעת הרמב"ם משום דלמא אתא למסרך א"כ גם כאן כיון דמתחילה עבר במזיד א"כ אם שישהה בלא דישה בנתיים עד שימות האבר ג"כ איכא למיחש דלמא אתא למסרך ויבוא לידי מירק האבר ויותר טוב שיפרוש תיכוף, אמנם נראה דיש לחלק דשאני התם דעכ"פ ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה משא"כ כאן קום ועשה הוא דפרוש באבר חי ע"כ בוודאי הדין הוא א' שוגג וא מזיד בבא על א' מכל העריות ובאמצע הרהר בתשובה דצריך להמתין עד שימות האבר כנ"ל.

ודע דבחדושי להלכות נדה אמרתי לעורר מהא דפירך הגמ' במס' כתובות דף ע"ב גבי משמשתו נדה אי דידע נפרוש לשני שראתה דם תחתיו בשעת תשמיש דאסור לפרוש ממנה באבר חי ושמשתו תחתיו וצע"ג, שוב נפלה בדעתי דמשום זה לא הוי עוברת על דת בענין דתצא בלא כתובה דהוי אונס כדאמר רבא לעיל בפ' נערה שנתפתתה דף נ"א ע"ב דאפי' אמרה הניחו' לו שאלמלא לא נזקק לי היתי שכרתו אפ"ה הוי אונס דיצרה אלבשה ה"ה כאן ודו"ק.

לא חזרת דברים עיי' בש"ק מה שתמה על רש"י במס' סנהדרין ומפרש דכוונת רש"י דא"צ לפזר אלא מה שהוא בעין ותמי' דהרי ר' נחמי' מפרש ואומר מה שנשכרתי מפירות שביעית הרי מחזיר מה שהשתכר כבר, ובפרט מה שרצה איהו לפרש תמי' שלא עיי' ברא"ש שם כלל דמפרש בהדי' דצריך לעשות צרכי רבים בדמי רבית יע"ש דכתב בהיפך דבריו, ולפענ"ד נראה הי' מפרש דר' נחמיא בא לפרש דברי ת"ק דקאמר משתגיע שביעית ויבדלו הו"ל למימר משיעבור שביעית ונבדלו דמה ראי' יש מהגעת שביעית דהוי התחלה דלמא באמצע שביעית או בסוף יעבור לכך בא ר"ו לפרש דברי ת"ק דת"ק לא קאמר חזרת דברים רק חזרת ממון דתיכף בהגעת שביעית נוטל המעות שכנס כבר מפירות שביעית ומפזרן לעניים א"כ כיון דהוא עושה כן בהכנסת שביעית בוודאי גם הפירות יפזר וזה הוא דכתב רש"י ז"ל לא חזרת דברי' לומר לא נוסיף עוד אלא חזרה הנכרת שיפזרו וכו' דהיינו שבהחזרה זו יהי' נכרת שבפזרו פירות שביעית חל שנה זו ג"כ לעניים דמסתמא כיון שמחזיר מעות משום שעבר מכ"ש שלא יעבור בשנה זו כנ"ל ברור ודוק:

תני הוסיפו עליהם הרועים והחמסנים עיי' בתוס' סנה' דמקשין דחמסנים דאורייתא הם משום לא תחמוד והעלו דלא תחמוד הוא בלא דמי והא דאמר הגמרא בב"מ דף ה' ע"ב לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו האמת הוא כן, אמנם עיי' בתוס' ב"מ שם ד"ה בלא דמי משמע להו הקשו א"כ היינו לא תגזול ולכאורה הי' מקום לפקפק אקושית התוס' שם דא"ל דגמרא לא קאמר רק לאינשי' משמע כן אבל האמת אינו כן והוי לא תחמוד אפי' בדמי ודוחק לומר דקושיתם הוא איך משמע לאינש' כן, אמנם באמת קושית התוס' שם בנוי' אתירץ ראשון שתרצו בסנהדרין דע"כ תא דהוסיפו עליהן החמסני' מזה נראה דחמסנים לא נפסלו מדאורייתא וע"כ צריכין דלא תחמוד הוא דווקא בלא דמי ושפיר הקשו ודוק, אמנם באמת לפ' תירץ ב' של תוס' בסנהדרין נפל קושית, ודוק:

ודע דבריטב"א תירץ אקושית התוס' דלא הגזול קאי אמי שגוזל דבר מחבירו כמו ויגזל את החנית מיד המצרי אבל לא תחמוד הוא היכא דהוי הדבר בידו ועיי' בשיטה מקובצת בב"מ שם וצ"ע גדול דהרי בגמרא דאזהו נשך מוקי לאו דלא תגזול לעושק שכר שכיר דהוי בידו וצ"ע, ומשו"ה הקשו התוס' הנ"ל באמת מלא תגזול ולא הקשו תיפוק לי' מרבית והונאה אלא דמרבית ידע דא"ל דשאני רבית והונאה דהוא לוקח ממש ממנו משא"כ כאן ודו"ק:

אמר ר"א ובלבד ברועים בהמה דקה ועיי' בסנהדרין דף כ"ה ע"ב דמשני האי במגדלין איתמר ועי' ברש"י שם ובתוס' ועיי' בח"מ סי' ליד בסעי' י"ג וכן הרועים א' רועה בהמה דקה וא' רועה בהמה גסה של עצמן הרי הם פסולים, בסמ"ע ועי' לקמן סס"י תכ"ה שכתב שם הטור רועה בהמה דקה אין מורידין ואין מעלין וכו' ולא משמע כן מסתימת לשון הגמר' ופוסקים עכ"ל ולכאורה הי' נראה דכוונתו במאי דקאמ' ולא משמע כן מסתימת לשון הגמרא בב"מ דף ה' ע"ב לא קשי' הא ברועה בהמות דידי' הא ברועה בהמות דאחרים ואי אמרינן אפי' ברועה בהמות אחרים נמי פסול ברועה בהמה דקה א"כ הי' לו לגמרא לומר דהאי רועה היה רועה גסות דוקא דאל"כ אכתי הקשה ותיפוק לי' דהו"ל רועה דבדקה אפי' ברועה דאחרים נמי פסול:

ואני אומר דבלא"ה ליכא למימר כלל וכלל כן דאל"כ תקשה אנן בהמה דקה לרועה היכא מסרינן לי' הא כחיב לפני עור ל"ת מכשול כדקא' הגמרא שם, אלא ודאי דאין לסלק ובכל ענין שרי בשל אחרים, אפי' בדקה:

אמנם לפענ"ד נראה דקושית הסמ"ע מעיקרא לק"מ דהתוס' כתבו במס' סנהדרין שם בד"ה במגדלין דה"ט דלא גזרו בגסה משום דצריכין אותה לחרישה וא"א לעמוד בהאי גזירה ולא כרש"י שפי' הטעם משום דגסה לא משתמטא ואפשר דתוס' מיאון בהאי טעמא דס"ל דגסה נמי משתמטא והשתא לפ"ז נראה דוודאי לפי' רש"י דס"ל דגסה לא משתמטא א"כ שפיר קשה אמאי נקיט לקמן סי' תכ"ה רק דקה וה"א דבגסה כיון דלא משתמטא אינו בכלל הנהו דלא מורידין, והו"ל לפרש ג"כ גסה כיון דבאמת ברועה ליכא חילוק רק דווקא במגדלין אבל אי אמרינן כפי' התוס' דחילוק הוא משום דבגסה צריכין אותם לעבודה אבל באמת משתמטא כמו דקה, א"כ לק"מ דא"ל דנקיט לקמן לא מבעי רועה גסה דוודאי הוא בכלל הנהו דלא מורידין ולא מעלין כיון דהמה אוכלין ומזיקין הרבה יותר מבהמה דקה לפיכך נקיט דקה וכ"ש גסה וא"כ י"ל דהרמב"ם והטור היו מפרשים כפי' התוס' וא"כ לק"מ ודוק:

ומדאיירינן באותו ענין אמרתי להציע פה ענין מה עיי' בח"מ סי' צ"ב סעיף ז' ברמ"א וז"ל וי"א הא דבחשוד שכנגדו נשבע ונוטל דוקא כשלא הי' יודע כשעסק עמו שהוא חשוד אבל בלא"ה לא דאל"כ כ"א יעסוק עם חשוד וישבע ויטול (והנה זאת השיטה הוא שיטת תוס' ר"ס והראב"ד והר"י והגהות מרדכי עיי' שיטה מקובצת) והנה בוודאי תורת אמת בפי הש"כ דאין דברי תוס' אלו סותר לדבריהם, וראיתו נכונה מדהביא הגהות מרדכי גופא אחר דבריו דברי תוס' הנ"ל, אמנם לא מטעמו דהרי לכאורה קושיתם חזקה דהרי התוס' מקשים דנימא מתוך שאיל"מ ותירצו דאי אמרינן מתוך שאיל"מ לא שבקת מי וכו' הרי בהא דאמרינן דישבע שכנגדו ויטול עבדינן תקנתא לחשודי לשבוק להו חי' א"כ אף אם נודע פסולו לשבע שכנגדו ויטול וכ"ת לא שבקת חי הרי צריך לשבע, ומ"ש הואיל וידע פסולו הו"ל כאלו קבל אנפשי' שיהי' החשוד פטור בלא שבועה זה ליתא דא"ל שסמך א"ע שישבע כנגדו ויטול, וכ"ת שקבל ע"ע הואיל ויכול לטעון נאנסו זה ליתא דלגבי נאנסו אמרינן מתיך שאינו יכול לשבע משלם, וראיתי בשיטה מקובצת שהביא שיטת הראב"ד אחר שהביא שיטת תר"פ שהיא ממש כשיטת הגהת אשרי וכתב עליו שהריטב"א חולק על זה ולכאור' הכונה מכח קושיתינו, אמנם תו הביא שיטת הראב"ד דפי' הכא סוגית הגמרא ותיפוק לי' דהו"ל רועה וא"כ ידע פסולו, וא"כ אי טעון נגנבה הי' פטו' דאיהו פסול לשבועה ושכנגדו אינו יכול לשבע דאינו יודע וא"כ אף עתה דטען להד"ם להימן במיגו עכ"ל, ועיי' בל"מ (והנה לכאורה מ"ש וגנבה הוא טעות דהרי רועה הוא ש"ש דחייב בגניבה ואבידה וצ"ל נאנסו או נגנבו דקאמר היינו בלסטין מזוין כדאיתא בפ' המפקיד בסוגי' דשומר ש"ל), ולכאורה צריכין דבריו עיון דהנה לפמ"ש התוס' דלא אמרינן משיל"מ הוא משום דאל"כ לא שבקת חי, א"כ לפ"ז י"ל דכל זה הוא דווקא היכא דמכחיש לי' וטוען להד"ם הוא דצריך כנגדו לשבע אבל היכא דטוען נאנסו ומודה לי' דהפקיד גבי אזי שפיר אמרינן מתוך שאיל"מ, וצריך לומר דהנה לכאור' י"ל מה חילוק יש בין הנהו ב' תרוצים שכתב התוס' ונ"ל דלפי תי' ראשון שכתבו דהטעם הוא משום דלא שבקת חי א"כ היכא דטוען נאנסו שפיר אמרינן מתוך שאינו י"ל משלם אבל אי אמרינן כתי' הב' משום דאיהו טוען הרי אני רוצה לישבע א"כ אף בנאנסה אי טוען נמי אינו צריך לשלם, והשתא לפ"ז דהראב"ד הי' סובר כתי' הב' של תוס' וא"כ אי טוען נאנסה אינו משלם, ושפיר כתב דגמרא מקשה ותיפוק לי' דהו"ל רועה היינו שאם הי' טוען נאנסה הי' פטור א"כ אף עתה להימן במיגו ודו"ק:

מ"מ יהי' איך שיהי' שיטת תור"ס והג"א תמוהים איך סיימו דמשו"ה היכא דנודע פסולו אין כנגדו משלם א"כ לא שבקת חי הרי בכה"ג דצריך לישבע כנגדו שבקת להו חי' כמ"ש התוס' ע"כ נראה לפענ"ד לישב דבריהם כך דוודאי גם אינהו יכולין לסבר כתירץ התוס' דמשו"ה לא אמרינן מתוך שאינו יכול ל"מ משום דאל"כ לא שבקת חי לפיכך נשבע שכנגדו ונוטל אלא דכל זה התיקן אינו מועיל אלא היכא דלא נודע פסולו א"כ אף אם יהי' בני אדם שידעו פסולו מ"מ לא יתבעו ממנו כפלים כיון דיהי' צריכין לשבע אבל אם נודע פסולו לרבים כגון רועה והרבה רשיעי בעלמא שפיר יש לחוש דיבא א' ויתבע ממנו כפלים וישבע ויטול כיון דהכל יודעין פסולי. אלא דמ"מ צ"ע כיון דשיטת הראב"ד שכתבנו לעיל מחוורת יותר אמאי לא כתב הרמ"א טעם דראב"ד דכתב הטעם משום מיגו דנאנסה וצ"ל דלרמ"א הו"ל שיטת הג"א מחוורת יותר דלשיטת הראב"ד קשה מאי מיגוי הוא זה דיטעון נאנסה הלא האי רועה כפר כל הבהמות וא"כ צריך לטעון דכולם נאנסו וזה לא שכיח ואפשר דמשו"ה נקיט הראב"ד דהיינו ע"כ בלסנוין מזויין כמ"ש לעיל דהנהו דרכם לטול הכל אלא דגם זה דוחק ואין זה מיגו טוב ע"כ נקיט הרמ"א לעיקר שיטת הגהת אשרי ודוק:

אמנם לפענ"ד נראה דהנה לכאורה קשה אמאי מקשה הגמרא עתה הך קושי' ותיפוק לי' דהו"ל רועה תיכף הו"ל להקשות כן אאביי דאמר אם איתא לדר"ח, ע"כ נראה לפענ"ד לומר דוודאי הך סברה דקאמר הגמ' היכא דנודע פסולו לא אמרינן שכנגדו נשבע ונוטל היא מפוקפק וכמ"ש לעיל וכמ"ש באמת הש"מ דהריטב"א חולק ע"ז הסברא, אמנם הי' אפשר לומר דיש מקום לומר אף אי אמרינן תקנתא לתקנתא עבדינן מ"מ עכ"פ היכא דנודע פסולו לא אמרינן בשבועות היסת שכנגדו נשבע ונוטל כיון דשבועה לא הוי כ"א מדרבנן אמרינן שפיר הואיל וידע פסולו איהו דאפסיד אנפשי' אלא דאין סברה לומר כן היכא דעיקר שבועה הוא מדאוריית' מ"מ בשבועת היסת נוכל לומר כן:

והשתא לפ"ז מתורץ היטב הבל"ז דעתה דמשני הגמרא תקנתא לתקנתא לא עבדינן מקשה הגמרא שפיר ותיפוק לי' דהו"ל רועה וא"כ ידע פסולו וא"כ לפ"ז אף אי נימא דעבדינן תקנתא לתקנתא אפ"ה אין שכנגדו כשבע ונוטל:

דתנינן תמן שנינו בשם ר"א עיי' עדיות פ' ב' משנה ז' ועיי' בבלי סנהד' כ"ז ע"ב ועיי' במ"ל הלכות מלוה ולוה פ' ד' סי' וי"ו שהאריך ודע דתמוהים בעיני דברי המ"ל שם דכתב אמהר"י אשקאפה דכתב בח"מ סי' כ"ב דטעמא דעדים דהעידו אשטר שיש בו ריבית משום דהוי כאילו העידו עדות שקר, וכתב ואין דמיונו עולה יפה וכו' ועוד דשאני עד זומם דהוי רע לשמים ורע לבריות משא"כ עדי רבית לאו רע לבריות הוא וכו' וא"כ לפ"ז בוודאי המלוה נמי לאו רע לבריות כיון דמרצונו נותן לו דמ"ש והשתא לפ"ז לאביי מתני' כמאן אתי' דכר"י בוודאי לא אתי' כדאמר הגמרא שם וע"כ כר"מ וקשה עד כאן לא קאמר ר"מ אלא בעד זומם דהוי רע לשמים ורע לבריות משא"כ הנהו דמתני' דלאו רע לבריות נינהו ומכ"ש למאי דמוקי הירושלמי פה דר"מ כר"א ומנ"ל עד כאן לא אוסר ר"מ אלא ברע לשמים ורע לבריות משא"כ הנהו דמתני' אלא וודאי דגם אינהו רע לבריות מקרו ודו"ק:

תוכן העניינים

מתא דירושלים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה