אור ברסלב
מתא דירושלים מסכת עירובין › המוציא תפילין פרק י

מתא דירושלים· רבי משה ליב ליטש-רוזנבוים

מסכת עירובין · המוציא תפילין פרק י

כל גגות פרק ט

הלכה ז

אין אתה רואה עמוק כגבוה, עיי' בק"ע ואין פרושו מיחור ולפענ"ד כראה דפריך אמאי הוצרך התנא למתנה בור וחליתו הלא נשמע זה מסיפא אשפה שבר"ה ועמוק הרי הוא כגבוה ואמאי צריך למתנה הרישא ומתרץ דאיירי שאין פיו דהיינו תבור לבד רוחב ד' וקמ"ל דבור וחוליתו מצטרף, ואסיפא לא קשי' ל"ל דא"ל דאיצטרך לאשמעינן דבאשפה של רבי' לא חיישינן דלמא ימנוהו ועיי' בבלי:

א"ל רה"ר מבטלת, עיי' בק"ע ולא ידעתי לכוין פרושו בלשון הירושלמי הו"ל לתרץ כפשוטו דלמעלה מי"ד אפי' ב' רשויות משמשות, ע"כ נראה לפענ"ד ע"פ מה דלכאורה יש להקשות מאי פריך לא נמצא לתרץ דאיירי שבטלו רשותן זה לזה, ונראה לתרץ ע"פ מה שמקשה בריטב"א מדוע לא אסרו הבני ר"ה עליהם ותירץ כיון דבני ר"ה אינם יכולים להשתמש בהאי בור כיון דליכא מחיצות וא"כ סלוקו סלקו נפשייהו מהאי בור ועיי' במשנה לעיל פ' וי"ו הלכה ב' ואם היו ב' אוסרים זה על זה דב' נותנים רשות ואינם נוטלים, ועיי' שם דאע"ג דהנהו שנים הדרו ומבטלו א' לחבירו לא מהני משום דבשעה שבטלו בני החצר רשותם היו אוסרים זה עם זה א"כ אשכח דביטול קמא לא מהני עיי"ש וא"כ י"ל דזה קושיית הירושלמי לא נמצא ב' רשויות משתמשות ואי דא' מבטל לחבירו זה לא מהני כיון דכבר אסרו בני ר"ה עלייהו ואע"ג דהוי כסלוקו נפשייהו מ"מ עכ"פ המה לא זכו לזה מתרץ דר"ה מבטלת דזה שאני דר"ה ממילא בטלה להו ודו"ק ולא דמי' להאי דלעיל ודו"ק כי קצרתי:

(דף י"ד והלא אליהו טירונין לנביאים פי' שומר לנביאים מלשון טר יש לי כל שבת ס' הבונה דף ק"ד עיי"ש רש"י ופי' דאמר אשר עמדתי לפניו משמע דהיה מתבודד והלא היה שומר ומשמש לנביאים כנ"ל:

מקבל פני חבירו כשמקבל פני שכינה, פני חבירו היינו חותן משה דהוא יתרו ועיי' בבלי ברכות דף ס"ג ע"ב רש"י ד"ה עשית חסד ובמרש"א שם ועיי' בספר סמיכות חכמים ובחי' הארכתי ובברכו' דף ס"ד קאמר מלמד שכל הנהנה מסעודה שת"ח מסובי' כאלו נהנה מזיו השכינה וכאן קאמר כל המקבל פני חבירו ונ"ל דפליגי מדכתיב עם חתן משה וס"ל לר' ישמעאל דעם משמע עיקר דהוא היה העיקר דע"י הוי כמקבל פני שכינה אבל ר' אבין ס"ל דעם משמע טפל והוי חתן משה רק טפל וטעמא דהוי לפני אלקים הוא הואיל ות"ח מסובין בה ודו"ק ובמקום אחר הארכתי בזה אי עם משמע עיקר ועיי' בתוס' י"ט גבי ראה חיים עם האשה וטוב תורה עם דרך ארץ והרי דרך ארץ רק טפל לתורה:)

הלכה יב

דף כ"ט חותכין יבלת במקדש, עיי' בפי' המשניות דמפרש דאיירי בכהן שעלתה בו יבלת וכן מבואר מלשונו בחבורו פ' ט' מה' שבת ה' ח' ולכאורה מלשון הסיפא דקתני כהן שלקה באצבעו משמע דרישא לא איירי בכהן רק בבהמה של קרבן שיש בה יבלת דאל"כ הו"ל להתחיל תיכף ברישא כהן שעלתה בו יבלת ואח"כ הו"ל למתנה לקה באצבעו משמע דרישא לא איירי בכהן רק בבהמה או בתרווייהו או בכפל או בקרבן ולפיכך נקיט סתמא חותכין יבלת, ודע דצ"ע לכאורה לשיטת הרמב"ם דס"ל דאיירי בכהן שעלתה בו יבלת א"כ תקשה קושי' התוס' בד"ה מה לי דאיך מוקי בבבלי כר"א הא כר"א נמי לא אתי' דר"א לא מתיר בשיניו ובמתני' שרי ביד וליכא לתרץ כתירץ התוס' דהרי המתני' לא איירי בבהמה אלא בכהן שעלתה בו כנ"ל וצ"ע טובא לשיטת הרמב"ם, ונ"ל ליישב קושי' התוס' לשיטת הרמב"ם דוודאי ר"א ס"ל כל מה דאפשר לשנוי' משנינן כי היכא דלהוי אפי' ב' שבותין חבירו ובשיניו וא"כ לפ"ז י"ל בהיות דקיימ"ל ב' שעשו מלאכה פטורין א"כ י"ל דבאמת ה"ק מתני' חותכין יבלת דהיינו שניים ביחד דהו"ל ב' שעשו מלאכה וא"כ אפי בכלי הוי שבות וביד הוי שבות דשבות וא"כ כמו דס"ל לר"א לקמן בברייתא דחבירו נטלה בשיניו כי היכא דתהוי שבות דשבות ה"ה כאן ב' חותכין ביד והוי ג"כ שבות דשבות ולק"מ קושיית התוס' ודו"ק:

מפני קלקול פייסות, עיי' בק"ע ובש"ק ועיי' יומא דף וי"ו ובטל הפייס שכתב בק"ע מפני שאירע בו קלקלה כדאמרינן בעירובין סוף לסוגיא דפה דמשני מפני קלקול, ועיי' בשלום ירושלים מ"ש בשם יד דוד דלשיטת הרמב"ם קאי אכהן העובד דאם נפל עליו הפייס אינו יכול לעבוד דיבלת הוי מום דפוסל באדם, ואזה קאמר והן שהפיסו אבל לא הפיסו לא פי' אין חותכין דדלמא לא יעלה עליו הפייס כלל משמע דעכ"פ נכנס להפיס, ותמהני דאם יש בו היבלת קודם הפיוס פשיטא דאינו נכנס להפיס לכתחיל' דהוי כבעל מום בסבת וצ"ע:

בין בנפרכת, עיי' בק"ע דמגיה כאן בנפרכת ובאמת כן הוא הגרס' בפסחי' באלו דברים, ונרא' דב' תרוצים הללו תליו בפלוגתא דת"ק ור"י בה"מ במס' בכורות עיי' בבלי דף ל"ז ר"פ על אלו מומין דס"ל לת"ק דיבשה אזנו היינו כל שאינו מוציאה דם ור"י בה"מ ס"ל יבשה עד שתהי' נפרכת והשתא י"ל דריב"ל דמתרץ כאן בנפרכת ס"ל כר"י בה"מ בבכורות דכל שאינה נפרכת לא מקרא יבשה וה"ה כאן לפיכך מתרץ כאן בנפרכת כאן באינו נפרכת, אבל ריב"ח דמתרץ כאן בלחה כאן ביבשה ס"ל כת"ק בבכורת הנ"ל וא"כ כיון שהוי יבשה רק שאינה מוציאה דם וא"כ שפיר מתרץ כאן בלחה כאן ביבשה, והשתא לפ"ז י"ל דהיינו דהשמיט הבבלי זה התירץ כאן בנפרכת משום כיון דלא קיימ"ל כר"י בה"מ שם בבכורו' לפיכך השמיט הבבלי התירץ הלז ועיי' בחולין בבלי דף מ"ו ע"ב:

ודע דירושלמי אינו מביא תירץ רבא דמתני' אתי' כר"א ומודה ר"א דכמה דאפשר לשנוי משנינון, ונראה דירושלמי ס"ל דליכא לתרץ כן דס"ל דחותכין יבלת איירי בכהן שעלתה בו וכמ"ש הרמב"ם וא"כ תקשה אי כר"א הא ר"א לא שרי אלא בשינו ובמתני' שרי אפי' ביד כקושית התוס' ד"ה מה לי וליכא לתרץ במתני' גבי בהמה איכא מיאוס כיון דס"ל דאיירי בכהן גופא ודו"ק:

ודריב"ח כר' יוחנן דתני כל המקלקלין פטורין חוץ ממבעיר והעושה חבורה עיי' שבת בבלי דף ק"ו דמתרץ מתני' כר"י ופי' בפ' א' דס"ל מקלקל בחבורה פטור ולא איתפרש היכא ולפענ"ד י"ל דגמרא ס"ל שם דרישא דקושיין נימא במקדש אתי' כר' יהודא כדמתרץ הגמרא בסוגיא דקושרין פה, ובאמת ס"ל כר"א בחדא ופליג עלי' בחדא אע"ג דלא מצינו כן בהדי' ועיי' רש"י בד"ה אלא הא ר"ש וא"כ סיפא דחותכין יבלת נמי כר' יהודא וא"כ ע"כ דס"ל לר"י מקלקל בחבורה פטור דאל"כ תקשה איך חותכין נהי דאיירי ביד מ"מ הא עביד חבורה כירושלמי פה וע"כ דמקלקל בחבורה פטור ודו"ק היטב:

והוא שיהי' צריך לדם וא"כ לפ"ז הא דתני' חתיכת יבלתו אינו דוחה איירי בצריך לדם ותמהני למאי צריך לי' הלא דם קדשים אסור בהנאת ועיי' בבלי ריש פרק אין עומדין דף ל"א המקיז דם בבהמת קדשים אסור בהנאה עיי"ש בתוס' ד"ה המקיז וצ"ע טובא ועיי' מ"ש בחדושי לירושלמי מס' יומא פ' הוציאו לו ה' ה':

ואפשר לומר דר' יוחנן מוקי להאי דחתיכות יבלתו אינו דוחה איירי בעדיי' לא הקדישו לפסח ורוצה להתיך מתחילה היבלת ולהקדישו אח"כ לפסח וא"כ בכה"ג יכול להנות מדמה כיון דעדיי' לא הקדישה לפסח, ואע"ג דקיימ"ל אין מקדישין בשבת, אזיל ר' יוחנן לשיטתו במס' שבת דף קמ"ח דמקדיש אדם פסחו בשבת וחגיגתו בי"ט ודו"ק, ואין להקשות דאי איירי בעדיי' לא הקדישה הו"ל לתרץ כפשוטו משום הכי אינו דוחה דהו"ל שבות דמדינה, זה אינו די"ל כיון דרוצה להקדישה אח"כ שבות דמקדש חשיב לי' ודו"ק וצ"ע:

וראיתי בש"י דהביא קושי' בשם היד דוד דאי איירי בצריך לדם א"כ מ"ט דר"א דאמר דוחה ולפענ"ד בראה דלק"מ דהרי ר"א ס"ל מכשירין דוחין אפי' באפשר מערב שבת וס"ל לר' יוחנן דלר"א דוחה אפי' באפשר לשנויי דלא כתירץ רבא בסוגיא וא"כ ה"ה דמותר אפי' בצריך לדם ודו"ק, והא דלא מוקי כריב"ח דאיירי בכלי דא"ל דס"ל זה כבר שמעינון ממתני' דתנן ואם בכלי כאן וכאן אסור כדמתרץ הגמרא בבבלי ודו"ק:

עוד תמה בש"י לר' יוחנן למה אסרו רבנן נימא דיחתך היבלת אחר שאינו צריך לדם כדאמר הגמרא בפ' ר"א דמילה דף קל"ג ואי איכא אחר ליעבד אחר ומה שתירץ דס"ל לרבנן דאפי' ע"י אחר אסור אע"ג דאינו צריך לדם צ"ע דהכי טעמא דמתני' דחתכין הוא משום דא"צ לדם כדמתרץ ר"י, אבל הנראה לפענ"ד לומר ע"פ מה דתמה מהרש"א ארש"י בסוגי' בד"ה אילמא רבנן דאמרי מכשירי מצוה וכו' וכגון שעלתה לו יבלת בשבת, ותמה דלמא איירי שעלתה לו בע"ש דכיון דאינו אלא משום שבות סברי רבנן מכשירי מצוה דוחה איסור שבות, ונראה לפענ"ד לתרץ דהנה התוס' במס' שבת דף ד' ד"ה וכי אומרי' לאדם חטא הקשו מהא דתני' כהן שנמצא בו יבלת חבירו חתכו בשיניו וכי אומרי' לאדם חטא ותרצו משום דלא פשע דהא דאמרינן אין אומרים לאדם כדי שיזכה חבירך הוא דווקא היכא דפשע, והשתא לפ"ז צ"ע לפי מה שהקשה התוס' בד"ה שעלתה בו נשיכה לאשמעינן רבותא טפי בעלתה במקום שיכול לטול בעצמו, ותרצו דאי לא אשמעינן ה"א דלא שרינן לחבורי ליטול כדי שיעבוד חבירו וקשה (הכל קשה) אמאי שרינן וכי אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירו ועוד דתיכוף כשמקשה אי רבנן מה לי הוא מה לי חבירו הו"ל להקשות איך רשאי חבירו וכי אומרים לאדם חטא וע"כ צ"ל משום דלא פשע וא"כ כל זה דווקא היכא דעלתה היבלת בשבת אבל בעלתה מערב שבת א"כ פשע דהי' לו לטלה מערב שבת א"כ הדרה קושי' לדוכתא וכי אומרי' לאדם חטא בשביל שיזכה חבירו לפיכך פירש"י דאיירי בשעלתה בי"ט ודו"ק, והשתא לפ"ז מתורץ קושית הש"י דליכא למימר דלרבנן יחתוך אחר היבלת זה אינו וכי אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך כיון דחבירו פושע שרוצה דווקא בדם ודו"ק הטיב:

ודע דראיתי במהרש"א שם דתמה אדברי תוס' דאמאי הוצרך הגמרא לתרץ דאיירי בעלתה לו נשיכה בגבו הו"ל לתרץ דקמ"ל דאפי' חבירו רשאי ליטלו בשניו דה"א דלא שרינן לי' שיעבור כדי שיעבוד חבירו ותירץ דאי באמת יכול לטלה בעצמו באמת אין חבירו רשאי לנטלו אפי' בשיניו משום דאין אומרי' לאדם חטא, והנה זה אינו נראה לפענ"ד דלשון הגמרא אי דעלתה לו בכריסו ה"נ משמע דבין הוא בין חבירו יכול לטול והו"ל לומר אי דעלת' בכריסו בוודאי חבירו אפי' לטול אסור ודווקא הוא בעצמו צריך לטול דהרי בוודאי המקשן ע"כ לא ס"ל האי סברה מדאמר מה לי הוא מה לי חבירו הו"ל להקשות דווקא הוא צריך לטול וע"כ דמקשן לא ס"ל האי סברה א"כ הו"ל לתרץ לתרצו כנ"ל ודו"ק אלא וודאי דליתא לדברי מהרש"א והא דלא קאמר כי קושית מהרש"א דקמ"ל דאפי' חבירו רשאי לטלו י"ל דגמרא דייק דא"כ הו"ל לברייתא למתנה אסי' חבירו חתכו לו בשיניו מדלא קתני אפי' משמע חבירו דווקא ודו"ק היטב:

ובעיקר קושית התוס' היה נראה לפענ"ד לתרץ דהנה בוודאי אי עלתה בכריסו יכול לטלה בעצמו אבל אם עלתה לו ג"כ יבלת אחרת בגפו וזה א"א לטול בעצמו א"כ ע"כ צריך לאחר ליטול היבלת וכיון דע"כ צריך אחר לעבור אשבות עבורו א"כ נוטל חבירו ג"כ הך יבלת דבכריסי דמדוע יעבור גם הוא אשבות כיון דע"כ צריך חבירו לעבור עבורו וזה הוא דמתרץ הגמרא דבעלתה לו נשיכה בכריסו לחוד בוודאי ה"כ דנטלו בעצמו אך הכי ב"ע דעלתה לו נשיכה אחרת בגבו אזי קמ"ל דחבירו נוטל לכולהו וזה הוי רבותא טפי ודו"ק:

מ"ש בשם ספר נחפה בכסף דלמד מסוגיא בי"ט שני למול ע"י בן א"י אם ימצא ודחה דמילה הותרה עיי' מ"ש בשער המלך ה' עכו"ם פ' י"ז ולפענ"ד נראה ג"כ ראי' דהותרה דאל"כ אמאי דחה שבת הא אפשר למול ע"י ב' ושנים שעשו מלאכה פטורין ובזה כפל תירץ השער המלך שם דמתרץ אקטן משום דעכ"פ הוזהרו גדולים על הקטנים ודו"ק שם, ועיי' בבינה לעתים ה' י"ט ס' ה' ד' דמתיר למול בי"ט שני אסי' ע"י מי שלא מל מעולם יעיי"ש מילתא בטעמא:

קושרין נימא תני רשב"א אומר שכהנים והלוים וכלי שיר מעכבין את הקרבן, עיי' בפסחי' דף י"ב ע"ב דגם שם הביא הירושלמי דברי רשב"א דפה אמנם שם איתא רק סתמא ושיר ולא כלי ולכאורה לפי הנראה מירושלמי דפה צ"ל וכלי שיר דהרי הירושלמי הביא ע"כ לומר דס"ל לתנא דמתני' כרשב"א דעיקר שירה בכלי ומשו"ה דוחה ומיושב עפ"ז קושית התוס' בעירוכין דף י"א ד"ה לא וסוכה דף כ' ד"ה ורבנן דתמו לפי מה דמסיק דכ"ע עיקר שירה בפה א"כ קשי' הנהו מתניתא דתנן י"ב ימים החליל המכה וע"כ דאיכא יום א' שבת וכן מהאי מתני' דקושרין נימא אמנם לא עיינו בירושלמי סה דרשב"א ס"ל בהדי' דכלי שיר מעכב קרבן ומוקי דאתי' מתני' כרשב"א ושמעתי מהרב הגאון מו"ה דניאל פרוסטיץ זצ"ל דתמה מאי פריך הגמרא אמתני' מהא דתני' לא היה קושרה אלא ענבה דלמא האי ברייתא ס"ל עיקר שירה בפה ומשו"ה לא היה קושרה אבל המתניתין ס"ל עיקר שירה בכלי ומשו"ה קושרין ותירץ דסוגיא דפה אזלא לפי מה דמסיק שם בעירובין דכ"ע עיקר שירה בפה, ובמח"כ זה אינו א' דהרי אפי' למאי דמסיק שם דכ"ע עיקר שירה בפה הלא רשב"א דפה ע"כ ס"ל עיקר שירה בכלי וכן ר' יוסי בר יהודא דאמר החליל דוחה את השבת ע"כ ס"ל עיקר שירה בכלי וכמ"ש התוספות בסוכה ועירוכין, ועוד הרי ע"כ מבואר דמאן דס"ל עיקר שירה בפה א"כ אינו דוחה שבת וי"ט הכלי וא"כ ע"כ הברייתא דקתני ענבה ע"כ ס"ל עיקר שירה בכלי דאל"כ כל עיקר שירה בכלי אסור וזה פשוט ודו"ק:

הלכה יג

ואם להוציא דם כאן וכאן אסור, עיי' בק"ע משום דחובל הוי אב מלאכה, ורש"י כ' עוד שאין זה צורך עבודה ונ"ל דרש"י הוצרך ג"כ לזה הטעם הלא קיימ"ל שנים שעשאו מלאכה זה יכול וזה יכול פטור והוי רק דרבנן וא"כ לכרכו ב' ביחד ויציאו דם וא"כ ליכא איסור דאורייתא לזה כ' רש"י דאין זה צורך עבודה ודו"ק:

ויש לעיי' איך קאמר כורך עליו גמי ליחוש כשיכרוך עליו יצא דם והוי חובל וכ"ת דהוי דבר שאינו מתכוין מ"מ הו"ל פסיק רישא וניחא לי' שלא יצא דם בשעת עבודה, י"ל דאיירי באינו מוציאה בוודאי דם ולא הוי פסיק רישא ודו"ק, עיי' בבבלי דמקשה ותיפוק לי' דהו"ל חציצה וי"ל בלשון ותיפוק לי' דמשמע דהקושי' הוא ארב יהודה ור"י והלא אמשנה גופא איך הותר נמי הא חוצץ, וכ"ל דאמתני' גופא ל"ק דא"ל דהא דאמר מורך עליו גמי היינו קודם עבודה ומשום דמסי ומשום חשש שמא בשעת עבודה תתקלקל יותר לכך כורך עליו גמי ובאמת בשעת עבודה יטול הגמי אבל השתא דאמר אבל צלצל לא משום יתור בגדי' וע"כ דמונח עליו בשעת עבודה א"כ שפיר מקשה ותיפוק דהוי חציצה ודו"ק:

שלא יחוץ בינו לבין הבגד או בין בגד לבגד, נראה דהיינו כר' יוחנן בבבלי ללישנא קמא לא אמרו יתור בגדים אלא במקום בגדים אלא דמלשון הירושלמי דאמר בינו לבין הבגד או בין בגד לבגד א"כ משמע דאם היתר הוא למעלה לא בינו לבגד לשרי וזה לא משמע דהא עכ"פ הוי יתור במקום בגדים, אלא דאם הם ב' אבנטי' זה על ז' או ב' מגבעות מי מפיס דהתחתון הוא העיקר דלמא העליון והתחתון חוצץ, אמנם נראה שלשון שלא יחוץ לאו דווקא ולא מטעם חליצה רק משום יתור בגדים וכמ"ש רש"י בסוגיא, ואולי יש לכוין הלשון סברין מימר יתור בגדים כחיסור בגדים, כלומר דכל יתר כנטול כיון דיש יתר בגד רואין אותו כחיסור כאלו נטל אחת ממנו ולזה מפרש ר"י דר"ח היא בלבד שלא יחוץ שיהיה דווקא במקום בגדים, ועיי' יו"ד סי' מ"א בענין כל יתר כנטול דמי או די"ל דס"ל דיתור בגדים הוא מטעם חציצה:

הלכה יד

שרץ שנמצא וכו', עיי' רמב"ם פ' ב' מה' ביאת מקדש ה' כ' ובמ"ל שם האריך לפלפל כשנמצא בעזרה להיכן מוציאין אותה עיי"ש שסיים דמוציאין אותו לחוץ ממש אף ממקום שאין חייבים עליו כרת מדבעי הירושלמי אח"כ הוציא ממקום שחייבים כרת ונפל למקום שאין חייבים עליו כרת ומסיק כבר נראה לצאת, אלא דתמה הרי מוציא מרה"י לר"ה, ולפענ"ד כיון דמוציאו בהמיינו לא הוי כדרך הוצא' כדאית' בפ' המצניע במשנה באפונדתו ופיה למטה וכן בהמיינו, ואפי' אי בצבת של עץ י"ל דהוציאו שניים הואיל וזה יכול וזה יכול הו"ל ב' שעשו מלאכה פטורין והוי רק שבות ואין שבות במקדש, א"נ דהניחו במקום שאין חייבים ואח"כ קטנים הוציאוה וקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצוין להפרישו, וא"כ גם המשנה איירי אפי' אחר שנפרצה בה פרצות ואפ"ה ליכא איסור הוצאה דאוריית', ומיושב דנקיט התנא בהמיינו:

ומה שהקשה אמ"ל מדוע לא תביא הרמב"ם הך דינא דירושלמי דנמצא בעזרה דמותר לטלטל אפי' חוץ לעזרה, לפענ"ד י"ל דסמך אמה שהביא הך דינא בפ' מי שהוציאו דאי פקח הוא עייל לתחומי וכיון דעל על עיי"ש וה"ה כאן הואיל ואשתרי אשתרי, ויש לי לעיי' במ"ש שם דאין לו לטלטל השרץ כ"א עד חוץ לעזרה, ואמאי לא נימא הואיל ואשתרי אשתרי כמו בגמרא הנ"ל, ומ"ש באפשר בונוציאו חוץ לעזרה א"צ לכפות עליו פסכתר, י"ל דעכ"פ יש לחוש שעוד יבא שרץ ויגררו לפנים:

עוד ראיתי במ"ל שם דדווקא באדם בנכנס בטומאה חייב כרת אבל לא בהכניס כלי טמא וצ"ע הרי בסוגיא מבואר דאפי' בהכניס כל טמא חייב כרת:

סליק מסכת דעירובין.

תוכן העניינים

מתא דירושלים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה