אור ברסלב
מתא דירושלים מסכת סוכה › סוכה פרק ראשון דסוכה

מתא דירושלים· רבי משה ליב ליטש-רוזנבוים

מסכת סוכה · סוכה פרק ראשון דסוכה

מסכת סוכה

בעזר השם השומר עמו מכל צרה וצוקה, אתחיל לכתוב חדושי דירושלמי מס' סוכה:

הלכה א

דף א' אמר ר' אבין ר' יהודא כדעתיהון וכו' דתנינן תמן וכן גשרים המפולשין, נראה דהענין דס"ל לכ' אבין כר' יוסי בעירובין דף כ"ו ע"ב ה' ה' דגשרים מפולשין מותרין לטלטל תחתיהן לר"י אפי' באין להם מחיצה כלל ואע"ג דבמבוי שאין לה מחיצה ג' בוודאי לא מהני קורא מ"מ הואיל וגשרים יש להם תקרה אמרינן פי תקרה יורד וסותם אפי' בלא מחיצה כל עיקר ואע"ג דבסתם גשרים איירי אפי' גובה תקרן כ' אמה אפ"ה חשיבנן לי' וא"כ ה"ה כאן גבי סוכה ג"כ כן אע"ג דהיא גבוה כ' אמה מכשיר ר' יהודא, ומיושב בזה מה שתמה בספר פ"י עיי' בש"י, והא דמייתי לעיל דר"י יליף מפתחו של היכל זה לא קאי כ"א אעירובין שם כנ"ל, כדרכו של הירושלמי דמביא ענין המוזכר במקום אחר ומזה בא אל הענין השייך למקומו:

מצינו סיכוך הרי היא כקירוי דתנינן תמן הרחיק הסיכוך מן הדפונת ג' טפחים פסולה פי' משמע דווקא הרחיק דהוי אויר הא סכך פסול אינו פוסל כ"א בד' אמות כמו דאיתא בסיפא דמשנה בית שנפחת וכמו דאמרינן לקמן אויר פוסל יותר מסכך פסול הרי בהא סכך פסול הוי כמו קירוי דאינו פוסל כ"א בד' אמות א"כ להאי נימא ג"כ דהוי כקירוי ויהיה כשר למעלה מעשרים, ופי' הק"ע הוא דחוק:

א"ל אי משם ראי' והלא שבעה בנים ת"ח היו לה ועיי' בבבלי דאיתא והלא ז' בני' היו לה ועוד כל מעשיה לא עשתה כ"א ע"פ חכמים ומפרש הא דקאמר ועוד דלא תימא דאיהו בדרבנן לא אשגחי' ועיי' באו"ח סי' שמ"ג דכתב הרמ"א בסעי' ג' ג' די"א דלא שייך חנוך בב"ד כ"א על האב בלבד ויש לעיי' לפ"ז איך מדייק הגמרא מכל מעשי' שהיו ע"פ חכמים ומה בכך עכ"פ אין כאן חיוב חנוך לא עלי' ולא על הב"ד וצ"ע, שוב מצאתי בתוס' ישנים במס' יומא דף פ"ב שהקשה בן מהילנא מלכא ועכ"פ גם אתרוצם יש לתמוה כן ובחדושי לסוגיא קטן אוכל נבילות הארכתי. והלשון שבעה בנים ת"ח היו לה יש לכוין לגמרא דידן והכוונה שבעה בנים, וגם ת"ח היו לה שהיתה עושה הכל ע"פי דבריהם כנ"ל:

והא דהקשה בספר שלום ירושלים דהו"ל לגמרא בעירובין דף ב' ע"א למעבד האי צריכותא לרנב"י כמ"ש התוס' בסוכה דף ב' ע"ב בד"ה וכיון, עיין בריטב"א על עירובין שם מ"ש בשם אביו זקנו, ויש לתמוה על הגאון מו"ה שעפטל זצ"ל שנעלם ממנו דבור התוס' הנ"ל אלא דיש להקשות דלפי תירץ התוס' קשה קושית מהר"ש ז"ל הנ"ל די"ל דזה גופא כונת הגמר' מבוי דלהלוך עבידא וא"כ בהיות דהקורא אינו כ"א טפח א"כ תיכף בעברו ממנו אינו רואה אותו ודו"ק וא"כ לק"מ ודו"ק, ויפה דברי הגאון מהר"ש הנ"ל שדבריו דברי תוס' וגם קושי' הש"י לק"מ:

ע"ב ולא דמי' ים כרמלית היא היינו דרבנן כלומר משא"כ סוכה דהוי דאוריית' והא דהוצרך לומר התורה אמרה בסוכת תשבו הוא משום דיש לומר ה"ה איפכא דשבת חמור דהוי סקילה ואפ"ה הותר מכ"ש בסוכה כדאית' בבבלי עירובין דף פ"ו ע"ב ע"כ לא אמר ר' יוסי אלא בסוכה דאיסור עשה משא"כ שבת דאיסור סקילה יע"ש, משו"ה הוצרך לומר דכתיב בסכות תשבו:

עלו בו עשבים אין ממעטין בה עיי' בש"ק דתמה מדוע השמיטו הפוסקים זה הדין, ולפענ"ד משום דהוא נגד משנה דאהלות פ' י"ג משנה ה' דאלו ממעטין את הטפח וקא חשוב תבואה שבחלון ועיי' שם ברש"י ועיי' בב"ב בבלי דף כ' ע"א שם:

שהי' מרבע להם את הרוחות עיי' בשבת דף ב' ע"ב בש"ק ועיי' בחדושי בבלי מס' עירובין פ' כיצד מעברין שם הארכתי:

ר' יודא אומר ד' אמות וד' דפנות, ויש לעיי' לפ"ז מדוע לא פליג ר"י במשנה דקתני שאין לה ג' פסולה משמע הא כל שיש לה כשירה אף בג' דפנות בלבד, י"ל דר"י לא אמר רק לכתחילה צריך להיות ד' דפנות וד' אמות אבל בדיעבד ס"ל דדי בג' ומתני' פסולה קתני וא"כ אתי' ג"כ כר"י דכל שיש לה ג' אינה פסולה בדיעבד וכן דייק הכ"נ דלר' יודא סגי בג' ולפ"ז מיושב ג"כ מה שהקשה בשלום ירושלים אהא דאמרה הגמרא דבפחות מד' אמות פליגי וא"כ איך מכשיר כ"י ולפמ"ש ניחא דבדיעבד מודה דכשר אפי' בפחות מד', (אמנם לגרסת הק"ע ניחא בלא"ה ועיי' בשלום ירושלים), ומיושב לפ"ז ג"כ הא דאמר מסתברה ר"י יודה לאילן רבנן כלומר דבדיעבד כשירה אפי' בג' דפנות או פחות ד' אמות כנ"ל מדלא פליג במשנה:

דף ב' ע"א ר"ש אמר ד' ורבנן אמרו שלש, ועיי' בבבלי דף וי"ו ע"ב דיש הרבה תרוצים ומ"מ צ"ע דדברי הירושלמי אינו כחד תירץ מנייהו דבמ"נ אי דרשו בסוכות יש אם למקרא הרי כאן ששה, והי' נראה לומר דס"ל יש אם למקרא ואתי' חד לגופי' וחד לסככה ונשאר חד בסוכות הרי תרי והשלישית מדבריהם אמנם לשון הירושלמי דאמר בסוכות וכו' הרי שלש אינו משמע כן וע"ש בתוס' הבבלי ד"ה ור"ש, ודע דבחדושי אמרתי לפרש דרך דרוש ענין האי סבתא בבבלי דף ל"א ע"א דצוחה קמי דר"נ דאמרה ריש גלותא וכולהו רבנן דבי' ריש גלותא בסוכה גזולה הוי יסבו ולא אשגח בה ר"נ אמרה איתתא דה"ל לאבוהא תלת מאה ותמני' סרי עבדי צווחי' קמייכו ולא אשגחיתו בה ופי' רש"י דקאי על אברהם אבינו דהי' לו שלש מאות ושמונה עשרה עבדים וצ"ע טובא מאי בעי האי סבתא בהא שאמרה דהו"ל לאבוהא תלת מאה ותמני סרי עבדא ובפרט מה טענא טענה לפני ר"נ בהא דאמרה דיסבו בסוכה גזולה, אמנם נראה ע"פ מה דאמר בבבלי דפלוגתא דר"ש דר"ש סבר יש אם למקרא וחד לגופי' פשו לה ד' אתי' הלכתא ובצרי לה חדא עד טפח ורבנן סברו יש אם למסורה, ונראה דעבדי דריש גלותא לא גזלו לה כ"א לדופן ב' מה שיתר מטפח ואי אמרינן דיש אם למסורה א"כ לא צריכין הנהו עצים כלל לסוכה דבלא"ה הסוכה כשירה וא"כ לא שייך כלל לומר דהוי סוכה גזולה כיון דכל הכשר סוכה הי' מעצים שלהן אמנם היא אתא מחמת טענה להוכיח דיש אם למקרא וצריך ב' דפנות וטפח ושפיר יתבו בסיכה גזולה, לזה הוכחה מהא דכתיב בקרא וירק את חניכיו ואיתא בגמרא שהוריקן בפ' שוטרי' א"כ לפ"ז ליכא למימר כדאיתא במס' נדרים דיש אם למקרא וכניחו כתיב והיה רק אליעזר עבד אברהם דא"כ מאי שייך שהריקו בפ' שוטרי' הלא הטעם הוא משום דלא ימס לבב העם אלא וודאי דיש אם למקרא והו"ל תלת מאה ותמני' סרי עבדי וא"כ גם כאן יש אם למקרא ושפיר אמרה בסוכה גזולה הוי יסבו, אמנם הואיל ואיתא עוד שם שהוריקן בזהב א"כ נפל הוכחתה ושפיר אמר ר"נ פעיתא היא דא כן אמרתי דרך דרוש:

ותני כן חצר שהעמודי' מקיפין אותה עיי' מ"א סי' תרל"ו בריש הסי' שהאריך ורצה לחלק דמחיצה של שתי קנה קנה לא מהני אלא בעושה ד' דפנות יע"ש וצ"ע דאי יש חלוק א"כ מאי מביא ראי' מחצר שהעמודים מקיפין אותה דלמא שאני כאן שמקיפין אותה מד' צדדין משא"כ בעושי ב' דפנות לא מהני אם אינו סמוך פחות מג' לדופן ודו"ק:

והא מתני' פליגי דתני שלא כהלכתן פסולה סברין מימר באמצע ויש לפשוט מזה ספיקא דמ"א בסי' הנ"ל ס"ק ג' מדלא מוקי ברחב יותר, ושוב ראיתי שהרגש בזה בספר שלום ירושלים, אמנם מ"ש שם בשם ספר יד דוד לא הבנתי ואין ספר זה בידי ובגליון מ"א שלי הארכתי, שוב ראיתי בש"ק ד"ה זה נעשה דכתב דדברי המ"א בכל הסי' הלז צ"ע ואולי כיון למ"ש:

ד' פסטליות עיי' בעירובין בש"ק דף ה' ע"א:

ע"ב שני' היא באילן שדרכן למסע, וא"כ פסול אפי' בשוין הואיל דלבסוף יהי' חמתה מרובה כיון דמפסע וא"כ אפי' בתחילה שעדיי' לא הי' חמתה מרובה כיון דעכ"פ הוי סוכה שאינה ראוי' לשבעה ואפי' לר"מ דמכשיר בעושה סוכה על גבי בהמה הרי קאמר בבבלי דף ב' משום דמדאורייתא עכ"פ מחזי חזי משא"כ כאן דחמתה מרובה אפי' מדאורייתא פסולה ודו"ק, ויש לישב בזה היש מי שכתב שהביא הר"נ במתני' בפ' קמא דסוכה דטעמא דחמתה מרובה פסולה הוא משום דהסכך המועט יהי' בטל ברוב המגולה והר"נ הקשה דהכי אמרינן בגמרא דחמתא בלמטה קאמר, אמנם לפמ"ש יש לומר דכתבו כן אליבא דתירץ הירושלמי ודוק היטב:

הלכה ב

סוכה ישנה וכו' ר' יוסי אומר כ"ש ובלבד ע"פ כולה וכו' עיי' מה שהארכתי במס' תענית בענין דיש שיעור לכ"ש ומכאן ג"כ ראי' קצת:

ועיי' בש"ק מה שתמה איך אפשר לומר דבמצה פליגי הא לא אפשר לחדש בה דבר אפשר לדחוק דאיירי באוכל חצי זית ממצה ישנה וחצי זית חדשה והוי החצי החדשה חדוש לה כנ"ל ודו"ק, ועיי' מ"ש בחדושי למס' פסחים דף ט':

העושה סוכה לעצמו מברך א"ק ב"ו לעשות סוכה לאחר לעשות סוכה לשמו ועיי' בש"ק שתמה על מ"ש המרש"א בסוכה דף ל"ו דהרי אף במפריש מעשרותיו של חבירו איתא בברכות פ' הרואה דאומר לשמו ולפענ"ד יש לומר דלק"מ דוודאי לכ"ע במפריש תרומה בעינן לשמה אלא באמת במפריש איהו גופא יש ג"כ היכר דהרי נותן המעשרות ללוי ותרומה לכהן והוי דומי' דסוכה דיושב בה משא"כ במפריש בשל חבירו איירי דמפריש ואינו נותן ללוי או הכהן רק מפרישם דהבעלים יתנם להם ומשו"ה צריך לומר לשמה ודו"ק, אלא דיותר הי' לו להקשות מירושלמי לקמן דף וי"ו ע"א דאיתא בעושה לולב לאחר דצריך לומר לשמו יע"ש ומה שהקשה עוד שם ג"כ לק"מ וקצרתי ודו"ק, מלומר דדוקא בעושה סוכה בתוך למ"ד לעצמו דהואיל ועכ"פ עושה בתוך למ"ד דנראה דעושה לשם סוכה וגם נכנס שוב לישב בה נכר לשמה משא"כ בסוכה ישנה דאע"ג דנכנס לישב בה מ"מ לא עשאה בתוך למ"ד ודו"ק:

הלכה ד

דף ג' ע"א אר"י לא אמרו אלא מפני הנשר הא שלא מפני הנשר כשירה ועיי' בק"ע קמפרש דפליג אר' חנני' לעיל יע"ש, ולפענ"ד מלשון הירושלמי לא משמע כן, גם יש לדקדק בלשון ר"י דאמר הא שלא מפני הנשר ולא אמר כדאמר בבבלי הא לנאותה כשירה, ע"כ נראה לפענ"ד דר' חנני' דאמר לעיל הא מלמעלן פסולה היינו בתלאן סתמא אזי לא אמרינן סתמא בוודאי לנאותן קאו אלא הוי כתולה מפני תרווייהו מחמת הנשר וגם לנאותן ובכה"ג פסולה כיון דהוי ג"כ מחמת הנשר, אבל ר"י אמר הא שלא מחמת הנשר והיינו רק לנאותה ובכה"ג כשירה, ודו"ק, ולפי דעת הק"ע דמפרש דפליגי ר' חנני' ור' יוסי י"ל דר' חנני' הי' סובר דטעמא דפירס סדין פסול הוא משום דהוי ב' סככי' וא"כ ה"ה לנאותה נמי פסולה כמ"ש רש"י ז"ל בבבלי דף יו"ד בד"ה אבל לנאותה וקצרתי:

הלכה ה

ר' בא בשם רב והוא שידלה אותן לכך ר"י ב"א צריך לנענע אמר ר"י תרתיהון לקולא וכו' ועיי' בבבלי דף י"א ע"א דאמר לי' רב הונא דשמואל אמרה ולא רב מדאמר רב פסיקתן זו היא עשיתן ויש לעיי' דלמא הא דאמר רב פסיקתן זו היא עשיתן היינו בתלאן מתחילה לכך דבוודאי ר' עמרם חסידא תלאן מתחילתן לכך אלא דלבסוף שכח ולא אפסקן והא דאמר רב צריך לנענע היינו בלא הניחן מתחילה לכך לקצצן אח"כ, ויש לישב דאפ"ה אמר לי' רב הונא שפיר מדאמר סתמא וצריך לנענע ואיך קאמר סתם הא עכ"פ בהדלה מתחילה לכך א"צ לנענע והי' לו לפרש דבלא הדלה מתחילה לכך הוא דצריך לנענע לפיכך אמר דשמואל אמרה דאיהו ס"ל דעכ"פ צריך לנענע ומשו"ה אמר סתם ופשוט, ועכ"פ יש בזה לפרש הא דסליק הגמרא בקשי' עלה דברי רב מהא דתלאן ואח"כ פסק ראשי חוטין שלהם פסולין וכבר כתבו בכללא דש"ס דהיכא דסלוק בקשי' יש מקום לתרץ ועיי' ברשב"ם בב"ב ולכאורה הקושי' כאן היא קושי' עצומה אמנם לפי הנ"ל יש מקום לישב דיש לומר דברייתא איירי בלא תלאן מתחילה לכך רק סתמא משא"כ רב דאמר פסיקתן זו היא עשיתן איירי בתלאן מתחילה לפסקן אח"כ כנ"ל ודו"ק:

בנקיבות פסולה עיי' בבבלי י"ב ע"ב וע"ש בתוס' ד"ה מ"ד בית קיבול מה שהקשו אפי' הקונטרס בפ' ד' מיתות דיהי' הסוגיא כר"א דשמותי הוא ועיי' בנ"ב מה"ק חלק יו"ד סי' צ"ו מה שרצה לומר דבית קיבול העשוי למלאות רק מדרבנן מקבל טומאה ומשו"ה בנקיבותו פסולה דאפי' במה שמקבל טומאה מדרבנן נמי אין מסככין, ולא משמע כן לשון הגמרא דקאמר מ"ד בית קיבול העשוי למלאות לא שמי' קיבול קמ"ל משמע דהוי בית קיבול ממש ואפי' מדאורייתא, ודע דיש לעיי' לפמ"ש בק"ע די"מ שלביות היינו חצים א"כ ע"כ צריך לומר דאיירי בנקיבות דזכרי' הא אמר כשרה וא"כ קשה אמאי קאמר הירושלמי ב' פעמים דנקיבות פסולות, ונראה דשלביות איירי דבית קבול הוא נקוב מעבר לעבר ובכה"ג מן הדין הי' להכשיר ועיי' במ"א סי' תרכ"ט ס"ק ח' בסולם מנוקב מעל"ע אלא דלא פלוג ויש מזה ראי' לב"ח ודו"ק ועיי' בטו"ז שם כנ"ל:

ודע דלפי מה דהעלה בפרי מגדים סי' תרכ"ט הנ"ל לדעת מהרי"ל שהביא המ"א בס"ק י"א דמה שפסול רק מדרבנן אינו פסול כ"א היכא דנטמא ממש יע"ש א"כ אין מקום לתירץ הנ"ב הנ"ל ודו"ק:

ודע דסככה באניצי פשתן דפסולה לדעת הר"נ הוא משום דראוי לתן בכרים וכסתות ויקבל טומאה והמ"א תמה בס"ק ג' מ"ש מחצים זכרים ותירץ משום דנקיבות בלא"ה ראוים לטמאות משא"כ בכרי' וכסתות ויש לעיי' הלא כלי עור מטמאים בנגעים בין פשוטיהן בין מקבליהם בכ"ש כמ"ש הרמב"ם בפ' י"ג מה' טומאת צרעת ה' ד', וצ"ל דכוונת המ"א הוא דדווקא בנגעים מטמאי' אבל לשאר טומאת גורמת המילוי משא"כ בנקיבות ודו"ק, אמנם לפענ"ד נראה דיש מקים לומר ע"פ מה שכתבתי דדעת הנ"ב הוא דהא דנקיבות פסולות הוא משום דבית קיבול העשוי למלאות הוא מקבל טומאה רק מדרבנן וא"כ שפיר אמרינן דזכרים כשרות כיון דגם הנקיבות אינם מקבלים טומאה רק מדרבנן משא"כ בכרים וכסתות דמקבלים טומאה מדאורייתא משו"ה אמרינן באניצי פשתן דפסולות הואיל וראוים למלאות כרים וכסתות ומקבלים טומאה מדאורייתא כנ"ל ודו"ק, ועיי' במ"ל פ' א' מה' כלים ה' יו"ד:

דין כדעתי' ודין כדעתא עיי' ביתו"א בראשית רבא, פרשה י"ג:

הלכה ו

חבילי קש חבילי עצים חבילי זרדים, ונ"ל מדוע לא כלל במשנה הכל ביחד חבילי קש עצים וזרדים ונראה דכיון דמשום גזירה הוא שנראת כאוצר ועיי' בק"ע לקמן וא"כ י"ל דווקא בחבילי הרגל הוא דגזרו והיינו כדאמר לקמן שהוא כ"ה קנים משא"כ בפחות כיון שאינו עשו' כדרך חבילה וא"כ ה"ה אם החבילה עשוי מג' ביחד מקש עצים וזרדים נמי לא הוי בכלל גזירה ומשו"ה הפסיק בכל א' במילת חבילה להורות דצריך להיות מכל מין ב"ע ואפשר דזה הוא כונת התוס' במה דציינו במילת חבילי זרדים דברי הירושלמי שצריך להיות כ"ה קנים והוא כמ"ש ודו"ק, אמנם עיי' בשבת פ' מפנין איתא ג"כ זה הלשון חבילי קש חבילי זרדים ועיי' מ"ש שם:

וכולן כשירות לדפנות עיי' בש"ק מה שתמה על הרז"ה, אמנם באמת לשון הרז"ה הוא וז"ל וסכות על הארון את הפרוכת מכאן שעושין דפנות מדבר המקבל טומאה, והניח מ"ש עוד בירושלמי שם מכאן שהדופן קרוי סכך ע"כ דהרז"ה הי' מפרש הירושלמי הכי דירושלמי מקשה מדכתיב וסכות על הארן את הפרוכת הרי דהפרוכת ג"כ קרוי סכך וא"כ אמאי הכל כשירים לדפנות, ותירץ מכאן שעושין דפנות מדבר המקבל טומאה כלומר מדכתיב וסכות על הארן את הפרכת את לרבות התפיל לפרכת דהיינו הפורתא דניכף בה וזה קרוי סכך כדאיתא בגמרא סם כרבנן וא"כ שפיר הביא הרז"ה כרבנן דסוגיא, ויובן הטיב בזה הא דלא הביא הרז"ה כ"א מכאן שעושין דפנות מדבר המקבל טומאה, א"נ י"ל דהירושלמי מפרש כאן פלוגתא דר' יאשי' ורבנן ומכאן ראשון קאי אר' יאשי' ומכאן בתרא קאי ארבנן ועיי' בשלום ירושלים, ועיי' בתוס' סוכה הנ"ל ד"ה מחיצה ובמהרש"ל ומהרש"א שם ודברי מהרש"ל מבוארין ע"פ הירשלמי הנ"ל ע"פ פי' דש"ק, והא דקאמר הירשלמי מכאן שעושין דפנות ממקבל טומאה לפי פרושי הנ"ל הוא משום דבלא"ה סוכה משמע סכך ולא דפנות ודו"ק כי קצרתי:

הלכה ז

ע"ב היא הדא היא הדא, נראה לפרש היא הדא היינו דברישא פליגי במשופין לכלים, ובסיפא פליגי בגזרת תקרה והיינו רישא היא פלוגתא דא וסיפא דא, ונראה דלירושלמי לא הי' קשה קושית הגמרא ולר"י אמר רב דאמר סככה בעצים זכרים כשירה ולא גזר זכרים אטו נקיבות דס"ל כלי העשוי למלאות רק מדרבנן מקבל טומאה כמ"ש לעיל מנ"ב חלק יו"ד סי' צ"ו ומשו"ה לא גזר זכרים אטו נקיבות דנקיבות גופא דרבנן משא"כ בשאר כלים ודו"ק וא"כ ל"ק מידי קושות הגמרא, א"נ י"ל דס"ל לירושלמי דר"י אומר רב אליבא דר' יהודא אמר למילתא כנ"ל:

הלכה ח

תקרה שאין עלי' מעזיבה, עי' בש"ק מה שמתרץ הא דלא נקיט המשנה סתם תקרת נסרי' והוא לאשמעינן דאפי' בהי' עלי' מעזיבה דאיכא למגזר טפי משום גזירת תקרה אפ"ה מהני פקפוק, ויש לכוין בזה הא דאמר הירושלמי תיכף עלה דמתני' ואם פקפוק איני צריך ליטל אחת מבנתים, ועי' בק"ע דמגיה ולפי הנ"ל יש לכוין כפשוטו דירושלמי בא לתרץ קושית הש"ק מדוע לא נקיט סתם תקרת נסרים לזה בא לתרץ דאתי לאשמעינן דאם פקפק אינו צריך לטול אחת מבנתים בכל ענין אפי' בהי' עלי' מעזיבה ודו"ק:

ואם פקפק וכו' עי' בק"ע דמגיה, ויש לפרש דבא להקשות איך אמר ב"ש מפקפק ונוטל אחת מבנתים, הלא אפי' אם פקפק ע"כ צריך לטול אחת מבנתים, ובאחת מבנתים סגי אסי' בלא פקפק א"כ אמאי הזכיר ב"ש כלל מפקפק, והניח הירושלמי זאת בקושי' כדרכו, אמנם מ"ש במתני' הוא פירוש יותר מרוח:

הלכה ט

התיב ר"א בר ממל הרי כלי זכוכית עיי' בק"ע דמפרש דמקשה מכלי מתכות הקשה, וזה דוחק גדול דנראה דדווקא מכלי זכוכית מקשה ובפרט לפי מה שמתרץ הכא נכנס ואינו יוצא מפרש בק"ע דהכונה דאינו נכנס, ובגמרא אמרו להיפך דנכנס, אמנם לענ"ד דהכונה הוא דעיי' בפרי מגדים סי' תרכ"ט דבשעת הדחק יכול לסכך בזכוכית דנעשה ע"י אפר דהוי גדולי קרקע וא"כ לפ"ז מקשה דהרי כלי זכוכית דטפח נכנס לתוך טפח דהיינו דהזכוכית נכנס בסריגי חלונות ומשכחת טפח בתוך טפח והסריגים מקבלים דאע"ג דהוי כלים העשוים למלאות מ"מ ס"ל לירושלמי כתוס' ורשב"א סי' קע"ה דכלי העשוי למלאות מקבל טומאה ומשכחת לו טפח בתוך טפח לזה מתרץ דהתם נכנס ויוצא משא"כ דנכנס ואינו יוצא, כנ"ל ודו"ק, ועיי' בבבלי מגילה דף ו' ע"א חול זו זכוכית לבנה יע"ש, ומ"מ צ"ע דעכ"פ אין הגשמים יורדים לתוכה וכה"ג הב"ח פוסל ועיי' סי' תרל"ח ועיי' מ"ש לקמן ועיי' בש"י דף ד' ע"ב ה' ג':

הלכה יוד

דף ד' עצה שבים עיי' בק"ע ועיי' בבלי עירובין דף פ"ו ע"ב ועיי' בריטב"א שם:

הלכה יא

הרי טיט הנרוק עיי' בבלי סיכה דף י"ט ע"ב ויש לעיי' לפי' רש"י מדוע נקיט הגמרא דווקא טיט הנרוק דהוא האחרון השנוי במשנה ולא נקיט שלג וכפור יוכח ובחדושי בבבלי לסוכה הארכתי, ודע כי נשאלתי בענין מקוה שמימי' מרודדין גם יש שם טיט הרבה רק שאינו כמו טיט היון אמנם צריכה להיות מגנדרת בה כבניתא עד שספרו שאשה אחת שטבלה בתוכה יצאה מלוכלך בטיט הרבה אי רשאי לטבול בהאי עוקה או לא, והשבתי דהנה רש"י פי' הטעם דאשה לא תטבול בנמל הוא מחמת טיט הרבה שיש שם, וכן פי' רש"י גבי ומפצי לה ביומא תשרי מפני חציצת הטיט, והאשרי הקשה על רש"י ממתני' דפ' ז' דמרואות הטביל בה אע"פ שרגלי' שוקעת בטיט טהורה מפני שהמים מקדימין והרי גם כאן המים מקדימין עיי' בראש סוף ה' מקוואות, ובעבור כן החזיק בפ' ר"ח דהטעם דנמל הוא מחמת שיש שם בני אדם ואיכא ביעתותא והוי דומיא כמו סילתא, אמנם לפענ"ד נראה לישב שיטת רש"י והוא משום דלכאורה קשה אמאי היכא דרגלי' שוקעת בטיט העבה טהורה הרי מבואר במס' מקוואות שם פ' ב' דהיכא דיש טיט כ"כ עבה שקני המדה עומד בה דלר"י אסור לטבול בה, גם אינו מצטרף ומבואר בנ"ש שם, ובתוס' סוכה דף י"ט ע"ב דאין פרה שוחה ושותה הימנה דקתני במס' זבחים, דאינו משלים למי המקוה הוא זאת השיעור לר"י ע"ש וא"כ קשה הלא הטבילה צריכה להיות כולה במים ואין טבילה לחצאין ואי נפיק אבר א' מן המים אין הטבילה עולה כלל והבא עלי' הוא בכרת כמו שלא באה במים לעולם, וא"כ לפ"ז תקשה הכא דהרגל שוקע בטיט העבה שאין פרה שוחה ושותה ממנה אמאי לא נחשב לי' כמו אבר א' שיצא חוץ למים דמה לי שיצא אבר חוץ למים קודם שבא כל הגוף במים, או נשקע בתוך טיט העבה דאינו מצטרף למי המקוה כלל ואי משום דהמים המטפיחין על רגלו הוי חבור למי המקוה הלא זה הוא ג"כ היכא דאבר א' יצא חוץ למים, ע"כ הי' נראה לרש"י לפרש זה דאמר ר"י שם דמטבילין במים ובטיט ואם הטיט מצד א' מטבילין במים ואין מטבילין בטיט היינו דאין הטיט נחשב כלל חבור למים רק היכא דהמים צפין על גבו אבל היכא דהמים מצ"א והטיט מצד אחר המטביל במים לא עלתה טבילה היכא דאין בה מ' סאה דאין הטיט חבור כלל והשתא לפ"ז היינו דקאמר המתני' דלקמן דהטביל את המיטה טהורה אע"ג דהרגלים שוקעת בטיט כיון דהמים מקדימין וא"כ צפין ע"ג לפיכך מהני הטבילה וכר"י, משא"כ אם אין המים צפין ע"ג אז אפי' במים אין מטבילין ודו"ק, וא"כ לפ"ז איירי במשנה דווקא בשיעור שפרה שוחה ושותה ממנה אבל היכא דאין פרה שוחה ושותה ממנה בוודאי אין מטבילין ושפיר מפרש רש"י דנמל הוי הטעם משום טיט דיש בה כגון דאין פרה שוחה ושותה ממנה ואז בוודאי הוי חציצה:

והשתא לפ"ז מיושב הטיב רש"י לשיטתו דמפרש במס' סוכה י"ט ע"ב הא דקאמר הגמרא ויט הנרוק יוכח דאיהו אצטרופי מצטרף ואיהו גופא לא חזי' דהטובל במקוה שכולו טיט נרוק יע"ש והתוס' הקשו על רש"י ופרשו יותר מרווח דטיט הנרוק היינו פלוגתא דר"י ור"א ע"ש, אמנם לפי שיטת רש"י ז"ל גם במתני' אינו מצטרף אם הטיט מצד א' והיכא דמצטרף אזי איהו גופא חזי ואין ראי' מהאי מתני' טפי מטיט הנרוק, ודו"ק, היוצא מסנ"ל דמיושב שיטת רש"י ז"ל והיכא דיש במקוה טיט היכא דאין פרה שוחה ושותה הימנה הוי חציצה והוי אפי' כמו אבר א' היוצא וא"כ בוודאי אסור לטבול במקוה כזאת, שוב ראיתי שגם הרוקח והמרדכי הביאם ב"י בסי' ר"א סוברים כן דהיכא דיש במקוה טיט שאין פרה שוחה ושותה הוי חציצה, הרי ג' עמודי עולם רש"י ומרדכי ורקח דס"ל דאסור גם הראב"ד והר"נ ס"ל בשיטה דאדם שאני ואף שאין הטיט כמו טיט היון וא"כ אף שיש להקל בכה"ג בדיעבד ויש לסמוך על הרא"ש ושאר פוסקים מ"מ בכה"ג היכא דצריכה להיות מגנדרת בה כבניתא וא"כ יוכל להיות דיתלכלך כל הגוף ובוודאי חוצץ מדאורייתא והוי חשש איסור כרת א"כ בוודאי אסור לטבול בתוכה:

סליק פרק קמא דסוכה

תוכן העניינים

מתא דירושלים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה