אור ברסלב
מתא דירושלים מסכת חגיגה › אין דורשין פרק ב

מתא דירושלים· רבי משה ליב ליטש-רוזנבוים

מסכת חגיגה · אין דורשין פרק ב

הכל חייבין פרק א דחגיגה

הלכה א

ברם כרי עיי' בק"ע ועיי' בבלי סנהדרין דף כ"ד ויש לעיי' לשיטת רש"י בכריתו' דף ג' בד"ה דאמר ר"א דכתב דבשאר עריות לא צריך הזהרה לאשה לר"י משום דהיא ג"כ מתסכיי' משכיבה וקרינן בה הנפשות העושות א"כ קשה אפי' כר"י אתי' מתני' ולא צריך איש איש לרבות נשכב בשאר עריות דהרי היא ג"כ מיתהניי' וי"ל, ועיי' בירושלמי מס' שבת דף כ"ו דיליף עלא תקריבו וצ"ע:

הי' העולם מים במים, דע דשכינה עליונה סוד בינה ה"א ראשונה של שם נקראת מים עליונים, וה"א אחרונה שכינה תתאי מלכות נקראת מים תחתונים וחבור דבוק הכשרים צדיקים איש ואשתו היא סיבה שוי"ו של שם קושרה ומחברת זכר ונוקבא ה' ראשונה עם ה' אחרונה וחלילה ע"י חטא הז"ל ה' יצילנו הוי"ו מסתלק ואשתאר מים במים, והנה קודם שנברא האדם עדיי' לא היה זיוג והיה העולם מים במים:

אילין צפרייאי תהו חשך ואפילה פי' דאלו קדמו למים ופליג אר"ש ב"פ דמתחילה היה העולם מים במים וקאמר דאלו קדמו דכתיבו תחילה בפסיק, ופי' צפראי היינו קדום כמו צפרא דהוא קדמת היום, א"נ הכונה כמו צפרא נהיר והוא דמתחילה הי' העולם תהו וא"כ כשהי' רצון הבורא לברא העולם היתה החשך צפרא נגד התהו, ואח"כ התחיל להאיר קצת עד שנעשה אפלה ואח"כ נעשה אור ע"י מאמרו והוא רמוז בקרא, וחשך ע"פ תהום ואח"כ ויאמר אלקים יהי אור:

ע"ב ולקה בשחין ונראה מזה הטעם נלקה מכים בצרעת כסדברה במשה באמרה גם בנו דבר ה' להודיע כי עדיין אינה שלימה, ועיי' בחדושי תורה לפ' מצורע ונתתי טעם הא דכתיב מתחילה אל הכהן ואח"כ ויצא הכהן, והוא היכא דצרעת בא לקדוש ע"י עסקו במעשה מרכבה אזי ויצא הכהן אליו משא"כ באיש אחר כתב והובא:

אין בין מים עליונים וכו' בארתי ע"ד מוסר דעבירות וטומאת בני אדם גורמים טמטום הלב מדברי תורה ומים עליונים נקראי' מעשה מרכבה, ומים תחתונים היא התורה ואין בניהם כ"א פותח טפח דהוא מביא את הטומאה כלומר דטמאת בני ישראל גורם לטומטום לבם שאינם זוכי' להבין מים תחתונים וכ"ש מעשה מרכבה ואם היינו צדיקים היינו זוכי' אפי' להבין מים עליונים, והביא ראי' מדכתיב ורוח אלקי' מרחפת על פני המים משמע דמים עליונים ותחתונים סמוכי' רמז דמעשה מרכבה ותורה סמוכי' ויכולים לזכות בזה כי יצדקו ישראל מעשיהם לה', אמנם ר"י אמר עדיי' בן זומא בחוץ י"ל דהודיע דעדיי' אסור לב"ד לעסוק במעשה מרכבה דעדיי' הוא צעיר לימים ולא הגיע לעסוק בה אע"ג דהי' צדיק גמור:

שחבל מעשה ידיו של אותו איש פי' שקודם שחטא היה איהו גופא מתקן אותן בתי מדרשות וענשו היה מקלקל ומבטל התנוקת, והתורה נקראת בשרא כמו בשרא שמנא בי' רבא, וזה את בשרך, אמר אאטעוניכון צלוחיי' וקשה לי דעכ"פ היו יכולים לעמוד בכרמלית לפוש ועיי' בפ"ק דשבת, וצ"ל דגם על זה היה משגיח ולא הניחן לפוש, אלא דעכ"פ הא קשי' הא הי' אפשר להם לעקור ע"ד להניחו פחות מד' אמות ואח"כ יוליכם לרשות יחיד וכמ"ש הרשב"א יבמות דף קי"ד ד"ה והא י"ל:

א"ל וה' ברך את אחרית איוב, הכונה כדאיתא בבבלי ברכות דר"מ כי הוי מסיים ספרי דאיוב אמר סוף אדם למות סוף בהמה לשחיטה ובארתי בחדושי שם דהודיע דזה לא הי' טובה לאיוב במה שהקב"ה בירך אותו אח"כ בעוה"ז ויותר היה טוב לו אם היה הקב"ה מנטרו שכרו לעוה"ב וזה הוא בסיום ספר איוב דכתיב ויוסף ה' לאיוב כל אשר לו למשנה ואמר סוף אדם למות כלומר תכלית האדם הוא רק למיתתו כי שם ביתו נצחיי' וא"כ היה יותר טוב לאיוב אם הקב"ה היה נותן לו שכרו לעוה"ב, וזה הוא דאמר פה דדריש וה' בירך את אחרית איוב בעוה"ז הוא מראשיתו מחמת שהתרעם על הקב"ה בראשיתו משו"ה בירך לו אחריתו בהאי עלמא עוה"ז:

וזה הוא דמסיים ויוסף ה' את אשר לאיוב למשנה היינו על ממונו, ע"פ מ"ש בספר בינה לעתי' דמדקדק הרי בבנים ובנות לא הוסיף לו למשנה, ותירץ דפסוק אומר לאיוב למשנה משמע מה שהוא לאיוב אבל לא בבנים ובנות דזה אינה שייך לאיוב והוא מאוצר שבגוף כדאיתא בפ' חלק, וא"כ זה הוא כוונת הירושלמי למשנה היינו ממנו כנ"ל:

טוב אחרית דבר מראשיתו נ"ל הא דאמר חבל על דמוברין משום דלדרשת ר"מ הו"ל לכתוב מראשית דבר משא"כ לר"ע מראשיתו דהיינו אם ראשית הכונה שלו היתה לשם:

דף ה' ע"א קשין לקנות ככלי זהב עיי' פרשת דרכי' דרוש כ"ה, ובדרושי בארתי דדימה לזהב ופז וזכוכי' ע"ד שאמרו דלמגמר טוב מחד רבי משא"כ למסבר טוב יותר מהרבה ועיי' בבלי בתמורה דאתניאל בן קנז היה מהדר שכחת הלכות מתוך פלפולו, וזה לא יערכנה זהב וזכוכי' דקשה לקנותה כזהב וקשה לאבדה כזכוכי', ותמורתה כלי פז דע"י פלפול התורה יכול להחזירה והוא כפז ודו"ק כי קצרתי, ובבבלי איתא א"ל דברי תורה שקשים לקנותן ככלי זהב וכלי פז ונוחין לאבדן ככלי זכוכית א"ל ר"ע רבך לא אמר כך אלא מה כלי זהב וכלי זכוכית אע"פ שנשתברו יש להם תקנה אף ת"ח אע"פ שסרח יש לו תקנה, והנה יש לדקדק א' איך קאמר הקרא לא יערכנה זהב וזכוכית והרי נערכין בהם קאמר דקשים לקנותן כזהב ונוחין לאבדם כזכוכית, שנית מדוע ר"מ נקיט בדרשה שלו קשין לקנותן ככלי זהב וכלי פז ור"ע הניח כלי פז רק אמר מה זהב וזכוכי' יש להם תקנה אם נשתברו, ע"כ נראה דר"מ דריש הכי לא יערכנה התורה זהב וזכוכית שיהי' קשין לקנותן כזהב ונוחן לאבדם כזכוכי' רק התורה יותר קשה לקנותה מכלי זהב ומכלי שז, ונוחה יותר לאבד מכלי זכוכי' א"כ אינה נערכת בהם, א"כ תמורתה כלי פז קאי ג"כ אלא יערכנה ודו"ק אבל ר"ע דריש לא יערכנה זהב וזכוכית שיש להם תקנה אם נשתברו והכונה אין התלמיד חכם שסרח ושב דומה רק לזהב וזכוכית שיש להם רק תקנה אם נשתברו רק תמורתה כלי פז דאם שב לה' נעשה לו מעברות שלו זכיות ונדמה לכלי סז ומשו"ה לא הזכיר כ"א זהב וזכוכית כי על אלו אמר דלא יערכנה והבן:

ולדעת הירושלמי דקאמר מה זהב זכוכית אם נשתברו יכול הוא לחזור ולעשותן כלים כמו שהי' אף ת"ח וכו' לזה לא יערכנה כי קשת עתיקא מחדתא והבן:

שובו בנים חוץ מאלישע ב"א שידע כחי ומרד בי, אפשר דהב"ק אמרה שישובו חוץ ממנו שאחר לא ידע שהמה עושי' תשובה דאלו ידע הי' מסית אותם לחזור ולמרוד, ואחר לא הבין וסבר שהכרזה הוא שהוא אינו בשובו, א"נ דהכרזה היתה שובו בנים שובבים דהיינו דלכ"ע די בסתם תשובה משא"כ אלישע צריך ג"כ סנופים ולא די לו בהחזרה לחוד:

נסב גולתי' פרס עלי' נראה דהוא רמז דפרס זכותו עליו וכינה לגוף דר"מ בשם גולתי' דהי' ר"מ נקי מצד גופו בלי חטא ואהני לי' זכות דר"מ תלמידו דאטפיית נורא ועיי' במ"ק מקלו של ר"מ הי' בידו ומלמדתו דעת והיינו נמי כינוי לזכות דר"מ:

ואטפיית עיי' בבלי דף י"ו ע"ב ויש בזה שינוי בענין הלז בן התלמודיים, ואפשר לומר דמתחילה אייקד וסירס ר"מ גולתי' עלי' ואסופיית משום דאמרו לא מדין לדייני, ושוב חזר ר"מ ואמר מוטב דלדייני לי' וכשמת העלה עשן מקברו, וא"כ לא פליגי ב' התלמודויי' בענין האי מעשה:

תיק הספר עם הספר תיק התפילין, דע כי תיק הספר הוא במ"ק אלישע אחר עם הכולל, וכן תיק תפלין צא וחשוב:

מה אם זה שיגע שלא לשם שמי' ראו מה העמיד עיי' בק"ע דקאי אר"מ ועפ"ז אמרתי לפרש בדרך צחות דברי המשנה בסוטה משמת ר"מ בטלו משלי משלי' כלומר דכל זמן שהי' חי הי' המשל בפי העולם מה זה שלא לשמה ראו מה העמיד מי שיגע לשם שמים על אחת כמה וכמה משא"כ כשמת בטל המשל, א"נ יתפרש המתני' בסוטה משמת ר"מ בטלו מושלי משלי' דכל דמן שהי' ר"מ קיים היו עושים משל וראי' מר"מ שהי' תלמיד של רשע ואפ"ה היה ר"מ צדיק גדול כ"כ אנו שרבותינו צדיקים עאכו"כ שנהי' צדיקים אבל כשמת ר"מ בטל המשל הזה, עיי' מ"ש בזה בחדושי תורה שלי בפ' תרומה, ועיי' ברמב"ם בהת"ת דאסור ללמוד מרב שאינו הגון מדכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת אם הרב דומה למלאך ה' צבאות יבקשו תורה ועיי' בלח"מ שם דתמה הרי הגמרא מסיק שם הא בגדול הא בקטן וא"כ בגדול מותר דומי' דר"מ, ונראה לפענ"ד דדעת הרמב"ם הוא דהא דאמר הגמרא שם כי אתא ר"ד אמר ר"מ אכל תחלא ושדא שחלא בא לתרץ הקושי' דאיך למד ר"מ מאחר דבאמת שלא כדין עביד אלא שזכותו גרם לו שלא למד ממעשיו וזה אמר אכל תחלא אבל באמת האכילה שלא כדין היתה, ושפיר פסק הרמב"ם:

כבוד אלקים עד שלא נברא העולם דלא לקרא בשם מלך קודם הבריאה דאין מלך בלא עם, וכבוד מלכי' דהיינו אחר הבריאה דנקרא הקב"ה מלך אזי חקור דבר דמה שלאחר הבריאה מותר לחקור כנ"ל:

ומה דתני ר"ח, אפשר דהיינו ר"ח בשם ר"י לעיל דף ד' ע"ב דאמר תלמיד וותיק היה לו לרבי ודרש פרק א' במעשה מרכבה ולקה בשחין הוא כרבי בא ולק"מ קושית היפ"מ ועיי' ש"ק:

בבית נברא העולם עיי' בק"ע י"ל דב' המה הב' חומריות היולי ומהם נשתלשל אח"כ הכל ועיי' ברמב"ן ועיי' בחדושי תורה שני דמשו"ה מתחיל בראשית ב' בשבא רמז ב' נקודת השבא לב' חימרים:

ע"ב בנקודה שלאחריו ה' שמו רמז זה דווקא, דווקא בנקודה של אחריו ע"ד שדרשו את דכה אני את הדכה למטה, אמנם עיי' בב"י סי' ל"ו באו"ח דכ' דקאי על התג הימין של הב' ותמהני על הק"ע שלא פי' כמ"ש הב"י וענין דאמר אד' שמו אדון שמו י"ל דאלף במספר הוי' כ"ו דהיא ב' יודין והקו הוא וי"ו ורומז על הוי' ואדון וזה ה' שמו אדון שמו ודו"ק וי"ל לעתיד שאמרו ז"ל שאמר הקב"ה לא כשאני נכתב אני נקרא ולא כעוה"ז עוה"ב ויהי' לעוה"ב נקרא ג"כ ביו"ד ה' כדאית' בפסחי' א"כ אמאי ירמוז התג ונ"ל דלעתיד יהי' יו"ד אות ראשונה ורמז נאה הקטן יהי' לאלף יו"ד תמורת אלף:

שהוא לשון ברכה, בחדושי לתורה בארתי בזה סמיכות התורה נעוץ סופה בתחילתה לכל יד החזקה זו שבירת הלוחות והודה לו הקב"ה ואמר יישר כחך דמשה טרם קרב אל המחנה כתיב ואשברם לעיניכם ויוכל להיות בהיות דלוחות מתחילין באלף אלו בא בהם אל המחנה בעודם עובדים העגל היה חלילה ארירה משו"ה לא נברא העולם באלף וזה לכל היד החזקה זו שבירת הלוחות משום בראשית ברא דנברא העולם בב' כמ"ש:

אד' שמו אדון שמו ירצה אע"פ שה' שמו אפ"ה אדון שמו דאע"פ שהוא רם על כל רמי' וראוי שלא להשגיח בעולם השפל אפ"ה אדון שמו ומשגיח עלינו לא כאומות העולם שאומרים עזב ה' את הארץ ועיי' בדרוש ובמ"ש קצת במס' סוכה מזה בארוכות:

רמז לכל באי עולם שיורדין לשאול י"ל הלא אלי' וריב"ל לא ירדו כלל לקבר, ונ"ל דהנהו לא הוי כ"א דרך נס ופלא, גם י"ל דהכונה דתחילת ביאת הנשמה להאי עלמא הוא ירידת השאול דהאי עלמא שאול נקרא אלא דירדה לקנות כאן שלימות ע"י מצות ומ"ט וזה בשעה שהם יורדי' הם עולים כי ירידתן היא עלי' כנ"ל:

מה ה' פתוח מכל צד עיי' בש"ק ולק"מ דבכל צד אינו סתום שיכול לכנס בו בכל מקום ופשוט, משא"כ הב' סתום מצד ימין לגמרי שאינו יכול לכנוס בה לא מלמעלה ולא מלמטה משא"כ בה' והבן:

על ביה שלו פי' שאין מקום שאין ממונה המכריז על עבודת הבורא היינו על ביה שלו ביה שלו אלהותו שלו:

אלא מלמד ששניהם שקולי' עיי' יפי תואר בראשית פ' א' סי' כ' ועיי' בספר נחלת שבעה בהקדמה:

יהיו כל באי עולם כפופין ולא ישאלו מה למעלה מה למטה ונהפכו כל פנים לירקון מחרדת הקב"ה וב"ש:

הלכה ב

בראשונה לא היתה מחלוקת אלא בסמיכה עיי' בבלי דף י"ו תוס' ד"ה יוסי דתמו דהרי היה פלוגתא דשאול ודוד במלוה ופרוטה דשאול סבר דדעתו אמלוה ודוד סבר דעתו אפרוטה עיי' בבלי סנהדרין דף י"ט ע"ב ולפענ"ד י"ל דס"ל כאידך תו' בסנהדרין דתרווייהו ס"ל דעתו אפרוטה רק פליגי דשאול ס"ל דמאה ערלות פלשתים לא חזו ודוד ס"ל דחזי' לשונרא וכלבא יע"ש ולא הוי פלוגתייהו כ"א בשוי' דהנהו מאה ערלות וא"כ לק"מ ופשוט:

גם י"ל דבלא"ה קשה דהרי היה פלוגתא בעמונית ומואבית כדאיתא בבבלי יבמות ע"ו ע"ב ול"ל דאע"ג דפליגי מ"מ לבסוף קבעו הלכה כדאמר התם דקרא לי' יתרא הישמעלי דחגר חרבו כישמעאל ואמר קובלני מב"ד של שמואל דמואב ולא מואבית, א"כ י"ל דה"ה בהאי נמי קבעו אח"כ הלכה דדעתו אפרוטה, ואע"ג דשאול אפ"ה לא נתנה י"ל אגב שנאתו ואין למדין מן התקוע:

כתבו על קרן השור פי' שור החורש דזולת זה לא הניחו לחרוש לישראל והי' כן כדי להכריח ישראל לעבור על דת:

חד מן תלמידוי עיי' בבלי סנהדרין דף ק"ז ע"ב ממש עובדא זו בתלמיד רע דר"ש ב"פ:

הקדים תפלין של ראש לשל יד בדרושי בארתי שעשה פעם אחת מצוה הנראית לעולם קודם המצוה שבסתר והתכוין שיראו בני אדם שעושה מצוה וזה הוי קצת שלא לשמה וצריך האדם להרגיל א"ע שיהי' כל עשיותיו רק לכבוד שמו הגדול ולא חלילה להתיפות בהם אצל בני אדם ועיי' בחובת הלבבות דקרא לאנשי' האלו עובדים שתוף הנסתר, וזה הוא דאמר הקדי' של ראש דהיא נראית לשל יד דנכסת דכתי' לך לאות ולא לאחרי' לאות, ומשו"ה הואיל והתכוין פעם אחת עבור כבוד נתבזה לאחר מותו, ועיי' רש"י בבלי סנהד' דף מ"ד ע"ב הביא זה המעשה בשינוי ממה שאיתא פה בירושלמי ואמר דחסיד אמר שהי' משום ששמע בגנות ת"ח ולא מחה יעיי"ש ואפשר דהכל חד שהקדים תפילין של ראש להתגדל כבודו ולכך לא מחה בזלותא דת"ח והיו מתכבד בקלון חבירו ודו"ק:

ומקזה לה תרי עיי' ק"ע פי' פרסום ועיי' במה שפרשתי בזה בר"ה דף וי"ו בהדין מקזנא יע"ש:

דהיית ציימה ומפרסמת עיי' מ"א ססי' תקס"ה, וזה הוי נמי מחטא חסידא הנ"ל כמ"ש לעיל:

עד כדי זמזום עיי' בבלי קדושין דף פ"א מלקין על לא טובה השמועה ועיי' רמב"ם פ' כ"ד מסנהדרין ה' ה':

אלא שהיתה השעה צריכה לכך עיי' בבלי סנהדרין דף נ"ח ע"ב ב"נ שהכה את ישראל חייב מיתה שנאמר ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי, וי"ל מדוע הוצרך כ"ח להביא כל הפסוק והי' לי להביא רק סיפא דקרא ויך את המצרי כמו שהביא לעיל ג"כ רק סיפא דקרא ודבק באשתו יע"ש, אמנם לפי הירושלמי פה ניחא בהיות דב"ד מכין ועונשין היכא שהשעה צריכה לכך א"כ י"ל לעולם דאין עכו"ם המכה ישראל חייב מיתה ושאני משה דעשה רק למגדר מילתא כיון דראה דמצרים לחצים אותם לפיכך מייתי הגמרא הרישא דקרא דכתיב ויפן כה וכה וירא כי אין איש א"כ אדרבה עשה הדבר בסתר כדי שלא יודע הדבר א"כ ליכא למימר דעשה כן למגדר וע"כ דמצד הדין חייב מיתה:

הלכה ג

אמרו ב"ש הרי נדרים ונדבות יוכיחו עיי' בתוס' דף י"ז בד"ה יום טבוח מה שהביאו ראי' מזה הירושלמי לרש"י, אלא דלפענ"ד צ"ע דמבואר מירושלמי לקמן להיפך בהלכה ד' דאמר ואין כה"ג מתלבש בכליו מק"ו מם אם בשעה שיש שם שלמים ועולות וכו' בשעה שאין שם שלמים ועולות כדברי ב"ש וכו' הרי מבואר דבחל בע"ש מקריב החגיגות בי"ט וצ"ע:

ע"ב לכם אינו נעשה אבל נעשה הוא לגבוה עיי' בבלי ביצה דף כ' ע"ב א"ל ב"ה והלא כבר נאמר לה' כל דלה' א"כ מה ת"ל לכם ולא לכלבי' וזה לכאורה להיפך מירושלמי דכאן, דכאן דריש מלכם דנעשה לגבוה, ונראה לומר דהכל כונה א' לכם אינו נעשה ירצה מה שהוא לכם לצרכיכם אינו נעשה כ"א אשר יאכל לכל נפש אבל לא לכלבים כדאמר בבבלי אבל נעשה הוא לגבוה הוא מדכתיב לה' ופשוט, א"נ דדברי הגמרא והירושלמי המה ב' קושית וב' תרוצים דמתחילה הקשה ב"ש מדכתיב אך אשר יאכל לכל נפש משמע דווקא מה שהוא אוכל נפש אבל לא עולת ראי' דאינו אוכל נפש והשיב לו ב"ה משם ראי' מדכתיב לכם משמע לכם אינו נעשה אבל נעשה הוא לגבוה, אח"כ הקשה לו ב"ש דאדרבה נדרש לכם להיפך לכם ולא לגבוה דומי' דהוא לבדו דכתיב מקדם ודרשינון הוא ולא מכשירין לבדו ולא מילה שלא בזמנה והיינו למעט כך נדרש ג"כ לכם דהוא ג"כ למעט ולא לגבוה לזה השיב לו ב"ה דזה ג"כ א"א דהרי כתיב לה' כל דלה' וע"כ אם נדרוש לכם למעט נדרוש לכם ולא לכלבים ולא לנכרי' ודו"ק:

ודע דבק"ע במשנה מביא קרא דעצרת יהי' לכם וא"כ יש כאן ב' לכם ויש ליישב בזה קושי' התוס' בביצה דהרי יש לדרוש לכם ולא לגבוה לב"ה אנדרי' ונדבות ולפי דברי הק"ע יש לומר דחד לכם באמת ממעט נדרים ונדבות לכם ולא לגבוה דהיינו נונ"ד ואידך לכם ולא לכלבי':

אר"י דוד מת בעצרת והיו כל ישראל אוננין והקריבו למחר עיי' בביצה פ' שני ה' ד' דכ' הש"ק דירושלמי לא רצה לומר דשבת הי' דהא כתיב והנמצא אתו אבנים נתנו לאוצר בית ה' ואי שבת הים האיך הוציאו מבתיהן לבית ה' ולא ידעתי דלמא ע"י עירוב הא עדיין לא נפרצו פרצות והי' ירושלים כשות היחיד, ועוד דלמא רק התנדבו ולא הוציאו, ובזה לק"מ מה שתמה הש"ק שם איך הקדישו בי"ט הא אין מקדישין לפי מ"ש תמ"א בסי' ש"ו ס"ק י"א דהא דאין מקדשין היינו כלי ידוע דמחזי כמקח וממכר אבל לא אסרו לחייב בדבורו לגבוה וא"כ לק"מ:

ובמ"ל בה' אבל קרא תמה דאי היו אוננין משום דמצוה לטמאות לנשיא א"כ היו טמאי' ואיך הקריבו למחר דאפי' נימא למחר היינו כל ימי ההשלמה מ"מ היו טמאי' טומאת ז' וצריכין הזאה שלישי ושביעי וא"כ אף ביום הז' משום דבעי סמיכה וא"א יעיי"ש ולפענ"ד הי נראה לבאר סתירת הגמרא וירושלמי דגמרא דידן ס"ל דמת בשבת ובירושלמי פה אמרו שמה בעצרת ולפענ"ד נראה דתרווייהו אמת שמת בשבת שלמחרתו עצרת ובשבת לא נתן לקבורה עד למחר עצרת, וא"כ י"ל דהיו מטמאי' א"ע לו ביום השבת אבל בעצרת אח"כ היו נזהרי' מלטמאות דאינו מצוה רק ביום המיתה, וא"כ שפיר היו יכולים להביא קרבנם ביום ז' של השלמה ודו"ק:

אמנם מ"ש המ"ל דהיו אסורים באכילת קדשים מחמת הטירדא דטריד אסור בקדשים קשה תינח שלמים אבל עכ"פ עולות לב"ה אמאי לא הקריבו ודוחק לומר הואיל ולא הקריבו שלמים לא הקריבו נמי עולת, עוד כ' שם המ"ל שלא היו יכולים להקריב שלמים בי"ט משום שממעט מזמן אכילתו כיון דביומו לא יכול לאכול יען שטרוד באבלו, ויש לעיי' מהא דאיתא במשנה דתענית בחוני מעגל שאיתא בירושלמי שגזרו תענית ביו"ד אדר שלא ירדו גשמים ואז התפלל חוני ועג עוגה ואמר הביאו לי פר הודאה ועיי' רש"י שהי' קרבן שלמים והרי אסור לאכלו בו ביום וממעט זמן אכילתו, וצ"ל דירדו להם גשמים קודם חצות דלא ישלימו ושפיר אמר הביאו לי פר הודאה, אלא דיש לעיי' על ר"א שם במשנה דאמר דאם ירדו אחר הנץ החמה ישלימו איך הבין הא דאמר חוני הביאו פר הודאה, ואולי ס"ל כר"ש דס"ל במשנה דפסחים אם חבורת כהנים המה יאכלו עיי"ש דף צ"ח ע"ב, ועכ"פ יש ליישב שם סדר המשנה אחר מעשה דחוני מביא הא דירדו להם קודם חצות לא ישלימו לאחר חצות ישלימו משום דשייך אדלעיל דממעשה דחוני מבואר ג"כ דס"ל כר"ט:

הדא כסא בשירותא עיי' בפי' ק"ע ולא נכון, ולפענ"ד הכל משל א' דכסא שמחממין על גחלי' צריך הרבה קסמים כדי שיבערו על ידיהם הגחלי' ואח"כ מני' ובי' כווים הגחלי' כלומר נעשו לוחשות אבל בשעתה בבת אחת מתחילה לא כווי' כלומר נעשו תיכף לוחשות רק זה אחר זה עד שנעשו לוחשות כולם כך ג"כ מתחילה לא היה יכול הלל לעשות עד שתלמידי דב"ש ג"כ יודו לדבריו עד אח"כ ע"י בבא בן בוטא תלמיד דב"ש שאיהו הכריע אח"כ כל התלמידים כנ"ל, וא"כ הגרסא נכון כל גומרא דלה כווי' ולא כק"ע דגריס דלא כוויא:

אסור בהספד ותענית עיי' בש"ק ולפענ"ד דלענין מלאכה לא רצו להתיר משום דלפי שיטת הר"נ דס"ל דאיסור מלאכה ג"כ הוי דרבנן עיי' בר"נ בר"פ מקום שנהגו הטעם דאסרו במלאכה דחיישינן דלמא יהי' טרוד במלאכתו ולא יביא קרבנו א"כ מה"ט ביום טבוח אחר השבת לא רצו להתירו שמא ישכח להביא עולתו ושלמיו עבור טרדת מלאכתו, ושלא לחקות האדוקי' די בג' סימנים אלו שאין כה"ג מתלבש בבגדיו והיתר הספד ותענית כנ"ל:

ואת אמרת יום טוב שחלה לאחר שבת עיי' בק"ע דגריס ואית דאמרי ודוחק ועוד צ"ע הלשון י"ט שחלה אחר השבת דנקיט הלא איום טבוח קאי והו"ל לנקוט יום טבוח אחר השבת, ע"כ נראה בעיני דקושי' הוא והוא דבמשנה דסוכה תנן יו"ט הסמוך לשבת בין מלפני' ובין מלאחרי' ועיי' בגמרא דבין מלאחרי' היינו דיו"ט חל לאחר השבת וא"כ השתא בחילוק לחם דשבת שלפני' שוין מכ"ש דשוין בקרבנות העולות הבאים ביום טבוח ואיך אמרת פלוגתא דר"י ור"ל בהא כנ"ל ברור בפשט הירושלמי וא"כ לפ"ז מתורצת קושית המ"ל על הרמב"ם דהו"ל להביא הדין עונות שלמי דכיון דהביא המשנה דכל המשמורות היו שוין בסילוק לחם הפנים ידעינן במכ"ש דהיו שוין בעורות יום הטבוח ודו"ק, ועיי' ש"ק:

אמר ריב"ל בכל יום וכו' ר' עוקבא בשם ריב"ל לא הי' עושה כן אלא בשבתות וי"ט ולא סתרו דברי ריב"ל אהדדא דהא דאמר ר' יוסי בר בון בריב"ל בכל יום הי' כה"ג מתלבש בכליו היינו אם רצה כדאיתא במשנה דיומא פ' א' ושאר כל הימים אם רצה להקריב מקריב, אלא דלא היה עושה כן רק בשבת וי"ט דאל"כ אלא דלריב"ב בשם ריב"ל הי' באמת מקריב בכל יום א"כ איך פליג אמשנה דיומא, ופשוט וכן מבואר בלשון התוס' בחגיגה דף י"ז במה שסיימו אבל אי בעי מקריב בכל אות נפשו יעיי"ש סיימו כן לבאר דלא פליגי דברי ריב"ל אהדרא ודו"ק ומיושב בזה הא דתמה בטור אבן לר' יוסי בר בון בריב"ל א"כ דכל יום היה מתלבש בכליו א"כ ביום טבוח אמאי לא הא לא ניכר בזה שהוא יו"ט כיון דכל יום הוא מתלבש, ולפי הנ"ל ניחא כיון דבאמת לא היה מתלבש אלא בשבת וי"ט ופשוט, ומה שהקשה שם בט"א א"כ מאי קמ"ל ריב"ל דאם רצה להקריב יכול הא מתני' היא אם רצה להקריב מקריב אני אומר איפכא אדרבה להיפך קשה דאי תימא דריב"ב ס"ל דצריך לקרב בכל יום, הוא נגד המשנה דקתני דווקא אם רצה, אלא וודאי דריב"ל אם רצה קאמר וקמ"ל דאפי' בכל יום אם רצה דממשנה לאשמועינן כן אלא דבשאר כל הימים יכול להקריב בכל יום שיבחר לו אבל אכתי לא הוי ידעינן דבכל יום קמ"ל דיכול לעשות כן בכל יום ודו"ק, אלא דסט"א תמה מהא דאמר הירושלמי לקמן מ"ד הציץ מרצה על מצחו מסייעי לי' לר' יוסי ב"ב הרי ע"כ מבואר דס"ל לירושלמי דבכל יום הי' מתלבש, (אלא דאפ"ה ל"ק מהא דאמרינן ביומא ושאר כל הימים אם רצה להקריב מקריב די"ל דדווקא מתלבש בכליו הי' אבל הא דאמר ובא ומקריב היינו אם רצה, וכ"ת אם אינו מקריב א"כ הרי נהנה בחנם מבגדי כהונה י"ל דס"ל דוודאי הציץ נתנה להנות כמ"ש בתוס' ישנים ביומא דף ח' וס"ל דגם שאר בגדי כהונה נתנה להנות, א"נ הא דאמר ומקריב תמיד של שחר היינו דמהפך בצינורא דהוי ג"כ עבודה וכן בתמיד של בין ערבים, ודו"ק):

ואולי י"ל דהא דאמר בכל יום מתלבש בכליו היינו רק בציץ דציץ הי' יכול בלבוש לבד כמבואר בתוס' ישני' ועיי' תוס' קדושין דף ס"ו ע"א, וא"כ לפ"ז מיושב קושית הט"א דשפיר אמר אין הכה"ג מתלבש בכליו כיון דכל יום לא לובש כ"א הציץ, ורק בי"ט הי' לובש כל הבגדים א"כ שפיר ביום טבוח לא הי' לובש כל הכלים שלא לחקות הצדוקים כנ"ל:

והנה הי' נראה לפענ"ד ליישב הא ספי' רש"י במתני' אין כה"ג מתלבש בכליו היינו בגדי' נאים ולא בבגדי כהונה משום דהי' קשה לרש"י קושית הט"א דלר"י ב"ב בירושלמי דבכל יום כה"ג מתלבש בכליו א"כ אמאי ביום טבוח לא הרי אפי' בחול מתלבש בכליו אע"כ הכונה במתני' בכלים נאים שלו לא בגדי כהונה ואין להקשות מדוע פי' רש"י אליבא דריב"ב ודחק בכליו היינו בגדי חול ולא כר"ע י"ל משום דלדינא קיימ"ל כר' יהודה דאמר עודיהו על מצחו מרצה ולא בסיכתא וכן פסק הרמב"ם ג"כ ודו"ק:

הלכה ה

אלא כר"ש ב"א פי' וכי אתי' כר"ש דיחידאי היא ומתרץ דברי הכל כדי שיהי' בדיל ודלא כק"ע דכ' דב' תירוצם המה, ועיי' בש"י שהאריך בישוב הקושי' של הרב המאוה"ג מו"ה פייבל זצ"ל וכל החזיון כתיב בטור אבן בר"ה דף ט"ו ע"ב יעיי"ש ועיי"ש במ"ש הראי' לשיטת הרמב"ן דס"ל כדעת הלבוש, והנה בתורה ברמב"ן אין מוכרח דס"ל כן דכ' בפ' משפטים על קרח מלאתך ודמעך אמרו במכילתא מלאתך אלו בכורים הנטלים מן המלא, ודמעך זו תרומה, ואולי כאשר יקראו הבכורים מלאה בעבור שנטלים מן המלא יקראו תרומה דמעה בעבור שיביאו תירוש ויצהר לא פרי (פי' ודמע הוי משקה כמו דכתיב והשקימו בדמעות שלש ועיי' בתוס' על התורה) והזכיר שני מינין ממנה לרמוז כי דינה להפריש תירוש ויצהר אין חיוב להקדימה בענבים וזתים עכ"ל, הנה מלשון הזה אין מבואר דאם רוצה לאכל הענבים וזתים דאין חייב להפריש מן התורה רק קאמר דנקיט דמע דדרך הענבים לסחוט למשקה ואזי א"צ להקדים אבל אה"נ י"ל דברוצה לאכל הענבים חייב מן התורה להפריש, אמנם נראה לפענ"ד דמה שאמרה המכילתא מלאתך אלו הבכורים הנטלים מן המלא הוא ע"פ מה דאיתא בספרי מראשית כל פרי האדמה שיביא מפרי שלמה ולא מפרי חסרה, ודייק מלשון כל פרי שיהי' הפרי כולה שלימה, וא"כ כמו דאמר שיהי' כל הפרי יצריך שתהי' כן דאל"כ פסולה, ושפיר אמר מלאתך אלו הבכורים הנטליה מן המלא פי' מפרי שלימה ומלאה, א"כ כמו דמלאתך הוא דווקא לעיכובא, א"כ כך ודמעך הוא לעיכובא דווקא, וצריך דווקא להביא מן המשקה אלא דלא משמע כן בכל המשניות, דמבואר דיכול ג"כ להביא בעוד זתים וענבי':

והנה בראב"ד ס' א' מ"ה מעשרות ה' ט' מבואר ג"כ דס"ל כדעת הלבוש דאפי' זתים וענבים אינם חייבים רק מדרבנן מד"ב שם אמר אברהם אף לא שאר אילנות חוץ מתירוש ויצהר ומדוע לא נקיט הלשון זתים וענבים משמע דווקא תירוש ויצהר:

והנה לכאורה הראי' שהביא בטור אבן שם מירושלמי מפ"ב דחלה דפליגי אמוראי אי טבל בטל ברוב או לא אר"ב מה פליגי בטבל שנטבל ד"ת אבל טבל שנטבל מדבריהם כ"ע מודה שהטבל בטל ברוב, התיב ר"ב ב"כ קומי ר' ירמי' והא תנינן כיוצא בזה זיתי מסיק שנתערבו בזיתי ניקף עינבי בציר שנתערבו עם עוללות ולא טבל שנטבל מדבריהם הוא אר"מ אנא קיימי בשמן של זיתי מסיק שנתערבו עם שמן זיתי ניקף, וה"פ ר"י מקשה למ"ד טבל של דבריהם בטל ברוב הא טבל דזתים וענבים אינם אלא מדרבנן ואפ"ה אין זה מסיק ועינבי בציר בטלים ברוב ענבי עוללות וזיתי ניקף שהם של עניים ופטורים מן המעשר דקתני' אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא בפי חשבון ומשמע לי' דאפי' נתערב ברוב של פטור אפ"ה לא בטל ומשני דאיירי בשמן של מסיק ויין של בצר שנתערב בשמן של ניקף ויין של עוללות, א"כ ש"מ דתרומות זתים וענבים אינם מן התורה עכ"ל, והנה לכאורה מירושלמי זה ראי' ברורה דהוי דרבנן ותמי' גדולה על התוס' ב"מ דף פ"ח ע"ב ד"ה כי קאמר ר"י יעי"ש דס"ל דזתים וענבים חייבים מדאורייתא בעומדן לאכילה, ונ"ל דדעת התוס' היתה בפשט הירושלמי דהא דאמר ולא טבל שנטבל מדבריהם הוא משום דהתוס' כתבו שם בדף פ"ח לר"י דאמר אין הטבל חייב במעשר אלא ברואה פני הבית דהא דתנן במתני' הי' אוכל באשכול ונכנס לחצר ר"א אומר יגמור ור"י לא יגמור אע"ג דאכתי לא ראה פני הבית הוא משום דעכ"פ מדרבנן חייב יעיי"ש וא"כ לפ"ז ס"ל דע"כ הא דנתערבו זיתי ניקף דעני בזיתי מסיק איירי בתוך החצר שלפני הגינה דאל"כ איך משכחת שיערבו וע"כ איירי בכה"ג דעני הכנס זיתיו בחצר שלפני הגינה ושם נתערבו וע"ז מקשה שפיר דהלא רק מדבריהם דכל שלא ראו זיתי מסיק פני הבית לא נתחייבו מדאורייתא, לזה משני דאיירי שנתערב השמן של עני בסל מסיק, ומשכחת ששניהם הכניסו זתיהם בבית הבד לסחוט ושם נתערב השמן, והי' יכול לתרץ ג"כ דאיירי שנתערבו הזתים גופא בהביאם לבית הבד אלא דהי' ניחא לי' טפי לתרץ דאיירי שנתערב משום דבלא"ה קשה איך שייך תערובת בענבים עם עוללות הלא עוללות אין להם לא כטף ולא כוף וא"כ הרי יש היכר וע"כ ניחא אם נאמר דאיירי בנתערב היין שלהם א"כ ה"ה כן איירי בזתים דהשמן נתערב ודו"ק, ועוד כיון דהכניסם לבית הבד א"כ הרי לעשות שמן הכניסן ולא לאכול וא"כ אי בנתערבו קודם שנעשו שמן א"כ אכתי תקשה הלא טבלן אינה אלא דרבנן ודו"ק היטב:

ולא שמיע דאר"ש בר"ז מאי אומרין במעשר נפסל גופו מלוכל, ויש לפרש בזה הא דאמר בבבלי שם ע"כ לא פליגי רבנן עלי' דר"מ אלא באכילה והוא מכח הא דאר"ש בר"ז, אלא דבבלי לא הביאו ועיי"ש דמסיק הא בנהמא הא בפרי ויש מזה ראי' עכ"פ בכיסנין וקובע סעודה דבעי נטילה ויש לברך על נ"י דאל"כ הו"ל לתרץ הא בנהמא הא בכיסנין ועיי' במ"א ריש ה' נטילת ידים ס"ק ב' דוק שם:

ע"ב ואסף איש מת"ל טהור ויש לעיי' מבבלי יומא דף מ"ג דדרשו שם איש להכשיר את הזר טהור להכשיר את האשה א"כ איך יליף כאן מטהור דרש אחר וכן לקמן מאיש לתן טהרה מעולה וצ"ל דרק דרך אסמכתא דרשו כן:

הלכה ו

עיי' ש"ק ד"ה מכיון ולכאורה קושיתו הא אמרינן לחולין א"צ כוונה וא"כ אמאי רשב"ל האוכל אוכלין טמאין גופו טהור בלא כוונה אפי' בנטמא בטומאה דאורייתא כמי כיון דלחולין לא בעי כוונה ודו"ק וע"ז תירץ דס"ל כר"ח דס"ל דאף לחולין בעי כוונה עיי' שם פרק במה מדליקין דנקיט ר"ח שם נדה שנאנסה ודווקא כדה דהוי טומאה דאורייתא הוא דבעי לחולין אבל בטומאה דרבנן לא בעי כוונה, ויש ליישב בזה קושית הש"ק שם בשבת דמקשה מאי פריך הירושלמי לעיל וחולין צריכין כוונה הא לר"ח בעי כוונה ולפמ"ש ניחא דווקא היכא דנטמא בטומאה דאורייתא הוא דבעי כוונה אבל לא בטומאה דרבנן ומתני' קתני דמשמע אפי' בטומאה דרבנן בעי כוונה:

ונדה לא טומאה חמורה היא וקשה לי לשני דאיירי בבעלת כתם דכתמים דרבנן וי"ל דאמר בתחילה אשה נדה מדיחתה והוא טהור וזה בוודאי אפי' בטומאה נדה דאורייתא ועלה קאי ר"י ודו"ק:

הלכה ז

דף ח' היא טהור לתרומת וכו' פי' בתמי' וכי טהור לתרומת דומה לטהור בקודש וא"כ דווקא טהור לתרומה לא הוי גופו טהור לחטאת אבל טהור לקודש י"ל דטהור לחטאת כן פי' הכ"מ לדעתי הירושלמי דפה ושפיר כתב בפי"ג מהאה"ט אדברי הרמב"ם הלכה א' דכן מבואר מירושלמי כאן ומיושב תמיהת הש"ק עליו ודו"ק, ומה שתמה הש"ק דפסקי הרמב"ם סותרים זא"ז ממ"ש בה' פרה פ' י"ד ה' וי"ו כלי שיש בו מי חטאת וכלי שיש בו קודש שנגעו זה בזה נטמא הכלי חטאת י"ל דס"ל לרבינו כמתני' דפליגי דתנן עשה את הטהור לחטאת שהסיט כלים סדוקי של טהור לתרומה והלשון שהסיט סתמא משמע אפי כלים של קודש ומדוע לא אמרה המתני' כרוקו של טהור לקודש ומדוע נקטה לתרומה ע"כ ס"ל לרמב"ם דטהור לקודש הוא גופא וודאי הוי טהור לחטאת וע"ז קאמר הירושלמי פה בתמי' וכי טהור לתרומה הוי כטהור לקודש, אבל כלי קודש גופא לא הוי טהור לחטאת ושפיר פסיק הרמב"ם ולא סתרי אהדדא כנ"ל ודו"ק:

סליק פרק שני

תוכן העניינים

מתא דירושלים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה