משפטים ישרים· רבי רפאל ברדוגו
חלק שני · סימן ריד
שאלה אם הפקעת בדי"ץ בדבר שהם זכאים בו בדין אם הוי הפקעה או לא וכן אם הפקיעו ב' מבדי"ץ אם הפקעתם הפקעה או בעי ג' ואת"ל שהפקעת ב' הוי הפקעה אם היו קרובים מהו:
בערעור שערער דוד אשריקי על חזקת חצר הידועה למורישו שמחזיקים בה כעת כהר"ר שלמה טו' מכח אביו כבר כתבנו ביד דוד הנז' מה שהורונו מ"ה ולזכות אחיו הקטן שזכאים הם בכל חזקת החצר ובפירותיה כמשו"ח בידו באורך:
והן עתה המציא לפנינו העתק מפסקים שביד כהר"ש הנז' הם האומרים כי אין זכות לר"ד הנז' וזכאי הוא כהרשט"ו הנז' בחזקת החצר הנז' מכח המכירה שמכר לו דוד הנז' בתחלת ערעורו וראיתי בהם והשקפתי עליהם אולי יש בהם דבר שיחזיר אותנו מסברתנו כי אין כונתנו אלא להעמיד האמת ומודים דרבנן שבחא היא לגבייהו ושגורה תפלתנו בפינו בכ"י לעולם יהא אדם ירא שמים וכו' ומודה על האמת ושניתי ושלשתי בדברי החכמים החולקים עלינו וראיתי שאין בהם דבר שיחזיר אותנו מסברתנו וכל מה שכתבו שוברו במה שכתבנו בא' אין צריך לכפול והמעיין באמת ורודף אחר האמת בין יבין מ"מ להפיס דעת המחזיקים בחצר נכתוב ונחזור ונכתוב בקצרה אך לא בארוכה:
הנה החכם המסכים בא' כתב לקיים המכר מכח הפקעת ב"ד שביד המחזיקים הוא מודה שהמכירה מצד עצמה בטילה היא אלא מצד הפקעה וכבר כתבנו שאין זכות ביד בדי"ץ להפקיע זכות בני אדם ממה שהם זכאים בו בדין ואם למכור בנכסי יתומים קטנים יש בידם רשות כי ב"ד אביהם של יתומים וכל מה שיעשו לתועלתם עשוי אבל ליטול מזה וליתן לזה במה שהוא זכאי בדין חלילה חלילה אלף פעמים ואם עשו מעשיהם לא יועילו ולא יצילו ואף שדבר זה פשוט הוא א"צ לראיה הנה מצאנו לרבנים וגדולים שדחו הפקעת חכמים גדולים כמתא תיטוואן וכבר העתקנו דבריהם בפסק א' שכתבנו ביד המערער וחתום על ההעתק חכם דיין מצויין כמה"ר יוסף אלמאליח נר"ו:
ושני ריעותות בהפקעה זאת כי הא' המפקיעים הם אנחנו שנינו מר אחי זלה"ה ואני הקטן ומלבד שאל אלדים הוא יודע כי לא מלבנו עשינו ההפקעה ההיא רק כי הסופרים מיודעיהם וקרוביהם כתבו כרצונם והביאו לנו לחתום ולהיות שראינו כי א"א להעמיד משפטי הד"ת על תלם ואם לא נחתם לא יקח המערער משו"פ כי מעולם לא הטו אזנם לד"ת שת"ת וכל הצער היה על מר אחי זלה"ה כי הוא ז"ל היה צווח ככרוכיא ואין עונה ואין קשב ואני הקטן הייתי עומד מנגד נחבא אל הכלים ואחר יעץ מר אחי ז"ל למערער לעשות מו' גדולה והחכם בנו הוא כהר"ר פתחיה הוא שכתב המודעה כי הוא היה בעזר ותמך המערער ולולי השתדלות ר"פ נר"ו לא לקח דוד מאומה והוא החכם כהר"ף הוא שאזר כגבר חלציו במ"א אביו מר אחי זלה"ה וממ"ש הערה למות נפשו להעמיד משפט זה דוד וגם עתה אף שכתב מה שכתב שלח אלי וגם לכמה ב"א לאמר כי הדין עם זה דוד אלא שלא יכול מחמת מחלוקת אלו האנשים שהם מכובדים ופיהם פתוח לחרף ולגדף למי שאומר האמת נגדם:
איך שיהיה הנה הפקעתנו מן השמים יעידו כי לא מלבנו ואפי' אם היתה מלבנו לא תועיל ולא תציל הן מצד הפקר ב"ד הפקר שאמרו לא אמרו אלא בג' והיא הסתירה עצמה שכתבו מהריב"ע ז"ל והרב א"ז הרב המשביר זלה"ה והרב מהר"מ אדהאן זלה"ה על ההפקעה שעשו הרבנים מהר"ר דוד הכהן ז"ל. והרב מהר"ר חסדאי אלמושנינו ז"ל בתיטוואן שהפקיעו בע"ח שעל לוה א'. וכתבו מהריב"ע ז"ל ושני רבנים שעמו שההפקעה ההיא בטילה יען שלא היתה אלא בשנים והסכימו עמהם הרבנים הגדולים שהיו במראק"ס אותו זמן והוסיפו לו' שאפי' היו ג' כיון שאין הב"ח מבני עירם אין בידם להפקיע לבע"ח שאינה מבני עירם ומשם תלמוד ק"ו לנד"ד שלא היינו אלא ב' ועוד קרובים כבחד חשיבי ועוד שלא היו מבני עירנו ואין לנו להפקיע כלל כמ"ש הרבנים ודין ערוך הוא בסי' ב' שטובי העיר בעירן כב"ד הגדול והפקרן הפקר משמע דוקא בעירן:
באופן שהפקעתנו בטילה מעצמה וממה שלא היינו ג' ועוד קרובים ועוד שלא לא' מבני עירנו ועוד שלא שמענו שב"ד שבמזרח יפקיעו מה שבמערב ועולה מכל זה שאין כח ביד ב"ד כלל להפקיע ממון שלא כדין והאריכות בזה אך למותר וכל התוקע עצמו בזה הוא מאבד ממונם של ישראל שלא כדין ונפשות הוא נתבע דאיך יתכן בעולם שמי שהוא זכאי בדינו נפקיע ממונו ונאמר דטבא להו עבדי להו מה היא הטובה שנמשכת לו בזה שימכור קרקע שוה אלף מתקאלים במאה מתקאלים אין זה כ"א עושק ומהומה רח"ל:
גם מ"ש החכם המסכים ב' ודמי זה למ"ש הרשב"ץ ח"ג סי' רע"ו. ז"ל הרשב"ץ ז"ל אחר שהביא כמה דעות ז"ל דהביא ב"ש ויודע בטיב מו"מ סיים וז"ל ואפי' לדעת הריא"ף לפי שהוא מוכר להעתיק דירתו מאותו מקום שהיו קרקעותיו שם וא"כ אין לחוש לזה שמפני שלא נתיישבה דעתו ימכור בזול שאינו עושה כן אלא שלא יאמרו קרקעותיו הפקר וזה מוכיח כי בישוב עושה כן ובעצת אוהביו וקרוביו עשה כן להציל נכסיו שלא יהיו הפקר וכמו שמוצא מציאה הוא ולא מכר בזול לפי מה שידעו אוהביו וקרוביו וא"כ ממכרו מכר לכ"ע עכ"ל:
והנה קודם צ"ל שדברי הרשב"ץ ז"ל ברור הוא שכל הפוסקים א' ואחרונים שלא זכרו זה בלי ספק שלא יסכימו לזה ובהא דמוכר שדהו מפני רעתה כתבו כעין חילוק זה דמוכר להעתיק דירתו הו"ל כמוכר וכו' ואלו כאן בגמ' סתמו ולמכור בנכסי אביו עד שיהיה בן ך' באין שום חילוק וכן הרי"ף והרמב"ם וכל הפוסקים סתמו וגם מרן ז"ל המאסף לכל המחנות סתם סתומי:
ואיך יעמוד האדם לחלק בלא ראיה מדברי שום פוסק מהפוס' המפורסמים ואם מצד הטעם אדרבא יותר החששא שזכרנו רז"ל במוכר להעתיק דירתו שאז ודאי מוזיל ומזבין יותר רב ובודאי שלא סמך הרב על חלוק זה ולא עשאו אלא לסניף לפי דעתו שפסק כהרא"ש דמכיון שיהיה פקח ויודע בטיב מו"מ יוכל למכור אפי' פחות מבן ך' ולהיות שעמד לו דעת הרי"ף והרמב"ם לזה צדד לומר שאפי' לפי דעת הרי"ף יש לומר כן אבל אנחנו שהלכה רווחת בידינו כהרי"ף והרמב"ם וכמו שהסכימו כל האחרונים גם הרב ז"ל יודה שאין בחילוק זה כדאי לסמוך עליו כלל נגד דברי הגמ' והפוס' הגדולים:
ועוד זה אין לו שיעור שאפי' נאמר כדברי הרב נד"ז לא קרב אליו כלל דהתם מכר כדי להעתיק דירתו משא"כ בנד"ז שלא היתה המכירה כלל ע"מ להעתיק דירתו ומשכחת לה אלו נתנו לו חצירו לא היה מעתיק דירתו ולא מכר אלא שלא מצא מי שישמע לו לדין:
ועוד הרי גילה דעתו שאינו רוצה כלל במכר זה ולא קאמר הרב אלא במוכר מרצונו והוא מחפש למי ימכור וחפץ הוא במכי' משא"כ בנד"ז שלא היה רוצה כלל ואדרבא גילה דעתו שאינו רוצה למכור ואינו מוכר אלא מפני האונס:
ועוד סיים הרשב"ץ ולא מכר בזול לפי מה שידעו אוהביו עכ"ל והכא המכר בזול לעיני כל העולם. באופן שדברי הרשב"ץ אינם מוסכמים כלל ואפי' לדעתו ז"ל נד"ז לא קרב אליו כלל:
גם חכמי פאס ישצ"ו לא הטו אוזן לסברא זו של הרשב"ץ ולא אתו עלה אלא מכח הפקעת ב"ד דוקא וכבר כתבנו מה שיספיק די והותר שאין בהפקעה ההיא ממש ומלבד מ"ש אין בהפקעה ההיא חכם מצויין וישיש וראוי להפקיע אלא א' ועל צד המרבה ב' מלבד שאינם כלל מבני עירם להפקיע נכסיהם:
עוד ראיתי לחכם א' חמיו של כהר"ש טולידאנו הנתבע ועם היות שהחכם הנז' פסול לדון לחתנו והוא קרוב ונתרחק שעשה מעשה רחוק ומן הראוי לו למנוע עצמו ולהתיצב מנגד ואיסורא עבד בזה כמ"ש בגמ' לא לדון וכו'. והביאו מרן ז"ל בסי' ז' ס"ז אסור לאדם לדון למי שהוא אוהבו ולא רעו אשר כנפשו מחשש שמא יר' לו כ"א זכות כמו בנד"ז שמעולם לא זכר לו שום צד חיוב ה' יכפר בעד:
מ"מ אחר שדחק עצמו ונכנס לטעון בעד חתנו נראה מה ידבר. והנה בפעם הזאת הב' ראיתי שחדש מה שחדש ואבואה על ס' דבריו תחילה עשה הצעה שהיא היתה תובעתו והוא היה תובעה וכ"כ ג"כ שטר הפשרה שנעשית בכ"י כי הוא היה סופר כל השטרות ונותן לעדים לחתום להיות שהיה קרוב לא היה חותם והוא ג"כ כתב שטר ההפקעה הכל בלשונו והביאו למר אחי זלה"ה וחתם עליו ולי אנכי הצעיר ג"כ וחתמתי והכל היה באונסו הזמן הרע והעדים לא ידעו מזה כלום רק לא היה חסר אלא טיוטא בעלמא היה קרוב לחתום בלא השגחה בלשון השטר ואיך יתכן שתהיה תובעתו וכמה תתבענו כי כתובתה היתה מסך עצום לערך שנים ושלשים מאות מתקאלים והיא כדת. ואלו היה בידה השטר כתו' היתה נוטלת הכל מגדיש ועד קמה אלא כיון שלא היה בידה שטר הכתובה לא תטול כ"א מה שתפסה והיא גם היא אחותו של רשטו' לא נמצא שטר כתובה בידה מן הדין אין לה כלום והמדברים בעדה אומרים כי נאבד בשללי העיר ומי ישמע להם לדבר הזה ויורשים יטענו כי נפרע או נמחל:
ויש מסתבכין בל' הג"ה ס"ס מ"א בח"מ עיר שכבשוה כרכום וכו' בחזקת אבודים וכותבין לו שטר אחר ואפי' הלוה עומד אין משגיחין בו עכ"ל ועלה על רוחם לאמר דחשבינן לשטר כאלו לא נאבד וכותבין לו שטר אחר אפי' הלוה טוען פרוע וזה שיבוש גמור דאיך יתכן בעולם שמי שהיו שטרותיו וכו' ולוה טעון פרוע שצריך לפרוע ב' והלא בתחי' הסעיף כתב מי שהיה לו שטר ונאבד שישבע הלוה היסת ונפטר:
גם מ"ש הלוה עומד ומוחה היל"ל והלוה אומר פרוע אלא הדבר ברור דהלוה אזיל ומודה שלא פרע. אלא שמוחה מלכתוב שטר שמא לא איבד השטר ולמחר יוציא עליו ב' שטרות והוא מעין מ"ש בס"ג מי שהיה לו שטר ואבד דהיינו דהלוה מודה שעדיין לא פרע אלא שאין רוצה שיהיו עליו ב' שטרות ולזה קאמר דמסתמא בחזקת אבודים והו"ל כיש עדים שנאבדה ולזה כותבין אפי' הלוה עומד ומוחה שלא יכתבו לו שטר שמא לא נאבד אין משגיחין עליו והיינו נמי מ"ש בטא"ה סי' ס"ו ס"ג בהג"ה עיר שכבשוה כרכום צריכים לחדש להם כתובותיהם אע"פ שיש לומר שמא ימצאו כתובותיהם ויהיו עליו ב' כתובות וכ"כ הח"מ ס"ק ט"ו שהדין הזה שבח"מ סי' מ"א משמע דבכולהו אין כאן כלל חשש פרעון אלא מחשש שמא ימצאו אח"כ כתובותיהן אבל היכא דאיכא חשש פרעון אין חילוק בין כרכום ללא כרכום דכרכום מועיל לשמא ימצאו אח"כ כתובותיהן אבל לחשש פרעון כבר כתב בסי' ק' ס"ו אלמנה אם אין שטר כתובתה בידה אינה גובה אפי' עיקר כתו' וכתב הח"מ ס"ק ל' דבאל' שאנו טוענים ליורשים שמא פרע לך או מחל או אתפסה צררי עכ"ל ואע"ג דטענת מחילה א"צ לישבע אלא מדין גלגול היינו כשהכתו' לפנינו אבל אם אין הכתובה לפנינו אינה גובה כלום וכתב בח"מ ס"ק ל"ה ומרן לעיל סי' ס"ה סי' משמע באבדה כתובתה גובה כתובתה שם מיירי בידוע שלא פרע מפורש הדבר כמו שכתבנו. באופן שמ"ש החכם נר"ו נראה שהוא תובעה והוא תובעתו וחזק תביעתה מתביעתו שהיא היתה תובעתם בעדים וראיה והוא היה משיב דברים בלא ראיה ובלא עדים עכ"ל. ובאמת שהיה צריך האדם להתרחק מלכתוב אפי' שטר למאן דרחים ליה והוא כנפשו כי גורם לעדים לחתום על מה שלא שמעו ולא ידעו ולא ראו ולא היה ולא נברא וקל בעיניו מפאת שאינו חותם ומה נעשה כי יקום אל האם יוכל לומר אני לא חתמתי ה' יכפר בעד. באופן שמ"ש זה בשטר הפשרה ובפסק לא היו דברים מעולם שמעולם לא היתה לה תביעה עליו ושקר מפורסם שאם היתה תובעתו למה בזבז ממון רב לפייסו ולפתותו שימחול לה באופן שאין לה שום תביעה מהנכסים ואדרבא כל מה שנטלה צריכה להחזיר אלא שכבר נלב"ע:
ונחזור לדברי החכם במה שחדש והוא לענין הספק שנפל לנו לגבי חלק דוד אם היה בן ך' וכתבנו בפסק הא' דכל ספק שנופל בשני המוכר המע"ה והבאנו ראיות לזה. ועכשיו הביא החכם נר"ו תשו' הרשב"א שהביא ב"י סי' רל"ה וז"ל מי צריך להביא ראיה המוכר או הלוקח. תשובה שורת הדין נותנת כל שנתקיים שטר המקח הלוקח נאמן לפי שאין העדים רשאים לתתום על שטר ממכרו עד שיהיה בן כ' לפי' כשחתמו חזקה נתברר להם שהוא בן ך' אלא שאני מפקפק עכשיו שאין העדים יודעים זה אם נסמוך על חתימתם דומה למ"ש בפ' זה בורר ומי איכא דאנן לא ידעינן וספרי דבי רב ידעי אלמא כל היכא דאיכא לספוקי וכו' כ"ש עכשיו שהוא ודאי לא ידע כלל אלא שיש לומר דכל כי האי טעמא מסתמא לא חיישינן מדלא אשכחן דחשו לה בכל דוכתי ובכל מקום אמרו חזקה אין העדים חותמין אא"כ נעשה גדול וכ"ש שהקרקע ביד הלקוחות עכ"ל. הנה החכם הנז' העתיק מתשובת הרשב"א מה שיאות לו ומה שהוא נגדו דלג וכן לא יעשה. ואמת שדברי רבינו הרשב"א צל"ע טובא שנראה שהפקפוק הנז' הוא פקפוק עצום וכ"ש אחר שהחליט. וכ"ש עכשיו שהוא ודאי לא ידע מה תשו' היא דכל כי האי מסתמא לא חיישינן זה תימא אחר דודאי לא ידעי מה חזקה נשארה. וי"ל אכן כבר הריב"ש ז"ל הסכים לפקפוק הרב ז"ל וגם רבו הר"ן הסכים על ידו. וז"ל סי' שמ"א ועוד אני אומר מסברא דההיא דחזקה אין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה גדול לא נאמרה אלא בעדים ידועים ומוחזקים כמו סופרי הדיינים שהיו רגילים לכתוב השטרות בזמן חכמי התלמוד והם בקיאים ברוב הדינים כדאמרי' בריש גיטין סתם ספרי דדייני מיגמר גמירי אבל באותם עדים שחתמו בשטר מכירה זו שלא היו בודאי מוחזקים ולפי הנשמע היו קלי עולם אין לומר בהם האי חזקה וכו'. ואף אם נאמר בהם חזקה זו בקטן המוכר בנכסי עצמו שדי בזה שלא יהיה קטן גמור וזה אפשר דידעי אבל במוכר בנכסי אביו שאין די שיהיה גדול אבל צריך עוד שיהיה בן ך' האם נאמר בזה חזקה שאין עמי הארץ חותמין אא"כ נעשה גדול מבן ך'. ודין זה אפי' ממקצת חכמים נעלם וכו' כמו שכתבת אתה האדון. ונ"ל ראיה מדגרסי' פ' זה בורר ההיא אודיתא דלא הוה כתוב בה כתובו וחתומו אביי ורבא דאמרי תרווייהו היינו דר"ל דאמר ר"ל חזקה אין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה גדול מתקיף לה רב פפא מי איכא מידי דאנן לא ידעינן וספרי דבי רב ידעי שאלתינהו לספרי דאביי וידעי לספרי דרבא וידעי. הנה שלא נאמרה חזקה זו אלא בעדים מובהקים כגון ספרי דאביי וספרי דרבא הבקיאים בדיני השטרות וכן דנתי לפני מהר"ר נסים נר"ו והודה לדברי עכ"ל הריב"ש ז"ל. הנה ספיקות של הרשב"א ז"ל נעשו ודאי אצל הריב"ש ורבינו הגדול הר"ן ז"ל דבעדים בעלמא לא אמרי' חזקה זו כבן ך' רק כשיהיו ב' עדים מוחזקים ובקיאים לפחות יהיו כמו דיינים של זמן זה כ"ש בעדים אלו של מכירה זו שהא' אם הוא יודע ספר לאו בר הכי הוא כלל שנאמר עליו חזקה זו כמו שידענו בו לא כתב שטר מכירה זו רק חמיו של רשט"ו והוא רק יחדוהו לעדות וחתם. והעד הב' היה בזמן ההוא קטן תלמיד מתלמידים הקטנים שבבית המדרש לא ידע לא ספר ולא ספור ומעולם לא כתב שטר כמו שכל זה ידוע ומפורסם רק לקחוהו כצאן אל טבח יבוא. ומלבד זה עכ"פ איתרע חזקתייהו דהני סהדי דחתמי בשטר זה שאין לומר כלל בהם חזקה שהרי במכירה זו נכלל דוד ואחיו הקטן שהיה בלי ספק פחות מבן ך' בזמן ההוא וחתמו על מכירתו דהיינו בהרשאת אחיו ולא דקדקו כלל לידע אם אחיו הקטן היה בן ך' או לא ואיך נאמר במכירת הגדול חזקה אין העדים וכו' ומדהא ליתא הא נמי ליתא. ואף רבינו הרשב"א ז"ל יודה בזה לפקפוקו שפקפק הוא עצמו ז"ל. ואמת שיש לי תמיהה גדולה על כותב השטר שהמנהג פשוט בינינו אצל הסופרים כי כשיהיה המוכר ראוי להסתפק בו אם הוא פחות מבן ך' עושים לו תיקון כמו שלמדנו אותם בקנס ממון אם יחזור ובשבו' שלא יחזור מה שלא עשו בשטר זה כלל. שו"ר בדברי חכמי ספרי חדשים גם ישנים שכתבו לזכות המחזיקים כי ידעתי וכן הוגד לי שנתחרטו חרטה גמורה על כל מה שכתבו והתנצלו התנצלות זה כי א' מבעלי הריב דחקם אצלם לכתוב לו וכתבו לו מה שנר' לפום ריהטא ואמת שהתנצלות זו לא הועילה לב"ד של שמעון בן שטח עד שאמר להם שמעון הצדיק בעלי מחשבות אתם אף שהתנצלות גדולה מאימת המלך והשרים וגם לא עשו מאומה רק שתקו:
איך שיהיה נשקיף על דבריהם וראינו כי לא חדשו דבר הביאו תשוב' הרשב"א שזכר החכם כהרשב"ו למעלה וכבר השבנו לו עליה תשובו' ושאף הרשב"א ז"ל יודה בזה:
וגם ההוכחה של הבל מדהפקיעו החכמים חלק הקטן משמע והיה הכל ודאי טעו בדמיונם וחשבו כיון שהוא בעל קומה. ואיך היה למה שבקשו מהם המחזיקים עשו ומדיוקא ניתי ונלמוד אך אם יש ביד ר' פנחס עדות שהיה יותר מה להם ולצרה הזאת. אלא כ"ז שקר וכזב והעדות שבידו היא אם ישנה היא אומדנא בעלמא וכבר נחקרו העדים שבידם ואמרו שלא ידעו מאומה כ"א אומדנא קלה בעלמא. ועוד הוסיפו לומר שכיון שדוד הנז' הוא בן ך' מתשו' הרשב"א א"כ גם בחלק שגם הבן הקטן אין לו לערער. והביאו תשו' פני צדיק בא' שנתן לבנו כל הקרקע שיש לו גוף מהיום ופירות לאחר מיתה וצריך האב למכור קצת מהקרקע שיש לו והשיב דלא אמרו אין מכירת פחות מבן ך' מכי' אלא כשהוא לבדו מוכר אבל בנד"ז שצריך עכ"פ דעת האב דלא מוזיל ומזבין גם מכי' בנו מכירה ע"כ. וה"נ בנד"ז שהקטן מוכר בדעת אחיו הגדול מכי' מכירה. וקודם שנשקיף על דינו של הרב ז"ל אם הוא קיים או לא דיש לפקפק בו הרבה וכמ"ש בסמוך מ"מ אפי' יהיה הדין של הרב קיים לא דמי לנד"ז כי אוכלא לדנא דהתם שתיהם שותפים בגוף א' זה גוף וזה פירות אבל בנד"ז כל א' חלקו לבדו זה מחצה וזה מחצה ומהיכן הרגלים לומר שכיון שהוא גדול ימכור גם חלק הקטן ימכר. והגע עצמך אם שניהם מכרו נאמר שזה חלקו מכר גם האחר מכר חלקו והלא עיקר תקנת חז"ל שהקטן פחות מבן ך' אין מכירתו מכי' וכל שכן הרשאתו שאינה הרשאה כלל ואיך תהיה קיימת כשמוכר חלקו וחלק אחיו. ולקושטא דמלתא נר' דאף נדון הרב ז"ל אינו מוסכם דאחר דגוף הקרקע של הבן איך תהיה מכירתו קיימת בשביל שאביו יש לו פירות זה תימא ס"ס הרי חכמים אמרו שמכירת פחות מבן ך' אינה מכי' ואם נצרך האב ימכור הזכות שיש לו לאחר והיינו בפירות אבל בגוף אין בו מכירה כלל:
ואחר המחילה וסליחה וכפרה וקידה חמש מאות מכבוד הרב ז"ל אין דינו נר' כלל ועם שא"צ לראיה יש ראיה מדברי הר"ן ז"ל הביאו בח"מ סי' נ"ד ס"נ וז"ל. אבל אם הניח קרקע לבתו ומת והיא אומרת מה שירצה בעלי יעשה אין רשות ביד הבעל למכור הקרקע דה"ה גם היא אין לה רשות למכור הקרקע שירשם מאביה עד שתהיה בת כ' עכ"ל. הרי דאף בקרקע שהכניסתו לבעלה והוא אוכל פירות והגוף שלה אין רשות לבעלה למכור כיון שהיא פחותה מבת כ' והוא בהיפך ממ"ש מדברי הרב ז"ל וס"ס נד"ז לא קרב כלל לנדון הרב ז"ל, ומ"מ אני תימה מהרב ז"ל למה הוצרך לדעת גדול בנדון דידיה דהא נדון דידיה הקרקע נתן לבן מאביו מתנת בריא ובקרקע שנתן לו מתנת בריא יכול למכור כמ"ש סי' רל"ה ס"ט ע"ש אלא שהרב כתב שם דכיון דלא נתן לו הפירות כ"א אח"מ הוי כמתנת שכ"מ. ואינו יכול למכור ולא הוזקק לדעת גדול וצ"ע. עוד ראיתי בדברי חכמי ספרו שגגה א' שכתבו להביא ראיה על ההפקעה מ"ש מור"ם בסי' רנ"ט ס"ו אם גזר המלך או ב"ד חייב להחזיר מכח דינא דמלכותא או הפקר ב"ד הפקר. ואחר המחילה שגו ברואה דהיינו בעושין ב"ד תקנה כללית להבא לכל מי שיעשה כך יתן כך וכמו דינא דמלכותא שמשוה גזירתו על כל בני מלכותו אבל ליתן ממון של זה שכבר זכה בו והוא שלו ונאמר לו תן ממונך לאחרים מי זה אמר ותהי. וכבר הארכנו בזה למעלה עד שיספיק והותר:
גם ראיתי אחריהם לת"ח א' וכל תורף דבריו סובב לבטל המודעה וחנם הטריח עצמו שלא זכינו לדוד המערער כלל מכח המודעה: