משפטים ישרים· רבי רפאל ברדוגו
חלק שני · סימן יד
שאלה אלמנה שנתנה קרקע לבנה ע"מ שלא יחול על המתנה שעבוד בע"ח וכתובת אשה ונשא בנה אשה למנהג המגורשים והכניסה לו נדוניא ומת שהמנהג לחלוק כל הנכסים אחר פריעת החובות ועמדו בע"ח קדומים של הבן כהיו נושים בו קודם שנשא האשה הנז' ודינא קא בעו ליפרע מהמתנה ואם לא יוכלו ליפרע מהמתנה וגם אשת הבן לא תטול בה לפי שהיתה על תנאי שלא יחול עליה שעבוד בע"ח וכתובת אשה יפרעו מהנדוניא ורואים אנו שאם יפרעו מהנדוניא לא ישאר לה כלום ותצא בפחי נפש וידים ריקניות:
תשובה המתנה הזאת ודאי לא אתיא לכלל חלוקה כלל שהרי בפי' התנית שלא יחול עליה שעבוד כתובה ובע"ח ואלו מתה הנותנת בחיי בנה ודאי לא יועיל תנאי זה כמ"ש בסי' קי"א ס"ד אך זכות קצת נראה לאלמנה שנראה מל' השאלה שהכניסה בנדו' ממון רב אלא דאריא דבע"ח רביע שפשט המנהג שבע"ח יטלו מנדונית האשה אף שבחייו לא יטלו אחרי מותו הם נוטלים אף שהוא דבר קשה כך נהגו. מ"מ שנים שעברו בא לפנינו נדון כיוצא בזה וכתבנו שאע"ג שחכמי התקנה גזרו שהחלוקה תהיה אחרי פריעת כל החובות ואפילו חובות המאוחרים לכתובת אשה ואפילו מנכסי נדונית האשה חלקנו חלוק נאה דאף למנהג זה דוקא חובות שנתחייב בהן הבעל אחרי נשואי אשתו שבהיותו עמה נטלן ואכלן הוא והיא לזה יש טעם קצת שיטלו מנדוניא כיון שגם היא נהנית בהם אבל החובות שנתחייב בהן הבעל מקודם נשואיה לא ינטלו כלל מנדוניא אבל עכ"פ צריכה לחלוק עם יורשי הבעל ואחר החלוקה נר' שיטלו בע"ח מחצית הנדוניא שנטלו יורשי הבעל כי למה תלקה במה שלא ראתה ולא אכלה ולא נהנית בהן כלל: