משפטים ישרים· רבי רפאל ברדוגו
חלק ראשון · סימן תיג
שאלה מעשה שהיה כך היה ריאה א' שנמצאת סירכא באומה מינה ובה ובשר שתחתיה היה מקמיט ובאמצע הסירכא ההיא היתה יוצאה סירכא ונאחזה לדופן וכשהסיר הטבח ראש הסירכא מן הדופן נמצאת מכה בדופן במקום הסירכא ויש להסתפק אי אמרינן גם באופן זה שהסירכא באה מן המכה ואין לה כל כך אחיזה בגוף הריאה שאף אם תתפרק מן הריאה לא תעשה נקב או דלמא כיון שנתכסה הסירכא עד שנאחזה בב' מקומות בריאה ונקמט הבשר חיישינן שמא כשתתפרק תעשה שום נקב ויש מי שרצה להכשיר מטעמא אחרינא לפי שהסירכא דמינה ובה היו נאחזים ב' ראשיה בב' חודי הריאה וסמך על מה שכתב הרב מוהר"ם אדהאן ז"ל דלא מטריפינן בנקמט אלא אם ישאר בשר מועט אחר הסירכא דאמרינן כח הבשר ההוא מושך הסירכא ועתידה להתפרק אבל אם לא נשאר בשר למעלה דהיינו מחוד לרחב הסירכא ההיא אין לה מניע ואינה עתידה להתפרק וא"כ גם בנ"ד שהיתה מחוד לחוד כיון שלא נשאר בשר למעלה מהסירכא אינה עתידה להתפרק ואפי' אם לא היתה מכה בדופן כשירה על הכל יורוני מורי האמת והצדק ושכמ"ה:
תשובה מכה בדופן אין לה מקום בנד"ז ולא שייך להתיר כלל מחמת המכה דהיתר המכה הוא בסי' מחשש נקב כיון שיש מכה אמרינן שהסירכא זו אינה מעידה על הנקב שבאה מחמת מכה אבל בסי' דשלא כסדרן וקמט שטעם איסורא משום שעתידה להתפרק מחמת שהבשר מקמיט ויעשה נקב לא שייך כלל להתיר מחמת מכה ומ"ש בשאלה שאין לה אחיזה וכו' הם דברים שאין להם עיקר ואך מה שיש להסתפק בזה וכן נסתפקנו בבוא מעשה כזה לידינו פעמים רבות דיש לו' דב' סירכות הם וכולם סרוכות לדופן ולא מינה ובה. ושוב ראינו בב"י בסי' ל"ט בשם הרמב"ן שכתב נדון כזה בסי' שלא כסדרן שני אונות הסרוכות מגבן לדופן וראשי הסירכות דבוקות לדופן ואין ניכר שם ראשי סירכות טריפה דאמרינן סירכא אחת היא מגב לגב ואח"כ נסרכה לדופן עכ"ל. ומזה יש ללמוד לנ"ד. ומ"מ נוהגים הטבחים לראות כח הסירכא להיכן הוא וסומכין להקל וכה"ג כתב מהרי"ט הביאו הפר"ח על דברי הרמב"ן ז"ל באופן שנד"ז טריפה היא ומטעם החוד אין להקל כלל שהוא קולא יתירה ולא הקילו המקילין אלא בסי' משיפול לשטח שנקל הוא לשפול להכפף אבל משיפול לשיפול הו"ל כמשטח לשטח וטריפה שהרי יש בשר למעלה מהסירכות באורך הסירכא וכבר שאלתי דעת טבח מומחה שבעירנו והסכים לכל מה שאמרנו לאסור ופשוט. וזה אשר שלחו מסאלי ראיתי מה שהשיב החכם הפוסק נר"ו ע"ד השאלה דאין להתיר ריאה מחמת המכה שבדופן וכתב ז"ל דע"י הסירכא דמכה משום דתלי' וכו' ולא כמ"ש בשאלה וכו' שהם דברים שאינם וכו' עכ"ל. ואחר המחילה מכת"ר נראה פשוט דלס' התוספת ז"ל שסוברים הסירכות הוא מפני שהם עתידות להתפרק כמ"ש בהדיא בדבריהם בגמ' פ' א"ט דמ"ז ע"א ודאי אנו צריכים לומר טעם זה דנהי דתלי' שהסירכא מחמת המכה שבדופן מ"מ חיישינן שתתפרק הריאה מהסירכא ותעשה נקב דלסברתם ז"ל שסוברים שהסירכות באים מהתפשטות לחות הריאה ואינם באים מחמת נקב ואעפ"כ מטריפין שהם עתידות להתפרק א"כ גם בסי' הבאה מחמת מכה אף שאינה מן הריאה מ"מ חיישינן כשתתפרק תעשה נקב אלא ודאי כשידעינן שהסירכא לא באה מגוף הריאה אלא נדבקה לה ממקום אחר לא חיישינן שתעשה נקב ע"י פירוק הריאה דדוקא כשבאה מגופה אף שהיא מהתפשטות הלחות חיישינן כשתתפרק תעשה נקב אבל כשבאה ממקום אחר ונדבקה אף אם תתפרק לא תעשה נקב דאין לה אחיזה כ"כ בגוף הריאה כמ"ש בשאלה. וכן מבואר להדיא בהר"ן ז"ל פ' א"ט על מחלוקת ר"ן ואבימי בריאה הסמוכה לדופן שכתב וז"ל ולדברי מי שאומר שאיסור הסירכא מפני שהם עתידות להתפרק בהא פליגי דר"ן סבר שיותר הוא מצוי שתסרך ריאה לדופן מחמת סירכא שבדופן משנתלה הדבר בהיפך לפי שהריאה קלה ונוחה לקלוט אצל הדופן וכו' וכיון שהסירכא מחמת דופן היא באה אין חוששין שמא כשתתפרק תנקב הריאה שאינה כ"כ דבוקה בה שתנקוב אותה כשתתפרק ממנה אבל כשהעלתה ריאה צמחים מחמת ריאה הוא ותולין שמצדה תתפרק ותנקוב ע"כ. הרי מבואר בהדיא דכשתלי' שהסירכא באה ממקום אחר אף אם תתפרק לא תעשה נקב וזוהי ג"כ סברת הרמב"ן ז"ל כמ"ש הר"ן ז"ל בסו"ד עי"ש. וא"כ נ"מ לענין זה ג"כ אף שיש כאן קמט מ"מ כיון דאיכא מכה דתלי' שהסירכא באה ממנה ונדבקה לריאה אף שנאחזה כ"כ בריאה בב' מקומות מה בכך כיון שאינה מגוף הריאה אף אם תתפרק הסירכא מהדופן ונשאר הקמט ואח"כ יתפרק לא יעשה נקב כמו שכתבתי לעיל:
אמנם ראיתי להרשב"א ז"ל שאלה רט"ז שכתב היפך מזה וז"ל ועוד אני מוסיף טעם בזה שלא התירו בדאיכא מכה אלא מפני שאם תתפרק תתפרק ממקום המכה אבל עכשיו שנחלמה הצלע והסי' דבוקה שם יפה אם תתפרק יותר קרוב שתתפרק מצד הריאה ע"כ. ואף שדבריו אלו אין מנהגינו כך דאע"פ שנחלמה הצלע אפ"ה תלי' במכה מ"מ משמע מדבריו דאף בסי' הבאה מחמת מכה אם חיישינן שתתפרק מצד הריאה טריפה וא"כ אף בנד"ז קרוב לומר לפי דבריו ז"ל שתתפרק מצד המכה ונשאר הקמט וכשיתפרק יעשה נקב מ"מ כיון שהרמב"ן והר"ן קיימי בשיטה חדא כמ"ש נראה דכשירה ומעתה אפשר לומר דאם תהיה סירכא שלא כסדרן וסרוכה לדופן שיש בו מכה אפשר דכשירה דע"כ לא הטריף הב"י ז"ל אלא דוקא כשאין מכה אבל אם יש מכה כנגדה כשירה דתלי' שממנה באה ואף אם יתפרקו לא יעשה נקב כמ"ש זהו טעם השואל שהתיר הריאה ההיא:
עוד חזר הרב המחבר וכתב על ענין זה וז"ל אף אם אמת שכ"כ הר"ן מ"מ לא הי"ל לשואל ללמוד מדבריו ז"ל עד ישקיף וירא איזו שיטה תפסו רבותינו בעלי המנהגים שידוע בעניני הסירכות אם נזכירם יארך הענין וכ"ש שכבר מצוים ביד כל אדם דברי הפוסקים בענין זה אך הענין הכריח לזכור מהם בקצרה. הא' שיטת רש"י ז"ל דס"ל אין סירכא בלא נקב ובכסדרן הקרום הולך וחזק והו"ל פסול החוזר להכשרו באונה שניקבה ודופן הותמתה כמו שהעלו התוס' ז"ל ובשלא כסדרן או לדופן או לכ"מ שאין הנקב פוסל בו לגרגרת וכו' בכולם טריפה אע"ג דלא מפקא זיקא דהו"ל קרום שעלה מחמת מכה. ב' שיטת התוס' ז"ל דאין חשש הסירכא משום נקב כלל רק החששא משום פירוק ולכך כשלא כסדרן וכן לדופן ולכל מקום טריפה ובכסדרן כשירה שאינה מתפרקת ולהיות שלשיטה זו קשה מ"ט דר"ן דקא' ריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה בשלמא לרש"י ז"ל הדבר פשוט כמו שגילה טעמו דאמרי' אין סירכא זו מעידה על הנקב דמחמת מכה שהיתה בדופן באה אלא לתוס' ז"ל שאין בסירכא עדות על הנקב ואיסורא משום פירוק מה בכך שבאה מן הדופן וע"ז כתב הר"ן מ"ש כמו שהעתיק החכם הפוסק וכו'. והנה הצד השוה שבב' שיטות אלו שאין שום סירכא ניתרת בבדיקת פשורי זולת היכא דאיכא מכה בדופן. ויש עוד שיטה אחרת להרמב"ם ור"ת והרז"ה ז"ל והיא השיטה שתפסו רבותינו בעלי המנהגים דר"ן דבדיק בפשורי אליבא מכה בדופן ושיטה זו היא ממוצעת בין ב' השיטות שסוברים שהסירכא מעידה על הנקב כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ז מה' שחיטה ובפי"א האום של הריאה שנמצאת סמוכה וכו' חוששין שמא ניקבה וכו' עכ"ל ולכך בדקינן בפשורי ובשלא כסדרן לא בדקינן מחשש פירוק ומה שסוברים התוס' בכל הסי' סובר הרמב"ם בשלא כסדרן דוקא וה"ט כמ"ש הכל בו מפני שהאונות מדחפות והאמצעי' מכה עליהן ומפרקן ונוקבן ולכך לא מטריף המנהג במגב לגב ובכל אותם שזכר הש"ע. והנה לשיטת הרמב"ם וכן לשיטת רש"י דאין בסי' לדופן חשש פירוק כלל רק חשש נקב דברי הגמ' כפשוטן דר"ן סובר דאין חוששין לנקב דתלי' שמכה היתה בדופן כמו שפירש"י ואבימי סבר דחוששין ורב נחמיה בדיק בפשורי וכשלא יבצבץ אז תלי' בדופן אף אין בו מכה ואם יש מכה סי' זו אינה מעידה על הנקב וסברא זו שחדש מרן לדעת רש"י והרמב"ם ז"ל דסוגיין ומנהגינו כותיה לא היתה ולא נבראת גם הר"ן ז"ל לא אמרה אלא לדעת התוס' לישב דברי הש"ס אליבייהו ולעולם לפי המנהג ולדעת מי שיסדוהו אין חילוק בסי' בין באה ממ"א ונקלטה בריאה בין נהייתה מכח הריאה דאין לנו לחדש מדעתינו שלא נזכר בגמ' ויוצא לנו דבסי' שלא כסדרן או בקמט אף אם באה מן המכה מ"מ חיישינן לפירוק וטריפה ולהיות שהורגלנו בשיטה זו מעשים בכל יום שחשש הסירכא מקום נקב וכשיש מכה תלי' שהסי' מן המכה שאין כאן נקב כתבתי בפשיטות בכתב הנז' דלא שייך להתיר בנד"ז משום מכה וכו' הם דברים שאינם ר"ל לפי שיטת המנהג ולפי שיטת הרמב"ם ור"ת ז"ל שעל פיהם הוקבע המנהג. ושאלה קטנה יש לי לשאול מהסכם נר"ו שרצה להתיר מטעם זה אם לא היתה סרוכה למכה או היתה סרוכה לגרגרת או לאיזה מקום מה ידון בקמט זה בפשיטות נראה מדבריו שהיה מטריף דלא אתי עלה אלא מטעם מכה ותיקשי ליה והלא בכל סירכא דעלמא לשיטת התוס' והר"ן שכן מוכרח למנהגינו אם נתפוס שיטת התוס' וכ"פ כר"ת בדרב נחמיה וא"כ הי"ל להתיר אלא ודאי שכל זה אינו אלא דלעולם בסי' שלא כסדרן או בקמט טריפה היא לפי מנהגינו כאמור ואף לפי שיטת התוס' והר"ן י"ל דסי' שלא כסדרן וקמט לא מהני רק טעמא דממקום אחר ונקלטה בריאה דלא אמרה הר"ן ז"ל אלא בסי' לדופן ופירוק שלא כסדרן חמור מאד שכל העולם מודיינו גם לשיטת הרשב"א שהביא החכם נראה אינו מסכים לדברי הר"ן ובאמת שהיה צריך לישב שיטת הגמ' לדעת הרשב"א וי"ל אלא שאין להאריך ומה שרצה החכם לומר דהרמב"ן קאי בשיטת הר"ן אינו מוכרח של' הרמב"ן יוכל להתפרש בשיטת רש"י ז"ל והרמב"ן ז"ל אלא דלא נ"מ מידי בזה אחר שלשיטת רש"י והרמב"ן והמנהג טריפה גמורה היא אין לנו להביא ראיה מישובים שהמציאום לישב שטת זולתם ולא יש בנד"ז מקום להתיר אלא מתרי טעמי או כשהיתה הסירכא דקא נפסקת בנענוע כל דהו בזריזות שאנו נוהגים להתיר דלא עדיף קמט מסי' שלא כסדרן וורדה לריאה או אם כח הסי' נוטה לדופן בזה יש להתיר בקמט שלא נזכר טרפותו בש"ס וזה אפילו בלא מכה דמכה בנד"ז אינה מעלה ואינה מורדת זהו הנר' פשוט וצור ישראל יצילנו משגיאות כי"ר תמוז מ"ט לפמ"ה: