משפטים ישרים· רבי רפאל ברדוגו
חלק ראשון · סימן שפח
שאלה מלוה של מת שהיה נושה באחרים אם הוי ראוי וחולק אותה היבם עם אחיו או נימא יבם במקום אחיו קאי ויורש כל נכסי אחיו בין ראוי בין אינו ראוי:
ועוד שאלה בנכסים שגבה היבם כבר ולא הספיק ליתן חלקו לאחיו עד שמת אחיו ויבם את אשתו אי מקרי מוחזק כיון שהיא תחת ידו או כיון שלא הגיעה ליד אחיו מיקרי ראוי:
תשובה על השאלה הראשונה זה כמה נשאלתי על נדון זה והשבתי כמעתיק דברי הש"ע בקצרה לפי מה שאנו מבינים משטחיות דבריו וכפי מה שהורגלנו לקרות ועכשיו רואה אנכי כי רבים מתאמצים להכחיש המפורסם והגלוי בש"ע ובהלכה רווחת את כל ונוכחת יטילו ספק ומעיילי פילא בקופא דמחטא בדברי מור"ם ז"ל לזה הזקקנו להאריך קצת בדברים הגלוים והוא שמר"ן ז"ל כתב בסי' קס"ג ס"א שהמיבם זוכה בנכסי המת ועומד במקומו וסיים אבל לא בראוי כגון אם מת אחיו ואח"כ אביהם וכו'. והנה מה שהוזקק לבאר כגון אם מת וכו' הוא לשלול דברי תשובת מימ' בשם רש"י שפי' שנכסי אביו יטול בהם היבם אפילו מת אחר אחיו דלא דברה תורה כלל בראוי לאח דהיבם במקום אחיו קאי ולא דברה תורה אלא בראוי לאב לומר שאם מת אביהם ואח"כ מת האח ואח"כ מת אבי אביהם כשיבא לחלוק היבם עם אחיו בנכסי אביו לא יטול חלק אחיו כ"א בנכסי אביהם ולא בנכסי אבי אביהם דהוי ממש היבם דומה לבכור שאינו נוטל פי שנים כ"א בנכסי אביו שנמצאו בשעת מיתה ולא בנכסים שזכה בהם אביו בקבר זהו פירוש רש"י לדעת מהר"מ ז"ל. ואנן לא קי"ל הכי אלא לדעת בה"ג וריב"א וכפסק הרמב"ם ז"ל דאף הראוי לאח אינו נוטל היבם אלא חולק עם אחיו. ויוצא לנו דאם מת אחיו ואח"כ מת אביו אינו נוטל היבם אלא חולק עם אחיו וזהו שכתב בש"ע כגון אם מת אחיו וכו' שלהיות ששטחיות הרישא דקאמר ודוקא במוחזק חוזר על נכסי אביהם תאמר דוקא במוחזק לאביהם לאפוקי ראוי של אביהם לזה פירש ואמר כגון אם מת וכו' ובמלוה של מת לא נזכר בדברי מר"ן מה היא דעתו יש צד לומר והוא העיקר שפשיטא דגם מלוה הוי ראוי דמאי שנא אחר דלגבי בכור הן שוים ומה שלא ביאר זה משום דסמך על מקור הדין שעליו נזכר בגמ' לגבי בכור העתיקו לגבי בכור שהוא מקומו ומינה נילף וזה עצמו שביאר כאן כגון שמת אחיו לא היה צריך לכותבו אלא מפני החדוש והשינוי שבינו לבכור דראוי דבכור הוא נכסי אביהם וראוי דיבם הוא נכסי אביהם עצמם לזה הוזקק לכותבו אבל במלוה ושאר הענפים המסתעפים לא הוזקק לכותבו וכן עשה הרמב"ם ז"ל שאחר שכתב כל הדברים הנז' הנצרכים לבכור ונזכרו בגמ' בבכור סיים וז"ל מי שיבם אשת אחיו הוא יורש כל נכסי אחיו המוחזקים וכל הראוים לבוא לאחר מכאן הרי הוא בהם ככל האחים שהרי בכור וכו' דקדק בלשונו ז"ל לכתוב כל הנכסים הראוים ואם אתה אומר שדוקא ראוי מצד ירושה מאי כל הנכסים. ועוד אחר שביאר בבכור שני מיני ראוי ראוי דירושה וראוי דמלוה וסתם כאן ואמר כל הנכסים הראוים סתמו כפירושו שחוזר על הראוים שזכר שעל מי סמך להפיס בין ראוי לראוי ולקמן נאריך עוד בזה. הנה זהו צד א' לומר שמר"ן כן דעתו ויש צד לומר דדוקא בראוי דירושה כיון שחולק בו עם אחיו אבל נכסי האח עצמם נוטלם כולם היבם אפילו מלוה כיון שאין לאחים חלק עמו בהם ולהיות ששני הצדדים לא פסק בהם מר"ן כלום או מצד דפשיטא ליה כא' מן הצדדים או השמיטה ושכחה ממנו ז"ל בא מור"ם ז"ל כמנהגו לקבץ נדחי מר"ן ז"ל ואמר שיש שני דעות הדעה הא' כחד צד שזכרנו דכל ראוי לגבי בכור מקרי ראוי לגבי יבם והדעה הב' מחלקים דדוקא לגבי ראוי מצד ירושה אבל ראוי דמלוה וכו' ויש דקדוקי עניות בדברי מור"ם ז"ל המטעים לפרש בדבריו מה שלא עלה בלבו כלל. א' אומר דיבם נוטל במלוה ובשאר ראוי מהו שאר ראוי ב' אומר בראוי של אביו בנכסי אביו היה לו לומר. ואחרי ראותינו במקור הדברים שכן ראוי שכל המפ' מדעתו בדברי הש"ע מבלי ראות מקור הענין קרוב לגילוי פנים שלא כהלכה ח"ו. כן קרה בנדון זה לכל מי שלא ראה מקור ההגה זולתי לחכם צפרו יע"א שעם היות שראה מקור הדברים הניח האמת מן הצד ונכנס בפרצות דחוקות בפי' זרים מאד והנה בדברי מהרי"ו מפו' להדיא כמו שאנו רגילין להבין וזה לשונו ונר' לענ"ד דבנדון דידן בחובות וכו' מודו בה"ג והרמב"ם דירית להו היבם וכו' כיון שאחיו מת היה מוחזק בנכסים קודם שהלוה אותם וכו' יש להשיב דהא דקרייה בכור היינו דוקא בנכסי דאבא וכו' עכ"ל בקצרה. ומשם בארה שכל הדקדוקי עניות שבדברי מור"ם אין לחוש אליהם וכל החושש להם אינו אלא מן המתמיהין ופי' דבריו במלוה ובשאר ראוי היינו שבח הנכסים של אחיו שהזכיר שם ג"כ באותה תשובה ומ"ש בראוי של אביו פי' כמין ראוי שהם נכסי אביו אם מת אחר אחיו לאפוקי המין ראוי אחר שהוא המלוה וזה פשוט. ומעתה כיון שמור"ם ז"ל הכריע כס' הא' ודאי שכן ראוי לנו לפסוק שכלל גדול הוא בידינו מאבותינו ורבותינו לפסוק כמר"ן ז"ל ובמקום שלא גילה דעתו מר"ן ז"ל פוסקים כהכרעת מור"ם דאין נודד כנף ופוצה פה ומצפצף זולתי היכא שיש ראיות ברורות בהיפך מדבריו ז"ל ואף זה אינו אלא במקומות מועטים ולראוי לכך וכן פסק בס' הלבושים סתם כס' הא' עד שערבה בדברי מר"ן ז"ל ועשה דברי מר"ן ומור"ם ז"ל כס' הא' עיסה א' כאלו הם א' יעו"ש. ובאמת שלא היה צריך לנו לעשות סעד וסמך לפסק מור"ם ז"ל אלא שלהיות כי ראיתי רבים לוחמים לסתור מה שבנה ולחפאות עליו מה שלא עלה על דעתו כלל צריכין אנו ליטפל עוד להסיר מעליו ז"ל הדקדוקים שדקדקו עליו קצת מן האחרונים ז"ל ואלכה לי אל הגדולים ה"ה הרב ב"ש ז"ל תמה על הס' הא' כי לא נמצאת להריב"ש ז"ל שדברי הריב"ש ז"ל הם בהלוואת האב לא בהלוואת האח עצמו דיש לומר דנוטלם כולם היבם וסיים שכן משמע מדברי המגיד ז"ל דהיינו בשבח של נכסי האח דכתב המגיד ז"ל שהוא של היבם לבדו והנני יודע ערכי לפני הרב ב"ש ז"ל וכי אינני אפילו כא' מתלמידיו אך מ"מ עיילנא בבר לישב דברי מור"ם ז"ל שאני והוא ז"ל חייבים בכבודו ומה גם שהרב ב"ש עצמו כתב שלכאורה נראה דלא פליגי וכו' הרי שהוא ז"ל עצמו לא תקע עצמו לזה רק שנראה לכאורה וגם סיים שדברי הטור דסי' ס' כדברי מור"ם יעו"ש. ואחר העיון נראה שרבינו מור"ם ז"ל דיינא ונחית לעומקא דדינא ולא נעלם ממנו דהריב"ש ז"ל דאיירי בהלוואת האב ועכ"ז מביא ראיה מהם שאין חילוק בין ראוי לראוי אפילו בהלוואות וזה כשנקדים כי השני מיני ראוי הנזכרים בבכור הם שני סוגים חלוקים ראוי שלא זכה בו המת מעולם כלל וראוי שהיה בידו והלווהו לאחרים ושעבדו בידו. והנה לדעת מהרי"ו ז"ל וסיעתו דסוברים דמלוה לא מיקרייא ראוי לגבי יבם ומקרייא מוחזק ואין בו אלא הסוג הא' א"כ גם במלוה של אביו שזכה בה האח כשימות האח יזכה היבם בה כולה דאף שלא זכה בה בעצמה זכה בשעבודה ומנחילה לאחיו שהרי אנו אומרים שביבם השעבוד מיקרי מוחזק ומ"ל מלוה דידיה או דאבוה כיון שסוג ראוי זה אין ביבם כלל תהיה הלוואת אביו כשאר מוחזק והגע עצמך אם בבכור לא הוה קי"ל כרבי דמלוה מיקרי ראוי אלא בבר פלוגתיה מי הוה מחלקינן בין מלוה דידיה למלוה דאבוה ונאמר דשאני דידיה שהיו הנכסים בידו קודם שהלוה אותם זה לא יעלה על הדעת כלל. ומעתה יפה הוכיח מור"ם ז"ל מדברי הריב"ש ז"ל דס"ל דגם במלוה דידיה הוי ראוי ולא ירית לה יבם. וזה מדוקדק מדברי מור"ם ז"ל שכתב סתם י"א דכל הראוי לגבי בכור מיקרי בי' שרצה לומר ודאי דהלואת האח מקרי ראוי מדסיים וי"א וכו' והס' הא' עיקר ולכאורה לשונו אינו מדוקדק דהעיקר חסר דהא י"ל דהלוואת האב שהלוה מקרי ראוי. ואיך הודיענו בלשונו זה וגם הלוואת האח מקרי ראוי וכפי מ"ש מדוקדק היטב היטב דלס' הב' ההלואות כלל לא מקרו ראוי בין דידיה בין דאבוה ולז"א די"א דכל הראוי וכו' מקרי ראוי וממילא כיון דהלוואות מקרי ראוי אין לחלק בין דידיה לדאבוה דזהו השורש פלוגתתן אי מקרי ראוי א"ל. וכפי"ז הודיענו בקיצור לשונו מה שרצה להודיענו. גם מש"כ הריב"ש להוכיח מדברי המגיד כסברא זו ורצה ללמוד מהשבח של נכסי אחיו להלואת אחיו לקוצ"ד יש להשיב. וזה מה שיש להשיב על הרב ז"ל דלשיטתו ז"ל יהיו כל הפוסקים שסוברים דמלוה דאח מקרי ראוי חולקים על ה"ה וזה אנו רואים שדברי המגיד מוסכמים מכל הפוסקים אין חולק עליהם כלל ובהא מלתא איכא פלוגתא. ולזה נ"ל דחילוק גדול יש בין המלוה לשבח והוא דשבח היוצא מגוף הנכסים גריר בתר הנכסים שמשעה שזכה בנכסים זכה בשבחן שיתהוה בהם לאחר מכאן וברשותו אשבח שהרי אפילו בנכסי אביו לאחר חלוקה נוטל כל השבח היבם וא"כ ה"נ נכסי אחיו עצמם שאין חולק בהם עם אחיו הו"ל כנכסי אביו לאחר חלוקה שהרי חלוקים ועומדים הם משעת מיתת אחיו ולזה יפה כתב ה"ה שנוטל היבם השבח של נכסי אחיו אבל במלוה של אחיו שגוף המלוה אינו בעולם לא זכה כלל בו היבם והו"ל כשאר ראוי וחולק עם אחיו וזה מוכח גם מדברי מהרי"ו ז"ל שאין ראיה מהשבח למלוה שברשותו להביא ראיה לדבריו דבמלוה דאח לא יחלוק היבם עם אחיו כתב דאם גם מלוה דאח הוי ראוי א"כ מתני' דקתני ולא בראוי היינו מלוה דאח ופלוגתא דאביי ורבא על נכסי אב הם דאלו בנכסי אח כל השבח ליבם והיה לו לעשותה פלוגתא באנפי נפשה ע"כ. וביאור דבריו לפי שראיתי מי שנתקשה בהם והוא דאם ראוי דנזכר ביבם כולל שני מיני ראוי גם מוחזק שהוא היפכו כולל שנים וממילא גם השבח שהוא במוחזק כולל שנים ואיך יאמר עליה לא שנו דמשמע שחוזר על שני מיני שבח ולזה הי"ל לעשות פלוגתא באנפי נפשה ופשוט. משמע להדיא מדבריו ז"ל דאין ראיה מהשבח למלוה דאם איתא בפשיטות הי"ל להביא ראיה ולא היה צריך לאתויי ממאי דלא אוקי פלוגתייהו בפ"ע אלא ודאי דחילוק רב יש בין השבח למלוה וגם הרב ב"ש מסכים הולך לענין הפסק דמלוה דאח בכלל ראוי כמו שהביא ראיה משושבינות דסי' ס' והא ראיה חזקה לא יתעקש בה כ"א המתעקש שירצה להפוך ללענה משפט ואחד מן החכמים המהנדזים על דברי הראשונים הגיס לבו לכתוב על הרב ב"ש וזה לשונו ומעתה אין לחוש ואין משגיחין בדקדוק חלוש שדקדק הרב ב"ש מהא דסי' ס' עד כאן לשונו חשב להרב ב"ש כאלו הוא ח"ו א' מחביריו שאלו חשב אותו אפילו כאותם שלמדוהו ח"ו היה ירא וחרד מלכתוב כן וכ"ש אם היה בחיים כי יחוש שיגיעו דבריו להם ואיך ישא פניו אליהם ואם היה בדורות הא' היה מקבל עונש על זה אכן בדורות אלו שכתוב בהם אין מלך בישראל איש כל הישר בעיניו יכתוב ואקן קולמוסא ואקן מגילתא אין שוטר ומושל כל א' כותב מה שלבו חפץ ונער קטון שלא נתפתחו עיניו כ"א בהלכה א' וב' ואף זה לעת הצורך לחפש בש"ע וכיוצא משיב אמרים נגד גדול שבגדולים אשר רבותיו ורבות אבותיו וכו' ע"כ. והנה תראה שכמו שדקדק הרב ב"ש כן דקדק הרב הגדול מהרש"ך ז"ל ומהר"א ן' ששון שהביא ב"ש משמו והרב הגדול מהריק"ש ז"ל וסיים שכ"כ הר"ן ז"ל והרא"ם ז"ל ואין זה דקדוק כ"א מפו' הוא בדברי הטור ומה שרצו קצת לדחות שהשיאתו לכותב הנז' לכתוב מ"ש הוא שהשושבינות נעשית מנכסי האב ודחויה היא דחיה זו מג' פנים. הא' שכפי מ"ש למעלה שדעת מור"ם שאין חילוק בין מלוה דאב למלוה דאח דלצד שנאמר שזה מוחזק גם זה מוחזק דאין ריח חילוק ביניהם דחויה דחייה זו מעיקרא. הב' דמי גילה לו שהשושבינות נעשית מנכסי האב וסתם קאמר הטור משמע אפי' נעשית מנכסיו ואף שסמכה להא דבכור לאו בחדא מחתא וכו' והא כדאיתא וכו' ואפילו בההיא דבכור נוכל לפרש מנכסי הבכור ואף דבמשנה נזכרה על נכסי האב המשנה דברה בהווה ואדרבא מדסתם רבינו הטור וכתבה סתמא משמע שבא להורות לנו דאין חילוק:
ובר מן דין כיון שהאב שעשה שושבינות לא' מבניו זכה בה לעצמו הו"ל כנכסי המת שכבר זכו בהן לעצמו ומאי שנא מנכסיו וכל זה פשוט לא ניתן ליכתב אלא שדחקוהו לכתוב דברים הגלוים לתינוקות ואחר שדברי הטור מפורשים להדיא כהכרעת מור"ם לא נשאר עוד לפרכס ומה גם דלפי זה גם סב' מר"ן היא שהרי בב"י העתיק סתם דברי הריב"ש באין חולק וברור הוא דמר"ן ז"ל לא אסיק אדעתיה כלל שיש מי שמחלק בזה שגם הריב"ש ז"ל לא אמרה לחדוש אלא כמסיח לפי תומו כאומר דברים פשוטים עד שעמד רבינו מהרי"ו ז"ל וחלק בזה כמ"ש ואלו לא היה לפנינו כ"א דברי מהרי"ו ז"ל פשיטא שאין לנטות מדבריו ימין ושמאל כי אין לשועלים קטנים כמונו להתחכם ולפטפט בדברי הגדולים כאלו אך אנו אומרים כאותה שאמרו אנא דאמרי כי האי תנא והגם שראינו להרב הגדול מהר"ם אלשיך בתשובותיו שהסכימה דעתו הרחבה לדעת מהרי"ו ז"ל אף שלא ראה דבריו מ"מ גם הוא ז"ל לא אסיק אדעתיה שיהיה הריב"ש והטור חולקים שהרי לא הביא דבריהם כלל והוא ז"ל מחבב דברי הריב"ש ז"ל ומכבדם עד לאחת וכ"ש דברי הטור ולכן אף שהוא ז"ל הביא ראיה מההיא דפ' האשה שנפלו לה הרי שהיה נושה וכו' יעוין בדבריו שלא להאריך. וכונתו מבוארת דמדלא אישתמיט מס' התנא לומר שאם היו לו אחים יקחו מאותה מלוה ולפחות יקח בהם קרקע ויאכלו פירות חלקם היותר עד כדי שעבוד כתובתה דודאי התנא איירי אפי' היתה כתובתה מנה והניח אלף מנה כמ"ש רש"י שם בפי' ואין מקום למה שטעו בדבריו וחשבו להשיגו. והנה אף אם לדעתו ז"ל ראיה זו מספקת לא נעלם מעיני חכמתו מה שיש לדוחה לדחות והוא גלוי דהתנא לא אתשיל להכי ואנה"ן אם היו לו אחים הם יקחו חלקם נקטינן דגם ראוי דמלוה דאח מיקרי ראוי והאחים חולקים בה וכהכרעת מור"ם ז"ל ומהריק"ש ז"ל בשם כמה אשלי רברבי שזכרתי למעלה ובעל הלבושים ז"ל:
גם על מה דשאילנא בעסקאות הדין דין אמת כמו שפסקנו בתחלה דהעסקאות כולם נוטלם היבם לבדו ומטעם שכתבנו ואין צריך לכפול והדמיון שרצה לדמות קצת לשביעית שמשמטת פלגא מלוה לא היו צריכין לדמיון זה ושמא יוכיח עליה שהיא מלוה אכן עכ"ז לגבי בכור מקרייא מוחזק תדע שהרי למאן דאמר דמלוה מקרייא מוחזק וכי יאמר שהשביעית לא תשמיט ומקרא מלא שמוט כל בעל משה ידו אלא ודאי לא קרב זה אל זה דשביעית כיון שהוא לאחריותו ונוטל ריוח שלה מיקרייא מלוה אבל לגבי בכור אשר ימצא לו קרינא ביה כיון ששעבודה בידו והכא נמי נימא דאף למ"ד דמלוה נק' ראוי דוקא מלוה שניתנה להוצאה לעשות בה כל צרכו מיקרייא ראוי אבל זה שיכול לעכב עליו מלהוציאה ומלאבדה מן העולם אלא הקרן יהיה קיים לעולם מיקרייא מוחזק וזה פשוט:
ושוב ראיתי שכך כתב מהריק"ש ז"ל וז"ל מה שיש לו בשותפות או בעיסקא ביד אחרים אפילו חוץ לעיר חשיבא מוחזק עכ"ל ופשוט הוא שהוא מן הטעם שכתבנו:
גם מה שנשאלנו על הנכסים שגבה היבם ולא הספיק ליתן לאחיו חלקו בהם עד שמת ויבם גם את אשתו פשוט הוא שדינם כמלוה שביד הבכור דמסתמא כבר אכלם והוא בחשבו שהם שלו וקי"ל דנוטל חצי חלק בכורה דמספקא לן אי הוי מוחזק וכו' וצדדי הספק כתבו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם ז"ל וז"ל הרי"ף והרא"ש דמספקא לן אי הויא לה מוחזקת אי לא דאיכא למימר כיון דישנה תחת ידו הויא לה מוחזקת ואיכא למימר כיון דלא מטא לידיה דאבוה כמלוה דעלמא דמיא ולא שקיל ליה עכ"ל. וכ"כ הרמב"ם ז"ל וצדדי הספק אלו ביבם כמו בבכור ואע"ג שרש"י ז"ל המליץ הענין דהטעם דקרי מוחזק דהבן גמר ומשעבד נכסיו לאביו קנין גמור וכו' ברור הדבר שלא כ"כ רש"י אלא לרווחא דמלתא כ"כ דהגע עצמך אם היה הבן עני מרוד ואין לו מה שישעבד מי נימא דרך מלוה אין בה ספק אלא ודאי לרווחא דמלתא כ"כ ואף זה שכתב רש"י נוכל לעשותו ביבם דגמר ומשעבד נכסיו לאחיו כדי שיקנה דעכ"פ השעבוד הזה הוא בשעת היותו גוסס וכיוצא ומ"מ כ"ז אינו מעכב ועיקר הטעם הוא כדכתבו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם משום שישנה תחת ידו ותו לא מידי. וכן מתבאר מדברי מהר"ם אלשיך בתשובתו סי' מ"ט שכתב להוכיח דמלוה דאח מיקרי מוחזק מברייתא דהרי שהיה נושה באחיו וכתב בלשון הזה כיון דמלוה דגבי בכור הויא ספק אי הויא כמלוה גבי אינש דעלמא ה"נ נימא במלוה שאצל היבם דהוי ספק יעו"ש הרי להדיא כמ"ש ומ"מ אם יודה היבם שהיו אצלו פקדון גמור ולא שלח בהם יד הוה ליה כפקדון ביד אחרים דמיקרי מוחזק וכל מ"ש בזה הסכימו בו רוב חכמי הדור הרשומים רוב בנין ורוב מנין. גם כתבו שבסברת בית יהודה למהר"י עייאש פסק כן בשם רבו והביאו עוד חבילות פסקים מדורות האחרונים שלפנינו שפסקו כן. אחר כך השיאו קצת מהחכמים החולקים הדבר לענין מנהג שאומרים שנהגו כך וטעו בדבר המנהג ועיין מ"ש בשם כמה פוסקים בסוף שאלת המיאון:
ויש שרצה להביא ראי' מסי' נ"ג בפוסק מעות לבנו ומת בנו יעו"ש ואין משם ראיה של כלום חדא דיש לומר דאנה"נ אם כבר כנס והיתה מלוה לא ירש דמסתמא אם כבר כנס נתן לו. ועי"ל דלגבי האב האח יורש הכל אפילו מלוה ולא נחלקו הפוסקים אלא לגבי האחין משום דהא דבכור קרייה רחמנא הוא לגבי האחים אבל לגבי האב לא שייך לקרותו בכור כי אם סתם יקום על שם אחיו המת. וזו תשובה למביאין ראיה מדברי הריב"ש סי' שס"ג ועי"ל דבפוסק מעות על דעת לכנס וכנס אחר שהסך נתחייב בו לכל מי שיכנוס אפילו לא היה האח יורש נכסי אחיו כיון שהחיוב היה בשביל הנישואין חייב ליתן למי שיכנוס ולא דמי למלוה דאח דעלמא וזה פשוט:
ובמ"א כתב הרב על ענין זה וז"ל מרוב כעסי ושיחי על פסקא דהאי דינא לא נתנני רוחי להשיב על פרט זה מצורף כי בא הכתב על יד מבעלי דבר וכי מגואליו וקרוביו אלא שהאמת שהוא אהוב יותר ואולי יחשבו כי חפצנו להפוך בחובתם כי לקוצ"ד לא נעלב שום דין בדין זה ומעולם לא חשבתי שיהיה שום מעיין מהמעיינים הרשומים וידועים אצלי שיסתפק בדין זה וכמו שכן היו החכמים הרשומים הסכימו למה שהוא פשוט ונגלה בדברי מור"ם זולת כת"ר שגם הוא מהמנויים אלא שבתחלה הדבר בספק וידעתי שעל צד ה חק ולהפוך בזכות הכת א' מהכתות כתבת כן כי מעולם לא שמענו קים לי בכל ערי המערב וכמפורסם בכל האחרונים שאחר פסק הש"ע או מר"ן או מור"ם אין לומר קים לי נגדם וכמ"ש הרב בכנה"ג סי' כ"ה אות ל' יעו"ש. ובמקום אחר ראיתיך כותב שזה כמו עתות רחוקות ואנכי הקטן לא כיונתי אלא היכא שמוכח הרבה דהרב ז"ל חוץ מכבודו שגג בהבנת הפוסק שממנו העתיק דבריו ואין שום חכם שעליו יסמוך באותו הפסק מעין מה שכתב הש"ך איזה מקומות כגון ההיא דס"ח קכ"ח דמלמד יעו"ש אבל בהכרעה שהכריע כא' מן הפוסקים אין שום אדם מפרכס נגד דברי הש"ע ומור"ם ואפילו יהיה מוחזק לו' קים לי. ומזה הטעם נתבטלה קים לי בכל ערי המערב מימי עולם ומשנים קדמוניות זולת זה שבא כתוב עכשיו לחלק עלינו את השוין ועיין בס' הלבוש כי לא זכר כלל הסברא השנית רק הלכה פסוקה. והנה כת"ר תחלה היה קרוב אל האמת ונתרחק שבא לידי פסק שהחלטת הדבר לגמרי ועשית פי' בדברי מור"ם מה שלא כוון ולא עלתה על לבו וגם נגד פשט דבריו הגלוים לרואי השמש וקודם צריך להודיע שהשני סברות שהביא מור"ם הם שניהם ממהרי"ו ששם הובאו שניהם וכן נרשם בהג"ה בכל הספרים ולא מדברי הריב"ש והסברא הראשונה היא כמהרי"ו בפי' בהלוואת האח עצמו שכ"כ כשרצה לחלוק דנר' לענ"ד דבחובות מודו הרמב"ם והה"ג כיון שאחיו מת היה מוחזק בנכסים קודם שהלוה אותם עכ"ל. ממילא מוכח להדיא דלס' קמא אף בחובות דאח פליגי והיא הסברא הא' שהביא מור"ם שהכריע במיתה ואיך יפרש שום מפרש דמור"ם דבר בהלוואת האב ואף לפי הנרשם בש"ע שעם בית שמואל שהסברא הראשונה היא ריב"ש סי' ת"ע מ"מ הדבר מוכרע ממקומו דעכ"פ הסברא השניה שהביא היא סברת מהרי"ו והלוואות שזכר הם הלוואות האח כנז' במהרי"ו להדיא ואם הסברא הראשונה איירי בהלוואות האב אם כן אין כאן מחלוקת ומאי קאמר והס' הראשונה נר' עיקר. וגם מהו י"א וי"א והלא במה שדבר זה לא דבר זה ועשית למור"ם ח"ו כאלו שונאו בלא דעת ידבר ה' ימחול לכל מי שכתב דברים אלו כי בודאי צריך מחילה וסליחה וכפרה ולמה לא הבטת להב"ש ז"ל שגם הוא להדיא מבין כן בדברי מור"ם שכתב לכאורה לא פליגי דהריב"ש מיירי וכו' משמע להדיא דמבין בדברי מור"ם בפשיטות דבריו וכמ"ש והרי לך רב גדול לסמוך עליו בפירוש דברי מור"ם ואם מעט בעיניך הרי הרב הגדול רבו של מהר"י עייאש ששקול הוא כא' מגדולי הראשונים סובר כן ולא היה בעיניהם זה לחידוש כ"א כמסיח לפי תומו שאנן קי"ל כפסק הש"ע והב"י:
ובמ"א ראיתי כתוב להכריח הפי' בדברי מור"ם בהלוואות האב ממה שלא הביא ראיה מדבריו מהריק"ש לחזק דבריו אלא ודאי אין דעת מור"ם כמהריק"ש ושגגה גלויה יצאה מתחת הקולמוס בס' הדורות כי מור"ם ומהריק"ש בדור אחד היו ומעולם לא ראה מהריק"ש ז"ל דברי מור"ם כנז' בהקדמת נכדו של מהריק"ש ורוב דברי מהריק"ש כתובים בהג"ה ואלו ראה הגה לא היה מטריח עצמו ומהריק"ש ראה למר"ן ז"ל כנז' עי"ש סי' ס"ז וגם הלשון מוכח ופשוט כל שמיקרי ראוי לגבי בכור כללא כייל כל שמיקרי ראוי וגבי בכור אין חילוק בין מה שהיה ביד אביו והלוהו לאחרים או שלא היה בידו בעולם כגון הלוואת אביו מיקרי ראוי גם כן אצל יבם בנכסי אחיו וכי היבם דגבי בכור אין חילוק ה"נ גבי יבם וזה פשוט מאד ואין פירוש עוד זולתו למדקדק בלשון ולועסו בשפתיו. ובאמת שהרבה דאגתי על שיסביר כת"ר סברות אלו ופי' אלו חלילה לך מהם ולא יסור עצבי עד אשמע כי הסיר כת"ר דברים אלו מנגד עיניו ולא יזכרו ולא יפקדו ולא יעלו על לב לעולם ויתקנם בכתב ידו ולהעביר הקולמוס עליהם ודי למיקם בקמייתא שיאמר קים לי. והנה זה יספיק לנו למי שינהוג כמנהג הא' שלא לחטט על פסקי הש"ע רק יסמוך על חכמתם והכרעתם וא"כ אפילו אם היה נמצא בדברי הריב"ש שני סברות אחר הכרעת הש"ע כן יש לפסוק והגם שיש לפ' בדברי הריב"ש פי' שיהיו דבריו שוין לדעת הש"ע אין לנו לזוז מדברי הש"ע. ומ"מ לאשר כת"ר רצה להכנס בזה ולחלוק על מור"ם בזרוע ורוצה להתלות באילן גדול הריב"ש ז"ל אני אפרש שאין שום סתירה בדברי הריב"ש ז"ל וקודם אודיע שמלבד מ"ש בפסק הא' שאף שנדון הריב"ש יובן בשאלה בסי' ת"ע מיירי בהלוואות האב יש ויש ללמוד מהם להלוואות האח עצמו כדעת מור"ם והארכתי בזה בדברים ברורים לקוצ"ד עוד נראה פשוט שדברי הריב"ש ברור מללו אפילו בהלוואות האח אלא שמעשה שהיה כך היה שהרי בתשובתו סתם דבריו דהיבם הוא כבכור ולא חלק כלל לומר דבהלוואות האב בנדון השאלה הוא שעליה אומר כן וכל כי האי א"א בעולם לפוסק לסתום אלא לפרש ועוד דאחר דנקטינן כס' ר"ג והרמב"ם ז"ל דבכור דקרייה רחמנא ליבם הוא לגבי נכסי האח המת שלא יטול בראוי לאח ודלא כרש"י דהוא לגבי נכסי אבי דאבא א"כ מהיכן הרגלים לפרש בדברי הריב"ש בהלוואות האב והוא סיים וז"ל וכיון דאין הבכור נוטל פי שנים במלוה ג"כ פשוט הוא שאין היבם נוטל פי שנים בו עכ"ל הרי דעת שפתיו ברור מללו שדומה ממש לבכור וכיון שבבכור אין חילוק בין מלוה שהיתה ביד אביו למלוה שירש כן ביבם לגבי נכסי אחיו וזה פשוט בלשונו למדקדק בלשונו ולא יבליע התיבות והאותיות. ותשובת הריב"ש סי' שס"ה כבר עמדנו עליה בתחלת התגלע ריב זה וראינו שאין ממנה שום ראיה כלל מכמה טעמי. א' דהתם דעדיפא ודעדיפא נקט דהוא מסיק לדחות התפיסה ואומר הרב ז"ל דתפיסתה אינה תפיסה שהרי נכסים אלו לא משל יבם הם עד שיכנוס עכ"ל. ולמה יכנס הרב ז"ל בדינא ודייני שאין היבם נוטל כראוי ויצטרך להביא מחלוקת רש"י והרמב"ם ולהכריע כהרמב"ם ואז ידחה התפיסה ובלא"ה יש לו דרך רחב כאולם דבלא"ה אין ליבם שום זכות לא בראוי ולא במוחזק עד שיכנוס וכן מדוקדק מלשונו לבסוף שסיים אלא שאם ירצה היבם ביבום אז יירש כל נכסי אחיו ואפילו במקום אב ע"כ. הרי דלא איירי אלא בעיקר דינא בירושת היבם שאינה עד שיכנוס ואיך יתכן שידחה ויאמר מכח שהמלוה היא ראוי דאז נפיק מינה חורבא שיאמר השואל דאם היתה התפיסה במוחזק היתה תפיסה ולזה דחה הדבר מעיקרו וללמדנו דבר גדול שאף שהנכסים ראוים ליבם לא מהניא בידו תפיסה אף במוחזק וכזה רגיל הרבה בפוסקים ובתשובותיהם עיין בסי' קכ"ח בכנה"ג בהגהות הטור אות כ"ו ואות כ"ז כזה ממש וגרע מיניה ולפי דברי המביא ראיה משם לחלק בין ראוי לראוי מי גילה להריב"ש ז"ל שאותם הלוואות היו של אח ודלמא ירשם מאבי אמו או נתנו לו במתנה או שנתהוו משכר פעולה שכל אלו לסברתך ודאי הוו ראוי ולא היה להריב"ש לסתום אלא לפרש. ומלבד כל זה נראה לי שאין משם ראיה כלל לנדון דידן דנראה דאפילו לסברא קמא דהג"ה דיבם אינו נוטל בהלוואות האח היינו במקום אחים אבל לגבי אביו נוטל הכל ראוי ומוחזק דטעמא מאי אינו נוטל בראוי משום דבכור קרייה רחמנא ובבכור דאינו נוטל בראוי הוא עם האחים שאין לו שום ירושה בעולם להיות בו פי שנים זולת עם אחר וכזה ממש ביבם בנכסי האח הוא עם האחים ולא עם אביו דעם אביו מוקמינן מקרא פשטא יקום על שם אחיו המת ולא קראתו תורה בכור אלא עם האחים זה נראה לי ברור. וא"כ אין כאן ריח ראיה לנדון זה:
ועוד יש אתי דחיה אחרת ונפקא מינה למקום אחר אך לא אגלה אותה כ"א לצנועים כמותך והוא כי בודאי הפוסקים הגדולים כרבינו הריב"ש ז"ל כל רז לא אניס לי' ובודאי ידע שאין היבם נוטל בראוי אך כשיהיה עוסק בענין אחר אפשר ישתמיט ליה בשכחה אותו הדין כיון דלא נ"מ מידי באותו הנדון שבו עוסק ויש לו לפוסקו לאמתו בדחיה אחרת ובנדון זה יש הוכחה חזקה לזה דאם כונתו מחמת דזה לא מיקרי ראוי כס' מהרי"ו הנה אנחנו רואים שמהרי"ו ז"ל כמה וכמה הוצרך, להתלבט בזה לחלק חלוק זה יען כי הוא נגד פשט הלכה שאין היבם נוטל בראוי והוצרך רבינו מהרי"ו ז"ל להודיענו שזה לא מיקרי ראוי בכמה ראיות ואיך הריב"ש ז"ל הושיטה בקנה ברמז כאלו הדבר פשוט וגלוי בש"ס ואיך לא הביט כלל אל ההלכה דיבם אינו נוטל בראוי ויחלק בזה כמו שחלק מהרי"ו ויביא ראיה וראיות לזה לא יאמין שום בעל שכל כלל שיהיה זה בעולם: