משפטים ישרים· רבי רפאל ברדוגו
חלק ראשון · סימן שמד
שאלה ראובן צוה בעת מותו שחזקת הבית שהוא דר בו שהיא כתובה לזכות בתו המעות שקנו בהם החזקה ונכתב השטר לזכות בתו ההיא אמר שאין לבתו בהם כלום שדמי המקנה של החזקה נתנם בנו הבחור משה ממה שהיה משכיר עצמו לזולת ונוטל שכירותו עכ"ל. וע"ג השטר הנז' כתוב וז"ל שהודו שלם ואשתו בתו של ראובן הנז' שהמעות שסילקו בהם הלוקח הם של אביה שתפס משכי' משה בנו ולזכותו קנו החזקה והם לא היו כי אם שלוחים ואין להם זכות בחזקה. ועתה עמדו ב"ח של ראובן ורצו ליטול החזקה הנז' בחובם ומשה בנו של ראובן טוען שהחזקה הנז' היא שלו שהוא נתן דמי המקנה משכירותו כמו שהודה אביו וכמו שהודית אחותו פסק חכם א' שיכולין בע"ח לגבות החזקה הנז':
תשובה דין אמת דן החכם הפוסק נר"ו שיכולין בע"ח של ראובן ליטול חזקת הבית הנז' דלפי האמת של ראובן היא ואין למשה בנו בה שום זכות כ"א העולה לו בירושה כ"א מאחיו ובע"ח של ראובן קודמין כי אף שתהיה הצואה וההוראה בשני עדים אין בהם הכרח שהקנייה היתה לזכות משה בנו רק אומר שקנאה משכי' בנו והנה המדקדק בל' הצואה גם בל' ההודאה שעל גבה ימצא שנוים רבים בין תורף הצואה וההודאה עצמם ובין ההעתקה שהעתיק החכם המסתפק בפסק החכם הפוסק שהנה בצואה כתוב וז"ל ושחזקת הבית אשר הוא דר בו היא כתובה לזכות בתו המעות שבהם קנו החזקה ונכתב השטר לזכות בתו ההוא אמר שאין לבתו בהם כלום שדמי המקנה של החזקה נתנם הבחור משה בנו ממה שהיה משכיר עצמו לזולת ונוטל שכירותו עכ"ל:
הנה מל' הצואה נראה שלא באה כלל להפריש בינו ובין בנו לומר של בנו ולא שלו רק בא לרחק בתו שלא יעלה על לב איש לומר כי היא של בתו בא לומר כי הוא שלו ושפרע משכי' בנו לפי הדין שהם שלו כי סומך על שלחנו ומעשה ידיו לאביו וגם לפי המנהג שהיה נוהג עם בנו כמנהג העולם שנוחלין שכירות בניהם וכ"ש שכירות בנו הקטן הלואי יגיע לחלק עשירי ממזונותיו. זהו המכוון מצואתו ואין לחוש להעתקה שהעתיק החכם המסתפק שסיים מה שלא היה וז"ל שהחזקה קנאה מדמי שכירותו ולזכותו קנאה עכ"ל. ושני תיבות אלו לא נזכרו כלל בצואה ואין זה שגגה מהחכם המסתפק כי ראיתי גם בדברי החכם הפוסק כתב כן בפסק הא' אך גם הוא כתב זה בשגגה שלא זכר לשון הצואה כי לא היתה לפניו ועכ"פ שגגה היא כי איך יאמר המצוה שלזכותו קנאה והוא לא קנה כלום כי בתו היא שקנתה ובתו לא עלה על דעתה כלל לקנות כ"א לזכות אביה כי מה לה לקנות לזכות הבן הקטן שהיה תחת אביו וכל כונתה שלא יצא אביה מהמדור שהיה בו. ואמת כי רמאות נהגה לדחות הלוקח שלא כדין ולפי האמת היא של הלוקח ומ"מ כיון שנדחה נדחה והרי ידע ושתק וזכה בה ראובן. וגם בהודאה הכתובה ע"ג הצואה מוכח כן שכתוב בה וז"ל שהודו שלם ואשתו שהמעות שבהם סלקו הלוקח הם של אביה שתפס משכירות משה בנו ולזכותו קנו החזקה והם לא היו כ"א שלוחים בדבר ואין להם זכות בחזקה עכ"ל. מבואר נגלה שכל כונתם כ"א לשלול עצמם שאף שבשטר כתוב לזכותם הם לא היו כ"א שלוחים והיינו לראובן כמו שסיימו ולזכותו קנו החזקה דהיינו לזכות ראובן דמה להם ולמשה וכ"כ בהעתק וז"ל שקנאוה לזכות ראובן ומנכסיו קנאוה והם לא היו כ"א שלוחים בדבר עכ"ל אלא שסיים וראובן אמר לפנינו שמנכסי משה בנו קנאה לזכותו משכירותו שהיה גובה עכ"ל. אבל בלשון הצואה לא יתכן לומר כן דאיך אמר שקנאה לזכות משה בנו והוא לא קנה כלום כ"א בתו היא שקנתה והיא ודאי לא קנתה כ"א לזכות אביה כדי שלא לצאת מן הבית. באופן בין בצואה בין בהודאה שעל גבה אפילו אם היתה כשני עדים לא מוכח כלל שלזכות משה היתה הקנייה וכ"ש עכשיו שאין בה אלא עד אחד וכ"ש שאפי' היתה בשני עדים אינה כ"א זכייה מחדש ובע"ח הקודמין הן קודמין וכיון שהחזיק ראובן במקחו כמה שנים הרי היא שלו ואין למשה בה כלום כי אין לו אלא מה ששייר אביו והחזקה שהחזיק משה אינה כלום כי יודע שהחזיק שלא כדין ובלא"ה הוא שותף עם אחיו בירושת אביו ושותפין אין להם חזקה ולכן הדין דין אמת שבע"ח קודמין ואינם צריכין שבועה כיון שהיא בני חרי ביד היורשים והכרזה היתה צריכה אלא שאינה צריכה כדין נכסי יתומים דסי' ק"ט דהיינו דוקא יתומים קטנים אך צריך הכרזה בסי' ק"ג ואם נראה לב"ד בזה שלא להכריז כגון שיוסיפו קצת על שומת השמאים סגי בהכי דכיון שהדבר תלוי בראיית הב"ד אם נראה להם שלא להכריז מאיזה טעם יכולין להוריד בלי הכרזה וכן נמצא בהודאה שעשו הרבנים מהריב"ץ ז"ל והרב המשבי"ר ומהר"ם אדהאן ז"ל שנר' לנו שאין הכרזה והורידו בע"ח בלא הכרזה אך צריך הורדה בג' והי"ל לחכם מאריה דאתרא לצרף עמו שני ת"ח אחרים שלא ישאר מקום לבע"ד לחלוק וכתורה יעשה וזה אינו מזיק וגם עכשיו יכול לעשות כן. והכל מתוקן באופן שהדין דין אמת כדברי החכם הפוסק נר"ו ותול"מ: