משפטים ישרים· רבי רפאל ברדוגו
חלק ראשון · סימן שח
שאלה המקדים מעות לחבירו בדרך איסור כגון על עשרים מדות של חטים בסך ארבעה מעות למדה והוקרו החטים בסך ששה מעות למדה ופרע לו הלוה כפי תנאו יו"ד ונשארו לו עשרה. הלוה טוען שיחשב הסך עשרה בט"ו אוקיות והמלוה טוען שמה שקבל קבל בסך ויפרע לו בסך תשובה הדין עם המלוה לכאורה היה נראה לדמות זה להא דסימן קס"ו ס"ג דלסברא תנינא שהיא עיקר מנכינן ליה כל מה שגבה וכן כתב הבית יוסף בשם הראב"ד סי' קע"ז סעיף קטן ב' דבשטר שהוא קרוב לשכר מנכינן מהשטר כל הריוח שנתן אלא שיש לשאול הגע עצמך אם היה לו אצלו חוב בעלמא ונתן לו אבק רבית אם ינכה מהחוב שאצלו וזו נראה פשוט דאינו מנכה כיון שאין הרבית נתהוה מכח החוב. וכיוצא בזה כתב מהריק"ש ז"ל בשם הרדב"ז דאם הלוה פרע חוב של המלוה הוי א"ר אלא דאין יוצאה בדיינין ואין מנכין לו ממה שלוה עכ"ל. וקל וחומר הוא אם התם שפרע בעדו החוב מפאת הלואה זו אפילו הכי כתב דאין מנכין לו כל שכן היכא שנושה חוב בעלמא דנראה דדמי להיכא דתפס לה משל מלוה דמפקינן מניה כמ"ש בסי' קס"ה ס"ג. וכיון שכן דגם נד"ז שהקדים לו מעות בעד חטים כו' למדה בדרך איסור נראה שכל מדה ומדה היא חוב בפני עצמו ומה שנתן נתן ומה שנשאר אצלו יפרענו דכי האי גונא סילוקי בלא זוזי אפוקי מניה הוא כמו אם היה עליו חוב בעלמא וכל שכן שלסברת הרי"ף שהיא סברא הא' דסי' קס"ו ס"ג לעולם סילוקי בלא זוזי אפוקי מניה הלכך בנדון זה נראה כמ"ש דמה שגבה גבה ויפרע השאר כפי מה שקיבל כדברי הרדב"ז ז"ל: