אור ברסלב
משפטים ישרים חלק ראשון › סימן רעח

משפטים ישרים· רבי רפאל ברדוגו

חלק ראשון · סימן רעח

סימן רעז

שאלה ראובן ביקש משמעון להלוות לו מעות יתומים על בטחון א"ל תן הבטחון ליהודה בני ואני אתן לך המעות וכן עשה. לימים נאבד המש' ביד הנפקד וראובן תובע לשמעון ליתן לו משכונו ושמעון משיב כי לא נכנס בידו המשכון כי לבקשתו נתן המש' ביד יהודה שימצאנו מוכן לעת שיצטרך:

תשובה עם היות שהחכם הפוסק הפריז על המדה לומר שהדבר פשוט שלא ניתן ליכתב שהאפוט' פטור לדעתי שהדבר צריך לפנים שמהצד שכתב החכם א' אין נראה לפטור דאף שלא נכנסו בידו המשכונות מה בכך ס"ס הוא אינו מלוה אלא ע"ס המשכון והנפקד אינו אלא נפקד של האפוט' ומ"ש החכם היאך יתחייב בשמירה והוא אינו אצלו הוא דבר תימה דאין אנו אחראין לו דכיון שהוא שומר שכר האחריות עליו ותו לא. יהיה המשכון באיזה מקום שיהיה החיוב עליו וראיה לזה משואל שחייב באונסין ותנן א"ל השואל שלחה לי ביד בני ביד עבדי וכו' ושלחה ומתה חייב ופסקה בסי' ש"מ ס"ה ופשוט הוא דלאו דוקא שלחה אלא ה"ה אם אמר לו תנה לבני שיועיל בה לצרכי בהמה לחרוש לי שחייב השואל באונסיה וה"נ דכוותא ואע"ג דהכא ע"י בקשת הלוה נתן המשכון ביד זה הנפקד אין זה פוטר האפוט' מהאחריות שהפיוס שפייסו הוא שיהיה קל לו לשואלים ממנו ומ"מ האחריות שעליו כדין כל שומר שכר ובמה תיפקע ועכ"פ לא יתן המשכון אלא ברשות המלוה ואם ירצה הנפקד יתנהו למלוה וזה פשוט:

ועוד יש ראיה מהא שהביא החכם עצמו דנאמני קהל דכתב הרשב"ץ שהרי כתב הרשב"א לפטור הקהל משום שהם אינם בעלי החוב משמע שאלו היו בעלי החוב היו חייבים אעפ"י שלא נכנס בידם המשכון וכן פי' הש"ך להא דכתב מור"ם ואם יש מנהג שפי' אם נוהגין לפרוע המלך ואח"כ מעמידין נאמן שהם חייבים ע"ש בסי' ע"ב ס"ג דהמלוה על המשכון והפקידו ביד הלוה עצמו ונגנב וכו' חייב המלוה. ע"כ. הרי דאפי' הוא שומר לעצמו כלי שלו ועכ"ז המלוה מחויב אף שאינו יכול לשומרו:

איברא שמצאתי כתוב למהריק"ש ז"ל סי' ע"ב סס"ג וז"ל לא בא המשכון ליד המלוה אלא ששם אותו הלוה ביד שליש אין על המלוה חיוב שמירה עכ"ל ולכאורה הוי דבריו נגד דברי הרשב"א וכל הנהו ראיות שהבאתי. אך המדקדק בדבריו ז"ל אין זה נגד מ"ש כלל דהתם איירי שהלוה מקפיד שלא יתנו ביד המלוה וכך היה תנאי ביניהם שלא יתננו למלוה כ"א יהיה ביד השליש שחושש הלוה שמא ישלח בו יד המלוה וכיוצא וכן מעשים בכ"י לפעמים כשאין הלוה מאמין למלוה נותן הבטחון ביד השליש הממוצע לשניהם ושמו מוכיח עליו שהוא שליש שאין לו רשות ליתנו לא ללוה ולא למלוה בהא ודאי אין חיוב שמי' על המלוה משא"כ בנד"ז שמרצון המלוה ניתן ביד הנפקד הוי כשלוחו והאחריות עליו זה אמרתי מסברא שלא יחלוק הרב ז"ל על הראיות שכתבתי:

ומצאתי הדבר מפו' בס' כנה"ג בסי' הנז' בהגהות ב"י אות יו"ד וז"ל היינו כשבא המשכון ליד המלוה או ליד שלוחו בהרשאת משלחו והלוה לא היה מקפיד אבל כל שהתנה הלוה ואמר שלא יתן המשכון למלוה כדי שיכנס וכו' אלא שתהיה משולשת ביד השליש לא הוי שומר שכר עכ"ל. הרי כמ"ש דלא נתמעט אלא היכא שהיה ת"מ שלא יכנס ביד המלוה וקרוב אצלי שדברי מהריק"ש מועתקים ממהרש"ך אלא שקיצר דבריו:

באופן שאם היה דין זה באדם דעלמא היה חייב המלוה אף שלא נכנסו בידו המשכונות. אך בנד"ז שהוא אפוט' של יתומים לכאורה נראה לפוטרו כדברי החכם הפוסק מהא דכתב הרשב"א דנאמני הקהל וכי היכי דפטר הרשב"א ז"ל הנאמן מטעם שאין הממון שלו ה"נ יש לפטור האפוט' זה שהוא במקום הנאמן דכתב הרשב"א אלא שמדברי הרשב"א גופיה נר' לחייב באפוט' של יתומים עיין בדבריו שלא להאריך ובש"ך ובסמ"ע משום דנפיק עליה דגברא דמהימן הוא וכ"ש שנצרף סברת הש"ך ז"ל דגם באפוט' שייכא פרוטה דרב יוסף והביא שגם הרשב"א חזר בו בחידושיו ע"ע:

איברא שיש תימה בדברי הרשב"א דלפי גרסתנו בגמ' בההיא דרב תחליפא אין מקום לדבריו כלל אם לא שנאמר דגריס במקום אבי יתומים מנוהו ב"ד וכן העתיק גם בב"י ויהי מה לדברי הרשב"א ז"ל אפוט' של יתו' חייב ומ"ש החכם לחלק דדוקא לגבי שור של יתו' עצמם אבל לגבי משכון של יתו' אחרים שמונח אצל האפוט' אינו ש"ש לא דק בזה שהרי נדון של הרשב"א במשכון של אחרים היה ביד הנאמן ועליו כתב הרשב"א דאין לחייבו מטעם דנפיק עליה דמהימן דדוקא אפוט' של יתו' הוא דנפיק עליה קלא דמהימן מ"ש שאם היה נדון שלו בנאמן של היתו' אפי' במש' של אחרים חייב ואם יש חילוק בדברי החכם הנז' לא היה צריך הרשב"א כלל לכל מה שכתב:

באופן שהמתבאר מדברי הרשב"א אלו דאפוט' של יתומים חייב:

אך מאי דקשה טובא הוא בדברי מרן שכתב בסי' ר"ץ דהאפוט' של יתו' פטור מגו"א ואינו חייב אלא בפשיעה ובאמת שדבריו ז"ל קשים אהדדי שבסי' ע"ב העתיק דברי הרשב"א דמוכח מינייהו דהאפוט' של יתו' חייב בגו"א וכאן סתם לפוטרו וכבר נתקשה בזה הרב ש"ך בסי' ר"צ סקכ"ד אלא שהוא חסר כאן וחבל על דאבדין] דנאמני הקהל שהביא מרן עצמו שעשהו ש"ש משום דמהימן וצ"ע:

ומ"מ [חסר כאן] דהאפוט' פטור מגו"א לכאורה בנד"ז הוא פטור דאם על נכסי יתו' עצמם [חסר כאן]:

וא"ל דס"ס יתחייבו היתו' שהממון שלהם הא ליתא דקטן אינו בדין השומרים להתחייב ואף שתיקנו חז"ל שיהיו מעשיו קיימים במטלטלין כנז' סי' רל"ה ובסי' צ"ו ס"ג דקטן שטענו גדול אם טענו בדבר שיש בו הנאה לקטן כגון עסק משו"מ והודה נפרעים מנכסיו כגון שישתכר לו שכיר:

ולכאורה י"ל דגם היכא שמשכנו אצל הקטן ונגנב או נאבד חייב לשלם. אך נראה פשוט דלאו מלתא היא דדוקא בדבר שנטלו הקטן לעצמו נפרעין ממנו בדבר שיש בו הנאה לקטן אבל בחיוב חיצוני שלא נהנה הקטן כלום. אין לחייב הקטן דהו"ל כי הא דכתב שם ואם טענו בדבר שאין בו הנאה לקטן כגון חבלות ונזקין שאין נפרעין ממנו אעפ"י שהודה וזה פשוט וכ"ש ביתום שאין לו אפוטרופוס שאין מעשיו כלום כנז' סי' רל"ה וכ"ש דכל עיקר חיוב מלוה על המש' משום פרוטה דרב יוסף והיתומים לא בני מעביד מצוה נינהו באופן שהיתו' פטורים והאפוט' פטור לפי פסק מרן:

אלא שכ"ז אינו אלא באפוט' שזכרו הפוסקים שאינו מקבל שום שכר מנכסי היתומים אלא לש"ש אכן באפוט' שמעמידים בזמננו זה נראה דש"ש הוא לגמרי שהרי בא בשכרו בריוח בנכסי יתומים וגם נוטל דבר מסוים למשקל בשכר השטר ודבר ידוע שאין זה שכר השטר ששומתו מעה או שני מעות ובמעות יתומים משכחת לה יקח הסופר האפוטרופוס סך עשרה אוקיות ויותר לפי המעות ואם חז"ל משום פרוטה דרב יוסף עשו אותו ש"ש ק"ו וכ"ש בהנאה רבתי כזו שיחשב ש"ש בשבילה וחייב הוא בגניבה ואבידה אפי' לפי פסק מרן בסי' ר"צ וכ"ש דלס' הרשב"א ש"ש בלא ב"ז כמ"ש גם הטעם שכתב ר"ת נז' דכיון שכבר פרע לא הוי על המשכון אלא ש"ח ליתא דלהדיא כתב הב"י ריש סי' ע"ב דלעולם הוא ש"ש עד שיחזירנו לידו ע"ש:

תוכן העניינים

משפטים ישרים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה