משפטים ישרים· רבי רפאל ברדוגו
חלק ראשון · סימן רס
שאלה בזמן הזה אם נוהגין דין מיאון או לא:
תשובה הגם שכתבו הפוסקים דבזמן הזה איכא דין מיאון אין הכי נמי לענין דינא אבל אבותינו ואבות אבותינו לא עשו מעשה וכמה פעמים אירע לפני רבותינו ז"ל והיו משהים הדבר עד שתגדל ואם תעמוד בסרבנותה תצא בגט והיו מרבותינו מרבים שלום ולא היו רוצים ליזקק בדין מיאון. וכיון שרבותינו ואבותינו ז"ל לא עשו מעשה גם אנו חייבים ללכת בעקבותיהם כיון דלא שכיח ולא נעשה כמוהו לדורות שלפנינו הויא מלתא דתמיהא כמתיר אשת איש לשוק וכ"ש לקרובי הבעל. ועוד אפשר שמה שהיו נמנעים מזה רבותינו הוא מטעם שקבלו מרבותיהם שנהגו כיש מחמירין שהביא מור"ם ססי' קנ"ה עכ"ל כשהגיע הפס"ד ליד מהריב"ע זלה"ה גם הוא העיד שכך היו נוהגין רבותיו וגם הוא כשבא מעשה לפניו היה משהה אותה עד שתגדל כמנהג רבותיו ע"כ:
וכבר כתבנו זה כמה דכל דברי הרבנים ז"ל אינם אלא חומרא בעלמא לשים שלום דאין לנו אלא דברי הש"ע והמפה דמיאון נוהג בזמן הזה ונעשה מעשה וגם אנו יש לנו לעכב בדבר משום שמע בני מוסר אביך. אבל אם אין תקנה כגון שהלך הבעל למדינת הים וכיוצא עבדינן ועבדינן וכל המעכב עליה מלישא במיאון עתיד ליתן את הדין וקרוב לסכן בעצמו כרבי טרפון שהטה בדרך וסכן בעצמו על שעבר על דברי בית הלל. גם כאן מחלוקת בית הלל ובית שמאי. בית שמאי אומר אין ממאנין אלא ארוסות ובית הלל אומרים ארוסות ונשואות:
מתבאר מדברי הרב דלענין דינא יש מיאון אפילו מי שירצה להחמיר עליה ונ"מ לענין ממון דמהני כמעשה שהיה כנז"ל וזה פשוט. גם כתבו משם הרב הנז' והרב א"ז כמוהה"ר משבי"ר זלה"ה דאף דקי"ל דממאנת יש לה תוספת היינו בתוספת שעושה הבעל מרצונו אבל תוספת הנהוג אין לה כי הוא נעשה בהכרח והם דברי טעם ונכונים הם (ע"ל סי' רכ"ה):