משפטים ישרים· רבי רפאל ברדוגו
חלק ראשון · סימן רמד
שאלה הקהל בהיותם גובים המס היה להם ערעור על יחיד א' ועמד אחד מהם בכח השררה ושלל אותו היחיד ומכר החפצים והביא המעות לקהל ושוב כששקטה הארץ תבע היחיד מהקהל מה ששורת הדין נותן ונמצאו טענות הקהל בטלים וחייב הדין להחזיר החפצים או דמיהן והוא טוען שכו"כ היו שוים ונמכרו בפחות והקהל משיבין אין אנו יודעים והוא רוצה לישבע וליטול:
תשובה לכאורה היה נראה לחייב הקהל דהו"ל הקהל כאומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא כן הקהל אומרים כו"כ אנו חייבין לך ואין אנו יודעים שחייבים לך יותר. וכד דייקינן שפיר נראה דלא הוא משני טעמים חדא דקי"ל דאין המחוייב מתוך טענתו מיקרי מודה מקצת כנז' בסי' פ"ז ס"ה יעו"ש והכא נמי הקהל היו רוצים לזכות בכל מה שנטלו ממנו מכח כמה טענות ותביעות אלא שאמרנו להם שאין טענותיהם מספיקות וכיון שאין הודאה במקצת הו"ל על השאר כדין א' אומר הלויתיך והלה אומר איני יודע נשבע שאינו יודע וכאן לא שייך שבועה שאנו יודעים שהם אינם יודעים. ועוד אפילו אם היו הקהל מודים שנטלו שלא כדין מ"מ הם לא נטלו אלא אחד נטל ונתן להם ונמצא שאינם מודים אלא מחויבים והו"ל נמי כמי שמחויב מתוך טענתו דכל שאינו מודה להדיא אלא שמחויב מן הדין כגון נד"ז שאנו אומרים להם שהכלים גזולים ובדין תורה הם מחויבים דהו"ל כלקח מגנב מפורסם לא נקרא מודה מקצת וממילא אין כאן חמשין ידענא וחמשין לא ידענא ופטורים הקהל בלא שום שבועה כנלע"ד פשוט: