אור ברסלב
משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק ב שמעתתא דשבועה › פרק א

משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק ב· רבי שמואל יעקב רבינוביץ

שמעתתא דשבועה · פרק א

שמעתתא דשבועה

א) איתא בב"מ ד' ה' ההוא רעיא דהוי מסרי ליה כל יומא חיותא בסהדי יומא חד מסרו ליה בלא סהדי לסוף אמר להו לא היו דברים מעולם אתו סהדי אסהידו ביה דאכל תרתי מינייהו אמר ר' זירא אם איתא לדר' חייא קמייתא משתבע אשארא אמר ליה אביי אם איתא משתבע והא גזלן הוא אמר ליה שכנגדו קאמינא עכ"ל הגמ'. וראיתי להגאון מהר"מ שיף שהקשה על זה לשיטת רש"י בב"ק ד' ק"ז דס"ל דבפקדון אפילו כופר הכל חייב א"כ אמאי קאמר הגמ' אם איתא לדר' חייא קמייתא משתבע דהיינו אם הדין הוא כר' חייא דס"ל דהעדאת עדים מחייבים שבועה דאוריתא כמו מודה במקצת אז ישבע הרועה על השאר והלא כיון דאיירי בפקדון דחייב שבועה דאורייתא אפילו בכופר הכל א"כ אם אפילו ליתא לדר' חייא והעדאת עדים אין מחייבים שבועה מ"מ יש לנו לומר שחייב שבועה דאורייתא אע"ג דמקרי כופר הכל.

ב) ונראה לתרץ דהנה יש לחקור בכלל על כל עניני השבועות מה ענינם ולמה הם באים ויש לומר בזה שני דרכים:

א) יש לומר דהשבועה באה לברר, היינו אם ראובן תובע מנה משמעון והנתבע כופר בכל ואין להתובע לא עד ולא שאר ראיה ששמעון חייב לו מנה החזיקה התורה שבודאי אין שמעון חייב לו כלום ואין הנתבע צריך לישבע אפילו לברר דבריו דקושטא קאמר דבלא שבועתו נמי החזיקה התורה דהנתבע טוען האמת כיון שהנתבע מוחזק בנכסיו ולהתובע אין שום ראיה והוכחה ששמעון הנתבע חייב לו לכן אין שמעון חייב לישבע כלל אך אם יש לתובע עד אחד שמעיד ששמעון חייב לו מנה לראובן או אם שמעון הודה במקצת אשר בזה אנו רואים שיש ממש בדברי ראובן התובע ויש ספק לומר אולי קושטא קאמר התובע בזה שתובע מנה כיון שהודה לו בחמשים או שהעידו עדים שחמשים חייב לו לכן אמרה תורה שהנתבע מחויב לישבע לברר את הספק הזה שאינו חייב לו יותר מכפי שהנתבע טוען, ונמצא לפי דרך זה שדברי העד אחד או האומדנא של במקצת והעדאת עדים לא עשו רק ספק חיוב והשבועה באה לברר את הספק.

ג) ויש לומר בזה דרך ב' היינו שדברי העד האחד או האומדנא של מודה במקצת עושה חיוב ודאי, היינו כיון שהעיד עד אחד שחייב לו מנה החזיקה התורה שבודאי חייב לו מנה כדברי העד או כשראובן תובע מנה משמעון והנתבע הודה בחמשים זוז החזיקה התורה שבודאי חייב לו מנה כדברי התובע והשבועה באה לפי זה להכחיש ולהזים את דברי העד או את האומדנא של מודה במקצת והעדאת עדים, היינו כמו ששני עדים כשרים יכולים להזים ולהכחיש את דברי שני העדים כך יוכלו להכחיש את דברי העד אחד על ידי זה שישבע הנתבע להכחיש את העד וכן האומדנא של מודה במקצת והעדאת עדים שהחזיקה התורה בודאי דכיון שתובע ממנו מנה ומודה בחמשים או שהעידו עדים על החמשים זו בודאי חייב לו מנה גם האומדנא הזאת מתכחשת ומתזמת ע"י שבועתו של הנתבע כמו ני עדים המכחישים ומזימים את שני עדים.

ד) ונפקא מינה בין שני הדרכים האלה אם הנתבע לא נשבע אחר כך להכחיש את העד או להכחיש את האומדנא של מודה במקצת והעדאת עדים כגון שאינו יכול לישבע או שנתאלם ונתחרש ואינו נשבע אזי תליא בזה דאם נימא שדברי העד אחד או האומדנא של מודה במקצת והעדאת עדים לא עשו רק ספק חיוב והשבועה באה לברר א"כ אם אף שלא נשבע הנתבע ולא בירר את הספק מ"מ עדיין נשאר בספק ואין מוציאין ממון מספק, אבל אם נאמר כמו שכתבנו בדרך השני שדברי העד אחד או האומדנא של מודה במקצת עושים חיוב ודאי על הנתבע א"כ אם אח"כ לא נשבע הנתבע ולא הכחיש ולא הזים את דברי העד אחד ואת האומדנא של מודה במקצת חייב הנתבע לשלם אע"פ שאין הנתבע יכול לישבע משום שנתחרש או שנתאלם או מחמת סיבה אחרת מ"מ כיון שעכ"פ לא נשבע להכחישם מחויב לשלם דהוי כמו שהביא התובע שני עדים ששמעון חייב לו מנה ושמעון הנתבע לא הכחיש את העדים בודאי מחויב שמעון לשלם לו א"כ גם בעד אחד או במודה במקצת והעדאת עדים כיון שלא נשבע ולא הכחישם חייב לשלם.

ה) ונראה דזה תליא במחלוקת אם אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם או לא דהנה בשבועות ד' מ"ז פליגי אמוראי ותנאי אם אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם או לא דלמאן דס"ל דאמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם מוכרחים לומר דס"ל שדברי העד או האומדנא של מודה במקצת עושה חיוב ודאי והשבועה זהו הכחשתם והזמתם של העד והאומדנא הנ"ל לכן ס"ל כשאינו יכול לישבע משלם, דאי הוה ס"ל דדברי העד והאומדנא הנ"ל אין עושים רק ספק חיוב והשבועה באה לברר את הספק א"כ בודאי לא היה לנו לומר שישלם מספק אלא ודאי כדאמרן שדברי העד והאומדנא הנ"ל עושים חיוב ודאי לכן ס"ל מתוך שאינו יכול לישבע משלם.

ו) ומאן דס"ל דלא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם מוכרחים אנו לומר דס"ל דדברי העד והאומדנא הנ"ל אין עושים רק ספק חיוב ולא ודאי חיוב והשבועה באה לברר את הספק ולהוכיח שהנתבע פטור בודאי, כשאינו יכול לישבע ואינו מברר שהנתבע פטור בודאי מ"מ עדיין נשאר בספק ואין מוציאין ממון מספק לכן ס"ל שאינו משלם אע"פ שאינו יכול לישבע, דאם היה ס"ל שדברי העד או האומדנא של מודה במקצת עושה חיוב ודאי והשבועה זהו הכחשתו והזמתו של העד והאומדנא הנ"ל אמאי ס"ל דלא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם והלא כיון שלא הכחיש את העד ואת האומדנא יש לנו לומר שישלם אלא ודאי כדאמרן דמאן דס"ל דלא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם ס"ל דדברי העד והאומדנא אינם עושים אלא חיוב ספק והשבועה באה לברר את הספק וכיון שאינו יכול לישבע עדיין נשאר הספק נאין מוציאין ממון מספק לכן אינו משלם כשאינו יכול לישבע.

ז) ונראה לי לחדש דבר מעתה דלפירוש רש"י דס"ל דבפקדון אפילו כופר הכל חייב נהי דשבועת כופר הכל בפקדון לפירש"י הוא מדאורייתא מ"מ נראה לי דלא אמרינן בזה מתוך שאינו יכול לישבע משלם אפילו לדידן דס"ל בשבועת עד אחד ומודה במקצת והעדאת עדים דאמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם מ"מ בשבועת כופר הכל בפקדון לא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם לפירש"י אפילו לדידן.

ח) והטעם בזה הוא דהנה הכי איתא בב"ק ד' ק"ז דרב חייא בר יוסף ס"ל דעירוב פרשיות כתיב כאן וכי כתיב כי הוא זה אמלוה הוא דכתיב אבל בפקדון בלא הודאה במקצת נמי מיחייב ומאי שנא מלוה כדרבה דאמר רבה וכו' אין אדם מעיז בפני זה שעושה לו טובה הילכך היכא דכפר הכל פטור משבועה דאי לאו קושטא בהדיה לא הוי מצי למיכפר ביה וכו' אבל בפקדון דאין כאן טובה מעיז ומעיז הלכך אפילו כפר בכוליה רמי רחמנא שבועה עליה כן פירש"י שם ע"ש היוצא מזה שהחלוק הוא בין כופר הכל במלוה לבין כופר הכל בפקדון הוא בזה דבמלוה כיון שעשה לו טובה יש הוכחה דקושטא קאמר הנתבע מה שכפר הכל דאי לאו דקושטא קאמר לא היה יכול להעיז פניו ולכפור הכל כיון שעשה לו טובה שהלוהו אבל בפקדון שלא עשה לו טובה אם הנפקד כפר בכל ליכא הוכחה שהנפקד קושטא קאמר דכיון שלא עשה לו טובה יכול הנפקד לכפור הכל וכיון דליכא הוכחה שהנתבע הנפקד קושטא קאמר לכן רמי רחמנא שבועה עליה עכ"פ יצא לנו מזה שכל השבועה של כופר הכל בפקדון אינו אלא לברר את הספק ע"י שבועתו של הנתבע דבמלוה אין צריך הנתבע לישבע אפילו לברר את הספק שהרי גם בלא שבועתו נתברר לנו דקושטא קאמר הנתבע משום שעשה לו טובה אינו מעיז פניו לכפור הכל אבל בפקדון שלא עשה לו טובה יכול להעיז לכפור הכל ויוכל היות דלאו קושטא קאמר הנתבע לכן צריך לישבע אבל עכ"פ חזינן מזה שגם להתובע ליכא הוכחה דקושטא קאמר וכיון דליכא הוכחה לא להתובע ולא להנתבע ליכא למימר בזה מתוך שאינו יכול לישבע משלם רק לכתחלה צריך הנתבע להוכיח ולברר דקושטא קאמר אבל אם אינו יכול לישבע אין מוציאין ממון מספק כיון שגם התובע אין לו הוכחה דקושטא קאמר.

ט) שהרי כתבנו לעיל שהטעם של מאן דס"ל מתוך שאינו יכול לישבע משלם הוא משום דס"ל שדברי העד והאומדנא או מודה במקצת והעדאת עדים עושים חיוב ודאי היינו שהחזיקה התורה כיון שהעיד העד שחייב לו מאה זוז או כיון שהודה הנתבע במקצת הטענה א"כ בודאי קושטא קאמר התובע לכן מחויב לשלם כשאינו יכול לישבע אבל בפקדון לפירש"י כשכופר בכל נהי דליכא הוכחה שהנתבע קושטא קאמר מ"מ כיון שגם להתובע ליכא הוכחה דקושטא קאמר א"כ נשאר הדבר בספק וליכא למימר בזה מתוך שאינו יכול לישבע משלם

י) והנה התוס' בב"מ שם ד' ה' ד"ה ושכנגדו הקשו מ"ש דבחשוד על השבועה שכנגדו נשבע ונוטל אמאי לא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם כדאמר גבי חמשין ידענא וחמשין לא ידענא לקמן ד' צ"ח ובנסכא דר' אבא (שבועות ד' מ"ז) ויש לומר הכא אי אמרינן משלם לא שבקת ליה חיי דכל העולם יביאוהו לידי שבועה ויטלו כל אשר לו עכ"ל היוצא מדברי התוס' האלה דהא דאמרינן בחשוד על השבועה שכנגדו נשבע ונוטל הוא לפי דקי"ל דאמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם ובאמת היה ראוי לומר בחשיד שכנגדו יטול בלא שבועה כלל כמו בנסכא דר' אבא וכמו בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא רק משום דאם כן לא שבקת ליה חיי תיקנו רבנן דשכנגדו לא יטול בלא שבועה אבל משמע דבמקום דלא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם לא אמרינן גם כן שכנגדו נשבע ונוטל.

יא) ונמצא לפי זה דבמקום שיש הוכחה שהתובע קושטא קאמר בודאי והנתבע כשהוא נשבע הוא נשבע להכחיש ולהזים את דברי העד וההוכחה והאומדנא של התובע התם דוקא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם והתם אמרינן שאם הנתבע הוא חשוד שכנגדו נשבע ונוטל, אבל במקום דליכא הוכחה לא להתובע ולא להנתבע והנתבע כשהוא נשבע אינו נשבע רק להוכיח ולברר את הספק דקושטא קאמר התם לא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם, ואם הנתבע הוא חשוד לא אמרינן שם שכנגדו נשבע ונוטל, א"כ מתורץ בזה הקושיא הנ"ל של מהר"ם שיף דשפיר קאמר הגמ' אם איתא לדר' חייא משתבע משום דהגמ' מסיק שכנגדו קאמינא היינו שיהא כנגדו נשבע ונוטל, א"כ דוקא אם איתא לדר' חייא דהעדאת עדים מחייבת שבועה מדאורייתא כמו מודה במקצת דאיכא אומדנא והוכחה שהתובע קושטא משתבע התם דוקא אמרינן שכנגדו נשבע ונוטל משום שיש הוכחה שהתובע קושטא קאמר אבל אם ליתא לדר' חייא והעדאת עדים אינה מתחייבת שבועה כמודה במקצת א"כ נהי דאפילו כופר הכל מחויב לישבע מדאורייתא לפירש"י מ"מ כיון שאין שום הוכחה להתובע דקושטא קאמר לכן לא אמרינן בזה שכנגדו נשבע ונוטל כמו דלא אמרינן בכופר בפקדון מתוך שאינו יכול לישבע משלם דאינו מחויב לישבע בכופר הכל בפקדון לפרש"י רק לכתחלה לברר ולהוכיח את הספק דקושטא קאמר אבל לא אמרינן לא מתוך שאינו יכול לישבע משלם ולא שכנגדו נשבע ונוטל ושפיר קאמר הגמ' אם איתא לדר' חייא ומתורץ בזה הקושיא הנ"ל לפירש"י.

תוכן העניינים

משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה