משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק ב· רבי שמואל יעקב רבינוביץ
שמעתתא דחצר · פרק יח
א) כתב הטור בסימן הע"ר בחו"מ לענין הבונה פלטרין בנכסי הגר דלא קנה וז"ל והרמ"ה כתב שם אם הלבנים היו של גר אע"פ שהגביהם ראשון לא קנאם כיון שלא כיון לקנותם דוק' בבנין ובזה לא קנאם הלכך בתרא קנה הכל, והמשנה למלך פ"ב מהל' זכיה הלכה ט' הקשה על זה מה שפסק מרן המחבר סימן רס"ח דמי שראה את המציאה ונפל לו עליה דקנו לו ד' אמות אע"ג דגלי דעתיה דלא ניחא ליה אלא בנפילה וכו' ותירץ המל"מ וז"ל ונראה דיש לחלק דשאני התם דבשעה שיש לו ד' אמות באותה שעה כיון לקנות ואע"ג דאין דעתו לקנות בד' אמות הרי כיון לקנות באותה שעה, אבל הכא בשעה שהגביה לא היה דעתו לקנות אלא לאחר כך ע"י בנין ובשעה שהוא מכוין לקנות אין כאן הגבהה עכ"ל המל"מ.
ב) היוצא מדבריו דמשו"ה לא קנה הראשון הבונה את הפלטרין משום דבשעה שהגביה ועשה את הקנין לא נתכוין אז לקנות רק נתכוין לקנות אח"כ כשיגמור את בניניו, ומשמע מדבריו דאם בשעת ההגבהה היה מכוין לקנות היה קונה אע"פ שלא נתכוין לקנות בהגבהה רק בקנין שאינו מועיל אפילו הכי היה קונה כמו התם דבשעה שעשה קנין המועיל היינו הד' אמות נתכוין לקנות בקנין שאינו מועיל דהיינו הנפילה ואפילו הכי קני כיון שנתכוין לקנות בשעה שעשה קנין המועיל אע"ג שנתכוין לקנות בקנין שאינו מועיל ואפילו הכי קני) ודבריו תמוהים דא"כ תקשה מהך דמלוה ופרוטה (קידושין דף מ"ח) ומהך דשמין את הנייר (קידושין שם) דחזינן דאע"ג דבאותה שעה שקיבלה את הפרוטה נתכונו לקידושין מ"מ אינה מקודשת אם נימא דדעתם אמלוה או אם נימא דדעתם על מה שכתוב בשטר ולא על הנייר אינה מקודשת, אלמא דהעושה קנין המועיל וקנין שאינו מועיל ונתכונו לקנות בקנין שאינו מועיל אינו קונה אע"ג דבאותה שעה ובאותה רגע שעשה הקנין המועיל נתכונו לקנות בקנין שאינו מועיל ואפילו הכי לא קנה.
ג) ומוכרח הדבר לתרץ כמו שתירצנו לעיל דדוקא בקנין ד' אמות דחצרו קונה לו שלא מדעתו והטעות מבטל מעשה ועושהו כמי שלא חישב כלל אבל בשאר קנינים כגון בהגבהה או משיכה וחזקה וכיוצא בהן דבעינן מחשבה וכונה לקנין לא קנה דהטעות אין בכחו לעשות כמו שנתכוין לקנין שאין בכח הטעות רק לבטל מעשה ולא לעשות מבלתי מעשה ומחשבה כאלו עשה וחישב לכן בנידון דהרמ"ה והטור הנ"ל שלא נתכוין לקנות את הלבנים בהגבהה לא קנה אם אפילו היה חושב בשעת מעשה לקנות את הלבנים בקנין שאינו מועיל אפילו הכי לא קני משום דדמיא להך דמלוה ופרוטה ולהך דשמין את הנייר דלא קני נמי בקנין שאינו מועיל אע"ג דחשב לקנות בהך קנין שאינו מועיל באותה השעה והרגע שעשה הקנין המועיל ומ"מ לא קנה.
ד) וכן להיפך בההיא דד' אמות דגלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דליקני בד' אמות לא ניחא ליה דליקני לא תליא קנינו במה שחשב לקנות בהקנין שאינו מועיל היינו הנפילה באותה שעה שיש לו הד' אמות שהוא בקנין המועיל כמו"ש המל"מ אלא תליא בזה דחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו ולכן אפילו אם קודם שנפל אמר בפירוש שעכשיו, אין רצון לקנות בהד' אמות רק אחר כך כשיגיע אל המציאה אז יפול עליה ורצונו לקנות אז בנפילה ולא עכשיו בד' אמות מ"מ קנה ואם קדם איש אחר ונטל את המציאה קודם שהגיע אליה מוציאין אותה ממנו ונותנין להראשון אשר זכה בהד' אמות שלא כדברי המל"מ הנ"ל דאי לדברי המל"מ זכה השני דהראשון לא קנה כיון דבשעה שעשה את הקנין המועיל היינו הד' אמות אמר בפירוש שאינו רוצה לקנות עכשיו רק לאח"כ כשיפול עליה אז יקנה ואח"כ כשבא לקנות בנפילה כבר קדם השני וזכה מ"מ זוכה הראשון כמו שכתבנו דאין הדבר תלוי בזה אם הקנין המועיל היתה באותה הרגע שעשה הקנין שאינו מועיל או לא רק תליא אם הוא חצר דחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו או אם הוא משאר קנינים, דבחצר או בד' אמות קנה כהאי גונא ובשאר קנינים לא קנה כנ"ל עיין לעיל באריכות מזה, עיין בדברי הגרעק"א סימן ל"ז ד"ה ובאמת שכתב ג"כ דלדברי המל"מ קנה השני באופן זה ע"ש.
ה) והנה הרא"ש ור"י שם בטור חולקים על הרמ"ה זה וס"ל דאם הלבנים הם של הגר והגביהם קנה הבונה וצריך לומר דבסברא בעלמא פליגי דהרמ"ה ס"ל דכיון שבנה את הפלטרין לאחר שהגביה את הלבנים אמרינן דבבנין ניחא ליה דליקני בהגבהה לא ניחא ליה דליקני כמו דאמרינן לענין ד' אמות בב"מ דכיון דנפל גלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דליקני בד' אמות לא ניחא ליה דליקני, והרא"ש ס"ל דמזה שבנה אין הוכחה דלא ניחא ליה לקנות בהגבהה דמה שבנה את הפלטרין הוא מפני שרוצה בפלטרין בנוין ויוכל היות שהלבנים כבר קנה בהגבהה ואח"כ בנה פלטרין ואין מזה הוכחה שאין רצונו לקנות בהגבהה, ואין זה דומה להא דנפל על המציאה דאמרינן דהוי גילוי דעת דלא ניחא ליה לקנות את המציאה בד' אמות היינו משום שהמציאה לא נתקנה ולא נשתנה למעליותא ע"י הנפילה ואם היה דעתו לקנות ע"י הד' אמות לא היה לו ליפול על המציאה לכן אמרינן דהנפילה הוי גילוי דעת דבנפילה ניחא ליה דליקני בד' אמות לא ניחא ליה דליקני, משא"כ כאן שהלבנים נשתנו למעליותא שהרי בונה בהם פלטרין וליכא הוכחה למימר דאם איתא שנתכוין לקנות את הלבנים בהגבהה א"כ למה בנה את הפלטרין, לכן ס"ל להרא"ש והר"י דקנה שפיר את הלבנים בהגבהה דאמרינן שנתכוין לקנותם בהגבהה.
ו) עוד יש לומר דבהוכחה פליגי הרא"ש והר"י עם הרמ"ה, היינו דדעת הרמ"ה הוא דבכל הקנינים צריך הוכחה שהוא עושה לשם קנין או שיאמר בפירוש שהוא עושה זאת לשם קנין אבל אם לא אמר בפירוש שהוא עושה זאת לשם קנין וגם ליכא הוכחה ממעשיו דלשם קנין קעביד לא קנה לכן בההיא שהגביה את הלבנים ובנה מהם פלטרין דליכא הוכחה מהגבהתו דלשם קנין הגביה שהרי יוכל היות דלשם בנין הגביה ולא לשם קנין לכן לא קנה אע"ג דליכא הוכחה איפכא לומר שלא נתכוין לקנות מ"מ כיון דליכא הוכחה דלשם קנין קעביד וגם לא אמר בפירוש דלשם קנין קעביד לכן לא קנה, וכל הקנינים שבעולם מקרי דאיכא הוכחה דלשם קנין קעביד כגון המגביה או משך או החזיק בחפץ של הפקר מקרי דאיכא הוכחה דלשם קנין משך או הגביה או החזיק כיון דליכא שם אמתלא אחרת לומר דאע"ג שלא נתכוין לשם קנין מ"מ היה לו לעשות את המעשה הזאת בשביל דבר אחר כמו כאן דאיכא אמתלא לומר דאע"ג שלא נתכוין בהגבהתו כדי לקנות, מ"מ יש לו להגביה את הלבנים משום שרוצה לבנות בבנין זהו מקרי אמתלא אבל בעלמא כשאדם עושה איזה קנין משיכה או הגבהה או חזקה אמרינן דלשם קנין קעביד דאי לאו לשם קנין למה זה הוא מושך או מגביה או מחזיק ומקרי דאיכא הוכחה דלשם קנין קעביד כיון דליכא אמתלא משא"כ כאן דאיכא אמתלא מקרי דליכא הוכחה דלשם קנין עשה משו"ה ס"ל להרמ"ה דלא קנה.
ז) והרא"ש והר"י ס"ל דאע"ג דליכא הוכחה דלשם קנין הגביה את הלבנים מ"מ קנה כיון דליכא הוכחה להיפך שלא רצה לקנות בהגבהה אמרינן דמסתמא רוצה לקנות בהגבהה כיון שהגביהה וליכא הוכחה שלא נתכוין לקנות בהגבהה לכן קנה את הלבנים דאמרינן דמסתמא נתכוין לקנות בהגבהה אבל זה אי אפשר לומר דס"ל להרא"ש והר"י דאפילו אם לא לא נתכוין לקנות בהגבהה ג"כ קנה זהו אי אפשר לומר לא מיבעיא אם לא נתכוין לקנות כלל בודאי לא קנה דקי"ל העודר בנכסי הגר וכסבור שהוא שלו לא קנה כדאיתא ביבמות דף נ"ב ובחו"מ סימן הע"ר סעיף כ"ה ובכל הפוסקים אלא אפילו אם נתכוין לקנות את הלבנים רק שלא נתכוין לקנות בקנין המועיל היינו בהגבהה רק נתכוין לקנות בקנין שאינו מועיל ג"כ לא מהני מו שכתבנו והוכחנו לעיל מהך דמלוה ופרוטה ומהך דשמין את הנייר דהעושה קנין המועיל וקנין שאינו מועיל ונתכוין לקנות בקנין שאינו מועיל לא קנה, אלא ודאי כדאמרן דס"ל להרא"ש והר"י דאמרינן שנתכוין לקנות בקנין המועיל היינו בהגבהה משו"ה קנה.
ח) ונראה דבסברא הזאת פליגי ג"כ הראב"ד והטור בחו"מ סימן ר' לענין שאם מדד הלוקח אם קנה או לא דהראב"ד ס"ל דלא קנה דאע"ג שהלוקח משך והגביה בשעת מדידה מ"מ לא קנה משום שלא נתכוין לקנות במשיכה זו או בהגבהה זו רק אמרינן דלמדידה בעלמא קמיכוין, והטור חולק עליו וכתב דלא מסתברא כדברי הראב"ד אך טעמו של דבר אמאי לא מסתברא כדברי הראב"ד לא ביאר הטור ויוכל היות דלטעמיה אזיל דכפי הנראה בסימן הע"ר הסכים הטור לסברת הרא"ש שכתב דעת הרא"ש במסקנתו דהראשון קנה את הלבנים בהגבהתו שהגביה אותם אע"ג דאיכא למימר שלא נתכוין לשם קנין רק לשם בנין אפילו הכי קנה הראשון כיון שעשה מעשה הקנין וליכא הוכחה שלא נתכוין לקנות קנה אע"ג דליכא הוכחה שנתכוין לקנות דהרי איכא אמתלא דלשם בנין נתכוין אפילו הכי קני להרא"ש והטור א"כ כאן נמי אע"ג דאיכא ג"כ אמתלא לומר דלשם מדידה קמכוין אפילו הכי קני כיון דעכ"פ עשה מעשה הקנין וליכא הוכחה שלא נתכוין לקנות לכן קנה כמו בלבנים, והראב"ד ס"ל כסברת הרמ"ה דהיכא דליכא הוכחה דנתכוין לשם קנין לא קנה לכן כיון דאיכא אמתלא לומר דלשם מדידה נתכוין ולא לשם קנין לכן לא קנה כמו בלבנים לשיטת הרמ"ה, עיין באחרונים מה שפירשו בדברי הראשונים הנ"ל.