אור ברסלב
משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק ב קרוב ונוגע באיסור והיתר

משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק ב· רבי שמואל יעקב רבינוביץ

קרוב ונוגע באיסור והיתר

שמעתתא דשבועה

פרק א

א) יש להסתפק בנוגע וקרוב אם מותר להורות להם בדיני איסור והיתר או לא מי נימא דכמו שנוגע וקרוב פסולין לדון דיני ממונות ונפשות ומלקות כך פסולים הם מגע וקרוב להורות בעניני איסור והיתר או אולי יש חילוק ביניהם.

ב) ויש להביא על זה כמה ראיות לאסור ולהתיר. יש להביא ראיה להכשיר נוגע מהא דאיתא בעירובין דף ס"ג צורבא מרבנן חזי לנפשיה, עכ"ל הגמ' ע"ש ברש"י, וז"ל הרא"ש שם בריש פ' הדר, ואם בני ביתו של הת"ח הוצרכו להוראה ושאלו לו איכא לספוקי אי שרי (במקום רבו) מידי דהוה אהא דאמר וצורבא מרבנן חזי לנפשיה, או דילמא הני מילי בדיקת סכין שאינו אלא לכבודו של חכם וכי האי מחיל ליקריה שלא להטריח צורבא מרבנן לבוא אליו, אבל דבר איסור והיתר אפילו לעצמו אסור להורות במקום רבו, והדעת נוטה לאסור עכ"ל הרא"ש שם, אלמא דדוקא במקום רבו מספקא ליה להרא"ש אי שרי ליה לת"ח להורות לעצמו או לבני ביתו הקרובים אליו, אבל שלא במקום רבו משמע דפשיטא ליה להרא"ש דשרי לת"ח להורות הוראות איסור והיתר לבני ביתו, ואפילו לעצמו נמי שרי, ואין כאן חשש חשדא שמא יבא להקל לעצמו שלא כהלכה מחמת נגיעתו והנאתו.

ג) וכן כתב מרן בשו"ע יו"ד סימן רמ"ב סי"ב וז"ל: ואם בני ביתו של ת"ח הוצרכו להוראה ושאלו לו לא יורה להם במקום רבו עכ"ל, אלמא חזינן ג"כ דכשר להורות לבני ביתו שלא במקום רבו, והמה קרובים אליו, ואולי נוגע ג"כ לעצמו, אלמא דקרוב ונוגע כשרים להורות דיני איסור והיתר.

ד) וכן כתבו התוס' נדה דף כ"ה כל יומא הוה מטהר וכו' וז"ל אבל אין לומר דאסור להורות דמי אשתו דהא במס' נגעים תנן כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו ר"מ אומר אף לא נגעי קרוביו כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו, ר' יהושע אומר אף לא נדרי אשתו, ואלו כל הדמים אדם רואה חוץ מדמי אשתו לא קתני עכ"ל התוס' שם אלמא דס"ל להתוס' דשרי להורות דמי אשתו, אע"ג שהוא קרוב ונוגע, מ"מ שרי ואפילו חשדא ליכא, ואפילו משום מכוער הדבר ליכא, דאי איכא בזה משום חשדא או משום כיעור לא היתה קושית התוס' כלל, אמאי לא היתה רגילה להראות דמה לר' נחמן בעלה ע"ש בתוס' נדה הנ"ל ועיין חולין דף מ"ד תוס' ד"ה וכן העדים וכן הר"ן בחדושיו למס' נדה דף כ' כתב ג"כ כדברי התוס' במס' נדה הנ"ל.

ה) וז"ל הגר"א בפ"ב דנגעים משנה ה' כל ההלכות שבתורה אדם מורה לעצמו חוץ משלשה אלו:

נגעים, נדרים ובכורות שתלוין במאמר פה, נגעים שיאמר הכהן טמא או טהור, נדרים שיאמר החכם מותר ובכורות שיאמר היחיד מומחה או ג' הדיוטות כשר עכ"ל, מדכתב לישנא כל ההוראות שבתורה אדם מורה לעצמו, משמע דלכתחלה קאמר דליכא לא משום חשדא ולא משום כעור, דאי בדיעבד קאמר, הוה ליה למימר כל ההוראות שבתורה אם הורה לעצמו הוה הוראה, חוץ משלשה אלו, אלמא דלכתחלה קאמר הגר"א ז"ל שיכול להורות לעצמו בכל ההוראות שבתורה.

ו) וכן לענין התרת חרמים מצינו בבני יעקב שהתירו בעצמם את החרם של מכירת יוסף, וז"ל מרן הב"י סוף סימן כ"ח ד"ה ומ"ש ויש להם התרה, שהרי מצינו שהשבטים התירו עצמם מחרם של מכירת יוסף בלא שאלה כמו"ש בהגדה (תנחומא פ' וישב) וכשמצאו יוסף חי התירו את החרם, וכן פסק מרן בשו"ע יו"ד סימן רכ"ח סי' כ"ה לענין חרמי צבור שמתירין הם בעצמם ואע"ג דכולם נוגעים בהתרתו וגם איכא קרובים זה לזה מ"מ מועיל ההתרה ואפילו לענין נדרים דקי"ל שאין אדם מתיר נדרי עצמו מ"מ כשר בקרובים כדאיתא ביו"ד סימן רכ"ח ס"ג ע"ש.

ז) עוד יש להביא ראי' דאפילו גזלנים ומלוי בריבית כשרים להורות בדיני איסור והיתר מהא דאיתא בסנהדרין דף פ"ט בכולהו כתיב בהו וכל העם וכל ישראל בעדים זוממין כתיב והנשארים ישמעו ויראו דלאו כולי עלמא חזו לסהדותא, ופירש"י וז"ל בעדים זוממים כתיב והנשארים ישמעו ויראו משום דלא שייך למכתב וכל העם דלאו כולי עלמא חזו לסהדותא שיש גזלנים ומלוי בריבית ומועלים בשביעית שהן פסולין לעדות עכ"ז רש"י ע"ש בגמ' דקאי לענין זקן ממרא דכתיב וכל העם ומשמע שגם הגזלנים ומלוי בריבית וכו' ראוים להורות ולהיות זקן ממרא והוא מפני שהם כשרים להורות דיני איסור והיתר שהרי לענין לדון דיני ממונות ונפשות גזלן פסול לדון ואם נימא שגם לענין איסור והיתר פסול הגזלן להורות אמאי כתיב שם וכל העם דמשמע שכל העם ראויים להיות זקן ממרא אפילו הגזלנים וכיון דגזלן כשר מסתמא גם קרוב ונוגע כשר, עיין יבמות דף כ"ה דמשמע דגזלן גרע מקרוב ונוגע שהרי לעדות אשה כשר נוגע וקרוב וגזלן פסול ע"ש ועיין בכורות דף ל' ודף ל"ה בסוגיא דהחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו ע"ש.

ח) אך צ"ע הא דאיתא בסוף פ' עד כמה (בכורות דף ל"א) ונשאל על טהרותיו דהא חזי ליה בימי טומאתו עכ"ל הגמ', ופירש"י וז"ל:

ונשאל על טהרותיו הוא עצמו אם בקי בהלכות נשאל לעצמו על טהרותיו אם אירע בהם ספק, ואינו צריך לילך אצל חכם אחר ושם בסוף הפרק פירש"י ונשאל על טהרותיו אינו חשוד לומר על טמא טהור דאם טמאות הן מה יפסיד הא חזיא ליה בימי טומאה ובחולין קמיירי דתרומה טמאה לא חזיא ליה אפילו בימי טומאתו עכ"ל רש"י ע"ש א"כ משמע דדוקא משום האי טעמא לא חשדינן ליה משום דחזיא ליה בימי טומאתו, אבל אי ליכא האי טעמא משמע דאסור להורות לעצמו משום חששא שמא יתיר את האיסור מחמת הנאתו ונגיעתו א"כ סותר זה לכל הראיות אשר הבאנו לעיל דבהוראות איסור והיתר לא מיפסל נוגע וקרוב אפילו לעצמו ג"כ יכול להורות ואין בהם אפילו משום מכוער הדבר.

ט) ובאמת התוס' שם בפ' עד כמה ד"ה דהא חזו ליה הקשו אותה קושיא בעצמה, והניחו בתימא, וז"ל תימא ותרומה טמאה דלא חזיא ליה וכי לא יהיה נאמן, וכן בשאר כל איסור והיתר ובהדיא אמרינן בריש הדר דף ס"ג האי צורבא מרבנן חזי ליה לנפשיה עכ"ל התוס' שם, אלמא דפשיטא להו להתוס' דבכל דיני איסור והיתר כל צורבא מרבנן יכול להורות לעצמו ומשו"ה מתמה התוס' על הגמרא דשם דמשמע דדוקא משום האי טעמא דחזיא ליה בימי טומאתו מכשרינן ליה להורות אבל בשאר איסור והיתר לא.

י) וכן הר"ש סוף פ"ב דנגעים הקשה ג"כ הקושיא הזאת של התוס' דההיא סוגיא דפ' עד כמה סותרת לסוגית הגמ' דפ' הדר ע"ש, ותירוץ הר"ש יבואר לקמן בס"ד (מאות ט"ז עד כ"ו) ע"ש בדברינו.

יא) והנה מרן בשו"ע יו"ד סימן רכ"ח ס"ה כתב, אסר על עצמו הנאת בני העיר אסור לשאול על נדרו לחכם מבני אותה העיר ואם נשאל והתיר לו הרי נדרו מותר עכ"ל שם.

יב) וכן כתבו הרמב"ם והטור שם, ומקורו בירושלמי בנדרים ושם בירושלמי מפרש הטעם דהוי כמתיר נדרי עצמו ובתורה נאמרה לא יחל דברו והש"ך שם מפרש הטעם משום דהוי נוגע בדבר וחיישינן לחשדא וכ"כ הט"ז שם דמשום חשדא קאתינן עלה.

יג) אך מרן הב"י והד"מ לא ס"ל האי טעמא ע"ש, א"כ משמע דאיכא פלוגתא דרבוותאה בזה לענין נדרים, דאע"ג דקי"ל דמתירין נדרים בקרובים, ולא חיישינן לחשדא, מ"מ היכא שהוא בעצמו נוגע בדבר נחלקו בזה רבוותאה, דלשיטת הש"ך והט"ז וסייעתם חיישינן לחשדא לכתחלה אע"ג דבדיעבד היתירו היתר מ"מ לכתחלה חיישינן לחשדא, ולשיטת מרן הב"י והד"מ לא חיישינן לחשדא אפילו לכתחלה בנדרים כמו דלא חיישינן לחשדא בשאר הוראות איסור והיתר.

יד) וכן איתא ביבמות דף כ"ה החכם שאסר את האשה בנדר על בעלה הרי זה לא ישאנה מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה מפני שהוא ב"ד, אלמא דחיישינן ג"כ לחשדא בהוראת החכם ומיאונין וחליצות, וחיישינן דילמא הורה שלא כדין משום נגיעתו שרוצה לישא אותה, מדקאמר טעמא מפני שהוא ב"ד לא חשדינן להם, משמע הא בחד חשדינן ליה שמא הורה שלא כדין מפני נגיעתו.

טו) ושם (ביבמות כ"ה) איתא דלא אסרינן ליה אלא לכתחלה אבל אם עבר ונשאה לא מפקינן מיניה ושם (דף כ"ו) איתא וכולן מותרות לבניהם או לאחיהם, והיינו דלא אסרינן משום חשדא לכתחלה ולא בדיעבד, כמו לענין נדרים בי"ד סימן רכ"ח ס"ה שכתבו הש"ך והט"ז וסיעתם שהטעם הוא משום חשדא, ואפילו הכי פסקו שם שאם נשאל והתירו לו, הרי נדרו מותר, וכן קי"ל לענין נדרים דשריא בקרובים כדאיתא ביו"ד סימן רכ"ח ס"ג כמו כאן דקי"ל (ביבמות כ"ה) וכולן מותרות לבניהם או לאחיהם, דלא חשדינן ליה שמא יעות המשפט ויורה שלא כהלכה אלא משום נגיעתו והנאתו של עצמו, ולא משום הנאת בניו ואחיו ושאר קרובים, ועכ"פ הדבר צריך באור לתרץ ולהשוות כל הקושיות האלה.

טז) והנה הר"ש בסוף פ"ב דנגעים כשהקשה הקושיא הנ"ל שהבאנו לעיל (אות יוד) דההיא דפ' הדר דף ס"ג דאמרינן צורבא מרבנן חזי לנפשיה, סתרא לה לההיא דפ' עד כמה (דף ל"א) דאמרינן ונשאל על טהרותיו משום דחזי ליה בימי טומאתו, דמשמע אבל בעלמא אסור להורות לעצמו, תירץ על זה הר"ש שם וז"ל ושמא יש לחלק בין היכא דאיתחזק איסורא להיכא דלא איתחזק איסורא, כדאשכחן בריש האשה רבה דף פ"ח דמחלק גבי עד אחד נאמן באיסורים, דצורבא מרבנן חזי לנפשיה היכא דלא אתחזיק איסורא, אבל היכא דאיתחזק איסורא לא עכ"ל הר"ש שם.

יז) וראיתי לאמבוהא דרבנן בתראי שנמשכו כולם אחר דברי הר"ש לחלק בין היכא דאיתחזק איסורא להיכא דלא איתחזק, עיין ט"ז יו"ד סימן י"ח ס"ק ט"ו וסימן שי"ב סק"ד, וכ"כ התבואת שור סימן י"ח ס"ק כ"ב, שאם אירע לו הוראה בשחיטה אסור אפילו מדינא להורות לעצמו כיון דבחי' בחזקת איסור עומדת אין להוציאה מחזקתה כ"א בלא פקפוק עכ"ל ע"ש.

יח) וכן כתב בס' מנחת יוסף ובלק"י שם סוף סימן י"ח ועוד הרבה אחרונים עיין כל מפרשי השו"ע ביו"ד סימן ח"י ס"כ בדפוס ראם, ועיין דרכי תשובה סימן י"ח מס"ק קע"ז עד ס"ק ק"ץ שהביא ג"כ הרבה אחרונים שהסכימו לזה החלוק בין היכא דאיתחזק איסורא להיכא דלא איתחזק.

יט) ובאמת לפלא היא בעיני דברי כולם, דא"כ צריך לומר דההיא דפ' עד כמה (דף ל"א) איירי דאיתחזק איסורא, וזהו תימא, והלא איירי ע"כ באוכלין ומשקין ולא באדם וכלים, מדאמר הטעם שנאמן להורות משום דחזי ליה בימי טומאתו, ואי איירי באדם וכלים שיש להם טהרה במקוה ובהזאת מי חטאת, א"כ למה ליה למימר הטעם דמשו"ה נאמן דחזי ליה בימי טומאתו תיפוק ליה שנאמן משום שבידו לטבול ולהזות כמו שאמר הטעם על קדשיו ומעשרותיו, דאי בעי מיתשיל עלייהו, או דאי בעי שדי מומא בכולא עדריה כן הוי ליה למימר לענין ונשאל על טהרותיו משום דאי בעי טביל ליה, או דאי בעי מזי עליהם ועוד, דהאי טעמא שייך ג"כ אפילו לענין אם ירצה להשתמש תרומה וקדשים בהכלים או אם ירצה לאכול תרומה וקדשים מ"מ נאמן משום דבידו לטבול ולהזות, משא"כ האי טעמא דאיתמר בגמ' משום דחזי ליה בימי טומאתו לא שייך אלא לענין חולין ולא לענין תרומה וקדשים.

כ) וכיון דהגמ' איירי לענין טומאת אוכלין ומשקין שאין להם טהרה במקוה או בהזאה, א"כ לא מצי להולד להם שום ספק אחר רק אם נטמאו או לא, דאם בודאי נטמאו תו אין עליהם עוד ספק אם נטהרו או לאו כיון שאין להם טהרה במקוה, וכיון דהספק הוא אם נטמאו או לאו א"כ אין להם חזקת טומאה, ואמאי צריך לטעמא דחזי ליה בימי טומאתו, לשיטת הר"ש דס"ל דבמקום דלא איתחזק איסורא יכול להורות לעצמו כל הוראות.

כא) ודוחק גדול לומר דלעולם איירי בספק טומאה באדם וכלים שיש להם טהרה במקוה, ומה שלא אמר הטעם משום דאי בעי טביל או דאי בעי מזי עלייהו משום דאיירי שאין לו מקוה לטבול או שאין לו מי חטאת להזות דזה דוחק הוא, ועוד דא"כ מאי פסקה לומר דמשו"ה נשאל על מעשרותיו משום דאי בעי מיתשיל עלייהו, והלא יוכל היות ג"כ דלאו בידיה הוא, דמי יאמר דמזדקקי ליה בי תלתא או יחיד מומחה ומאי פסקה דמקוה ומי חטאת אינן שכיחים לאוכלי טהרות, ותלתא דמזדקקי למקדיש קדשיו שכיחים הם זהו תימה, אלא ודאי כל מילתא דאית ליה תקנתא חשיב ליה בידיה, כי מסתמא מתרמי ליה לתקנו, א"כ מדלא חשיב בידיה לנשאל על טהרותיו, א"כ איירי באוכלין ומשקין שאין להם טהרה במקוה, א"כ ליכא חזקת טומאה ותימה על הר"ש, ועוד אם נימא דאיירי באדם וכלים שודאי נטמאו ויש להם טהרה או במקוה או בהזאה, רק שאין לו מקוה ומי חטאת, משו"ה לא הוי בידיה, א"כ למה בא לשאול לחכם לטהרו, כיון שאין לו מקוה או מי חטאת במאי יטהרנו כיון דודאי נטמאו ויש לדחות דאיכא למימר שבא לשאול על המקוה אם כשירה היא או לאו וכן על המי חטאת אם כשרים הם או לאו ואין לו מקוה אחרת וכן אין לו מי חטאת אחרים.

כב) ומצאתי בס' בכור שור בחדושיו למס' בכורות שהרגיש בזה, ותירץ וז"ל דאיירי בטמאים ודאי והם זרעים ויש להם טהרה כשנזרעו והשרשו בקרקע, אי נמי מים טמאים ועביד להו השקה עכ"ל, וגם בדבריו אינו מיושב מלבד הדוחק הגדול לאוקמי דוקא בזרעים או במים ולא בשאר אוכלין ומשקין, מלבד זה לא הועיל בדבריו, דאכתי סימא למה לן לטעמא דחזי ליה בימי טומאתו, תיפוק ליה דמשו"ה נאמן משום שבידו להשיקו או להזריע כיון דאיירי בדברים שיש להם טהרה בהשקה או בזריעה אלא ודאי איירי בשאר אוכלין ומשקין דלא שייכה בהן השקה וזריעה והספק הוא אם נטמא או לא, וא"כ ליכא חזקת טומאה.

כג) וליכא למימר דאיירי שאין לו מקום להזריעו או להשיקו, א"כ למאי יבוא לשאול על טהרותיו כיון דטמאים הם ודאי אין להם תקנה רק בהשקה או בזריעה וזה אין לו מקום להשקו או להזריעו, א"כ איך יטהרם מטומאתם, ועוד דא"כ קדשים נמי משכחת לה דלאו בידיה הוא למיתשל עלייהו כי אין לו שלשה הדיוטות או יחיד מומחה שיזרק לו, ועוד א"כ איכא לאוקמי גם באדם וכלים וכגון שאין לו מקוה או מי חטאת לטהרם מטומאתם וצ"ע.

כד) ואולי יש לומר, כיון דאי מזריעו או משיקו מקלקל ליה לא מקרי בידו, אך לא נראה כן, חדא דלענין השקה מאי פסקה דמשיקו במים הרעים הלא יוכל להשיקו במים היפים, ועוד דמאי דמוכרח לאכול טהרותיו במי טומאתו ג"כ איכא פסידא ואפילו הכי מקרי בידו, וכן אי שדי מומא בכולא עדריה ג"כ מקלקל להם, ואפילו הכי מקרי בידו.

כה) ועוד תימא דלפי תירוץ הר"ש צריך לומר דההיא דפ' הדר דף ס"ג דאמרינן דצורבא מרבנן חזי לנפשיה איירי דלא איתחזק איסורא, והוא ג"כ תימה, דהתם בשחיטה קמיירי וקי"ל בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה, א"כ אין לך חזקת איסור גדול מזה, ואמאי לא פסלינן ליה להורות משום נגיעתו והנאתו.

כו) ומה שתירצו האחרונים בזה משום דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם, גם זה אינו מיושב, דכיון דחשדינן ליה שיבוא להקל משום הפסד ממונו, א"כ מה מועיל לנו המחאתו וכי המחאתו יסלק החשדא שלו, ועוד שגם ההיא דפ' עד כמה דנשאל על טהרתו מסתמא איירי ג"כ במומחה להוראה וגמיר וסביר, דאי לאו הכי אסור לו לדון ולהורות אפילו לאחרים, או דאמרינן ג"כ רוב המצוין אצל הוראה מומחין הן כמו אצל שחיטה וכמו שכתב מרן הרמ"א ביו"ד סימן ס"ה סי"ג לענין ניקור, ואפילו הכי אסור לו להורות בתרומה דלא חזי ליה בימי טומאתו, דחשדינן ליה שיטהר ויורה להקל משום הנאתו ונגיעתו, אלמא דאפילו למומחה ג"כ חשדינן ליה במקום דאיכא חזקת טומאה, א"כ בשחיטה נמי אע"ג דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם, מ"מ אית לנו למחשדיה משום חזקת האיסור, כיון דאיתחזק איסורא וצ"ע.

כז) ומדברי רבינו הגדול הגר"א ז"ל בפ"ב דנגעים משנה ה' למדתי דבר חדש בענין זה שכתב על המשנה דשם, כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו וכו', כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו וכו', כל הבכורות אדם מתיר חוץ מבכורות עצמו וכו', כתב וז"ל:

כל ההלכות שבתורה אדם מורה לעצמו, חוץ משלשה אלו, נגעים, נדרים ובכורות שתלוין במאמר פה, נגעים שיאמר הכהן טמא או טהור, נדרים שיאמר החכם מותר, ובכורות שיאמר היחיד מומחה או ג' הדיוטות כשר עכ"ל הגר"א ז"ל. הרי למדנו מדבריו דפליג על הר"ש וכל האחרונים דס"ל דבמקום דאיתחזק איסורא אין אדם מורה לעצמו ומדבריו משמע דלא ס"ל כן, שהרי בבכורות ובנדרים איכא ג"כ חזקת איסור, וטעמא משום דתלוין במאמר פה הוא דאינו מורה לעצמו, הא בכל ההוראות שבתורה דומיא דבכורות ונדרים דאיתחזק איסורא מורה לעצמו, אם אינן תלוין במאמר פה, וזהו שלא כדברי הר"ש והאחרונים הנ"ל.

כח) ובדבריו יש ליישב הקושיא הנ"ל שהקשינו מיו"ד סימן רכ"ח ס"ה שהסכימו הפוסקים דאסור לשאול היתר מחכם שבעירו כשאוסר הנאת בני העיר משום חשדא, ומ"ש מההיא דפ' הדר (עירובין ס"ג) דצורבא מרבנן חזיא לנפשיה, וכן כתבו הרא"ש שם והתוס' נדה כ' ד"ה כל יומא. ובדברי רבינו הגדול הגר"א ז"ל ניחא, דשאני נדרים מכל ההלכות שבתורה משום דתלוין במאמר פה, ולעצמו בודאי אינו יכול להתיר, משו"ה גזרו רבנן ג"כ בנוגע משים דררא דהתרת עצמו, וזהו פירושה דחשדא שכתבו הפוסקים. ואין הפירוש דחשדינן ליה שמא יתיר שלא כדין, כי זהו בודאי לא חיישינן בנדרים, כמו בכל ההוראות שבתורה, רק דהחשדא הוא שמא התיר כדין, מחמת הנאתו ונגיעתו, ומחזי כמתיר נדרי עצמו.

כט) ומדברי הרא"ש בפ"ב דנגעים משמע דס"ל ג"כ כדברי הגר"א ז"ל ולא כדברי הר"ש, שכתב וז"ל כל הנגעים, פירוש חוץ מנגעי עצמו דכתיב וראהו, אשר בו הנגע מראה לכהן, אבל לא שיראה הכהן לעצמו, ובתוספתא קתני נאמן הכהן לומר נגע זה פשה, נגע זה לא פשה, בהרת קדמה לשער לבן או שער לבן לבהרת. פירוש שיאמר הוא לכהן עם הארץ, נגע זה טהור ויטהרנו הכהן עם הארץ, אבל הוא לא יטהר עצמו עכ"ל הרא"ש שם. ודברי הרא"ש הם כדברי הגר"א ז"ל, שהרי הרא"ש נתן הטעם מה שאינו רואה נגעי עצמו הוא מגזרת הכתוב דכתיב וראהו, והתוספתא פירשה הרא"ש דלא כפשטיה, כי פשיטות הלשון התוספתא דקתני נאמן הכהן לומר נגע זה פשה, נגע זה לא פשה וכו' משמע דלענין עדות קמיירי, ולא איירי כלל לענין הוראה מה שהכהן החכם מורה לעם הארץ, רק איירי בפשוטו שהכהן החכם בא לראות נגעי כהן אחר, ואינו יודע אם פשה או לא או אם בהרת קדמה או לא, על זה קתני שהכהן נאמן בעדותו להעיד איך היה המעשה, אע"ג שהוא בעל הנגע בעצמו, מ"מ לא מיפסיל לעדות, אבל אם הכהן הרואה את הנגע הוא עם הארץ ואינו יודע את ההלכה אם הנגע הוא טהור או טמא, מזה לא איירי התוספתא כלל לאשמעינן אם יוכל הכהן הרואה לסמוך על הוראת בעל הנגע, ויוכל היות דבאמת אינו יכול לסמוך על הוראתו דחשדינן ליה שמא יטהר שלא כדין, ובפרט אם כבר נזקק לטומאה, ועכשיו בא הכהן עם הארץ לראות אם לטהרו או לאו בודאי אינו יכול לסמוך על הוראת הכהן החכם בעל הנגע, דכיון דאיכא חזקת טומאה בודאי חשדינן ליה כדברי הר"ש וכל האחרונים הנ"ל וכן משמעות התוספתא לולי דברי הרא"ש.

ל) אבל הרא"ש הוציא התוספתא מפשוטה ופירש לן דלענין הוראה קמיירי, ונאמן החכם בעל הנגע לראות נגעי עצמו ולעיין בדינו אם היא טהור או לאו ולאחר שיסכים בחכמתו שהוא טהור יאמר לכהן עם הארץ שיטהרנו, והכהן עם הארץ יאמר תבת טהור, אלמא דס"ל להרא"ש כדעת הגר"א ז"ל, דהא דאינו מורה לעצמו בנגעים היינו לומר תיבת טהור אינו רשאי, אבל להורות לעצמו מותר אפילו בנגעים דגלי קרא וראהו, רק שלא יאמר תיבת טהור או טמא והוא ממש כדעת הגר"א ז"ל דדברים התלוין במאמר פה אינו מורה לעצמו, אבל מה שאינו תלוי במאמר פה, מורה אפילו בנגעים, א"כ שמעינן מכ"ש דמורה לעצמו בכל ההוראות שבתורה כיון שאינן תלוין במאמר פה, ואפילו באיתחזק איסורא ג"כ שמעינן מדברי הרא"ש דיכול להורות לעצמו בכל ההוראות שבתורה אם אינן תליין במאמר פה, דהרי בנגעים איכא ג"כ תרי גוונא, חדא קודם שנזקק לטומאה דאיכא חזקת טהרה, וחדא לאחר שנזקק לטומאה דאיכא חזקת טומאה, ומשמע דעל כל דיני נגעים כתב הרא"ש שיכול להורות לעצמו ולעיין בדינו אם הוא טהור או טמא רק שלא יאמר בעל הנגע תבת טהור, רק יאמר לכהן עם האר אמור טהור, א"כ משמע מזה דאפילו לאחר שנזקק לטומאה דאיכא חזקת טומאה, מ"מ יכול להורות לעצמו ולא חשדינן ליה שיבוא להקל מחמת נגיעתו, א"כ יצא לנו דגם הרא"ש פליג על הר"ש והאחרונים הנ"ל.

לא) ומדברי התוס' נדה (דף כ') ד"ה כל יומא משמע ג"כ דלא ס"ל כדעת הר"ש וסייעתו רק ס"ל כדעת הרא"ש והגר"א שכתבו שם וז"ל:

אבל אין לומר דאסור לראות דמי אשתו, דהא במס' נגעים תנן, כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו, ר"מ אומר אף לא נגעי קרוביו, כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו, ר' יהושע אומר אף לא נדרי אשתו, ואלו כל הדמים אדם רואה חוץ מדמי אשתו לא קתני, עכ"ל התוס'. הרי חזינן דס"ל להתוס' דכל ההוראות שבתורה אדם מורה לעצמו חוץ משלשה אלה נגעים, נדרים ובכורות כדעת הגר"א והרא"ש, ולא שייר מידי במתניתין מכל ההוראות חוץ מאלה השלשה דקתני במתניתין, אדם מורה לעצמו, דאם נימא דס"ל להתוס' כדעת הר"ש וסייעתו, דבכל מקום דאיתחזק איסורא אסור להורות לעצמו, א"כ ע"כ איכא מילי דאין אדם מורה לעצמו ולא קתני במתניתין, היינו כל דבר דאיתחזק איסורא, ואכתי הוי ליה למיתני במתניתין כל ספיקי שחיטות אדם רואה חוץ משל עצמו. וכיוצא בהן מן הדברים דאיתחזק איסורא, שאין אדם רואה לעצמו ולא קתני במתניתין, ואם נימא דתנא ושייר, א"כ יוכל היות דגם דמי אשתו אינו מורה ושייר במתניתין, אלא ודאי הוא כדאמרן, דהתוס' לא ס"ל כהתירוץ הר"ש, וכן משמע בתוס' פ' עד כמה (דף ל"א) ד"ה דהא חזי ליה, מדלא תירץ כתירוץ הר"ש, וס"ל להתוס' כדעת הרא"ש והגר"א דכל ההוראות שבתורה חוץ משלשה אלה אדם מורה לעצמו, ולא שייר מידי במתניתין, משו"ה דייקי התוס' שפיר, דאם איתא דאין אדם רואה דמי אשתו הוי ליה למיתני במתניתין.

לב) וכן יש לדייק מדברי הר"ן בחדושיו למס' נדה דף כ' ד"ה ילתא אתאי דמא דלא ס"ל ג"כ כסברת הר"ש וסייעתו רק כדעת הרא"ש וסייעתו, דדייק נמי מהמשנה דנגעים הנ"ל דאדם רואה דמי אשתו, וז"ל וכיון דלא מני בהדייהו שאינו רואה דמי אשתו אלמא יכול הוא לראות בהן עכ"ל, אלמא דס"ל כדעת התוס' שהיא כדעת הרא"ש והגר"א, וכן יש לדקדק מדברי הרמב"ם דס"ל כדעת הרא"ש והגר"א דלא כדעת הר"ש ויבואר דבר זה לקמן בס"ד (באות מ"ז ומ"ח).

לג) היוצא מכל זה דדברי הר"ש שחלק בין היכא דאיתחזק איסורא ובין היכא דלא איתחזק איסורא, אע"ג שכל האחרונים הנ"ל נמשכים אחריו ומשמע לכאורה מדבריהם שהחלוק הזה הוא מוסכם בלא שום חולק, ומדברינו יצא לנו שהרבה ראשונים חולקין עליו, והם הרא"ש, התוס' הר"ן והרמב"ם וכן הגדול שבאחרונים הגר"א ז"ל, וכולם ס"ל שאין חילוק בין איתחזק איסורא ובין היכא דלא איתחזק איסורא.

לד) והנה לעיל הקשינו מההיא דיבמות (דף כ"ה) דתנן החכם שאסר את האשה בנדר על בעלה הרי זה לא ישאנה (משום חשד) מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה מפני שהוא ב"ד (ותלתא לא חשידי) אלמא דחיישינן לחשדא גבי חכם המורה ואיך יורה לעצמו, הלא איכא למחשדיה דמחמת הנאתו יבוא להקל שלא כדין ושלא כהלכה, הקושיא הזאת עדיין במקומה עומדת ואינה מתורצת, הן לשיטת הרא"ש, הגר"א, התוס', הר"ן והרמב"ם, הן לשיטת הר"ש וסייעתו, כי לשיטת הר"ש וסייעתו שמחלק בין היכא דאיתחזק איסורא ובין היכא דלא איתחזק איסורא, תקשי לדידיה כיון דבמקום דלא איתחזק איסורא יכול החכם להורות לעצמו ולא חיישינן לחשדא, א"כ תימה אמאי חיישינן לחשדא בחכם שאסר את האשה בנדר שלא מצא פתח או חרטה להתירה, והלא כיון שאוסר אותה ולא מפיק לה מחזקתה, ואדרבא חזקת הנדר מסייע לאוסרה, א"כ אמאי חיישינן לחשדא, דבשלמא כשמתיר את הנדר איכא חזקת איסור ושייך שפיר חשדא, אבל כשאוסרה אמאי חיישינן לחשדא, וכן לשיטת הרא"ש והגר"א ג"כ יקשה אמאי חיישינן לחשדא כשאוסרה בנדר, מאי שנא מכל ההלכות שבתורה שאדם מורה לעצמו ולא חיישינן לחשדא, וכאן לא תליא במאמר פה החכם, דדוקא ההיתר תליא במאמר פה החכם שיתיר את הנדר ויאמר מותר, אבל האיסור הרי זה כמו שאר איסור והיתר התלוין בשקול דעת המורה ולא במאמר פה, א"כ אמאי חיישינן לחשדא.

לה) ונראה דחששא דחשדא (ביבמות כ"ה) אין פירושו דחשדינן ליה דמשום הנאתו ונגיעתו שרוצה לישא אותה, משום הכי לא דן כהלכה, דהרי אפילו לעצמו ג"כ מותר להורות לכולי עלמא במילתא דלא איתחזק איסורא, ואינה תלויה במאמר פה, ואין לך נוגע גדול מאדם המורה לעצמו ואפילו הכי לא חשדינן ליה שמא יורה שלא כהלכה, אלא חשדא (דיבמות כ"ה) טעמא אחריני אית ביה, משום דמחזי כנוטל שכר לדון שדיניו בטלים אף כאן חיישינן דמשום שכרו נשאת לו ויתבטל הדין מעיקרו

לו) וכן כתב רש"י בהדיא בחולין דף מ"ד גבי עובדא דרבה בב"ח דאכשרה ואח"כ זבן מינה, ופריך הגמ' על זה ותיפוק ליה משום חשדא, ופירש"י וז"ל: משום חשדא דלא לימרו משום דשריא נהליה מוזיל גביה ונראה כנוטל שכר על הוראתו עכ"ל רש"י שם, אלמא דלא כתב רש"י שהחשדא הוא שמא משום דמוזיל גביה משו"ה אכשריה שלא כדין, רק כתב שהחשד הוא משום שנראה כנוטל שכר על הוראתו וזהו ממש כדברינו בההיא דיבמות (דף כ"ה), וכיון דהטעם הוא משום דמחזי כנוטל שכר לדון שדיניו בטלין אין תימה מעתה, מ"ש דחיישינן כאן לחשדא ומ"ש דלעצמו יכול להורות דהתם נתבטלו דיניו והוראתו משום מה אני בחנם אף אתם בחנם כדאיתא בבכורות כ"ט, אבל כשמורה לעצמו או לקרוביו לא עבר אמימרא דרחמנא דמה אני בחנם וכו' משו"ה דיניו והוראותיו קיימין.

לז) וכן משמעות דברי רגמ"ה (בחולין דף מ"ד בדפוס ראם בש"ס החדש) וז"ל דבשומא מזדבן ודאי לא יקח משום חשדא דבני אדם שיאמרו בשכר שהתיר נותן לו יותר מאחרים עכ"ל ואם נימא דהחשד הוא משום עוות הדין, היינו שהתיר לו שלא כדין משום שכרו היה לו לרגמ"ה לומר איפכא שיאמרו דבשכר שנתן לו יותר מאחרים משו"ה התיר לו, וזהו עוות המשפט ומדקאמר דהחשדא הוא שיאמרו בשכר שהתיר נותן לו יותר מאחרים, א"כ החשדא הוא משום דררא דנוטל שכר לדון ולא משום עוות הדין קאתינן עלה. אך מדברי רש"י שם ד"ה הרחק מן הכיעור, לכאורה לא משמע כן דז"ל שם:

הרחק מן הכיעור שלא יאמרו בשביל כך זכהו לזה שיתנהו בזול עכ"ל רש"י. ודקדק רש"י וכתב בשביל כך זכהו לזה שיתנהו בזול, א"כ משמע דהחשדא הוא דמשום שנתן לו בזול משו"ה זכה דוקא לזה ולא להשני והוא שלא כדין, כי כן משמעות תיבת "לזה" שכתב רש"י, וא"כ לכאורה סתרי דבריו אהדדי, וכבר הרגישו בזה מהרש"א ומהר"ם ושאר אחרונים ע"ש מה שתירצו.

לח) ולי נראה שאין זה קושיא כלל, ואדרבה סיוע הוא לדברינו דבהוראות איסור והיתר ליכא חשדא דעוות משפט אפילו בנוגע, דלכאורה יש להבין דברי רש"י שכתב בשביל כך זכהו לזה שיתנהו בזול, והיינו דקאי על דן את הדין שהוא דיני ממונות והתם איכא פסולי טובא כגון קרוב ואוהב ושונא וכיוצא בהם, והיה לו לרש"י לאשמעינן פירושו על טהר וטמא ואסר והתיר, דאפילו התם איכא ג"כ חשדא דעיות המשפט, אע"ג דליכא התם לא פסול קרוב ואוהב ושונא, ואפילו הכי פסול נוגע איכא התם, ומ"ש דפירוש רש"י פירושו על דן את הדין שאין זה רבותא למיפסל נוגע לעצמו, כיון דאפילו קרוב ואוהב ושונא הוא פסול, אלא ודאי כדאמרן דבהוראות איסור והיתר דקי"ל אדם מורה לעצמו הרי חזינן שאין שם פסול נוגע, לכן לא פירש רש"י פירושו דנוגע לענין טמא וטהר אסר והתיר, רק לענין דיני ממונות דקי"ל שם למיפסל גם קרוב ואוהב ושונא משו"ה גם נוגע מיפסל שם, ולענין לפרש הפסול דטהר וטמא אסר והתיר סמך רש"י על פירושו דלעיל שפירש לענין הוראת הטרפות שהחשדא הוא משום דררא דנוטל שכר להורות ולדון שדינו והוראותיו בטלין

לט) אך מדברי הטור באה"ע סימן י"ב ומדברי מרן שם בשו"ע לא משמע כדברינו, שכתבו לענין חכם שאסר את האשה בנדר וז"ל: לא ישאנה שמא יאמרו אסרה כדי שישאנה עכ"ל, א"כ משמע דחשדינן ליה שהוא עות הדין ואסרה כדי שישאנה, וזהו תימא גדולה איך חשדינן שיורה שלא כהלכה משום נגיעתו והנאתו, והלא אין לך נוגע ונהנה יותר מזה שמורה לעצמו ואפילו הכי לא חשדינן ליה לכולי עלמא הן שיטת הרא"ש והגר"א, הן לשיטת הר"ש, כיון דכאן לא איתחזק איסורא ולא תליא במאמר פה כמו שבארנו לעיל, א"כ תימה גדולה היא אמאי חשדינן ליה כאן לדעת הטור ולדעת מרן בשו"ע אה"ע. ואולי יש לומר כמו שכתבו התוס' בחולין דף מ"ד ד"ה וכן העדים, וז"ל ושמא חיישינן התם טפי שמא עיניו נתן בה עכ"ל התוס' שם, ולפי זה פליגי הטור ומרן על רש"י ורגמ"ה.

מ) ויותר נראה לי להשוות דעת רבותינו דלא פליגי אהדדי, וכולי עלמא ס"ל דלא חשדינן ליה שמא הורה שלא כהלכה משום הנאתו, והא דכתבו הטור ומרן לא ישאנה שמא יאמרו אסרה כדי שישאנה, אין כונתם לומר שיחשדו אותו שמא אסרה שלא כדין משום הנשואין שישאנה דזה בודאי לא חשדינן ליה, אלא כונתם שיאמרו שאסרה כדין כדי שישאנה, היינו שיחשדו אותו כי קודם הוראתו לאסור האשה דברו אז שיהא זה שכר הוראתו מה שתנשא לו והוא הורה אדעתא דאגרא שהוא אדעתא דנשואין והוי כנוטל שכר לדון ולהורות שנתבטלו דיניו והוראתו, והוצרכו לפרש כן משום דס"ל דהא דקי"ל הנוטל שכר לדון דיניו בטלים הוא דוקא באופן זה שקצבו לו שכר קודם ההוראה והוא הורה ודן משום שכרו, התם דוקא נתבטלו כל הוראותיו ודיניו, אבל אם בשעת ההוראה לא הורה אדעתא דאגרא רק אח"כ נתנו לו מתנה לא נתבטלו דיניו שהרי לא עבר אמימרא דרחמנא דמה אני בחנם, ונהי דאעפ"כ אינו רשאי לקבל כמו"ש הרא"ש בפ' זה בורר סימן י"ז והרמ"א בחו"מ סימן ל"ד סעי' י"ח, מ"מ לא נתבטלו בדיעבד דיניו והוראותיו אלא אם כן הורה מתחלה אדעתא דאגרא משו"ה בההיא חשדא דחשדינן ליה להחכם שאסר שהוא ג"כ מהאי טעמא דנוטל שכר לדון הוצרכו לפרש ג"כ דחיישינן שמא בעת שאסר היתה דעתו אאגרא שהוא הנשואין, אבל לחשוד איתו שמא יורה שלא כהלכה משום הנאתו זהו בודאי לא חשדינן ליה.

מא) ונראה דפירוש רש"י ורגמ"ה בסוגיא דחולין דף מ"ד מוכרח הוא מתוך הסוגיא לפרש כן, דטעם החשדא דשם אינו אלא משום דררא דנוטל שכר לדון ולהורות, ואינו משום דחשדינן ליה שהורה שלא כהלכה, דאמרינן שם, רבה שרא טריפתא וזבין מיניה בישרא, אמרה ליה בת ר' חסדא אבא שרי בוכרא ולא זבן מיניה בשרא וכו', ואם נימא דטעם החשדא הוא שיחשדו שהורה להקל משום הנאתו, א"כ מאי מקשה בת ר' חסדא לרבה מבכור על טריפות והלא חלוק יש ביניהם לפי שיטת הר"ש שמחלק בין איתחזק איסורא בין לא איתחזק איסורא, דבאיתחזק איסורא אסור להורות לעצמו משום חשדא ובלא איתחזק איסורא שרי להורות לעצמו וליכא חשדא שמא יורה שלא כהלכה, א"כ בבכור דאיכא חזקת איסור בודאי אסור לי ליקח דחיישינן לחשדא, אבל בטריפות דקיימא בחזקת היתר דקי"ל נשחטה הותרה משו"ה שרי ליה למיזבן מיניה כמו דשרי לכל אדם להורות לעצמו בכל ההוראות שבתורה כשלא איתחזק איסורא ולא חשדינן ליה מידי.

מב) ואפילו לפי דעת הרא"ש והגר"א דס"ל שאין חילוק בין איתחזק איסורא ללא איתחזק איסורא, מ"מ אין להקשות מבכור על טרפות ועדיין לא דמיין אהדדי, דשאני בכור כיון דתליא במאמר פה ולעצמו אסור להורות, משו"ה גזרו רבנן גם בנוגע משום דררא דלעצמו, אם נימא דמשום שכרו שנוטל אח"כ נחשב לנוגע ונהנה אפילו בשעת ההוראה, שהרי לענין נדרים אמרינן ג"כ דכיון דתליא במאמר פה ולעצמו אסור להתיר, משו"ה גזרו רבנן גם בנוגע משום דררא דעצמו כדאיתא ביו"ד סימן רכ"ח ס"ה וכמו שבארנו לעיל, א"כ מאי ראיה היא זו מבכור לטרפות, ובפרט שרב חסדא כהן היה וקי"ל דכהנים חשודים על הבכור א"כ מאי ראיה היא זו מבכור לטרפות, אלא ודאי צריך לומר שכל אלה הדברים כיון שהם נעשים אחר ההוראה, כגון לקיחת הבשר אשר לקח רבה אחר ההוראה לקח, וכן בההיא דיבמות (דף כ"ה) שהחכם נושא את האשה שאסרה אחר ההוראה היתה, משו"ה ליכא חשדא שמא יתירו שלא כהלכה, אפילו בבכורות ונדרים דאיתחזק איסורא, ואסרינן נוגע משום שתלויין במאמר פה, אפילו הכי זה שלוקח או נושא אחר ההוראה לא מקרי נוגע ואפילו בכהנים דקי"ל דחשידי אבכורות, מ"מ כהאי גונא לא חשדינן ליה שמא הורה שלא כדין, וכל החשד הזה אינו אלא משום נוטל שכר לדון ולהורות דקי"ל שנתבטלו דיניו והוראתו, ובזה שוין בכורות וטרפות ושאר כל ההוראות שבתורה שעל כלן נאמרה מה אני בחנם אף אתם בחנם, משו"ה מקשה מבכורות על טרפות.

מג) אך מדברי רש"י שם ד"ה הרחק מן הכיעור משמע דאפילו משום הלקיחה של אחר ההוראה חיישינן ג"כ לעוות הדין והמשפט ואולי דיני ממונות שאני הואיל דחמירי למיפסל בקרובים ואוהב ושונא משו"ה איכא חשדא אפילו כשמקבל שכר אחר ההוראה, משא"כ באיסור והיתר אפילו כהן בבכורות דכשר בקרובים ואוהב ושונא ליכא חשדא של עוות הדין רק כשמקבל שכר קודם ההוראה, אבל אחר ההוראה ליכא חשדא אחריני רק משום דררא דנטל שכר לדון ולהורות ודברי הטור ומרן בשו"ע אה"ע סימן ב' אולי יש ליישב ג"כ לפי זה וצ"ע.

מד) ועדיין עלינו לבאר לשיטת הרא"ש והגר"א שכתבו לחלק בין דברים התלויין במאמר פה או לא, א"כ תשאר קושית התוספות והר"ש שהקשו מההיא דפ' עד כמה (דף ל"א) על ההיא דפ' הדר (דף ס"ג) ועוד יקשה לדבריהם מההיא דפ' עד כמה על כל ההלכות שבתורה, כיון דס"ל דבכל ההלכות שבתורה שאינן תלויין במאמר פה אדם מורה לעצמו, א"כ למה לן (בפ' עד כמה) לטעמא דחזי ליה בימי טומאתו, והלא שאלת הטהרות הרי היא כמו שאר הוראות איסור והיתר ואינן תלויין במאמר פה, א"כ בודאי שרי להורות לעצמו בלאו האי טעמא דחזי ליה בימי טומאתו כגון בתרומה וקדשים דלא חזי ליה בימי טומאתו כמו שאר ההוראות שאינן תליין במאמר פה.

מה) ועוד איתא התם פ' עד כמה (דף ל"א) ורואה את קדשיו דאי בעי מיתשיל עלייהו, ורואה מעשרותיו דאי בעי שדי ביה מומא בכולא עדריה, ולכאורה יש להקשות גם על זה למה לן טעמא דאי בעי מיתשיל עלייהו או דאי בעי שדי ביה מומא, תיפוק ליה דבכל ההוראות שבתורה שאינן תלויין במאמר פה אדם מורה לעצמו, אך זה אין תימא דיוכל היות דבאמת תלויין במאמר פה, דמומי הקדש ומעשר אפשר דדמיין למומי בכור, דקי"ל השוחט את הבכור קודם התרתו הרי זה יקבר, אפילו אי חזינן ביה מום גלוי כמו נשברו רגליו, מ"מ כיון שלא התירוהו קודם שחיטתו הרי זה אסור בהנאה, אלמא דהתרתו תליא במאמר פה, כן יוכל היות שגם מומי הקדש ומעשר תלויין ג"כ במאמר פה, משו"ה צריכין לטעמא דאי בעי מיתשיל או דאי בעי שדי ביה מומא, אבל ההוראות איסור והיתר וטהרות וטמאות כולן אחד הם שאינן תלויין במאמר פה. א"כ למה לנו לטעמא דחזי ליה בימי טומאתו, מ"ש מכל ההלכות שבתורה שאדם מורה לעצמו ולא חשדינן ליה שמא יורה שלא כהלכה משום הנאתו.

מו) ואפשר לומר דהא דצריך לטעמא דחזי ליה בימי טומאתו, לאו לסלוקי חששא דחשדא הוא דבעינן להאי טעמא, דהרי בכל התורה יכול להורות לעצמו ולא חשדינן ליה שמא יורה להקל שלא כהלכה, אע"ג דליכא טעמא דחזי ליה בימי טומאתו. והא דצריך לטעמא דחזי ליה בימי טומאתו לאשמעינן אתא דהוראתו בפיו מקרי הוראה גמורה לכל דבר כמו הוראת שאר חכמים שאינם נוגעים בדבר, ונפקא מינה לענין כמה דברים כגון בהא דקי"ל חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר דכיון דחלה הוראת פיו משו"ה אין חברו רשאי להתיר, וכן לענין שני שבילין אחד טמא ואחד טהור והחכם הלך באחת מהן ונגע בטהרות ואחר הלך בשביל השני ונגע בטהרות שאם נשאל מתחלה על הליכתו בעצמו וטהר עצמו וטהרותיו, יכול אח"כ להורות גם להשני שהוא טהור, ואם קודם שהורה לעצמו שהוא טהור בא השני לשאול עליו ועל טהרותיו שהלך בשביל השני, הוי כמי באו לשאול בבת אחת ושניהם טמאים, דלענין הדברים דבעינן דיקא שיורה בפה שם צריכין אנו לטעמא דחזי ליה בימי טומאתו כיון שתלויין במאמר פה, אבל לסלק חששא דחשדא אין אנו צריכין לטעמא דחזי ליה בימי טומאתו כמו בכל ההלכות שבתורה שאדם מורה לעצמו.

מז) ונראה דבזה יש ליישב דברי הרמב"ם דלכאורה תמוהים הם, דבפ"ו מהל' בכורות הל' ט' כתב וז"ל ורואה אדם מומי מעשר שלו ומתירו אם היה מומחה שאם ירצה יטיל מום בכל עדרו ואחר כך יעשר ונמצא המעשר בעל מום מתחלתו עכ"ל והוא כדברי הגמ' דפ' עד כמה דף ל"א אשר הבאנו לעיל (אות מ"ה) ובפ' עשירי מהל' משכב ומושב ה"ו כתב הרמב"ם וז"ל ונשאל החבר על טהרותיו ומורה בהן טהרה לעצמו ואין חושדין אותו בכך עכ"ל, א"כ תימא אמאי לא סיים הרמב"ם הטעם האמור בגמ' דחזי ליה בימי טומאתו שהרי לפי הטעם האמור בגמ' אינו יכול להורות רק בחולין ולא בתרומה דלא חזי ליה בימי טומאתו כמו"ש רש"י ותוס' שם בפ' עד כמה (דף ל"א) ומסתימת דברי הרמב"ם משמע דאפילו בתרומה נאמן, ומ"ש דלענין מומי מעשר סיים הרמב"ם הטעם האמור בגמ' הואיל דאי בעי שדי מומא בכוליה עדריה ומ"ש דלענין טהרות לא כתב הטעם האמור בגמ', ובדברינו ניחא, דכיון דלענין לסלק החשדא ממנו אין אנו צריכין לטעמא דחזי ליה בימי טומאתו, רק לענין דברים התלויין במאמר פה כמו שכתבנו, וכיון דסיים הרמב"ם ומורה בהן טהרה לעצמו ואין חושדין אותו בכך הרי גלה דעתו בפירוש שלא בא לאשמעינן ענינים אחרים רק האי מילתא לחוד לאשמעינן אתא שאין חושדין אותו לעוות משפט משום הנאתו, וכיון שלא בא הרמב"ם רק לסלק ממנו החשדא, משו"ה אין צריך לטעמא דחזי ליה בימי טומאתו דהאי טעמא לא נאמר רק לענין הדברים התלויין במאמר פה.

מד) ועוד אפשר לומר דהגמ' דפ' עד כמה (דף ל"א) לא איירי בחבר שקבל עליו דברי חבירות רק איירי בתלמיד חכם סתם שעדיין לא קבל עליו דברי חבירות, שהחמירו על עצמן שלא להאמין על הטהרות עד שיקבל עליו דברי חבירות בפירוש כדאיתא שם בגמ' וברמב"ם פ"י מהל' משכב ומושב, משו"ה צריכין אנו לטעמא דחזי ליה בימי טומאתו, משא"כ בשאר ההוראות בודאי הת"ח נאמן, הן לעצמו הן לאחרים, אבל הרמב"ם כתב ונשאל החבר, וכיון דבחבר איירי משו"ה אין צריך לטעמא דחזי ליה בימי טומאתו, ומדברי הרמב"ם האלה פ"י מהל' משכב ומושב, שמעינן ג"כ דלא ס"ל כדעת הר"ש וסייעתו לחלק בין היכא דאיתחזק איסורא בין היכא דלא איתחזק איסורא, מדסתם וכתב שנאמן להורות על טהרותיו ואין חושדין אותו ולא גלה לנו שום חילוק בין היכא דאיתחזק איסורא ובין לא איתחזק איסורא, א"כ משמע דבכל ענין יכול להורות לעצמו ואין חושדין אותו אפילו איתחזק איסורא, וזהו דלא כהר"ש רק הוא כשיטת הרא"ש והגר"א והתוס' והר"ן דס"ל דאפילו באיתחזק איסורא אדם מורה לעצמו.

מט ועדיין לא יצאנו ידי חובת באור, הנה ביבמות (דף ע"ז ודף צ"ח) וכן איתא בקידושין (דף ע') ובבכורות (דף ל"ח) איתא כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא אם קודם מעשה אמרה שומעין לו ואם לאו אין שומעין לו, וכתבו התוס' (ביבמות דף ע"ז) וז"ל:

אומר ר"ת דהיינו דוקא היכא דהוא עצמו נוגע בדבר כגון יתרא שהוא צריך לאותה הוראה, שהרי בת ישי נשא, כדכתיב אשר בא אל אביגיל בת נחש, ואמרינן בפ"ק דב"ב בת מי שמת בעטיו של נחש, וכן בפ' נושאין על האנוסה (דף צ"ח) גבי גר שהעיד על אשתו ושבעה בנים, ובפ' עשרה יוחסין (קדושין דף ע') גבי עובדא דרב יהודה בכל דוכתי דמייתי לה היו הן צריכין לאותה הוראה, אבל אם אין צריכין לאותה הוראה שומעין לו אע"פ שלא אמרה עד שעת מעשה עכ"ל התוס' שם. וכן כתב מרן הרמ"א ביו"ד סימן רמ"ב ס"ל וז"ל ותלמיד חכם שאמר דבר הלכה בדבר השייך לדידיה אם אמרה קודם שומעין לו ואם לאו אין שומעין לו עכ"ל

ג) וזהו תימה גדולה הן לשיטת הר"ש והאחרונים הנמשכים אחריו, הן לשיטת הרא"ש והגר"א והתוס' והרמב"ם והר"ן דפליגי על הר"ש וס"ל דאפילו באיתחזק איסורא ג"כ אדם מורה לעצמו, וכשהוא מורה לעצמו ודאי הוא נוגע בדבר ושייך לדידיה, ואפילו הכי שומעין לו ולא בעינן שיאמרה קודם מעשה ולמד כן לתלמידיו קודם ההוראה, כמו שפירש"י בכל מקום שאין שומעין לו אלא א"כ למד לתלמידיו קודם שבא המעשה לידו, א"כ תימא מכל הסוגיות האלה דמשמע דכיון שהוא נוגע בדבר ושייך לדידיה אין שומעין לו אלא אם כן למד לתלמידיו קודם מעשה. ואפילו לשיטת הר"ש והאחרונים הנמשכים אחריו דס"ל דבאיתחזק איסורא אינו מורה לעצמו אם הוא נוגע בדבר, ג"כ יקשה כי כל הסוגיות האלה דיבמות צ"ח וע"ז וקדושין ע' כולהו איירי בדלא איתחזק איסורא ואפילו הכי אינו מורה לעצמו אם הוא נוגע בדבר אלא אם כן למד לתלמידיו קודם שבאה ההוראה לפניו, וזהו באמת תימה גדולה על כל הפוסקים מכל הסוגיות האלה, ויוכל היות כי משום זה השמיטו הרמב"ם והטור ומרן בשו"ע, בכל זאת צריך באור דעת מרן הרמ"א והתוס' ושאר פוסקים אשר מן משמעות דבריהם למדנו שהסוגיות האלה אליבא דהלכתא נינהו.

נא) ונראה דהאי נוגע בדבר ושייך לדידיה שכתבו התוס' ושאר פוסקים, שאין שומעין לו אלא אם כן למד כן לתלמידיו קודם מעשה, לא מיקרי נוגע בדבר ושייך לדידיה לענין זה, רק אם הוא נוגע גדול באופן דאיירי כל הני סוגיות דיבמות ע"ז וצ"ח וקדושין דף ע' דאיירי שהחכם כבר עשה עובדא בנפשיה מקודם ההוראה שלו, ועדיין לא שמענו החדוש הזה מפיו רק אחר שעשה כששואלין אותו מפני מה עבר על דברי תורה על עשה או ל"ת או גזרה דרבנן, אז אמרה לההלכה החדשה שלא שמענו מעולם לכן אין שומעין לו, כי שמא מחמת בושתו שלעזו עליו שעבר על דברי תורה, משום זה אמר הכי לכן אין שומעין לו אלא אם כן למד לתלמידיו קודם לכן. אבל מה שהחכם מורה בממונו או בדמי אשתו לטהרה אליו או לא, קים להו לרבנן שכל אלו הדברים אינן נחשבים אליו להטות את לבבו ח"ו מן המשפט האמת משום הפסד ממונו וכיוצא בזה, רק אם הוא נוגע באופן כזה כמו כל הני עובדי הנ"ל שהחכם בעצמו עבר על ד"ת והוא בא לנקות את עצמו מן הדבה והלעז, שקלו רבנן בפלס ומאזנים כי דברים כאלה יכולים להטות את לבבו ולעור עיני חכמים ולסלף דברי צדק ומשפט.

נב) ובזה איירו כל הני עובדא, דיבמות דף ע"ז איירי שיתרא נשא את בת ישי מקודם הוראתו שהורה עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית, רק אח"כ שעבר זמן משנשא את בת ישי אמר יתרא, כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית, א"כ בודאי נוגע גדול היה יתרא בזה דאי לאו הכי הרי עבר על ל"ת שבתורה שעמון ומואב אסורין לבוא בקהל, משו"ה אין שומעין לו אם לא אמרה קודם מעשה. וכן עובדא דיבמות (דף צ"ח) איירי ג"כ באופן זה שהגר נשא מתחלה את אשת אחיו מאמו, רק כששאל לו מי הרשך, השיב שכבר קבל מר' עקיבא וכיון שהוא דבר חדש לכן אין שומעין לו אם לא אמרה קודם מעשה כיון שהוא נוגע גדול בזה שהרי איסורא קעביד אי לאו האי דבר חדש, והוא צריך לחדש האי מילתא להוציא את עצמו מן הדבה והלעז שיצא עליו שעביד איסורא, לכן אין שומעין לו אם לא אמרה קודם מעשה. וכן עובדא דרב יהודה (קדושין דף ע') איירי ג"כ כהאי גונא דר' יהודה הכריז על האי גברא שהוא עבד, ותבעו לדין לקמיה דר' נחמן, ואח"כ חדש ר' יהודה האי מילתא משמיה דשמואל דכל האומר דאתי מבית חשמונאי עבדא הוא, משו"ה אין שומעין לו דנוגע גמור הוא בכדי לנקות עצמו מהבעל דין ותביעתו הוא דקאמר הכי, אבל אם עדיין לא עשה החכם שום מעשה בעצמו שפיר יוכל להורות לעצמו, כי כן שערו חז"ל בעומק חכמתם ותבונתם את תוונא דלבא של אדם, כי נגיעת הפסד ממון לא יעור עיני החכם ולא יורה החכם שלא כהלכה משום הפסד ממונו, או משום טהרת אשתו וכיוצא בו לא יוציא משפט מעוקל רק משום נגיעות גדולות כמו הני עובדי, שכבר עשה החכם שלא כדין, והוא בא לתרץ מעשיו ולנקות עצמו כי כתורה עשה, משו"ה אין שומעין לו אם אמר מילתא חדתא אשר לא אמרה קודם מעשה.

נג) אך עדיין אינו מיושב לשיטת הרא"ש והגר"א והתוס'. והרמב"ם והר"ן, האי עובדא דבכורות דף ל"ח דמקשה שם ג"כ האי קושיא על עובדא דר"ש בן יוסי לקוניא, דאמר ליה לר"י בן אליעזר שב בני שב חלזון זה מום קבוע לשחוט עליו, וזהו נחש שאמרו חכמים, ואע"פ שאמרו אין אדם רואה מומין לעצמו אבל מורה הלכה לתלמידים ותלמידים מורים לו, ומקשה הגמ' על זה והאמר ר"א וכו' כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא אם קודם מעשה אמרה שומעין לו, ואם לאו אין שומעין לו עכ"ל הגמרא. ולפי דברינו לאו קושיא היא כלל, דהא בהאי דר"ש בן יוסי עדיין לא עשה שום מעשה לעצמו רק שהוא בא עכשיו להורות להתיר את הבכור משום טעמא דחלזין מום קבוע הוא לשחוט עליו, והרי זה כמו שאר כל ההלכות שבתורה שאדם מורה לעצמו, ולא חשדינן ליה שמא יורה שלא כהלכה, ואפילו לא אמרה קודם מעשה ג"כ שומעין לו, ומ"ש כאן דבעינן דוקא שיאמרה קודם מעשה ואי לאו אין שומעין לו. ואע"ג דבכורות שאני משאר הוראות שבתורה, שהרי אין אדם רואה בכורות לעצמו, ושאר ההוראות שבתורה אדם מורה לעצמו, היינו דוקא להורות לעצמו וזה אפילו אמרה קודם מעשה ג"כ אינו מורה לעצמו, כדמוכח שם בסוגיא דבכורות (דף ל"ח) והטעם הוא כמו"ש הגר"א ז"ל דכאן תליא במאמר פיו, ומשו"ה אינו מורה לעצמו, אפילו אמרה קודם מעשה, אבל להורות הלכה לתלמידיו ותלמידיו יורו דליכא כאן טעמא דתליא במאמר פה, ואי אמרה קודם מעשה שומעין לו, א"כ הא שאין שומעין לו אם לא אמרה קודם מעשה, הוא מטעם חשדא דחשדינן ליה שמא לא יורה כהלכה משום הנאתו ונגיעתו, א"כ מ"ש מכל ההוראות שבתורה שאדם מורה לעצמו ולא חשדינן ליה.

נד) וזה דומה ממש לדברי הרא"ש בפ"ב דנגעים מ"ה שהבאנו לעיל דאע"ג דאינו רואה נגעי עצמו, מ"מ יכול בעל הנגע בעצמו לעיין את הדין ולהכריע את ההלכה שהוא טהור, רק לומר תיבת "טהור" זה אינו רשאי, לכן יאמר בעל הנגע לכהן עם הארץ אמור "טהור" והוא אומר, ושומעין לו אפילו לא אמרה קודם מעשה, א"כ לענין בכורות נמי תימה לשיטת הרא"ש והגר"א וסייעתם אמאי לא יוכל להורות לתלמידיו שזהו מום קבוע, והם אומרים תיבת "כשר". הא ניחא לשיטת הר"ש וסייעתו דס"ל דבכל מקום דאיתחזק איסורא אינו מורה לעצמו משום חשדא, מקשה הגמ' שפיר אמאי שומעין לו לר"ש בן יוסי להורות כאן דאיתחזק כאן איסורא דבכור, אבל לשיטת הרא"ש והגר"א וסייעתם דס"ל דאפילו היכא דאיתחזק איסורא ג"כ אדם מורה לעצמו אפילו לא אמרה קודם מעשה, א"כ תימה אמאי בעינן כאן שיאמר דוקא קודם מעשה.

נה) ונראה דקושיית הגמ' דבכורות הוא משום דר"ש בן יוסי כהן היה וקי"ל דכהנים חשודים על הבכורות ואפילו זקן ויושב בישיבה כדאיתא בבכורות דף ל"ו בעובדא דר' צדוק וכן הוא בשו"ע יו"ד (סימן שי"ד) משו"ה בעינן דוקא שיאמר קודם מעשה ואי לאו הכי אין שומעין לו כיון שהוא חשוד על הבכורות. ולולי סוגיא דבכורות הנ"ל (דף ל"ח) היה נראה לפרש פירוש אחר במימרא דר"א וכו' שאמר כל ת"ח שהורה ובא אם קודם מעשה אמרה שומעין לו ואם לאו אין שומעין לו. ופירש"י בכל מקום דקודם מעשה מקרי קודם שבאה ההוראה לידו אמרה ושנאה לתלמידיו בבית המדרש שומעין לו, ומשמע מדברי רש"י דאפילו אם אמרה קודם שעשה בעצמו את המעשה הזאת רק שלא שנאה לתלמידיו קודם שבא המעשה לפניו אין שומעין לו והוא לכאורה תיובתא לדברינו, דלפי דברינו כל זמן שהחכם בעצמו לא עשה המעשה שומעין לו, אפילו אם לא שנאה מקודם לכן לתלמידיו.

נו) לכן היה נראה לפרש דקודם מעשה דשומעין לו, פירושו הוא קודם שהחכם בעצמו עשה המעשה, אז שומעין לו, ולא בעינן דוקא שהחכם ילמד לתלמידיו קודם שבא המעשה לפניו, אפילו הכי שומעין לו כיון שהוא בעצמו לא עשה המעשה לא מקרי נוגע כמו שבארנו לעיל הן לשיטת הר"ש וסעייתו, הן לשיטת הרא"ש והגר"א וסעייתם ולאחר מעשה דאמרינן שאין שומעין לו, פירושו הוא לאחר שעשה החכם המעשה בעצמו, אין שומעין לו דמקרי נוגע גדול וכמו שבארנו לעיל. ובזה מתפרשות שפיר כל הסוגיות האלה. היינו סוגיא דיבמות דף ע"ז וצ"ח וסוגיא דקדושין דף ע' ובזה היו דברי ר"ת מפורשים בתוך הגמ' ואין צורך להוסיף ולחדש החלוק הזה שכתב ר"ת מדעת עצמו, שהרי ר"ת חדש זאת מדעתו דדוקא במקום שהוא נוגע בדבר אז אין שומעין לו אם אמרה קודם מעשה, ולפי מה שכתבנו לא מקרי נוגע בהני עובדא אלא משום שכבר עשה החכם המעשה בעצמו, א"כ טוב יותר לפרש, קודם מעשה ואחר מעשה שבגמ', היינו קודם שעשה המעשה ואחר שעשה המעשה, ולא נצטרך לחדש דברי ר"ת מסברא בעלמא כיון דלפי פירושנו מפורש כן בגמ' בהדיא כדברי ר"ת.

נז) אך מחמת סוגיא דבכורות לא נראה לפרש כן, שהרי גם שם לא עשה רשב"י עדיין שום מעשה, ואפילו הכי אין שומעין לו אם אמרה לאחר שבאה ההוראה לפניו, אפילו אמרה קודם שעשה החכם המעשה בעצמו. אלא על כרחך מוכח דמילתא דר"א דחמר כל ת"ח שהורה וכו' לא איירי דוקא באופן זה דבאה הנגיעה מחמת המעשה שעשה בעצמו דאיסורא קעביד אי לאו החדוש הזה, אלא כללא כייל ר"א שכל הנגיעות במקום שאין הת"ח נאמן לומר כך וכך קבלתי מרבותי אם הוא דבר חדש שלא שמענו מעולם אם אמרה לאחר שבאה ההוראה לפניו אין שומעין לו, אבל אם שנאה כן לתלמידיו קודם שבאה ההוראה לפניו שומעין לו, א"כ גם לדברינו אין תיובתא מפירש"י שפירש דבעינן דוקא שישנה לתלמידיו קודם מעשה, אבל בלאו הכי אין שומעין לו, אפילו הורה כן קודם שעשה בעצמו ג"כ אין שומעין לו, ולפי דברינו דוקא כשעשה בעצמו התם אין שומעין לו אבל בלאו הכי שומעין לו אפילו לא שנאה כן לתלמידיו מקודם רק שהורה כן קודם שעשה בעצמו, ולפי זה ניחא, דרש"י פירש כן על עיקר מילתא דר"א דאיירי במקום שהת"ח הוא נחשד בעצם כגון בההיא דבכורות שהכהנים חשודים על הבכורות, או בדיני ממונות וכיוצא בהם שהנוגע נפסל שם אמר ר"א כל ת"ח שהורה ובא אם קודם מעשה אמרה, היינו קודם שבאה ההוראה לפניו אם שנאה לתלמידיו שומעין לו, ואם לא שנאה לתלמידיו מקודם, אין שומעין לו אע"ג שהורה קודם שעשה המעשה בעצמו. וממילתא דר"א מקשה הגמ' על שאר דוכתי, כגון בדיני איסור והיתר אע"ג דקי"ל שהת"ח לא נחשד שם, מ"מ מקשה הגמ' על מקום דקים להו לחז"ל שהת"ח נחשד גם בדיני איסור והיתר, כגון בההיא דיבמות וקדושין שהת"ח כבר עשה המעשה, וא"כ בודאי נחשד הוא, א"כ אין ראוי להאמינו אם אמרה לאחר מעשה.

נח) היוצא לנו מכל הנ"ל דדיני איסור והיתר אינו שוה לדיני ממונות ונפשות ומכות ועונשים דקי"ל לפסול בהו נוגע וקרוב, ומכ"ש לדון לעצמו בודאי אינו יכול בדיני ממונות ונפשות ומכות ועונשים, משא"כ בדיני איסור והיתר כשר הם קרוב לכל דבר לכולי עלמא, ואפילו בהני תלת בכורות ונדרים ונגעים דקי"ל שאין אדם רואה נגעי עצמו ובכורותיו ונדריו, מ"מ לענין קרוב קי"ל דכשר בהני תלת כמו בשאר איסור והיתר, ואפילו חשדא נמי ליכא כדקי"ל ביבמות דף כ"ו וכולם מותרים לבניהם או לאחיהם אלמא דלא חשדינן ליה שמא יבוא להקל בשביל בניו ואחיו, ולהורות לעצמו בדבר דלא איתחזק איסורא ולא תליא במאמר פה, כשר לכולי עלמא להורות, ואפילו חשדא ליכא, כאשר בארנו לעיל דבר זה באריכות, הן לשיטת הרא"ש והגר"א וסייעתם, הן לשיטת הר"ש וסייעתו, ואפילו משום כיעור ליכא כמו שבארנו לעיל

נט) ובדבר דאיתחזק איסורא ולא תליא במאמר פה, נחלקו בזה הפוסקים, דלשיטת הרא"ש והגר"א והרמב"ם והתוס' והר"ן שרי להורות לעצמו, אע"ג דאיתחזק איסורא, ולשיטת הר"ש והאחרונים הנמשכים אחריו אסור להורות לעצמו, משום שאנו חוששין לחשדא, ובדיעבד משמע דדינו דין, כדאיתא ביבמות דף כ"ה דמשום חשדא לא אסרינן, רק לכתחלה ולא בדיעבד, וכן הוא ביו"ד סימן רכ"ח ס"ה לענין התרת נדרים דאסרינן בנוגע בדבר, מ"מ שריא בדיעבד, אע"ג דאיתחזק איסורא, רק בנדרים ובכורות ונגעים אסור להתיר ולהכשיר ולטהר או לטמא לעצמו, ואפילו בדיעבד ג"כ לאו כלום הוא, כשמתיר או כשיטהר או יטמא לעצמו. ודוקא לומר תיבת מותר בנדרים או לומר תיבת טהור או טמא בנגעים או תיבת כשר בבכורות, זהו אסור גם בדיעבד לכולי עלמא, אבל אם הנודר או בעל הבכור או בעל הנגע מורים לתלמידיהם, והם מתירין או מטהרין או מטמאין זהו תליא במחלוקת הפוסקים דלשיטת הרא"ש והגר"א והרמב"ם והתוס' והר"ן דס"ל דאפילו באיתחזק איסורא ג"כ אדם מורה לעצמו יוכלו גם בזה להורות לעצמו, ולשיטת הר"ש והאחרונים, גם בזה אינו יכול להורות לעצמו אם איתחזק איסורא.

ס) וכל זה הוא אם בעל הבכור ישראל הוא שנפל לו בירושה מאבי אמו כהן, אבל אם בעל הבכור כהן הוא דקי"ל שהכהנים חשודים הם על הבכורות אפילו ת"ח, וכן בשאר חשדות אשר הסכימו חז"ל בחכמתם אשר גם הת"ח חשוד הוא שמא יורה שלא כהלכה משום הנגיעה שיש לו בההוראה הזאת, כגון שהת"ח עבר עבירה ובאו לנקות עצמו או בדיני ממונות וכיוצא בזה מן הנגיעות, אין שומעין להת"ח רק אם אמרה קודם מעשה, ואם לאו אין שומעין לו, ומשמע דאפילו בדיעבד ג"כ אין שומעין לו. ועוד יצא לנו דבנדרים כיון דלהתיר לעצמו אינו יכול, משו"ה גזרו חז"ל שלא להתיר אפילו לאחרים אם הוא נוגע בדבר, דהוי כמו לעצמו, ומחזי כמו מתיר נדרי עצמו, עוד יצא לנו דבמקום דשרי להורות לעצמו ואין בהם חשדא, משמע דאפילו משום מכוער הדבר ג"כ ליכא, דאי איכא חששא דכיעור לא היה קשה כלל קושיית התוס' בנדה דף כ', אמאי לא אחזה ילתא דמא לר' נחמן בעלה וכן הוא פשטא דתלמודא בעירובין דף ס"ג דצורבא מרבנן חזי לנפשיה, משמע ג"כ דשרי אפילו לכתחלה וליכא חששא דכיעור, וכן משאר ההוכחות שהבאנו לעיל דשרי להורות לעצמו, משמע ג"כ דשרי אפילו לכתחלה, ואפילו חששא דכיעור ליכא.

סא) וכל זה הוא דוקא במורה לעצמו אבל במורה לאחרים אסור לקחת ממנו שום דבר אח"כ במתנה, ואפילו בתורת מקח וממכר ג"כ אסור שמא יוזיל גביה, כדאיתא בחולין דף מ"ד משום דמכוער הדבר, וכן הוא ביבמות דף כ"ה וכו' לענין חכם שאסר את האשה שלא ישאנה משום דמחזי כמו נוטל שכר לדון שדיניו בטלים, וע"ש בר"ן דבההיא דיבמות כ"ה דאיירי ביחידי איכא חשדא וסוגיא דחולין מ"ד איירי בשנים, משו"ה ליכא חשדא רק משום כיעור איכא ע"ש. אבל במורה לעצמו ליכא לא חשדא ולא כיעור ומותר לגמרי להורות לעצמו ואפילו לכתחלה שרי ומותר.

תוכן העניינים

משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה