משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק א· רבי שמואל יעקב רבינוביץ
שמעתתא דזה נהנה וזה לא חסר · פרק א
א) כתבו התוס' בב"ק דף כ' ד"ה הא איתהנית וז"ל ואם תאמר ההוא דתחב לו חבירו בבית הבליעה דריש אלו נערות (כתובות דף ל') אמאי חייב האוכל זה נהנה וזה לא חסר הוא שאם היה מחזיר היתה נמאסת ואין שוה כלום וי"ל דלא דמי הואיל ונהנה מחמת החסרון שהיה מתחלה מידי דהוה מהא דתנן מתוך הרחבה משלם מה שנהנית דאלעיסה לא מחייב אע"פ שאם מחזירו אינו שוה כלום עכ"ל התוס', והדבר צריך ביאור מ"ש היכא שנהנה ע"י החסרון שהיה מתחלה דחייב ומ"ש היכא שנהנה בלא חסרון כלל שהוא פטור והלא אידי ואידי ליכא חסרון בשעת הנאתו והוה זה נהנה וזה לא חסר והיה לנו לומר שיפטר כמו זה נהנה וזה לא חסר דעלמא ומה איכפת לן מהחסרון שהיה מתחלה.
ב) והתוס' פ' הגוזל עצים (ד' קא) ד"ה או דילמא כתבו דאפילו היכא שהיה חסרון מתחלה וזה נהנה מ"מ אם לא היה החסרון ע"י מעשיו של הנהנה או ע"י מעשה בהמתו ג"כ מיפטר כגון בצמר דחד וסממנים דחד ואתא קוף וצבעינהו אע"ג דבעל הצמר נהנה ע"י החסרון שהיה מתחלה לבעל הצבע בהפסד הצבע מ"מ מיפטר בעל הצמר כיון שהקוף לאו דידיה הוא ולא בא ההפסד לא מ"י מעשיו ולא ע"י מעשה בהמתו לכן מיפטר בעל הצמר לשלם לו דמי צבעו ע"ש בתוס' וגם זה צריך ביאור מ"ש היכא שבא ע"י מעשיו ומעשה בהמתו שהוא חייב או לא בא החסרון ע"י מעשיו ומעשה בהמתו רק מעלמא שהוא פטור.
ג) איתא בב"ק דף צ"ז התוקף ספינתו של חבירו ועשה בה מלאכה אמר רב רצה שכרה נוטל רצה פחתה נוטל ושמואל אמר אינו נוטל אלא פחתה אמר רב פפא ולא פליגי הא דעבידא לאגרא הא דלא עבידא לאגרא ואי בעית אימא הא והא דעבידא לאגרא הא דנחית אדעתא דאגרא הא דנחית אדעתא דגזלנותא עכ"ל הגמ'. היוצא מזה שאינו מחויב לשלם שכר הספינה רק כשהספינה עומדת להשכיר והוא ירד אדעתא שישלם שכרו אבל אם הוא ירד בה אדעתא דגזלנותא היינו שלא לשלם שכרה אז מיפטר משלשלם שכרה אע"ג שהספינה עומדת להשכיר ואפילו אם הוא ירד בה אדעתא שישלם שכרה מ"מ אם הספינה אינה עומדת להשכיר ג"כ אינו מחויב לשלם שכרה, וכן הוא בחו"מ סימן שס"ג סע' ה' ובטור שם וע"ש בב"י.
ד) ושמעתי שיש מקשים מסוגיא הזאת להסוגיא שבפ' כיצד הרגל הנ"ל דמוכח התם דבחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר מודים כולי עלמא דחייב לשלם אפילו נחית אדעתא דגזלנותא היינו שלא לשלם שכרה דבזה איירי כל הסוגיא דפ' כיצד ע"ש ועיין בתוס' שם ד"ה טעמא דניקף אלמא דזה נהנה וזה חסר מחויב לשלם לכולי עלמא וכאן בב"ק דף צ"ז לענין ספינה אמרינן דכשהספינה עומדת להשכיר וגם הוא גברא דעביד למיגר דזה נהנה וזה חסר מ"מ מיפטר כל זמן שלא ירד אדעתא דאגרא.
ה) עוד הקשו דבפ' כיצד אמרינן דהיכא דאפסדיה קצת כגון דאיכא שחרוריתא דאשייתא מחויב לשלם לו כל שכרו כמו שכתבו התוס' בב"ק ד' כ"א ד"ה ויהבי ליתמי דבר מועט וכן הוא בחו"מ ס' שס"ג סע' ז' וכאן לענין ספינה דאיירי ג"כ דאפסדיה קצת ואיכא פחת דבזה איירי כל הסוגיא רצה שכרה נוטל רצה פחתה נוטל ושמואל אמר איט נוטל אלא פחתה הרי איירי דאיכא פחת ואפילו הכי אינו מחויב לשלם לו שכרו רק פחתו ומ"ש ספינה מבית כן שמעתי, מקשים.
ו) אך באמת אין זה בגדר קושיא כלל כי כל מי אשר עיין שם בב"ק דף צ"ו ודף צ"ז ובחו"מ סימן שס"ג יראה כי יש חלוק בין קרקע למטלטלין דקי"ל קרקע אינה נגזלת והארץ לעולם עומדת ברשות הבעלים וכשהוא משתמש בקרקע גזולה בקרקעו של חבירו הוא משתמש ונהנה לכן מחויב הוא לשלם מה שנהנה משל חבירו, אבל במטלטלים קי"ל דנגזלים והגזלנים משלמין כשעת הגזילה אבל מה שהשתמשו ונהנו בהחפץ הגזול אין עליהם שום חיוב לשלם פדאינו נהנה משל חבירו כלום רק מדידיה קמיתהני שהרי קנאו במשיכת הגזלה, לכן מקשה הגמ' בפשיטות שם דף צ"ו סוף סוף גזילה הוא וקהדרא בעינא דתנן כל הגזלנין משלמים כשעת הגזלה ע"ש, וכן שם דף צ"ז דייק הגמ' דס"ל לרב עבדא כמטלטלי דמי דאמר רב התוקף עבדו של חבירו ועשה בו מלאכה פטור ואי אמרת עבדא כמקרקעי דמי ברשותא דמרא קאי ע"ש ועיין חו"מ סימן שס"ג ובסמ"ע שם ס"ק ז' ובש"ך שם סק"ח שהוא פשוט מאוד שיש חלוק בין קרקע למטלטלין לכן בספינה שהיא מטלטלין אינו מחויב לשלם שכרה רק כשאין עליו שם גזלן והיינו בספינה שהיא עומדת להשכיר והוא ירד בה על דעת כן לשלם שכרה, משא"כ כשירד אדעתא דגזלנותא נעשה גזלן ואינו משלם אלא פחתה, וכן אם אפילו ירד בספינה אדעתא דאגרא רק שהספינה אינה עומדת להשכיר ג"כ אינו מחויב לשלם שכרה דקי"ל שלא מדעת גזלן הוא וכשעת הגזלה משלם ואינו משלם שכרה.
ז) אך יש מקשים על זה מהא שכתבו התוס' בכתובות דף ל' בסוגיא דתחב לו חבירו לתוך בית הבליעה ד"ה לא צריכא דאע"ג דאם החזירה ולא בלעה אינה שוה פרוטה מפני שנמאסת מ"מ כיון שבלעה מחויב לשלם כל הנאתו כדאמרינן בב"ק דכיון דאפסדיה קצת היינו שחרוריתא דאשייתא מחויב בכל א"כ כאן נמי כיון דאלו אהדרה ולא בלעה היה שוה מעט למכור לאדם שלא ראה בעיניו את המאכל הזה כשהוא בלוע ולא נמאס עליו, וא"כ גרם לו הפסד קצת במה דבלעיה לכן מחויב לשלם לו כל הנאתו כמו ההיא דשחרוריתא דאשייתא ע"ש בתוס' ועל זה מקשים והלא התם במטלטלין איירי ולא במקרקעי ובמטלטלין קי"ל גבי ספינה דאע"ג דאיכא הפסד קצת היינו פחתא מ"מ אינו משלם ליה רק פחתא ולא שכרו ודוקא בשחרוריתא דאשייתא דאיירי במקרקעי מחויב לשלם לו את הכל ולא במטלטלין.
ח) הנה מתחלה צריך להסביר טעמא דהא מילתא דאמרינן בשחרוריתא דאשייתא דכיון דאפסדיה קצת משו"ה מחויב לשלם לו את כל הנאתו והלא לכאורה תמוה הוא כיון דקי"ל זה נהנה וזה לא חסר פטור, והוא פטור מלשלם מה שדר בבית חבירו כיון שהבית לא קיימא לאגרא ולא חסריה מידי, א"כ אם אפסדיה שחרוריתא דאשייתא מהראוי שיהא די שישלם לו מה שהפסידו ומאיזה טעם מחייבינן ליה לשלם שכר כל דירת הבית.
ט) והנה מרן המחבר בחו"מ סי' שס"ג סעיף ו' והטור שם פסקו דאע"ג דקי"ל זה נהנה וזה לא חסר פטור מ"מ אם בעל החצר מיחה בפירוש על הדר שלא יכנס בחצרו או שיצא מחצרו וזה לא האזין אליו ודר בחצרו או בביתו מחויב הדר לשלם כל שכרו, וכן כתבו התוס' שם בב"ק דף כ"א ד"ה להדיוט מדעת דמי שכתבו דהקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי מפני דדעת שכינה איכא שלא יהנה שום אדא מנכסי הקדש, והוי כמו הדיוט מדעת היינו כמו שמיחה בעל הבית בפירוש שלא יכנס שום אדם בביתו, אלמא דבהדיוט מדעת היינו במחאה מחויב לשלם.
י) וטעמא דמהני מחאת בעל החצר הוא משום זה דהא דאמרינן זה נהנה וזה לא חסר פטור הוא מדין הפקר או מדין דבר שאינו מקפיד, היינו דאמרינן כיון שבעל החצר לא חסר כלום מה שחבירו דר בחצרו כיון דלא קיימא לאגרא א"כ מסתמא מפקיר בעל החצר לדירת חצרו ומסתמא ניחא ליה שידורו אחרים בחצרו ואינו מקפיד עליהם לכן לא שייך האי טעמא רק מסתמא כשאין אנו רואין בפירוש שבעל החצר מקפיד אמרינן דמסתמא לא קפיד, אבל אם בעל החצר מוחה בפירוש ועומד וצווח שהוא מקפיד שלא ידורו אחרים בחצירו משו"ה חייב לשלם דהא לא הפקיר לדירתו
יא) א"כ מיושב בזה טעמא דשחרוריתא דאשייתא דאמרינן דכיון דאיכא הפסד קצת מחויב לשלם לו כל שכרו, והיינו דאמרינן דהוה כאלו מיחה בו בפירוש שלא יכנס לביתו, דאנן סהדי שאין אדם רוצה שיפסידוהו כלל וכלל אפילו דבר מועט כיון דאיכא הפסד קצת היינו שחרוריתא דאשייתא לכן הוא מחויב לשלם לו כל שכרו, דדוקא כשאין לו שום הפסד כלל וכלל לבעל החצר אז אמרינן דמסתמא אינו מקפיד שידורו בני אדם בחצירו אבל כיון דאיכא היזק מעט היינו שחרוריתא דאשייתא לכן הוא מקפיד שלא ידורו אחרים בחצרו משו"ה הוא חייב לשלם דהוי כאלו מיחה בפירוש.
יב) ונראה לחדש דבר מעתה והוא כשיש לראובן חפץ והוא אינו שוה רק פרוטה אחת ובא חבירו ונהנה ממנו במאה זוז, אז תליא בזה דאם גזל את החפץ מתחלה קודם שנהנה מהחפץ במאה זוז כיון דקי"ל כל הגזלנים משלמין כשעת הגזלה לכן אינו מחויב לשלם רק פרוטה אחת דמי שויה של שעת הגזלה ומה שנהנה אח"כ במאה זוז מדידיה קמיתהני שהרי ברשות גזלן קאי, אבל אם לא גזלו מתחלה רק שחברו נהנה ממנו כשהחפץ עדיין ברשות ראובן, אז מחויב לשלם לו מאה זוז כפי מה שנהנה שהרי מהחפץ של ראובן נהנה כל המאה זוז לכן מחויב לשלם לו דמי כל הנאתו שנהנה מחפצו, והאי דינא דשחרוריתא דאשייתא ג"כ כמעט דומה לדין זה שהרי דירת ביתו אינו שוה לו רק מעט היינו שוה פרוטה דמי שחרוריתא דאשייתא, כי אלמלא שחרוריתא דאשייתא היה מפקיר לגמרי דירת ביתו והיה מתרצה שידורו אחרים בביתו חנם אין כסף רק בשביל שחרוריתא דאשייתא הוא מקפיד על אחרים שלא ידורו בביתו נמצא כי דירת הבית אינו שוה לו רק מעט היינו דמי שחרוריתא דאשייתא ובא חבירו ונהנה ממנו במאה זוז במה שדר בו ואפילו הכי מחוייב הדר לשלם לו מאה זוז כהנאתו ולא כפי חסרונו והוא מחמת הטעם שכתבנו דכיון שקרקע אינה נגזלת וברשות בעליה קיימא לכן הוא מחויב לשלם לו כפי הנאתו ולא כפי חסרונו, משא"כ היכא שגזלן מתחלה דמדידיה נהנה אח"כ אילו משלם כהנאתו רק כשעת הגזילה.
יג) ולכן מיושבים בזה דברי התוס' כתובות דף ל' בההיא דתחב לו חבירו לתוך בית הבליעה אע"ג דאיירי במטלטלין מ"מ יש בזה האי דינא דשחרוריתא דאשייתא דאמרינן דכיון שמפסידו הפסד קצת מחויב לשלם לו כל הנאתו וחילוק גדול יש בין ספינה שהבאנו לעיל דאפילו איכא הפסד מעט מ"מ אינו מחויב לשלם לו רק כפי הזיקו לבין ההיא דתחב לו בבית הבליעה שמחויב לשלם לו כפי כל הנאתו, דבההיא דתחב לו לתוך בית הבליעה איירי שלא קדמה לו משיכת הגזלה שהרי איירי שנתחב לו בעל כרחו וגם מוכרח שם מהסוגיא דאיירי שלא נתכוין לגוזלו ע"ש בתוס' ד"ה אי דלא מצי לאהדורי וכיון דאיירי שלא נתכוין לגוזלו ולא קדמה משיכת הגזלה להנאתו משו"ה מחויב לשלם כפי הנאתו ולא כפי חסרונו שהרי משל חבירו נהנה ולא משלו ודמיא לההיא דשחרוריתא דאשייתא שלא קדמה משיכת הגזלה להנאתו לכן הוא מחויב לשלם כל הנאתו, משא"כ בההוא דספינה שקדמה משיכת גזלה או משיכת שואל שלא מדעת דהוי גזלן קדמה להנאתו משו"ה אינו מחויב לשלם רק פחתו ולא כפי הנאתו.
יד) ובזה מיושב הטעם מה שכתבו התוס' בב"ק דף כ' לענין אכלה מתוך הרחבה דאע"ג דזה נהנה וזה לא חסר פטור מ"מ היכא שנהנה ע"י החסרון שהיה מתחלה חייב לשלם והתוס' דף ק"א בד"ה או דילמא הוסיפו עוד דבעינן דוקא שיהא החסרון ע"י מעשיו או מעשה בהמתו התם הוא דחייב אבל אם לא היה החסרון ע"י מעשיו או מעשה בהמתו הוא פטור, והטעם בזה הוא דכיון דהא דקי"ל זה נהנה וזה לא חסר פטור הוא מטעם הפקר ודבר שאינו מקפיד, אבל היכא שמוחה בפירוש חייב אפילו בזה נהנה וזה לא חסר א"כ היכא שבא החסרון ע"י מעשיו או ע"י מעשה בהמתו הוה כאלו מחי בהדיא שהוא לא יהנה משלו דדמית עלי כאריה ארבא כיון שהוא או בהמתו גרמו לו היזק בודאי לא ניחא ליה שיהנו משלו, לכן בההיא דאכלה מתוך הרחבה מחויב לשלם מה שנהנית דאע"ג דאלעיסה לא מחייב דהוי שן ברה"ר ואם הבהמה היתה זורקת מאכל הלעיסה מפיה לא היה שוה כלום ואם באה בהמה אחרת ואכלה מאכל הלעוס שזרקה הבהמה הראשונה מפיה הוו שניהם פטורים בעל הבהמה הראשונה מיפטר דאלעיסה אין לחייבו דהוי שן ברה"ר ובעל הבהמה השניה מיפטר משום דהוה זה נהנה וזה לא חסר דהרי לא היה שוה כלום כשבלעה הבהמה השניה ואינו מקפיד על המאכל ומפקירו לכל העולם, מ"מ אם הבהמה הראשונה בלעה ונהנית מחויב הוא לשלם דכיון שבא החסרון ע"י מעשה בהמתו אנן סהדי שבעל הפירות מקפיד על בעל הבהמה שלא תהנה בהמתו משלו כיון שהוא גרם לו היזק מ"י מעשי בהמתו ועל כל העולם אינו מקפיד ועליו הוא מקפיד והוה כמו שמיחה בפירוש ואז כשמיחה קיי"ל דזה נהנה וזה לא חסר חייב.