אור ברסלב

משפטי ישראל - על חגי ומועדי ישראל

ראש השנה

אלול

חשבון לראש השנה:

(א) המדבר עם המלך יחיל וירעד מאימתו;

(ב) כל שכן הצריך לבקש בקשה ממנו;

(ג) כל שכן אם הוא חוטא והמלך יודע;

(ד) כל שכן אם גנב מאוצרות המלך;

(ה) כל שכן אם הוא ממונה על אוצרות המלך ובעצמו גנב;

(ו) ובן בנו של קל וחמר אם בגד ומסר האוצרות שגנב אל שונא המלך;

(ז) ומה עוד אם מגביר על ידי זה את כח השונא (כביכול);

(ח) ומה גם שבראש השנה עצמו בשעת הדין עושה כך - כמה צריך לפחד בשעת מעשה ובשעת הדין ממש.

(מדרשת הגר''ח מוואלוז'ין זצ''ל מתוך ''מכתב מאליהו'' עמ' 91)

אימת המשפט

בספר ''לקח טוב'' ממחיש נפלא את אימת המשפט הצריכה להיות באמת, ומאידך את הגחוך הנורא המצוי אצלנו'':

''אמרו לו [תלמידי רבי יוחנן בן זכאי לרבם]: רבנו, ברכנו. אמר להם: יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. אמרו לו תלמידיו: עד כאן? אמר להם: ולואי תדעו, כשאדם עובר עברה אומר, שלא יראני אדם. (ברכות כח.)

הספור שלפנינו ממחיש את גדל ההבדל בין פחד בני האדם ממשפט בשר ודם, לבין פחדם מדין ראש השנה.

מהלך אדם בחוצות מוסקבה. על כל צעד ושעל הוא מלא חשדנות שמא עוקבים אחריו, שמא יעצרוהו לפתע פתאום על לא עול בכפו. ואם יעצרוהו, יודע הוא היטב מהי מדת סאת היסורים הצפויה לו. ולפתע... נעצרת מכונית לידו, לכאורה מכונית אזרחית, ומתוכה מגיח איש חסון המציג את עצמו כסוכן חשאי של המשטרה. בלי אמר ודברים הוא דוחף את קרבנו אל תוך המכונית. משיצאו לדרך, הפטיר הסוכן במלים קצרות: ''הנך צפוי לעמד לדין בקרום! '', והחל לדהר לעבר תחנת המשטרה.

לשמע הדברים נחרד האיש עד מאד, והחל לשקע בהרהורים נוגים ביותר. הוא הבין היטב את משמעות העמידה לדין במדינה אשר אין בה צדק ומשפט. אדם יכול להיות חף מפשע, ובכל זאת הוא עלול להענש בענשים חמורים ביותר. בעיני דמיונו חזה האיש את הדברים הגרועים ביותר. יתכן, הרהר, שאני צפוי למאסר ממשך, ואולי גם עם עבודת פרך; שמא יגלוני לסביר, ואולי יגזר עלי אשפוז בבית חולים לחולי רוח. גם ענשים חמורים יותר לא נעדרו ממחשבתו. יהיו הדברים אשר יהיו, מצבי חמור מאד סכם לעצמו. ויגון עמק מהול בחרדה נוראה אפף אותו.

לפתע נעצרה המכונית באחת הסמטאות. הנהג התרומם ממושבו ותפס את מקומו ליד האיש. מה קורה עתה? שאל את עצמו. אך לא נותר זמן למחשבות הנהג פתח פיו ואמר לו: ''יודע אני שהנך יהודי, גם אנכי יהודי כמוך. אתה סברת לתמך שהנני מובילך אל בית המשפט של שלטון הרשע בארצנו, אך טעות היא בידך. כאשר אמרתי לך שהנך צפוי לעמד בקרוב לדין, כונתי היתה לדין ראש השנה הממשמש ובא. בכך רציתי לעורר אותך לקראת יום הדין''.

אך יצאו הדברים מפי האיש, ואנחת רוחה נפלטה מהאסיר המשחרר. העננה הכבדה של פחד ודאגה פנתה את מקומה לגל של אשר אשר הציף אותו. כדי לבטא את הרגשתו, הוסיף ואמר: ''נו, אם זה רק משפט ראש השנה, הרי זה באמת לא כך כך נורא. כל זמן שסברתי שמדבר במשפט בשר ודם יראתי וחרדתי לגורלי, אך עתה שמתברר שמדבר בדין של ראש השנה אין לי מה לדאג, הכל יהיה, בעזרת השם, בסדר''.

דברים אלה מבטאים יפה את גדל רחוקנו מההתיחסות האמתית לתקף קדשת היום. קשה לנו לקרב אל החוש שאכן הוא ''נורא ואים''. מלאכים אמנם בו יחפזון וחיל ורעדה יאחזון, אך לדידן משפט בשר ודם הוא מוחשי יותר, ולכן גם מרשים ומפחיד יותר.

אולם אם כל זאת נוכל ללמד מכאן מה גדולה היא מדת הגחוך בשלותנו ובאדישותנו מול המשפט של שופט כל הארץ, לעמת הפחד התוקף כל בר נש בעמדו לפני בשר ודם. היש לכך הצדקה כל שהיא? הלא ''בראש השנה יכתבון וביום צום כפור יחתמון כמה יעברון וכמה יבראון, מי יחיה ומי ימות... מי ישקט ומי יטרף, מי ישלו ומי יתיסר, מי יעני ומי יעשר, מי ישפל ומי ירום''. (לקח טוב)

הטעם לבקשת צרכינו הגשמיים למרות שהקדוש ברוך הוא יודעם גם מבלי שנבקשם

מובא בספר ''שפתי חיים'' להגאון הצדיק רבי חיים פרידלנדר זצ''ל: הנה יש לבאר, מדוע אנו מתפללים ומבקשים מה' יתברך שיגזר עלינו גזרות טובות, אף על פי שגם כאשר לא נבקש דבר כל מה שהקדוש ברוך הוא עושה לנו הטובות והרעות הוא רק לטובתנו. ואם כן, למה אנו מבקשים שה' יתברך יעשה את מה שנראה בעינינו טוב? ועוד, אם הצרות הם לטובתנו, מדוע ישנה הקדוש. ברוך הוא את הגזרה בגלל בקשתנו?

אלא, מפני שמטרת התפלה [והבקשה] היא להכיר, שכל הבריאה בכלל, ועצם מציאותנו וכל צרכינו בפרט, הנם ביד ה' יתברך, המחדש ומהוה אותם בכל רגע, וכאשר נרגיש כך, נתבטל כלפיו ונתקרב אליו יתברך, ובשכר ההכרה הזו וכדי לעזרנו להתחזק באמונתנו, ימלא ה' משאלותינו, כאשר מלויין הוא לטובתנו, אלא שרק על ידי התפלה אנו ראויים לקבלם. ובאפן מיחד בימי הדין, כאשר אנו מכירים על ידי התפלה, שה' יתברך הוא מקור הרחמים, אז אנו ראויים שהקדוש ברוך הוא יתנהג אתנו ברחמים ויגזר עלינו גזרות טובות בגשמיות, שיקלו עלינו את עבודת ה' בשנה הנכנסת, אף על פי שלפי מצבנו הרוחני בשעת הדין איננו ראויים לכך, בגדר של נתינת אשראי על חשבון העתיד, לנסיון מחדש שבמשך השנה נשוב אליו ונעשה את רצונו ונעבדהו בלב שלם.

מעקרי בקשות ראש השנה - חיים

אמר רבי יחזקאל לוינשטיין זצוק''ל: נקדה נוספת יוצאת לפי דברינו, שהנה מעקרי עניני ראש השנה הוא, שחיב האדם לבקש חיים מאת ה' יתברך, ואף לבקשה זו חיב הוא לעמל ולהתיגע. ובפשטות, ללא יגיעה בזה, איננו מבקש כלל חיים, כי האדם אזיל בהאי עלמא, וחשיב דדיליה הוא לדורי דור. כי כן הוא טבע האדם, שסבור כי החיים מנחים לו באמתחתו, ובטוח הוא בחייו, וצריך לעמל כדי להגיע להכרה, שחיב הוא בבקשת החיים. ולאיזה חיים חיב הוא לבקש? אמרינן בתפלה: ''זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים וכתבנו בספר החיים למענך אלקים חיים''. ובאור הדברים: יכול הוא לזכות בחיים, וחיים אלו אינם עבור ה' יתברך, אלא רק עבור האדם, דהינו, כדי לקבל שכר מצוותיו אשר עשה שבאמת נגזר עליו למיתה, ורק קבל חיים לתשלום מועט עבור מצוותיו, ואין זה החיים הנדרשים, אלא חיב הוא לבקש ''למענו אלקים חיים'', חיים שהם למען ה' יתברך, שינתנו לו חנם, ולא כתמורת מצוותיו.

אך להנתבאר, יש לבאר באפן אחר את ''למענך אלקים חיים'', שחיב הוא לבקש חיים, שבהם תהא העבודה למענך, דהינו, חיים לעבדות לה' יתברך. ולא חיים שבהם יעבד כדי לקבל שכר, שחיים אלו אינם רק בשביל עצמו ולא בשביל ה' יתברך. וכדי שיוכל לבקש חיים שכאלה, חיב הוא לעבד את עבודתו עבור זה, למען ה''למענך'' להגביר כבוד ה' יתברך, שיצא מעבודתו ''ראו בריה שבראתי בעולמי'', שיתגבר כבוד ה' על ידי עבודתו, מה שאין כן בשעה שהוא עובד למען קבלת שכר ועובד לשם עצמו, הרי אינו מרבה כבוד שמים, אלא להפוך, חס ושלום יתכן והוא בכלל המחללים את השם, שהרי מראה שהנאתו ושכרו חשובין לו יותר מכבוד שמים.

כבר הזכרנו במאמרים קודמים, כי הראשית בבקשות ראש השנה חיבת להיות פשוטה לבקש חיים מאת ה' יתברך, וכנאמר ''זכרנו לחיים'', וחיים אינם רק החיים בעצמם, אלא כל הקשור בחיים מקרי חיים, בריאות ופרנסה, ומניעת עכובים וטרדות, הכל נכלל בתוך בקשת החיים. והחיים צריכים להיות ''למענך אלקים חיים'', חיים שבו יזכה להיות מכלל העובדים לה' יתברך, חיים שהקדוש ברוך הוא חפץ בם, ולא חיים למען רצונו הפרטי של האדם, שאינם החיים הראויים.

ובקשת החיים חיבת להיות בגדר רחמים ותחנונים, ''אל תעש תפלתך קבע, אלא רחמים ותחנונים לפני המקום''. ואיתא בחז''ל (ראה במדרש ריש פ' ואתחנן ובפ' כי תשא), כשעלה משה למרום, הראהו הקדוש ברוך אוצרות. אמר לו: הללו למי? אמר לו: אלו לעמלי תורה ! הראהו אחרים, הללו לגומלי חסדים, וכן הרבה כיוצא בזה

שכל מצוה ומצוה יש לה זכות נפרדת, ולכן האוצר הוא אחר. אחר כך הראהו אוצר גדול מאד אין קץ לו. אמר לו: זה למי? אמר לו: זה למתנת חנם. וכששאל משה בזכות התורה, לא נתנו לו וכו'. אמר: איני שואל אלא מאוצר הגדול, שנאמר: ואתחנן, ועין שם (שכנראה מאוצר ה פעל משהו). זו צריכה להיות גדר בקשת החיים לזכות מאוצר מתנת חנם.

והנה נראה, שאף אותם אשר דואגים לתקנת נפשם וחושבים אודות ראש השנה, מכל מקום, מעקר זה שוכחים הכל, ואין מבקשים מאת ה' יתברך, ורק מתעסקים בדברים אחרים, בדאגת העברות וכדומה. ובאמת סכנתם חמורה מאד כי כאשר אינו מבקש חיים, כנראה שלא יזכה לחיים.

והסבה לאי בקשת החיים, בפשטות יסודה היא, שהאדם סבור כי בטוח הוא בחייו, ואינו סבור שזקוק הוא לחסד ה' יתברך על זה, וכנאמר ''אדם אזיל בהאי עלמא וחשיב דיליה הוא לדורי דור''. וכתב החובת הלבבות (בשער התשובה פ''י), שחיב האדם לציר בנפשו, ואלו היה האדם מזהיר אנשי קריה או אנשי מדינה, ויאמר: בני אדם ! היו נכונים לנסע לעולם הבא ! כי איש אחד יפקד מכם בחדש הזה, ואינני מודיע אותו ! האין מן הדין על כל אחד מהם שיהיה נכון למות מיראה, שמא יהיה הוא האיש ההוא? והיאך לא נהיה כלנו נכונים לו?! ואנחנו רואים כי המות בכל חדש מכלה מספר רב מן החיים. הלא מן הדין עלינו שנירא על נפשותינו בכל חדש, ונחשב על ענינינו וכו'. מחשבה זו לבד חיבת לעקר מן האדם את בטחונו בחייו. ובאמת פשוט הוא לראות, שהרי ימי חיינו שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים שנה, והינו שמצב החיים הוא בדרך כלל לחיות זמן זה. ואלו אנו רואים בעינינו, שיש וחיים מאה שנה, ולעמתם אחרים, ובפרט בזמננו, שמסתלקים לבית עולמם במחצית שנותיהם. ראיה זו חיבת להראות לאדם, שהכל במשפט. ואם כן, חיב הוא לחשש ולירא, שמא אף הוא, חס ושלום, אינו מן הבטוחים בחיים, וביותר בזמננו, שהכל רואים שכל העולם כלו תלוי באויר, וכאלו והכל ממתינים לקץ הבריאה, ודומה שהבריאה אבדה את הסדר, ולכן חיבים לחשש מאד, ולבקש מאתו חיים מגדר מתנת חנם, להיות חלק מכלל ישראל, שעל ידי זה נזכה לחיים.

סבה נוספת לכך שעין האדם מטעה אותו, כי רואה הוא שיש רשעים רבים שעבר עליהם ראש השנה, ומכל מקום יצאו בחיים. וכמו שאמר שלמה המלך ע''ה בקהלת (ח, יא-יב): ''אשר אין נעשה פתגם מעשה הרעה מהרה, על כן מלא לב בני האדם בהם לעשות רע, אשר חטא עשה רע מאת ומאריך לו''. אך באמת עלינו לדעת, שאין לנו אלא מה שכתוב בתורה ובחז''ל הקדושים, ובחז''ל כתוב ש''ספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו'', ובראש השנה נכתב האדם או לחיים או למות, רחמנא לצלן. ואף על גב שרואה בעיניו אחרת, מכל מקום, אין לנו מה שכתוב, וזו אמונת כלל ישראל.

כיצד מבקשים אנו בראש השנה: ''כתבנו בספר צדיקים'' ?

שואל הרב חיים פרידלנדר זצ''ל: לפי האמור, מבינים אנו את משמעות תפלותינו בימי הדין, שה' יתברך יגזר עלינו שנה מברכת בגשמיות. אך עדין קשה, מה שיך לבקש, שה' יתברך יקבע את מצבנו הרוחני כצדיקים, הרי לכאורה זו מציאות, ואם אנו צדיקים באמת, הרי שנכתב בין הצדיקים גם מבלי שנבקש על כך, ואם איננו צדיקים, איך יכולה תפלה להועיל לשנות את מצבנו, שנכתב בין הצדיקים?

ואי אפשר לומר שאנו מבקשים שהקדוש ברוך הוא יותר לנו על העברות שלנו וממילא נחשב לצדיקים, שהרי אמרו חז''ל (ב''ק נ.): ''כל האומר הקדוש ברוך הוא ותרן הוא, יותרו חייו'', מפני שחטא הוא מציאות של טמאה שאינו יכול להתבטל, אלא רק על ידי ענש או תשובה (עיין נפש החיים, ש''א פי''ב, ש''ב פ''ח), והאומר שהקדוש ברוך הוא יותר לו על מציאות שיצר, אינו מבין את מהות החיים, שכל מטרתם היא שהאדם יצר בנפשו מציאות רוחנית של מצוות ומעשים טובים, וימנע מליצר מציאות של טמאה, והוא חושב שאין קשר בין מעשיו למציאותו והויתו הרוחנית, שהרי סבור שאפשר למחק חטאים סתם כך, אם כן, הוא מותר על מהות חייו ומטרתם.

תפילה על יראת שמים, כיצד ?

עוד יש לשאל, איך אנו מתפללים ''ובכן תן במתנה פחדך על כל מעשיך'', כלומר, תן אתה בלבנו יראת שמים, והרי אמרו חז''ל: ''הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים'' (ברכות לג.) ? אם כן, עלינו לעמל בעצמנו, להכניס בלבנו יראת שמים, ולא לבקש מה' יתברך שיתן יראתו בלבנו.

אפשר לומר, שאף במה שנוגע לעבודת ה' ויראת שמים, תפקידו של האדם הוא רק לפתח פתח כחדו של מחט, והקדוש ברוך הוא יעזרהו וישלים לו את מדרגתו הרוחנית כפתחו של אולם. אם כן, עצם הדבר שאנו בוחרים לבקש מה' יתברך שיתן בלבנו אהבתו ויראתו ואת הרצון לעשות כרצונו, זהו הפתח הקטן

כחדו של מחט שאנו פותחים, ואז הקדוש ברוך הוא ימלא את בקשותינו הרוחניות כפתחו של אולם.

תפלה שאיפה המשנה את המהות

עוד מובא ב''שפתי חיים'' להגאון הרב חיים פרידלנדר זצ''ל: תפלה אמתית היא הגלוי והבטוי לשאיפות הפנימיות העמקות של נפש האדם, המשוות את מהותה הרוחנית. זוהי הגדרה עמקה של מהות התפלה. ועתה נרחיב ונבאר את הדברים:

''ומה היא הנפש, זו תפלה, כמו שנאמר (שמואל א' א, טו): ''ואשפך את נפשי לפני ה'' (רש''י ברכות ה: ד''ה טורף), דהינו, מהות הנפש היא תפלה'' (עיין מכתב מאליהו ג, עמ' 68). והראיה לכך היא מהפסוק שאמרה חנה, מכך שתארה את תפלתה בבטוי ''ואשפך את נפשי'' [ולא אמרה ''ואתפלל לפני ה' ''], ראיה שתפלה אמתית היא בטוי למהות הנפש, כי תכן התפלה מגלה את מדרגת הנפש של המתפלל [''ואשפך'' הוא משל להתגלות פנימיות הנפש בחוץ, כמו שהשופך מים מן הכלי, מוציאם מפנים הכלי החוצה].

הנפש מקור הרצונות והשאיפות

כדי להבין היטב את הקשר שבין הנפש לתפלה, עלינו להסביר מהי הנפש?

הנפש היא מקור הרצונות והשאיפות, כפי שאמר אברהם לבני חת (בראשית כג, ח): ''אם יש את נפשכם לקבר את מתי מלפני'', ובאר רש''י ''נפשכם'' רצונכם. הנפש הטובה רצונה רק בטוב, והנפש הרעה חפצה לעשות רע, [והבינונים, שבנפשם מערב הטוב והרע, לכן רצונם מתחלף, פעם ישתוקקו לעשות טוב, ולפעמים ירצו ברע]. לכן אמר הכתוב (ויקרא ד, ב): ''נפש כי תחטא בשגגה'', כי הנפש הרצון היא המביאה לחטא, ואף על פי שלא חטא במזיד, אבל גם אנוס אינו, כי כל שוגג נובע מרצון לא טוב, והוא רצון לפריקת על במדה מסימת, כי הוא חסר רצון לשים לב לפני כל מעשה שעושה האם הוא מתר או אסור. אלו היה לו רצון חזק שלא להכשל, היה נזהר ושם לב שלא לחטא כלל. וכן באר הרד''ק (ספר השרשים, שורש נפש): ''נפש כי תמעל'' (ויקרא ה, טו), ''ונפש כי תחטא'' (שם ה, א), לפי שהיא הנפש בעלת הרצון והתאוה, תלה החטא והמעל בה... וכן אמר ''אל תתנני בנפש צרי'' (תהלים כז, יב), כלומר, ברצונם ובתאותם.

תפלה בטוי לשאיפה לנפש

נמצא, שמהות הנפש היא הרצון והשאיפה, ומה שאדם שואף, אותו הוא מבקש. אם כן, בקשה כנה ואמתית נובעת מהשאיפה, ומגלה אותה. כאשר אדם מכיר שה' יתברך הוא היחיד היכול למלא את בקשותיו שאיפותיו, אז הוא פונה אליו בתפלה, בין אם שאיפותיו הן בעניני העולם הזה, והן אם הוא שואף לרוחניות בת פלה.

לסכום: המתפלל, מבקש מה' יתברך שימלא את שאיפותיו, שהן המהות והמציאות של נפשו. אם כן, ''הנפש זו תפלה'', כי התפלה מבטאת את מהות נפש המתפלל.

מהות החיים - השאיפה

זאת ועוד, השאיפה והרצון הם מהות החיים ובטוים, כי כל עוד יש לאדם שאיפות, הרי הוא חי ברוחניות ובגשמיות, דהינו, כאשר יש לאדם שאיפות רוחניות להתעלות בתורה, במצוות ובמדות, והוא משתדל ועמל בכך, הוא הנקרא חי חיי הרוח, אבל מי שחדל מלשאף, ואם כן, בודאי אינו עולה במדרגתו הרוחנית, אזי במובן הרוחני הנו מת. וכן הוא הדבר גם בגשמיות כל זמן שיש לאדם את הרצון לחיות, הרצון הזה בעצמו מחיה אותו במדה מרבה כזו, עד שאפלו חולים מסכנים, שרצון החיים שלהם חזק, הסכוי להחלמתם גבוה הרבה יותר מחולים אחרים באותו מצב שאבדו את רצון החיים והתיאשו ממצבם.

השאיפה והתפלה הן חלקנו בהשגת יראת שמים

על פי האמור מתרצת השאלה: איך אנו מבקשים מה' יתברך יראת שמים, הרי הדבר תלוי בבחירתנו? כי אדרבה, הרי התפלה הכנה היא תוצאה ובטוי של השאיפה האמתית המגלה והמביעה את מהות הנפש, אם כן, התפלה על יראת שמים היא הוכחה על שאיפה ורצון להיות ירא שמים מתוך ההרגשה שזה מה שחסר לנו ומתוך ההכרה שאין ביכלתנו להשיגה בשלמותה, והשאיפה הזו נובעת ממהות הנפש, והיא גם קובעת בנפשנו מהות של יראת שמים, והיא כל חלקנו ובחירתנו להיות ירא שמים. ובכך שאנו שואפים ליראת שמים, עשינו את המטל עלינו, ואז מוסיף ומשלים לנו ה' יתברך יראה על יראתנו. נמצא, שהשאיפה התפלה היא היא הבחירה שלנו, ולכך אנו מבקשים ''ובכן תן במתנה פחדך ה' אלקינו על כל מעשיך''.

פרוש בקשת ''זכרנו לחיים''

עתה נבאר את תפלת ''זכרנו לחיים'', שבה אנו מבקשים, שה' יתברך יקבע את מהותנו ומדרגתנו כצדיקים (כדברי רמח''ל שהבאנו בהתחלה), ושאלנו: הרי זו מציאות רוחנית קימת, וכי שיך לבקש שה' יתברך ישנה את המציאות?

אלא, עצם השאיפה והבקשה לחיים רוחניים מלאים והרצון האמתי הבא ממעמקי הלב להיות בין הצדיקים, הם הסבה שה' יתברך יקבע את מהותנו הרוחנית כצדיקים. וזוהי הכונה ל''וכתבנו בספר החיים'', כי ''כתיבה בספר'', היא קביעת מציאותנו והויתנו בין החיים באמת, שהם הצדיקים, אך בודאי יש מדרגות רבות בצדיקים הנכתבים בספר החיים. ככל שנגדיל את שאיפתנו להקבע במדרגת חיים עליונים יותר, ובהתאם לכך נתפלל יותר מעמק הלב לסיעתא דשמיא על כך באותה מדה תגדל מדרגתנו בין הצדיקים.

פרוש ''מלך חפץ בחיים''

בדרך זו יש לפרש את כל האמור בבקשת ''זכרנו לחיים'', כי אנו מבקשים מה' יתברך ''זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים'', תזכר אותנו לחיים אמתיים כאלו שאתה מלכנו במבט צרכי המלכות חפץ בהם. דהינו, כאשר אנו נחיה את חיינו בתורה ומצוות כפי רצונך, מתוך הרגשת קבלת על מלכות שמים באמת, כעבדי המלך המוכנים תמיד לעשות רצונו, והחפצים ועושים הכל כדי להרבות את כבודו, כי זהו תפקידם ומהותם של נשמות ישראל.

[כמו שאמרו חז''ל (והר צו, כט:): ''כל הנשמות גזורות מתחת כסא הכבוד''. ''כסא הכסוד'' משמעותו, הכסא שנושא את הכבוד, הוא נבנה מכל המעשים הטובים שאנו עושים אותם בגלל שהם רצונו יתברך, ובכך אנו מכבדים את ה' יתברך, כי עשית רצונו הוא כבודו. ''כל נשמה גזורה'', הינו היא חלק ''מכסא הכבוד'', כי התכן של כל נשמה הוא עשית כבוד שמים, ולכל נשמה תפקיד וחלק המיחד לה בזה. ובחיים כאלו חפץ המלך ה'.]

כאשר אנו שואפים לחיים שכאלה, בכך אנו ראויים וכדאיים להזכר לטובה לפני ה' יתברך, ולהכתב בספר החיים להקבע בין הצדיקים. ועל חיים שכאלו, שה' יתברך כמלך חפץ בהם, אנו מבקשים ''זכרנו לחיים''.

פרוש ''למענך אלקים חיים''

אנו מבקשים שתזכרנו ותעזרנו לחיות חיים אמתיים, ותקבע את מהותנו כצדיקים, כי שאיפתנו היא, שחיינו יהיו ''למענו'' מקדשים לך, שבכל מציאותנו ומעשינו נראה שאנחנו עבדיך, ועל ידינו מתגדל כבודך בעולם. מי שכל חייו הם למען המלך, אם כן, יש למלך צרך בו, ובגלל הצרך הזה, נותן לך המלך, ה' יתברך, זכות וסיוע לחיים רוחניים מלאים, ולפעמים גם חיים גשמיים מברכים ככלי עזר על חשבון המלך ולא על חשבון זכיותיו, כחיל המשרת בצבא המקבל את כל צרכיו מהמלך ואינו צריך לשלם עבורם. (ע''כ מספר ''שפתי חיים'')

התקוה היחידה

באחד הכפרים חי יהודי שהחזיק בחכירה בית מזיגה. בהתקרב סוף השנה היה היהודי מדאג מאד; עסודתו במשך השנה החולפת לא הביאה לו רוחים, חוב גדול נשאר חיב לפריץ הכפר שממנו חכר את בית המזיגה חוב שזמן פרעונו הוא עתה, בהסתים השנה.

ואכן, אשר יגר האיש בא שליחי הפריץ הגיעו כשבפיהם טענות קשות. ''מדוע לא באת לשלם את חובך?! '' התנפל עליו שלוחו של הפריץ. ''כיצד הנך מעיז להמשיך לשבת בבית המזיגה, בשעה שחובך הולך וגדל?! דע לך, שהפריץ לא יותר, הפעם הוא ישליו אותך לבית הסהר! ''

לא היתה בררה אחרת. האיש יצא מביתו, ובברכים כושלות, כשכלו רועד מפחד, עלה לבית הפריץ. כאשר עמד בפני הפריץ, הטיח הלה כנגדו: ''מדוע אינך משלם?'' והוסיף בקול מאים: ''תענש על כך! חוב הוא חוב ! ''

לשמע הדברים פרץ היהודי בבכי מר, כל גוו רטט בבכיו. ''אין לי מהיכן לשלם, '' אמר בקשי. ''השנה, '' כך הוסיף, ''לא ראיתי ברכה בעמלי. '' פניו של הפריץ נתרככו קמעא. הוא היטיב להכיר את המוזג, הוא ידע כי איש ישר הוא וחפץ לשלם לו אלו רק היתה לו אפשרות לכך. לפיכך אמר לו הפריץ: ''אולי אמתין לך עוד ימים אחדים, בימים אלה תצא אל שכניך שבכפר, תבקש מהם שיעזרו לך. ''

כשסים הפריץ את דבריו, ראה שפני האיש נפלו. האור בעיניו כבה, ואכזבה גדולה נבטה מהם. שוב פרץ בבכי קולני ואמר במר לבו: ''מה תועלת לי בהסכמתך לחכות כמה ימים? לבקש משכני . הרעים? אני מכיר אותם מי מהם ישמע לבקשתי? כפריים פשוטים הם, וגם אם ימצא מי מהם שירצה לעזר במה יוכל?''

רגעים אחדים התמוגג כך בבכיו. לפתע נצנץ רעיון נועז במחו. התלבט, האם ינסה? היצליח חפצו? בלית בררה נפל לרגלי הפריץ וזעק בתחנונים: ''רק אתה יכול לעזר לי להחלץ ממצבי הביש. אם אתה תרחם עלי ותחדש לי את חוזה העבודה, אוכל להשיב את חובי אט-אט. ''

דבריו הכנים ורצונו האמתי לעשות לשנוי המצב הרשימו את הפריץ. הוא נענע בראשו לאות הסכמה ואמר בחיוך: ''אני מוכן לנסות שוב. אעזר לך, אבל זכר את התנאי מהיום אתה מחפש דרך להשתפר, מהיום אתה משתדל יותר. ''

אומר המגיד מדובנא: גם אנו בעלי חוב, וספורו של המוזג הוא לנו משל. בראש השנה מגיע יום תשלום חובנו, אך מה דלים אנו, מה יעלה בגורלנו? מי יעמד בענש? עומד דיננו ותלוי בין ראש השנה ליום הכפורים. בימים של טהרה וקרבת השכינה אלינו, ברגע של הבנה שאין בררה אחרת, בוקעת תפלה כנה מעמק הלב: רק אתה, אבינו שבשמים, יכול לעזרנו ! תן לנו כלים וכחות חדשים. מעתה, עם רצון אמתי לעמד בהחלטתנו, נכפר אט אט על חובנו הגדול ויגזר דיננו לטובה !

תפלה אמתית שכזאת, מבטח לנו שאינה חוזרת ריקם. מי שרוצה באמת יצליח. מי שרוצה להשתנות יעזרו לו משמים. (לקח טוב)

בקשת חיים מצד הקדשה ולא מצד הסטרא אחרא

''צפה הקדוש ברוך הוא שסוף זה [בן סורר ומורה] עתיד לגמר נכסי אביו ואמו ויושב לו בפרשת דרכים ומקפח את הבריות, [ויותר מזה] והורג נפשות, [ועוד יותר מזה] וסופו לשכח את תלמודו, ואמרה תורה, מוטב שימות כאי ואל ימות חיב''. (ירושלמי, סנהדרין פ''ח ה''ז)

בספר ''לקח טוב'' מובא באורם של דברים: אומר הגאון ר' אליהו דסלר זצ''ל בספרו ''מכתב מאליהו'' (ח''א עמ' 105), כי כל זמן שעדין הוא דבוק בתלמוד תורה יש תקוה שישוב, אבל אם אבד תלמודו אבד הכל.

ורבנו יונה ז''ל בפרושו לאבות (פ''ג מ''י) כותב: ''שינה של שחרית וכו' מוציאין את האדם מן העולם. כי על מה נברא האדם? אך ורק לעסק בתורה, והיא ארך ימים ושנות חיים, ואם לוקח הוא דברים כאלה (לישון קצת אחר סעודת הבקר, או להשתעשע קצת עם ילדיו וכדומה) למה לו חיים? (מה תועלת בחייו?) וראוי לטרדו מן העולם (מן השמים ימיתוהו. ימות זכאי ואל ימות חיב), כי הבל הוא והבל ימיו (אין שום ממש, לא בו ולא בחייו), ואחר שחיה כמה שנים ונתעסק בעסקו ולא הועיל הואיל ובטל מן התורה, על מה יוסיפו לו ימים? משל למלך שנתן מאה כסף לעבדו והשליכם לים וחזר ובקש וכו', ראוי שלא לתן לו יותר'' וכו'. וצריך עיון, אם כל כך חיוני הוא ענין תלמוד תורה, באמת איך אפשר שיחיו הבטלים מתלמודם?

האמת היא, שבני אדם אלה חיים בזכות השטן, המה כלי השטן אשר בעזרתם יסית את האחרים לבטלם מדברי תורה, באמרו: ראה פלוני בטל מתלמודו וחי. או להפך: ראה את המסכן הזה שמת מרעב רק משום שלא רצה למכר את עצמו לעבודה זרה.

בפרשת ''כי תבא'' נאמר: ''והיה אם שמוע וגו', ונתנך ה' אלקיך עליון על כל גויי הארץ''. ופרש הריקנטי, דהינו בסוד ''ירכיבהו על במתי ארץ''. ומסיק (שם דף מ''ב ע''ג): ''בזמן שאין עושין רצונו של מקום, אין ההשפעה מצויה בשכינה אלא בכחוח הטמאה... כשמדת הדין מתגברת על מדת החסד... הוא סבת החטאים ''.

לפיכך ''אם שמוע וגו', ונתנך עליון'', וכן ''ירכיבהו על במתי ארץ'', שהוא קדוש השם המובן לכל, כי ההשפעה באה דרך הקדשה. מה שאין כן כאשר מתגברת מדת הדין, ההשפעה באה מהסטרא אחרא כדי לאפשר את המשך החטאים וההפקרות. מטרת ההשפעה של הסטרא אחרא כפולה: למען הבחירה, וכדי שמדת הדין תגבה את שלה לבסוף. ואמנם יתקדש שם שמים בסופו של דבר איך שלא יהיה, אלא ששאיפתנו צריכה להיות, שקדוש שם שמים יהיה על ידי עשותנו הטוב ונקבל שכרנו, ולא על ידי שנעשה רע ונקבל ענש.

נמצא, שחיי הרשע והנאותיו בעולם הזה הם בבחינת משמשים לעבודה זרה, בכך שהרשע הופך להיות מצג בחלון הראוה של הסטרא אחרא. על כן, מן הראוי להתפלל שלא להנות מהעולם הזה אם אין כלו בבחינת כלי לקדוש השם. וזהו מה שמנע רבנו הקדוש את עצמו מלהנות בעולם הזה, עד כי במותו הגביה את עשר אצבעותיו ואמר, שלא נהנה מהעולם הזה אפלו באצבע קטנה שלו (ראה כתובות קד.). וזהו מה שאמרו בתנא דבי אליהו, שיתפלל שלא תכנס אכילה ושתיה לתוך מעיו. כי כך היא האמת הגמורה שכל שאינו בבחינת כלי לקדוש השם, הרי הוא שיך לסטרא אחרא, וזהו חלול השם ממש!

זהו פשרה של בקשתנו בימים הנוראים: ''וכתבנו בספר החיים למענך אלקים חיים''. שכן היה מקום לשאל מה פרוש ''למענך'', הרי לה' יתברך לא חסר מאומה?

ולאור דברינו מובן היטב: ''למענך'', הינו למען גלוי כבודך. איננו מענינים בחיים שינתנו לנו בבחינת צבאותיו של השטן, רוצים אנו בחיים שכל תכנם גלוי כבודו יתברך! וזהו ''למענך אלקים חיים''.

הגאון ר' אליהו דסלר מרחיב במקום אחר בספרו (מכתב מאליהו ח''א עמ' 18) בבאור ענין החיים המענקים לאדם מכחו של השטן, רחמנא לצלן, ואלו דבריו:

לעתים רואים אנו רשע אשר נתן לו טוב העולם הזה בשפע. עלינו לדעת, שגם אם לכאורה נראה שהוא זוכה לשפע זה מכחה של מדת הרחמים, האמת היא שאין זה נכון כלל מקור הטוב הנתן לו הוא רע וטמא, כפי שיתבאר להלן.

ה' יתברך ברא בעולמו יצר טוב ויצר רע, ונתן לשניהם אפשרות להשתדל להשפיע על לב בני האדם. היצר הטוב חפץ להשפיע שיבחר האדם באמת, ויצר הרע שיבחר בשקר. הם מתמודדים ביניהם על לבו של האדם, כדרכם של סוחרים המתחרים בשכנוע לב הקונים למען יקנו את מרכלתם. אחת הדרכים המקבלות לפרסום ולפתוי קונים היא, הצבת הסחורה בחלונות ראוה גדולים ומוארים, בכך נתנת ללקוחות אפשרות להתרשם מהסחורה.

גם היצרים משתמשים באמצעי זה שניהם מבקשים להציג בפני ''לקוחותיהם'' כמה ענש ואשר ישיגו אם ילכו בדרכם. היצר הטוב מראה לאדם את גדל אשרו של מי שהולך בדרך האמת והצדק, ומצביע על הגדולים והקדושים והחכמים ועל ארח חייהם, עד כמה גדול אשר נפשם בעולם הזה וקל וחמר בעולם הבא. היצר הרע נזקק עוד יותר ליפות ולקשט את סחורתו, שכן אין באמתחתו ''סחורה'' הנוסכת באדם אשר אמתי הן שקר בפיו, ואין סחורתו שוה מאומה, וכל אשר יפל ברשתו ינחל רעה, על כן הוא מכרח שיהיו לו כמה בני אדם לדגמא, כדי להציבם ב''חלון הראוה'' שלו, ואז יוכל לפנות אל בני האדם ולומר להם: הלא תראו את פלוני, את עשרו ואשרו בעולם הזה אף על פי שחטא ! לכו, אפוא, בדרכו דרך החוטא, וזכו אף אתם בעשר וכבוד ובכל עניני העולם הזה !

אלמלי היתה ליצר הרע אפשרות להצביע על חוטאים שיש להם כל טוב, לא היה אף אחד נשמע לו. לפיכך, כדי שתהיה הבחירה לשני הצדדים, נתן הקדוש ברוך הוא ליצר הרע את הכח לקבץ לו חיל של עושי רצונו. לאלה נקצב מן השמים טוב העולם הזה, כדי להגביר את כחו, למען יוכל להכשיל בני אדם על ידיהם. האנשים הללו הם משרתי היצר הרע, והקדוש ברוך הוא נתן לשטן רשות לשלם למשרתיו בחיי העולם הזה, כי רק על ידי משכרתם זו יוכל, כאמור, לפתות אחרים.

אכן, אוי לאנשים ההם ואוי לנפשם, כי גיסו לשרת בחיל השטן, ובכל מציאותם וישותם דבוקים הם בטמאה. בבא העת, כאשר יתבטל יצר הרע מן העולם וכל הרשעה כלה כעשן תכלה, או. אז גם מציאות רשע זה תתבטל לחלוטין, כמו שאמר דוד המלך ע''ה על הרשע, שלא די שיסבל לעתיד לבא, אלא הוא יבטל לגמרי ''והתבוננת על מקומו ואיננו'' (תהלים לז), פרוש: מקום מציאותו. כי מקום מציאותו היה עסקו לסיע ליצר הרע, וכשיתבטל היצר, הרי כל עקר מקום מציאותו בטל ומבטל לחלוט ין.

מדרגה זו מצויה הרבה בין בני האדם, והמבין יבחין תמיד ויבין. בזה יתבאר מאמרם ז''ל: ''לא אברי עלמא אלא אי לצדיקים גמורים, אי לרשעים גמורים'' (ברכות סא.). ללא דברינו דלעיל אין למאמר ה הבנה. ובאמת אין כונתו לומר, שתכלית בריאת העולם היתה גם בשביל הרשעים הגמורים, אלא על העולם הזה הוא מדבר. ומלמדנו, שאת העולם הזה אפשר להשיג בשתי דרכים: או בדרך הקדושה, והיא דרכם של הצדיקים הגמורים, או בדרך הטמאה, והיא דרך הרשעים הגמורים.

ולאור דברינו אלה, מקבלת בקשת ''זכרנו לחיים'' וכו' משנה תקף, והמשכיל יבין עד כמה עלינו להתחנן ולבקש ''למענך אלקים חיים''.

מדרגתנו נקבעת בראש השנה לפי רמת שאיפתנו

עוד מהרב ''שפתי חיים'': עלינו לדעת, שלפי רמת שאיפותינו ומדרגתנו הרוחנית בראש השנה קובע ה' יתברך את הדרוג הרוחני שלנו בספר החיים של הצדיקים. ככל שתגדל מדרגתנו בין הצדיקים, תהיה נקדת ההתחלה של מצבנו הרוחני בכל ימות השנה גבוהה יותר, ובהתאם לכך גם הסיעתא דשמיא שנקבל תהיה גדולה יותר.

לכן, מלבד החזוקים, שכאמור עלינו לעשות במעשינו כדי להגביר את השאיפות כהכנה לראש השנה, עלינו גם לברר י לעצמנו לפני ראש השנה ובראש השנה מה הם החיים האמתיים? כלומר, הערכים הרוחניים האמתיים, ולעשות חשבון נפשנו, האם אנו באמת רוצים בהם ומבקשים אותם, ולחזק את השאיפה אליהם, ולא לפסח על שני הסעפים, חס ושלום, אלא לחפץ רק לעשות את רצון ה' במדה נשאה כ ו, שבאמת ו תהיה מהות נפשנו ומהות חיינו.

כפי שנשקיע את עצמנו בתורה, תפלה ועבודת ה' באמת, תבוא לידי בטוי גדל שאיפתנו לעשות רצון ה', וזה עצמו ישפיע עלינו להגדיל ולהעמיק את השאיפה, ועל ידי זה נזכה להכתב ולהחשב בספרן של צדיקים ספר החיים.

בראש השנה קובע האדם את המדרגה הרוחנית לכל השנה

בראש השנה קימת הבחירה השרשית, שהיא הקובעת את המדרגה הרוחנית של האדם במשך כל ימי השנה באיזה מצב יתיצב. רוחניות האדם תלויה לאור המדרגה הרוחנית שקבע לו האדם בראש השנה. ודאי גם אחר כך, במשך השנה, ישנן עליות וירידות, אך כלם הם במסגרת אותה המדרגה שהתיצב בה בראש השנה.

נמצא אם כן אפוא, שבראש השנה יש את האפשרות ביד האדם לשנות את מדרגתו הרוחנית, ולאור זאת לקבע אותה גם למשך כל השנה. כשהאדם זוכה לרומם את עצמו ברוחניות בראש השנה ''לגדלות דמוחין'', הרי מכח סגלת השפעת היום זוכה, שגדלות זו לא רק רוממה אותו לאותו היום בלבד, אלא היא גם נקבעה כמדרגתו הרוחנית למשך כל השנה!

ליתר באור נביא דברי הרב ''שפתי חיים'': מורי ורבי זצ''ל ב''מכתב מאליהו'' (ח''ב עמ' 67) מבאר דיש שתי בחינות בבחירה: בחירה פרטית ובחירה כללית. הבחירה הפרטית היא בכל יום ויום, ובכל רגע ורגע, בה עומד האדם בנסיון מראשית היום, באמירת ''מודה אני'', עד לסוף היום, בקריאת שמע על המטה. אולם יש בחירה באפן אחר לגמרי, שמשנה את דרגתו מן הקצה אל הקצה, והיא הבחירה הכללית. למשל: עומד אדם לפני החלטה גורלית, אם לילך לישיבה ללמד, או לפנות לחיי עולם הזה. זו בחירה שמשנה את האדם לגמרי, שבה תלוי כל עתידו ועתיד הדורות הבאים אחריו. בבחירה גורלית זו, ודאי ישקל האדם בכבד ראש, ויתיעץ עם גדולים לפני החלטתו. אמנם, לאחר שכבר בחר ללמד בישיבה, וכבר לומד שם, וגם שם יהיו לו נסיונות בכל שעה, אם ללמד או להתבטל וכדומה, אך אלו הן רק תנודות בתוך אותה מדרגה, ואף אם יכשל נסיון זה לא תהי נפילתו שנוי למדרגה אחרת שהרי נמצא הוא במקום תורה, והצבור יחזק אותו ויש לו ממי ללמד. מה שאין כן אם בחר לפנות למסחר במקום הלמוד בישיבה הרי נמצא הוא במצב שונה לחלוטין, אזי בראש השנה לפי שאיפתו הכנה של האדם נקבע לו מצבו הכללי, למשל, להיות בישיבה וכדומה, ובמסגרת זו בלבד תהיה התמודדותו בנסיונות פרטיים באותה מסגרת.

על ידי שתמליכוני עליכם - קובע האדם את מדרגתו הרוחנית

לפי איזה אמת מדה נקבעת מדרגתנו הרוחנית ביום זה להכתב בספר החיים? לאור תכלית הבריאה גלוי כבוד יתברך, ''ה' ימלך לעלם ועד'', עד כמה שאנו מחזקים בלבנו את השאיפה לראות בגלוי השלם של כבוד מלכות שמים בבריאה. ולכן כל עסקנו ביום זה הם בענינים שרשיים המלכת הקדוש ברוך הוא, תפלה לגלוי מלכותו יתברך על כל העולם. כמעט שאין אנו מבקשים על חיי עולם הזה, ועקר הבקשות ביום זה הם לגלוי יחודו יתברך בבריאה, והטעם: כדי לחזק בנו את שאיפת תכלית חיינו, לרומם אותנו ביום זה ב''גדלות דמוחין'' על הענין של גלוי כבוד שמים. וכאמור, מדרגה זו תקבע להכתב בספר החיים כמדרגה לכל ימי השנה. מאותו הטעם גם אין מתודים בראש השנה, כדי שלא להנמיך את שאיפתנו לעליה.

אם כן, עבודת היום של ראש השנה ''תמליכוני עליכם'', היא עבודה לרומם את האדם במדרגתו הרוחנית כדי לזכות להקבע בספר החיים, וכשאדם זוכה לקבע את מדרגתו הרוחנית ביום זה, הרי כבר עכשו בעולם הזה זוכה לחיים רוחניים של עולם הבא, לעמת הרשעים הנקראים מתים בעולם הזה.

לאור את נקבל מבט חדש בדברי הרמח''ל (דרך ה' ד: ח, ד): ''כי הנה ביום זה, הקדוש ברוך. הוא דן את כל העולם כלו, ומחדש המציאות, בבחינת הסבוב החדש''. תפקיד האדם בבריאה הוא, כאמור, להביא על ידי מעשיו את תכלית הבריאה גלוי כבודו יתברך, ועל ידי קביעת המדרגה הרוחנית בראש השנה, כל אחד לפי גדל מדרגתו ביום זה, כך נקבע גם חלקו של כל אחד בבריאה, איך יצא על ידו לפעל במשך כל השנה גלוי כבודו יתברך בבריאה. אם כן, ביום ראש השנה הוא חדוש המציאות של כל תכלית הבריאה, איך יצא על ידו סך הכל של כל הבריאה, גלוי יחודו יתברך, שהיא התכלית הרוחנית עולם הבא.

סכום

לסכום: הדין על עניני עולם הזה הוא לכלם שוה: הכתיבה בראש השנה, והחתימה ביום הכפורים. הדין על עניני עולם הבא - קביעת המדרגה הרוחנית של האדם בעולם הזה שהוא דין עולם הבא, נקבע לצדיקים ולרשעים בראש השנה. והבינוניים, מצבם אינו ברור, ואינו נקבע בראש השנה, אלא תלויים יעומדים, ועל ידי תשובה בעשרת ימי תשובה, יכולים הם להקבע לחיים. ואם אינם שבים, חם ושלום, נקבע מהותם למיתה רוחנית.

וכאמור, בראש השנה לא רק נקבעים המקרים של עולם הזה של שנה הבאה, אלא גם את מדרגתנו הרוחנית בעבודת ה' למשך כל השנה! כמה חלק יהיה לו בהוצאה לפעל של גלוי כבוד שמים. אם כן, מה נורא הוא דין ראש השנה, שבו נקבעה המדרגה למשך כל השנה, איך תראה הבחירה שלו בעבודת ה'. אמנם מאידך, צריך לדעת את סגלת יום ראש השנה ואת גדל השפעתה למשך כל ימות השנה. כפי שאדם זוכה לרומם את עצמו ביום זה לגדלות רוחנית גבוהה, כך מכח השפעת זמן ראש השנה זוכה בזה להשפעה למשך כל ימי השנה, שמדרגתו הרוחנית של ראש השנה היא נקבעת כמדרגה במשך כל השנה.

''מאן דדמיך בריש שתא, דמיך מזליה כליה שתא'' (ירושלמי), כשאדם ישן ביום זה, הרי הוא מכניס חולשה ורפיון במדרגתו הרוחנית, אם כן, ''דמיך מזליה כליה שתא'', הרי בכך גם הכניס רפיון במזלו הרוחני של כל ימות השנה.

כל שנה שהיא רשה בתחלתה - מתעשרת בסופה

מכתב זה שלח הרב הצדיק חיים פרידלנדר זצ''ל ממטת חליו לתלמידיו.

בס''ד, ניו יורק, כג אלול תשמ''ה

לכבוד אחי ורעי, תלמידי הישיבה הקדושה לארך ימים טובים !

השנה אני צריך לשלח לכם מרחוק את ברכותי לשנה החדשה. מאידך גיסא המרחק הגשמי מגדיל את הכסופין הרוחניים, ואם כן, מקרב את הלבבות קרבה רוחנית יתרה. לכן הברכות נאמרות בכל הלב. הנני מברך את כל הישיבה, רבניהון ותלמידהון בשנה טובה ומברכה. יכתבכם ויחתמכם ה' יתברך בימי הדין בספרן של צדיקים, לחיים טובים ולשלום ולבריאות, להצלחה בלמוד התורה הקדושה ועבודת ה' יתברך, ובכל דרכיכם. תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה. שנת הרמת קרן התורה וכבוד שמים. שנה שבה נזכה לתשובה שלמה, ולביאת גואל צדק.

נאמר במסכת ראש השנה (טז): ''ואמר ר' יצחק, כל שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה, שנאמר 'מראשית השנה' מרשית כתיב, ועד אחרית סופה, שיש לה אחרית''. ורש''י שם: ''שרשה בתחלתה שישראל עושין עצמן רשין בראש השנה, לדבר תחנונים ותפלה, כענין שנאמר: ''תחנונים ידבר רש'' (משלי יח, כג).

ר' יצחק נותן לנו עצה על פי הפסוק לזכות בגזר דין של שפע ברכה לעשות את עצמו כרש לדבר תחנונים ותפלה. מהו הגדר של ''עושין עצמן רשין'', ואיך אדם ''עושה'' את עצמו כרש? ודאי אין הכונה היא שעושה את עצמו ''כאלו'', אלא שר' יצחק נותן לנו דרך בעבודת ראש השנה.

באור הדבר שהאדם יבין ויבהיר לעצמו בראש השנה, שכל צרכיו בשנה החדשה, מדי יום ביומו, נגזרים עליו ביום זה. כלומר כרגע אין לו כלום, וצריך לקבל את הכל מחדש.

ואם תאמר יהודי זה, יש לו, ברוך ה', פרנסה קבועה, ויש לו גם הון, ששם במקום בטוח, יש לו כשרונות וקשרים טובים וידידים טובים, יש לו משפחה ובית וכו', איך יוכל יהודי זה לעמד בראש השנה כרש שאין לו כלום, כעני בפתח?

אלא, על האדם לדעת, שכל מה שיש לו הוא רק ברצון הבורא יתברך. ועד כמה שהבורא רוצה יש לו. ואם, חס ושלום, אין זה רצון ה' יתברך, יכול לאבד את הכל בן רגע, חס ושלום, או שהכל מה שיש לו לא יעזר לו במצב של אסון ושל מחלה, חס ושלום.

בראש השנה נגזר עליו, על כל יום ויום של השנה הבאה, מה יהיה לו, ועד כמה יוכל לנצל את מה שיש לו, ועד כמה יועיל לו. אם כן, הוא צריך לקבל עכשו את הכל מחדש, ועכשו עומד לפני כסא הדין כעני ורש שאין לו כלום, וכלו תלוי בחסדי ה' יתברך, הוא וכל אשר לו.

אם כן, ודאי ידבר תחנונים כעני בפתח, שאינו דורש שיתנו לו, אלא רק מתחנן, כי למסכן הזה אין סבה לדרש. ההפך מזה הוא העשיר שנאמר עליו בסוף פסוק זה ''ועשיר יענה עזות''. העשיר מעיז בדרישותיו, מחמת הרגשת ה''יש'' הגדולה של עצמו, הפך התבטלות הרש. גם עלינו לדעת, שאין לנו זכיות שעליהן נוכל לסמך אין לנו מעשים שיכולים לעמד בבקרת הדין. לעמתם, העברות הן רבות. לכן אנו עומדים לפני כסא הדין אין אונים, ומבישים כעני בפתח, ומדברים רק תחנונים ותפלה בקשת חן מאוצר חנם.

אם האדם מבין כך את הראשית של ראש השנה, שהיא ממש התחלה חדשה, לכן מרגיש את עצמו באמת בחינת רש, כי צריך לקבל את הכל מחדש עבור כל יום ויום של השנה החדשה אז הוא זוכה לאחרית טובה, לגזר דין של חן וחסד.

לאדם שיש לו, ברוך ה', בריאות ופרנסה וכל טוב, לא קל לו להרגיש שבעצם אין לו כלום מעצמו לולי חסדי ה' יתברך התמידיים, ועכשו, בראש השנה, עומד בהתחלה ממש. אולם אדם שעומד במצב של אין אונים, שאבד את פרנסתו, חס ושלום, או חלה במחלה מסכנת, קל לו יותר להרגיש שאין לו כלום, ושהוא תלוי בחסדי ה' יתברך.

היתה לי הזדמנות להרגיש את חנינת ה' יתברך, שמציל ממות ונותן חיים חדשים. זהו ציור חי שיתכן שאדם חושב שהוא בריא, והכל שפיר וחלק, ואינו מודע לזה, שאין לו בריאות וחייו תלויים לו על בלימה, וכך כל בריא צריך בעצם להרגיש, שבריאותו כל רגע נתנת לו מה' יתברך, כאמרם רז''ל (ב''ר יד, ט): ''כל הנשמה תהלל י-ה'' על כל נשימה ונשימה תהלל י-ה. וכך אנו אומרים, כאשר הגוף פועל באפן תקין: רופא כל בשר ומפליא לעשות, לאמר להיות בריא, זהו מפלאי הבורא.

עד כמה שנרגיש ונבין, ובמיחד בראש השנה, שחיינו מסורים בידי ה' יתברך, ונודה לו על נפלאותיו שבכל עת באותה מדה נזכה שיגזר עלינו גזרות טובות בראש השנה, ויהיה ''חותך חיים לכל חי'' יוסיף לתת לנו לשנה הבאה חתיכה חדשה של חיים טובים.

נזכה לקבל מחדש את מלכותו יתברך, ונזכר לפניו לטובה, ונתעורר לקול השופר לתשובה שלמה, ויתקבלו לפניו יתברך תחנונינו ותפלותינו, ויפתח לנו את אוצרו הטוב אוצר חנם של חן וחסד ורחמים.

אני מודה לכל בני הישיבה, רבניהון ותלמידהון, על נשיאת העל עמי, ועל תפלותיכם וחזוקיכם לזכותי, ועל ברכותיכם לשנה הבאה ועל מכתביכם. ישלם לכם ה' כגמולכם השלם.

הנני כופל בברכת שנה טובה, מברכת בכל מלי דמיטב לכל אחד ואחד מכם בתוך כל ישראל.

הדורש בשלומכם בחבה רבה, ומצפה לרחמי שמים, לראותכם בקרוב בריאים ושלמים בגוף ונפש.

בהוקרה ובברכת התורה ולומדיה

חיים פרידלנדר

רעדה ובטחון ביום הדין

מובא בספר ''לקח טוב'': בהספידו את מרן הגאון ר' יצחק זאב מבריסק זצ''ל, ספר מרן הגאון ר' אליעזר מנחם שך שליט''א את הדברים הבאים:

בימיו האחרונים של מרן הגרי''ז זצ''ל, והימים ימי ההכנה לראש השנה, נכנסתי לבקרו. בבואי שאלני: מה יהיה הסוף? אמרתי לנחמו בדברי הירושלמי (ראש השנה פ''א ה''ג) שהביא הרא''ש (סוף ראש השנה): ''אמר רבי סימון: כתיב 'כי מי גוי גדול' וגו'. רבי חנניה ורבי יהושע, חד אמר, איזו אמה כאמה זאת שיודעת אפיה של אלקיה. בנהג שבעולם, אדם שיש לו דין, לובש שחורים ומתכסה שחורים וכו', לפי שאינו יודע איך דינו יוצא. אבל ישראל אינו כן לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחים זקנם וחותכין צפרניהם ואוכלין ושותין ושמחים בראש השנה, לפי שיודעין שהקדוש,. ברוך הוא עושה להם נסים ומטה את דינם לכף זכות וקורע להם גזר דינם''. ודברתי על לבו, כי כך גם עכשו במצבו צריך הוא להיות בטוח שהקדוש ברוך הוא יעשה לו נס.

אולם מרן זצ''ל ענה: ''במה, במה להיות בטוח?'' ובאר מאמר הירושלמי הנ''ל על פי דברי הפיוט ''כתר מלכות'' לרבי שלמה אבן גבירול: ''אלקי, אם עוני מנשוא גדול, מה תעשה לשמך הגדול? ואם לא אוחיל לרחמיך, מי יחוס עלי חוץ ממך? לכן, אם תקטלני לך איחל, ואם תבקש לעוני אברח ממך אליך, ואתכסה בחמתך בצלך''. צריך להבין, שאל הרב, מה באור המלים ''אברח ממך אליך'', הלא לכאורה הבורח מזולתו אינו בורח אליו, אלא בורח ממנו?

שאלה זו חוזרת על עצמה גם בדברי הרמב''ם. בפרוש המשניות (פ''ד דראש השנה) כתב הרמב''ם: ''שלא היו קורין ההלל לא בראש השנה ולא ביום הכפורים, לפי שהם ימי עבודה והכנעה ופחד ומורא מהשם, ויראה ממנו ומברח ומנוס אליו''. גם כאן צריך באור כנ''ל, מה פשר ''ומברח ומנוס אליו''?

ובאר מרן זצ''ל, הנה ענין הבטחון שיך רק אצל מי שמרגיש המצאו בצרה גדולה, ובמצב זה הוא סומך על הקדוש ברוך הוא ובוטח בו הוא ראוי לתאר ''בעל בטחון''. לזה נתכון הפיטן באמרו ''אברח ממך אליך'', כי במצב זה שהאדם כה חרד מאימת הדין ומחפש דרך להציל נפשו מדינו יתברך, אזי מדת הבטחון שבו יוצרת מצב שהוא בורח ''ממך אליך'' מלפני ה' אל ה'. דהינו, הוא מכיר בכך שמקום המחסה הוא אך ורק בצלו יתברך. כל ה אכן בתנאי שהוא חרד ופוחד מפני הצפוי לו. אבל אם האדם אינו חש כלל בצרה האופפת אותו והוא שלו ובטוח בעצמו אין זה בטחון כלל.

לפי זה יובן מה שאמרו חז''ל בירושלמי הנ''ל, שבראש השנה אנו שמחים מתוך ידיעה שיעשה לנו נם. לכאורה אין הדברים תואמים את מהות היום ואפיו, הלא יום דין הוא אשר גם מלאכים בו יחפזון וחיל ורעדה יאחזון, וכך באמת צריך להיות ביום המשפט. אלא, לאור האמור, כך היא הדרך! תחלה צריכים להשריש בלב את חחושח פחד הדין והיראה מפני שופט כל הארץ, ומתוו הרגשה זו יש לבא אל מדת הבטחון, להיות סמוך ובטוח בקדשא בריך הוא שיפקדנו לטובה ויטה דיננו לכף זכות. כדי לתת בטוח לבטחון שאליו הגענו, הורונו חז''ל להסתפר, ללבש לבנים ולהתעטף לבנים, ''לפי שיודעין שהקדוש ברוך הוא עושה להם נס ''.

זוהי באמת מעלת כלל ישראל, שיש בהם מדת הבטחון בו יתברך שלא כשאר האמות. אולם אם כבר מתחלה אין האדם חרד מיום הדין, מה מקום יש לבטחון?! וסים מרן זצ''ל על עצמו: ואם כן, במה אהיה בטוח? (מקונטרס ''המלך המשפט'' עמ' קנז)

ספורים מגדולי ישראל על פחדם מיום הדין

(מספר ''לקח טוב'')

בספר ''המאורות הגדולים'' מספר על רבי שמחה זיסל, הסבא מקלם:

בכל פעם בפרום ליל ראש השנה, כשנכנם אליו השמש לקראו לתפלת ערבית, תקפה אותו חרדה גדולה מאד, וברב רטט ופחד מלמל: הנה כבר באה ההזמנה מבית המשפט להתיצב לדין...

בספר ''דרכיו, נמוקיו ושיחותיו של החפץ חיים'' מובא בשם רבי מרדכי דב, שראה פעם את ה''חפץ חיים'' נכנס בימים הנוראים לעלית בית כנסת כדי להתבודד. עמד רבי מרדכי דב מאחורי הדלת ושמע כיצד ה''חפץ חיים'' מציר לעצמו שנכנס לדין בפני בית דין של מעלה ועומד לפניהם, והכרוז מכריז שיבאו כל זכיותיו לפניהם.

וציר כיצד הגיעו מחנות של מלאכי קדש שנבראו מהתורה שלמד עד כה ומן המצות ששמר בכל ימי חייו, וכן מהזכיות שזכה בהתפשט חבוריו בתוך כלל ישראל, ועל ידי כך זכה את הרבים. כה רבות היו הזכיות, עד שבעצמו התפלא על רב מספרן.

אחר כך ציר שמכריזים וקוראים לכל חובותיו שיבאו להעיד עליו. גם מהן באו מחנות רבים; מהם כאלה שהעידו על חסרון בעשית המצוה, האהבה והדבקות, ועוד כהנה רבים. עד שהכריע הבית דין שהוא בכלל בינוני. ואז חשב לעצמו שנכנס תחת הגדר של ''רב חסד מטה כלפי חסד''. אך מיד שמע שהשכינה שואלת מה הוא כעת, חי או נפטר? וענו לה: חי הוא. ותכף נשמע קול: ''עשה תשובה על עונותיך, מאחר שאתה עדין בחיים ! '' והתחיל ה''חפץ חיים'' להתיפח בבכי גדול.

בספר ''הצדיק ר' שלמה'' שנכתם על רבי שלמה בלוך, תלמיד ה''חפץ חיים'', מובא בשם ה''חפץ חיים'' משל נפלא להמחיש את פחד יום הדין.

המשל הוא על מעשה אמתי שארע בעת מלחמת העולם הראשונה בבחור ישיבה שנתפם על ידי השוטרים. גזרו עליו ענש מות. השוטרים כונו כנגדו מכונת יריה, ובעוד הם מנסים לירות עליו, ארעה תקלה במכונת היריה, ובמשך רבע שעה נסו לירות בו ולא הצליחו. בינתים הצליח הבחור לברח מהם ולהציל את נפשו, ומרב הפחד שהיה לו באותה שעה, הלבינו כל שערותיו.

אמר על כך ה''חפץ חיים'', שספור זה הוא משל נפלא עד כמה צריך האדם לפחד מיום הדין, ולהמחיש לעצמו בחוש כיצד יהיה ירא וחרד ביום בו יפרטו לפניו את כל מעשיו ומחשבותיו לפרטיהם.

בהקדמת הספר ''אור יהל'' מספר על רבי יהודה ליב חסמן, מנהלה הרוחני של ישיבת חברון:

נוהג היה ר' ליב חסמן לעבר לפני התבה במוספים של ראש השנה ובנעילה. מי שזכה לראות ולשמע אותו במעמד זה לא ישכחהו לעולם. עומד היה עטוף בטליתו במלא קומתו הזקופה. פניו המשלהבים מאירים בנגה הנרות של העמוד, ופסוקי התפלה יוצאים מפיו מדגשים ונחצבים בחתוך דבורו הנפלא, כשפרוש המלים במלא מצוי משמעותן ממש מפרש יוצא מן הלב ונכנס ללב, חודר ונחרת אפלו באזן האטומה ביותר. והקול קולו האדיר והמתק עולה ומתעלה ומתנגן בהשתפכות הנפש בנגינתו הרוטטת: ''קל אמונה בערכך דין, אם תמצה עמק הדין... '' מי שלא שמע פסוק זה יוצא מפיו בשאגת תחנונים תוך הדגשת המלים ''עמק'' לא שמע תפלה זכה מימיו.

בספר ''מרביצי תורה ומוסר'' מספר על רבי אלחנן וסרמן, ראש ישיבת ברנוביץ':

תלמידים מספרים, שבקש בתחנונים שלא יכבדוהו בעליה לתורה ביום הדין. כשתמהו על בקשתו המוזרה, כי הרי הלכה היא שראוי להדר לעלות לתורה באחד מעשרת ימי תשובה, השיב ר' אלחנן בענוה: ''חוששני להתבלט ביום הדין, פן יבקרו בשמים את פנקסי היטב, ומעדיף אני לקים בנפשי: 'בתוך עמי אנכי ישבת' ''.

בספר ''ספורי חסידים'' מספר על רבי יוסף מטארצ'ין, סנו של החוזה מלובלין:

פעם אחת לפני התקיעות בראש השנה נכנס ר' יוסלי לבית המדרש ואמר לקהל: אספר לכם מעשה:

בעיר אחת היה גר תלמיד חכם עשיר שהתפרנס ממסחר ביין. הרב של אותה העיר רצה פעם לכבדו והלך לביתו לבקרו. בראות בעל הבית שהרב בא לביתו, שמח מאד וטרח לכבדו בכל כבוד אפשרי. אחר כך צוה למשרתו לרדת למרתף היין, ולהביא משם בקבוק יין טוב ומשבח. עבר זמן רב והמשרת לא חזר. המארח התפלא מאד, בקש סליחה מהרב, וירד למרתף להביא יין ולראות מדוע לא שב המשרת. בבאו למרתף, נבהל מאד. כמה חביות היו פתוחות, ברזים של חביות אחרות היו פתוחים ויין רב זרם מהם לאבוד, ובכל המרתף היו נזקים גדולים, והמשרת איננו.

כשחזר בעל הבית מהמרתף בלב שבור, התחיל לחפש את המשרת שגרם ברשעותו לנזק הגדול. לבסוף מצאו שוכב בשלוה על גבי התנור. כאשר ראה המשרת את בעל הבית, אמר לו: אבקש שתעלה את המשכרת שלי, כי היא נמוכה...

לאותו משרת דומים אנו בראש השנה. בראש השנה אנו חוטאים ופוגמים בעולמו של הקדוש ברוך הוא, ובראש השנה אנו באים לפניו ומבקשים מאתו שיכתבנו לחיים טובים...

בספר ''המאורות הגדולים'' מובאים דבריו של רבי יצחק בלאזר:

כידוע, השטן מתבלבל בשמעו בראש השנה את קול השופר, והוא נבהל וחושב: עכשיו יבא המשיח. אף על פי שהרבה שנים תקעו והריעו והמשיח לא בא ממשיך השטן לחשש שמא עתה עשו תשובה.

לפי זה נמצא, שאדם הנופל בעבותות היאוש וחושב: הלא כבר עברו עלי הרבה שנים וימים נוראים ותקיעות שופר ולא עשיתי תשובה וכבר אין לי תקוה... אדם החושב כך, גרוע הוא מן השטן...

באותו ספר מספר על הנהגתו של ה''חפץ חיים'' בראש השנה:

אחד התלמידים ספר, שפעם ביום השני של ראש השנה ראו שה''חפץ חיים'' יצא מחוץ לעיר והתישב בשדה על אבן גדולה. כשהתלמיד הרהיב עז בנפשו לגשת אליו ולראות ת מה מעשיו, הלך ר' ישראל מאיר לקראתו ואמר כאלו לשם הצטדקות: ''הלא יום הדין היום, ואיפה הן מדות האהבה והיראה שלי? בלי התבוננות בגדלות השם, אי אפשר להגיע למעלות אלו, והלכתי להתבונן מעט בזה''.

תוכן העניינים

משפטי ישראל - על חגי ומועדי ישראל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה