משפטי ישראל - על חגי ומועדי ישראל
אלול
לקראת אלול חרדה ילבש
כתב ה''פלא יועץ'':
''ואם כל השנה הלך בשרירות לבו, ויצרו הפיץ עליו תרדמה, הנה בהגיע ימי חפץ, ימי רצון, חדש הרחמים ועשרת ימי תשובה לא עת לנום ולישן, כי מלך במשפט יעמיד ארץ, וחרדה ילבש ויתעורר, כאיש אשר יעור משנתו.
ואשריהם ישראל, רבם קמים לומר סליחות לראש אשמורות, ומרבים העם קצת בלמוד ספר התקונים (ספרי תנ''ך), משניות, תהלים, כפי השגת יד כל אחד מהן, והן מעט אשר נמצא, שאין מתעורר בימים האלה לא דברה תורה במתים.
אבל דבר פשוט הוא, דלא סגי באמירת סליחות וקצת למודים לכלא פשע, ולהתם חטאת של כל השנה ושל כל ימי חייו. ואם אחר יום הכפורים יחזר לסורו מה פעל ומה עשה? ויושב בשמים ישחק לו, ויאמר: וכי מפני שעבר יום הכפורים, אין פחד אלקים לנגד עיניך? האם נחבאת לברח? היד ה' תקצר לענש כל השנה לאיש כזה, אשר כהתל באנוש יהתל בי, שאומר לו: 'אנכי אעשה כדבריך', עד אשר בורח מתחת ידו. אנה תברח ממני?! רק הימים האלה נזכרים ונעשים לאיש הירא ורך הלבב מעברות שבידו, שיפנה מעסקיו מעט בכל יום, ויקח בידו סדר ודוי הגדול שיש בספרים, וישית עיניו עליו על כל פרט ופרט למצא חשבון, לחשב עם קונהו את אשר לא טוב עשה מהדברים הכתובים בודוי, מיום היותו על האדמה עד היום ההוא. ואם יש דבר שעדין מחזיק בטמאתו, יתחרט חרטה גמורה, ויקבל עליו בכל תקף שלא לשוב עוד לכסלה. ואם הוא דבר שקשה לו לפרש הימנו, יגדר בעדו בגדרים וסיגים וקנסות וכדומה, לעמד על המשמר''.
אלול ימי רצון לקרבת הנבראים לבורא
כתב ה''חיי אדם'':
''באהבת הקדוש ברוך הוא את עמו ישראל, הרבה להיטיב אותנו, וצונו לשוב לפניו בכל עת שנחטא, ואף שהתשובה טובה בכל עת, מכל מקום, חדש אלול הוא מבחר ומוכן יותר שתקבל תשובתו משאר ימות השנה, לפי שימים אלו הם ימי רצון מעת שנבחרנו לעם, שכשחטאו ישראל בעגל, ונשתברו הלוחות בשבעה עשר בתמוז, ואחרי כן עלה משה והתפלל, ואמר לו הקדוש ברוך הוא: פסל לך, ונתרצה לתן לו לוחות שניות, ואז עלה בראש חדש אלול, ונשתהה שם עד יום הכפורים, שהיה גמר כפרה. ואיתא בתנא דבי אליהו: ישראל היו נוהגים כל אותם הימים צום ותענית, ויום אחרון שבכלם, דהינו בעשרה בתשרי, גזרו תענית ולנו בתענית, ולפיכך, נקבע אותו יום, דהינו יום הכפורים, לכפרה לעולם. ולפי שהיו ימים אלו ימי רצון מאז, לכן בכל שנה ושנה מתעורר עוד הרחמים למעלה, והם ימי רצון''...
מסביר הרב ''שפתי חיים'': המהר''ל בספרו (תפארת ישראל פכ''ה), מחדש לנו יסוד נפלא, אשר כל התמורות השונות, העוברות בזמנים שונים, כלם הוכנו מראש בראשית הבריאה, ביניהם זמני דין, או זמני רחמים, וכדומה, ומכללם ארבעים ימי רצון של חדש אלול עד י' בתשרי. אלו ימי רצון שהוכנו מראש הבריאה לימי רצון ולקבלת תשובה ותפלה.
וליתר באור:
משה רבנו עלה למרום להוריד תורה לישראל. שלש פעמים עלה, ובכל עליה שהה במרום ארבעים יום.
ארבעים יום ראשונים היו החל מ-ו' בסיון, עד י''ז בתמוז.
ארבעים יום שניים היו החל מ-י''ח בתמוז, עד ערב ראש חדש אלול.
ארבעים יום שלישיים היו החל מר''ח אלול, עד עשרה בתשרי.
חטא העגל נעשה בסוף ארבעים יום ראשונים, ובמשך כל ארבעים יום שניים, היה צריך משה. לרצות את ה' יתברך על עון העגל. ושוב ארבעים יום שלישיים היו ימי רצון.
יוצא, אפוא, שארבעים יום ראשונים היו ימי רצון, לפי שהיו עוד קדם חטא העגל. וכמו כן ארבעים יום שלישיים היו גם ימי רצון, לפי שהיו לאחר שכבר נתפיס ה' יתברך עם ישראל. ורק ארבעים יום אמצעיים לא היו ימי רצון.
לו לא היו ישראל חוטאים בעון העגל, היו זוכים לתורה בלוחות הראשונים, וכמו כן היו נקבעים לימי רצון אותם ארבעים יום ראשונים, מ-ו' בסיון עד י''ז בתמוז.
אולם, מראשית הבריאה כבר נקבעה אפשרות שניה, שבאם ישראל לא יעמדו בנסיון ויחטאו, ולא יזכו לארבעים ימי רצון ראשונים, ויפלו ממדרגתם הראשונה יצטרכו לקבל תורה בלוחות שניות לאחר ארבעים ימי רצון שמראש חדש אלול עד יום הכפורים.
ואכן, ישראל לא עמדו בנסיון. לאחר ארבעים יום ראשונים חטאו בחטא העגל, ונפלו ממדרגתם הנשגבה, ובזה הפסידו את אפשרות נתינת התורה בלוחות הראשונים, שזו קבלת התורה במדרגה רוחנית גבוהה של גן עדן. וכמו כן הפסידו את אותם ימי רצון ארבעים יום הראשונים.
אמנם, לאחר ארבעים ימי רצון האחרונים, שעשו תשובה על עון העגל, קבלו תורה בבחינה אחרת, והיא בחינת ''בעלי תשובה ''.
ולכן לדורות הקבעו אותם ימי רצון, מראש חדש אלול עד עשרה בתשרי, לפי שהאפשרות הנשארה לישראל לימי רצון היו ימים אלו, שאותם נצלו לתשובה ולתענית, ואלו את ארבעים ימי רצון הראשונים וכן את בחינת קבלת התורה של אותם ימים, שהיא בחינת קבלת תורה של לוחות הראשונים, שזו מדרגה גבוהה מאד ברוחניות הפסידו בחטאם.
וכל אפשריות אלו נתנו בראשית הבריאה, באם יחטאו או באם לא יחטאו, ובאם יחטאו, כבר הוכנו להם מראש ארבעים ימי רצון המיעדים לתשובה.
העולה, שהנשאר בידינו הם אותם ימי רצון שמראש חדש אלול עד עשרה בתשרי, ימים מסגלים לתשובה כאותם ימים שנתקבלה תשובתן של ישראל, והמה ימים מיחדים של שפע אלקי, שמחלק ה' יתברך את שפעו הגדול ונותן כח נשגב ועצום לפעל את פעלתם הרוחנית, מה שאין נתן לפעל בשאר ימות השנה.
והוא מה שהגדירו חז''ל את חדש אלול בראשי תבות א'ני ל'דודי ו'דודי ל'י ראשי תבות אלול.
''דודי'' מלשון ידידות וקרבה, משמעות מיחדת נודעה לימים אלו, ליצר ידידות וקרבה בינינו לבין הקדוש ברוך הוא, וידידות וקרבה זו באה דוקא מצדו יתברך, המשפיע בימים אלו שפע רב של אהבה, קרבה וידידות לכל הקרוב ורוצה בקרבה ובידידות. וכפי הכלים שמכין האדם לקבל ולהוציא לפעל את השפעת אותם ימים, כן יקבל ויזכה.
הנהגת שמים זו זהו ''רחמים''. מדת הרחמים היא נתינת אשראי למי שלא מגיע לו על פי דין, אף כאן קבלת התורה על ידי לוחות השניים, ושהות משה בהר שוב ארבעים יום היו במדת הרחמים. מדת רחמים שהשפיע הקדוש ברוך הוא באותה עת, היא שהולידה את ימי הרחמים של חדש אלול. ידועים דברי הזהר הקדוש, כי כל שער בשמים שנפתח, שוב אינו נסגר, ונשאר פתוח לדורי דורות. כאמור, באלול, בזמנו של משה רבנו, נפתחו השערים לבעלי התשובה, ומני אז ועד היום, חוזרים הם ונפתחים מדי כל שנה ושנה בחדש אלול, להשפעת רחמים.
נמצא, אם כן, כי מתנת חדש אלול היא הרחמים, ובכח מדה זו נוכל להכין עצמנו ליום הדין.
''אני דודי ודודי לי''
''אני לדודי ודודי לי'' ראשי תבות 'אלול', וסופי תבות עולה מ', כנגד מ' יום מראש חדש אלול עד יום הכפורים. כי באלו ארבעים יום התשובה מקבלת להיות לבו קרוב אל דודו בתשובה, ואז דודו קרוב לו לקבל תשובתו מאהבה'' (משנה ברורה, ריש סימן תקפא).
כתב על כך בספר ''לקח טוב'': מדברי ה''משנה ברורה'' מקבל הפסוק ''אני לדודי ודודי לי'' משמעות של הנהגה הדדית בין ישראל לאביהם שבשמים. כאשר ישראל מכונים עצמם בתשובה לקראת דודם אף הוא, יתברך, בא לקראתם ומקבלם בתשובה באהבה ובחבה.
בספר ''סביב שלחנו של המגיד'' מביא משל בענין זה. ילד שחק לבדו על חוף הים, כאשר חבריו משתובבים בצהלה במרחק נכר מהנער הבודד. נגש אליו אדם מבגר ושאלו: ''נער צעיר, מדוע הנך משחק כאן לבדך? מדוע אינך מצטרף לחבריך שהתרחקו מהחוף ומשחקים להנאתם בצל העצים?''
''אל דאגה, '' השיב הילד הצעיר. ''אני משחק כאן משום שאני מצפה שאניה תעבר כאן, ואז אוכל להניף את הדגל שלי לרב החובל. ''
חיך האיש לשמע דברי הילד, ואמר לו: ''היאך הנך מעלה על דעתך דבר כזה, הרי האניות אינן יכולות כלל להתקרב לחוף. אמנם ישנה ספינת נוסעים גדולה מאד העוברת בלב ים, אך אין שום טעם שתמתין לה. הנך יכול, איפוא. לחזר ולשחק עם חבריך. ''
''לא, זוהי בדיוק הספינה אשר לה אני מחכה!'' השיב הילד בלהט. ''אני מחכה שאוכל להניף את הדגל שלי לרב החובל של ספינת הנוסעים שעליה דברת, ואף הוא יניף לי בחזרה דגל. ''
''זה מגחך, '' אמר לו האיש, ''רב החובל של האניה הגדולה הזו הנו אדם חשוב מאד. מספק אני אם הוא יכול אפלו לראות אותך ממרחק רב כזה. מכל מקום, אינני יכול להעלות על דעתי סבה כל שהיא שבגללה הוא יסתכל לכוון הזה בכלל ! ''
''ברור לי שרב החובל לא רק יחפש אותי, אלא יודע אני בברור, שכאשר יראה אותי מניף דגל לעמתו, הוא ישמח מאד, כי הוא יבין שהדגל הוא בטוי לגעגועי אליו, וכבטוי לשמחתו ואהבתו שתתפרץ גם הוא ינופף לי בדגל ! '' אמר הילד בבטחון רב.
''כיצד הנך יכול להיות בטוח כל כך במה שאתה אומר?'' התפלא האיש. הביט הילד בעיני האיש התמה, ובבת צחוק על פניו אמר בפשטות: ''מפני שרב החובל הוא אבי ! ''
כלנו בנים למקום, והקדוש ברוך הוא בטובו ובחסדו מחפש אותנו ממכון שבתו בגבהי מרומים, ובמקום גדלתו שם אתה מוצא ענותנותו. אם רק נעמיד עצמנו במקום ובמדרגה שמהם יובן שאנו מצפים לו ונושאים את עינינו אליו בבחינת ''אני לדודי'' מיד יניף אף הוא יתברך את דגלו לעמתנו ויקבלנו באהבה ובשמחה. ואין אנו צריכים ליותר משתי המלים: ''ודודי לי''.
סבות רפיון ההתעוררות בחדש אלול
אומר היה הגאון הצדיק ר' יחזקאל לוינשטיין זצוק''ל: הכל קל למי שאינו מבין. למחסר ידיעה והבנה, נראים אף הדברים החמורים כקלים. הנה עבודת האלול וההכנה לראש השנה ויום הכפורים חדוש גדול הוא, ובפשטות אין האדם מכין את עצמו. והסבה לאי ההכנה היא, כי איננו מבינים ויודעים שהיא דרושה, ולכן נראה בעינינו כי קלה היא.
מרן הגאון ר' ישראל סלנטר זצ''ל באגרותיו (מכתב ז) כותב: כל הדברים שבעולם מרכבים המה ביציאתם לאור מסבה ומסובב. השגת התבואה מהשדה היא מסבבת מסבות רבות הקודמות לה, זריעה וחרישה וכו'. קנין כסף לאדם הוא מסבב מסבות שונות, מסחר, שכירות וכיוצא, ועין שם. ומעתה עלינו לידע מה היא הסבה שתביאנו לפקח על מעשינו ולהתבונן במוסר בחדש אלול, הלא אין טבעי לזה כמו בעניני הארצי. וכן מה הסבה להביאנו להתעורר מראש השנה ויום הכפורים. ובאמת אנו משללים מן הסבות, ולכן אלול אצלנו ככל השנה. נכון שיש בנו מדה מסימת של ''פרומקייט'', וזה מביאנו להתעוררות מועטת, אך כיון שאין זו סבה אמתית, איננה מחזקת יותר ממספר ימים.
וביותר, שלא רק חסרון הסבות בנו, אלא טבעי האדם מתנגדים לכך. מדת העצלות הנמצאת באדם מתנגדת היא לכך, כי טבעו, שרחוק הוא מעמל, והעצלות מביאה את האדם לומר שאין נפקא מנה בין אלול לשאר חדשי השנה. וכמו כן האמונה ב''משפט'', מנגדת היא לטבע האדם, כי מטבעו אינו רוצה שיפגעו בו, ואינו מאמין כלל כי יבואו לתבעו ולהעמידו במשפט [בנוגע לאחרים, דורש הוא משפט, אבל בנוגע אליו, רחוק הוא מכך], וכן בקשת החיים רחוקה היא מהאדם, כי דומה בעיניו, שחייו ובריאותו בטוחים המה. ונמצא, שלא רק משלל הוא הסבות, כלשון רבי ישראל סלנטר, אלא להפוך משפע הוא בסבות המתנגדות לכך. וביותר יש להוסיף, כי הרי הראש השנה העומד בפנינו אינו הראש השנה הראשון, וסבור האדם: כשם שעבר את יום הדין לשעבר, כן יוסיף לעבר אף את ראש השנה הבא. וכמו שנאמר בקהלת (ח, יא): ''אשר אין נעשה פתגם מעשה הרעה מהרה על כן מלא לב בני אדם בהם לעשות רע'', ומחשבה זו היא סבה המתנגדת להתעוררות אלול, ואינו מבין כי יתכן, רחמנא לצלן, שנפסק בראש השנה לשעבר למיתה, וחייו נתנו לו רק בתורת שכר מועט על המצוות שעשה, ואוכל הוא פרי עמלו בחייו, או שמחמת זכות אבות נצל, או שחייו נתנו לו כבהמה. אמנם, טבע האדם שאין לו אלא מה שעיניו רואות בארבע אמותיו, וכיון שאינו רואה מות ממש, סבור שודאי נדון לחיים, ואינו חושש מהמשפט הבא. וכמה פשוט שדרוש לנו עצות והתחכמות, ולחפש דרכים, להשריש בקרבנו את הפחד מיום הדין, ולאמת בלבנו את יסודות המשפט והדין. ''כי בתחבולות תעשה לך מלחמה'', וללא תחבולות אין אפשרות להתבונן בכך ולהרגיש זאת, כנאמר (דברים ל, יט): ''ובחרת בחיים'', מצב האדם הוא, שכדי לזכות דרושה לו בחירה על ידי עצות ודרכים, כי בטבעו הכל כנגד, ועל ידי הבחירה והעבודה, יש לו תקוה לאחריתו.
העצה להתבונן אם גדולי ישראל פחדו מאימת המשפט כל שכן אנו
עוד מהגאון הצדיק רבי יחזקאל לוינשטיין זצ''ל: וכתב הרא''ש בארחותיו (פסקא לא): זכר יום המות תמיד, וצידה לדרך הכן, ושים בין עיניך שני אלה תמיד, ויהיו מזמנים לך ליום הפרוד, ומטתך בדמעה תמסה, ויבהילוך רעיוניך מדי זכרך חרדת רבי יוחנן בן זכאי ז''ל. ונראה דכונת הרא''ש לתן עצות לאדם, היאך יגביר בעצמו את הפחד והיראה מאימת יום הדין, ועל זה אמר: זכר את יום המות וכו'. והוסיף עצה נוספת לכך: התבונן באימה ופחד שהיו לרבי יוחנן בן זכאי, וקח ממנו דוגמא ללמד לידע היאך צריך האדם לפחד מיום הדין, וזו עצה לאדם הפשוט שאינו ירא מהמשפט: ראה היאך ירא וחשש רבי יוחנן בן זכאי מהמשפט. הן אמת שלא צריך ראיות לכך, כי הבריאה בעצמה מעידה על המשפט. מזל דחדש תשרי הוא מאזנים, וכתב הרמב''ן בפרשת אמר: לידע ולהבין כי החדש יעבר במשפט. מזל דחדש אלול הוא בתולה התקרבות לקדשא בריך הוא. המזלות עצמן מעידין על המשפט, אך להאדם הפשוט, שרחוק מהרגשים אלו, הוסיף הרא''ש עצה: התבונן וראה בפחד הגדולים והצדיקים, ומהם תקח מוסר כשני עדים נאמנים להשריש היראה בקרבך, ולאו דוקא רבי יוחנן בן זכאי, אלא כל הראשונים חששו מאימת הדין, וכדאיתא בחז''ל (ב''מ פ''ה), דרב זירא בדק עצמו כל שלשים יום האם ישלט בו אש דגיהנם, ולא הספיקה לו בדיקה אחת, אלא מדי חדש עשה בדיקה נוספת, שמא נכשל בחטא, וכל זה לאחר שצם מאה ימים שלא ישלט בו הגיהנם, ומכל מקום הוסיף לחשש ולבדק עצמו. ואם כן, קח לך פחד הראשונים היאך חיב לירא מיום הדין.
וכן איתא בגמרא ברכות ד, אמר דוד המלך ע''ה (תהלים כז, יג): ''לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים''. ודוד המלך ע''ה היאך אמר כן, והלא אמר (שם פו, ב): ''שמרה נפשי כי חסיד אני''? אמר דוד המלך ע''ה: יודע אני שיש שכר טוב לצדיקים בעולם הבא, אלא איני יודע אם אני ביניהם אם לאו, שמא יגרם החטא. נתבונן נא בפחדו של דוד המלך ע''ה, אף לאחר שהעיד על עצמו שחסיד הוא, מכל מקום חשש שמא לא יזכה לעולם הבא, שיגרם החטא. והסבה לכך כבר בארנו כמה פעמים, שהחטא הוא מחצה המפסקת ומבדלת בין אדם למקום, ולכן, אף על פי שלפי מעשיו חסיד הוא, וראוי שיזכה, מכל מקום, החטא מונע ממנו את העולם הבא. והכי איתא התם, דרבי יעקב רמי כתיב (בראשית כח, טו): ''ואנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך'', וכתיב (שם לב, ז): ''ויירא יעקב מאד'', אלא חשש שמא יגרם החטא. ראויים היו ישראל שיעשו להם נסים בימי עזרא כבימי יהושע, אלא שגרם החטא. ולמוד והתעוררות זו תביא להגביר בקרבו את אימת הדין, והיא הסבה שתביא את המסובב ליראה ופחד מיום הדין.
יתבונן במהות ערך החיים, שאותם עלול לאבד במשפטו
ודרך נוספת אומר היה רבי יחזקאל לוינשטיין זצוק''ל: יתבונן מהות החיים וערכם, וגדל הסכנה הנמצא בה הוא ובני משפחתו, שעומד בסכנת חיים ממש, כן יוסיף להתחזק ולהבין ערך החיים. והזכרנו בליל שבת קדש ''כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת'', ונאמר זאת על דוד המלך ע''ה, שכאשר הוא מת, אסור לטלטלו, שאף המדרגה הקטנה ביותר של חיות, עדיפה ממת, כי המת אינו יכול לזכות מאומה. אמנם החי יכול אף בדרגה הקטנה ל כות בנצח נצחים לאין תכלית. בתנועה קלה שבקלות יכול ל כות לעולם הבא, לעולם שכלו טוב, לעולם שכלו ארך, ולא רק פעלה, אלא אף דבור או מחשבה קלה. וכבר הזכיר רבנו יונה (שער שלישי י) את הגמרא, שבמצוה קלה דשלוח הקן, שאין בה לא הפסד ממון ולא טרחה מרבה, יכול לזכות נצח נצחים. על אחת כמה וכמה שנה נוספת של חיים, כמה יוכל לזכות בה. וזו היא הסבה להגביר היראה בנפשו, בידעו ערך החיים, וכל זה עומד בסכנה בעמדו במשפט, וללא התחזקות והשרשה בקרבו אף ידיעה זו רחוקה ממנו, כי ''אדם אזיל בהאי עלמא, וחשיב דיליה הוא לדרי דרי'', ורק על ידי התעוררות ו יזכה לסבה, שעל ידה יגיע המסובב.
התבוננות בעמק הדין והמשפט, עצה להתרגשות וחרדה בחדש אלול
עוד שם: סבה נוספת להתעוררות היא, כאשר ידע ויבין מהותו של המשפט, כי אחד הגורמים לשלות האדם ואי פחדו מאימת הדין, כי אינו מבין כלל מהות המשפט, ואף כאשר מתעורר ויודע שיבוא במשפט, מכל מקום מבין הוא את המשפט בדרך שאינה נכונה. שהאדם לוקח את הדברים באפן כללי, שיבוא במשפט עבור מעשיו, מעוט תורה ותפלה וכדומה, ולכן אינו חושש כל כך. אמנם אין זה עדין משפט, כי משפט הוא באפן פרטי, על כל פרט ופרט, ועל כל מעשה ומעשה. ונקח לדוגמה ''ומאן דלא יליף קטלא חיב'' אל לו לאדם, שעבר עליו יום בבטול תורה, לחשב שיבא בדין, עבור אותו היום, אלא לחלקו לפרטים, שהיום מרכב מרגעים רגעים, ועל כל רגע ורגע של בטול תורה, חיב מיתה. וכן כאשר עבר עליו תפלה בלא כונה, צריך לחשב על כל נקדה ונקדה, כגון: שהזכיר כמה שמות ללא כונה, וכן עוד כמה עברות. ועל כל עברה ועברה בנפרד יבוא במשפט. והינו מה שכתב הרמב''ם, שיתבעו מירבעם בן נבט, שחטא והחטיא את הרבים, על כל עברה ועברה, ואף על ערובין יתבעו ממנו. ובאמת פשוט הוא, שחטא הוא מציאות, סם המות, ואם כן, כל פרט ופרט שעובר, חיב הוא מיתה, ולכן לא שיך ותור על פרט. וכאשר יבין יסוד המשפט בדרך שנתבאר, תהא זו סבה שתביאהו לפחד ויראה מאימת הדין.
התבוננות בהנהגת ''מדה כנגד מדה'', כעצה לחרדת הדין
עוד שם: הערה נוספת יש בענין המשפט. איתא בחז''ל (מדרש פ' בא): ''פלס ומאזני משפט לה' '' הכל יודעים ומבינים שיש משפט בעולם, אבל באמת אין זו ההבנה הנכונה. צריכים אנו לידע, כי המשפט הוא משפט ה', ומשפטי ה' הם סוג משפט אחר לגמרי. ומבארים חז''ל, וכן מצינו במשה ושמואל, שנאמר (תהלים צט, ו): ''משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו''. משה היה נכנס ובא אצל המקום, לשמע את הדבור, ואצל שמואל היה הקדוש ברוך הוא בא, ולמה כן? אמר הקדוש ברוך הוא: בדין ובצדקה אני בא עם האדם. משה רבנו היה יושב, ומי שיש לו דין, היה בא אצלו ונדון, שנאמר (שמות יח, יג): ''וישב משה לשפט את העם''. אבל שמואל היה טורח בכל מדינה ומדינה ושופט, שנאמר (שמואל א' ז, ט): ''והלך מדי שנה בשנה''. אמר הקדוש ברוך הוא: משה, שיושב במקום אחד יבוא אצלי, ושמואל, שהיה הולך לשפט את העם, אני הולך אצלו, לקים מה שנאמר (משלי טז, יא): ''ומאזני משפט לה' ''. והדברים נוראים ! דבודאי לא היה חטא ותביעה אצל משה רבנו, שהרי כל העם היה במקום אחד במדבר, ולא היה שיך שיהיה בצורה אחרת, אבל כן הוא המשפט: כפי המציאות שהיה, כן הוא נדון. וכיון שבפעל היה משה יושב ודן את העם, לכך אף משפט ה' עמו היה בצורה זו. וזה שנאמר: משפט ה', שרק ה' יתברך הוא השופט משפט, שהאדם זוכה ומקבל לפי מציאות הנהגתו. ועין שם עוד בחז''ל.
וכן מצינו ביהודה, על שהציל שלשה נפשות מן האש, שאמר: צדקה ממני, לכן נצלו בניו מן האש: חנניה, מישאל ועזריה. ראו עד היכן כח המשפט, אף לאחר אלף שנים מקבלים שכר עבור המעשה. ואף על גב שהיה מחיב יהודה לומר צדקה ממני, ובלאו הכי היה חוטא, מכל מקום, כיון שלמעשה נצלו על ידו שלשה נפשות, לכן קבל על זה שכרו, שנצלו בזכותו שלשה נפשות, כי כל מעשה שנעשה, מכרח לצאת ממנו או שכר או ענש.
ועוד שם בחז''ל, וכן אתה מוצא במצרים, שהיו משעבדים בישראל שמונים שנה, והיה המצרי הולו במדבר, ותופס איל או צבי ושוחטו, ושופת על הסיר ומבשל ואוכל, וישראל היו רואים ולא טועמים, שנאמר (שמות טז, ג): ''בשבתנו על סיר הבשר, באכלנו לחם לשבע''. אמר הקדוש ברוך הוא: אתם צערתם את בני, שהייתם אוכלים ולא נותנים להם, אף אני עושה כן ששוחטים ישראל את הצאן ואוכלים, ואתם נמאסים.
כמה הוא נורא משפט הקדוש ברוך הוא, שבזמן השעבוד הגדול, שהיו משעבדים את ישראל בפרך, ועל זה שפטם הקדוש- ברוך הוא וקבלו את ענשם, מכל מקום, לא ותר הקדוש ברוך הוא אף על צער מועט זה שגרמו לישראל, לראותם אוכלים והם לא טועמים, ואף על זה נענשו. כן הוא משפט ה', דקדוק הדין עד חוט השערה, ממש עד ללא תכלית. והינו נמי ''פלס מאזני משפט לה' '', משפט השונה מכל הבנתנו במשפט, אלא הוא משפט ה', דקדוק עד אין תכלית כן חיבת להיות הבנתנו במשפט. וזו צריכה להיות המחשבה ובקשת התשובה על כל פרט ופרט. לדוגמה, בשעה שאדם ישב ודבר לשון הרע ורכילות, כשיבוא למשפט, יעשו עמו חשבון על כל מלה ומלה, ואף על בטול תורה באותה שעה שדבר דברים האסורים, יבוא במשפט. לו היינו מבינים מהות המשפט בדרך זו, בודאי שהיתה יראה ואימה שוכנת בנו, והיא צריכה להיות אחת הסבות שתביא את המסובב, והוא העבודה ליום הדין.
התבוננות במציאות המשפט ואשר אין ותור אלא על ידי תשובה
עוד שם: ובאמת מפרשים הדברים בלוצאטו (במסילת ישרים בפ''ד), שכתב: וההערה לכל ההמון, הוא עמק הדין, כי מי יעמד ביום הדין? ומי יצדק לפני בוראו? באשר השקפתו מדקדקת על כל דבר קטן או גדול ''ומגיד לאדם מה שיחו'' אפלו שיחה קלה מגידין לאדם בשעת הדין וכו'. אברהם האהוב לקונו, לא פלט מן הדין עבור דברים קלים, שאמר: במה אדע, ועין שם כל המשך דברי ה''מסלת ישרים''. ופשוט הוא, שהרי הקדוש ברוך הוא אוהב משפט, ולכן אף אין ותור על פרט ופרט, וכן לא שיכת שכחה לפני הקדוש ברוך הוא. ואם כן, מה שיך ותור ופשרה בדין? והוא הבאור בדברי חז''ל שנתבארו לעיל, בחששא דדוד המלך ע''ה שמא יגרם החטא, וכן ביעקב אבינו ע''ה. והינו שעמק הדין הוא ללא תכלית, ולכן לא יתכן שחטא לא יעשה חסימה כלשהי, שאף כאשר מעיד על עצמו דוד המלך ע''ה ''חסיד אני'', מכל מקום, חטא אחד ימנע ממנו שכר עולם הבא. כלומר, לכל הפחות יעצר וימנע את זכות עולם הבא אותו החטא עד שיתקן, כי אף אמנם שאם אין בכח חטא אחד לאבד לאדם את כל עולם הבא שלו, אבל יש בכחו לעצר ולעכב את שכרו עד שיתקן אותו חטא. והינו מה שנתבאר בחז''ל: ''עמק הדין מכסה מבני אדם'', כי המשפט הוא משפט ה', ואין לבני אדם הבנה כלל ביסוד המשפט. והיא העבודה לקראת ראש השנה לידע ולקבל משגים במשפט ה'. ועין במדרש (פרשת משפטים): ''לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם, אשר אין לה קצין שטר ומשל וכו' '' (משלי ו, ו ז), ולא שוטר יש לה, אתם שמניתם לכם שופטים ושוטרים על אחת כמה וכמה. ובאור הדבר: צא ולמד מנמלה, שטורחת ויגעה משום אהבת ודרישת החיים לבד, כן גם האדם חיב משום אהבת החיים ואהבת העולם הבא לירא ולפחד מאימת הדין. על אחת כמה וכמה ששופטים ושוטרים תתן לך, שיש חטא ומשפט על החטא, ומצד זה לחוד חיב הוא לירא ולפחד שמא יגרם החטא.
סכום
עקר עבודת האלול ליצר סבות שיביאוהו לירא ממשפט ה', והסבות לכך הם ההתבוננות במשפט והבנתה. הנה לומדים בישיבה פרק בן סורר ומורה, העיון בפרשה זו חיב להביא את האדם ליראה ופחד מהמשפט. נער בן שלש עשרה שנה נדון למיתה על היותו זולל וסובא, אמרה תורה ''ימות זכאי ואל ימות חיב''. וכך כל התורה כלה מעידה על משפט ללא תכלית. כן ההתבוננות בפחד שפחדו הראשונים מאימת המשפט, שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך מה הוא משפט, והיאך צריך להיות הפחד ממשפט. כן העצה הנוספת שזכרנו, הבנת ערך החיים ויקרותם, וידיעה כי כל זה בא במשפט כן חיב הוא לדרש ולבקש סבות ככל שיוכל. בלמדו מוסר חיב ללמד על דרך זה התעוררות וסבות לזכות בדין.
לדורות הקודמים היה די ברמז תקיעת השופר להזכירם חרדת הדין
מובא בספר ''שפתי חיים'': ימי הרצון של ''אלול'', הנם ימים שבהם ה' יתברך מתקרב אלינו, ונותן לנו סיוע להתקרב אליו יותר מבשאר ימות השנה, כמו שאמרו רמז בפסוק (שיה''ש ו, ג): ''אני לדודי ודודי לי'', ראשי תבות אלול, דהינו, שבימים אלו אנו קרובים לה' יתברך ''דודי'', והוא מתקרב אלינו. אף מזל החדש ''בתולה'' מרמז על כך כי בחדש זה גדולה אהבת ה' לישראל.
ההתקרבות בינינו לבין ה' יתברך אי אפשר שתהיה מצדו יתברך בלבד, כי התקרבות צריכה להיות הדדית ומשתפת לשני הצדדים. על כן, כדי שלא להחמיץ את האפשרות של ההתקרבות אל ה' יתברך, מן הדין לדעת מה הן הסבות המעכבות מלהתקרב אליו יתברך.
בדורות שעברו, עצם הידיעה שהגיע חדש אלול, די היה בה כדי להביא את האדם להתקרבות אל ה' יתברך, כמו שכתב הגאון ר' ישראל סלנטר (אור ישראל מכתב יד): ''מלפנים כאשר ידעתי, כל איש אחזו פלצות, מקול הקורא קדוש אלול. החרדה הלזו נשאה פריה, להתקרב לעבודתו יתברך, איש לפי ערכו''. וכן תקנו הקדמונים לתקע בשופר בימי האלול, וזו ''היתה הסבה הראשונה, לעורר האדם משנתו ומהבלי טרדותיו, לפקח על מעשיו, כמאמר הכתוב (עמוס ג, ו): ''אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו' '' (שם, מכתב ז). וכמו שבאר הרמב''ם (הל' תשובה פ''ג, הל' ד): ''אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזרת הכתוב, רמז יש בו, כלומר: עורו ישנים משנתכם, ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם. כלומר, יודעים אתם את האמת, אלא שאתם מתעלמים ממנה כאדם ישן וכו', ויעזב כל אחד מכם דרכו הרעה''. לכל אדם דרך רעה משלו, אותה הוא סולל לעצמו על ידי עשית מעשים רעים המיחדים לו, ואת הדרך המיחדת לו עליו לעזב.
כמה סבות המסלקות חרדת הדין והמשפט - סבה א: כח ההרגל
סבה גשמית. כלומר, סבה המשרשת בטבע האדם, והוא כח ההרגל השולט על האדם, כי כאשר התרגל לדרך מסימת, קשה לו לסטות ממנה. לכן, כיון שמרגלים ברע במשך כל ימות השנה, קשה להשתנות באלול. ומאידך גיסא, זה שעובד ה' כל השנה, ומרגל בעשית טוב, יקל עליו להתחזק באלול. סבה רוחנית. כל חטא מביא לחוטא רוח טמאה המטמאה ומטמטמת את לבו של האדם ומקשה עליו את ההתבוננות לטהר את הלב ולתקן מעשיו. מלבד זאת, החטא גם מבלבל את השכל, כמאמר חז''ל (סוטה ג.): ''אין אדם עובר עברה, אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות'', הינו, נגד דרכי השכל.
כח ההרגל כסבה לחטא
חז''ל מגלים לנו עד כמה גדול כח ההרגל, שאף כאשר יתבטל היצר הרע לעתיד לבוא, עדין תתכן אפשרות לחטא מכח ההרגל הרע. ענין זה מפרש בגמרא (סוכה נב.): אמר רב: ''וספדה הארץ משפחות משפחות לבד, משפחת בית דוד לבד, ונשיהם לבד וכו' '' (זכריה יב, יב) לעתיד לבוא, שעוסקים בהספד [והמצטער אינו מקל ראשו מהר, ועוד, שאין יצר הרע שולט בהם, כדאמר קרא (יחזקאל יא, יט): ''והסירתי לב האבן'', ולקמן אמר, שהקדוש ברוך הוא שוחטו וכו' רש''י], אמרה תורה: אנשים לבד ונשים לבד וכו'. הרי מפרש בגמרא, שגם לעתיד לבוא, כשהקדוש ברוך הוא ישחט את היצר הרע, וזו הסבה. להספד לחד מאן דאמר בגמרא, ויחזרו לדרגת אדם הראשון קדם החטא מכל מקום, יהיה צרך להעמיד אנשים לבד ונשים לבד ! למה הדבר דומה: למכונית, שאם מפסיקים את פעלת המנוע בשעת נסיעה, ממשיכה היא להתקדם, הגלגלים ממשיכים בתנועתם, אף על פי שהכח להנעתם נסתלק. (מכתב מאליהו ג, עמ' 41, וע''ש ראיה נוספת לגודל כח ההרגל)
סבה ב: קשיות ערף - קשיות ערף חמורה מהרגל
אולם יש דבר גרוע יותר מן ההרגל השולט על האדם, והוא קשיות ערף ! זו אכן התדרדרות כתוצאה מהרגלים רעים, אך טמטום וטמאת הלב מהעברות מגבירים אותה, עד שכמעט אין לו תקוה לתשובה. וכן באר הספורנו את מהות תכונת קשה הערף (דברים ט, ו): ''כי אמנם קשה ערף הוא ההולך אחרי שרירות לבו ומחשבתו, אף על פי שיודיעהו איזה מורה צדק בראיה ברורה, שמחשבתו היא בלתי טובה ומביאה אל ההפסד, וזה כי לא יפנה אל המורה, כאלו ערפו קשה כגיד ברזל, באפן שלא יוכל לפנות אנה ואנה, אבל ילך אחרי שרירות לבו כמאז'', ומכיון שהוכחות אינן מביאות את קשה הערף לשנות את דעתו ולסור ממעשיו הרעים, אין תקוה שישוב בתשובה (ספורנו שמות לב, ט). לכן, אחרי שבני ישראל חטאו בעגל ורצה הקדוש ברוך הוא לכלותם, הסבה לגזרת הכליון לא היתה החטא החמור של עבודה זרה, אלא - ''ויאמר ה' את משה ראיתי את העם הזה, והנה עם קשה ערף הוא'', ורחוקים מתשובה, וזו הסבה ל''ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם'' (שמות לב, ט-י), כי כל ענש הבא מה' יתברך אל האדם, אינו בא אלא ללמדו ולהחזירו למוטב, אך ''קשה ערף'' שאפלו הענש אינו מזעזע אותו ואינו משפיע עליו לחזר למוטב אם כן, אין תקונו אלא בכליונו.
עם כל זאת, יש גם לקשיות ערף עצה ודרך לתשובה, וזאת על ידי זעזוע חזק וקיצוני, כמו שעשה משה, ששבר את הלוחות לעיני כל ישראל. כאשר ראו בני ישראל לאחר שחכו ללוחות ארבעים יום שמשה שובר את הלוחות, והאותיות פורחות, גרם להם הדבר זעזוע חזק, אשר בקע את קשי ערפם והכשיר אותם לתשובה. (מכתב מאליהו א, עמ' 63)
העצות לשתי סבות הנ''ל מוסר ותפלה
לסכום: כח ההרגל, טמאת העברות המטמטמת את הלב, וקשיות ערף הנובעת מהם, מקשים מאד את החזרה בתשובה, ומעכבים את ההתקרבות לה' יתברך, הנצרכת לנו כל כך בחדש אלול. מהי, אם כן, העצה לשבר את ההרגל ואת קשיות הערף ולהסרת הטמטום? הדרך לשבירת ההרגל היא, על ידי שאדם יזדעזע ויעורר את עצמו בהתעוררות גדולה מאד, כמו שהדרך להעיר אדם הישן שנה עמקה, היא על ידי טלטולו ונענועו בחזקה, וזאת על ידי התעמקות בלמוד המוסר ובציורים שיגבירו בו את ההתעוררות.
ובאשר לטמאה המטמטמת את הלב, זו הרי מחלה רוחנית, וכאשר אדם נמצא בצרה ובחלי, חס ושלום, עליו להרבות בתפלה לה' יתברך שיושיע אותו וירפאהו. זוהי העצה למחלת טמטום הלב לשפך שיח לפניו יתברך שיסיר הטמטום, כדי שנוכל להתקרב אליו.
חיצוניות מעוררת הפנימיות על ידי שנוי הרגלים
למוד המוסר ותפלה, הם עצות לתקון פנימיות האדם, אך גם בעבודת אלול חל הכלל, שתנועת האיברים החיצוניים מעוררת את הפנימיים, והדרך החיצונית היא על ידי שנוי הרגלים ! להתחזק ברבוי מעשים טובים ובדקדוקי מצוות, ואפלו שאינו נזהר בהם תמיד. והנה כתבו הפוסקים, שבע ישרת ימי תשובה יש להרבות בזהירות בדקדוקי מצוות, אף באלה שאינו מקפיד עליהם בשאר ימות השנה, כגון, שלא לאכל פת של גוים (שו''ע או''ח סי' תרג). והקשה מורנו הגאון ר' אליהו אליעזר דסלר זצ''ל (מכתב מאליהו ב, עמ' 56): ''ולכאורה צריך עיון מה הענין בזה, ומה התועלת בזה, אם יודע שאחר כך לא יזהר?'' יתר על כן, האם אין במעשה כזה משום גנבת דעת המקום והבריות, שעושה מעשים שלא לפי מדרגתו האמתית? אלא אדרבא, בזה הורונו חז''ל את הדרך לתשובה, מכיון ששנוי המעשים והיציאה מהשגרה מעוררים ומזעזעים את האדם, ומשפיעים על פנימיותו להתקרב אל ה' יתברך ולשוב אליו בתשובה. עצם השנוי מההרגלים הקבועים אפלו אם זה רק בחומרות מסימות, ולו באפן זמני בלבד מוציא את האדם משלטון ההרגל, ומרכך את קשיות ערפו. כיון שהשנוי מעמיד אותו במצב חדש, שאינו משעבד לכח ההרגל, או אז קל יותר לחזר בתשובה מדרכיו הרעים שהרגל בהן.
וכתב הרמב''ם (הל' תשובה פ''ב, ה''ד) וזה לשונו: ''מדרכי התשובה להיות השב... מתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו... ומשנה מעשיו כלן לטובה ולדרך ישרה''. ויש להבין מה הוסיף הרמב''ם במה שכתב ''ומשנה מעשיו... לטובה'', הרי כבר כתב ''מתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו''? ועוד, מה ההדגשה ''ומשנה מעשיו כלן לטובה''? ונראה שכונת הרמב''ם היא כאמור לעיל. בראשונה כתב, שהשב צריך להתרחק הרבה ממה שחטא, ואחר כך הוסיף, שאף בדברים שלא חטא ובמעשים טובים שעשה לפני התשובה, משפר אותם ומשנה את הרגליו הקודמים, והינו ''משנה מעשיו כלן לטובה''. דרך זו גם היא ''מדרכי התשובה'', כי שנוי ההרגלים שעל ידם יוצא ממצבו הקודם שהרגל בו, וממילא יוצא מהשעבוד להרגל מחזק את התשובה.
יתרה מזו, כאשר אדם מצליח לשנות הרגל כלשהו, נותן לו הדבר עדוד, שאכן אפשר להשתנות, ועל ידי זה מתעורר להתקרב אל ה' בתשובה שלמה.
נמצא, שמחד גיסא, בימי האלול הקדוש ברוך הוא מתקרב אלינו, ומסיע בידינו להתקרב אליו. אך מאידך גיסא טמאת החטא המטמטמת את הלב, ההרגל והשגרה וקשיות הערף, חוסמים, חס ושלום, את הסיעתא דשמיא. התפקיד המטל עלינו, הוא ליצר בנו כלי קבול לסיעתא דשמיא המיחדת הקימת בימים אלו, דהינו, אנו צריכים ליצר את האלול ! וזאת על ידי שנוי הרגלים ושפור המעשים בכל התחומים. בראש וראשונה התחזקות והתחדשות בלמוד התורה השקולה כנגד כל המצוות
על ידי יגיעה ועמל במדה רבה יותר. חזוק בתפלה, שהיא מהדברים העומדים ברומו של עולם באפנים שונים: להקדים יותר לתפלה, להתפלל בקול רם, במתינות ומתוך ישוב הדעת. ועל ידי זה יתרגל שלא לזרק שם ה' מפיו מבלי להתבונן ולכון כראוי.
לשבר את ה''אנוכיות'' שלו, דהינו, לא לחשב רק על עצמו, ועל מלוי מאוייו ורצונותיו, אלא לחשב על הזולת, ולדאג למלוי צרכיו הגשמיים והרוחניים כאחד, ולפחות להסביר לו פנים. ודבר גדול הוא זה, כמאמרם ז''ל (כתובות קיא.) ''אמר רבי יוחנן, טוב המלבין שנים לחברו מראה לחבר פנים צהבות ושוחקות יותר ממשקהו חלב''.
רסון התאוות והרצונות, כמו שכתב רבנו יונה (יסוד התשובה): ''אל ימלא כל תאוותיו, לא במאכל ולא במשתה, וכן אמר הראב''ד... הגדר הגדול המעלה המפלא מניעח המאכלות. וכן פרש דבריו, אל יעזב לגמרי מלאכל בשר ולשתות יין, כי דיך מה שאסרה תורה. אך בעת מאכלו, ועודנו תאב לאכל, יניח ממנו לכבוד הבורא מתאוותיו, ואל יאכל ממנו כפי תאותו''.
ולהתחזק בלמוד המוסר ברצינות ובהתבוננות, בהתעוררות ובהתפעלות. ובאותה מדה שננקט בכל האמצעים האלה החיצוניים והפנימיים כך נזכה לסיעתא דשמיא מרבה, שחדש זה יביא חמורה בחיינו. (שפתי חיים)
סבה ג: הסרת פחד המשפט מלבנו כיון שאיננו חפצים במשפט
עוד שם מדברי הגאון הצדיק ר' חיים פרידלנדר זצ''ל: ''בין אם חרדים מפני יום הדין, ובין אם אין חרדים מפניו בוא יבוא, והמשפט יהיה'' (מו''ר הגרא''ד בשם הגר''י סלנטר זצ''ל). נדמה לנו שהפחד והאימה מהדין, הנם תופעות לואי בלתי נעימות בראש השנה, ולכן, אנו משתדלים להסיח דעתנו מהם. עלינו לדעת שההפך הוא הנכון הפחד הוא מעקרי התשובה, וכאשר אין מפחדים מהדין, גדלה הסכנה להתחיב במשפט, ואלו חרדת הדין היא מגן ומעוז לזכות בדין, כפי שיבאר להלן.
הפחד מהדין - סבה לתשובה
בנוסף לכך. ההתבוננות בדין והפחד ממנו, הם גם סבה לתשובה, כמו שכתב רבנו יונה (שערי תשובה ב, יד): ''בעשרת ימי תשובה... לבו יחיל בקרבו, בדעתו כי כל מעשיו בספר נכתבים, ובעת ההיא האלקים יביא במשפט את כל מעשה, על כל נעלם, אם טוב ואם רע... ובעת אשר ידע האדם כי יביאו את דינו לפני מלך בשר ודם, הלא יחרד חרדה גדולה, וישית עצות בנפשו, ולא תעלה על רוחו לפנות על ימין או על שמאל, ולהתעסק ביתר חפציו... ולא יתרפה ביום צרה מהכין לב, להנצל כצבי מיד''.
לו היינו מצירים לעצמנו, את חמר הדין ותוצאותיו, בודאי היתה החרדה ממלאה את לבנו, והיינו מכינים את עצמנו לדין כראוי. אך בפעל, אין פחד הדין בלבותינו. כדי לתקן זאת, עלינו לחקר ולחפש את הסבות למה אין לנו אימת הדין.
מחשבות האדם והרגשיו תלויים ברצונו
התשובה לכך נעוצה בתכונה הקימת באדם, שתקוותיו, מחשבותיו ודמיונותיו בנויים על רצונו. דבר שהוא חפץ בו, מציר הוא בדמיונו כמציאות ודאית וכעבדה קימת, ואלו דברים שאינו רוצה בהם, מתנהג כאלו אינם קימים.
נביא כמה דוגמאות מן החיים ליסוד זה: אדם הרוצה משהו, מתכנן תכניות ''נפלאות'' לבצע את רצונו, ובטוח בהצלחתן, ואלו השומעים את דבריו, לועגים לו שהוא בעל דמיון ואינו מציאותי, הוא אינו מבין מדוע לועגים לו, והלא בודאי יצליח, והם תמהים: איך אדם בר דעת מתיחס לדמיונות, באותה מדה של חשיבות כמו למציאות קימת. [עני בא לעשיר, ומציע לו שתפות בעסקה מבטיחה, שבודאי תביא לשניהם רוחים נאים, והעשיר מתיחס לדבריו בהטול, ורואה בהם חלומות והזיות בהקיץ.] מבט דמיוני זה, הוא תוצאה מהרצון להצליח.
הטובע בים נאחז אפלו כקש כדי להנצל, וזאת מפני שרוצה להנצל, לכן נדמה לו הקש כעמוד ברזל וכמשענת ח קה להצלתו. וכן לפעמים רואים אנשים, שבחיי היום-יום שלהם, רחוקים מאמונה בה' יתברך, וכאשר מתרגשת עליהם צרה, ואינם מוצאים דרך טבעית לסלקה מעליהם, פתאם הם מאמינים בנסים, ומצפים להתרחשותם, ובאמת לא נהפכו למאמינים בה' יתברך וחסדיו, אלא מכיון שרוצים בישועה, מחכים לנס, אך לאחר שעברה הצרה, שוב אינם מאמינים ביכלת ה' יתברך ונפלאותיו.
וכך שמעתי מעשה בחולה חילוני לגמרי, שהיה במצב נואש, והתפתל מיסורים, לא עלינו. וכאשר נודע לו שאפסו הסכויים לרפואתו, בקש ממכר דתי, שיאמר עליו תהלים, וכשראה שלא השתפר מצבו באפן מידי ולא הקל לו מיסוריו, גער במכרו על שלא התפלל כהגן. בודאי לא מתוך אמונה חזקה בה' יתברך ובכח התפלה דבר כך, כי בו בזמן הטיח דברים כלפי מעלה, אלא מתוך הרצון להנצל, ובאין דרך אחרת, נסה בדרך התפלה.
נמצא: הרצון הוא שמנוט את מחשבות האדם ופעלותיו, ומעור עיני שכלו מלהכיר באמת ולהתנהג על פיה. ולכן, כל צרה שאין האדם יכול להפטר ממנה, משתדל בכל עז להשכיחה ולדחותה ממחשבתו, ולדמות כאלו איננה במציאות כלל כפי שהיה רוצה. ומסבה זו, מכיון שאיננו חפצים בדין, והאימה מפניו מביאה בלבנו הרגשה בלתי נעימה, לכן משתדלים להסיח את הדעת ממחשבות הדין והרגשותיו כדי לא לפחד ממנו, מתוך אשליה, שאם נחשב על כך, המשפט אכן לא יתקים.
העצה לצאת מהשגרה להמחיש בפעל מעשי
מובא בספר ''ימי הרחמים והסליחות'': בחדש זה מוסיפים להתחזק בעבודת ה', גם בדברים שאין רגילים בהם כל השנה. לעבדה זו ישנה השפעה גדולה כאשר מתחיל האדם בעשית תשובה, כיון שהוא יוצא מהשגרה המשתלטת וגורמת להמשיך בחיי היום יום בלא תשובה.
הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ''ל היה רגיל לספר:
בימי מלחמת העולם השניה, כאשר החלו להגיע הידיעות על המעשים האימים של הגרמנים הארורים ימ''ש כלפי היהודים, הגיעו למסקנה שצריך לברח. אולם, למרות הידיעות האימות, ולמרות ההחלטה לברח, השתלטה השגרה, והבריחה נדחתה שוב ושוב. עד שפעם אחת הוא הגיע למסקנה, שכל זמן שהצרך בבריחה לא ימחש, לא יעשה דבר. אזי נגש לארון, פזר את הדברים על המטות, הפך את הרהיטים, ורק אז, לאחר שהמחש דבר הבריחה, החלו בהכנות מעשיות לבריחה. וכפי הידוע, כמעט כל ישיבת מיר נצלה על ידי בריחתם לשנחאי.
למדנו מהאמור, שהשגרה כובלת את האדם גם בשעות חמורות כאלה, וההמחשה בצרך שבשנוי, היא זו שמעוררת. דוגמה נוספת: משפחה חזרה בתשובה. לאחר זמן ממשך של שכנוע, היתה כבר נכונות להתחיל לקים תורה ומצוות, ובכל זאת, לא נעשה דבר עקב השגרה אשר השתלטה עליהם, עד אשר נעשה שנוי כל שהוא, והוא שהוציאם מהשגרה, ולאחריו בא ההמשך. על שנוי זה ספרה אם המשפחה:
''ערב אחד בא בעלי לעבודתו, כשהוא לבוש כפה. הכל צחקו לו, אך בשבילו זה הוה משהו גדול. התחלנו לשמר קצת את השבת, לא לנסע, ולקראת ראש השנה תש''ל החלטנו לשמר שבת ממש, ולהכשיר את הכלים ואת המטבח כלו. קשה היה להכשיר את המטבח (אני אשה עובדת, ולשם כך נדרשים זמן רב ומרץ). (מתור ירחון בית יעקב, מס' 7 - 196)
ספור זה מלמד, שכאשר יוצאים מהשגרה, נתן לשנות את כל דרכי החיים.
העבודה המעשית בחדש אלול
שלשה ''ועדים'' שנכתבו בספר ''עלי שור'' (ח''ב עמ' תכט) להגאון ר' שלמה וולבה שליט''א, ואלו תמציתם:
ראש השנה הוא יום התחדשות מלכותו יתברך בעולם. ביום זה אנו מוצאים את עצמנו בעולם מחדש, ואנו מכתירים בו את הבורא למלך. כיצד נתכונן להכתרה זו?
הבה נתבונן, היכן יש לנו בכל יום ענין ומצוה של קבלת על מלכות שמים? בקריאת שמע ! נמצא, שזהו המקום הראשון להכנה, לעשות עבודה רבה מקריאת שמע. (כיצד מתלמדים לקבל עול מלכות שמים בקריאת שמע, התבאר באריכות ב ''עלי שור'' ח''ב שער ג פרק ג) מי שהתלמד פעם יעשה באלול חזרה. מי שעדין לא עשה עבודה מקריאת שמע יתלמד בזה באלול עד כמה שיוכל, כי עבודה גדולה היא, ובאלול הזמן קצר והמלאכה מרבה.
כל התפלות בראש השנה הן בענין גלוי מלכותו יתברך בעולם בימות המשיח, יש אפוא להתכונן, להתאוות ולהתגעגע להתגלות זו. מקום העבודה לזה בעבודתנו היום יומית הוא בענית ''אמן יהא שמיה רבא''. הגמרא אומרת (שבת קיט.): אמר ריש לקיש: כל העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כחו, פותחין לו שערי גן עדן. ופרשו רש''י ותוספות, שבכל כחו, הינו בכל כונתו ובקול רם. והענין בזה, זוהי תפלה שיהא שמו הגדול מברך. כי כל זמן שכח הרע נמצא בעולם, אין מלכות שמים גלויה, לא בהשגה שהיא שמו יתברך, ולא בהשגחה שהיא כסאו. וזה מה שאמרו על הפסוק ''כי יד על כס יה, מלחמה לה' בעמלק'' שכל זמן שעמלק קים, אין השם קים ואין הכסא שלם.
על זה מתפללים אנו בקדיש, שיהא שמו יתברך שלם, ושתהא השפעתו גדולה והולכת בכל העולמות. לעמקה של תפלה זו, אי אפשר לרדת ברפיון, היא דורשת את כל כונת הלב. גם אפן אמירתה צריך להיות בסערה של קול רם. מי שמתלמד בזה, ''פותחין לו שערי גן עדן''. ועין במהרש''א המדיק מהלשון שכל שערי גן עדן פתוחים לפניו. אפלו מי שמקדש עצמו מאד לכון בכל ערכי גופו לשם שמים עדין אינו יכול להיות בטוח, שמא בכל זאת הנאת הגוף תופסת אצלו מקום, ואלו התענוג האמתי, שהוא הוא ענין גן עדן, ממנו והלאה. וכאן הראו לנו חז''ל איך לפרץ הדרך לפתיחת שערי גן עדן כדי שנוכל לקבל לכל הפחות השגה מ''דרך עץ החיים'' של מלכות שמים בגלוי גמור. זוהי ענית ''אמן יהא שמיה רבא''.
גם בזה נתלמד לכל הפחות פעמים בכל יום: בקדיש שלפני ''ברכו'' בבקר, ובקדיש שלפני שמונה עשרה בערב, ואולי גם בקדיש שלפני שמונה עשרה במנחה.
כלל גדול הוא בהנהגת ה' עם ישראל: כל ההנהגה העליונה תלויה במעשים שלנו ! חז''ל אומרים: מהו ''אהיה אשר אהיה'' כשם שאתה הווה עמי, כך אני הווה עמך. אם פותחין את ידיהן ועושין צדקה, אף אני אפתח את ידי, שנאמר (דברים כח, יב): ''יפתח ה' לך את אוצרו הטוב''. ואם אינן פותחין את ידיהן, מה כתוב שם (איוב יב, טו): ''הן יעצר במים ויבשו'' (מובא ברמב''ן שמות ג, יג). גם בדין מצאנו הנהגה זו: אמר רבא, כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו, שנאמר: ''נשא עון ועבר על פשע'' למי נושא עון? למי שעובר על פשע (ראש השנה יז.). וברש''י שם: המעביר על מדותיו שאיננו מדקדק למדד מדה למצערין אותו ומניח מדותיו והולך לו מעבירין לו על כל פשעיו אין מדת הדין מדקדקת אחריו והולכת.
דברים אלה מהוים פתח תקוה נכבד מאד לקראת יום הדין, כי מה נעשה עם רב פשעינו אם ידקדקו עמנו בדין ! גלו לנו חז''ל, כי גם זה תלוי בהנהגה שלנו, כי מתנהגים עמנו בדין כפי שאנחנו מתנהגים עם אחרים. אם אנחנו מעבירים על מדותינו ואיננו מדקיקים עם בני אדם שצערו אוחנו לא ידקדקו גם עמנו בדין ! דבר זה מחיב זהירות עצומה במדות דוקא, בהכנה ליום הדין ובימי הדין עצמם. עלינו להתלמד בזהירות מכעס וקפידא בימים אלה. אם אנו אומרים ''כי אתה סלחן לישראל ומחלן לשבטי ישורון'', גם האדם האומר זאת צריך להיות סלחן ומחלן!
הרי שעצם הדין מחיב חזוק עצום במדות טובות. ולא די בזה גם קבלת מלכות שמים מחיבת מדות! וכך אמרו חז''ל בספרי פרשת ''וזאת הברכה'': ''ויהי בישרון מלך'' כשישראל שוין בעצה אחת מלמטה שמו הגדול משתבח מלמעלה, שנאמר: ''ויהי בישרון מלך'', אימתי? ''בהתאסף ראשי עם''. ''יחד שבטי ישראל'' כשהם עשויים אגדה אחת ולא כשהם עשויים אגדות אגדות. למדנו כאן, שאין מלך בלא עם, ואין עם בלי אחדות, ואי אפשר לגשת ל''אבינו מלכנו'' כשיש פרוד לבבות בינינו. דבר זה מטיל עלינו חיוב נורא להתחזק באהבת הבריות ורדיפת שלום לקראת יום הדין.
מובא בספרים בשם האר''י ז''ל, שיש לקבל על עצמו מצות ''ואהבת לרעך כמוך'' לפני כל תפלת שחרית, כי אם אין לאדם אהבת הבריות, אין תפלתו עולה לרצון לפני הבורא. מובא גם בספרים, שטעם המנהג לפנות אנה ואנה בעת אמירת ''נקדש את שמך בעולם'', הוא כדי לבדק אם אנו אוהבים את הנמצאים עמנו בבית הכנסת. כי גם המלאכים המקדישים את שמו בשמי מרום עושים זאת מתוך שלום ואחדות. ומכאן נלמד, שאם בכל תפלה ובכל קדשה דרושה אחדות בראש השנה על אחת כמה וכמה.
נמצא, שמדות טובות הן לא רק פתח תקוה בשבילנו כדי לזכות בדין, אלא גם קבלת מלכות שמים לא תתכן בלעדיהן. לפיכך הכרח כפול הוא להתאמץ בחדש אלול להתנהג בכל מדה טובה ולרחק את הכעס והקפידא, השנאה והקנאה בתכלית הרחוק, ומן הראוי הוא, שנקבל על עצמנו לפני תפלת שחרית אהבת הבריות ולהיות מעבירים על מדותינו.
בכל הענינים המעשיים הדרושים לנו בימי הרצון, יתכן שאין חדש אלול הזמן להתלמדות כמו שאנו רגילים בכל עניני העבודה. ההתלמדות היא דרכנו בכל השנה, אך באלול, הימים מכריחים התנהגות במדות טובות כל כך, עד שהזהירות בזה צריכה להתפשט על כל היום ועל כל מצב. אטו מלתא זוטרתא היא, שאנו הולכים לקראת יום הדין הנורא? (לקח טוב)
סבה ד: ''בשרירות לבי אלך''
עוד מדברי הגאון הצדיק בעל ''שפתי חיים'': יסוד זה שהאדם הולך אחרי רצונו כנגד שכלו, כנגד האמת מפרש בתורה, כאמור (דברים כט, ט): ''אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלקיכם'', מבאר רש''י (שם, יב): ''למה נסמכה פרשת אתם נצבים לקללות? לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים... הוריקו פניהם, ואמרו: מי יוכל לעמד באלו... ''. כלל ישראל, בשמעם הקללות, נזדעזעו כל כך, עד שמרב פחד נשתנה מראה פניהם, ועם כל זאת ממשיך משה רבנו ומתרה בהם (שם יז יח): ''פן יש בכם איש... אשר לבבו פונה היום מעם ה' אלקינו ללכת לעבד את אלהי הגויים ההם'', כלומר, כלם מפחדים מהקללות, ואף על פי כן יתכן שיש ביניהם מישהו, שלא רק שאינו מפחד לעבר על האזהרות, ולעבד עבודה זרה, אלא עוד ''והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי'', חושב ששלומו וטובותיו יגדלו ויתרבו.
והדבר מפליא, איך יכול השומע להתעלם מקללות השכינה המדברת מתוך גרונו של משה? והתשובה היא, שבודאי האמינו וקבלו על עצמם כל השומעים את הברית והקללות שיבואו על עוזבי ה', ואף על פי כן חושב החוטא ''שלום יהיה לי'', והסבה היא ''כי בשררות לבי [''מה שלבי רואה לעשות'' רש''י, תאוה חזקה רמב''ן], אלך'', ''דהינו, בעבור שאינני מקבל עלי השבועה, כי בשרירות לבי אלך כל ימי, וכל חפצי אעשה (רמב''ן, שם). כלומר, כיון שרוצה להתפקר, מרמה את עצמו שהוא יכול לא לקבל את האלה, וחושב ''שלום יהיה לי''. שרש הדבר נובע מכך, שאדם יכול לחיות עם סתירות בלבו יש דברים שמקים באשר אינם מפריעים לרצונותיו, ויש דברים שאיגו רוצה לקים, וממילא מתעלם ומשכיח מלבו את החובה המטלת עליו לעשותם, ולכן משלה את עצמו ''שלום יהיה לי''.
ההליכה בשרירות הלם, היא פריקת על ומרד בה' יתברך, זו היא חלי הנפש באפן החמור ביותר, ומפאת גדל הזדון של החוטא שעושה הכל כפי שרוצה ''לא יאבה ה' סלח לו'' (דברים כט, יט), ואף יחמיר בענשו להענישו על השוגג כמזיד, ככתוב (שם, יח): ''למען ספות הרוה את הצמאה'', [שאוסיף לו אני השגגות על הזדונות רש''י]. מכיון שעושה הכל כאות נפשו, ומורד בה' ותורתו בכל עת שיחפץ. נמצא, שכאשר הוא חוטא בשוגג, היה זה רק מקרה, ומצדו לא היה נמנע מלחטא אף במזיד כרצונו, ולכן נחשב לו השוגג כמזיד.
אזהרתו של משה רבנו על הענש החמור עד כדי ''ומחה ה' את שמו מתחת השמים'' למי שילך בשרירות לבו ויעשה הכל כרצונו, לא נאמרה רק לאלה ששמעו את דבריו, אלא לכל אחד ואחד מאתנו, כמו שכתוב ''ולא אתכם לכדי אנכי כורת את... האלה הזאת... כי את... אשר איננו פה עמנו היום'' (דברים, שם).
גם מי שמשכיח מלבו הפחד מיום הדין, מפני שרוצה לעשות מה שלבו חפץ, ואלו הפחד מביא את האדם לבטל את רצונותיו ולעשות הכל כרצון ה' יתברך חולה הוא ב''שרירות לב'', ואומר בלבו ''שלום יהיה לי'', ולכן ''לא יאבה ה' סלוח לו'', ויחמיר בדינו, חס ושלום.
והוא יסוד כל עבודת ראש השנה: אמרו לפני מלכיות, כדי שתמליכוני עליכם, להרגיש מלכות הרבונו של עולם, ויסוד המלכות הוא לחוש עצמו כעבד לפניו. כי כל אשר אינו מרגיש כעבד, פרושו שאינו מעיד על מלכות הקדוש ברוך הוא, ועבדות פרושה ללא רשות עצמית כלל מה שקנה עבד קנה רבו, כל מציאותו היא עבדות. הכרחיות בעבודה וחסר הבררה, היא מיסודה של העבדות, כי כל אשר בוחר מה שברצונו לשרת את המלך, אינו עבד כלל. דוגמה לציור עבדות, עלינו לטל מחילי הצבא, שאינם בוחרים מה שברצונם, ואין להם תרוצים ואמתלאות, אלא עושים מה שצוה המלך. אין נוגע להם כלל מה שיאמרו על זה בני ביתם וחבריהם, אלא כלם מציאות של עבדות, והוא יסוד יציאת מצרים: עבדות אני נותן לכם ''קבלו על מלכותי תחלה, ואחר כך על מצוות''. ועל פרושו כמשמעו, כשור לעל וכחמור למשא. והמקבל עליו על מלכות, אין לו מקום לתרוצים, כדוגמת החמור לעל, שבעל כרחו מקבל עליו את על העבדות.
הבטחון השאננותי נובע מהפקרות
אומר היה הגאון הצדיק ר' יחזקאל לוינשטיין זצוק''ל: הזכרנו בליל שבת קדש, כי מחובתנו הוא לירא מאימת יום ראש השנה עצמו, לא להרגיש קרירות, רחמנא לצלן, ולא לחשב כי בנקל הוא לעבר את ראש השנה וליצא זכאי בדין, אלא לחשש ולדאג שמא נתחיב, רחמנא לצלן.
מבאר בספרים הקדושים, שעלינו להיות בטוחים בה' יתברך ביום הדין, ובצאתנו מראש השנה, עלינו להיות בשמחה, ומתר הוא להסתפר וכדומה, כי אנו בטוחים שיצאנו זכאים בדין. אמנם צריך לדעת, כי קל הוא מאד מאד שיפל האדם בטעות מרה ואימה. ונורא עלינו להזהר ממצוה זו של בטחון ושמחה ביום הדין, וקל הוא לראות, הנה יהודים פשוטי עם, שלא יגעו ולא טרחו בעבודה ויראה בימי האלול, והכנה ליום הדין, ומכל מקום, כאשר תשאלום האם יצאו זכאים בדין תשובתם בפיהם: בודאי ובודאי בטוחים אנו בזכיותינו. דומה לכך היא מדת הבטחון בה' יתברך הנה השגת מדת הבטחון עבודה קשה היא, מכל מקום, המון העם סבורים בודאות כי בעלי בטחון המה, ובוטחים הם בקדשא בריך הוא שלא יארע להם כל צער וכדומה, רחמנא לצלן מאותה מדת הבטחון, בוטחים הם בכחי ועצם ידי, ואין זה בטחון בה' יתברך כלל ועקר כן הוא בענין הבטחון ביום הדין
ועלינו לברר ולידע מנין נובעת מדה זו של בטחון, כי הלא מחשבת שטות היא לומר כי באמת בטוחים אנו, ואולי איננה בטחון כלל, אלא ''הפקרות'' היא? כי המפקר ואיננו חושש גם הוא בוטח, ויתכן כי תכונה זו, מקורה הוא בהרגשה, כי החיים והמנוחה והעולם הבא, הכל בטוחים המה לו. הנה העני וקשה היום, בודאי קשה עליו מדת הבטחון. לנגיד ולעשיר קל לבטח, כי בטוח הוא במה שבידיו. והרגשת הבטחון ביום הדין יתכן שגם היא מחמת הרגשה זו, כי נגיד הוא: חי הוא לפי מהלך הרגליו, ודומה בעיניו כי כל מעשיו הם צדקות ויראת שמים וכדומה, ומשום כך בטוח הוא שיצא זכאי ביום הדין.
אכן, נכון הוא כי צריך הוא להיות בטוח ביום הדין, אך לפני שיקנה לעצמו מדת הבטחון, עליו להרגיש עצמו בשברון ודכאון לב ופחד ורעדה מיום הדין, ורק לאחר כל זה עליו לבטח. בטחון שאין קודמתו יראה ופחד, אינו בטחון, אלא הפקרות וזלזול.
להכניע מדת ''בשרירות לבי אלך'' - קבלת תוכחה
מובא בספר ''שפתי חיים'' באור דברי ''רבנו יונה'': ''כאשר ישמע מוסר החכמים והמוכיחין [השומע ולומד ''מוסר''], יקשיב וישמע ויכנע ויחזר בתשובה. [הנה: הפך ''שלום יהיה לי''. אדם הרוצה לקבל ופוקח אזניו, השמיעה הזאת מעוררת אותו] ויקבל בלבו כל דברי התוכחות, ושלא יגרע דבר מדבריהם [מקבל על עצמו לקים כל הכתוב בתורה ודברי החכמים], והנה האיש הזה [אם אכן החלטתו נחושה היא], ברגע קטן יצא מאפלה לאור גדול, כי עת אשר יאזין ויסכית לבבו, יבין, ושב ויקבל ביום שמעו דברי המוכיח, ויקים עליו [מסכים עם עצמו] להיות עושה ככל אשר יורוהו תופשי התורה מן היום ההוא ומעלה, להזהר כאשר יזהירו יודעי בינה לעתים עלתה בידו התשובה [זוהי התשובה האמתית], ונהפך לאיש אחר''.
על ידי החלטה זו, נהפך למציאות אחרת. לפני כן היה איש החי בשרירות לב ההולך אחר מראה לבו. מעתה, שוב אינו סומך על עצמו, כי אם נהפך ל''שומע'' ומקבל תוכחה. כרגיל, אדם שומע ומדבר וכו', הכל על עצמו ובנוגע לעצמו, אבל כאן, שקנה ''אזן שומעת'', הנה הוא הולך אחרי התורה, המוכיחים והחכמים. איש זה הפך ממציאות של ''מבעט בתוכחה'' ל''מקבל תוכחה''.
''ומעת אשר קבל כזאת במחשבתו, וגמר עליו ככה בלבבו, קנה לנפשו זכות ושכר על כל המצוות והמוסרים (כאלו קים כל המצוות), ואשריו, כי צדק נפשו בשעה קלה. וכן אמרו רז''ל 'וילכו ויעשו בני ישראל' (שמות יב, כח), וכי מיד עשו ? [משה רבנו צוה אותם בראש חדש ניסן, שבעשור לחדש יקחו שה], והלא לא עשו עד ארבעה עשר לחדש (שאז שחטוהו)? אלא, כיון שקבלו עליהם לעשות, מעלה עליהם הכתוב כאלו עשו מיד''.
סטיה מדרך הטוב, תוצאת שרירות הלב
עוד שם: צריך לדעת, כי אזהרת התורה על האומר ''בשרירות לבי אלך'', לא נאמרה על איזה אדם שיצא מדעתו השומע כל התוכחות, חי עם כל העברות, ואומר: ''שלום יהיה לי'', אלא הדברים מכונים לכל אחד ואחד מאתנו, כי בכל אחד קימת סכנה זו של ''והתברך בלבבו''.
הנה אנו עומדים ימים ספורים לפני ראש השנה. שמענו את פרשת התוכחה, ודור האחרון דור השואה גם ראה בעיניו התגשמות הקללות, ובכל זאת איננו מזדעזע !
דרכו של אדם היא גם לבנות לעצמו שיטה. אף שאינו מודה בכך בפה מלא, אבל אם נוהג כן פעם אחר פעם סימן הוא שחושב עצמו שמתנהג כשורה, וזו שיטה שלו, כגון: מי שבא באחור לתפלה, או שבא ללמד רק בחלק מה''סדר'' אם עושה כן באפן חד-פעמי, נתן לומר כי אך מקרה הוא, אבל אם הוא בא באחור, וכן אתמול, שלשם ומדי יום ביומו אי אפשר לומר מקרה הוא, זוהי שיטה ! שיטה של שרירות לב כך אני רוצה, כך נוח לי !
וכך חי לו האדם בסתירות. כי לכאורה, כל בחור שבא לישיבה ללמד, מטרתו היחידה היא להפיק ממנה תועלת בתורה, בתפלה וביראת שמים. ואם כן, כיצד מתישבת זו עם המעשים שלו בפעל? הוא אשר דברנו תופעה זו היא מחלשת האדם, שמסגל לחיות עם סתירות רוצה להיות טוב, אך רוצה גם ללכת אחר שרירות לבו הכל יחד!
כאמור, הדרך לתקון היא בקנית ''אזן שומעת''. על כל אחד לחזק בתוכו את הרצון הזה של בטול שרירות הלב, על ידי אזן שומעת, לקבל תוכחה.
בני תורה צריכים לדעת, כי היסוד הזה, הוא הכלי להצלחה. התועלת מהישיבה ולמודיה, היא עד כמה שיש אזן שומעת. ''הבא לטהר'' ככל שיחדד יותר את ה''אזן שומעת'', כך יפיק יותר תועלת. אל יהיה כאותם אלה הסבורים שיודעים כבר כל מה שלפניהם, ובאים ללמד רק כדי להוסיף מעט למדנות, או כאחרים הסבורים שהאמת כבר מנחת בכיסם, והם אפוטרופוסים עליה. אנשים כאלו, הסותמים אזניהם בשתי אצבעות, ואינם מוכנים כלל לשמע, ודאי לא יפיקו שום תועלת מרבותיהם.
הסבה שאין רוצים ללמד ''מוסר'' כי פוחדים פן ישתנו. כמו שאמר הנביא ישעיה (ו, י): ''השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו''. ופרש ר' אליהו דסלר זצ''ל (מכתב מאליהו ח''א עמ' 173), בשם הגאון רבי חיים מוולוז'ין (נפש החיים שער ב בהגה): ''הינו, שהרשע מתירא מלראות ומלשמע ומלהבין, כי אם כה יעשה, הלא ישוב ויתרפא, ובזה אינו רוצה בשום אפן''. הסרוב לשמע הוא הוא שרירות הלב, זהו פחד מהאמת, אשר בהגלותה לעין, תבטל את ה''שיטה'' שלו, את הטמטום וטמאת הלב, על כן איננו רואה מוצא אחר לעצמו אלא בצורה כזאת. דומה הוא לבת היענה המטמינה ראשה בחול, כדי שלא לראות את הרודפים אחריה.
''אזן שומעת'' היא גם ההכנה לראש השנה. ראש השנה נתן לנו מהקדוש ברוך הוא כמתנה כדי לעורר אותנו. אכן כיצד זוכים בכלי לקנין הזה? ''אמרו לפני מלכיות, כדי שתמליכוני עליכם'' (ר''ה טו) אין הכונה לאמירה גרידא, אלא זו הצריכה להביא ל''תמליכוני''. וכיצד ממליכים את הקדוש ברוך הוא? על ידי ה''אזן שומעת''! קבלת התוכחה, היסורים, שסגלתה הכנעת שרירות הלב. בימים הספורים שנותרו עד ראש השנה, צריך לנצל לקנות את ה''אזן שומעת'', וככל שהאדם יקנה יותר ''אזן שומעת'', ויכניע את שרירות הלב, כך יזכה לסיעתא דשמיא גדולה יותר ביום הדין, ויוכל להמשיך לעלות במסלה העולה בית אל.
סכנת ''בשרירות לבי אלך''
מובא בספר ''אור יחזקאל'' לרבנו יחזקאל לוינשטיין זצ''ל: וביותר נראה, דעקר הסכנה היא מזה גופא, שאינו ירא ודואג מהדין. וכן נאמר לאחר שמיעת כל הקללות: ''והיה בשמעו את דברי האלה הזאת, והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי וגו' למען ספות הרוה את הצמאה וגו' כי אז יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא וכו' '' (דברים כט, יח-יט). מגלה לנו התורה, דאפשר שלאחר שמיעת התוכחה, עדין יתכן שהאדם אינו ירא, ואומר: שלום יהיה לי. ועוד יש להוסיף, כי להפוך שמיעת האלות יוצרת התנגדות באדם, ונותנת מקום למחשבת ''שלום יהיה לי'', כי הרי אוהב הוא את עצמו, ואינו רוצה שיפגעו בו הקללות, ולכן מבקש הוא דרכים להשקיט את עצמו, ועל כן אומר הוא בלבו: שלום יהיה לי, כי בשרירות לבי אלך, ולא יארע לי מאומה.
וכן עלינו לירא בפתחו של ראש השנה, שלא נהיה, רחמנא לצלן, מבעלי אותה מחשבה. ובאמת מצבנו הוא, שאומרים אנו: ''שלום יהיה לי'', שבעת שאינו ירא, הרי ממילא בפעל אומר וחושב: שלום יהיה לי. והרי ראינו דרכו והנהגתו של הירא, שחושש ומפחד אף מחששות רחוקות מאד. וכשאיננו חוששים, וחיים אנו מתוך הרגשת הקלה, בעל כרחנו שמחשבה זו מדריכתנו.
ומעתה נראה, שמלבד פחד הדין, חיב הוא להתירא עוד ממחשבת ''שלום יהיה לי'', שחמור הוא מאד ענשה, וכנאמר: ''לא יאבה ה' סלוח לו'' וכו'. ונראה שענש זה של מניעת הסליחה מאת ה', היא אף לאחר תשובה, שללא תשובה, הרי ודאי שאין מחילה וסליחה. נמצינו למדין, שאף לאחר התשובה, עדין יתכן מחשבת ''שלום יהיה לי''.
וכן מצינו ברבנו יונה, שמבאר עשרים עקרים בתשובה, וראשית התשובה היא חרטה, עזיבת החטא וודוי, ואחר כך עדין מתחילה פרשה מלאה של תשובה, יגון וצער, דאגה ותפלה ועוד. ומעתה פשוט הוא, שאף לאחר ששב בתשובה שלמה, מכל מקום, יתכן שתהיה בו מחשבת ''שלום יהיה לי'', ועליו לדאג ולירא שמא תשובתו אינה כראוי, או שמא לא התקבלה תשובתו. וכל שאינו ירא וחרד מזה, הרי הוא כאלו אומר: שלום יהיה לי, שהרי אינו מכיר עמק החטא, כי הרי התשובה היא רק חסד ה' יתברך, שהוא מבאר בחז''ל, ששאלו לתורה ולחכמה: מה יעשה הרשע? ולא מצאו עצה לחטא, ורק ה' יתברך, מגדל חסדיו, מצא עצה זו של חזרה בתשובה. ובשעה שאיננו חושש ובטוח הוא בתשובתו, הרי אינו מבין מהות החטא וגדל החסד שבתשובה.
והנה הזכרנו כמה פעמים בימים אלו, שאחת מהנהגות עבודת האלול, היא לעשות ולחטף מצוות ומעשים טובים ככל שביכלתו, ולא לזלזל אף בדברים הנראים קלים. ונתבאר דבר זה, כי אין כלל דברים קלים. וכתב הרבנו יונה, שאל לו להביט לחומרת המעשה, אלא לגדלת מי שהזהיר עליה. ועוד נתבאר, כי לא ידעינן כלל מה הוא הקל ואיזה הוא החמור, כי הזכיות והעוונות אינם נמדדים אלא באיכותם. ולהאמור, יש עוד לתן טעם, כי הירא והחרד אינו מזלזל במאומה, ומנסה להציל עצמו במה שיוכל, וכמאמר העולם: שטובע מנסה להנצל אף על ידי ההתלות בקש. ולכן אין לנו לבקש רק את הדברים הגדולים, אלא לחטף כל שביכלתנו, ואף בדברים הקלים.
והתעוררתי היום לזה, לחמר העבודה, אף בדברים הקלים, שנאמר גבי ודוי מעשר (דברים כו, יג טו): ''ואמרת לפני ה' אלקיך בערתי הקדש מן הבית וגם נתתיו ללוי וכו', לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי וכו', שמעתי בקול ה' אלקי, עשיתי ככל אשר צויתני, השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה וכו' ''. ובספרי הובא ברש''י: עשינו מה שגזרת עלינו, עשה אתה מה שעליך לעשות, שאמרת (ויקרא כו, ג ד): ''אם בחקתי תלכו וכו' ונתתי גשמיכם בעתם'', והוא כעין תשלום ושכר על קיום מצות בעור מעשר. והנה ברש''י איתא: ולא שכחתי מלברך על הפרשת מעשרות. ומבאר, דאם לא נתמלאו כל הפרטים, לא תתקים הבטחת ה' יתברך, והרי שכחת ברכה ודאי אינה מן החמורות, ונראה בעצמנו כמה מזלזלים אנו בברכות, ומכל מקום, בעבור חטא זה גרידא, כבר אינו זכאי לשכר.
ועל כל פנים, חיב להכין את עצמו לקראת ראש השנה באי אמירת ''שלום יהיה לי'', והסבה למחשבה זו, היא הזלזול ואי החשבת הדברים. וכאשר יכין עצמו, ויבין גדל ענש החטא ורב השכר, שוב לא תעלה על לבו מחשבה זו.
וראה ברבנו יונה בבארו עקר היגון בתשובה, כי גם הפסד דינר רע בעיני האדם, אך אם אבד עשרו בענין רע, ויצא נקי מנכסיו נפשו עליו תאבל ותכבד אנחתו ונפשו מרה לו. ''אין בין גיהנם לגן עדן אלא כחוט השערה'', וחוט השערה הוא מחשבה זו של פחד וחרדה, או של אמירת ''שלום יהיה לי''. והדרך לבטול מחשבה זו, היא גם כן הזהירות והעבודה בכל דרכיו, ואף בדברים הנראים כקלים, כי האדם העובד והיגע תמידית בבקוש דרכים ועצות, רחוק הוא מאד ממחשבת ''שלום יהיה לי'', וזה הוא חוט השערה אשר נתבאר, שהוא המבדיל בין גיהנם לגן עדן.
מעלה נפלאה למקדים להתעורר בחדש אלול
בספר ''תורת יצחק'' (להגרי''א ולדשיין זצ''ל, עמ' קצו) מביא דברי התעוררות לקראת הימים הנוראים (הובא בלקח טוב):
במדרש מובא: ''משל לכת של לסטים שחבשם המלך בבית האסורים, וחתרו מחתרת, פרצו ויעברו, ונשאר אחד מהם. בא שר בית הסהר וראה מחתרת חתורה והאיש ההוא עודנו עצור. ויך אותו במטהו ואמר לו: קשה יום, הלא המחתרת חתורה לפניך, ואיך לא מהרת המלט על נפשך?! '' (קהלת רבה, ע''פ שערי תשובה לרבנו יונה א, ב)
בריחת הלסטים מבית הסהר היא הוכחה שהם ראו את ישיבתם בבית הסהר כענש, ולכן ברחו משם. אי לכך יש לקוות, שמעתה ואילך ייטיבו דרכם מפחד שמא יגזר עליהם המלו פעם נוספת ענש כזה. לעמת זאת, האסיר שהמחתרת חתורה לפניו ואינו מנצלה לבריחה, בודאי אינו רואה את הישיבה בבית הסהר כענש. ועל כן, גם אם יוסיף לשבת שם לא ישוב מחטאו, לכן אין בררה אלא להוסיף לו יסורים. זוהי הסבה מדוע הכהו שר בית הסהר על קדקדו; אולי תשפיע עליו תוספת היסורים, ואולי אז ישוב בתשובה.
הוא הדין לדידן. אם האדם מתעורר לשוב מחטאיו בחדש אלול, הרי ה סימן לכו, שדי בעצם הימים כדי להפחידו ולגרם שיחחרט על העבר, אבל אם יחלפו ימי אלול היקרים, והמחתרת חתורה לפניו והוא לא התעורר להרהר בתשובה, הרי זה סימן מבהק שפחד הדין רחוק עדין מלבו. אז יצטרך ה' יתברך לגזר עליו, חס וחלילה, יסורים גופניים כדי לעוררו מתרדמתו, כמו שנאמר (ישעיה כח, כב): ''ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם''.
האדם צריך לתבע מעצמו בימים אלה: הרי המחתרת חתורה לפניך ! אם לא יחוש לבחר כהלכה ולנצל את המחתרת שלפניו ולמלט את נפשו, עליו לחשש שמא יאלצוהו משמים לשום על ידי יסורים קשים. על כן עלינו להתפלל על התעוררות רגשי הלב: ''לב טהור ברא לי אלקים, ורוח נכון חדש בקרבי''.
עבדה היתה בעירנו, שנפלה דלקה בבית אחד באמצע הלילה. בני הבית התעוררו ונסו על נפשם. כאשר התרחקו מהבית, נזכרה אם המשפחה ששכחו להעיר ילדה אחת, ושבה להעירה. כאשר קרבה אל הבית, ראתה שהבית אפוף להבות והכניסה אליו אינה אפשרית. נגשה האם אל החלון, וקראה לילדה בקול גדול. הילדה התעוררה מקול צעקת האם, פקחה את עיניה, אך מאחר שהיתה רדומה, לא הבינה את חמרת המצב ואמרה שחפצה להמשיך לישון. האם הנרגשת המשיכה לנסות להעירה, אך היא השיבה: הניחי לי להמשיך לישון. בין כה ובין כה גברה האש, והילדה נשרפה חיים, רחמנא לצלן.
ספור מעין זה חוזר על עצמו מדי שנה אצל כל אחד ואחד מאתנו. הנה באים ימי אלול, החדש שלפני יום הדין בוער כאש, כמו שנאמר (מלאכי ג, יט): ''כי הנה היום בא בער כתנור''. ביום זה שוקלים כל מעשי האדם, קלות כחמורות, והסכנה גדולה עד מאד. והאדם נרדם בתרדמת הבלי הזמן ואינו עושה שום הכנה לקראת יום זה. והרי יתברו ברב רחמיו נתן בלב חז''ל שיתקנו לתקע בשופר בכל יום, כמו שאמר הרמב''ם: ''עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, אלו השוגים כל ימיהם בהבלי הזמן ''.
אלו היה אדם מעלה בדעתו כמה רחמים יש בתקנה זו, היה מתעורר בודאי מתרדמתו ומכין עצמו להתקרב אל גדרי התשובה. אך האדם שרוי בתרדמה ומתנהג כמם הילדה בספור הנ''ל, שאמרה הניחו לי, חפצה אני לישון. בין כה וכה יחלפו הימים, ויום הדין הנה הוא בא, והסכנה עצומה מאד !
על כן צריכים אנו לעורר את עצמנו לעבודת ההכנה. הבה נתפלל לה' שיתן לנו את ההרגש הנכון לשוב אליו, כמו שאמר הכתוב: ''השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם''.
סבה ה: קרירות הסביבה משפיעה גם על החרד / עבדות
מובא בספר ''ימי הרחמים והסליחות'': כידוע, אדם משפע מסביבתו. וכתב הרמב''ם (דעות פ''ו): ''דרו בריתו של אדם, להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו, נוהג כמנהג אנשי מדינתו''. לכן, כאשר נמצא האדם במחצתם של יראים, הרי הוא משפע מיראתם, שקורנת על הסובב אותם. לכן באלול, רבים משתדלים להיות בסביבה של אנשי עליה. הרבה היו נוטלים את חפשתם השנתית בימים הנוראים, כדי להיות במחצת רבותיהם, בישיבות הקדושות, או בחצרות האדמורי''ם. עצם ההמצאות אצל אותם שמבינים את משמעות הדין, מביאה לתחושת רצינות ויראה, האופפת גם את הסובבים אותם. בערגה נזכרים אנו, תלמידי ישיבת פוניבז', בימי אלול שזכינו להיות במחצתו של הגאון הצדיק ר' יחזקאל לוינשטין זצ''ל, שהיה אחד מעובדי ה' הגדולים בדורנו. יראתו הגדולה היתה מתגברת בימים קדושים אלו, והדבר היה עושה רשם על כל בני הישיבה.
תלמיד חדש מירושלים, שהגיע לישיבת פוניבז' באחד מימי ששי הראשונים לשהותו בישיבה, פנה אל חברו ושאלו: מה היא הדרך שבה אפשר להגיע לים? התלמיד הותיק פער עיניו מתמהון, ושאל, ספק שאלה ספק גערה: באלול לים?! אותו תלמיד ספר, לאחר עשרות שנים, כי הקריאה ''באלול לים''?! מהדהדת עדין באזניו, ומעוררת אותו מדי אלול.