אור ברסלב

משפטי ישראל - על חגי ומועדי ישראל

עשרת ימי תשובה

ראש השנה

''דרשו ה' בהמצאו''

בספר ''חומת הדת'' (פרק יז) נושא ה''חפץ חיים'' את משלו ואומר:

אדם בעל אכסניא שהלשינו עליו לפני השלטונות וכמעט שנגזר דינו לבלות כל ימיו בצינוק ובעבודת פרך, עמד אותו האיש והפך עולמות ושכר פרקליטים וסנגורים גדולים שבמדינה, שלח שתדלנים לשופטים של ערכאותיהם, אולם העלה חרס בידו.

אמרו לו אוהביו וידידיו: רואים אנו שאין לך תקנה אלא לבא ולהתיצב לפני המלך בכבודו ובעצמו, שכן ידוע הוא כמלך חסד ורודף משפט, ואזניו קשובות לבקשת נתיניו. אם אך יעלה בידך להוכיח לפניו צדקתך בטוחים אנו כי לא יתן לעות משפט.

אותו מלך היה נוהג אחת בשנה, שהיה פושט בגדי מלכותו ולובש בגדי הדיוט, וכך היה יוצא לשוט על פני הארץ, מבלי שידע איש כי הוא המלך. וזאת כדי שיוכל לראות היטב אם הכל מתנהל למישרין במדינה, אם אין פרץ ואין צוחה ואין מעות בדין ומשפט. והנה קרה מקרהו של מלך זה לעבר בעירו של בעל האכסניא דנן, ואף בא להתאכסן בבית מלונו. ברם, איש לא ידע על כך ואף לא בעל האכסניא עצמו.

ימים אחדים לאחר שפנה המלך ונסע משם, נודע הדבר מי היה אותו אורח פלאי. מששמע בעל האכסניא כי המלך בכבודו ובעצמו אשר רצה לבא לפניו ולהוכיח את צדקתו היה בביתו ולן אצלו ויכול היה לדבר אתו פה אל פה ולהשמיע באזניו את טענותיו, וכי שעת כשר כזאת היתה בידו והוא החמיצה ללא תקנה התחיל קורע את בגדיו ומצעק: ''וי, וי! אוי לי ואבוי לנפשי ! המלך הגדול ורב החסד נזדמן לבית מלוני, ואני יכלתי להפיל תחנתי לפניו ולבקש ממנו על נפשי והחמצתי את השעה! עתה כיצד אגיע אליו והוא רחוק וסגור בארמונו, ומאות חילים עומדים סביביו ושומרים עליו לבל יבא אליו אדם אשר לא נקרא ! ''

והרי ממש זה המקרה אשר יקרה את בני האדם בהיותם כאן עלי אדמות.

בעולם הזה השפל, מצוי הוא, כביכול, מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא בביתו של כל יהודי. שעת כשר מצינת יש לאדם להתקרב אליו ולהדבק בו יתברך על ידי למוד התורה וקיום המצות. ברם, רסים הם המחמיצים שעת כשר זו, ולכשירצו להגיע אל מלכו של עולם בארמונו שוב לא יהיה הדבר קל כלל ועקר, ומי יודע אם תעלה זאת בידם.

ישים כל אחד ואחד דבר זה ללבו, כדי שידע להשתמש בשעת הכשר בעוד שרוי המלך עמו בבית מלונו (מ''משלי הח''ח'').

משל זה מדבר על שעת הכשר שיש לאדם בימי חייו, כל עוד הוא חי בעולם הזה. אולם בד בבד עם ההתעוררות הכללית שיש כמוסר השכל של המשל, יש לו משמעות מיחדת גם לעשרת ימי תשובה, שכן בימים אלה נתנת לנו הזדמנות יוצאת מן הכלל לפנות אל מלך מלכי המלכים ''בהמצאו'', ולקרא לו ''בהיותו ק רו ב ''.

מה גדולה צריכה להיות עגמת הנפש למתבונן, אם ימים יקרים אלה יחלפו ללא נצול התקרבות הקדוש ברוך הוא אלינו. (לקח טוב).

''קראהו בהיותו קרוב''

מובא בספר ''נתיבות שלום'':

''דרשו ה' בהמצאו קראהו בהיותו קרוב'' (ישעיה נה, ו). ודרשו חז''ל במסכת ראש השנה (יח.), שהכתוב מדבר בעשרה ימים שמראש השנה ועד יום הכפורים. ויש לבאר, מדוע דוקא עשרה ימים אלו הם זמן המצאו והיותו קרוב, ועליהם במיחד נאמר ''דרשו ה' בהמצאו'', הלא יהודי צריך לדרש את ה' ולהתקרב אליו יתברך אפלו בעתות חשכות והסתר, ומדוע אם כן קשור דרשו ה' לעת המצאו והיותו קרוב?

והענין, על פי מאמר הכתוב ''הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי'' (ירמיה ב, לה). דכאשר יהודי חוטא, חס וחלילה, הרי יותר מעצם החטא והפגם, פי כמה חמור אם אינו מרגיש את גדל הפגם שעשה בחטאו, ונפשו שלמה עליו כאלו לא חטא, שזה חטא גדול יותר מהעברה עצמה.

והטעם בזה, כי בנוגע לעצם החטא הרי נאמר: ''לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל, ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו'' (במדבר כג, כא), והוא כמו שבארנו, שהכונה לחטא כזה, אשר גם בשעה שהאדם חוטא, הרי ה' אלקיו עמו שגם אם לא היה יכול להתגבר על יצרו ולעמד בנסיון, לבו נקרע בקרבו מגדל יסורי מצפונו על עוברו על רצון ה'. ועל און כזה שגם בשעת החטא גופו ה' אלקיו עמו הכתוב אומר ''לא הביט און ביעקב וגו' ''. ולכן, אם כואם לו ליהודי, ומצפונו מיסרהו בשעת מעשה, או לכל הפחות לאחר מעשה, שאז נחשב קצת לאנוס מתוך שפחז עליו יצרו, וכמאמר חז''ל (סוטה ג.) אין אדם עובר עברה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, לכן יש לדונו לכף זכות. אבל על אמרך לא חטאתי אם גם לאחר שיצר הרע כבר הסתלק ממנו אין לו מוסר כליות ואיננו מתחרט על כך הנך נשפט.

משל לאדם שחטא למלך ופגע בכבודו, שמלבד עצם הפגיעה בכבוד המלך, עוד יותר חמורה מ ה הוא אדישותו לאחר מעשה, אם אין לו שום נקיפת לב וממשיך להתנהג בשלוה כאלו לא ארע דבר, שזו פגיעה יותר גדולה מעצם הפגיעה שפגע במלך מקדם. שאם בעצם הפגיעה אולי היו לו מניעים שאנסוהו לכך מה יענה על שלות נפשו שלאחר החטא? ומה גדולה הפגיעה אם גם כאשר המלך בכבודו ובעצמו ממציא עצמו אליו, וגם אז אינו נגש לפיסו ולבקש מחילתו, ואיננו מרגיש כלל כי חטא נגדו.

וזה ענין ''דרשו ה' בהמצאו קראהו בהיותו קרוב'' בעשרה ימים אלו שבין ראש השנה ליום הכפורים. אין הכונה בזה לאפוקי ולשלל ימי הסתר וחשכות, אלא שבימים אלו, שבהם הקדוש ברוך הוא נמצא וקרוב לישראל, מה רבה התביעה והחיוב לדרש את ה' ולהרגיש בלבבו עמק החטא ולהתפיס עם המלך יותר מבזמנים אחרים. דאם, חם וחלילה, גם בימים של בהמצאו ובהיות קרוב איננו דורש את ה' ואינו נגש להתפים עם המלך, הלא זה החטא של אומרו לא חטאתי כפול ומכפל. והוא כדאיתא ב''בית אברהם'' הספור מהרב הקדוש מקאליסק זי''ע, שאמר על ימים אלו, שגם לו היה מוצא בהם כיס מלא מעות, לא היתה חולפת אצלו אפלו מחשבה להרימו מרב המרירות והחשבון הנוקב במה יתרצה עבד אל אדוניו, שזה עבודת הימים הקדושים הללו.

דרשו ה' בהמצאו החיוב גדל כאשר קל יותר לקים

שכר המצות נקבע, כידוע, לפי הצער שבקיומן, וכמאמרם באבות (פ''ה) ''לפום צערא אגרא''. באותה מדה גם הענש של בטול המצות יחשב על פי הקשי שבקיום המצוה. ככל שקל יותר לקים את המצוה, כך יגדל גם עון בטולה, כמבאר בגמרא: ''תניא, היה רבי מאיר אומר: קשה ענשו של לבן יותר מענשו של תכלת'' (מנחות מג). וזאת משום, שקל יותר להשיג חוטי ציצית לבנים מאשר פתיל תכלת.

אף בענין התשובה יש זמנים שבהם קל יותר לשוב, וממילא, מי שנמנע מלשוב באותם זמנים ענשו גדול יותר. ואימתי זוכים אנו לזמנים אלה? על כך למדנו בגמרא: ''כה' אלקינו בכל קראנו אליו'', וכתיב: ''דרשו ה' בהמצאו'' [מפרש רש''י: פעמים שאינו מצוי], התם ביחיד הכא בצבור. ביחיד אימת? [רש''י: אימתי גם ליחיד מצוי לו הקדוש ברוך הוא ?] אמר רבה בר אבוה: אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים (ראש השנה יח.). והרמב''ם כתב: אף על פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם בעשרה הימים שבין ראש השנה ויום הכפורים היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד, שנאמר: ''דרשו ה' בהמצאו'' (הלכות תשובה פרק ב).

נתבאר כאן, שבעשרת ימי תשובה קל יותר לשוב אל ה', כי אז הקדוש ברוך הוא מצוי וקרוב. ולכן, מי שאינו שב בימים אלו, יגדל עונו וכבדה חטאתו מאד. (לקח טוב).

אי נצול קרבת ה' - עון חמור

עוד מובא בספר ''לקח טוב'': לכשנוסיף להתבונן, נבחין בסבה נוספת לגדל חובת התשובה ובקשת הסליחה בימים אלה. הגמרא במסכת יומא (פז.) מספרת על קצב אחד שחטא כלפי רב ונמנע מלבא ולבקש את סליחתו. כשהגיע ערב יום הכפורים יצא רב להמציא את עצמו אליו כדי שיהיה לו קל יותר לפיסו. כששמע רב הונא על כונת רם, אמר שרב הולך להרג נפש. רב הלך ועמד בפתח אטליזו של הקצב, שהיה עסוק באותה עת בבקוע עצמות. כאשר ראה הקצב את רב, אמר לו בזלזול שילך כי אין לו דבר עמו. מיד אחרי שאמר את דבריו, נתזה עצם ונתקעה בגרגרתו של הקצב והרגתו. הגמרא שם מצינת, שגם רב זירא נהג להמציא את עצמו אצל בני אדם על מנת שיבקשו ממנו מחילה.

יש להתבונן מהיכן למדו רב ורב זירא לנהג בדרך שנקטו. נראה שיסוד דרך החסידות הזו הוא מדרכי מדותיו של הקדוש ברוך הוא, כי כך מתנהג ה' יתברך עם ישראל. והואיל ונצטוינו להדבק במדותיו יתברך, התנהגו רב ורב זירא בדרכי המדה הזו. אלא שהנהגת ה' יתברך עצמה צריכה למוד מהו באמת הטעם לכך שה' ממציא את עצמו אלינו בימים אלה? אם למען הקל את דרכי התשובה, מדוע עושה זאת ה'? מה בכך אם החוטא יתאמץ כדי שתשובתו תתקבל? נראה לומר שזהו ממדת רחמיו וחסידותו יתברך שמו, כי הוא ידע יצרנו, והבין שכל עוד תכבד עבודת התשובה על האדם, ימנע מלשוב בתשובה מרב עצלותו. מכיון שה' חס על נפש החוטא לבד יאבד ברעתו, הוא ממציא את עצמו אליו בימים הקודמים ליום הכפורים. ההנחה הפשוטה היא, שבהיותו קרוב והתשובה מתקבלת מיד, יתן החוטא אל לבו לשוב בתשובה שלמה ולבקש מחילה על עונותיו.

עתה נבין היטב מדוע חמור כל כך עון ההמנעות מתשובה בימים שבהם הקדוש ברוך הוא מתקרב אלינו. ענשו של הקצב, אשר רב המציא עצמו אליו, לא היה חמור כל כך אלו רב לא היה מתקרב אליו. רק מדת חסידותו של רב שהלך ובא אצלו, גרמה לחמר העון ולענש הקשה.

ומכאן נקיש לאדם הנמנע מלשוב בתשובה גם ביום הכפורים, שהוא קץ מחילה וסליחה לישראל, שגדול עונו מאד. הרי הוא עושה חלילה כמעשה הקצב, וכאלו התחצף כלפי הקדוש ברוך הוא אשר התקרב ובא אליו. ואם כלפי בשר ודם נחשב הדבר לעון, קל וחמר כלפי מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. מה נורא הרעיון הזה למעמיק בו.

מדוע נתנו דוקא ימים אלו קודם כפור ימי רצון

עוד מהרב ''נתיבות שלום'': והענין שדוקא ימים אלו נתיחדו בדרגה כזאת שבהם דרשו ה' בהמצאו קראהו בהיותו קרוב, יש לומר בפשטות, לפי שהקדוש ברוך הוא ברב רחמיו נתן לנו מתנה את יום הכפורים יום החנינה אחת בשנה, אשר בו יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם. ומאחר שלצרך חנינה זו דרוש לעשות תשובה, ואי אפשר בלא זה, על כן הגדיל השם יתברך חסדו עלינו ונתן לנו גם את ימי התשובה קדם יום הכפורים, בכדי שיהיו לאיש יהודי הכלים של תשובה שיוכל להכנס בהם ליום הכפורים.

והכונה, דבימים אלו השם יתברך נמצא וקרוב כדי שנוכל לשוב אליו מכח קרבתו יתברך. כי כל סבת החטאים מחמת הרחוק שנתרחק אדם מהשם יתברך, ואינו רואה את כבודו המלא כל הארץ. דאם היה רואה את השם יתברך העומד עליו ורואה במעשיו בשום פנים לא היה חוטא, וכמו שכתב הראב''ד בספר ''בעלי הנפש'' (סוף שער הקדושה): אתה, בן אדם, באזניך שמע ואת עיניך תפקח ותראה תמונת יוצרך העומדת נגדך, וראה כי הוא בשמים ואתה על הארץ, ונשמרת מכל דבר רע, ואם הוא נעלם מעיני כל חי אך הוא נמצא בלבבות ונגלה במחשבות. עד כאן.

והינו, שכאשר יהודי רואה את השם יתברך נכחו, אינו חוטא, וכל מציאות החטאים היא רק מחמת שהאדם אינו רואה את השם יתברך ומרגיש את עצמו מרחק ומנתק ממנו, אבל בעשרה ימים אלו בהמצאו ובהיותו קרוב נפקחים עיניו של יהודי, ורואה את תמונת יוצרו העומד עליו וקרוב אליו, עד שממילא נעשה רחוק מכל עניני חטאים ומסגל לשוב בתשובה ולהטהר ביום הכפורים. ואפשר לומר עוד בזה, שבעשרה ימים אלו, הזמן מסגל לכל הנ''ל מכח עבודת חדש אלול וראש השנה, שבהם נטהרו ישראל מזהמתם, ויכולים לראות עכשו את השם יתברך.

מדוע דוקא בעשרת ימי תשובה מתרבים הטרדות והבלבולים

עוד שם: עוד יש לומר בכונת הכתוב ''דרשו ה' בהמצאו'', על פי המספר, שמרן אדמו''ר מוהר''ש זי''ע נשאל פעם, מדוע דוקא בעשרת ימי תשובה אחרי שכל ימות השנה מחכים לבואם אז מתרבים הטרדות והבלבולים, והשיב על כך, שזה סדר ההנהגה העליונה, שבכל הימים הגבוהים מתגבר הכח שכנגד להטריד ולבלבל את האדם שלא ימלא את יעודו בימים הקדושים, כי זה לעמת זה עשה האלקים, וכמו שרואים בחתן ביום חפתו, שהוא יום כה גדול וקדוש, רבים אז הטרדות והבלבולים, וכן יום פטירתו של אדם מן העולם, שהוא היום הגבוה ביותר, שצריך להתכונן לדרכו האחרונה, שהולך לשוב לשרשו, ודוקא אז הריהו מטרד ביסורים ומבלבל וכדומה. ועל זה בא הכתוב ''דרשו ה' בהמצאו'' להזהיר לכל יהודי שידע להתעלם בימים קדושים אלו מעל כל הטרדות והבלבולים, וימלא כראוי את תפקידו הנדרש ממנו בזמן שהשם יתברך נמצא וקרוב אליו ביותר, שלא יהא, חס וחלילה, מזלזל במתנתו של מלך.

כיצד יברר ויבחן אצל האדם אם הוא מן הצדיקים או בינונים או...

מובא ב''אור יחזקאל'' להגאון הצדיק ר' יחזקאל לוינשטיין זצוק''ל: כתב ברמב''ם (פ''ג מתשובה ה''ג): ''וכשם ששוקלים זכיות אדם ועוונותיו בשעת מיתתו, כך בכל שנה ושנה שוקלין עוונות כל אחד ואחד מבאי עולם עם זכיותיו ביום טוב של ראש השנה. מי שנמצא צדיק נחתם לחיים, ומי שנמצא רשע נחתם למיתה, והבינוני תולין אותו עד יום הכפורים. אם עשה תשובה נחתם לחיים, ואם לאו נחתם למיתה''. והנה, מחובת האדם להרגיש עצמו כבינוני, אף על פי שאנו במצבנו, קשה הוא מאד להיות אף כבינוני. וכאשר נבאר לקמן.

איתא בגמרא (ברכות סא:): ''אמר רבא, כגון אנו בינונים. אמר ליה אביי: לא שביק מר חיי לכל בריה. אמר רבא: לידע אינש בנפשיה, אם צדיק גמור הוא אם לאו''. שיודע האדם מצבו בעצמו, אם הוא צדיק גמור או שהוא בינוני. ובאור הדברים, נראה שהנה ענין רבו זכיות ורבו עוונות, אין הבאור כפשטות לפי כמות העברות והמצוות אשר עשה. וכבר כתב הרמב''ם (שם בה''ב): ''ושקול זה אינו לפי מנין הזכיות והעוונות, אלא לפי גדלם. יש זכות שהוא כנגד כמה עוונות, ויש עון שהוא נגד כמה זכיות''. ומעתה נראה, שהרי עקר עבודת האדם בעולם הזה הוא להיות מקרב לה' יתברך, וכמו שכתב הלוצאטו (במסילת ישרים, בריש פ''א): ''האדם לא נברא אלא להתענג על ה' ''. והרי זה מה שכתב הרמב''ן (בפ' בא): ''כונת כל המצוות, שנאמין באלקינו, ונודה לו שהוא בראנו''. כונת כל המצוות ותכליתן אחת היא, שתוצר אצל האדם התקרבות לה' יתברך, על ידי שיאמין בו ויודה לו על זה.

והכי נמי יש לפרש ענין רבו זכיות, הינו שמצבו הוא שעומד יותר אצל זכיות, מפני שרב מחשבותיו ומעשיו הם על דרך זה, להתקרב אל ה', ועל פי רב קרוב הוא יותר לה' יתברך מאשר לחיי העולם הזה, ורבו עוונות הוא, שהיצר תופס אצלו מקום חשוב יותר מעבודת הבורא, ועל פי רב, מעשיו ושאיפותיו הם להבלי העולם הזה. ובינוני הינו, שרצונותיו ושאיפותיו שקולים הם - לעתים גוברת אצלו השאיפה לעבודת ה' יתברך, ולעתים להפוך. והוא חיב לעמד במלחמה מתמדת, כדי שלא יגבר כח הרע הוא על כח הטוב. והינו שנאמר (שמואל א' טז, ז): ''האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב''. תביעת ה' מן האדם אינה בדברים הנראים לעינים, שהם מעשיו ופעלותיו, אלא בעקר תובע ה' עבודת הלב, כנאמר (משלי כג, כו): ''תנה בני לבך לי'' עבודת הלב. דהינו, כמה מקרב הוא לה' יתברך, ומה הם רצונותיו ומאוייו; האם רוצה הוא ושואף להגיע לדבקות והתקרבות, או דמטרת חייו היא תאוות העולם הזה.

ומעתה, כאשר נתבאר דזו עקר העבודה, יכול האדם לבדק את עצמו ולידע היכן הוא עומד; אם שאיפתו היא רוחניות או גשמיות, ויתבונן מתי הנאתו שלמה יותר, האם בשעה שעוסק הוא בעניני עבודת השם, או, דחס ושלום, עבודת ה' עליו היא למשא, וכל הנאותיו הן בשעת הנאות העולם הזה.

ועל פי ענין ויסוד זה, שעקר עבודת האדם הוא השאיפה לחיים רוחניים, יבאר מה שכתב הרבנו יונה (בשער ג) במנותו את המעלות העליונות שנמסרו במצוות עשה, והזכיר מעלת הבחירה ועוד מעלות: היראה, והקדשה והדבקות וכו'. ולכאורה, מה היא מצות עשה זו דבחירה, והרי כתב כל שאר המעלות ! ונראה לפי מה שכתב, דהבחירה היא השפיטה והרצון להשגת רוחניות ולהתקרבות לעבודת ה' יתברך. וזו מעלה מיחדת ונפרדת משאר המעלות.

ומעתה, לאחר שרבא אמר: כגון אנו בינונים, אם כן, בודאי קשה הוא מאד לחשב עצמנו כבינונים, ובפרט לאחר שנתבאר לעיל מה הוא בינוני, דהינו, שאיפותיו שקולים המה. אם כן, מה נאמר אנן, שרב רצוננו הוא תאוות והנאות העולם הזה? אם כן, רחוקים אנו מאד מהגדרת הבינונים.

אמנם, על כל פנים, בעשרת ימי תשובה מחיבים אנו לחשב עצמנו כבינונים. והרי כתב הרמב''ם, שבינונים עומדים ותלויים. אם עשה תשובה נחתם לחיים, ואם לאו למיתה. וכתב הגאון ר' יצחק בלאזר ז''ל (בכוכבי אור), שהרי לפי משכל ראשון יפלא מאד, שהרי בינונים הם מחצה על מחצה, ואם כן, מדוע כתב הרמב''ם שרק בעשה תשובה נחתם לחיים, והלא על ידי שיעשה מצוה אחת, שוב הרי הוא מכלל רב זכיות וצריך להחתם לחיים, ומדוע דוקא על ידי התשובה נחתם לחיים? ועין שם שהאריך בבאור ענין זה. ותרף דבריו: הנה כבר הזכרנו לעיל דברי הרמב''ם, שמנין ומשקל העברות והמצוות אינו נשקל בכמות העברות, אלא לפי גדלן, ורק אל דעות הוא היודע משקל כל עברה ומצוה. ויתכן שעושה עברה אחת, והיא שקולה כנגד כמה מצוות. ונראה דהחטא הגדול בשעה שאין עושה תשובה, ואף כל השנה כלה אי עשית התשובה הוא חטא גמור. וכמו שכתב הרבנו יונה בפתיחה: ''ודע כי החוטא, כאשר יתאחר לשוב מחטאתו, יכבד עליו מאד ענשו בכל יום, כי הוא ידע כי יצא הקצף עליו, ויש לו מנום לנוס שמה, והוא עומד במרדו''. ועין שם שהמשילו משל, ללסטים שהיה חבוש בבית האסורים, וראה מחתרת חתורה ולא ברח, ועין שם. ובפרט כאשר הזכרנו לעיל גדל מעלת התשובה, שהופכת את האדם למדרגה אחרת לגמרי, והוא אינו שב, הרי זה עצמו חטא גמור. על אחת כמה וכמה בעשרת ימי תשובה, שהם ימים המכשרים לתשובה, והקדוש ברוך הוא בעצמו עומד בימים אלו ומתאוה לתשובתן של רשעים, וזה מחמת שהיא עצה מיחדת של הקדוש ברוך הוא, וכדאיתא בחז''ל: שאלו לחכמה ולתורה, מה יעשה החוטא? ולא מצאו עצה, ואמרו: הנפש החוטאת תמות ! ורק הקדוש ברוך הוא אמר: תעשה תשובה ותטהר! וכנתבאר לעיל, שהוא מצותו של הקדוש ברוך הוא. נמצא, דעברה זו של אי חזרה בתשובה, היא חטא גדול כל כך, עד שאף שיעשה מצוות נוספות בעשרת ימי תשובה, מכל מקום, כל שאינו שב בתשובה, חטא זה של מניעת התשובה עולה על כלנה, ולכן יחתם גזר דינו למיתה. נמצא מעתה, שאף דיום הכפורים יום טוב הוא לישראל, מכל מקום, סכנה גדולה יש באותו יום דבשעה שלא ישוב בתשובה, הרי חטאו זה גרידא כל כך חמור, שאין לו תקוה להחתם לחיים.

בינוניים תלויים ועומדים

מובא ב''לקח טוב'': שמעתי מפי מורי ורבי הגאון רבי א''א מישקובסקי זצ''ל, שתאר כיצד זקנו הגאון ר' יצחק בלאזר זצ''ל באר והמחיש מהו ''תלויים ועומדים''. וכה היו דבריו:

אדם המעלה לגרדום, מעמידים אותו תחלה על דרגש המגביה אותו מהקרקע, ואז כורכים את חבל התליה סביב צוארו. אחר כך משמיטים את הדרגש מתחת לרגליו, ואז מחמת כבד גופו החבל מתהדק והוא מת.

'' ''תלויים ועומדים'' זהו תאור מצבו של הנדון קדם השמטת הדרגש מתחתו. מצד אחד הוא בבחינת ''תלוי'', כי החבל כבר כרוך על צוארו, אך עם זאת עדין לא כלו כל הקצין, כי הוא עדין ''עומד'', שכן עדין רגליו נצבות על הדרגש.

בכך ממחישים לנו חז''ל באפן נפלא את מצבו של הבינוני בימים שבין ראש השנה ליום הכפורים ''תלויים ועומדים''. מצד אחד סכנתו גדולה, שכן אם לא יעשה תשובה ''ישמט הדרגש מתחתו'', והוא יחתם ביום הכפורים למיתה, חס וחלילה. אולם עם זאת עדין גדולים הסכויים ש''חבל התליה'' יוסר ממנו, וזאת אם ינצל את קרבת ה' שבימים אלו וישוב בתשובה.

והוסיף הרב מישקובסקי מדיליה ואמר: אם נשים לב, נראה, שאם אכן יעשה הבינוני תשובה והחבל יוסר מעל צוארו ישאר עומד על הדרגש. כלומר, לא זו בלבד שהתשובה שעשה הצילה אותו ממיתה לחיים, אלא גם העלתה אותו במדרגה, שכן שנינו: במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמד.

הגאון רבי אליהו לאפיאן זצ''ל היה רגיל לומר בשם הגאון רבי יצחק בלאזר זצ''ל:

כאשר מעבירים את הבהמות תחת השבט כדי לעשרן, מצליפים על הבהמה היוצאת עשירית בשוט הטבול בצבע אדם. בהיותה מסמנת בצבע האדם, נכר לכל שהיא המיעדת להקרבה. אלו היתה הבהמה הזו יודעת שהיא נושאת על גבה את הסימן הזה, ואף היתה מבינה מה צפוי לה בעקבות הסימן הזה, היתה בודאי ממהרת לרוץ לנהר וטובלת את גופה במים כמה וכמה פעמים, עד שהצבע האדם היה סר ממנה כדי להנצל ממיתה.

מדברים אלה עלינו להתעורר בעשרת ימי תשובה, ולחשש שמא גם אנו מסמנים, חלילה, בעקבות דין ראש השנה, או אולי אנו בין הבינוניים התלויים ועומדים, שהסימן שעל גבם מחיב לשוב בתשובה. אי לזאת, עלינו למהר לטבל בנהר של דמעות שירחץ את עונותינו, ובכך נעביר את רע הגזרה ונחתם לחיים טובים ולשלום.

בעקר יש לשוב בתשובה על התרפות ביסודות האמונה

עוד מובא ב''אור יחזקאל'': אמנם ביותר חיב הוא לשוב בתשובה שלמה על הי''ג עקרים, שהם יסודות הדת, ובהם חוטאים אנו חטאה גדולה, כי רחוקים אנו מאד מהם ואין אנו חשים כלל בעברות הללו. כתב הרמב''ן (פ' בא), ''כי אין לאדם חלק בתורת משה רבנו ע''ה, עד שנאמין שכל דברינו ומקרינו כלם נסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם וכו', אלא מעשי האדם הם המצליחים דרכו, והעברות גורמות שיכריתנו ענשו''. מחשבת כחי ועצם ידי היא עבודה זרה ממש, ואנו חיים במחשבה זו. ובשעה שיש לנו סבות גשמיות, אנו בטוחים יותר, וכל ימי חייו מקף הוא במחשבות אלו. בימי הבחרות שואפים לתורה, כדי לעשותה קרדום לחפר בה, ולאחר מכן סבות אחרות, וכל זה מחשבות שוא, כי האמת היא, שהכל תלוי במעשה המצוות והעברות, רק שאינו נראה לעין, והכל הוא חשבונותיו של הקדוש ברוך! הוא. כל התוכחה כלה היא על דבר זה: ''והיה אם תלכו עמי בקרי'', ''והלכתי אף אני עמכם בקרי''. כל הענש הוא עבור זה שאומר: מקרה הוא, ואינו תלוי במעשי המצוות ובהנהגת ה' יתברך. וזו עבודה קשה עד למאד, כי מחשבות הכפירה משרשות באדם מנעוריו, וכל יום ויום מוסיף להתחזק אצלו מחשבות אלו.

וראו מה דאיתא בחז''ל (בראשית רבה ז, ט), שבהפיכת סדום אמרו המלאכים: ''כי משחתים אנחנו את המקום הזה''. ועבור אמירה זו, שמשחיתים אנחנו, שנשמע מזה כאלו ויש בידם לעשות נענשו, עד שנדחו ממחצתם מאה שלשים ושמונה שנה. ורק בעת חלום יעקב עלו בחזרה למקומם, שנאמר (בראשית כח, יב): ''עלים וירדים בו''. והרי ודאי דאצל המלאכים לא שיך חטא, ולמרות זאת, כיון שנכשלו בלשונם, שהשתמע ממנו כאלו ויש בידם כח להשחית נענשו בענש חמור כל כך. מעתה נקח מוסר, היאך אנחנו, שחיים תמיד במחשבת כחי ועצם ידי, וכל דבורינו ומאמרינו הם על דרך זה, שכאלו ובידינו כח לפעל, ואנו העושים והמונעים מלעשות, כמה חמור ענשנו על ה. והיא יסודות האמונה, להאמין שאין בכח מעשי האדם לפעל מאומה, וכל פעלותיו הם רק בגדר השתדלות, שהוא קנס הבורא, כדי לקים את הגזרה: ד''בזעת אפיך תאכל לחם'', ויש גבול ל''בכל אשר תעשה''. וכל התפלות וקריאת שמע הם להגביר יסוד זה, שהוא קבלת המלכות, וכדאיתא בחז''ל: ''קבלו מלכותי תחלה, ואחר כך תקבלו גזרותי''. והוא שנאמר בתפלת ''ויברך דויד'': ''לך ה' הגדלה והגבורה והתפארת והמתנשא לכל לראש'' אפלו ריש גרגותא מן שמיא מנו ליה. וכל זה הצרך כדי להתחזק תמיד, לעקר מלב האדם מחשבות הכפירה המשרשת בקרבו מנעוריו. והוא יסוד יום הכפורים, להאמין ביחוד השלם, דהינו, האמונה שהכל מאתו, ואין שום כח אחר בעולם, והחיים והבריאות הכל בידו, וכנאמר: ''אין עוד מלבדו''.

נמצא, מעתה משימה קשה עומדת בפנינו, שנתבאר דמחיבים אנו לשוב ביום הכפורים מעברות אשר בידינו, שעברו למעלה ראש. כן הוא נתבאר שמחיבים אנו להשריש בקרבנו את יסודות האמונה, שרפויים המה בקרבנו, והיאך נוכל לעשות כל זה ביום הכפורים. אך באמת כבר כתב הגאון ר' ישראל סלנטר זצ''ל (מכתב ז): ''לכל בחינה קטנה שבקטנות אשר יכין האדם את עצמו להגביר בחינות יום הכפורים שלו, אין ערוך ואין די באר הצלחת נפשו להנצל מצרות רבות בכל בחינה, ואף הקלה שבקלות, כבר הכנים את עצמו במדרגת התשובה וכו' ''.

ובאמת כבר הרבנו יונה ה כיר זאת, שכתב (בפתיחה ט): ''והנה מדרגות רבות לתשובה, ולפי המדרגות יתקרב האדם אל הקדוש ברוך הוא, ואמנם לכל תשובה תמצא סליחה, אך לא תטהר הנפש טהר שלם וכו'. וכענין הבגד הצריך כבום, כי המעט מן הכבוס לא יועיל בו וכו' ''. והינו, שאף שקשה היא התשובה, מכל מקום, בעת אשר ישתדל לבקש, כבר יצא מדרכי החטאים, ונמצא הוא בדרך אחר של מקבלי ובעלי התשובה. ונראה להוסיף, ששנאוי ומשקץ ותועבה אינו כבר, אלא הוא במדרגה שיש לו תקוה לזכות לה. גיע לאהוב וחביב.

והדרך להגיע לתשובה, כתב הגאון ר' ישראל סלנטר זצ''ל, שהעצה היעוצה היא למוד המוסר, שהיא תביאהו לתכלית, וזו בודאי הדרך הנכונה. אמנם נראה שאף על ידי התפלה, אפשר להגיע לתכלית, שיקבל עליו הזהירות בתפלה, ואינו מכרח להתחיל לעבד בכל התפלה כלה, אלא יכול הוא להתחיל עבודתו בפרטים, כגון, שיכון בתפלת ''ויברך דויד'', שהוא יסוד האמונה, כן לכון בתפלת ''אז ישיר'', שהוא יסוד יציאת מצרים, ועל ידי זה יוכל לזכות לנצח נצחים. כן אף הקבלה בלמוד המוסר יכולה להיות בפרטים, ואינו חיב מיד לכלל הכל, אלא לקבל עליו מספר פעמים בשבוע למוד המוסר באמת, מתוך כונת הלב.

וביותר נראה, שחיב הוא להשתדל לשנות את השקפותיו בצורת החיים. הנה אנשים צעירים, כל מחשבתם היא להשתדל ליצירת עתיד בחיי העולם הזה, ובשעה שישנה השקפותיו, ויתחיל להרגיש בפחיתות העולם הזה שהוא הבל הבלים, ויתחיל לחשב כי עקר חיי האדם הוא לעולם הבא, שהוא עולם שכלו טוב, ''ויפה קרת רוח בעולם הבא, מכל חיי העולם הזה'', מחשבה זו היא כבר חלק מתשובה, דלאחר שכבר ירגיש בזאת ויסכם אצלו בלב, הרי בודאי לאחר מכן ישתדל להתאים את מעשיו להכרה והסכמה זו, וממילא יזכה לתכלית. ונזכה כלנו למחילת עוונות, גמר חתימה טובה.

ימים נוראים - ימי דין ודוקא מסגלים לקבלת תשובה, הכיצד ?

מובא בספר ''נתיבות שלום'': עוד אמרו ז''ל (ר''ה שם) על פסוק דרשו ה' וגו', שהכתוב ''כי מי גוי גדול וכו' כה' אלקינו בכל קראנו אליו'' (דברים ד, ח) הינו לתפלה בצבור, מה שאין כן ליחיד, שמכל ימות השנה יש לו רק את עשרת הימים הללו. ולכאורה צריך באור, שהרי עשרה ימים אלו הם ימי דין, וכדאיתא בספרים הקדושים, שלכן נקראים ימים נוראים, מחמת שהם ימי דין למעלה, ולכן, גם עבודת איש יהודי בימים אלו צריכה להיות במדת היראה דוקא. ואם כן, איך מתישב שימים הללו עצמם נאמר בהם ''דרשו ה' בהמצאו קראהו בהיותו קרוב''? דהינו, שהקדוש ברוך הוא קרוב אז ליהודי ביותר ונענה אליו בכל בקשותיו, ואפלו ליחיד מתנהג ברחמים?

ויש לבאר זאת על פי מה דמצינו, שענין התשובה נאמר תמיד בלשון של קרבה, וכדכתיב ''ושבת עד ה' אלקיך'' (דברים ל, ב), ''אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלקיך ומשם יקחך'' (שם ה), וכן ''שובה ישראל עד ה' אלקיך'' (הושע יד, ב), וגם בהא דאיתא (עי' בזוח''ג קכו.), בכל יום בת קול יוצאת ואומרת שובו בנים שובבים נזכר בלשון בנים. ובתפלת שמונה עשרה גם כן אומרים לשון ''אבינו'' לענין התשובה: השיבנו אבינו לתורתך, סלח לנו אבינו כי חטאנו, מה שאין כן ברב שאר ברכות.

והבאור בזה כדאיתא, שכח התשובה שיך רק אצל יהודי ולא אצל גוים, כי רק ליהודי יש את הכח לעקר למפרע את הפגם מעקרו, כיון שיהודי הוא חלק אלה ממעל, ויש בו ניצוץ אחד שמכח זה יכול לשוב בתשובה שלמה, מה שאין כן בגוי. והינו, שכל כח התשובה של יהודי הוא מכח האלקות שיש בו, כי גם בשעה שיהודי חוטא, יש בו את הניצוץ האלקי, ועל ידי החטא הוא רק מתרחק מהשם יתברך, כדכתיב: ''עונותיכם מבדילים'', שמן החטאים והעונות נוצרים מסכים המבדילים בין יהודי להשם יתברך, ועל ידי התשובה יכול לחזר ולהתקרב. ולכן כתוב תמיד בענין תשובה הלשון של קרבה: ה' אלקיך, באשר מזה נובע עקר כח התשובה של יהודי, הינו, מזה גופו שה' הוא אלקיך ואתה חלק אלוה ממעל, על כן בכחך לשוב ולהתקרב אליו יתברך. וזהו גם מה שבתשובה נזכר הלשון ''שוב בנים'' ולשון ''אבינו'', כי כח התשובה של יהודי הוא בעקר מכח שישראל הם בנים והקדוש ברוך הוא אבינו.

וזה פרוש מאמר רבי עקיבא (יומא פה:), אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים. פרוש, שבחינת אביכם שבשמים היא הנותנת בכם את הכח להטהר. ואשריכם ישראל שיש לכם תמיד מדרגה זו שהשם יתברך אבינו, ומכח זה יכולים לעקר את החטא למפרע, גם אחרי שעונותיהם כבר עשו הבדלה בינם להשם יתברך, והוא על ידי שחוזרים אל הניצוץ אלה ממעל שיש ביהודי. ורבי עקיבא אזיל בזה לשיטתו, כדאיתא בגמרא (תענית כה.), מעשה ברבי אליעזר שירד לפני התבה בזמן עצירת גשמים ואמר עשרים וארבע ברכות ולא נענה, ירד רבי עקיבא אחריו ואמר: ''אבינו מלכנו, אין לנו מלך אלא אתה'', וירדו גשמים. והינו, שהיו אז קטרוגים על ישראל, ומשום כך לא נענה רבי אליעזר, אך רבי עקיבא אמר ''אבינו מלכנו'' השם יתברך אבינו, ומכח זה מסתלקים הקטרוגים, ואין לנו מלך אלא אתה. פרוש, אף במציאות זו שחטאנו לפניך אין לנו מלך אלא אתה, ובכח זה ירדו גשמים מיד.

ועוד מובא מהבעל שם טוב הקדוש זי''ע על הפסוקים (דברים ד) ''והפיץ ה' אתכם בעמים וגו' ועבדתם שם אלהים מעשה ידי אדם עץ ואבן וגו' ובקשתם משם את ה' אלקיך ומצאת וגו' '', ואמר בלשונו הקדוש ''משם'' דיקא, פרוש דכאשר ישראל יהיו בעת צרה ביותר ויהיו רחוקים מהשם יתברך, דוקא משם ובקשתם את ה' אלקיך ומצאת.

הרי שדוקא היות והזמן הוא זמן דין, ועלולים ישראל להענש - ממציא הקדוש ברוך הוא את עצמו אליהם בקרבה גדולה להצילם. וכמו כן איתא בזהר הקדוש (שאומרים קודם התקיעות): ואף על גב דקדשא בריך הוא רחים ליה לדינא, כמה דאת אמר: ''כי אני ה' אהב משפט'' נצח רחימו דבנוי לרחימו דדינא. הינו, דאהבתו יתברך לישראל היא יותר מרחימו דדינא, והוא על דרך משל לבן מלך שעליו לעמד למשפט, ואם כי במשפט חיבים להתנהג ככל חמר הדין הרי כאשר אביו המלך בכבודו ובעצמו מופיע ונוכח במשפט, שוב שונה לגמרי כל היחס של המשפט. וזה ענין עשרת ימי תשובה, שהם בבחינת ''ובקשתם משם את ה' אלקיך'', משם דיקא. דדוקא משום שהם ימי דין וישראל זוחלים ורועדים מאימת הדין, הקדוש ברוך הוא ממציא עצמו אז ברב רחמיו ונותן אפשרות ליהודי להתקרב אליו. ואם בכל השנה הקדוש ברוך הוא קרוב רק לצבור, כי צבור הוא בבחינת כלל ישראל, אשר אין בו חטא ופשע בימים אלו שיך ענין זה אף ליחיד, דמכיון שהם ימי דין, מתעוררים בהם חסד ורחמים. וכל זה נכלל במאמר רבי עקיבא: אשריכם ישראל, שאביכם שבשמים מטהר אתכם, כי בימי הדין מתעוררים רחמי האב על ישראל, ובהם נתנת לכל איש יהודי ההזדמנות להפך לבריה חדשה.

''כי פעל אדם ישלם לו''

אומר הגאון הצדיק ר' יחזקאל לוינשטיין זצוק''ל: ''כי פעל אדם ישלם לו''. כלל הוא בבריאה כי כל אשר ישיג האדם, חיב הוא ליצר זאת בעצמו, וללא יצירתו ופעלתו, אין זוכה מאומה. עולם הבא יוצר האדם בעצמו על ידי מעשי ידיו, כן את האלול והראש השנה, חיב הוא לעשות בעצמו. וכל מה שבכח האלול והראש השנה לתן לאדם אם לא יעשה זאת לבד, לא יזכה לכלום.

וכתב הנפש חיים (שער א פרק יב), וזה שאמרו חז''ל: ''כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא'', ולא אמרו חלק בעולם הבא, שמשמעו, שהיה העולם הבא מוכן מעת הבריאה ענין ודבר לעצמו, ואם יצדק האדם, יתן לו בשכרו חלק ממנו. אבל האמת, שהעולם הבא הוא הוא מעשה ידי האדם, שהרחיב והוסיף והתקין חלק במעשיו לכל אחד וכו', והינו, שיש לכל אחד חלק שיוכל ממעשיו להעשות ולהוצר עולם הבא, שפעלת האדם היא היוצרת ובוראת את העולם הבא.

כן הוא בעניני העולם הבא, שמעשי האדם הם היוצרים את העולם הבא. וכתב שם הנפש חיים, שמעת שעולה על טהר מחשבת האדם לעשות מצוה, תכף מעשה רשומו למעלה, בשרשו העליון, לבנות ולנטע כמה עולמות וכחות עליונים. וכמאמרם ז''ל: ''אל תקרי בניך אלא בוניך'', וממילא מתעורר וממשיך גם עליו אור מקיף מהקדשה העליונה, והוא המסיעו לגמרה וכו'. וזה ענין שכר העולם הבא, שהוא מעשי ידי האדם עצמו, והינו, שהסבה היא מעשה האדם, והיא היוצרת עולמו לעולם הבא. ואף שמעשיו היו רק מעשים קטנים לעמת העולמות שנבראו מכח זה, אך הם הדברים שבארנו, שדומה לזריעת גרעין בקרקע, שמפעלה קטנה של גרעין אחד יצאו כמה וכמה שבלים, וכלם מתיחסים אל הגרעין ההוא, והכל הוא תולדותיו. כן אף הכא, יש קרקע רוחנית, שהיא המצמיחה עולמות רבים לאין שעור, ואף מחשבה גרידא לעשות מצוה, יש בכחה ליצר עולם הבא, וכל העולם הבא הוא תולדה ממעשיו ומחשבתו. ולמעלה זו של יצירת עולמות רוחניים, זכו כלל ישראל שיש להם חלק לעולם הבא. אבל אמות העולם אינם במדרגה זו של יצירת עולמות על ידי מעשיהם, והם, כיון שנבראו בצלם אלקים, גם מעשיהם פועלים רוחניות, אבל אין זה כדרגת עם ישראל. ובאמת האדם הגדול מרגיש מיד בעת עשית מעשה המצוה כאלו וזכה בעולם מלא, ולכן מתעלה ומתגדל מיד, כי מעשיו יצרו התעלות. ועין שם עוד בנפש החיים, שכן הוא ענש הגהנם, שהחטא עצמו ענשו, שכאשר עושה אחת ממצוות ה' אשר לא תעשינה, הפגם והחרבן נרשמים, חס ושלום, תכף למעלה בשרשו, ומגביר כחות וחילי הטמאה והקלפות. ועין שם עוד בארכה, שכל פעלת חטא וחטא אינה נעלמת, דכל חטא יש לו שרש, והוא נכנס בעולם הטמאה, שכל מעשה אינו הולך לריק: או שיוצר עולם הבא, או, דחס ושלום, הולך ויוצר בעולם הטמאה, ועין.

וכן יש להביא בקרא בפרשת כי תבא (דברים כו, יז יח): ''את ה' האמרת היום להיות לך לאלקים, וללכת בדרכיו ולשמר חקיו ומצותיו ומשפטיו ולשמע בקלו. וה' האמירך היום להיות לו לעם סגלה כאשר דבר לך''. בשעה שהאמרת את ה', שהבדלת את עצמך מכל הבריאה, להיות ה' לך לאלקים, מיד באותה פעלה, ה' האמירך להיות לו לעם סגלה, וכפי גדל פעלת ה''האמרת'', כן הוא באותה מדה ה''האמירך'', כי כל ה''האמירך'' חיב להיות מכח איזו סבה, והסבה היא ה''האמרת''. ומעתה יוכל כל אחד לבדק את מצבו בעולם הבא, כאשר יבדק את מעשיו ומחשבותיו, דבעת שעומד הוא במחשבות רוחניות, ודאי שעומד הוא במצב דעולם הבא, ויכול להרגיש זאת כל אחד ואחד בנפשו, כי צדיקים מרגישים התעלות בנפשם בכל מעשה דמצוה, וודאי שאין חשים בכל עמק כח המעשה, כשם שאין מרגישים ויודעים כל כח נשמתם. ומבאר בספרים הקדושים, שכל הנשמה שיש לאדם בזה הבריאה, הוא רק ניצוץ מאותו הנשמה שבעולם הבא, וכדי לזכות לנשמה בפעל, אין זה דבר פשוט.

אלו היו יסודות אלו משרשים בקרבנו והיינו מבינים כי כל מחשבה וכל דבור יוצרים עולמות שלמים, לא היינו מזלזלים בכל פרט ופרט, והיינו משתדלים לחטף ולעשות כמיטב כחנו, שהרי עולמות נוצרים על ידי מעשינו, כן הזהירות מחטא היתה גוברת אצלנו, שהרי נתבאר, דכל חטא וחטא יוצר גיהנם מלא. ולכן חיבים להזהר במעשינו, שלא להכשל אף בחטא קל.

וכן בנוגע לעבודת האלול וראש השנה, שחיב הוא ליצר סבות שייצרו פחד ורעדה מיום הדין, וכתב שם הגאון ר' ישראל סלנטר, דבזמננו תקיעת השופר אינה מספקת ליצר מסובב דפחד מהמשפט, ולכן כתב דלמוד המוסר הוא הסבה הראויה, שעל ידה יוצר מסובב דיום הדין.

וכן בעבודת ראש השנה דיסודה הוא: אמרו לפני מלכיות, כדי שתמליכוני עליכם. וחיב ליצר סבות שימליך את הקדוש ברוך הוא עליו, ואף לו יגיע להמלכה כחוט השערה, מכל מקום, כאשר המליך את הקדוש ברוך הוא, וקרב יסוד המלכות אל לבו, ואמר לפניו מלכיות מתוך הבנה אמתית, אז יש תקוה שיזכה למלכות אמתית של הקדוש ברוך הוא, ובודאי דאמירה סתמית של ''המלך הקדוש'' אינה המלכה, וכל אשר המליך את ה', יתן לו הקדוש ברוך הוא תקונו בראש השנה, שהרי יום ראש השנה תקון גדול הוא לאדם, והוא זכות שנתן לנו ה' יתברך כל שנה ראש השנה, ומחיבים אנו לברך שהחינו על יום זה, ורק כשיהיה לנו שיכות לענין מלכיות, נזכה לקבל מאת ה' יתברך.

משל נפלא למחמיץ התשובה בעשרת ימי תשובה

מובא בספר ''לקח טוב'': ככל שהזמן מרומם וחשוב, כך גם גדול הוא היצר הרע שבאותו הזמן. בדברים אלה פרש הגאון רבי יחזקאל לוינשטיין זצ''ל באחת משיחותיו (שנחאי, עשרת ימי תשובה תש'') את דברי ה''סבא מקלם'' שהיה אומר, שיתכן שבעשרת ימי תשובה יהיה האדם במצב גרוע יותר מבשאר ימות השנה. כי כונת היצר, שהוא השטן והוא מלאך המות, למנע את האדם מעבודה בימי הדין, ועל כן הוא מגדיל כחו ביתר שאת בהתאם לגדל ערכם של הימים.

המגיד הירושלמי, הגאון רבי שלום שבדרון שליט''א, נותן לנו משל נפלא על הדברים המפנים אלינו בדברי הפסוק ''אני ישנה ולבי ער, קול דודי דופק פתחי לי אחתי רעיתי יונתי תמתי וגו' '' (שיר השירים ה, ב), כדי לעוררנו לחזר בתשובה ולפתח לפחות פתח קטן כפתחה של מחט.

מעשה באדם שבנו יחידו יצא למדינת הים, נשא שם אשה ונולדו לו ילדים. גדולים היו געגועי האב לבנו, ועז היה חפצו לראות את הבן, להכיר את כלתו ולהשתעשע עם נכדיו. אכן בכל מכתב ששגר, היה מזמין את הבן לבא עם בני ביתו לבקרו. ואמנם הבן הביע את רצונו לבא, אך בכל פעם צצו עכובים שונים שמנעו אותו מלבא. כיון שכך, הודיע האב לבנו. הואיל וקשה לך לבא אלי אבא אני אליך.

מאז שגמלה ההחלטה בלבו לנסע, היה האב עסוק בהכנות לקראת הנסיעה, וככל שקרב היום, גברה והלכה התרגשותו. בהגיע יום ההפלגה, עלה על האניה כשהוא עמוס בחבילות של מתנות, ובכל משך הנסיעה לא חדל מלהרהר בפגישה הנרגשת הצפויה לו. מפעם לפעם היה עולה על ספון האניה כדי לבדק אם החוף נראה כבר באפק. בקר אחד, כאשר נראתה היבשה, לא היה גבול לשמחתו ולהתרגשותו. האניה נכנסה לנמל, ועוד בטרם השליכה עגן, תר האיש בעיניו את הרציף כדי לאתר את בנו בין מקבלי הפנים שעמדו שם אך לא גלה אותו. לא נותרה לו בררה אלא להמתין בקצר רוח לרגע שיוכל לרדת מן האניה, ולחפש חפוש מדקדק יותר.

מה גדולה היתה אכזבתו כאשר ירד מהאניה והבן לא נמצא בין הבאים לקבל את פני נוסעי האניה. לרגע הכה האיש בתדהמה, אך מיד התעשת ולמד זכות על בנו; בודאי היה טרוד בהכנות לקראת בואי, ועל כן לא הספיק להגיע לנמל כך חשב. כדי לא לאבד זמן יקר, מהר ועלה על הרכבת המוליכה אל עיר מגורי הבן. בטוח היה, שבתחנת הרכבת שבפאתי עיר מגוריו יפגש את יקיריו. כאשר הגיעה הרכבת למחוז חפצו, נכונה לו אכזבה נוספת

גם כאן לא המתין לו איש ! חיש מהר נדחקה האכזבה מלבו, ואת מקומה תפסה דאגה שמא משהו אינו כשורה.

בלב מלא דאגה, אכזבה וגעגועים, שכר האב מונית והורה לנהג להביאו אל בנו. בדרך נרגע מעט, ושב וציר לעצמו את קבלת הפנים החגיגית הצפויה לו בשערי הבית. אך גם חלום זה נגוז כאשר הגיע בשעת ערב מאחרת אל פתח הבית מלבד אור קלוש שנראה מבעד לחרכי החלון שפנה לעבר הרחוב היה הבית חשוך. לבו פעם בחזקה. האם כלם בריאים? שאל את עצמו. האם קרה להם אסון, חס וחלילה?

ידיו רעדו כאשר הקיש בדלת. דפיקה אחת, דפיקה נוספת, עד שסוף סוף שמע קול: ''מי שם?''. כשזהה שהקול הוא קול בנו יקירו נרגע. ההתרגשות והשמחה שוב תפסו את מקומם, והוא השיב: ''אביך שבא אליך ממרחקים הוא הדופק, פתח לי, בני, את הדלת ! ''

אחרי רגע של שתיקה, נשמע שוב קולו של הבן: ''אבא, כבר פשטתי את בגדי ורחצתי את רגלי, קשה לי עתה לקום ממטתי ולפתח לך את הדלת. אנא, בטובך, פנה אל המלון השוכן מול בי. תי, ומחר בבקר נפגש, אם ירצה השם. ''

כששמע האב את הדברים, כמעט אחזו השבץ. מחשבתו פעלה במהירות, וכך הרהר: שנים רבות צפיתי שבני יכבדני ויבא לבקרני. משראיתיו מתמהמה באתי אליו. אולם בטוח הייתי שהוא ובני ביתו ימתינו לי בנמל אך הם לא עשו זאת. לתמי סברתי שאחרו ושהם יקבלו את פני בתחנת הרכבת, אולם גם שם לא מצאתים. באתי עד פתח הבית ומצאתיו חשוך. והנה עתה אני דופק בדלת, והוא מתעצל לקום ולפתח לי. האם אחרי כל זאת אמתין לו במלון?! בודאי לא אעשה זאת !: ! במונית הראשונה שנקרתה לו בדרכו, שב האב לתחנת הרכבת, משם נסע לנמל, עלה על אניה ושב לביתו...

למחרת בבקר התעורר הבן ולבו נקפו על התנהגותו בליל אמש. בזריזות רבה קם ממטתו, התלבש ורץ למלון כדי להקביל את פני אביו. מה נוראה היתה אכזבתו ומה גדול היה הכאב, כאשר נוכח לדעת שאביו איננו.

במשך כל ימי השנה מצפה הקדוש ברוך הוא לישראל שישובו אליו בלב שלם. כיון שרואה שאינם מזדרזים לשוב איש איש ונמוקיו עמו בא הקדוש ברוך הוא אלינו בראש חדש אלול. ימי אלול הנם ימי רחמים, ובהם קל יותר לשוב אל ה', אך לא רבים ישכילו לנצל את הימים היקרים האלה, ואף על פי שהקדוש ברוך הוא מתקרב אלינו אין מקדמים את פניו. אי לזאת, העניק לנו ה' בטובו הגדול את עשרת ימי תשוכה, אשר עליהם נאמר: ''דרשו ה' בהמצאו קראהו בהיותו קרוב''. ה' ממציא את עצמו ומתקרב אלינו עוד יותר. אם גם ימים אלה אינם מנצלים כראוי לשיבה אל ה', הרי זה דבר המעורר תמיהה. אולם אף על פי כן ממשיך ה' יתברך להמציא את עצמו אלינו עוד יותר ביום הכפורים, ודופק על דלתי לבנו.

על זה מוסבים דברי הפסוק הנ''ל: ''אני ישנה'' מן המצות, ''ולבי ער'' לעשותן. ''קול דודי דופק'' בני, פתחו לי פתח אחד של תשובה כחדה של מחט, ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרוניות נכנסין בו (מדרש שיר השירים). רק פתח כחדה של מחט ! וכנסת ישראל משיבה: ''פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה, רחצתי את רגלי איככה אטנפם''. היצר ממציא תרוצים נבובים, עד שנדמה לאדם שבאמת אינו יכול לקום ולפתח, אפלו לא פתח כחדה של מחט.

המשך הפסוקים נותן לנו תאור מזעזע לאיזה מצב עלול להגיע אדם אשר לא נצל את ימי אלול היקרים, ואשר לא דרש את ה' בהמצאו בעשרת ימי תשובה, וגם ל''קול דודי דופק'' לא נענה. ''קמתי אני לפתח לדודי... פתחתי אני לדודי'' אימתי? למחרת יום הכפורים, כאשר סוף סוף הבין שהקדוש ברוך הוא בא לקראתו, או אז נזכר הבן לבקש את אביו שבשמים. אבל ''ודודי חמק עבר... בקשתיהו [כנגד ''דרשו ה' ''] ולא מצאתיהו [כנגד ''בהמצאו''], קראתיו [כנגד ''קראהו בהיותו קרוב''] ולא ענני ''.

עבד נאמן נמדד כפי אהבת הבריות לקרבן לתורה

עוד מדברי הגאון ר' יחזקאל לוינשטיין זצוק''ל: ונראה נא מה היא הגדרת העובד בתורת פועל. כתב הרבנו יונה (שער ג, יט): ''ודע, כי נתחיב הנברא להיות ציר נאמן ועבד משכיל בכל מלאכת עבודת אדוניו''. ציר נאמן פרושו כפשוטו. כשם שמדינה אחת שולחת ציר מטעמה למדינה אחרת, כדי שייצג את המקום ממנו נשלח, כן חיב האדם להיות ציר ''ונאמן'', כדי, כביכול, לדאג לרצונו של הקדוש ברוך הוא. ''והפועל הנאמן יהיה מהיר במלאכתו, וישגיח על מלאכת הפועלים, חבריו ועיניו על דרכיהם, לראות אם באמונה הם עושין, ויזהירם ויודיעם את המעשה אשר יעשון, ורצונו אשר תעשה מלאכת אדוניו בלא רמיה'', כי בשעה שעבודתו הוא מדין פועל ועבד לה', אינו מסתפק בהיותו מהיר במלאכתו בעצמו, אלא דואג ומשגיח על מלאכת ועבודת כל עם ישראל, שהרי עבודתו אינה למען שכרו האישי, אלא להגברת כבוד ה', והוא מתקים בעבודת כלם יחד.

ובאמת ענין נוסף יש בזה, שהרי יסוד כלל ישראל הוא האחדות, וכנאמר לפני מעמד הר סיני (שמות יט, ב): ''ויחן שם ישראל נגד ההר'', ופרש רש''י, והוא מחז''ל: כאיש אחד בלב אחד. ויסוד האחדות הוא, שכלם עובדים למען מטרה אחת, וזו מציאות כלל ישראל, שמטרה זו של עבודת ה' יתברך היא המאחדת כלם יחד. ומעתה, כמה נחוץ הוא, שעבודתנו בשבוע האחרון לפני ראש השנה תהא על דרך זה שנעבד, לא למען חשבונות פרטיים, אלא עבדות למען ה' יתברך, ונשתדל לעזר איש לרעהו, והכל למען מטרה זו. וביותר ביום ראש השנה עצמו חיבת להיות אהבת ישראל בינינו, ולהרגיש שכלנו עובדים לדבר אחד, וכל אחד ואחד ממלא את חסרונו של חברו.

ומה חשוב הוא בימים אלו, להשתדל להתחזק בכבוד הבריות, שהרי מחיבים אנו להשתדל במלאכת הפועלים חברינו, ולזה דרושה הרגשת כבוד הבריות, ועל אחת כמה וכמה לא להזיק לחברו, ולא לגרם קשיים לחבריו בעבודתם, וכדאיתא בחז''ל: ''אמרו לו תלמידיו: למדנו ארחות חיים. אמר להם: יהיה כבוד חברך חביב עליך כשלך'', כי זה הסימן לפועל הנאמן, שאין לו הבדל כלל בינו לבין חברו, שהרי שניהם כאחד עובדים למען מטרה אחת. וכדאיתא בחז''ל: ''מאן דעלך סאני לחברך לא תעביד, זה כל התורה כלה''.

אין לך פושע - ולו הגדול ביותר - שתמנע ממנו אפשרות התשובה

מובא בספר ''נתיבות שלום'': ''שובה ישראל עד ה' אלקיך''. איתא בשם מרן הקדוש מקוברין זי''ע, ''שובה ישראל'' עד שתרגיש בלבבך כי ה' הוא אלקיך, וכי חלק ה' עמו. והבאור בזה בהקדם המובא ב''תולדות יעקב יוסף'' וב''דגל מחנה אפרים'' (פ' ויקרא) בשם הבעל שם טוב הקדוש זי''ע (וכן הוא בס' חרדים מצות התשובה פ'' סגולה ששית עי''ש), על מאמרם ז''ל, בכל יום בת קול יוצאת ואומרת שובו בנים שובבים. שהקשה על זה, ממאי נפשך אם היא יוצאת, מדוע אין שומעים אותה? ואם אין שומעים אותה, לשם מה היא יוצאת? ותרץ, שהבת קול היא המעוררת אותם הרהורי התשובה המתעוררים לפעמים מאליהם בלבו של יהודי, וצריך להאחז בהתעוררות הזאת, בבחינת ''אחזתיו ולא ארפנו'', ובכחה להיות מוסיף והולך כל הימים.

ועל פי הדברים האלה מבאר בספר ''אוהב ישראל'' (לימי הרצון והתשובה) מאמר חז''ל, יצאה בת קול ואמרה שובו בנים שובבים חוץ מאחר (חגיגה טו.). שמקשה, והוא תמיהה גדולה, שידוע ומפרסם כי אין לך דבר העומד בפני התשובה, ורצונו יתברך לבל ידח ממנו נדח? אלא כאמור, שהבת קול ''שובו בנים שובבים'' זוהי התעוררות לתשובה אשר נתן הקדוש ברוך הוא ליהודי באתערותא דלעלא מגדל רחמיו יתברך, שפותח לפניו את שערי התשובה, וזה חוץ מ''אחר''. ל''אחר'' לא נתנו את הכח והאתערותא דלעלא של תשובה, אך אם היה מתעורר מעצמו לשוב, בודאי היו מקבלים אותו, כי התשובה אינה מגבלת, ורק את הסיעתא דשמיא שהקדוש ברוך הוא מעורר לתשובה לא היה לו.

ועל דרך זו מבאר במאמר חז''ל (יומא פה), האומר אחטא ואשוב, אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה. לא אמרו אין מקבלין תשובתו, אלא אין מספיקין בידו לעשות תשובה, כי בודאי מקבלין אפלו את תשובתו של האומר אחטא וכו', כי אין מציאות שהתשובה אינה מתקבלת, אלא שאין מספיקין בידו. פרוש אין לו את האתערותא דלעלא והסיעתא דשמיא לעוררו לתשובה. וכתב עוד שם, שזאת גופא רמזו לו ל''אחר'' בבת קול ''שובו בנים שובבים חוץ'' וכו', הינו, רק את האתערותא דלעלא של הבת קול הקוראת שובו בנים שובבים, אי אפשר לתת ל''אחר'', אבל עדין ביכלתו לשוב בתשובה מכח אתערותא דלתתא ותתקבל תשובתו. וזה מאמר הכתוב ''אמר אליהם חי אני נאם ה' אלקים אם אחפץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה'' (יחזקאל לג, יא), ''כי לא אחפץ במות המת וגו' והשיבו וחיו'' (שם יח, לב). הינו, אפלו זה שהוא רשע, ואפלו זה שכבר נקרא מת, שעבר כל כך על רצון ה', אפלו הם יכולים לעשות תשובה. וגם אם אין לו האתערותא דלעלא שהקדוש ברוך. הוא מעורר יהודי לתשובה, הרי רצונו יתברך שיעשה תשובה מעצמו, ותשובתו תתקבל, כי שערי תשובה פתוחים לעולם.

ועל פי זה אפשר לבאר מאמר חז''ל (ר''ה יח), ''דרשו ה' בהמצאו וגו' '' אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים. ולכאורה, הרי כבר נשבע הקדוש ברוך הוא על התשובה, ככתוב ''חי אני וגו' '' ואין שום תנאי וזמן בזה. אם כן, מה הענין המיחד של התשובה בימים הללו בהמצאו ובהיותו קרוב? אלא שבעשרה ימים אלו הקדוש ברוך הוא קרוב לכל יהודי, אפלו לאלו שתמיד הם בבחינת חוץ וכו', באשר עברו עברות כאלו שאין מספיקין בידם לעשות תשובה, ובכל השנה אין הבת קול מגעת אליהם ואינם זוכים להרהורי תשובה מלעלא, אבל בימים האלו גם עדיהם מגעת האתערותא דלעלא, וכמאמר הכתוב ''והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האבדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים'', מרמז לאתערותא דלעלא של תשובה שמגעת בימים אלו עשרת ימי תשובה אפלו לאובדים והנדחים.

וזהו הבאור במאמר מרן מקוברין זי''ע, שובה ישראל עד שתרגיש שה' הוא אלקיך, פרוש תרגיש שהקדוש ברוך הוא שוכן אתך ''בתוך טמאותם'', ואפלו במצבים השפלים ביותר הוא אלקיך, לעולם אינך אבוד מאתו יתברך. ואמנם, הזמן המסגל ביותר להרגשה זו הוא בעשרה ימים אלו, מפני שכאמור, בהם הקדוש ברוך הוא עומד לעזרתו של כל יהודי באיזה מצב שהוא לסיע לו לשוב בתשובה, וצריך אז להעמיק בנפשו את ההרגשה הזאת שהקדוש ברוך הוא הוא אלקיו ואינו עזוב לנפשו, אלא הקדוש ברוך הוא עומד לימינו לסיעו לשוב, ולא עוד, אלא שהאות ליהודי כי אכן שב וחזר אל השם יתברו באמת, הוא רק כאשר מרגיש כי ה' הוא אלקיך, ולכן משקיע היצר הרע כל הכחות בנקדה זו ומשתדל שיהודי ירגיש כאלו הוא נגרש מנגד עיניו יתברו שמו, והוא מהאובדים והנדחים.

ועל פי זה יבאר גם כן בדברי הרמב''ם, גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה; אמש היה זה מבדל מה' אלקי ישראל וכו', והיום הוא מדבק בשכינה, שנאמר: ''ואתם הדבקים בה' אלקיכם''. הכונה, שענין זה עצמו הוא חלק מן התשובה שיהודי יעמיק הרגשה זו ויקרבה ללבו, שהיום הוא מדבק בשכינה.

כחה של תשובה לאבד את קטרוגי העונות

אומר הגאון ר' יחזקאל לוינשטיין זצוק''ל: עשרת ימי תשובה, ימים מסגלים הם לזכות בהם, אך עלינו לדעת היאך לנצל אותם, ולא לאבד, חס ושלום, לריק זמן יקר כזה. ובעקרם, ימים אלו הם ימי התשובה, ומיחדים הם למצות התשובה. ונבאר מעט בענין זה.

הנה בפשטות, כח התשובה הוא, שעל ידו נמחל החטא ונמחק כלא היה, אך צריך לדעת, כי גם זה אינו קל כל כך למחק את החטא, כי בפשוט לא היה שיך כלל במציאות מחיקת החטא, כי החטא הוא ''מציאות''. וראה מה שכתב הרמב''ם (פ'' מהל' תשובה), בדברו אודות מעלת התשובה, ומזה נראה ללמד מהו כח החטא, וזה לשונו שם: ''אמש היה זה שנאוי לפני המקום, משקץ ומרחק ותועבה'', ועוד שם: ''אמש היה זה מבדל מאלקי ישראל, צועק ואינו נענה, ועושה מצוות וטורפין אותם בפניו''. החטא עושה, כביכול, מחצה המפסקת בינו לבין ה' יתברך, ולכן אינו נענה בתפלה. ועין ברבנו יונה, מה שבאר בענין עברה מכבה מצוה, ואין עברה מכבה תורה, דכל זה הוא בחטא בדרך מקרה, אבל בחטא קבוע, מכבה אפלו תורה, כי העברה מונעת את השפעת אור התורה, ולכך אף התורה אינה עוזרת לחוטא, והינו מה שנאמר בכתוב (חהלים לד, טו): ''סור מרע ועשה טוב'' ראשית העבודה חיבת להיות לסור מהרע, ורק אחר כך עשה טוב, כי בעת שאינו סר מן הרע, מונע הרע את כח פעלת הטוב, ואינו עוזרו במאומה, והוא על דרך שנתבאר ש''עברה מכבה מצוה''.

וראה מה שכתב התמר דבורה בדבריו אודות י''ג מדותיו של הרבונו של עולם, וזה לשונו: ''שהרי לא יעשה האדם עון שלא יברא משחית, כדתנן: העובר עברה אחת, קונה לו קטגור אחד, והרי אותו קטגור עומד לפני הקדוש ברוך הוא, ואומר: פלוני עשאני ! ואין בריה מתקימת בעולם, אלא בשפעו של הקדוש ברוך הוא, ובמה מתקים אותו קטגור? הדין נותן, שיאמר הקדוש ברוך הוא: איני זן משחיתים, ילך אצל מי שעשאו, ויתפרנס ממנו ! והיה המשחית יורד מיד, ונוטל נשמתו או כורתו, עד שיתבטל המשחית ההוא. כן הוא החטא שאינו עברה בעלמא, אלא שנברא משחית וקטגור על ידי חטאו, ומן הדין היה, שעל ידי חטא אחד, שנולד משחית אחד, היה נוטל נשמתו או כורתו''. ונורא הוא להתעורר מזאת, שכל זה בחטא אחד, ומה נאמר אנו, שכלנו ספוגים בחטאים רבים לאין מספר, רחמנא לצלן? והוסיף התמר דבורה: ''ואין הקדוש ברוך הוא עושה כן, אלא זן ומפרנס את המשחית הזה, עד שיהיה אחד משלשה דברים או ישוב החוטא בתשובה, ויכלהו ויבטלהו בסגופיו, או יבטלהו שופט צדק ביסורים ומיתה, או ילך בגיהנם, ושם יפרע חובו. והינו שאמר קין 'גדול עוני מנשוא' ''. וכן כתב עוד בתמר דבורה על הפסוק ''ותשליך במצלות ים כל חטאתם'', וזה לשונו: ''מיד שזה מתודה בתפלתו ופרשו בזהר שהוא חלק סמאל, כענין השעיר מהו חלקו? שהקדוש ברוך הוא גוזר עליו יסורים, ומיד מזדמן שם סמאל, והולך וגובה חובו'', ועין שם.

והינו, כי החטא הוא מציאות, ולכן צריך דרך לתקון החטא, והוא על ידי מיתה, או יסורים, או גיהנם. ובאמת כן הוא מפרש בחז''ל (מדרש דברים פ' ראה), ששנינו, כיון שאמר הקדוש ברוך הוא: ''ראה אני נותן לפניכם היום ברכה וקללה'', מאליה הרעה באה על עושי הרעה. והינו כמו שנאמר, דחטא עצמו הוא המעניש. ומעתה, מן הדין היה, שלא תועיל תשובה למחיקת החטא, כי היאך תשתנה המציאות, וימנע מהמשחית לעשות פעלתו. ורק חסדי שמים הוא, שנתן הקדוש ברוך הוא דרך נוסף למחילת העון על ידי התשובה, וכמו שכתב התמר דבורה, שכאשר שב בתשובה, מכלהו ומבטלו בסגופיו.

כחה של תשובה להחזיר את האהבה והדבקות לאחר החטא כקדם החטא

אך באמת מעלה נוספת יש בתשובה, שהנה כתב ה''מסלת ישרים'': ''מי יעמד ביום הדין, ומי יצדק לפני בוראו''. ונראה כי שתי מדרגות הם: מי יעמד ביום הדין, הינו, מי יצא זכאי ביום הדין, ויזכה לגן עדן ועולם הבא? אך יתכן שיוצא זכאי בדין, וזוכה לעולם הבא, אך אינו זוכה להתקרבות לה' יתברך, ואין הבורא חפץ בו, והוא שנאמר: מי יצדק לפני בוראו, לזכות לרצון ה' יתברך. ולכן מצינו ארבע כתות אין מקבלין פני שכינה, ואף שזוכים לעולם הבא, מכל מקום אינם מקבלים פני שכינה, ואינם ראויים לרצון לפני ה' יתברך. ואלו בכח התשובה, זוכים אף למדרגה העליונה, והוא מה שכתב הרמב''ם (פ''ז מהל' תשובה): ''גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה, שנאמר (הושע יד, ב): 'שובה ישראל עד ה' אלקיך', ונאמר (ירמיה ד, א): 'אם תשוב ישראל וגו' אלי תשוב', כלומר, אם תחזר בתשובה בי תד בק ''.

כל כך גדולה מעלת התשובה, שעל ידה זוכה לדבקות בה' יתברך, והרי כל כך קשה הוא לזכות לדבקות. ואיתא בחז''ל: ''והיאך יוכל להדבק בה' יתברך, והלא אש אוכלה הוא? אלא, הדבק במדותיו. מה הוא רחום, אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון''. והינו, בעת שזוכה ומגיע למדותיו של הקדוש ברוך הוא, ויש לו שיכות למדות אלו, כיון שהם מדותיו של הקדוש ברוך הוא, ואף שאי אפשר להגיע למדותיו הטהורות של הקדוש ברוך הוא, מכל מקום, כיון שיש לו שיכות למדותיו, והם מעין מדות ה' יתברך, ממילא מתקשרת מדתו עם מדת הקדוש ברוך הוא, ובזה מקים מצות הדבקות. ובאור הדבר, שבטבע מגיע לדבקות, כיון שהם אותם המדות, כביכול, מתקשרות ומתדבקות המדות, והמדה חוזרת אל מקורה, אל מדות ה' יתברך. ולכן אף שהקדוש ברוך הוא אש אוכלה הוא, מכל מקום, שיכת הדבקות בה' יתברך. וגדולה התשובה שעל ידה מגיע למעלה עליונה של דבקות. ועוד שם ברמב''ם: ''אמש היה זה משקץ, מרחק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד וקרוב וידיד''. ועוד שם: ''אמש היה מבדל מה' אלקי ישראל, והיום הוא מדבק בשכינה, צועק ונענה מיד, ועושה מצוות, ומקבלין אותן בנחת ובשמחה, ולא עוד, אלא שמתאוים להם''.

האינו שב הריהו אכזרי על עצמו

ומעתה פשוט ומובן מה שכתב הרמב''ם, מי שאינו שב בתשובה הריהו אכזרי, ולא רק חסרון אמונה בו, אלא כפשוטו, שהרי הוא אכזרי, כי שיך אף שאדם יתאכזר לעצמו. כי הרי נתבאר כמה גדולה היא התשובה, שבכחה להביא את האדם למדרגות היותר נעלות, שקשה מאד להשיגן, וה. אדם אינו שם לבו לזאת, ואינו שב בתשובה הלא אכזריות נוראה היא על עצמו.

וביותר בעשרת ימי תשובה, שהקדוש ברוך הוא קרוב ומצפה לתשובה. וכדאיתא בחז''ל: עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים, הקדוש ברוך הוא מצוי, שנאמר (ישעיה נה, ו): ''דרשו ה' בהמצאו''. וכן פסק הרמב''ם (פ''ב מתשובה), אף על גב שהתשובה יפה לעולם, בעשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים, היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד, ועל זה נאמר (שם): ''קראהו בהיותו קרוב'', שקרובה היא התשובה בעשרת ימי תשובה, שמתקבלת מיד. וראה בכוכבי אור (סי' ה), מה שכתב להאריך בזה!

ויש עוד להוסיף בזה, שאף התשובה עצמה בעשרת ימי תשובה קלה היא יותר מתשובת כל השנה. וחיב האדם בעשרת ימי תשובה לחטף בענין התשובה בכל מה שיוכל, ואף הרהור קט בתשובה מי יודע כמה חשובה היא, מאחר שהקדוש ברוך הוא מצוי וקרוב ומצפה לתשובת ישראל. אם כן, כל נגיעה קלה ושיכות לענין התשובה, אף היא תשובה. ובודאי שחיב הוא לשאף לשוב בתשובה שלמה עם כל עקרי התשובה, אך לכל הפחות להשתדל לעלות על דרך התשובה. וזה יוכל לעשות בתפלה, להתפלל בגדר התקרבות לה' יתברך.

בעשרת ימי תשובה יש לחזק את ענין ה ''מלכות''

וביותר חיב האדם בעשרת ימי תשובה להתחזק באמונה, כי אמונה היא העקר, וכפי אשר זכה להגביר אמונת ה' יתברך בקרבו, כן תשובתו היא תשובתו אחרת ושלמה יותר. ולא רק התשובה, אלא חזוק אמונה הוא הגורם לחזוק כל מעשיו, כי כל התורה והמצוות הם רק אמונה. וכמו שכתב הרמב''ן: ''כונת כל המצוות, שנאמין באלקינו, ונודה אליו שהוא בראנו''. זו היא המטרה בכל המצוות להגיע לחזוק אמונה. וכן כתב הרבנו יונה (שער הג', ז): ''יסוד כל המצוות הוא יראת שמים, ויראה יסודה באמונה. וכפי שיש לאדם אמונה, כן נמצאת היראה בקרבו''. ונמצא, האמונה והיראה יסוד כל המצוות. והדברים מפרשים במכילתא, שהזכר כמה פעמים, ''משל למלך שנכנס למדינה, אמרו לו: גזר עלינו גזרות ! אמר להם: קבלו מלכותי תחלה, ואחר כך אגזר עליכם, שאם מלכותי אין אתם מקבלים, גזרותי היאך אתם מקימים?! ''.

ובאור הדבר, יסוד הגזרות, דהינו, קיום התורה והמצוות, הוא רק בעת שמקבלים מלכות, וכאשר אין קבלת מלכות שמים, אין הגזרות נעשות לשם המלכות, אלא לדבר אחר, וזו איננה קבלת הגזרות. ומעתה, כאשר חסר בקבלת המלכות, חסר גם בקבלת המצוות, כי זו אינה קבלת המצוות. ולכן פשוט דברי הרמב''ן, שכונת כל המצוות שנאמין באלקינו, שלאחר שקבל את המלכות, שהיא העקר הראשון במצוות, אז כל מצוה ומצוה היא כתקונה, ויש לה כח לחזק את המלכות, אבל כשאין את ה''נאמין באלקינו'', אין כלל ''כונת כל המצוות''.

סכנת האינו זהיר במעשיו בעשרת ימי תשובה

כל עשרת ימי תשובה, אומר הגאון רבי אהרן קוטלר בספרו ''משנת אהרן'' (ח''ב עמ' רז), הם ימי הדין, והמלך יושב בהם על כסא דין. לפיכך, מי שלא אמר ''המלך הקדוש'' בעשרת ימי תשובה, חוזר כמו בראש השנה וביום הכפורים. גם קרבת ה' יתברך נמשכת בכל עשרת הימים הללו. לפיכך יש להזהר לבל ישתלט עלינו, חס וחלילה, רפיון של ''סוף הזמן''. ובאמת אין אלו ימים של סוף זמן, אלא ימים של התחלה התחלת השנה הבאה עלינו לטובה. ואם עושים אנו בתחלת שנה דברים לסימן טוב, כי ''סימנא מלתא היא'' (הוריות יב, א), בודאי שיש להתחזק בתחלת השנה.

ידוע מה שמובא בירושלמי (מסכת שבת פ''א ה''ה), שמי שאינו יכול להזהר באכילת חלין בטהרה, יזהר בכך לפחות בימים אלה. וכן כתבו הפוסקים לענין אכילת פת פלטר של עכו''ם. הרי שאף בענין שאינו מקבל על עצמו להזהר במשך כל השנה, מחיב להזהר בימים אלה. וראה עוד בהלכות תשובה להרמב''ם (פרק ג הלכה ד). הענין בהנהגה זו הוא, שהיא מורה על קבלת על מלכות שמים ואימת הדין במקצת, וזה בנוסף לעצם המצוה שיתכן שהיא תהא המכריעה את דינו לכף זכות. ואם לא יוסיף זהירות, יש בזה גדר של בזיון, חס וחלילה, כלפי קדשת הימים, וכל שכן אם לא יזהר בגופי תורה, שכן זוהי קטגוריה גדולה, חס וחלילה.

דומה הדבר לאיש העומד בפני שופט, ואינו מתנהג בדרך ארץ הראויה. בהתנהגותו הוא מראה שאינו חושש כלל מהמשפט, וזה גופא מהוה קטגוריה עליו ומחמירים בדינו. מה שאין כן כאשר הוא מגלה הכנעה ומשתדל ברצוי ופיוס למי שחטא כנגדו, הרי זו סנגוריה גדולה עליו. לכן הזהירות היתרה בימים אלה חשובה ביותר, וצריך להתחזק בכל האפשר. וביותר יש להזהר מבטול תורה, וזכות התורה עולה על כלנה.

רפיון בתורה סבה לכל העברות

במה עלינו לבדק את רצוננו לאן הוא נוטה? נתעמק נא בדברי רבנו יונה ז''ל ב''שערי תשובה'' (ב, ט): ''והנה אנשים צדיקים וישרים בלבותם, שאגה להם כלביא תמיד במחשבותם, וינהמו על חטאיהם כנהמת ים, ועל אשר קצור קצרה ידם מעבודת השם. כי על זה יפשע גבר והרבה אשמה כמו על העברות החמורות, כענין שאמרו רבותינו ז''ל: ותר הקדוש ברוך הוא על גלוי עריות ושפיכות דמים, ולא ותר לעון בטול תורה''.

הישרים האלה שואגים על חטאיהם זהו דבר אחד. והשני אשר רבנו יונה מדגיש אותו ביותר, הוא: ''קצר היד בעבודת השם'', והשני חמור מן הראשון. וראיתו ממה שותר הקדוש ברוך הוא כביכול על גלוי עריות ושפיכות דמים ולא ותר על בטול תורה, ההבנה בזה היא ברורה התורה הקדושה היא התבלין לכל היצר. אם עבודת השם היתה מחזקת בידינו בתכלית הרחוק, לא היינו מגיעים לחטא ! לכן, בראש כל מרעין הוא בטול תורה, כי היא הסבה לכל העברות. הקדוש ברוך הוא ''ותר'' על גלוי עריות ושפיכות דמים שהן תוצאה, ולא ותר על בטול תורה שהיא הסבה.

אם נדע זאת כמה עלינו לחזק את הרצון להתעלות על ידי עבודת התורה. הרצון הוא הכח העליון והעמק מכל כחות הנפש, ונורא הוא לראות עד כמה רב בני אדם ואפלו בני תורה נבוכים ואינם יודעים להשתמש בו ! הן כמעט משכל ראשון הוא, שהאדם כל כך אנוס על ידי תאוותיו עד שאי אפשר לו להחלץ מהן, ממש כאלו הוא ''מכרח'' ולא בעל בחירה ! שיטות מסימות בפסיכולוגיה המודרנית חדרו גם אלינו ויצרו משכל ראשון זה. אולם עלינו לדעת, כי זוהי כפירה ממש, כי יסוד כל התורה הוא, שיש לאדם בחירה ! (לקח טוב).

נחפשה דרכינו ונחקרה / א' לעקר הרע משרשו

מובא בספר ''נתיבות שלום'': יש להתבונן בלשון הכתוב ''דרשו ה' בהמצאו קראהו בהיותו קרוב, יעזב רשע דרכו ואיש און מחשבתיו וישב אל ה' וירחמהו וגו' ''. דלכאורה סדר העבודה קדם סור מרע ורק אחר כך עשה טוב, כי כל זמן שלא סר מרע, הרי הוא בכלל מאמר הכתוב ''ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חקי'', ואם כן, מדוע נאמר כאן תחלה ''דרשו ה' בהמצאו קראהו בהיותו קרוב'' שהוא ענין עשה טוב, ורק אחר כך ''יעזב רשע דרכו'' שהוא סור מרע? כן צריך באור אומרו ''יעזב רשע דרכו'' ולא מעשיו.

ויש לומר בזה, שהוא על דרך מאמר רבותינו הקדושים בפסוק ''סור מרע ועשה טוב'', דהינו, סור מרע על ידי עשה טוב. ולכאורה גם על זה קשה כנ''ל, שהרי ולרשע אמר אלקים וכו'. ויש לבאר הענין, דהנה, כשאדם חוטא במעשים רעים, הרי גם כשחוזר ומתחרט על מעשיו, עדין אין זה בגדר תשובה, וכדאיתא ב''פרי הארץ'' (פר' תשא) שהאדם צריך לצרף את מדותיו ותכונות נפשו ולזכך את תענוגיו שיהיו בלתי לה' לבדו, ולא יסמך על זה שלא עבר עברה מימיו, ומסתמא כל כחותיו קשורים בו יתברך, דמה שאינו חוטא בפעל, אין זה הוכחה שאין בו שרש הרע, כי יתכן שלא נזדמן לו לחטא ולא בא לידי נסיון, או שנמנע מחמת בושה או מפני סבות אחרות, אבל שרש העון עצמו לא נמחק מלבו, ואם כן, מה בכך שלא עבר עברה הכתובה אם השרש פורה ראש בקרבו וקשור בו? כי שרש הרע הוא יותר קשה מגוף המעשים הרעים, וזה ענין מה שאמרו חז''ל (יומא כט.) הרהורי עברה קשים מעברה, כי הרהורי עברה הם שרש הרע הנמצא בעצמותו. ואם כשאדם חוטא במעשה, יש לו לכל הפחות שברון לב מזה, ויודע שעליו לחזר בתשובה הרי פי כמה קשים הם הרהורי עברה, . שגם שברון לב אין מחמתם, שאינם נחשבים בעיניו לחטא.

ועל פי זה יש לומר, דאם אמנם במה שנוגע למעשה, הרי כל עוד שלא פרש ממעשיו הרעים, אזי לרשע אמר אלקים מה לך לספר חקי, וצריך ראשית להקדים את הסור מרע ולפרש ממעשיו הרעים. אכן, אחרי שכבר פרש מהם ושוב אינו חוטא בפעל, הרי כלפי השרש הרע שנשאר עדין בקרבו וצריך לעקרו, הדרך הוא רק על ידי עשה טוב, שיצרף את כל מדותיו להיותם קדושים להשם יתברך. ואם יש בו אהבות רעות, יכניס אותן לאהבת ה', ותשוקות רעות יכניס בתשוקה לאלקות, וכן בשאר המדות. וזה ענין סור מרע על ידי עשה טוב, כי הדרך לעקר את נקדת הרע וזדונו אשר בחבו טמון, הוא רק על ידי עשה טוב, שיכנס בכל מהותו לעבדות השם יתברך, ואז יהיו ממילא כל עניני הרע נמאסים בעיניו.

ועל פי זה מישב למה הקדים תחלה ''דרשו ה' בהמצאו קראהו בהיותו קרוב'', ורק אחר כך ''יעזב רשע דרכו'', כי הכתוב מדבר אחרי שכבר שב בתשובה בראש השנה, וכבר פרש מכל מעשיו הרעים, ומעכשו תפקידו. לתקן את דרכו הרעה פרוש, לעקר לחלוטין מעצמו את השרש פורה ראש המדריכו בדרך רעה, וכמאמר מרן אדמו''ר זי''ע ב''בית אברהם'', שאין כתוב כאן יעזב רשע מעשיו או עונותיו, אלא יעזב רשע דרכו, את הדרך המביאתו לרע. וזה גם המשך הכתוב ''ואיש און מחשבותיו'', שהכונה להרהורי עברה, שהם בכלל שרש הרע. וסדר העבודה של עקירת השרשים הוא על ידי עשה טוב דרשו ה' בהמצאו, שמתוך כך דיקא יעזב רשע דרכו, הינו, שיוכל לסור מרע בתכלית ולעקר לגמרי את נקדת הרע מקרבו. וזו סגלת הימים שבהם מסגל יהודי לעקר אפלו את שרש הרע, שאף שבכל ימות השנה כמה שעמל ונלחם עם. הרע, אינו מצליח לעקר מקרבו את נקדת הרע עתה הזמן הזמן המסגל אף לעקירת השרשים הרעים.

וענין קראהו בהיותו קרוב, יש לפרש כמו שכתב מרן זי''ע . בסיום ספר ''יסוד העבודה'', שאחר כל העצות אין עצה כהמבקש ומתחנן וכו', כי אמנם עקר העצה לעקירת שרשי הרע היא קראהו בהיותו קרוב לבקש ולהתחנן מלפני השם יתברך שיהיה לו לע ז ר.

ועל פי זה מבאר ענין עשרת ימי תשובה, שלכאורה הרי איתא בזהר הקדוש, שתשובה היא בשעתא חדא וברגעא חדא (ח''א קכט.), ולמה צריך לכך עשרה ימים? אלא מפני שהמספר עשר הוא ענין שלמות, שכולל כל העשר ספירות, שהם בנין שלם. ואם אמנם לעצם התשובה על החטאים די בשעתא חדא וברגעא חדא, אך לעקירת שרשי הרע, שזה הענין המיחד שעשרת ימי תשובה מסגלין להם לצרך זה דרוש שלמות.

ואחר כך ממשיך הכתוב: ''וישב אל ה' וירחמהו'', כי עקר תכלית התשובה אינה עזיבת החטא ועקירת שרשי הרע בלבד, אלא כמו שכתב הרמב''ם (בפ''ז מהל' תשובה): גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה; אמש היה זה מבדל מה' אלקי ישראל, שנאמר: ''עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם'', והיום הוא מדבק בשכינה, אהוב ונחמד, קרוב וידיד, שנאמר: ''ואתם הדבקים בה' אלקיכם ''.

כל לשונות הרמב''ם מורים, שהעקר מכל החטא הוא מה שנעשה על ידו מבדל מאלקי ישראל, חס וחלילה, ותכלית התשובה היא מה ששב ונעשה דבוק בה', דגדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה. וזה פרוש ''וישב אל ה' וירחמהו'', הינו שיזכה לדבקות, כי זו תכלית התשובה להיות שוב דבוק בה' יתברך. וכאשר יהודי דבוק בה', מטהר מחו על ידי זה ונהפך להיות מח יהודי, לבו נהפך להיות לב יהודי, וכן אבריו נעשים אברים יהודיים, שהרי כל הדבוק לטהור טהור. על ידי שיהודי מתדבק בה', נוצר אצלו מציאות חדשה עד שנהפך להיות יהודי בכל מהותו. וזה כח קדשת עשרה ימים אלו שבין ראש השנה ויום הכפורים, שבהם יכול יהודי לשוב ולהתדבק בהשם יתברך, כי מסגלים המה ל''יעזב רשע דו. כו'', לעקירת שרשי הרע, ול''ישב אל ה' וירחמהו''.

נחפשה דרכינו ונחקרה / ב' - לתקון המדות

עוד יש לפרש במשמעות הלשון ''יעזב רשע דרכו'', וכן יש לפרש גם בכתוב (איכה ג) ''נחפשה דרכינו ונחקרה ונשובה אליך'', שנאמר נחפשה דרכינו ולא מעשינו. ויש לפרש הענין על פי מה שכתב הרמב''ם (פ''ז מהל' תשובה), אל תאמר שאין תשובה אלא מעברות שיש בהן מעשה, כגון זנות וגזל וגנבה, אלא כשם שצריך אדם לשוב מאלו, כך הוא צריך לחפש בדעות רעות שיש לו, ולשוב מן הכעס ומן הקנאה ומרדיפת הממון ומרדיפת המאכלות, וכיוצא בהן מתאוות עולם הזה. מן הכל צריך לשוב בתשובה. ואלו העונות קשים מאותם שיש בהן מעשה, שבזמן שאדם נשקע באלו קשה הוא לפרש מהם. וכן הוא אומר: ''יעזב רשע דרכו ''.

ומקור דברי הרמב''ם לפרש 'יעזב רשע דרכו' על מדות רעות, הוא מדרשת חז''ל שהביא בריש הלכות דעות על הפסוק (דברים כח, ט) ''והלכת בדרכיו'' מה הוא נקרא רחום, אף אתה היה רחום; מה הוא נקרא חנון, אף אתה היה חנון. וכתב שם עוד בהמשך: והוא שלמד אברהם אבינו לבניו, שנאמר: ''כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' '', והינו שדרך ה' הוא מדות טובות, שענין המדות נקרא דרך, ועל כן מפרש הרמב''ם 'יעזב רשע דרכו' על עניני מדות. וזהו גם כן פרוש 'נחפשה דרכינו' על עניני מדות, וכלשון הרמב''ם הנזכר, שצריך לחפש בדעות הרעות שיש לו.

והבאור בזה, כמו שכתב הגאון הקדוש רבי חיים ויטאל, שיותר ממה. שצריך האדם להזהר ממצות עשה וממצות לא תעשה, צריך הוא להזהר ממדות רעות, כי קיומה של תורה או בטולה, חס וחלילה, תלוי בענין המדות. מדות טהורות הם המרכבה להשראת התורה ומביאים את האדם לקיום כל התורה, ומאידך מדות רעות גורמות לעבר על כל התורה, ועל זה נאמר נחפשה דרכינו. ופרוש נחקרה הוא כמו שהבאנו מספר ''פרי הארץ'', שכל אדם צריך לזכך ולצ. רף את מדותיו מהרע, ולא יסמך במה שלא עבר עברה מימיו, דכל זמן שלא עקר מקרבו את השרש פורה ראש ולענה, הרי קשור הוא בו, וזהו ענין ונחקרה לשרש אחר שרש הרע ולעקרו, שכן הוא הגורם לאדם לעבר על כל התורה.

נחפשה דרכינו ונחקרה / ג' טהר ונקיות במעשה המצות והתפלות

ויש לומר עוד בפרוש 'נחפשה דרכינו ונחקרה', דלא קאי על עניני חטאים, אלא על קיום המצות והמעשים טובים ועל התורה והתפלה. וכמאמר הידוע, שהתשובה על עברות אינה קשה כל כך כמו התשובה על מצות ומעשים טובים הנגועים בפניות ומחשבות זרות, שזה קשה לשוב עליהם יותר מעברות שבהם יש לו לכל הפחות לב נשבר ונדכה, אבל במצות הרי הוא מרגיש שקים מצוה, ואינו נותן לבו על מה שקלקל. וכדאיתא בספרים הקדושים, שכאשר יהודי עובר עברה, הוא נותן בזה כתר לסטרא אחרא, כתר העשוי מזבל אשפתות, אבל כאשר יהודי מקים מצוה או לומד תורה ולבבו מלא פניות, הריהו נותן לסטרא אחרא כתר יקר מפז ופנינים. וזו התשובה הקשה ביותר, שעליה נאמר 'נחפשה דרכינו ונחקרה' את המצות והמעשים הטובים.

משל למה הדבר דומה? לאחד שהיה לו אוצר גדול מלא תבואה, ולימים נפל רקבון בתבואה, שהרקבון הולך ומתפשט והתבואה מתמעטת והולכת. ובראות זאת בעל האוצר, עמד והוסיף עוד תבואה ומלא את מה שהחסיר הרקבון, ובאמת לא הועיל כלום בזה, ואדרבה ככל שיוסיף, יפסיד יותר תבואה שתרקיב ותתהפך לזבל, ולא עוד, אלא שיצטרך לעמל יותר לפנות את התבו. אה המרקיבה. ועצתו היא, רק לבנות את האוצר מחדש מיסודו, לפנותו מכל וכל ולנקותו היטב, ולמלאת מחדש בתבואה נקיה, רק אז יתקים בידו האוצר. על דרך זה היא התשובה על המצות, שהיא קשה מאד. כי כאשר יש רקבון באוצר, הרי יש לבנותו מחדש מבראשית, ולכן צריך לחקר ולחפש היטב בדרכיו אם אין רקבון בעבודתו.

ובעוד אפן יש לפרש ענין 'נחפשה דרכינו', שהוא על דרך מאמר הכתוב 'בכל דרכיך דעהו. סדר החיים של יהודי והנהגתו בכל עניניו קרוי דרך, ועל יהודי לשוב בתשובה על כל סדר והואי החיים שלו. ועל זה אמר נחפשה דרכינו אם הם בבחינת ''דעהו'', וכמאמר מרן אדמו''ר זי''ע ב''בית אברהם'' על הפסוק ''מנחה הוא שלוחה לאדני לעשו'' שכל דבר שיהודי עושה, אפלו עניני הרשות, הרי הם בבחינת מנחה היא שלוחה, או לאדוני להקדוש ברוך הוא, או, חס וחלילה, לעשו, שאין בכלל משג ממצע. ופרשה זו של 'בכל דרכיך דעהו' היא חלק התורה הקשה ביותר, ועל זה אמר 'נחפשה דרכינו ונחקרה'.

וזהו תפקידם של עשרת ימי תשובה, שנתנו בכדי שנחפשה דרכינו ונחקרה, שבעשרה ימים אלו יהיה יהודי שרוי בישוב הדעת ויחתר להביא שנוי ומפנה בכל סדר חייו, שתשובה על עברות היא, כאמור, דבר קל ביחס לתשובה זו על כל דרך החיים, עליה נאמר: ''שובה ישראל עד ה' אלקיך'' (הושע יד, ב), ''נחפשה דרכינו ונחקרה ונשובה עד ה' '' (איכה ג, מ).

שבת שובה שרש התשובה

עוד מספר ''נתיבות שלום'': השבת הנקראת ''שבת שובה'', יש לפרש דמרמז בזה גם שהשבת היא השרש והעקר של התשובה באלו עשרת ימי תשובה. ויש לבאר הבאור על פי דאיתא בספרים הקדושים על הכתוב ''אני ישנה ולבי ער'' (שה''ש ה) ''אני ישנה'' בימות החל, ''ולבי ער'' בשבת קדש. והינו, דכמו בגוף האדם, אף כשכל האברים ישנים, בכל זאת הלב ער ופועל, כן השבת קדש היא תמיד בבחינת ולבי ער. ואם הקריאה לתשובה היא כמו שכתב הרמב''ם: עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, אך כשהאדם ישן, הרי אינו שומע כלל את הקריאה ולא מועיל מה שמדברים אליו, וגם את הבת קול היוצאת מהר חורב בכל יום ואומרת שובו בנים שובבים איננו שומע, כי 'אני ישנה' בימות החל, אבל בשבת קדש היא בחינת 'ולבי ער', ובו שומעת נשמתו של יהודי את הבת קול. ולפי זה, שרש התשובה של עשרת ימי תשובה הוא בשבת.

תוכן העניינים

משפטי ישראל - על חגי ומועדי ישראל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה