משנה שכיר חלק א· רבי יששכר שלמה טייכטל
סימן פא
נסתפקתי בהא דקיי"ל בש"ס בב"ה דף ט' ובש"ע או"ח סימן תרנ"ו דהידור מצוה עד שליש בדמים אי שרי ליתן האי שליש ממעות מעשר כיון דקיי"ל דכל דבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין והמצוה גופא ודאי לכאו' דאינה באה ממעית מעשר ועתה נפשי בשאלתי אי גם השליש שמוסיף להידור מוכרח לבא מן החולין דהוי נמי בכלל דבר שבחוב' או דלמא כיון דהוי רק להידור מצוה גרידא ולא מעיקר מצוה שפיר מצי לבא אף ממעות מעשר ע"כ שאלתי -
תשובה. הנה זה מקרוב נדפס ובא ספר קטן הנקרא "אוצר הלכה" על מס' בב"ק (והוא ציונים על כל מוצא הדין במס' זו) מאברך א' בירושלים תבב"א וראיתי שם בהסכמת הגאון האדיר מו"ה חיים ברלין ז"ל שכ' לפרש את דברי ר' זירא שאמר בב"ק ד"ט עד שליש משלו מכאן ואילך משל הקב"ה וכתב הגאון הנה כל הראשונים מפורשי הש"ס ביארו מאמר זה על דרך אגדה ומוסר אבל לו נראה לפרשו על פי הלכה שבמערבא דינא קאמרי ותו"ד עפי"ד הרמ"א ביו"ד סימן רמ"ט שאין לעשות ממעות מעשר דבר מצוה משום שכל דבר שבחובה אינו באה אלא מן החולין וביאר בבאר הגולה שם שאם הי' מחיוב לקיים מצוה זו אף אם לא הי' בידו מעות מעשר מקרי מצוה זו דבר שבחובה ואינה באה אלא מן החולין ואסור לעשותה ממעות מעשר שהם ממון גבוה אבל אם מצוה זו אינה מחיובת באופן שאם לא הי' בידו מעות מעשר לא הי' עושה אותה כלל לא מקרי דבר שבחובה ורשאי לעשותה ממעות מעשר וזהו שאמרו במערבא אחרי שאמר ר"ז הידור מצוה עד שליש במצוה הוסיפו לומר שכל כך הוא מחיוב בדבר עד ששוה חיובו לחיוב עצם המצוה להיות נקרא דבר שבחובה שאינ' באה אלא מן החולין ולא מממון גבוה אבל מכאן ואילך אם ירצה להוסיף בהידור מצוה יותר משליש שההידור ההיא אינו חובה עליו כלל רשאי לעשות התוספות ההוא גם מממון גבוה הנמצא בידו וזהו המכוון עד שליש משלו דוקא משלו מכאן ואילך רשאי גם משל הקב"ה עכ"ד הגאון ז"ל ודפח"ח -
והנה לפי"ד הגאון ז"ל בביאור דברי הש"ס הנ"ל הדבר מפורש בתלמוד דגם השליש שמוסיף משום הידור מוכרח לבא מן החולין ומופשט שפיר ספיקתי הנ"ל -
אולם כשאני לעצמי נרא' לי שהדבר תלוי בפלוגת' וכתו שאבאר בס"ד - עפי"ד רש"י ז"ל שם בב"ק דהטעם של הידור מצוה מכח הברייתא דשבת דף קל"ג דתניא זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות וכן משמע דעת הרי"ף בפרק לולב הגוזל דכל ענין הידור מצוה עד שליש הוא מכח זה אלי ואנוהו עיי"ש שהביא האי מימרא דר"ז דהידור מצוה עד שליש אחר שהביא הבריית' דזא"ו ועיין יש"ש פ"ק דבב"ק סי' כ"ד שכתב מכח זה דדעת הרי"ף כדעת רש"י עיי"ש - וממילא לפי"ז נראה דתלוי בזה אם דבר הבא מכח זא"ו מקרי דבר חובה או לא אי נימא דדבר הבא מכח זה אלי ואנוהו ג"כ מקרי חובה אז שפיר אינה בא אלא מן החולין משא"כ אי נימא דדבר הבא מכח זא"ו לא מקרי חובה אז שפיר יכול לבא אף מן המעשר וז"פ - ובאמת מצינו בזה פלוגתת הטור עם הב"י באו"ח בסימן תרנ"א גבי מאי דקיי"ל בסוכה י"א ול"ג דלולב אין צריך אגד ורק לכתחל' מצוה לאגדו משום זה אלי ואנוהו וכתב הטור בסי' תרנ"א וז"ל ורש"י פירש אע"ג דאין צריך אגד מ"מ לכתחל' חוב' לאגדו משום זא"ו עכ"ל - והרב הבית יוסף כתב עליו דלא מוכח מרש"י דיהי' איזה חובה ורק מצוה גרידא איכ' עיי"ש - הרי דהטור ס"ל דדבר הבא מכח זא"ו חובה עליו לעשות וחשוב כמו עצם המצוה וכמו שכתב המג"א בסי' תרמ"ט סק"ח כיון שהוא נוי למצוה חשובה כמצוה עצמה ועיין שם במחה"ש שכתב דזה דוקא לשי' הטור דחובה עליו לעשות פ"כ חשוב כמו עצם המצוה עיי"ש ובית יוסף סובר דל"ה חובה ואינה דומה למצוה עצמה -
א"כ י"ל לשי' הטור דחשוב חובה כמצוה עצמה א"כ כמו דמצוה גופא אינו בא אלא מן החולין כ"כ הידור מצוה נמי אינו בא אלא מן החולין - משא"כ לשי' הב"י דהידור מצוה ל"ה חובה ולא חשוב כמצוה עצמה ע"כ שפיר תוכל לבא אף מן אינו חולין כן נראה לי -
ולכאורה אמרתי להביא ראי' לשי' הטור דהידור מצוה. חשוב כמצוה עצמה מדברי השאג"א בסי' נו"ן ולכ' באמצע התשובה שם דהידור מצוה דוחה שבת כמו מצוה עצמה והביא ראי' לזה מדברי הש"ס מנחות ד' ס"ד דאמר רבה היו לפניו שתי חטאות אחת שמינה ואחת כחושה שחט כחושה ואח"כ שמינה פטור ולא עוד אלא שאומרין לו הבא שמינה לכתחל' ושחוט - הרי דמשום הידור מצוה דשמינה מחללין את השבת ועיי"ש - א"כ ע"כ צריך לומר דגם ההידור הוי חובה וחשוב' כמצוה עצמה דאל"כ ודאי דלא ניתנה שבת לידחות אצלה וא"כ יהי' מזה ראי' טובא לשי' הטור - אבל באמת יש לפקפק בעיקר דברי השאג"א במה שהעלה דמשום הדור מצוה מחללין שבת עפי"ד תוס' בריש פ' לולב הגזול שכ' דכל עיקר דרשא דזה אלי ואנוהו ל"ה רק על לכתחלה אבל בדיעבד לא מיפסל בהכי וכדמוכח בסוכה י"א והנה במנחות ד' ע"ב אמרו גבי קצירת עומר דדחי שבת ואי סלקא דעתך נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דחי שבת נקצרי' מערב שבת וכ' בתוספות שם בד"ה אמאי דחי שבת וז"ל ואע"ג דלכתחלה מצותו בלילה כיון דבדיעבד כשר ל"ה דומיא דתמיד דכתיב בי' במועדו לומר דדחי שבת ומסתברא דדומיא דתמיד בעינן עכ"ל עיי"ש - וא"כ גם גבי מילה דאיירי בי' השאג"א כיון דהציצין אינן מעכבין ל"ה דומיא דמילה עצמה דדחי שבת וממילא דכן דין בכל שאר הידור מצוה דל"ה רק לכתחלה דלא דחי שבת - איברא דזה יש לדחות די"ל דשאני הכא כיון דכבר ניתנה שבת לדחות אצל מצוה גופא ע"כ שפיר דוחין אף משום הידור וכה"ג אמרו שם במנחות עיי"ש - גם י"ל דהא הרמב"ם באמת אינו פוסק כסוגיא דפרק רבי ישמאל הנ"ל (ובמק"א ביארתי דטעמו של הרמב"ם משים דהסוגיא דשחט כחושה דאומרין לו הבא שמינה הוי סתירה לסוגיא דפרק ר"י הנ"ל ע"כ פסק הרמב"ם כסוגיא דמנחות ד' ס"ד הנ"ל) -
אמנם בלאו"ה ק' בעיני דברי הגאון בעל שאג"א זלה"ה - במה שכ' דמשום הדור מצוה מחללין שבת לפי"ד התויו"ט בפלפילא חריפתא על הרא"ש שכ' בב"ק בפ"ק סי' ז' דשליש מלגיו בעינן כיון דלא איפשטא האבעיא וכתב התויו"ט דטעמא דמילתא דהידור מצוה דרבנן ולקולא עיי"ש - וכן הוא במהרש"א שבת ד' ק"ד דז"א ואניהו ל"ה דאו' עיי"ש - וכן הוא ביש"ש בסימן הנ"ל על דברי הרא"ש שכ' שליש מלגיו כיון דלא איפשטא הבעיא ותימא מאחר שהוא ספיקא דאו' אזלינן לחומרא ואפשר דהוא סובר דאין זה דאו' מאחר שאינו מצות עשה רק מצוה בעלמא להדר המצוה עכ"ל היש"ש - והשתא עפי"ז דכל דין הידור מצוה הוא מדרבנן איך ידחה שבת וצ"ע - ומה שהביא ראי' משחט כחושה דאומרים לו הבא שמינה לכתחלה אף דבדיעבד גם כחושה כשר - נראה אחרי בקשת המחילה מהאדון הגדול דלאו ראי' משם מתרי טעמא חדא דהא קיי"ל דשבת הותרה אצל קרבנות עיין תשב"ץ ח"ג סימן ל"ז וכן כ' בתשובת מהר"מ אלשקר סי' ק"ב דשבת חול אצל קרבנות וביאר בזה את מאמר חכז"ל מחללי' מות יומת וביום השבת שני כבשים בדבור א' נאמרו היינו דלגבי השני כבשים לא נאמר' כלל מחללי' מות יומת עיי"ש בשם שרירה גאון - וא"כ כיון דלגבי מצות התמיד אין כאן שום חלות איסור שבת שפיר יש לעשות המצוה באופן היותר טוב דאין כאן בהתעסקות התמיד שום חילול שבת משא"כ גבי שאר מצות כמו גבי מילה בשבת דהוי רק מצד דחי' מנא לן דמשום הידור יהי' מחללין שבת - שוב בא לידי ספר שו"מ מהד' ד' בשאלה וראיתי שם בסי' כ"ט שדחה ג"כ בזה דשבת הותרה אצל קרבנות את ראיית השאג"א והביא ג"כ מהתשב"ץ אבל בדברי מהר"מ אלשקר לא הרגיש הא חדא ועוד קאמינא דהא דאמרינן לו הבא שמינה לכתחלה לא מטעם מצות הידור גרידא הוא רק מטעם עיקר מצוה כיון דיש לפניו שמינה והוא לוקח כחושה אזי יש בכחושה אי' דוהקריבו נא לפחתך כמו שפירש רש"י ז"ל ולא מקיים בזה עיקר מצות קרבן נהי שלא מחלל עליו את השבת כיון דעכ"פ הי' ראוי לקיים בו המצוה אבל עתה שישנו לפניו שמינה ל"ה בו משום הידור גרידא רק משום עיקר קרבן ע"כ שפיר מחללין עלי' את השבת וכבר הארכתי בזה במק"א והוא לעיל בסי' כ"ה והבאתי שגם הגאון בעל יד יצחק כתב כן עיי"ש אבל לעולם משים הידור מצוה גרידא לא מחללין את השבת כן נראה לי ודו"ק -
ונחזור לענינינו דלכאורה הדבר תלוי בפלוגתת הטור ובית יוסף וכאשר כתבנו אך באמת נראה דאין בזה פלוגת' כלל ולכ"ע שרי לפי"מ שהבאתי לעיל בשם שלשה רועים ה"ה המהרש"ל ומהרש"א ותויו"ט דכל עיקר דין דהידור הוי רק דרבנן ובדרבנן לא אמרינן כלל הא כללא דכל דבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין כדמוכח בחגיג' ד' ז' ע"ב דפריך בגמרא מ"ש חגיגת יו"ט ראשון של פסח אמר רב אשי הא קמ"ל חגיגת חמשה עשר אין חגיגת ארבעה עשר לא אלמא קסבר חגיגת ארבעה עשר לאו דאו' עכ"ל הש"ס - הרי בפירוש יען חגיגת ארבעה עשר לאו דאו' ע"כ באה אף מן המעשר עיי"ש ברש"י א"כ הרי בהדיא דבמילתא דרבנן ליתא להאי כללא - ואל תשיבני דאין ראי' מחגיגת ארבעה עשר יען שאינה חובה כלל כדאית' בפסחים דף ע' ע"א דאינ' באה רק כדי שיאכל הפסח על השובע ע"כ באה אף מן החולין אבל אכתי דבר שהוא חוב' אפילו הוא מדרבנן נמי אינ' באה אלא מן החולין - נראה לי דלא משמע כן לשון הש"ס דקאמר לאו דאו' למה לא קאמר אלמ' חגיגת ארבעה עשר לאו חובה וכדקאמר שם בפסחי' ש"מ חגיגת ארבעה עשר לאו חובה ורק קאמר הכא ש"מ לאו דאו' ש"מ דזה עיקר הטעם דבאה אף מן המעשר יען שלאו דאו' ובמילתא דרבנן לא אמרו להאי כללא - ואפשר דזה גופא רוצה הש"ס להשמיעני כאן בחגיגה דאל יטעה האדם לומר דמשום וה באה אף מן המעשר יען דאיננה חובה וכמו דאמרו בפסחים אבל אם הי' חובה הי' בא מן החולין אף דהוא מדרבנן ע"ז קאמר הש"ס דבאמת משום זה באה מן המעשר יען שלא הוי מדאוריית' וקמ"ל דבמילתא דרבנן ליתא להאי כללא - והטעם י"ל משום דבאמת במנחות פ"ב הוצרך קרא ע"ז דפריך הגמרא ובפסח גופא מנ"ל משמע דמצד הסברא הי' אמרינן דשפיר הי' יכול לבא אף מן המעשר ורק דגלי קרא עיי"ש ועיין בטורי אבן חגיגה דף ח' שכ' דבאמת למאן דלית לי קרא ע"ז באמת ס"ל דבאה אף מן המעשר - א"כ י"ל דבמילתא דרבנן הניחו על הסברא ולא רצו להחמיר ולעשותו כדאורייתא גם בענין זה וע"כ אמרו דבמילת' דרבנן ליתא להאי כללא - וממילא עפ"י האמור גבי מצות הידור נמי דהוא רק דרבנן שפיר באה מן המעשר לכ"ע ואין פלוגת' בדבר כן נראה לי ודו"ק - שוב מצאתי בסדר משנה בה' ת"ת שהעלה ג"כ דבמצוה דרבנן ליתא האי כללא מדברי הש"ס הנ"ל והנאני -
ועוד יותר נראה לי דאפילו אי נימא דהידור מצוה היא דאו' אפ"ה שפיר מצי לבא ממעות מעשר ואין בה משום דבר שבחובה הבאה מן החולין ושלא כדברי הגאון ר' חיים ברלין ז"ל שהבאתי בתחלת דברי - והוא עפי"מ דפריך הגמרא בחגיגה על בית הלל דאמרו דיו"ט הראשון של פסח באה מן המעשר והא דבר שבחובה הוא וכל דבר שבחובה אינו באה אלא מה"ח אמר עולא בטופל וקאמר שם בגמרא בשם רבי יוחנן דטופל מעות למעות היינו שמערב מעות מעשר עם מעות חולין ומביא עיי"ש דמרבה זאת מקרא דטופל כשר - הרי דאף היכא דבעי להיות בא מן החולין לא מוכרח להיות כולה מש"ח ושפיר מצי לערב בה מעות גבוה וא"כ ה"ה הכא כיון דעיקר מצוה בא מן החולין שפיר מותר להוסיף השליש מן הגבוה ואף דהרמב"ם בפ"ב דחגיגה כתב דיש שיעור להמעות חולין כמו שכתב שם בהלכה ח' והוא שיהי' שיעור אכילה ראשונה מן החולין הרי דמעות החולין יהי' שיעור הראוי לקיים בו המצוה איש גם בנ"ד דהא יש כאן מעות כ"כ שיהי' ראוי לקיים בו עיקר המצוה א"כ פשיטא דשרי להוסיף השליש משום הידור ממעות מעשר וזה ברור ופשוט בעיני מכח דברי הש"ס ורמב"ם דבטופל שרי ופלא על הגאון מהר"ח הנ"ל שלא זכר דברי הש"ס הנ"ל ודו"ק קמט)
הנה עד כה הי' דברינו באופן שאי נימא דגם במצות שייך האי כללא כל דבר שבחוב' אינ' באה אלא מה"ח עכ"ז במצות הידור עד שליש לא שייך זאת אי משום דהידור הוי דרבנן ובדרבנן לא אמרו האי כללא וכמו שהוכחתי מש"ס דחגיגה הנ"ל או משום דקיי"ל דבטופל שרי והאי טופל הוא וכמו שכתבתי לעיל -
אולם בעיקרא דמילתא אם גם במצות שייך כללא הנ"ל קמיבעא לי' טובא כיון דהא דינא אצל קרבנות נאמר כמבואר במנחות ד' פ"ב דלמא לא ילפינן מצות מקרבנות כמו שמצינו בהרב' מקומות דלא ילפינן מצוה מגבוה וכמו שאמרו בשבת ד' קל"א מה לעומר ושתי לחם שצורך גבוה הן ולא ילפינן לולב מני' הרי דלא ילפינן מצוה מקרבנות וביותר הדבר מבואר בירושלמי פרק א' דביכורים הלכה ב' דאיתא שם רל"ק בעי מהו שיביא ממנה (מאשירה שביטלה) לולב מצות כגבוה הן או אינן כגבוה (והיא בעיית ריש לקיש בע"ז ד' מ"ה אי יש דיחוי אצל מצות כמו בקרבנות או לא) אין תימר כגבוה הן אינו מביא אין תימר אינו כגבוה מביא פשיטא שהוא מביא ממנה לולב שאין מצות כגבוה עכ"ל הירושלמי הרי דפשיטא לי' להירושלמי דגבי מצות לא אמרינן דיחוי כיון דענין דיחוי בקרבנות נאמר כדאיתא ביומא ד' ס"ד ולא ילפינן מצות מקרבנות (ועפי"ד הירושלמי הלז עולין שפיר פסקי הרמב"ם בה' לולב וכן בה' כיסוי הדם דפסק לפשיטות דאין דיחוי אצל מצות ורבים קמים עליו איך נקיט הדבר לפשיטות הא בע"ז ובסוכה נשאר התלמוד בספק - חבל לפ"ד הירושלמי א"ש כיון דפשיטא לי' לירושלמי הנ"ל דאין דיחוי אצל מצות לא עזב פשיטתא דירושלמי מפני ספיקו של התלמוד ופסק כהירושלמי דאין שום ספק בדבר והרבה פעמים שרבינו סתם הדבר כשי' הירושלמי ומכש"כ הכא דלתלמוד בבבלי הוא ספק ולתלמוד ירושלמי מופשט פשיטא לי' ודו"ק) א"כ כ"כ הכא לענין הא מילתא דבר שבחובה כיון דבקרבנות נאמר' מנא לן זה אצל מצות כיון דקיי"ל דמצות אינן כגביה וצ"ע -
ועוד יותר אבאר דברי בס"ד הלא מקיר דבר זה הוא במנחות פ"ב במתני' ונלמד זאת מקרא וזבחת פסח לה"א צאן ובקר והלא אין פסח באה אלא מן הכבשים ומן העזים א"כ למה נאמר צאן ובקר אלא להקיש כל הבא מן הבקר וצאן לפסח מה פסח שהוא בא בחוב' ואינו בא אלא מה"ח אף כל הבא בחוב' לא יבא אלא מה"ח הרי דהיקש זה לא נאמר אלא גבי בקר וצאן אבל בשאר דבר לא ידעינן כלל דבר זה עד שבתוס' הקשו והניחו בתימא וז"ל תימא תינח זבחים עוכות ומנחות ולחמי תודה מנ"ל ולמאן דיליף בגמרא מחטאת ניחא עכ"ל - הרי דלא ידעינן מהיקש זה רק מה שנכתב בקרא רק תוס' כתבו דמאן דיליף מחטאת היינו ר"ע דיליף זאת שם ד' פ"ג מקרא דזאת התירה לעולה ולמנח' ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים ניחא היינו משום דכל הקתרנות הקשו כולן להדדי וגבי חטאת דרש מה חטאת אינה באה אלא מה"ח דאמר קרא והקריב את פר החטאת אשר לו ולא משל מעשר אף כולן אינם באין חלא מה"ח אך כ"ז בקרבנות שהקשו כולן אהדדי ע"י שהזכרו בהיקש זה אבל בדבר אחר שלא נכנס בהיקש הנ"ל מנ"ל ומשמע בסוגיא הנ"ל דהיכ' דלא נכנס בכלל הלימוד באמת לא ידעינן לדינא הנ"ל - ויותר מפורש מצאתי ברש"י חולין ד' כ"א ע"ב שכתב דהך סברא דחולין נפקא לי' לרבי ישמעאל מההקישא דזאת התורה דאיתקש כלהו להדדי ומשמע לי' בין עולת העוף בין עולת בהמה ות"ק לא משמע לי' מהאי הקישא אלא קרבנות בהמה דומיא דשלמים ואשם עיי"ש - הרי בפירוש יען דהת"ק סובר דהקרא לא מדבר אלא בבהמות באמת בעופות ליתא להאי כללא ואפי' לר"י דסובר דבעופות נמי איתא להאי דינא היינו משום דמשמע לי' דגם עופות נכללו בהיקש זה - אבל לכ"ע דבר שלא נכנס בהיקש באמת ליתא גבי' האי דינ' דדבר שבחובה אינה בא אלא מה"ח ועיין בתוספות זבחים ד' נו"ן ד"ה אם וכן בחולין ד' כ' ד"ה מה חטאת דכתבו דמנחת נדבה לא נשמע מהאי הקישא ועיין ג"כ בתיו"ט מנחות פ"ז משנה ו' שכ' דלחמי תודה בכלל שלמים הוא - מכל זה מוכח דכל מה שלא נכלל בהיקש זה באמת לא ידעינן גבי הא כללא הנ"ל דיהי' בא מן החולין וא"כ עפי"ז מנא לן לומר דיהי' שייך האי דינא גבי מצות שלא באו בכלל ההיקש הנ"ל וצ"ע לדינא -
והנה כבוד אדומו"ח שליט"א עוררני לעיין בספר סדר משנה על הרמב"ם להגאון מו"ה וואלף באסקאוויטץ ז"ל בה' ת"ת פ"א ה"ח וראיתי שהק' אהא דאמר רבי יוחנן במנחות ד' צ"ט אפילו לא קרא אדם אלא ק"ש שחרית וערבית קיים לא ימוש כו' והקש' הוא ז"ל איך אפשר לקייש מ"ע של ת"ת בק"ש של שחרית וערבים הלא קיי"ל בחגיגה ובכמה מקומות בש"ס דכל דבר שבחובה אינו באה אלא מה"ח ונפקא לן מקרא ולא בלבד לענין קרבנות דקיי"ל כן אלא אפילו לענין תענית נמי הכי הוא שאם הי' מתחייב עצמו בתענית אינו יוצא י"ח נדר במה שהוא מתענה תענית חובה והוא מהאי טעמא וכמו שמבואר בסי' תקס"ח במג"א ס"ק כ"ב וא"כ כיון שהוא דבר הבא מן החובה ללמוד בכל יום זה פעמים האחת בבקר והשנית בערב הוא באה וגם הוא מחיוב בכל יום שתי פעמים א"כ איך יוצא בק"ש שאינו חולין ורשות דבר שבחובה ללמוד התורה עכ"ד ז"ל - הרי דדעת הגאון דאף במצות אמרי' האי דינא אם דהוא ג"כ הרגיש דיש לחלק דרק בקרבנות נאמר האי דין רק דהביא ראי' דגם לעלמא נאמר מתענית -
ובאמת נרא' לי דמתענית ליכ' ראי' כלל לעלמא דכבר ידוע דתענית במקום קרבן הוא וכמו שכתב הגאון בספר תורת השלמים ביו"ד סי' קפ"ה וכן כתב התיו"ט בפ"ד דפסחים משנה ה' בזה"ל שהרי קרבן ותענית שווין הם דשניהן לכפרה הם באים עכ"ל - וכיון דתענית במקום קרבן הוא שפיר דינו כמו בקרבן דאינה באה אלא מה"ח אבל במצות דעלמא באמת כיון דליכא שום ריבוי לזה מנא לן לחדש בהו האי מילתא - שוב מצאתי בספר בית שערים להגאון מו"ה עמרם ז"ל שנדפס מחדש בסי' שמ"א שמסתפק ג"כ בזה אם אמרינן במצות האי כללא דכל דבר שבחוב' כו' והעיר מהא דמנחות דמשמע משם דצריך קרא לזה והיכ' דליכא קרא מנ"ל זאת וכמו שכתבתי לעיל - ואולי לא אמרו זאת גבי מצות אלא מדרבנן -
אך נרא' לי להביא ראי' דבמצות אף מדרבנן לא בעינן שיביא מן החולין מסוגיא דפסחים ד' ל"ו מפלוגתת ריה"ג ור"ע דפליגי אי יוצאין במצה של מעשר שני ר"ע סובר דיוצא וריה"ג סובר דאינו יוצא משום דלחם עוני בעינן מה שנאכל באנינות וכן ממעטין שמה דאין יוצאין במצה של ביכורים מטם דאינה נאכל בכל מושבות עיי"ש - והשתא למה לי לכל הני טעמים ת"ל משום דכל דבר שבחובה אינה באה אלא מה"ח וגם לר"ע איך יוצא במצה של מע"ש הא בעינן שיהי' מה"ח כיון דמצה הוי דבר שבחובה - וכן איתא שם בד' ל"ח אמר רב אסי מצות של מע"ש לדברי ר"מ אין אדם יוצא י"ח בפסח לדברי חכמים יוצא בה י"ח בפסח אתרוג של מע"ש לדברי ר"מ אין אדם יוצא ולדברי חכמים אדם יוצא י"ח סוגיא זו איתא ג"כ בסוכה ד' ל"ה ומבואר שם הטעם דלר"מ הוי ממון גבוה ול"ה לכם אבל לחכמים דהוי ממון הדיוט שפיר מקרי לכם עיי"ש - והשתא אי נימא דגם גבי מצות שייך האי דינא דכל דבר שבחובה אינה באה אלא מה"ח א"כ אף לחכמים דהוי ממון הדיוט לא מהני מידי לגבי דבר שבחובה שיהי' בא מה"ח מה שהוא ממן הדיוט וכמו שכתב רש"י בפירוש בחולין ד' כ"ב בד"ה משלו דאפילו לרבי יודא דסובר דמעשר שני ממון הדיוט הוא אפ"ה להכי אתי לו למעוטי דבאה מן החולין עיי"ש - הרי בפירוש דלענין סברת דבר שבחוב' לא מהני לן מידי מה שהוא ממון הדיוט א"כ איך אמרו דלמאן דסובר דמע"ש ממון הדיוט הוא אדם יוצא בה י"ח בפסח אלא עכ"ח דבמצוה לא אמרו האי דינא דכל דבר שבחוב' כו' - ואף לדברי הטו"א בחגיגה ד' ח' שהקש' על רש"י הנ"ל והעלה שם דלמאן דסובר מע"ש ממון הדיוט לא נשמע מכאן דדבר שבחובה בא מה"ח עיי"ש א"כ לפי"ז א"ש הא דאמרו דלדברי חכמים אדם יוצא י"ח בפסח - מ"מ עדיין יש להקשות הלא בחגיגה ד' ח' איתא ברייתא מיסת מלמד שאדם מביא חובתו מן החולין עיי"ש הרי דיש לנו עוד ילפותא על האי דינא הנ"ל (ומה שצריך גם לימוד זה כבר הקשו בתוס' שם בחגיגה וכן בזבחים ד' נ' ותירצו בטוב עיי"ש - וצע"ק לתירוצם דאכתי יקשה למה לן הני קראי בפ' התודה ת"ל מהאי קרא דמיסת) -
ועיין בטורי אבן שם שכתב דמהאי קרא ממעטין אפילו למאן דאמר מע"ש ממון הדיוט הוא כיון דמיסת לישנא דחולין הוא וכמו דמבואר ברש"י בשמעתין א"כ ממילא מע"ש דקדש קריא רחמנא מומעט מזה עיי"ש בטו"א - וא"כ כיון דמהאי קרא דמיסת ילפינן ג"כ דדבר שבחוב' באה מה"ח וצריך שיהי' חולין גמורין בלי שום חלות קדושה כלל ומה"ט מומעט נמי מע"ש אף למאן דסובר מע"ש ממון הדיוט הוא א"כ תיקשה אי נימא דגם במצות שייך האי דינא למה יהי' יוצאין במע"ש י"ח בפסח ובאתרוג של מע"ש י"ח בסוכות אף לחכמים דהא דבר שבחוב' באה מה"ח והאי קודש קריא רחמנא וכן קשה בסוכה ל"ה דהגמרא שקיל וטרי אי דין ממון בעי או היתר אכילה וכן בתרומה טהורה שם ועל כלן קשה כיון דבעינן שיהי' באה מן החולין כל הטעמים לא יספיקו לצאת י"ח בדבר שאינו חולין וע"כ מוכרח דהאי כללא ליתא גבי מצות וא"כ כל א' על מקומו יבא בשלום וכמדומה לי שראיות הללו הן ראיות ברורות שאין עלי' תשוב' ודו"ק -
ואחר שביררנו בעזה"י להלכה דבמצוה לא שייך כללא הנ"ל צריך להתיישב בדברי הבאר הגולה שביאר דברי הרמ"א בסימן רמ"ט שכ' דאין לעשות שום מצוה ממעות מעשר שהוא משום דכל דבר שבחובה באה מה"ח ומה"ט יצא לחלק שם בין מצוה מחיובת או לא עיי"ש - וכיון שקבענו במסמורות נטועות דבמצוה ל"ש זאת צריך לידע טעמו של הרמ"א - אך א"ש משום דבלאו"ה כבר תפס עליו מרן הח"ס בסימן רל"א בחיו"ד וכתב דהבאר הגולה לא כיון יפה בטעמו של הרמ"א דטעמו ל"ה משום דבר שבחובה באה מה"ח רק משום דמעות עניים הוא ופורע חובו במעות עניים וממילא דאף למצוה שאינה מחיובת לא שרי ליתן ממעות עניים דהא גוזל את העניים ואין זה ענין כלל להא דבר שבחובה דשם מדבר בממון גבוה למצוה של גבוה ואינו מקפח בזה לשום ברי' אבל הכא מעות מעשר הוא מעות עניים וע"כ אסור ליתנו לכל דבר מצוה אחרת דגוזל בזה את העניים ומסיק שם הח"ס להלכה דזה דוקא אם נהג להפריש סתם אז אין לעשות בו מצוה רק לתתנו לעניים משום דהוא מעות שלהם אבל אם בתחלה התנה לעשות מהם מצוה עושה עיי"ש
- (והנה
עיין בפנים בח"ס ודבריו קצת צ"ע במה שכ' דהראי' שהביא הרמ"א בד"מ מביצה כ' הי' כדי שלא נימא כיון דמעשר כספים אינה מצוה מחיובת א"כ דאפשר בזה הוי אמינא דשפיר יכול לעשות בו מה שירצה לזה הביא ראי' מביצה דאמר הריני נזיר ואגלח ממעות מע"ש אף דגם שם אינה מצוה מחיובת להיות נזיר רק מעצמו נדר אפ"ה אחר שכבר קיבל הוי חובה עליו וכ"כ גבי מעשר כספים כיון דכבר נהג עצמו כן כבר חובה עליו ליתן לעניים עיין בפנים ותבין ביתר ביאור - וצ"ע דאם כן הי' ראיית הד"מ א"כ טפי הי' לי' להביא המשנה דמנחות פ"ז מ"ו דתנן שם לפיכך האומר הרי עלי תודה הרי עלי שלמים לא יביא מן החולין והקשה רש"י דהא הוי משנה שאיני צריכה וכתב בתוס' חדשים דאתי לאשמיענן דלא תימא דוק' בפסח דהוא מצוה מחיובת קמ"ל דאף בתודה ושלמים דהוא עצמו קיבל עליו נמי אמרי' כן - עכ"פ מפורש במשנה דאף בדבר שאינה מחיובת שייך האי דינ' וא"כ טפי הי' לו להביא ממשנה וצ"ע - אולם זה באמת קשה גם לדעת הבאה"ג למה לא הביא מהמקור ולמה הביא ממרחק לחמו וצ"ע ודו"ק) -
עכ"פ לפי דברי רבינו הח"ס בטעמו של הרמ"א אין סתירה לדברינו במה שהעלינו דבמצוה לא אמרינן הא כללא כל דבר שבחובה כו' כי שם טעם אחר יש בו וכנ"ל -
ועתה נבא לנידון ספיקתינו שהצגתי מראש דבריי אחרי שביררנו דבמצוה ל"ש הא דבר שבחובה ושם יש רק משום לתא דגזל דגוזל את העניים דהוי מעות שלהם ותלוי הכל היכא הי' מפריש וכמסקנת הח"ס הנ"ל אם הפריש סתם אסור למצוה אחרת ורק מוכרח ליתנו לעניים וא"כ ממיל' דאף להידור מצוה אסור ליטול ממנו ואם הפריש ע"י תנאי שיקח ממנו למצוה אז גם גוף המצוה יכול ליקח ממנו אף דיש על המעות צד חלות של קדושה מתורת נדר שהפריש אותו למצוה וכבר הבאתי מש"ס דחגיגה דדבר שבחוב' אינה באה רק מדבר שאין עלי' שום חלות קדושה כלל מ"מ כבר הוכחתי בראיות דבמצוה ל"ש האי כללא ע"כ שפיר מותר להביא ממנה למצוה כן נרא' לי בס"ד -
ועיין מג"א סימן תרצ"ד שהביא בשם השל"ה דאין ליתן מתנות לאביונים ממעות מעשר וכתב המחה"ש שם מטעם דפורע חובו ממעות מעשר - ולא כתב הטעם משום דבר שבחובה כו' וע"כ מהטעם שכתבתי דבמצוה לא אמרינן זאת ואף דבשל"ה גופא בה' מגילה כתב זה הטעם - נרא' לי דהוא רק לשון מושאל אבל עיקר הטעם הוי כמו שכ' המחה"ש דפורע חובו ממעות עניים וע"ש הכל בעזה"י והנרא' לפענ"ד בענינים אלו כתבתי וה' יאיר עיני בתורתו לכוון האמת לאמיתה של תורה ולהוציא כל דין ומשפט של תורה לאורה זכה וברור' אכי"ר וחתמתי שמי פ"ק בוסערמין יצ"ו ב' נח תרע"ג לפ"ק.
ה"ק ישכר שלמה טייכטהאל.
בשולי המכתב.
אחרי מופלג בשנים מצאתי מציא' גדולה אשר הקנהלי לי ד' אמות של הלכ' בתשובת פני יהושע לרבן של ישראל מרן יהושע אבדק"ק קראקא ז"ל בסימן ב' שכתב ממש כדברינו הנ"ל דדוקא בקרבנות אמרו האי כללא דכל דבר שבחוב' והרגיש בכל הראיות שכתבתי ממנחות וחולין ממש כל דברי כתובים שמה אחת מהן לא נעדר וב"ה שהניחני בדרך האמת לכוון לדעת תורה מרנא ורבנא הנ"ל אשר נודע בשערים מגדולת תורתו כמבואר בהסכמת שר התורה בעל שו"מ ז"ל - ועיי"ש שכתב עוד דלית' במעות מעשר שלנו שום קדושה והם חולין גמורים ואף קרבנות שאינם באים מן החולין יש להביא מהם והביא מחו"מ סי' רי"ב דכל הקדש שלנו יש לו דין חולין ופסק שם דיש ליתן ממעות מעשר על מצות שקונה בביה"כ ולשאר מצות ואין בזה משום פורע חובו ממעות עניים דהא אינו מחיוב ליתן להם עיי"ש שהאריך לתת טעם לדבריו וכדי שלא יקשה מדבריו על דברי רבינו הח"ס שהבאתי בפנים - נרא' לי להשוות את דבריהן דהפנ"י מיירי במעשר שהפריש סתם - משא"כ היכ' דנהג מכבר ליתן מעות מעשר רק לעניים יודה הפנ"י שאסור ליתן מהם לשאר דבר דודאי על דעת מנהגו הפריש וכבר זכו בהן העניים והן מעות של עניים ולא גרע ממכירי כהונה ועיין בטו"ז ביו"ד בענין זה ודו"ק - שוב מצאתי עוד במהר"מ שיק או"ח סי' שכ"ג שהביא דברי הסדר משנה במה שסובר דגם במצוה אמרינן כל דבר שבחוב' אינה באה אלא מה"ח והשיג עליו ג"כ וכתב דדוקא בקרבן אמרו כן ולא לענין מצוה והרגיש בהראי' מהא דפסחים ל"ה הכהנים יוצאים בחלה ובתרומה ובלחמי תודה אם עשען לעצמו עיי"ש - ושתי המאורות הגדולים הנ"ל יתנו עידיהן שדרכי ב"ה דרך זך וישר כי כיוונתי לילך בדרכיהם כן ידרכני ה' במעגלי צדק ועל מי מנוחות ינהלני נצח סלה ועד אכי"ר -