משנה שכיר חלק א· רבי יששכר שלמה טייכטל
סימן סב
שוכ"ט אל כבוד אהובי, הרב המופלג בתורה החו"ש כש"ת מו"ה חיים אורי פר"מ נ"י שו"ב מומחא דעירנו פק"ק בוסערמין יצ"ו.
אחדש"ה הנני להשיבו בעזה"י על מה שהקשה כ"מ נ"י על מרן המג"א בסי' רנ"ב סקי"ג שכ' דאם המנעל כבר הי' מתוקן מערב שבת רק שתיקנו והחליקו בשבת שרי דהא הי' יכול ללובשו בלאו"ה והביא ראי' מסי' רנ"ג גבי החזרה דאם החזירו גוי מותר אף במצטמק ויפה לו כיון שכבר הי' ראוי' לו לאכול מתחלה ולא מתהני ממעשיו וכמו כן הכא כיון שכבר הי' ראוי' ללובשו אף בלי החליקה לא חשוב מעשה שבת בזה שתיקנו גוי ביותר עכ"ד המג"א - וע"ז התפלא כבודו מדברי תוספות ישנים בשבת י"ח שכתבו דאם הביא הגוי הכלים שכיבס בשבת אסור לישראל ללובשו כמו בנר שהדליק לישראל עיי"ש - והקשה כ"מ נ"י הא הכלים הללו היו ראוים ללבוש אף בלי הכביסה א"כ שוב לא חשיב הנאה ואמאי אסור לו ללבוש בשבת כמו במנעל שהתיר המג"א מה"ט ללבוש בשבת עכתו"ד קושייתו -
הנה תיכף בתחלת עיוני עלה במחשבה לפני לא כמו שדימה מעכ"ת נ"י שענין כביסה דמי להא דמג"א גבי מנעל ולבבי לא כן ידמה דדברי המג"א אמורים במנעל שנגמר מע"ש מכל וכל וראוי ללבישה בלי בוז וקלון ולצאת בו לשוק ורק החליקה בו הוא לתוספות הידור עיין שם בפרמ"ג וכן היא הראי' שהביא המג"א מדיני החזרה שהמאכל ראוי לאכול ולהעלות על שלחן מלכים ורק הצמיקה בו היא תוספות טעם ע"כ התוספות שבו לא חשוב הנאה כיון שהי' ראוי בלאו"ה אבל מאן לימא לן שהכביסה בבגדים מטונפים חשוב רק תוס' הנאה ר"ל תוספות תיקון ולא עיקר תיקון והדבר פשיטא לי דלא כן היא ורק עיקר גדול הוא ולא תוספות בעלמא צד) עד שאין שייך לומר בו שהי' ראוי בלאו הכביסה עיין פסחים סו"פ ע"פ שחשבו בין השלשה שחייהן אינן חיין מי שאין לו אלא חלוק אחד וכן במו"ק דף י"ד ובש"ע סי' תקל"ד דמי שאין לו אלא חלוק א' מותר לכובסו בחוה"מ וכן עיין בנדרים דף פ"א מימרא דשמואל ערבוביתא דמאני מתיא לידי שעמומיתא ועיי"ש בר"ן שכתב כשיש בבגדיו ערבובית של זוהמא שאינו מכבסן תמיד ולובשן כשהם מזוהמין מביאו לידי שעמום ותמהון לב עכ"ל - מכ"ז חזינן עד כמה הוא עיקר גדול בין החיים לילך בבגדים נקיים ומכובסים א"כ פשיטא דלא שייך לומר בו דהי' ראוי ללבישה אף בלי הכביסה ולא יחשב הכביסה להנאה וזה פשוט וברור בעיני כביעותא בכיתחא - ונראה לי דכן נמי דעת הגאון בנתיב חיים שם על המג"א הנ"ל דבכביסה לא שייך סברת המג"א הנ"ל שכתב שם הנת"ח בזה"ל וה"ה כלי פשתן שנתן הנכרי תחת המכבש בשבת שרי דהא יכול ללובשו בלא זה עכ"ל ולמה נקט דוקא חידושו בכבישה ולא בכביסה דהוא כולל טפי אף שאר בגדים וכבישה ל"ה רק בכלי פשתן אלא ודאי משום דכביסה דהוא עיקר גדול בנקיות לא שייך סברא הנ"ל ורק בכבישה דהוא באמת רק משום תוספות הדור ע"כ דמי להא דמנעל כן נר"ל בכונת דבריו והיא אמת וברור לפע"ד וא"כ לפי"ז לק"מ קושייתו ודו"ק
- (ב) הא חדא ועוד קאמינא אפילו יהיבנא לי סברתו דגם בכביסה הי' שייך סברת דהי' ראוי בנאו"ה (מה שאינו כן אליבא דאמת מטעם שביארתי לעיל) אפ"ה נראה לי דלא בכל מקים שרינן מכח סברא הנ"ל ולא בכל מקים אומרים דלא חשוב הנאה מכח דהי' יכול ליהנות ממנו אף בלא זה דע"כ לא כתב המג"א דהיכ' דהיא ראוי בלא זה ל"ה התוספות תיקון הנאה רק שם גבי מנעלים דגוי החליקו מעצמו בלי ציווי ישראל אמרינן דלישראל לא הי' צריך רק מנעל הראוי ללבישה ומה שעשה הגוי תוספות תיקון בו אמדינן דעתו דלא ניחא לי' בתיקון זה כיון דיש בו איסור שבת ודמי למאי דאמרינן בעלמא איסורא לא ניחא לי דליקנא והוו לגבי תיקון זה כדבר שאינו מתכוון ואם כי הוא פס"ר עיין מג"א סימן רנ"ג ס"ק מ"א דפ"ר גבי עכו"ם שרי עיי"ש - וכן גבי חזרה בפירוש כתב הפרמ"ג בשם לבוש דהא דאם החזירה העכו"ם מיתר מיירי דעכו"ם עשה כן מדעת עצמו עיי"ש ע"כ מותר מכח סברא דכיון דהי' ראוי בלאו"ה נ"ח הנאה וכמו שהסברתי הדברים דהוי לגבי הנאה זו כדבר שא"מ וכ"ז באם העכו"ם עושה מעצמו משא"כ אם הוא מצוה לעכו"ם שיעשה תוספות הידור זו מה בכך דהי' ראוי ללבוש אף בלי תוספות מעשה זו מ"מ כיון דהוא רוצה בכך ומחשבו להנאה מהכ"ת יהי' חשוב כלא מתהנה הא חזינן דרוצה להנות בו דהא מצוהו על כך ומה בינה לבין הנאת עיקר מלאכ' כיון דהוא רוצ' בתוספות הנאה זו ומחשבו להנאה שפיר חשיב הנאה ומלאכה ואסיר ליהנות ממנה כמו בשאר מלאכות שבת דאיתעביד באיסור אמורה דנכרי -
וא"כ ממילא שם בתוס' דהישראל נתן לנכרי לכבוס הבגדים חזינן דחשבו להנאה ומיירי בסתם בלא קציצה ובלא קבלנות דאל"כ בלאו"ה מותר וא"כ פשיטא דאסור ולק"מ על המג"א מתוס' ישנים ל דהמג"א מיירי בלא ציוה לו ע"כ מותר מכח סברא הנ"ל ותוס' מיירי בציוה לו לעשות ואז לא מועיל סברה הנ"ל שלא לחשבו להנאה כיון דהוא שפיר מחשבו להנאה ומה גם במלאכת שבת דבמלאכת מחשבת תלה רחמנא וזה סברא אמיתית לפע"ד - ויצא מזה לנו לדינא דהיכה דישראל מצוה לנכרי שיעשה לו איזה מלאכה שהוא רק לתוספות תיקון ג"כ אסור ולא מהני לן מידי מה שהי' ראוי' ליהנות ממנו אף בלא זה התיקון כיון דהוא מצוהו על כך ע"כ דמחשבו למלאכה ע"כ אסור ליהנות ממנו כמו שאר מלאכה דעשה הגוי בשביל ישראל דאסור לישראל - וממילא עפי"ז מוכרח לומר הא דהתיר בנתיב חיים הנ"ל בכלי פשטן שנתן הנכרי תחת המכבש בשבת דשרי משום דהי' ראוי' ללביש' בלא זה, זה דוקא בעשה הגוי בעצמו אבל אם מצוהו על כך באמת גם זה אסור ודו"ק כי הוא הלכתא רבתא לשבתא, כן נראה לפע"ד
- (ג) וראיתי למי שגדול בחכמה בספר תשורת שי ח"ב סימן קנ"ב שכתב להיפך דברינו ודעתו שם דכל דבר שהוא ראוי בנאו עשיית העכו"ם אם כי ע"י מעשה העכו"ם ניתוסף הנאה מ"מ כיון דע"י מה שהי' ראוי בלא זה לא חשוב הנאה ממילא אין נפ"מ בין אם הי' נעשה ע"י ציווי ישראל או מדעת עצמו ולעולם מיתר עי"ש שכתב דמה שהתיר המג"א במעלים שהחליקו הגוי בשבת מיירי ג"כ בשמה ישראל להחליקם ולתקנם בשבת אפ"ה מותר מה"ט גופא כיון דראוי בלא זה לא חשוב הנאה כלל וכן התיר שם מה"ט בשנתן ישראל מנעלים לגוי להשחירם אם דאסור לצוות לו לעשות כן ואפי' אם עושה הגוי מעצמי צריך למחות בידו אעפי"כ בשעבר ונתן בדיעבד מותרין לנעלם וסמך עצמו על דברי המג"א הנ"ל וכפי פירושו את דברי המג"א דמיירי אפילו באם צוה לו להחליקם בשבת שרי מה"ט הנ"ל דלא חשיב הנאה כיון דראוי בלא זה וסיים התירו בזה"ל וע"כ בלאו"ה הכי הוא דהא מה דאסרינן לפעמים בכדי שיעשו משום דלא יהנה ישראל וכאן דלא חשוב הנאה כ"כ כיון דבלאו"ה הי' ראוי ליהנות בו ממילא לא שנ"א בין נעשה ע"י ציואת ישראל או לא עכ"ד הגאון ז"ל -
ואחרי המחילה מכבוד הדר גאונו איני מבין דבריו ואינני יורד לסוף דעתו כלל כיון דהוא בעצמו כתב דאסור לציות לגוי להשחיר המנעלי' בשבת וגם עוד מחיוב למחות ב' איך כתב אעפי"כ דאם השחיר מותר להשתמש בו דכיון דמיתר להשתמש בו בודאי לא ימחה ואדרבא עוד יש לחיש שיצוה לכתחלה להשחיר ובהדיא מוכח בר רמב"ם פ"ו דשבת ה"ח דהא בהא תליא דהיכא דאסור לומר לגוי לעשות לו איזה מלאכה בשבת אם עשה הנכרי בשבילו אפילו מדעת עצמו אסור ליהנות ממנו בכדי שיעשו כדי שלא ישתכר במלאכתו דאם יהנה ממנו יש לחוש שיצוה לו לכתחלה אבל אם אסרינן לו בכדי שיעשו אז אין לחיש לזה כיון דבלאו"ה אין לו הנאה ממנו כלום - וז"ל הרמב"ם שם ולא אסרו בנ"מ שימתין בכדי שיעשו אלא מפני דבר זה שא"ת יהי' מותר מיד שמא יאמר בעכו"ם לעשות לו וימצא הדבר מוכן מיד וכיון דאסרו עד שימתין בכדי שיעשו לא יאמר לעכו"ם לעשות לו שהרי אינו משתכר כלים מפני שהוא מתעכב לערב בכדי שיעשו דבר זה שנעשה בשבת עכ"ל וכן איתא ברמ"א בריש סימן רע"ו עכו"ם שעשה בבית ישראל מדעתו אין הישראל צריך לצאת ועיין שם במג"א דצריך למחות בו וגם דאסור להשתמש לאורו עיין שם - הרי בפירוש דהיכא דצריך למחות אסור להשתמש בו בדיעבד - וכן כתבו תוס' ורשב"א בשבת קכ"ב דה"ט דאסרינן מלאכת גוי שעשה בשביל ישראל אעפ"י דקיי"ל כר"מ דהמבשל בשבת בשוגג יאכל משום דשם מידע ידוע דאסור לעשות לכתחלה אבל במלאכת הנעשית ע"י גוי אי שרית לי' בדיעבד אתי למימר לי' דמלאכות הנעשית ע"י גוי קילי ואע"ג דאי אמר לי' נמי ליכא איסורא דאו' לאו גזר' לגזר' היא דכולה חדא גזר' היא עכ"ד - וכן כתב הר"ן שם דה"ט דמחמרינן טפי במלאכת נכרי ממלאכת ישראל דבמלאכת ישראל בשוגג ליכא למיגזר אטו מזיד אבל כמלאכת נכרי איכא למיגזר שמא ירגילנו בכך והיינו טעמא דבמלאכת נכרי שנעשית בשביל ישראל אפילו לערב אסור בכדי שיעשו ואילו כמבשל בשבת למאן דשרי האי תבשיל שרי למו"ש לאלתר ואין צריך להמתין בכדי שיעשו עכ"ל - והשתא אחר כל אלה הדברים איזה היתר יש למי שנתן מנעלים לגוי להשחיר בדיעבד כיון דמחיוב למחות בו לכתחלה וכיון דמחיוב למחות ולא מיחא אסור אף בדיעבד ודוקא אם מיחא בווהגוי אעפי"כ עשה מותר כמבואר במג"א סוף סימן רע"ו סקי"ג אבל היכא דלא מיחא וכש"כ היכא דמצוהו על כך בודאי אין סבר' להתיר דאיכא לכל החששות הנ"ל דירגילנו בכך לעשות לו מלאכה זו או שאר מלאכות בשבת - והשתא דהוא בעצמו פסק דיש למחות ביד הגוי שרוצה להשחיר המנעלים בשבת איך התיר בדיעבד מכח סברא דהי' ראוי ללבוש אף בלא זה כי היכא דאין מועיל סברא זו שלא יצטרך למחות בו כ"כ אין מועיל להתיר לו כדיעבד דהא בהא תליא דהיכא דמחיוב למחות אסור בלא מיחוי וכש"כ היכא דעשה עפ"י ציואתו וז"פ וברור בעיני - ומה שטביה ראי' ממה שהתיר המג"א ללבוש המנעלים שהחליקן הגוי בשבת מכח הסברא דהי' ראוי ללבוש בלא זה - וכן מהחזיר הגוי בשבת בסי' רנ"ג אף במצטמק ויפה לו משום דכבר הי' ראוי בלא זה ל"ח הנאה כ"כ וכ"כ הכא בהשחרת המנעלים ע"י גוי בשבת - י"ל דאינו ראי' משם משום דשם באמת דעת המג"א דאינו מחיוב למחות בגוי שבא לעשות בשבת מה"ט גופא דל"ח הנאה וממילא כיון דאינו מחיוב מותר נמי בדיעבד ובהדיא רמז המג"א בסימן רנ"ג סקי"ז על סימן רע"ו גבי אם יש נר בבית ישראל ובא עכו"ם להדליק נר אחר מותר להשתמש לאורה בעוד נר ראשון דולק מה"ט גופא דלא חשוב הנאה כ"כ כיון דבלאו"ה הי' יכול להשתמש בנר ראשון ושם באמת אין צריך למחות בו כמו דמשמע מהגהת רמ"א שם שכתב ומותר למחות בעכו"ם שבא להדליק נר (ועיין שם במג"א ובלבש"ר למה כתב לשון מותר דהא מחיוב למחות) הרי הרמ"א כתב דין מיחוי דוקא באופן שלא הי' לישראל אלא נר זה שהדליק העכו"ם בלבד אבל בבבא הראשונה דכתב המחבר דהי' לישראל נר תחלה ובא העכו"ם והדליק עוד נר דלא חשוב הנאה כיון דכבר יש לו נר בפ"ע באמת אין צריך למחות בו וכיון דאין צריך למחות באמת מה"ט שרי ליהנות ממנו וכמו כן היא אצל חזרה דעכו"ם ואצל מנעלים דסי' רנ"ב דמשום האי סבר' דלא חשוב הנא' באמת אין צריך למחות אף ברואה שבא העכו"ם לעשות וע"כ מותו בעשה מעצמו והשלשה דינים הללו שווין הן דבסי' רנ"ב רמז המג"א על סי' רנ"ג ובסי' רנ"ג רמז המג"א על סימן רע"ו ושם ע"כ לא צריך למחות וכמו שכתבתי לעיל מלשון הרמ"א הנ"ל דמשמע מלשונו דבבבא ראשונה אין צריך למחות - וכאן אוסיף עוד דע"כ מיירי בדברי המחבר דלא צריך למחות ולא מיחא דאי במיחא מאי רבותא דהי' לו נר תחלה דהיכ' דמיח' אף בלא הי' לו נר מותר כמו שכתב המג"א שם בשם הב"ח וע"כ דשם בנידון המחבר לא צריך למחות וע"כ מותר בעשה הגוי - וא"ש פסקא דמג"א בכל אותן המקומות הנ"ל משא"כ פסקא דתשובת תשורת שי הוא תמיה מאד כיון דהוא בעצמו מודה דצריך למחות בגוי הרוצה להשחיר המנעלים בשבת איך התיר בדיעבד היכא דלא מיחא ומכש"כ היכא דצוה לו בפירוש לעשות הא בהדיא מבואר בכל אותן המקומות שהבאתי דהיכ' דמחיוב למחות ולא מיחא ומכש"כ היכ' דצוהו לעשות דאסור אף בדיעבד ע"כ לדעתי אחרי המחילה דבריו תמוהי' כי אוחז החבל בשתי ראשין ודו"ק
- (ד) גם יתר דברי הגאון הנ"ל שם בתשובה אינם מובנים לי במה שכ' דהא דהתיר המג"א את המנעלים שהחליקן הנכרי בשבת משום הסברא דהיו ראויין אף בלא זה מיירי אף באופן שעשה הנכרי מדעת הישראל והביא ראי' לדעתו כיון דהמג"א רמז לסי' רנ"ג גבי חזרה ושם דעת הגאון בש"ע התניא דאף בשהחזיר ע"י ציווי ישראל שרי ממילא דאף גבי המנעלים הדין כן דשרי אף כשעשה מדעת ישראל ובזה חיזק פסקו דגם בשחירת המנעלים אף בשהי' מדעת ישראל מותר והאריך שם להביא גם משאר ספרים דהך חזרה מיירי אף במזיד ע"י ציווי ישראל עכתו"ד ועיי"ש -
הנה בהך חזרה דסי' רנ"ג אם מיירי גם בעשה מדעת ישראל ושלא כדברי הפרמ"ג שהבאתי לעיל בשם לבוש - נראה לי דיש להביא ראי' להיפך דעת הגאונים שהביא בס' תשורת שי ויהי' ראי' לדברי הפרמ"ג והלבוש הנ"ל - דהא המג"א רמז לסי' רע"ו דמבואר שם בהי' לו נר ובא עכו"ם והדליק נר אחר דמותר להשתמש בו והנה מלשון המחבר שכתב ובא עכו"ם והדליק משמע שמדעת עצמו בא ולא ע"י ציווי ישראל א"כ מוכח דאם הדליק מדעת ישראל באמת אסור להשתמש בו דאל"כ למה לא נקט רבותא יותר דאפילו אם עשה מדעת ישראל מותר ליהנות בו וע"כ דאינו מותר האי תוס' הנאה רק בעשה העכו"ם מעצמו משא"כ אם צוהו ע"ז א"כ בהדיא אחשבי' להנאה באמת אסור ליהנות בו וא"כ ממילא דגם בדין חזרה הדין כן דהא משוה המג"א להדדי וממילא דגם גבי מנעלים הדין כן - ועוד יותר אטעים דברי בס"ד להוכיח דהך דינא דנר מיירי דוקא בשעשה מדעת עצמו ולא מדעת ישראל וע"כ מותר ליהנות ממנו דהא כתב המחבר שם דלאחר שכלתה נרו אסור להשתמש בו והוא מדברי הטור שם ובב"י כתב ע"ז דהוא פשוט וכ"ע מודו בה כיון דהודלק בשביל ישראל - ולכאור' מאי פשוטתא היא הא בריש הסי' קיי"ל דהיכ' דהודלק בהיתר היינו שהדליק הנכרי לצרכו או לצורך חולה מותר לישראל להשתמש בו והיינו אף לאחר צורך הנכרי או לאחר צורך החולה אעפי"כ מותר לישראל לבדו להשתמש בו כיון דהודלק בהיתר ועל כגון דא ל"ה גזרת חכמינו ז"ל לאסור - וא"כ הכא נמי גבי שהי' לו נר והדליק הגוי נר אחר דגם כן מותר לו להשתמש בו ול"ה בכלל גזרת חכז"ל והוי כמו שהודלק בהיתר וא"כ אמאי יהי' אסור להשתמש בו אח"כ מה שנא מהא דריש סימן הנ"ל דמותר להשתמש בו אף אחר שאזלה ההיתר כיון דמעיקרא לא חלה עלי' האיסור וגם כאן הי' לן לומר כן וא"כ טובא ק' מה פשיטתא הוא ואדרבא לכאור' פשיטא להיפך להתירא וצ"ע -
אם לא דנימא דיש לחלק טובא בין האי דנר להא דריש הסימן משום דשם באמת מיקרי הודלק בהיתר דהיתר גמור הוא בלי שום חלות איסור כלל דהא מותר לו לומר לכתחלה להדליק הנר בין לצורך החולה בין לצורך עצמו כמבואר ברמ"א סימן ש"ז סעי' כ"א ועיי"ש במג"א ס"ק כ"ט וכיון דיש היתר לישראל לכתחלה לומר לעכו"ם לעשות זאת באמת אין שום חלות איסור על נר זה ומקרי הודלק בהיתר ולא הי' בכלל גזרת חכז"ל וע"כ לעולם מותר להשתמש בו - משא"כ בנר נוסף שהדליק העכו"ם דבאמת אם עשה עפ"י ציווי ישראל אסור להשתמש בו וא"כ ע"כ דיש עליו חלות איסור ורק היינו טעמא דמותר להשתמש בו בשעשה גוי מדעת עצמו דלא חשוב הנאה כיון דהי' יכול להשתמש בלאו"ה והוי לגבי האי אור שניתוסף כדבר שא"מ וכנ"ל אבל עכ"פ יש עליו חלות איסור כשאר דבר שא"מ דג"כ אסור ואפ"ה מותר וא"כ זה דוקא כ"ז שהוא אינו מתכוין לו היינו כ"ז שנר ראשון דולק משא"כ היכ' שכבר כבה ואז שפיר מתכוין לו ע"כ באמת אסור וא"ש - וכ"ז אם נאמר דאסור כשעשה עפ"י ציווי ישראל אז לא מקרי הודלק בהיתר א בל אם נימא דאף מדעת ישראל מותר א"כ דמי ממש להא דריש הסי' דמקרי הודלק בהיתר ול"ה בכלל גזרה חכז"ל ושרי לעולם וא"כ טוב' קשה למה בנר נוסף דהוי ג"כ הודלק בהתיר וה"ר דמותר אף בשאמר לו לעשות לכתחלה וא"כ קשיא טובא למה יהי' אסור ליהנות ממנו אחר שכבה וקשה טובא מה פשיטתא היא לאיסור הלא אדרבא פשיטא איכ' לאידך גיסא להתיר - וע"כ דהיכ' שצוה לו ישראל לעשות כן אסור וע"כ שפיר לא חשוב הודלק בהיתר -
ועוד יותר יש להטעים דברי כיון דבאמת מה שאסרינן מלאכת גוי מבואר בראשונים דהוא משום דיש לחוש שיאמר לו לעשות מלאכתו וכ"ז אם כשיאמר לו אסור אז יש לגזור אף כשעשה מדעת עצמו אבל היכ' דאף אם צוה לו מותר א"כ למה יאסרו מלאכת הגוי כמו הכא ביש לו נר דשרי להשתמש בו חף באם יצוה לנכרי להדליק נר א"כ למה יאסר להשתמש בו אח"כ מה אמרת דניחוש דיאמר לגוי להדליק ומה בכך כיון דאף אם יאמר מותר להשתמש בו ואין לומר דהגזרה הי' שמא יאמר לו להדליק נר בלתי לבדו ז"א דתמיד יש לחוש דיצוה לעשות כמו שנעשה מעשה ההדלקה וכמו שלא חששו בנר שהדליק לצורך חולה או לצורך עצמו דמותר להשתמש בו אח"כ ולא גזרו שמא יאמר לו להדליק בשבילו אף בלי חולה דעל זאת אין לחוש דחולה בבריא או צורך נכרי בצורך ישראל לא מיחלף כ"כ י"ל דלא גזרו היכ' דהדליק נר אצל נר ישראל דידליק בלתי נר ישראל דזה עם זה לא מיחלף עיין ברשב"א שבת קכ"ב חילוק כזה וא"כ ק' טובא למה יהי' אסור להשתמש בו אח"כ וע"כ דהיכ' שצוה לו ישראל אסור להשתמש בו וא"כ שפיר אסור אחר שכלה נרו של ישראל משום חשש שיצוהו לעשות כן - ואין לומר א"כ אף כ"ז שדולק נרו יהי' אסור מטעם הגזרה שמא יאמר לו ע"ז י"ל דבאמת הוי כגזרה לגזרה וכמו שהבאתי לעיל בשם הרשב"א ורק דכולה חדא גזרה וא"כ י"ל היכא דעשה מדעת עצמו וגם כיון דלא יש לו הנאה כ"כ לא החמירו בו אבל בשכלה נרו אז יש לו הנאה טובא שפיר גזרו אטו שמא ואמר לו בפירוש - אך אם אמרת דאף בעת שיאמר לו מותר א"כ למה יהי' אסור כלל אף אחר שכבר כלה וכנ"ל - וע"כ דהיכ' דעשה עפ"י ציווי ישראל אסור אף בנר נוסף להשתמש בו ועפי"ז א"ש הכל בס"ד והטעם דאסור כבר אמרתי למעלה משום דבאמת יש הנא' בנר נוסף דאינו דומה נר אחד לב' נרות ורק היכא דהי' יכול להשתמש בנר א' לבדו וגם לא צוה לעשות אמרינן דלא ניחא לי' כלל בהאי נר שהדליק העכו"ם ואינו מחשיבו משום אי' שבת וכדאמרינן איסורא לא ניחא לי' דליקני והוי עליו כדבר שאין מתכוין ואם דהוי פ"ר באמורה לעכו"ם קיל פ"ר וגבי מלאכת נכרי קיל פ"ר וכ"ז אמרינן בשלא צוה לו אבל היכ' דמצוה לו חזינן דאחשבי' להאי הנאה הניתוסף וכיון דחשבו להנא' ע"כ באמת אסור להשתמש בו וזה ברור כסברא בס"ד -
ועפ"י דברים האלה נדחין נמי דבר בעל תשורת שי ז"ל במה שכתב שם בתשובה לחזק דבריו דגם בשצוה לעכו"ם היא מותרת שכתב וז"ל וע"כ בלאו"ה הכי הוא כיון דמה שאסרינן לפעמים בכדי שיעשו משום דלא יהנה ישראל וכאן דלא חשוב הנא' כ"כ כיון דבלאו"ה הי' ראוי לישראל לא שנא בין נעשה ע"י צוואת ישראל או לא עכ"ד - ולפע"ד שנא ושנא כיון דבאמת הוי כאן הנא' טוב' ורק אמרינן כיון דהי' יכול להשתמש בלא זה לא חשוב לי' הנא' וכ"ז שכאין מצוהו אבל בשמצוהו דאחשבי' ואיכוון להאי הנא' ע"כ באמת אסור וזה ברור ואמת לדעתי -
המורם מדברינו דמעשה הנר דסימן רע"ו אינו מותר אלא בשעשה מדעת עצמו ולא מדעת ישראל א"כ ממילא דדין חזרה דסימן רנ"ג דוקא באופן זה מותר דהא המג"א רמ"ז על סימן רע"ו וא"כ לפי"ז יש ראי' טובא לפרמ"ג ולבוש דדינא דחזרה דוקא בעשה מעצמו ולא על ידי ציוי ישראל ודו"ק
- (ה) ודע דלכאור' יש לדייק להיפך דברינו הנ"ל שהעלינו דהא דינא דנר דסימן רע"ו מיירי דוקא כשעשה שלא מדעת ישראל והוא מדברי רבינו הגר"א בביאורו שם בסימן רע"ו שכתב על האי דירא וז"ל מדמתירין מלאכת גוי בכדי שיעשו אלמא כל שאינו נהנה מהם אע"ג דנעשה באיסור מותר ליהנות ממנה עכ"ל - וכונתו מבואר דה"ה כאן לא חשוב הנאה כיון דהי' יכיל להשתמש אף בלא נר דעכו"ם ממילא אף בהדליק באי' שרי - ולכאור' כיון דהוא למד זאת מדין כדי שיעשו ובהדי' מבואר ברמב"ם בפ"ו והמחבר בסי' ש"ז וכן הסכים המג"א בסוף סימן שכ"ה דאף באמר לו ישראל לעשות בשבת מותר בכדי שיעשו וכיון דהאי דינא מדין כ"ש נלמד ממילא דאף בשצוה לו ישראל הדין כן כן הי' נראה לכאורה -
אך כד תעיין היטב תראה שאין לומר כן דהרי בטעם דאף באם צוה ישראל לגוי לעשות מלאכה בשבת דשרי בכ"ש כתב הרמב"ם שם בפיו בזה"ל מפני דלא אסרו כדי שיעשו אלא מפני דבר זה שאם יהי' מותר לו מיד יאמר לעכו"ם לעשות וימצא לו הדבר מוכן מיד וכיון דאסרו בכ"ש לא יאמר לעכום לעשות דהרי אינו משתכר כלום מפני שהוא מתעכב לערב בכ"ש דבר שנעשה בשבת עכ"ל - הרי דבפירוש כתב דה"ט מותר בכ"ש אף בשאמר לו ישראל משום דלא משתכר מידי ולא יהי' שום חששא - נמצא היכ' דבאמת משתכר באמת והי' אסור - א"כ הכא דבאמת משתכר הרבה דאינו דומה הנאת אור נר אחד להנאת נרות הרבה איכא שכר טובא באמת אסור היכ' דאומר לעכו"ם לעשות משום חשש דירגילנו בכך ואל תשיבני א"כ אף בעשה מעצמו יהי' אסור מהאי חששא כמו גבי מלאכת שבת - י"ל דה"ט כמו שכתבתי למעלה כיון דאין צריך לו כ"כ לא נחשב בעיניו וכמאן דלא מהני מני' דמי ואז דמי ממש לדין כדי שיעשו שדימה הגר"א ז"ל וכ"ז היכא דלא צוה לו י"ל דלא אחשבי' ודמי לכ"ש אבל אם צוה לו א"כ חזינן דאחשבי' שפיר משתכר הרב' במלאכ' זו וע"כ חמור מדין כדי שיעשו ואסור וזה ברור בעיני בס"ד והם קילורין לעינים בביאור דין נר דסי' רע"ו ודו"ק
- (ו) וכעת נראה לי לומר עוד יותר דאף להנך שי' דסברי דגבי חזרה מותר אף במקום שעשה מדעת ישראל מ"מ אין מזה ראי' להך דמנעלים דיהי' שרי ג"כ אף בעשה מדעת הישראל דהם לא התירו אלא דוקא בחזר' אבל לא בשאר דוכתא ומטעם שאומר בס"ד - והוא דכבר כתבתי בכונת המג"א שכתב גבי מנעלים דכיון דהי' ראוי בלאו"ה לא חשיב הנא' כ"כ דאין הכונה דע"י דראוי להשתמש זולת התיקון לא חשוב התיקון שעשה בו יותר הנא' גמור' דז"א דהא אנו רואין דניתוסף בו הנאה טובא ע"י התיקון החדש שנעשה בו רק דאנו אומדין דעתו דלא ניחא לי' בתיקון זה ולא מחשבו למידי והוי עליו כדבר שא"מ וע"כ מותר להשתמש בו ועפי"ז העליתי דזה דוקא בעשה העכו"ם מדעת עצמו משא"כ כשישראל מצוהו חזינן דאחשבי' באמת אסור ליהנות ממנו אבל כ"ז די"ל דלא אחשבי' להנא' זו שפיר מותר התוספות שניתוסף ע"י תיקון העכו"ם - ועפי"ז נראה לומר דעד כאן לא מגלה לן הציווי שלו חשיבותו של הנא' הניתוסף רק גבי מנעלים או גבי נר דסימן רע"ו דאם צוה לעכו"ם להחליק ולשפשף המנעלים דלולי שרוצה בהנא' זו למה צוה אותו על כך או גבי נר דלולי דצריך לו עוד נר למה צוה להדליק לו וע"כ דרוצה בכך ע"כ באמת חשוב הנאה ואסור - אבל גבי חזרה בשבת ע"י גוי י"ל דמותר אף בשצוה לעכו"ם להחזיר מהטעם כיון דראוי לאכיל' בלא זה לא חשוב הנאה ואי דא"כ למה צוה להחזיר י"ל דלא משום הצמיקה יתירה כיון להחזיר ורק שלא יצטנן ולהחזיק חומו הוא מכוין ולא לתוספות הנאה שיהי' לו ע"י שיצטמק יותר ורק מצב הקודם רוצה להחזיק דזה לא חשיב הנאה דהוי רק כהברחת ארי דקיי"ל דלא חשוב הנאה אבל לא חישב כלל הנאה דצמיקה נמצא דלא נהנה כלל ממעשה העכו"ם ע"כ מותר אף בשעשה הגוי מדעתו - וכ"ז גבי חזרה די"ל דכונת צוואתו לא הי' בשביל תוספות הנאה רק משום להחזיק מצב הקודם ע"כ באמת מותר בכל ענין - אבל גבי מנעלים או נר דשם לא שייך לומר כן ע"כ משום הנאה הנוספת הוא מצוה ע"כ באמת אסור אם הי' עושה עפ"י ציווי ישראל כן נראה לפע"ד צה)
נמצא לפי"ז אם כי מרן התניא וסייעתו התירו גבי חזרה אף בשעשה עפ"י דעת ישראל אין מזה ראי' לגבי מנעלים ושאר דבר ומטעם שכ' ושלא כדברי הבעל תשורת שי - ונראה לי דזה גרם לו להגאון הנ"ל לומר כדבריו משום דפירש את דברי המג"א במה שכתב כיון דראוי בלאו"ה היינו דע"י סברא זו לא חשוב הנאה ע"כ כתב דאין חילוק בין אם צוה או לא צוה אבל באמת אין הפשט במג"א כן רק כיון דאין צורך בו ולא חשוב הנאה כ"כ אמרינן דלא ניחא לי' ואין מכוין עליו והוי דבר שא"מ וכ"ז בלא צוה אבל בשצוה חזינן דאחשבי' ומכוון עליו ובאופן זה באמת אסור כן נ' בביאור דכרי רבינו מג"א וזה ברור בעיני בס"ד ודו"ק
- (ז) ונראה בס"ד ראי' ברורה לדברי דאין הפשט כדברי המג"א כמו שכתב הבעל תשורת שי ז"ל דע"י סברא דהי' ראוי בלאו"ה לא חשוב הנאה כלל ולא אהני מעשה נכרי ורק כמו שכתבתי דהכונה דאינו מכוין עליו כיון דלא צריך לי' כ"כ - והוא דלכאו' קושיא אלימתא על המג"א דהתיר המנעלים ע"י סברא הנ"ל כיון דהי' ראוי בלאו"ה לא אהני לי' מעשה הנכרי והביא ראי' מדין חזרה דסימן רנ"ג ונראה כאלו סברא זו היא חידשה הלא סבר' זו כבר מחודשת ועומדת מימי רבותינו בעלי התוספות והיא כתובה בתוס' שבת קכ"ד בשם ר"ת גבי מילא מים מרשות היחוד לרשות הרבים לבהמתו אסור וכתב הר"ת דדוקא לבהמתו אבל לישראל עצמו כיון דהי' יכול לשתות המים אף בלי מעשה הנכרי שהי' יכול לילך לבור לא חשוב הנאה ולא אהני מעשיו ע"כ מותר לישראל לשתותו וכן כתבה הבעל המאיר שם בשם חכמי נרבונה והיא ממש סברת המג"א שכתב דכיון דראוי לשמש בלא זה לא אהני מעשיו ולא חשוב הנא' א"כ אין חדש תחת השמש ואמאי לא הזכיר כלל מר"ת הנ"ל צו) ועוד יותר יגדל הפליאה הלא באמת לא קיי"ל כר"ת בסברתו הזה רק כר"י שם בתוספות דפליג על הרבינו תם וכן הרשב"א והר"ן כתבו דעל כרחך נהנ' ממעשי הנכרי דהא לא הלך לבור ע"כ אסור ועיין ב"י וש"ע שכ"ה דהכי קיי"ל להלכה והרמ"א כתב בד"מ ובהג"ה יען שאין לנו רה"ר אנו סומכין על ר"ת אבל להלכה גם הוא מודה שלא קיי"ל כר"ת א"כ יגדל התימא למה פה סמך הגר"א או המג"א על סברא זו שהיא באמת סברת ר"ת הנ"ל - ועל כרחך כדברינו הנ"ל דאין הכונה דלא חשוב הנאה דשפיר הוא נהנה ממלאכתו רק דאנו אומדין דעתו דלא ניחא לי' בהנאה זו כיון דאין צורך בו אל השימוש וכמו דאמרינן בעלמא דאיסורא לא ניחא לי' דליקני כיון דאמת כבר הי' ראוי לשימוש מערב שבת ועכשיו שתיקנו הגוי ביותר בשבת אמרינן דלא כל קהימני' לאסרו בתיקון שלו ואמרינן דלא ניחא לי' בתיקון זה ועיין במג"א בשם א"ז כה"ג ובהגהת ר"ב פרענקעל ז"ל על הטו"ז סוס' רנ"ג כה"ג ע"כ מותר המנעל וכ"ז בלא צוה אבל היכא דחזינן דרוצה בהנאה זו באמת אסור כמו גבי מים דכיון דבאמת לא הלך לבור גילה דעתו דרוצה בהנאה זו וכמו שכ' הר"ן וזה ברור והיא ראי' גדולה לדברינו הנ"ל וגם עיין בבעל המאור בפ' כל כתבי וכן בשלטי הגבורים שם שכ' בפירוש דאף לר"ת דהתיר ע"י סברא דהי' ראי' בלאו"ה ולא אהני מעשיו דוקא דעשה הגוי מדעת עצמו אבל בעשה מדעת וע"י ציווי ישראל אסור עיי"ש וא"כ פשיטא דאף באם נימא דברי מג"א כפשוטו והוי לי' ממש סברת ר"ת מ"מ בצוואתו אין סבר' להתיר ועפ"י האמור ברור דהיכא דצוה ישראל לגוי להשחיר מנעלים בשבת דאסור בכדי שיעשו וכפסק התפא"י והחיי"א ודלא כבעל תשורת שי וכל תשובתו שם נפלאת בעיני ודו"ק -
ויען כי כבר ארכו הדברים אסתגר בזה ואשאר בזה ידידו דו"ש באהבה ה' יזכהו ללמוד מתוך נחת והרחבת הדעת דקדושה - פ"ק בוסערמין יצ"ו.
ה"ק ישכר שלמה טייכטהאל: