אור ברסלב

משנה שכיר חלק א· רבי יששכר שלמה טייכטל

סימן ס

סימן נט

ב"ה ד' בא תרס"ד לפ"ק האלאס יע"א.

להגאון הישיש מופת דורינו מרנא ורבנא כו' כקש"ת אברהם יצחק גליק (ז"ל) אבדק"ק טאלטשווע יע"א -

תשובת הדרגנ"י לנכון הגיעני וששתי כעל כל הון כי ראיתי שמשתעשע בדברי כו' ואם כי בו הודיעני שטורח גדול להדרגנ"י לישא וליתן בפלפולים שאינם לדינא והלכה למעשה ודי להפקיע את עצמו בחובת היום הבאים לו מכל צד וע"כ בקשוני שבל אטריחו יותר בזה רק ברבות הזמן כפעם בפעם ואל אבא בכל עת אל הקדש לגשת אליו בקונטרסים הנוגעים רק לפלפולא והלכתא למשיחא - הנה אני פי מלך אשמור ובודאי אני חס על טרחת צדיק רבן של ישראל אבל מה אעשה שנפשי חשקה בתורה ואני יושב פה גלמוד בלי משען ומשענה והרבה פרוטות יש לי ואין שלחני לרצות פה במקומי אין לי עם מי לדבר בד"ת וגם במחוסר ספרים אני פה ובעת שמתחדש לי איזה דבר בדרך לימודו ה"ה כמוס עמדי ויראתי פן יבלעו במקומן אם לא אוציאם מכח אל הפועל ואל מי מקדושים אפנה אם לא אל גאון הדור ואלוף ישראל כהדרגנ"י אשר נתפרסם במדת טובו וענותנותו כהלל לומר שאל בני שאל ושגם ידו פתוחה לכל הדופקים בתשובה ובאמנה לדעתי זה מהחוב על גדולי הדור לאמץ ולחזק את לב תלמידים זעירים המיגעים עצמם בלימוד תוה"ק באמת ומקיימין בעצמן שחורות כעירב ולבלי לכת אחרי הבחורים אשר יאמרו לכל זמן ועת לכל חפץ וגם מזה אל תנח ידך ללמוד גם חכמות חיצונות ואם כי בעוה"ר הם יותר במעלה בעיני העולם כאשר מעשים בכל יום יוכוחו - אמנם כן ידוע לכל כי לא לחכמים כאלה לחם אלקיו והם מקדש הקדשים הוא תורתינו הקדושה לא יאכלו וכל תורתם הוא רק משפה ולחוץ - ועכ"ז בעוה"ר ההמון ורוב העולם אינם יודעים להבחין ולומר ראו מה בין בני לבן חמי - ע"כ מוטל על גדולי הדור להראות חזיתן של התלמודים הללו הלנים באמת בעומקה של תורה לרבים ולהלהיב לבבם שיחזיקו במעוז התורה כי מהם תצא תורה והם הם יהיו מוסדי דור דור - הארכתי בהתנצלותי למה שאני מעייל בלא בר בבתי גואי של כהדגני"י ואתו הסליחה ובטוח אני במדת טובו וצדקו של מרן שיענה ויאמר סלחתי -

והנה בשבועה העבר נתחדש לי במשנה דיש אוכל בכריתות י"ג איזה מילין זעירין ואמרתי להציע אותן קדם מרן שליט"א ואם שגיתי ידריכני בדרך אמת וזה החלי בעזה"י -

גרסינן במתני' יש אוכל אכילה אחת וחייב עלי' ד' חטאות ואשם א' טמא שהי' אוכל חלב והי' נותר מן המקודשין ביוה"כ ר' מאיר אומר אם הי' שבת והוציאו בפיו אמרו לו אינו מן השם עכ"ל המשנה -

והנה שמעתי ממורי הגה"ק בעל המחבר יד שלום (ז"ל) שהקשה כאן קושיא חמורה דתוספות ישנים כאן הקשו אמאי חייב אשם מעילה הא לא שוה מידי ותירצו דכאן מיירי בקדושת הגוף ע"כ - וגדולי האחרונים ביארו דבריהם דכונתם הוא כמו שכתב רש"י להלן בדף כ"ג ד"ה בגסא דכיון דאם עלה לא ירד ש"פ להקדש וזה ג"כ הי' כונת תו"י עיין בהגהת מרן ח"ס בכריתות שם - והנה עפי"ז דמשו"ה מעל משום דחזי לגבוה א"כ מיירי שהוא חי דאי מיירי שהוא מבושל או צלי תו לא חזי לגבוה דהא קיי"ל בזבחים מ"ו ובמנחות כ"א דאברין שצלאן אין בהם משום ריח ניחוח דתו לא מעלה ריח ואינן חזי לגבוה ואם עלו ירדו כדבר אחר שאינו ראוי למזבח דירדו אף אם עלו דמזבח אינו מקדש אלא דבר הראוי לה מצ"ע ורק דבר אחר גרם משא"כ היכא שמצ"ע אינו ראוי אינו מקדש ואם עלו ירדו וא"כ היכא דאין בו משום ריח ניחוח אם עלו ירדו וא"כ ע"כ מיירי דהאי חלב הוא חי וכיון דהוא חי תו הוי שלא כדרך אכילה כמבואר בפסחים כ"ד דהאוכל חלב חי פטור וא"כ איך יחייב משום הני איסורים דחשוב במתני' כיון דהוי שלא כדרך אכילה וממ"נ יוקשה אם מיירי בבישל א"כ תו יפול איסור דמעילה כנ"ל ואם מיירי בלא בישל יפלו כל הני איסורים הנ"ל ואיך שיהי' קשה קושי' גדולה ע"כ קו' מורי (ז"ל) -

והנה נראה לי בס"ד לתרץ קו' הנ"ל עפי"מ דמבואר במעילה דף ט' במתני' דבקדשי קדשים מועלין עד שתצא לבית הדשן א"כ י"ל דמיירי בחלב שהעלו על גבי מזבח ומשלה בו האור ונצלה החלב על המזבח ואח"כ קודם שנשרף לגמרי לקחי מעל המזבח וניתותר וא"כ שפיר הוא חייב משום חלב דהא כבר נצלה על המזבח ומעילה איכא כיון דאכתי לא נעשה מצותו עד שמוציאו לבית הדשן וכאן ל"ש לומר ולדון משום אברין שצלאן כמובן מאליו דזה דוקא היכא שנצלה שלא ע"י הקטרה דמצוה משא"כ היכא דנצלה מכח מצותו דרך מצותו בכך דהגע עצמך דא"כ בכל הקטרה נאמר דלאחר שנצלה אין בו מצוה משום דאין בו ריח ניחוח והיכא מועלין בו עד שתצא לבית הדשן א"ו היכא שנצלה דרך מצותו אינו מזיק ועוד דבזה כבר הי' בו לריח ניחוח וזה לא בא רק לגמור המצוה ע"כ בודאי אמרינן בו אם עלה לא ירד וא"כ לק"מ קו' הנ"ל דמיירי באופן שאמרנו וא"ש - ועפ"י האמור יהי' ראי' לדברי תוספות בסוגיין שכתבו דליכא לאוקמי המשנה בבכור עיי"ש טעמם ונימוקם ולפי דרכנו י"ל עוד בטעמא דמילתא דלא מתוקמי המשנה בבכור כיון דלכאורה קשה קו' הנ"ל דע"כ מיירי שהוא מבושל דאל"כ הוי חלב חי דפטור וכיון דהוא מבושל תו הוי אברין שצלאן דלא חזי לגבוה ואיך יהי' בו מעילה וע"כ צ"ל דמיירי באופן הנ"ל שלקחו מעל המזבח אחר שנצלה ונתבשל ואפ"ה מועלין בו עד שתצא לביה"ד וא"כ ע"כ מיירי בקדשי קדשים דבקדשים קלים קיי"ל במעילה דף יו"ד ע"א דאחר שהעלן ע"ג מזבח ליכא מעילה ועיי"ש בתוס' ד"י ד"ה הכל מודים וכיון דלא מצי איירי בקדשים קלים ממילא דלא מצי לאוקמי בבכור דבכור קדשים קלים היא -

והנה הברה"ז ובטו"א ר"ה כ"ח תמהו על התוס' דהא בשבועות כ"ד באמת מוקו לה הש"ס דהמשנה מיירי בבכור עיי"ש וא"כ לפי"ז אליבא דש"ס שבועות הנ"ל ל"ש תירוצי ויהדר קו' הנ"ל לדוכתא - אמנם כעת נראה לקיים תירוצי גם אליבא שיטת הש"ס דשבועות הנ"ל - דמשכחת גם בבכור קדושת קדשי קדשים ומיירי בהקדישו לעולה במעי אמו טרם שיצא לעולם דמהני כמבואר בתמורה כ"ד ע"ב - ואפ"ה שפיר אמרו שם בשבועות דליתא בשאלה דמיירי בבכור ר"ל דאם שאל על קדושת עולתו עכ"פ יהי' בכיר ואכתי הוי בו מעילה וא"כ חיוב קרבן שבו לא נפטר ע"י שאלה וא"ש בס"ד -

ואין להקשות הא לפי"מ שאמרתי דמוכרח לאוקמי דמיירי אחר שהעלה ע"ג מזבח ולקחו אח"כ מעל המזבח אחר שנצלא ונתבשל וזה לא א"ש רק כשהוא עולה אבל כשהוא בכור אז באופן זה ליכא מעילה וא"כ אם ישאל וישאר בקדושת בבכור אז לא יהי' בו מעילה וא"כ אכתי איתא הקרבן בשאלה ומה משני הש"ס דליתא בשאלה יען שמיירי בבכור - י"ל דא"ש ולק"מ דהכי היתה כונת הש"ס כלפי דפריך לעיל וליתני נמי קרבן משום שבועה דנשבע שלא יאכל תמרים וחלב ומשני כי קתני מידי דליתא בשאלה ופריך והרי הקדש ומשני דמיירי בבכור - ור"ל דשם בשבועה עיקר הקרבן איתא בשאלה דאם ישאל ליכא קרבן משא"כ קרבן דמעילה ליתא בשאלה דמיירי בבכור דליתא בשאלה א"כ בהקדש זה ע"כ איכא מעילה וא"כ אם דבאופן שצריך לאוקמי שפיר יש למצוא בו שאלה מ"מ עיקר הקרבן ליתא בשאלה שאם שיהנה קודם ההעלאה ע"כ איכא בו מעילה וא"כ ל"ד לשבועה דשם עיקר הוויית הקרבן איתא בשאלה משא"כ בבכור עיקר הוויית הקרבן ליתא בשאלה - ומה שאנו מוקמינן באופן הנ"ל הוא רק משום דבר אחר הגורם אבל עכ"פ עיקר הקרבן מעילה ליתא בשאלה דאף אם ישאל על קדושת עולה ויהיה בכור לחוד ג"כ יש בו מעלה וא"כ ל"ד לשבועה דשם עיקר קרבן איתא בשאלה וכאן עיקר הקרבן ליתא בשאלה כן נראה לי בביאור דברי הש"ס דשבועות וא"ש בס"ד ודו"ק עכ"פ תירוצי הנ"ל שפיר קיימת דמתני' מיירי בקדשי קדשים ובאופן שלקחו מעל המזרח אחר שנתבשל - ועיין תוספות חולין קי"ז ד"ה אמר ר' ינאי דלדידי' ע"כ מיירי מתני' דיש אוכל בעולה עיימש פט) א"כ לדידי' ודאי דא"ש תורוצי ודו"ק כי ב"ה דבר נכון הוא

- (ב) עוד באופן אחר נראה לתרץ קושיא הנ"ל - דהנה לכאורה קשה לשי' רש"י כריתות כ"ג הנ"ל דזה הטעם דיש מעילה בנותר משום דכיון דאם עלה לא ירד וכפי מה שביארו האחרונים דבריו דעי"ז שו"ע להקדש - א"כ יוקשה לכאורה מריש מעילה דקאמר בשלמא לרב יוסף דאמר אם עלו לא ירדו ניחא אלא לרבה קשיא ופירש"י ז"ל בשלמא לרב יוסף דאמר אם עלו לא ירדו הואיל ולא ירדו מקדושתן משו"ה מועלין בהן אלא לרבה דאמר אם עלו ירדו דיצאו מקדושתן קשיא אמאי מועלין בהן עיי"ש - ולכאורה קשה לרב יוסף מי ניחא דהא כאן מיירי אף בבשר וכמו שכתבו תוס' שם דלא חזי לגבוה ואם עלו ירדו א"כ יוקשה גם לרב יוסף אמאי יהיו מועלין בהם הא לא שוה מידי ותי' רש"י דכריתות כ"ג ל"ש בבשר דל"ה בר הקרבה כלל - וע"כ נראה לי ברור דדין מעינה לא תלוי כלל בהא דאם עלה לא ירד דוקא רק העיקר תלוי אם לא ירד מקדושתו עוד וחכתי קדשי השם קרינן בי' והיכא דלא ירד מקדישתו יש מעילה אף בדבר דל"ה בר הקרבה כלל אפילו ואם עלה ירד - ומה שאמרו שם בריש מעילה דלרב יוסף ניחא יען שסובר אם עלה לא ירד הכונה כמו שפרש"י ז"ל שם דהך אם עלה לא ירד מגלה דעת דאכתי לא ירדו מקדושתן וע"כ שפיר מועלין אף בבשר אבל לרבה דסובר אם עלה ירד יצאו מקדושתו ע"כ ל"ה בו מעילה והיכא דהיא בקדושתו שפיר מועלין בו אף דלא שוה מידי להקדש דדוקא בקדושת בדק הבית תלוי בחם שוה להקדש וכמו שכ' הנתיבות בחו"מ סימן כ"ח אבל בקדושת הגוף לא תליא בממון אם שוה ממון להקדש רק תלוי אם הוא עדיין בקדושת הגוף ונראה דזה נמי כונת רש"י בכריתות כ"ג שכתב דע"כ יש מעילה בנותר יען שאם עלה לא ירד הכונה דלא נימא דע"י דנעשה פסול יצא מקדושתו וכדעת המהרש"א בקידושין נ"ו ע"ז קאמר כיון דאס עלה לא ירד חזינן דעדיין קדושת הגוף עלה וכסברת הש"ס בריש מעילה דקאמר דלרב יוסף יען דסובר אם עלה לא ירד ניחא דמועלין וכמו דביאר רש"י דמשום זה יש ראי' דלא ירדו מקדושתן ודברי רש"י דכריתות הנ"ל עם דברי הש"ס דריש מעלה עולין בקנה א' וזה הכונה בתוספות ישנים בכריתות י"ג שחלקו בין קדושת הגוף לקדושת דמים דבקדושת הגוף לא תלוי בשיווי הממון כלל וכן דייק לשונם שכתבו בזה"ל התם בקדושת דמים דלא נחת עלה קדושת הגוף וכשנאסר בהנאה אינו ש"פ ולא נהנה מן ההקדש ש"פ עכ"ל - ולא סיימו דהכא ש"פ משום דהוא קדושת הגוף ואם עלה לא ירד א"ו דהכונה כמו שכתבתי והוא ממש דברי הנתיבות שם ופלא שלא זכר השר שדבריו הם דברי תוספות ישנים כאן -

ויש לי ראי' ברורה לזה דאין הפשט בהך דאם עלה לא ירד לומר דמשום זה יש שיווי ממון להקדש בש"פ מש"ס מעילה דף יו"ד דאמר רבא הכל מודים בנהנה מאימורי קדשים קלים לאחר שהעלן דפטור ופריך הש"ס פשיטא מאי קמפסיד ומשני מהו דתימא הואיל דאיכא מצוה להפוכי בצינורא קמ"ל דלא עכ"ל - וקשה אמאי לא נימא באמת דע"י דאיכא מצוה להפך בצינורא שוה להקדש שו"פ וחשוב עבודה א"כ שפיר קמפסיד והדברים ק"ו מה שם דלכתחלה אסור להעלות אפ"ה כיון דבדיעבד אם עלה לא ירד חשוב עי"ז להקדש שו"פ דגם אז לא יעשה יותר רק מצוה גרידא במה שיקריבנה אבל ודאי דעיכוב ל"ה בדבר וה"ר דהרי לכתחלה אין להעלותה כש"כ הכא דאיכא מצוה לכתחלה להפך בצינורא בודאי דהי' מן הראוי שיהא חשוב שיווי ממון בפרוטה להקדש וא"כ קשה למה באמת היא פטור אלא ודאי דלא תליא כלל בזה ואין שום שיווי ממון להקדש עבור זה ורק דתלי' באם נעשה מצות או לא והכא כיון דכבר נעשה מצותו שפיר פטור ממעילה - וגבי שאר קדשים פסולין דלא נעשה מצותו עדיין או שלא הית' שעת היתר לכהנים שפיר מועלין כ"ז שקדושתן עליהן אף דלא שוה מידי וכמדומה לי שזה ראי' שאין עלי' תשובה -

ואל תשיבנו מדברי רש"י ריש מעילה שכתב בד"ה קדשי קדשים אע"ג דדינן לשחוט בצפון לא יצאו מקדושתן לגבי מעילה שהנהנה מהן שו"פ מעל עכ"ל - הרי דגם בקדושת הגוף צריך שיהי' שו"פ וכן אמרו בהדיא בשבועות כ"ד ובכריתות כ"ג דאף כקדושת הגוף תלוי בשו"פ וצ"ע לכאורה -

י"ל דהענין הוא כך כיון דשיעורין הן הלכה למשה מסיני והלכה הי' דשיעור של מעילה יהי' שו"פ ואין הכונה שיהי' להקדש בשו"פ רק ר"ל שיהי' לבעל הנאה שנהנ' מהקדש הנא' בערך שו"פ שיהי' לו שוה הנאה זו שנהנ' מן ההקדש הנאה של שו"פ דומיא דשאר איסורין דהיתה ההלכה שיעור של כזית כ"כ הית' כאן ההלכה הנא' של שו"פ שיהי' לו בכך שו"פ אבל לא הכונה שיהי' להקדש הפסד של שו"פ - ואפשר להעמיס כן בלשון רש"י ז"ל שכתב לא יצאו מקדושתן שהנהנ' מהן שו"פ מעל האי דיחס השו"פ להנהנ' ר"ל שיהי' לו הנאה זו בשו"פ ועפי"ז יהי' נמי כן כונת הש"ס שם בשבועות ובכריתות מה שכתב דבעינן שו"פ ר"ל דבעינן לו להאוכל ולא להקדש כן נראה לי בביאור דין זה בעזה"י צ) אלא דקצת צ"ע לישנא דש"ס דמעילה דף יו"ד הנ"ל דפריך פשיטא מאי קמפסיד הרי דאף בקדושת הגוף בהפסד דהקדש תליא - י"ל דאין הכונה מה קמפסיד להקדש רק הכונה מה קמפסיד למצוה ור"ל דפשיטא דפטיר משום דכבר נעשה מצותו ומה קמפסיד עוד למצוה דיחשב לא נעשה עוד מצותו - וע"ז מתרץ מהו דתימא בשר קדק"ד איכא מצות שריפה לכהנים ויחשב משום זה עוד לא נעשה מצותו ומפסיד באכילה זו דלא יכלו הכהנים לקיים למצות שריפה כן נראה לי ביאור דברי הש"ס - תדע שכן הוא הכונה דאי אמרת דפרכת הש"ס היתה מה קמפסיד להקדש מה משני דאיכא מצות שריפה לכהנים דאכתי יוקשה מא קמפסיד להקדש הא לא שוה מידי להקדש כיון דלשריפה קאי ומה תורצו בזה - ואין לומר דהתי' היתה מהו דתימא כיון דאיכא מצות שריפה עי"ז שו"פ להקדש ושפיר הפסיד להקדיש וכמו שכתבו גדולי האחרונים שהבאתי לעיל - דא"כ יוקשה אליבא דאמת אמאי לא יהי' בו מעילה מטעם זה לדעת דגדולים הנ"ל וע"כ שלא כדבריהם וזה לא מפלה ולא מוריד לעשותו שיווי ממון להקדש וכמו שהארכתי לעיל וא"כ אי נימא דפרכת הש"ס היתה מאי קמפסיד להקדש לא תירצו כלום - וע"כ דהכונה היתה מאי קמפסיד ר"ל איזה מצוה הוא קמפסיד כאכילה זו שיחשב עוד לא נעשה מצותו ועל זה תירץ שפיר אך עיין שם במעילה ברש"י ד"ה מאי קמפסיד דלא משמע כדברי וצ"ע ואולי יש להעמיס בדבריו ג"כ משמעות הזה - (ועיין ג"כ לעיל בדברינו בתשובה להגאון אבדק"ק ס' שאמלויא נ"י סי' כ"ח והן הן הדברים שנאמרו פה

וממוציא הדברים אנו למדין דאיסור מעילה בקדושת הגוף לא תלוי כלל באם עלה ירד או לא ירד רק תלוי באם יצאו מקדושתן או לא יצאו ומה שכתב רש"י בכריתות דאם עלה לא ירד הכונה דאכתי בקדושתיהו קיימו ע"כ שוב שפיר מועלין בו אף באופן דלא חזי עוד לגבוה דומיא דבשר דמועלין בו אף דאם עלה ירד - א"כ מיושב מאד קושיא הנ"ל דשפיר מיירי בשבשלו ואם דכעת אחר הבישול אם עלה ירד אפ"ה מועלין בו כיון דאכתי בקדושייהו קיימא דודאי לא יצא מקדושתו ע"י הבישול דאיזה פסול נעשה בו דירד מקדושתן ורק דנתקלקל למזבח ע"כ ירד ולא מכח איזה פסול ע"כ ודאי דעוד בקדושתו הוא וע"כ שפיר מועלין ומה דאם עלה ירד לא מעלה ולא מוריד לענין גוף המעילה כן נראה לי וגם זה א"ש ואמת לדעתי

- (ג) עוד נראה בישוב קו' הנ"ל עפי"ד השאג"א סי' ע"ו שהעלה דביוה"כ אף שלא כדר"א הוא חייב א"כ י"ל דשפיר הוא חי ואפ"ה הוא חייב משום חלב ושאר אי' מטעם מגו דמגו דהוא חשוב אכילה לגבי יוה"כ חשוב נמי אכילה לגבי שאר איסורין וכנודע מדברי הרמב"ם דפסק שהאוכל מגיד הנשה של נבילה חייב שתים וביארו המפורשים דהוא מטעם מגו דהא הוא פסק דאין בגידין בנו"ט ודו"ק -

ובדרך הזה אמרתי לבאר פלוגתת ר"מ ורבנן דר' מאיר הוסיף משום הוצאת שבת והחכמים אמרו לו דאינו מן השם ופירש"י דאין חיוב זה משום אכילה ולכאורה מאי טעמא דר"מ ושפיר אמרו לו רבנן - ונראה דמשום דלכאורה יש להקשות כיון דמיירי כאן בנותר דעומד לשריפה נימא דכל העומד לשרוף כשרוף דמי וכמאן דליתנייהו בעולם דמי ולא אכל מידי ולמה יחייב על כל הני איסורין דחשב במתני' - והנה באמת כבר שמעתי להקשות כעין קושיא זו בשם תשובת הר הכרמל דהקשה נימא כתותי מכתת שיעורא ול"ה בו השיעור כזית שנאמרה בכל איסורין - אך קושיא זו נראה דלק"מ לפ"ד הר"ן בפ"ב דגיטין בד"ה שלחו מתם שכתב לחלק בין כתותי מכתת שיעורא לכל העומד לשרוף כש"ד הנאמר בש"ס - דכתותי מכתת שיעורא ל"ה כמאן דליתא בעולם אלא רק דחשבינן לי' כמאן דכתית כעפר ומשו"ה בדבר שצריך שיער היינו בשופר ולולב בשופר שיהי' נראה מכאן ומכאן ובלולב שיהי' ג' טפחים א"כ כיון שהוא כתית כעפר אינו ראוי לכך דהא לא נמצא בו השיעור שצריך להיות גוש א' שלשה טפחים או שיהא נראה מכאן ומכאן וליכא - משא"כ העומד לשרוף כש"ד הכונה שנחשב באמת כמאן דמבוער וליתא כלל בעולם (כן ראיתי בספר הרי בשמים להגאון מסטריא ז"ל שלמד כן מדברי הר"ן דשם וכעת אין ספר הנ"ל תח"י לידע מקומו וגם על מה אמר סברא הנ"ל ורק סברא הנ"ל נשאר רשום בזכרוני) ועפי"ז לק"מ קו' הר הכרמל שהקשה מטעם כמ"ש דדוקא בדבר שצריך שיעור שיהי' בגוש א' אז שייך לפסול מטעם כמ"ש וכנ"ל משא"כ היכא דהשיעור מהני אף אם הוא כתית לפרורין דקין אז לא מזיק לן כלל במה שאתה מחשבו לכתית כעפר רק דצריך להיות בו כ"כ שתוכל לצרף בו כזית או כגרוגרת לשיעור שחייב בו ואז אף שהוא כתית כעפר הוא חייב ודמי להא דאמרינן בסו"פ כיסוי הדם גבי מכסין בעפר עיר הנדחת דלא פסול משום כמ"ש משום דאדרבא דכל כמה שהוא מכתת מעלי טפי לכיסוי עיי"ש וה"ה למידי דלא צריך להיות גוש א' לא איכפת לן במה שהוא נדמה לכתית וא"כ ל"ק קו' הר הכרמל כיון דכאן הוי שיעור אכילה והוצאת שבת כזית וכרוגרת דג"כ לא בעי שיהי' בגוש א' ע"כ לא מזיק כלל במה שנדמה לעפר מ"מ יש בו שיער האכילה ושיעור של ההוצאה וא"ש וז"פ וברור ולק"מ - ובזה מסולק נמי קו' הפר"ח באבה"ע סימן קכ"ד שהקשה אש"ס דמנחות ק"ב ע"ב דפריך הש"ס לר"מ דסובר כל העומד לשרוף כש"ד נותר ופיגול אמאי מטמאין טו"א והקשה הפר"ח דגם לרבנן דלית להו כל העומד לשרוף כש"ד אבל כתותי מ"ש שפיר אית להו א"כ גם לדידהו קשה איך יטמא טו"א דבעי שיעור ביצה וליתא כיון דכתיתי מכתת שיעורא עיי"ש שנכנס בפרצה דחוקה לתרץ - אבל בדברינו הנ"ל מיושב מאד דגם כביצה דטו"א לא צריך שיהי' גוש א' ע"כ לא מזיק כלל במה שנדמה לכתית כעפר כיון דעכ"פ שיעור ביצה יש בו וא"ש ודו"ק צא)

עכ"פ קו' ההר הכרמל לא קשה על משנתינו אבל משום כל העומד לשרוף דמחשבין כמאן דליתא בעולם שפיר קשה למה יחייב משום כל הני איסורין הא כש"ד וליתא בעולם ולא אכל מידי - ואין לתרץ כמו שתי' הש"ס שם במנחות משום חיבת הקדש דהא הרמב"ם פסק דחיבת הקדש הוי רק מדרבנן ובשביל דרבנן איך יחייב קרבן - אמנם נראה דהא בירכא והקו' מעיקרא ליתא משום דנראה בסברה דגבי אכילה אם אכל דברים שטעונין שריפה ליכא כלל לדון משום דכל העומד לשרוף וכש"ד ולא אכל מידי דהא חיך אוכל יטעם לו הוא אכל ושבע ואיך אפשר לומר דלא אכל ולא טעם מידי הוא מילא כריסו מהם ואתה רוצה לחשבו כבלא כלום וזה ודאי נגד הסברא ודוקא לגבי מצוה או טומאה וטהרה יש לדון משם כשרוף דמי אבל לא לענין אכילה וזה ברור בסברא - ולרווחא דמילתא אביא ראי' ממה דקיי"ל דכל המתעסקין פטורין חוץ מחלבים ועריות שכן נהנה הרי דאף כל המתעסק לא חשוב מעשה אעפי"כ היכא דנהנה שפיר חשוב מעשה כ"כ נראה לי לחלק בהך דכשרוף דמי דהיכא דהוא נהנה ל"א כש"ד - וכן משמע בר"ה כ"ח גבי כפאו ואכל מצה יצא פשיטא הני הך מהו דתימא התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכל ונהנה אלמא אף דהיתה האכילה ע"י כפיי' אפ"ה כיון דנהנה חשוב אכילה א"כ כ"כ הכא כיון דנהנה חשוב אכילה ולא חשוב כשרוף וז"פ וברור בס"ד - ועוד י"ל בנידון דידן דחייב על אכילות האיסורין ולא אמרינן כש"ד - כיון דעל נותר בהדיא חייבא התורה הרי דאחשבי' התורה לאכילה שוב י"ל מגו דחשוב אכילה לגבי נותר חשוב אכילה לגבי שאר איסורין וגם זה אמת לדעתי -

אמנם כ"ז א"ש על האכילה דשפיר הוא חייב ול"א כשר"ד כיון דנהנה אבל אכתי למה יחייב משום הוצאה נימא כש"ד וכמאן דליתא בעולם דמי א"כ לא הוציא כלום וגבי הוצאה ל"ש לומד כמו באכילה דנהנה דהא לא נהנה גופו בזה - אך י"ל דעל הוצאה הוא חייב מטעם מגו דמגו דלא חשוב כשרוף לגבי האכילה כ"כ לא חשוב כשרוף לגבי הוצאה וכמו שכתבתי לעיל בתי' הב' דמנו דחשוב אכילה לגבי נותר חשוב נמי אכילה לגבי שאר איסורין וממילא דמגו דלא חשוב כשרוף לגבי אכילה ל"ח כשרוף גם לענין הוצאה וא"ש ודו"ק - נמצא לפי"ז דכל חיוב הוצאה נמשך רק מכח חיוב דאכילה - אמנם כ"ז למאן דס"ל כר"ש דכל העומד לשרוף כש"ד א"כ הקשה למה יחייב על הוצאה נימא כש"ד ולא הוציא כלום ומוכרח לומר מכח מגו דאכילה כנ"ל - אבל למאן דלא ס"ל כר"ש א"כ לא שייך למיפטר על הוצאה משום כתיתי מכ"ש וכנ"ל כיון דגם שיעור של הוצאה לא צריך שיהי' בגוש א' א"כ שוב שפיר חייב משום הוצאה אף בלי חיוב דאכילה א"כ לדידי' באמת חיוב של הוצאה הוא חיוב בפ"ע ולא נמשך כלל מכח חיוב דאכילה והדברים נכונים ומובנים מאד בס"ד -

ועפ"י דברים האלה יתפרש לן היטב פלוגתת הת"ק ור"מ במה דפליגי דבבהמה המקש' חולין ד' ע"ב אמרינן דר' מאיר ס"ל כרבינא דכל העומד לחתוך כחתוך דמי ועיין בח"צ סימן ס"ב שכ' דמאן דס"ל כרבינא ס"ל כר"ש דכל העומד לשרוף כשר"ד א"כ ר"מ ס"ל כר"ש בהא דכשרוף דמי -

והשתא לפי"ז יובן שפיר הכל בס"ד - דרבנן דר"מ במשנה דיש אוכל לא ס"ל כר"ש בהא דכשרוף דמי א"כ חיוב דהוצאה לא נמשך מכח חיוב דאכילה ורק הוי חיוב בפ"ע אף בלי חיוב דאכילה ע"כ שפיר אמרו לו דאינו מן השם משא"כ ר"מ דסובר כר"ש דעומד לשרוף כשר"ד א"כ על הוצאה בפ"ע לא הי' חייב כלל כנ"ל ומה שחייב כאן הוא דוקא מכח דחייב גס על האכילה א"כ כל חיוב דהוצאה נמשך לדידי' רק מכח חיוב דאכילה א"כ לשיטתו שפיר הוי מן השם וע"כ לא השגיח ר"מ על פירכת הת"ק ודו"ק כי חריף הוא בעזה"י - ומדברינו הנ"ל יהי' הוכחה כהני פוסקים דסברי דהרמב"ם לא פסק כר"ש בהא דכשרוף דמי - משום דהרמב"ם לא חשיב בה' שגגות הוצאה בהדי אינך איסורין א"כ ע"כ דלא ס"ל כר"ש דאלו לר"ש שפיר הוי הוצאה מן השם וכמו שכתבתי ע"כ הי' לי' לחשוב נמי הוצאה ומדלא חשבה ע"כ דכרבנן ס"ל ולא כר"ש ודו"ק.

ודע דעל פי האמור יתפרש לנו דברי רבינו בעל הצל"ח בפסחים כ"ט שתירץ לקו' הגאון מו"ה וואלף ז"ל (וכן הקשה הקצות בסי' כ"ח) אר' מאיר דהוסיף חיוב קרבן משום הוצאת שבת והקשה עפי"מ דקיי"ל דחייבי מיתות שוגגין פטורין מלשלם א"כ פטור מלשלם את הקרן והיכא דלא משלם את הקרן פטור מחומש ואשם כמו שכתבו תוס' בפסחים כ"ט - וא"כ קשה מאי הוסיף ר"מ קרבן משום חילול שבת הא עי"ז יפול אשם דמעילה עכקו' - ותי' הצל"ח לפ"ד תוס' כריתות דמשום שבת לא מחייב עד שבלעו והניח במעיו א"כ י"ל דמיירי בלעסי' ומעל תיכף בלעיסה בשינוי מעשה ומשום שבת לא מחייב עד שבלע א"כ אינן באין בב"א עכתו"ד - והנה אחרי נשיקות עפרות זהב לו יש להפליא על רבינו פליאה עצומה איך שכח לפי שעה מימרא דר' אבין כתובות ל"א וביותר תמוה דהוא עצמו מביא שם סוגיא זו דאמר ר' אבין הזורק חץ מתחילת ארבע לסוף ארבע וקרע שיראון בהליכתו פטור דעקירה צורך הנחה הוא ופרש"י הואיל ובין עקירה והנחה אתיא לי' מיתה ותשלומין באין כא' שעקירה צורך הנחה היא ומההיא שעתא אתחלה לה מלאכה עכ"ל - הרי דהיכא דחיוב ממון אתיא בין עקירה להנחה אף דחיוב ממון מקמי' הנחה בא חשוב מיתה ותשלומין באין כא' א"כ אכתי לא הואיל בתירוצו כלום דמאי אהני לי' במאי דקניא לי' בלעיסא דהוא קודם הנחה במעיו מ"מ הי' הלעיסה בין עקירה להנחה דעקירה הי' בשעה שלקחו ליתן בפיו ומההיא שעתא אתחלא לה מלאכה ונגמרת בהנחה במעיו א"כ נעשה הלעיסה בין עקירה להנחה ובאופן זה לא מזיק מה שחיוב ממון בא קודם ובשלמא ללישנא ב' דכתובות שם דתלוי באי מצי לאהדורה א"כ במעביר סכין ברה"ר וקרע שיראין חייב א"ש תי' הצל"ח אבל ללישנא קמא מטעם דאי אפשר להנחה בלא עקירה בכל אופן פטור אם חיוב הממון בא בין עקירה להנחה א"כ לא הועיל רבינו ז"ל בתירוצו כלום ופלא שלא הרגיש בעצמו בזה - אבל בדברינו הנ"ל יתקיימו דבריו בעזה"י - והוא דהטעם דפטור בשחיוב ממון בא בין עקירה להנחה כמו שביאר רש"י ז"ל משום דאתחלתא דמלאכה בא תיכף בשעת העקירה ונמשך הגמר עד שעת הנחה וע"כ חשוב כב"א וכ"ז בסתם עקירה דודאי בסתם מתחיל תיכף חיוב המלאכה - משא"כ בהוצאה דמתני' דעפי"ד דכל העומד לשרוף לא נחשב כלל למלאכה וליכא חיוב כלל ורק משום מאי אתה מחייבו מכח חיוב דאכילה דמגו דחשוב כבעין ולא כש"ד לגבי אכילה חשיב נמי כבעין לגבי מלאכת הוצאה א"כ אתחלתא דמלאכה ל"ה עד שעת חיוב דאכילה וחיוב האכילה מתחיל בשעה שהגיע בגרונו בהנאת גרון נמצא דעד אז לא הי' עוד אתחלתא דמלאכה וחיוב דשבת א"כ שפיר כתב הצל"ח דחייב ממון בא קודם בשעת לעיסה וא"ש - וכ"ז לר"ש דחיוב הוצאה נמשך מכח האכילה י"ל כנ"ל משא"כ לדידן נמשך החיוב מצד עצמה וכנ"ל א"כ שפיר קשה על הצל"ח קושיא הנ"ל דללישנא הא' דכתובות שם לא הועיל כלום בתירוצו וצ"ע ודו"ק -

ה"ק ישכר שלמה טייכטהאל.

הנה תשובה הזאת ערכתי לפני הגאון הנ"ל בהיותי בחור בן י"ט שנים בישבי בבית אבא מארי שליט"א ובכל פעם שגמרתי איזה ענין והיתה יד ה' עלי לטובה לחדש בה דבר הבאתי עלי גליון והייתי מריץ דברי אל הגאון הנ"ל ז"ל וחיבה יתירה נודעת לי ממנו שבכל פעם פנה לי מעסקיו המרובים והאציל לי מועד לשום עין בקרת על דברי ומכותלי תשובתו שהשיב לי הגאון הנ"ל ניכר שעוד הארכתי בדברים אבל לא מצאתי בהעתק יותר וחבל על דאבדין -

והנה עתה בעת ההעתק נפל בדעתי עוד לתרץ קו' הנ"ל עפי"ד הגאון ברוך טעם בדין הואיל ומתוך שהעלה דע"י מליחה הוי דר"א ומשו"ה היו יוצאין הכהנים מ"ע דאכילת קדשים במנחות דף צ"ט עיי"ש משום דשם מיירי במליחה כמבואר בתיו"ט א"כ שפיר הוי דר"א עיי"ש - וגם עפי"ד הגאון הנ"ל בהגהת אמרי ברוך על החוו"ד סימן צ"א סק"ח דע"י מליחה לא חשוב אברין שצלאן ויש בהם משום ריח ניחוח - א"כ לק"מ די"ל דמיירי שמלחו והוי דר"א וגם לא חשוב אברין שצלאן ודו"ק -

ועוד נראה בזה עפי"מ שכתבתי עוד בשנת תרס"ח בתשובה אחת שערכתי להגאון מו"ה שאול נ"י רב אבדק"ק ראצפערט יע"א דתוך שנה דרכיך הוי דרך אכילה אף בחי ותוכ"ד שם הוא מפני דמפשטא דגמרא פסחים דף ע' דקאמר רבא שתי תשובות בדבר חדא דשעירי רגלים חי נאכלין צלי אין נאכלין ושמחה בחי ליכא ועוד כהנים אוכלין ישראל במה משמחין עכ"ל הש"ס - הרי דרבא לא קאמר אלא דשמחה בחי ליכא אבל דרך אכילה שפיר הוי ועוד דהרי רבא קאמר ועוד ופרש"י אפי' תימא דשמחה בחי נמי איכא ועיי"ש הרי דיש הו"א דאפילו שמחה נמי איכא בחי וא"כ ודאי דאף בשר חי חשוב דר"א ואח"כ מצאתי שכבר קדמני בראי' זו הגאון מהר"י אסאד ז"ל בתשובה (והגאון בהגהות יד אברהם ביו"ד סי' פז ג"כ העיר בזה חבל עיין שם שלו דעת אחרת בזה) וא"כ לכאורה ק' על דברי תוס' פסחים כ"ד שכתבו דהאי דחולין איירי בעוף דרך הוא וחזי לאומצא וכן כתב במרדכי שם בפרק כל שעה וא"כ לפי"ז דעתם דבשר בהמה הוי שלא כדר"א ומפשטא דש"ס הנ"ל מוכח דגם בשר בהמ' חי הוי דר"א וא"כ לכאורה יהי' מזה קושיא גדולה על רבותינו בעל התוס' - ואמרתי בזה בעזה"י חילוק נכון ואמת לדעתי העני' עפי"ד תוס' בפרק ערבי פסחים דף ק"כ ע"א ד"ה מפטירין שכתבו שם להירושלמי דמפרש הטעם דפסח נאכל על השובע הוא משום כיון דאסור לשבור בו עצם משו"ה אין נאכל אלא על השובע כדי שלא יבא לידי שבירת עצם והקשו שם א"כ לבן תימא דסובר דגם בחגיג' איכא אי' שבירת עצת א"כ אמאי אינה נאכלת על השובע וכתבו לתרץ וז"ל היינו משום דפסח בן שנתו הוא ורכיך וחיישינן לש"ע אבל חגיגה לא הרי שכתבו דפסח כיון דהוא בן שנה רך הוא ואפילו עצמותיו כש"כ בשרו והדין עמהם שבאמת איתא כן בפרק העור והרוטב גבי שעורותיהן כבשרן דעגל הרך ומפרש שם עולא בן שנתו ור"י מוסיף כ"ז שיונק הרי מזה דכ"ז שהוא בן שנתו עדיין הוא רך ואפי' עורו חשוב כבשרו וכן העצמות רכין הם - וא"כ לפי"ז י"ל דבאמת גם הבשר מאלו חזי לאכול חי כמו בשר עוף שכתבו תוס' ומרדכי כיון דרך הוא הוי דר"א והכ"נ אלו כ"ז שהן בתוך שנתן הוויין דר"א והא שכתבו תוס' דבשר בהמה חי הוי שלא כדר"א מיירי בבהמה שכבר עברה שנתן וזה החילוק נראה ברור בעיני והא דלא כתבו דמיירי אף בבשר בהמה ובתוך שנתן ורק מוקי לה בעוף משום דהם לא נחתי לזה ורק מילתא דפסיקא נקטו דבעוף לעולם הוי דר"א כן נראה לי בזה - וא"כ עפי"ז לק"מ מפסחים ד"ע הנ"ל דעיין סופ"ק דפרה משנה ה' ברמב"ם ובר"ש וברש"י יומא דף ס"ה ע"ב ד"ה אלא מדברי כלם למדנו דשעירי רגלים הוצרכו להיות בתוך שנתן א"כ עדיין רכים הם וכדמוכח ממקומות שהבאתי וא"כ שפיר הוי דר"א עכ"ד בתשובתי הנ"ל - ועפ"י האמור ג"כ לא קשה קו' הנ"ל די"ל דמתני' דיש אוכל מיירי מנותר שהי' בן שנתו ע"כ גם חי הוי דר"א ומיירי שאכלו באמת חי ולק"מ ודו"ק -

ובמה שהעליתי בפנים דבקדושת הגוף תלוי הכל בהאוכל שיהי' לו הנאה של שו"פ - גם הגאון מטאלטשווע העלה כן בתשובתו אלי וז"ל - ועיקר לדעתי כך הוא דהכל תלוי באדם זה שנהנה ממנו שהוא יהנה בשו"פ דכיון שאכל בשר קדש זה מרויח עי"ז ש"פ וכמו שמצינו הנאה המביא לידי אכילה כפרש"י ז"ל בפסחים כ"א ע"ב שלוקח בדמים דבר מאכל ה"נ להיפך האכילה הביאו לידי הנאה שהשביע בטנו מהקדש בש"פ וגס הרויח שלא יצטרך לאכל מאכל אחר לקנות בש"פ ולכן הדין באכל אכילה גסא פטור כמ"ש תוס' במעילה ד' י"ט ונמצא דחיובא במעילה לאו משום דהפסיד להקדש דהרי לא שוה כלום אלא חיובו משום דנהנה גופו מהקדש בשיעור ששוה לו פרוטה - ומ"ש רש"י בכריתות כ"ג משום דאם עלה לא ירד היינו משום דאי אמרינן א"ע ירד אז יצאו מקדושתן כמו דאמרינן בריש מעילה לרבה דמסיק הש"ס דלדידי' דס"ל א"ע ירד ליכא מעילה מדאורייתא משום דיצאו מקדושתן וכמו שכתב רשיי ז"ל שם וכ"ז בקדשי מזבח אבל בקדושת דמים הוי כל החיוב משום דהפסיד להקדש ולכן כשא"ל שיווי דמים פטור וזה כונת תוספות ישנים בכריתות ד' י"ג דמחלק בין האי דפסחים ד' כ"ט לבין האי דמתני' דשם מיירי בקדושת דמים וכאן בקדושת הגוף וכן לפע"ד בירור הענין עכ"ל בתשובתו אלי - וב"ה שכונתי לדעתו הגדולה וגם בהראי' מריש מעילה הרגשתי וביארתי הדברים עוד יותר היטב וכמו שכתבתי בפנים בעזה"י ודין ברורה דהך מילתא ודו"ק -

תוכן העניינים

משנה שכיר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה