משנה שכיר חלק א· רבי יששכר שלמה טייכטל
סימן כח
החיים והשלום וכט"ס לכבוד הרב הגאון הגדול המפורסים ביראתו הקודמת לחכמתו כו' כקש"ת מו"ה שלמה זלמן עהרנרייך שליט"א אבדק"ק ס' שאמלויא יע"א בעל המסדר ס' שו"ת קול ארי' מזקנו הגאון ז"ל.
אחדש"ה באהבה קבלתי יקרתו וראיתי מה שכתב על מה שהעירותי על הדרגנ"י במה שכתב במפתחות לספר קול ארי' סי' ד' דלדעת רש"י ז"ל בכריתות דף כ"ג דכתב דמשו"ה יש מעילה בפיגול ונותר משום כיון דאם עלה לא ירד חזי לגבוה ועפי"ז העלה כהדרגנ"י דבבשר דלא חזי לגבוה ליכא באמת מעילה משום דלא שייך גבי' אם עלה לא ירד - ואני הקשיתי עליו מריש מסכת מעילה דתנן התם דקדשי קדשים ששחטן בדרום מועלין בהם וכתבו תוס' בריש דף ב' דמיירי אף בבשר חטאת ואשם דהבשר לא חזי לגבוה ואמרו שם בגמרא דלמ"ד דאם עלה לא ירד שפיר מועלין בו עיי"ש - הרי דהטעם דאם עלה לא ירד מועיל לכל הקרבן דיהי' בו מעילה אפילו בבשר דלא שייך גבי' סברת רש"י ז"ל הנ"ל בכריתות שם וכן מוכח בש"ס זבחים דף פ"ו ע"א דאפילו בעצמות אלו שאם עלו ירדו אפ"ה מועלין בהם ועיי"ש - והשתא לדבריו דכל היכא דלא חזי לגבוה ליכא מעילה א"כ יוקשה על כל המקומות שחשבתי דמוכח דאית בהו מעילה אף באופן דאם עלה ירד - אלא ודאי דלא תליא כלל בהא אם חזי לגבוה או לא דאפילו בבשר דלא חזי לגבוה מועלין - והא דאמרו בריש מעילה דאם עלה לא ירד מועלין בו הכונה בזה נראה לי ברור בס"ד כמו שביאר שם רש"י ז"ל דאם סבירא לי' אם עלה ירד א"כ ירדו מקדושתן ולא הוי מקדשי השם אבל למא"ד דאם עלה לא ירד א"כ לדידי' אכתי קדשי השם נינהו ובקדשייהו קיימו ושפיר מועלין בהן ועיי"ש - הרי בהדיא להטעם דאם עלה לא ירד ל"ה רק גילוי מילתא בעלמא שבא לגלות אם ירדו מקדושתן ולא הוי תו קדשי השם וממילא דליכא בי' מעילה או דאכתי בקדשייהו קיימו ושפיר איכא בי' מעילה מאן דסובר עלה ירד א"כ לדידי' פקע קדושתן משו"ה ליכא בי' מעילה ומאן דסובר אם עלה לא ירד לא ירדו מקדושתן ואכתי קדשי השם הוא ומשו"ה לא יצא מידי מעילה ואז מועלין אפילו בבשר דלא חזי לגבוה -
ועל דרך זה נראה לי כוונת רש"י בכריתות הנ"ל דמקורן מש"ס מעילה הנ"ל ובא להשמיענו דלא תימא כיון דנפסל פקע קדושתו וכדברי המהרש"א בקידושין נ"ו ועיי"ש ע"ז כתב כיון דאם עלה לא ירד א"כ אכתי בקדושתי קיים ומשו"ה לא יצא מידי מעילה כן נראה לי ברור בכוונת רש"י ז"ל - וא"כ ממילא פשיטא דלא דוקא באימורין דחזי לגבוה אלא אפילו בבשר מועלין כיון דאכתי בקדושייהו קיימו וכמבואר בריש מס' מעילה דאין חילוק בין אימורין לבשר -
וביותר מבואר מצאתי כדבריי בש"ס מעילה דף יו"ד ע"א דאיתא שם אמר רבא הכל מודים בנהנה מבשר קדשי קדשים שנטמא ומאימורי קדשים קלים דפטור ופריך בש"ס פשיטא מאי קמפסיד ומשני מהו דתימא בשר קדשי קדשים שנטמא איכא מצות שריפה לכהנים אימורי קדשים קלים איכא מצוה להפוכי בצינורא קמ"ל דלא עכ"ל הש"ס - וכתבו תוס' שם ד"ה הכל מודים דהכא מיירי בנטמא קודם זריקה ונהנה לאחר זריקה וקמ"ל אע"ג ואיכא מצות שריפה אפ"ה מכי זריק השוב נעשית מצותו דמלא בעי בגדי כהונה אבל אם נהנה קודם זריקה באמת מועלין אף דלא חזי לגבוה משום דהוי קדשי השם עיי"ש ביתר ביאור - הרי בהדיא דאף בבשר דלא חזי לגבוה אפ"ה מועלין בהן ואדרבא תוס' הקשו שם דלמה בבשר לא מועלין רק עד הזריקה ובעולה מועלין עד שתצא לבית הדשן והכא נמי דהבשר צריך שריפה הי' בו למעול עד שתצא לביה"ד ותירצו דדוקא עולה דכולה כליל, וא"כ לא חשוב נעשית מצותו עד שתצא לביה"ד אבל בשר כשנעשית בטהרה נאכלין לאחר זריקה א"כ חשוב נעשית מצותו מכי זריק עכתו"ד בשינוי לשון קצת ועיי"ש - הרי בהדיא דאף בבשר דלא חזי לגבוה כלל אפ"ה מועלין בו (ודברי הרמב"ם בפ"ג מה' מעילה הלכה י"א צ"ע) וגם דברי גדולי האחרונים עיין ח"ס בהגהות הש"ס שם בכריתות ובאו"ח סי' ק"פ ועוד מחברים גדולים שביארו דברי רש"י כריתות כ"ג דמשום דאם עלה לא ירד שוה להקדש פרוטה צע"ג מהש"ס דהכא דף יו"ד דפריך מה קמפסיד - וקשה נימא כיון דאיכא מצוה להפך בצינורא וחשוב עבודה וכמו שכתבו תוס' א"כ עי"ז שוה להקדש פרוטה והדברים ק"ו מה שם דלכתחלה אסור להעלות על המזבח אפ"ה כיון דבדיעבד אם עלה לא ירד חשוב עי"ז שו"פ כש"כ הכא דלכתחלה איכא מצוה להפך בצינורא ודאי דהי' צריך בשביל זה חשב שוה ממון להקדש אלא ודאי דלא תליא בזה כלל ורק דתליא אם נעשה מצותו או לא והכא כיון דלא מעכב שפיר נעשה מצותו ושפיר פריך הש"ס וכן גבי בשר תלוי אם לא פקע הקדושה ואז איכא מעילה אף בבשר וזה ראי' שאין עלי' תשובה וזה נמי כונת התוס' ישנים כריתות י"ג ע"ב דמחלק בין קדושת הגוף לקדושת דמים ודברי רש"י בדף כ"ג שכתב דמשום עלה לא ירד מועלין מתאים לדברי תוס' הללו והכונה יען שאם עלה לא ירד מוכח דעדיין קדושת הגוף עלייהו וממילא אף דאסור בהנאה מועלין בו כיון דעדיין קדשי השם נינהו וכדברי הש"ס ריש מעילה ועיין בהגהת ח"ס בכריתות י"ג שכתב ג"כ דדברי רש"י עולה בקנה אחד עם דברי תוס' אבל באופן אחרת דמשום זה שו"פ להקדש אבל לדידי לא חזי לי מכח הקושיא שכתבתי בראש דברי מה יענה בבשר דלא חזי לגבוה ואעפי"כ מועלין וע"כ דתלוי באם בו קדושת הגוף עדיין וכן מוכח פשטא דלישנא מתוס' ישנים דבקדושת הגוף תלוי והן הן דברי רש"י ז"ל ועיין נתיבות המשפט בחו"מ סי' כ"ח שהעלה לחלק בין קדושת דמים לקדושת הגוף דבקדושת הגוף לא צריך להיות בר דמים ופלא שלא זכר השר שהן הן דברי תוס' ישנים כריתות שם ממש כל דבריו נמצאו שם וא"כ לפי"ז עולה הכל על נכון -
אך לדידי עדיין לא הונח לי במה שהעלה הנתיבות דבקדושת הגוף לא תליא מעילה דידה בדמים כלל א"כ לפי דבריו שיעור שו"פ הנאמר במעילה על כרחך בקדושת דמים נאמר ובקדושת הגוף דלא תלוי בדמים א"כ אף בפחות בשו"פ הי' צריך להיות מועל, ובהדיא מבואר בש"ס שבועות כ"ד ע"ב על מתני' זו שהעלה הנתיבות חידושו שלא כדבריו שאמרו שם כי קתני מידי דחיילא כשיעור שבועה דחיילא פחות מכשיעור לא קתני הרי הקדש הא בענין שו"פ עכ"ל הש"ס שם הרי דגם בדבר שהוא קדושת הגוף תלוי בשו"פ וזה קושיא גדולה עליו ז"ל -
ונראה לי לומר דחילוק זה יש בין קדושת הגוף לקדושת דמים דבק"ד צריך שיהי' להקדש שו"פ והיכי דאינו בר דמים להקדש לא שייך מעילה ועיין פסחים כ"ט, ובקדושת הגוף אם דלא שוה כלל להקדש שהוא אסור בהנאה שפיר מועלים בו והיינו טעמא דמתני' דיש אוכל אף דמיירי מנותר דלשריפה קאי אעפי"כ יש מעילה אמנם צריך עכ"פ שיהי' לבעל הנהנה הנאה של שו"פ שלו שוה הנאה זאת שו"פ ואז שפיר מועיל אף דלהקדש לא שוה כלל וע"ז כיון הש"ס בשבועות בתירוצו הא בענין שו"פ ובזה עולין דברי הנתיבות שפיר בלי מוקשה וב"ה שהאיר עיני בזה כי לדעתי הן דברים אמייתים בס"ד -
והנה ראית" במכתבו שרצה לעשות סניגורין לדבריו ורצה להעמיס בכוונת התוס' בריש מעילה כונה דחוקה מאד אמנם האמת יורה דרכו דפשטות לשונם לא משמע כן ואף גם זאת מה יענה לראי' שהבאתי מדף יו"ד ומזבחים דמוכח בהדיא דאיכא מעילה בבשר אף דלא חזי לגבוה וע"כ דמה שכתבתי לעיל בארוכה דין ברורה דהך מילתא וכראוי מוצקים בס"ד ודו"ק -
אולם במה שעורר כהדרגנ"י למה יהי' מועלין באמת בבשר שלא היתה לה שעת היתר לכהנים הא פסול הוא ומחייב עלי' משום כל שבקודש פסול הרי הוא בבל תאכל א"כ נפשו של אדם קצה בהן ולא נהנה כלום - ובנה יסוד קושייתו עפי"ד התוספתא דתרומות דאיתא שם דהאוכל תרומה ביוה"כ מחייב קרן וחומש ונזיר ששתה יין של תרומה פטור מקרן וחומש - ופירש הכ"מ בפ"י מתרומות דכיון דבלאו"ה אף שהוא יין חולין הי' אסור לו לשתות לאו שתי' הוא עכ"ל - ופירשו בו האחרונים דכונת הכ"מ הוא משום דנפשו של אדם קצה בו ול"ה הנאה - ועפי"ז הקשה כבוד זקנו הגאון בעל קול ארי' ז"ל ממתני' דיש אוכל דחייב עלי' משום מעילה ולמה לא נימא כיון דבלאו"ה אסור לו מכח חלב לא נהנה בו כיון דנפשו קצה בו - וכתב לתרץ בשם הרדב"ז דבאמת קיי"ל דהמתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה ועכצ"ל דהתורה אחשבי' להנאה זו וא"כ כיון דחזינן דהתורה אחשבי' לענין חיוב חטאת א"כ כל היכא דנוסף עלי' עוד איסור אחר אמרינן מגו דחשוב אכילה לענין חיוב חטאת חשוב אכילה לענין לגבי האיסור האחר - א"כ א"ש בהא דיש אוכל כיון דחייב חטאת על חלב והתורה אחשבי' אכילה לענין אכילת חלב חשוב אכילה לענין מעילה ושפיר נהנה ומעל - וכ"ז בחלב דחזינן דהתורה חייב עלי' חטאת ע"כ חזינן דהתורה חשבי' לי' אבל בנזיר ששתה יין של תרומה הייני טעמא דפטור מקרן וחומש משום דלא מצינו דהתורה אחשבי' לשתיית יין דנזיר אבל באכל תרומה ביוה"כ דחזינן דהתורה חייבא חטאת על אכילת יוה"כ א"כ אחשבי' לאכילה זו ומשו"ה שפיר חייב בקרן וחומש עכ"ד זקנו זלה"ה - ועפי"ז הקשה כהדרגנ"י תינח היכא דאחשבי' הייני במתני' דיש אוכל דאחשבי' לאכילה זו דחייב חטאת משום חלב ע"כ שפיר איכא בי' מעילה מכח מגו וכנ"ל - אבל היכא דלא שייך לומר אחשבי' אז באמת לא הי' צריך למעול כיון דנפשו קצה בו לא נהנה בזה וא"כ ההיא דבשר קדשים דאסור משום כל בקודש פסול ונפשו קצה בו ולא מצינו דאחשבי' רחמנא א"כ למה יהי' בו מעילה - ומעכ"ת רצה לדון בדבר החדש דהמעילה בבשר באמת הוי רק מדרבנן ונכנס בדחוקים שונים -
הנה טרם אענה בדבור זה אאריך במקצת כי רבו העירותי בזה ואמרתי אשיחה וירוח לי בעזה"י - וכשהראתי תשובתו לחכם א' ענה ואמר וכי מוכרח לומר דמה דמועלין בבשר הוא דוקא ע"י אכילה הלא אפשר למעול בו ע"י שאר הנאות ולא שייך לומר דנפשו קצה בו - ולפע"ד זה דוחק מאד וגם בבשר שאר הנאות חוץ אכילה הוי שלכ"ד הנאה ומותר כמבואר בתוס' פסחים ריש דף כ"ו ועיי"ש - אולם כשאני לעצמי נראה לי בס"ד דלא צריך לכ"ז דכל דברי הדרגנ"י בנוים על דברי הרדב"ז הנ"ל ועפי"ד הקשה איך למעול בבשר פסול מטעם דנפשו קצה בו ונכנס בפרצה דחוקה מאד - ואני לעצמי אחרי המחילה ממרן הרדב"ז לא נראה דבריו ז"ל וגם דבריו לא יספיקו לתרץ קו' בהא דיש אוכל וכמו שאבאר בס"ד -
וטרם אדון בדברי מרן הרדב"ז אענה ואומר מה שנראה לי בישוב קו' זקנו על משנה דיש אוכל הנ"ל ועפי"ז נרויח שלא נצטרך לכל הדחוקים ויבואר הכל על נכון בס"ד -
דהנה ראיתי ברי"ט אלגאזי בכורות סופ"ה שכתב לתרץ קושיית המחנה אפרים שהקשה אשי' הנימוקי יוסף שכתב אהא דקיי"ל דהמוכר בשר לחברו ונמצא בשר בכור מה שאכל אכל ויחזור לו הדמים ודעת הנמ"י הנ"ל ושי' רש"י בבכורות ל"ז דזה הוי רק מטעם קנס והקשה המחנ"א הלא בבכורות שם פליגי רבנן ורשב"א דרשב"א סובר בדבר שנפשו קצה בהן יחזור ודבר שאין נפשו קצה בו לא יחזור ורבנן לא פליגי עלי' דרשב"א בדבר שאין נפשו קצה בהן - והשתא למה בדבר שנפשו קצה בו ל"ה אלא מטעם קנס הלא מדינא הוא דצריך לחזור הדמים כיון דנפשו קצה בו ולא נהנה כלום ועוד הלא בירושלמי מוכח דבכל איסורין סוברין הרבנן דאמרינן נפשו קצה בו א"כ מדינא צריך להחזיר המעות כיון דלא נהנה ממנו ולמה כתבו רש"י ונמ"י דדוקא מטעם קנס הוא עכק"ו המחנ"א -
וכתב שם הרי"ט אלגאזי לתרץ בפלפול נחמד ונעים כדרכו בקדש ולבסוף העלה לתרץ קושיא זאת ותוכ"ד הוא דאף דבאמת באכילה גופא לא נהנה כלל משום דנפשו קצה באכילה זו מ"מ בא לו הנאה מצד אחר ע"י אכילה זו הייני במה שלא אכל משלו דאילו לא הי' אוכל זאת האיסור הי' צריך לאכול משלו עכשיו שאכל האיסור הרויח את שלו וא"כ מן הדין לא הי' צריך להחזיר לו את דמי כל האיסור משום דהרויח על ידו במה שלא אכל משלו אלא הי' צריך להחזיר את הדמים אשר ההיתר יותר שוה מדמי האיסור והחילוק זה הי' צריך להחזיר לו משום דהוא קיבל דמי היתר אבל את שיווי האיסור בודאי דלא הי' צריך להחזיר מדינא ואפ"ה הוא מוכרח להחזיר את כל הדמים וע"כ דקנס הוא דקנסינן לי וא"כ שפיר כתבו רש"י ונמ"י דמטעם קנס הוא עכתו"ד הריט"א בקצרה -
המורם מדבריו דאף דאמרינן דנפשו קצה בו ולא נהנה מאכילה גופא מ"מ בא לו הנאה מאכילה זו מצד אחר במה שהרויח משלו ונשכר שפיר (ומה שקשה לכאורה ע"ז מחולין קל"ט מדברי תוס' שם גבי משתרשי משלו עיי"ש שהוא בעצמו הרגיש בזה ומתרץ לי') א"כ לפי"ז לא ק"מ קו' זקנו זלה"ה על הא דמתני' דיש אוכל למה ימעול כיון דאסור משום חלב א"כ נפשו קצה בו וכמו בנזיר ששתה יין של תרומה דבאמת פטור מהאי טעמא מחומש - ובהנ"ל א"ש מאד בס"ד דשם בכריתות שפיר מעל אף דלא נהנה מהאכילה גופא די"ל דמיירי באופן שהרויח שו"פ הייני במה שלא אכל משלו כיון דאכל את החלב וכיון דנהנה מהקדש זה יהי' באיזה אופן שיהי' מעל כיון דהקדש בהנאה תליא וכיון דהי' לו הנאה בשו"פ חייב (ומה גם לדברי שהוכחתי לעיל דבקדושת הגוף רק בשו"פ דבעל הנאה תליא אם הי' לו בו הנאת שו"פ א"ש מאד) - אבל שם בנזיר שפיר פטור אף די"ל דג"כ הרויח והי' לו הנאה ע"י אכילה ושתי' זו מ"מ כיון דתרומה לא בהנאה תליא אלא באכילה ומקרא מלא דיבר הכתוב ואיש כי יאכל קדש ואפילו על שתיית תרומה לולי שאמרינן שתי' בכלל אכולה ל"ה מחייבינן חומש על שתיית התרומה כמבואר בריש פרק בנות כותים - והשתא כיון דנפשו קצה בו ל"ה אכילה ושפיר פטור אם כי נהנה בו אבל על הנאה לא חייב חומש בתרומה אבל שם בכריתות דבהנאה תליא וכיון דהי' לו הנאה באכילה זו שפיר מעל ומתורץ קו' זקנו כחומר ודו"ק כי הוא דבר נכון מאד בס"ד -
וממילא לפי"ז מתורץ ג"כ קו' הדרגנ"י למה יהי' מועלין בבשר קדש פסול נימא דנפשו קצה בו ול"ח חשוב אכילה דכיון דעכ"פ הי' לו בו הנאה של שו"פ באכילה זו מצד אחר כנ"ל שהרויח את שלו ע"כ שפיר מעל כיון דמעילה בהנאה תליא וא"ש מאד ודו"ק -
ועתה אדבר בגוף דברי הרדב"ז ז"ל במה שכתב דגבי חלב כיון דאחשבי' רחמנא לאכילה לענין חיוב חטאת אחשבי' רחמנא לאכילה אף לענין שאר דבר אבל גבי תרומה לא מצינו דאחשבי' רחמנא דנוכל לומר מגו דברים הללו נפלאים מאד דכמו שאתה מוצא דהתורה אחשבי' לחלב לענין חיוב חטאת כמו כן אתה מוצא בתרומה דהתורה אחשבי' לאכילה לענין חומש - וע"כ גם בחומש דתרומה מטעם אחשבי' אתינן עלה עפ"י דברי הירושלמי פ"ו דתרומות אמתני' דתנן המאכיל פועליו תרומה הן משלמין קו"ח והוא משלם להם דמי סעודה ופריך בירושלמי ואמאי צריך לשלם דמי סעודה הלא אכלו ומתרץ דאדם חותה נפשו בטבלים מובא בתיו"ט פ"ו דתרומות ועיי"ש וא"כ לאו אכילה היא ומשו"ה צריך לשלם להן דמי סעודה - הרי דאכילת תרומה לזר נפשו קצה בו ולא חשוב אכילה לגבי דידי' וא"כ לפי"ז איך משכח דיהי' זר חייב חומש משום אכילת תרומה כיון דנפשו חותה בו ולא חשוב אכילה וביותר מוקשה שם גבי אכילת הפועלין דקאמר דהן משלמין קו"ח והוא משלם להן דמי סעודה ולכאורה היא סתירה מני' ובי' כיון דאמרת שהבעל בית מחיוב לשלם להן דמי סעודה וע"כ דלא חשוב לדידהו אכילה כלל וא"כ איך משלמין קו"ח והוי שני הפכין בנושא א' אלא ע"כ מה אית לך למימר דאם פשוט באמת לא חשוב אכילה לגבי זר כיון דנפשו קצה בו עכ"ז לגבי חומש בפירוש ריבתה התורה קרן וחומש על אכילת תרומה לזר ורחמנא אחשבי' לאכילה וע"כ שפיר מוכרחין הפועלין לשלם קו"ח על אכילתן אף דבאמת לא חשוב אכילה - א"כ הרי לך בהדיא דכל חיוב קו"ח דתרומה מטעם אחשבי' הוא והוא פירכא גדולה ועצומה וקושיא דלית לי' פירוקא לגבי שונאיהון של הרדב"ז ז"ל שכתב דלא מצינו בתרומה שיהי' מטעם אחשבי' והירושלמי הלז הוא נגד דבריו -
ואחרי שכן שהוכחתי דגם בתרומה אחשבי' רחמנא לאכילתה א"כ ממילא לא צריך לומר בהא דאכל תרומה ביוה"כ דחייב לשלם קו"ח הוא מכח חשיבות אכילת יוה"כ מגו דאחשבי' רחמנא אכילה לגבי יוה"כ אחשבי' נמי לענין תרומה כמו שרצה הרדב"ז לומר כן לא משם זה הוא רק מכח חשיבות עצמו כיון דאחשבי' רחמנא לאכילת תרומה וכנ"ל ממילא חייב אף היכא דאיסור אחר כרוך בהדה וכדברי הרדב"ז הנ"ל דכתב דאמרינן מגו בהאי גוונא ודו"ק -
והשתא לפי דברינו הנ"ל דאכילת תרומה גופא מטעם חשיבות הוא א"כ יפלו דברי הרדב"ז במה שכתב לחלק בין אכילת תרומה ביוה"כ דחייב ובין נזיר ששתה יין של תרומה דפטור וכנ"ל א"כ לפי"ז יוקשה מאד למה באמת נזיר ששתה יין של תרומה יהי' פטור ומה שפירש הכ"מ משום דבלאו"ה הי' אסור ולאו שתי' נימא דיהי חייב מטעם מגו כמו דאנן מחייבין באכילת תרומה ביוה"כ מה"ט - ובשלמא לולי הרדב"ז הי' אפשר לומר דע"כ לא אמרינן אחשבי' רק היכא דליכא עוד איסור אחר בהדה וכן כ' בישועות יעקב סי' תקפ"ו דהיכא דאיכא עוד איסור אחר לא אחשבי' התורה אבל לסברת הרדב"ז בטעם אכילת יוה"כ דהוא מטעם אחשבי' א"כ שפיר קשה למה בנזיר ששתה יין של תרומה יהי' פטור למא לא אמרינן גם שם מגו דאחשבי' רחמנא אכילה לענין תרומה אחשבי' ג"כ לענין נזיר ומה שרצה הרדב"ז לומר דלא מצינו באכילת תרומה דיהי' מטעם אחשבי' כבר הוכחתי מירושלמי הנ"ל שלא כדבריו וא"כ לפי"ז אף דהרדב"ז סיים שם וזה ברורה דהך מילתא אחרי המחילה דבריו אינן מבוררין עוד וצ"ע טובא -
ובאמנה אף זולת דברי הרדב"ז צריך להבין לחלק בין הנושאים למה באכל תרומה ביוה"כ חייב קו"ח ובנזיר ששתה יין פטור ומה שכתר הכ"מ כיון דאסור בלאו"ה לאו שתי' הוא למה לא אמרינן כן גם באכל ביוה"כ דג"כ אסור בלאו"ה וא"ל דשם ביוה"כ בעצם היתר רק דבר אחר גורם יומו של יוה"כ ואחר עבור היום יהי' מותר דהא גם גבי נזיר בעצם מיתר רק דבר אחר ימי נזרו גרמו האיסור ואחר עבור ימי נזרו יהי' מותר וצ"ע מאד ולקמי' אי"ה אכתוב ביאור נכון ותי' מספיק לזה -
ומה שהקשה כהדרגנ"י אהרדב"ז דאיך כתב דמשו"ה חייב באכל תרומה ביוה"כ מכח אחשבי' מנו דחשוב אכילה לגבי יוה"כ חשוב אכילה לגבי תרומה - והקשה כהדרגנ"י לפי"ד השאג"א שהעלה דביוה"כ חייב אף שלא כדר"א א"כ מנא לן דמכח אחשבי' חייב על יוה"כ דלמא באמת לא אחשבי' אפ"ה חייב כיון דנפשו קצה בו לא גרע עכ"פ משלא כדר"א והניח בצ"ע - ולפע"ד אי משום הא לא איירי די"ל דנפשו של אדם קצה בו גרע טובא משלא כדר"א וחשוב כאכילה גסא דג"כ פטור ביוה"כ אף דחייב שלא כד"א ועיין בהשמטות נו"ב תנינא מבן המחבר ז"ל שהוכיח דתרי ענינים הן כ"כ י"ל דנפשו קצה בו חשוב אכילה גסא ותדע שכן הוא דהרי הצל"ח בברכות ל"ח והמנ"ח סי' רפ"א העלו דבתרומה חייב אף שלא כדר"א אפ"ה נזיר ששתה יין תרומה פטור משום דלאו שתי' הוא וכאשר ביארו גדולי המפורשים משום דנפשו קצה בו וע"כ דנפשו קצה בו גרע טובא משלא כדר"א וממילא דלק"מ קושייתו על הרדב"ז ז"ל ודו"ק -
הנה עד כאן דברתי לפי דברי גדולי האחרונים ז"ל שהסבירו בטעם דנזיר ששתה יין של תרומה דפטור מטעם דנפשו קצה בו ולא הוי אכילה אבל לדידי לא הונח לי בטעם זה מכמה טעמים שאומר בס"ד - חדא דנראה לי דהך טעמא של נפשו קצה לא שייך אלא לענין מקח וממכר דשם באמת שייך סברא זאת משום דעי"ז הוי כמקח טעות כמו דאמרו בשאר דוכתא איסורא לא ניחא לי' לקנות וכמו כן הכא הוא נתן מעות עבור היתר וחברו נתן לו דבר איסור ונפשו חותה בו ע"כ באמת הוי מקח טעות -
אבל לענין אכילה ושתי' דבר איסור לא שייך זאת כלל דאיך תוכל לומר דהוא לא אכל ולא שתה ולא מתהנה ממנו הלא הוא מילא כרסו מהם וחיך אוכל יטעם לו ומה בכך שבסופו מצטער מ"מ בשעת אכילה נהנה ושבע ממנו ולא גרע ממה דקיי"ל תחלתו ברצון וסופו אונס דחייב ועל דין מקח וממכר שפיר שייך סברא זאת כנ"ל אבל היכא דאנו דנין על האכילה גרידא לא שייך כלל לדון משום זה תדע דהא קיי"ל המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה הרי דתליא בהנאה אם נהנה ממנו וזה ברור בסברא מאד -
ולרווחא דמילתא אביא עוד ראי' לדבריי מדברי הש"ס חולין דף ע"א דטהרה בלועה אינה מטמא משום מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה ופריך בגמרא דלמא משום דל"ה ראוי לגר ומתרץ הש"ס נהי דלא חזי בפניו אבל שלא בפניו מיחזי חזי עכ"ל - הרי לפניך אף דהתם ודאי אם הי' יודע מזה הי' נפשו קצה בו בודאי אפ"ה כ"ז דאינו יודע אין קץ בה וע"כ שפיר חשוב אכילה לגר וא"כ כ"כ בכל האיסורין כיון דאינו יודע ואוכל שפיר חשוב אכילה וזה ברור לדעתי וראי' גדולה לדברינו - ובחפשי באוצרן של האחרונים מצאתי וראיתי להגאון מהר"י אסאד ז"ל ביו"ד סי' י"ט כדבריי דדוקא במו"מ אמרינן זה הסברא אבל לא באכילת דבר איסור והביא ג"כ מהא דהמתעסק בחלבים ועריות אף דנפשו קצה בהן בסופו אפ"ה גזרה התורה דעל הנאה כזו דסופו להצטער חייב חטאת ועיי"ש והנאני שכונתי לדעת גדול כמוהו ז"ל וא"כ לפי"ז גבי חומש דתרומה נמי ודאי דכן הוא כיון דחומש במקום קרבן הוא כידוע וכן מצאתי עוד להגאון מטאלטשווע ז"ל בספרו יד יצחק שכתב בפשיטות כן ודחה דברי האחרונים הנ"ל שביארו מטעם נפשו של אדם קצה מאכילת איסור ועוד הקשה שם הגאון בעל יי"צ על האחרונים שביארו דהטעם של נזיר ששתה יין של תרומה הוא משים דנפשו קצה בו א"כ היכא דהי' מזיד על הנזירות א"כ חזינן דאין נפשו קצה בו א"כ למה יהי' פטור והא חכז"ל סתמו דבריהם ואמרו סתמא דנזיר ששתה תרומה פטור ועיי"ש - ויפה הקשה - ועיין עוד בחידושי ר' מרדכי זאב בישועות יעקב סי' תקפ"ו במה שכתב ואני לעצמי כו' ולא כדברי תוס' יו"ט ועיי"ש - ולדבריו יש עיקר מדברי רש"י בכורות ל"ז ד"ה יחזור הדמים ועיי"ש וקצרתי - עכ"פ מכל אלו מוכח דאין הטעם בנזיר ששתה תרומה דפטור מחומש משום דנפשו קצה דזה לא שייך אלא במקח וממכר ולא באכילה וכנ"ל ודו"ק -
אלא דלפי האמור ודאי דצריך להבין טעמא דהא מילתא למה יהי' נזיר ששתה יין תרומה פטור מחומש. ועוד יותר יוקשה למה באכל תרומה ביוה"כ חייב וכמו שהקשיתי לעיל מה חילוק יש בין נושאים הללו וצ"ע לכאורה -
אמנם אחר העיון אמרתי בעזה"י אפתח אנא פיתחא לנפשאי בדבר זה והוא לפי"מ דמבואר בפסחים ל"ה דאין יוצאין במצה של טבל משום דכתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות ודרשינן סמוכין דאת שאיסורו משום בל תאכל חמץ בו אתה מקיים מצות עשה דמצוה ומי שא סורו משום דבר אחר אין אתה מקיים בו מ"ע דמצה עיי"ש - הנה כמו כן אנן נמי נימא הכא גבי זר שאכל תרומה מדכתיב בפ' אזהרת תרומה בפ' אמור וכל זר לא יאכל בו וסמוך לי' ואיש כי יאכל קדש בשגגה כו' ומדסמכי אהדדי י"ל דאתי למידרש הכי את שאיסורו משום זרות לחוד ע"ז אתה מחייב חומש יצא מי שאיסורו משום דבר אחר ע"ז אין אתה חייב חומש וא"כ לפי"ז שפיר אמרו בתוספתא דנזיר ששתה תרומה פטור מחומש כיון דבלאו"ה אסור לו יין זה משום נזירות והוי איסורו משום דבר אחר וע"ז לא חייבא התורה וכ"ז בנזיר ששתה יין שהגוף היין נאסר עליו והאיסור היא על החפץ דהא שאר דברים מותרים לו שייך לדרוש כן אבל תרומה ביוה"כ אז שפיר חייב משום דלא מומעט מהאי דרשא משום דלא חל האיסור יוה"כ אחפצא רק על הגברא דנפש אשר לא תעונה כתיב דקפיד קרא על הנפש ר"ל על הגברא וא"כ לא שייך לומר מי שאיסורו כו' דהא באמת אין על התרומה איסור אחר - הגע בעצמך אם אחד אכל נבילת עוף טהור ביוה"כ הכי לא יהי' טמא אף דדרשינן בחולין ד' ק' דדוקא מי שאיסורו משום בל תאכל נבילה מטמא בביה"ב יצא כו' אלא ודאי דביוה"כ לא שייך הך דרשא כיון דאין האיסור על החפץ וא"כ שפיר חייב באכל תרומה ביוה"כ וא"ש מאד ואף שכתבתי לעיל לצדד דאיסורו של נזיר שוה לאיסורו של יוה"כ עכשיו לא נראה לי כן דשם האיסור על החפץ ולא על הגברא וה"ר דשם לא נאסר לו אלא זו וע"כ דלא על הגברא הוא משא"כ ביוה"כ ודאי דעל הגברא הוא דנפש אשר לא תעונה כתיב ומה גם להני שיטות דכל האיסורין אי' חפצא הן ויוה"כ לכ"ע אי' גברא היא דבהדיה אמר הכתיב ונפש כו' וא"כ א"ש דברינו ודו"ק כי זה הערה נפלאה ויקרה מאד בעיני וברוך ה' שהאיר עיני בזה ואל ישוב המשיב הלא בפסחים שם פרכינן מידי בלבד כתיב - י"ל דאנן לא קיי"ל כהאי פירכא דהא אנן קיי"ל דנבילת עוף טמא אינו מטמא בביה"ב מכח הקרא דנבילה וטריפה לא יאכל לטמאה בה עיי"ש בחולין בדף הנ"ל ודרשינן מי שאיסורו משום בל תאכל נבילה מטמא בבית הבליעה יצא זה שאיסורו משום בל תאכל טמא ועיין ברש בפ"א דטהרות מ"ג שכתב דלמא"ד אחע"א לבד אמרינן ועיי"ש ר"ל משום בל תאכל נבילה לבד הרי דגם הריש לא השגיח על האי פירכא דפסחים הנ"ל וכן רש"י פסחים דף ל"ה פירש משום בל תאכל חמץ לבדו שלא אליבא דמסקנא הרי דלא קיי"ל כהאי פירכא ועיין ג"כ בצל"ח שם וא"כ גם כאן נוכל לומר כן דהתורה לא חייבא רק במקום דאיכא אי' זרות לבד ודו"ק כי הוא הערה חדשה -
הן אמת שכבר נדרש סמוכין זה בתו"כ לענין בת כהן שנישאת לישראל וכן כהן שאכל תרומת חברו שהן פטורין מחומש אולי שתרתי שמע מינה דהא גם ההיקש דפסחים הנ"ל צריכין לכמה מילי ואפ"ה דרשינן לה גם לענין זה וה"ה הכא בתרומה כן נראה בביאור תוספתא דתרומה הנ"ל - וע"ז אפשר דשייך לומר דין ברורה דהא מילתא - שוב צופה הייתי בספרי האחרונים וראיתי בספר המקנה להגאון ר' זוסמאן מפאקש ז"ל שהביא בשם ספר קרית ספר להמבי"ט ז"ל (ואינו תחי') שכתב בזה"ל נזיר ששתה יין של תרומה אינו משלם חומש ונראה טעמא דהא מילתא דכתיב כי יאכל קדש דמשמע דאין באכילה אלא איסור קדש משא"כ לנזיר כו' עכיל - ושישו מעי שזכיתם לכוון לגאון קדמון כמוהו וסהדי בשחק כי תיכף בתחלה חשבתי לומר כן והרציתי הדברים לגדול א' אבל שוב חזרתי בי משום דבזה לחוד אינו מספיק לפע"ד - דא"כ בכל לאו שבתורה נאמר כן כמו בלאו דחלב דכתיב כי כל אוכל חלב כו' נימא מי שאיסורו משום בל תאכל חלב דוקא יצא כו' אלא ודאי דבלא איזה היקש או סמיכא לא נוכל לאמור כן אבל לפי"מ שכתבתי אני יש מקום לומר כן ואולי גם המבי"ט ע"ז כיון ורק שקיצר דבריו עכ"פ עפי"ז א"ש הכל בס"ד ודו"ק -
ובזה אצא ואומר שלו' כ"ד ידידו דו"ש ושלום תורתו ע"ע -
פק"ק בוסערמין יצ"ו תרס"ו לפ"ק.
ה"ק יזכר שלמה טייכטהאל.