משנה שכיר חלק א· רבי יששכר שלמה טייכטל
סימן כד
למי כל חמדת ישראל לראש גולת אריאל ה"נ מרנא ורבנא הרב הרבנים גאון הגאונים שר התורה חד חד בדרא בוצינא קדישא נהורא נפישא דנהיר ומאיר לארץ ולדרים בכל פינה ועברים ה' יחייהו לדור דורים לנזר ופאר ישראל הנפזרים כק"ש מרן ר' שמואל ענגעל שליט"א אבדק"ק ראדאמישלא חונה כעת בעיר ה' קאשויא יצ"ו.
אחרי תת שלו' כמשפט ואחרי קידה כלפי מרן הדרגנ"י ארשה לי לבא קדמי' בשאלה הלכה למעשה ואגב אציע חוו"ד הפעוט כמוני נא לעבור בתרי אמרי ויורני דרך תשובה מאהבה ויהלמני צדיק חסד וזה החלי בעזר צורי וגואלי -
הנה בעת בואי הנה ונכנסתי למז"ט ובשעטומ"צ לבית דירה שהכינו לי האקרו"ט דפה שיחיו לא מצאתי מזוזות מהדורות כפי רצוני ומוכרח הייתי לקבוע מזוזות אשר מצאתי לכשר אבל אינם מובחרות ועתה נפשי בשאלתי אם רשאי ליטלם ולקבוע תחתם מזוזות מהודרים אם ל"ה הורדה להראשונות - והנה אחר החיפוש באמתחות הספרים מצאתי בוילקט יוסף אשר הי' יוצא מקדמת דנא בארץ הגר שאלה זו ממש מרב א' ממדינת רוסיש פולין מכבוד הרב הה"ג מו"ה אברהם נתן עלבורג ראבדק"ק זגיערש כמדומה לי שהוא חתן הרב מפלינסק נ"י הביא שנשאל בזה ופשטה לה ממנחות ס"ד גבי שחט כחושה דאומרים הבא שמינה לכתחלה אם כי גם כחושה כשרה אעפי"כ כדי לקיים מצוה מן המובחר מותר לו אפילו לחלל שבת א"כ מכש"כ בנ"ד עכ"ד בקצרה -
ולי עדיין הדבר צ"ע ולפענ"ד לא נשמע מן ש"ס הנ"ל לנדון שאלתינו וכמו שאגיד בעזה"י - ותחלה אומר מה שהביא ראי' דגדול כחה של מצוה מהמובחר לדחות את השבת מסוגיא דמנחות הנ"ל ראי' זו לאו מבטנו יצא כבר העירו בזה הח"צ סי' מ"ה והשאג"א סי' נו"ן עיין בדבריהם - אולם באמת יש לשדות נרגא בראי' זו דכבר העירו גדולי המחברים בספרותם דיש סתירה לסוגיא דמנחות הנ"ל מתמורה כ"ג דאמרינן שם גופא אמר רב הונא אמר רב הכל מודים שאם משך אחת והקריבה שהשני' מיתה ולא נחלקו אלא בבא לימלך דרבי סובר לא עשו תקנה בקדשים ואמרינן לי' התכפר בשאינה אבודה ואבודה מיתה ורבנן סברי עשו תקנה בקדשים ואמרינן לי' התכפר באבודה ושאינה אבודה תרעה עיי"ש (ר"ה קאי אפלוגתא רבי וחכמים במתני' בהפריש חטאת ואבדה והפריש אחרת תחתי' ולא הספיק להקריבה עד שנמצאת הראשונה ושתיהן עומדים לפנינו רבי סובר אחת מהן תקרב חטאת והשני תמות וחכמים אומרים אין חטאת מיתה אלא בנמצאת אחר שכפרו בעלים כן הוא במתני' ואהא קאי ר"ה) - ובתו"ס שם ד"ה דרבי כתבו ותימא למורי הרמ"ר וכי מאבדין קדשים בידיים כיון דבידנו לתקן ותירץ כגון שיש ריוח בדבר כגון דאבודה כחושה ושאינה אבודה שמינה דאמרינן לי' התכפר בטובה וכחושה תמות ורבנן סברי כי נמי בשאינה אבודה מצוה מהמובחר מ"מ טוב לנו לתקן שלא יבאו קדשים לידי מיתה עיי"ש בתוס' ובשטמ"ק - הרי בהדיא דדעת החכמים שם בתמורה דכדי שלא להפסיד קדשים מוותרין על מצוה מהמובחר ומניחין את השמינה ומקריבין את הכחושה וזה הוי היפך סוגיא דמנחות הנ"ל דמאבדין קדשים הכחושה בידים כדי לקיים מצוה מהמובחר והוא תמוה רבתי דהלכה כהחמים וכבר הוזכר הערה זו בספר נודע בשערים להגאון מו"ה בעריש מלובלין ז"ל - והלום ראיתי למורי הגה"ק בספר יד שלו' ז"ל שהביא ג"כ קושיא זו והאריך שם בישובו בכמה אופנים ובתחלת דבריו רצה לתרץ עפי"ד הש"ס בשבועות י"א דקרבנות צבור שלא הונרכו לצבור לב בי"ד מתנה עליהם שיפדו תמימים א"כ איכא חילוק טובא בין הא דתמורה להא דמנחות דמיירי בקרבן נבור דשם בתמורה שפיר עשו תקנה זו להתכפר באבודה כחושה משום דא"א בענין אחר דליכא שום תקנה גבה - אבל בהא דמנחות דמיירי בקרבן צבור אף בנשחט יש לה פדיון מכח תנאי בי"ד וכיון דיש לה פדיון ל"ה הפסד קדשים ע"כ אומרים הבא שמינה -
אלא דשוב דחה זאת משום דכל תנאי בי"ד הוי רק דיהי' מעקירא עלה קדושת דמים דאם הי' חלה עליו קדושת הגוף אף רגע אחת שוב לא פקעה בכדי לעולם ועל כרחך דתנאי בי"ד משוה לה למפרע לק"ד וא"כ הא תינח כ"ז שהוא חי אבל אחר שנשחטו אם נימא דל"ה מעיקרא עליהם רק ק"ד א"כ אסורים מכח חולין שנשחטו בעזרה דאף בקדושת דמים שייך חולין שנשבע' א"כ ממילא ל"מ להן פדיון עכ"ד עיי"ש -
ותמהני לפי דרכו ז"ל ל"ה צריך לכ"ז ושפיר יש מקום לתירוצו לפי פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ה דערכין הי"ג דגם אחר השחיטה כ"ז שהיא מפרכסת ה"ה כחי והוי בר העמדה והערכה לענין פדי' ולפי"ד תוס' בב"ק דף ע"ו דגוף השחיטה הוי מום גדול לפדות עליו ועיי"ש א"כ א"ש בפשיטות דכאן במנחות דכבר נשחטה הכחושה ונעשה בע"מ ועודה מפרכסת יפדנה וכאן ל"ה משום חשב"ע כמובן משום דלא מטעם תנאי בי"ד אתי עלה שיפקע קדושתה מעיקרא הא מעולם היתה בקדושת הגוף ושפיר הי' מותר לשוחטה בעזרה ורק בשחוטה הוממה והוי כמו תמימה שהוממה וע"כ בר פדיון הוא אבל שם בתמורה דמיירי קודם שחיטה א"כ ליכא גבה תקנה דפדיון ע"כ אומרים התכפר בכחושה - וא"ל תיכף אחר שחיטה הוי בע"מ ויפדו אותו ויתכפר בשמינה ז"א דהא בשעת שאומרים לי' התכפר באבודה אז נתקו לשמינה לרעי' ושוב אינה ראוי לחטאת אך כ"ז לדעת הרמב"ם דמפרכסת ה"ה כחי' אף לענין פדיון אבל לשי' התוס' בחולין בפרק כ"ה וכן בב"ק שם דהיכי דהיא שחוטה כשרה ל"ה כחי' לא א"ש תי' זה ודו"ק - (אך גוף דברי תוס' הנ"ל שכתבו דגוף השחיטה הוי מום לפדות עלי' לא זכיתי להבין דא"כ יהי' שייך פדיון בכל הקדשים אחר שחוטה בעודה מפרכסת - ואולי היכא דהיא כמצותו לא חשב מום משום השחיטה דמצותו בכך וכמו שכ' רש"י חולין דף כ' ע"ב לגבי שחיטה דלא חשוב מעשה נבילה בתחלת השחיטה כיון דדרכו בכך ועיי"ש - וכמו כן הכא כיון דעושה כמצותו ל"ה מום - וכ"ז היכא דנעשה כמצותו אבל היכא דלא נעשה כמצותו כמו בהאי דמנחות דל"ה כמצותו מהמובחר שפיר חשוב מום לפדות עלי' וא"ש דברי - וא"ל כיון דמיירי בשבת ובשבת קיי"ל דאין פודין י"ל דמשום הפסד קדשים התירו השבות וכמו לדעת כמה פוסקים דהתירו שבות דשבת משום הפסד ממונא כ"כ הכא ועיין מנחות מ"ח ובתוס' פסחים כ"ו ד"ה ותסברא ודו"ק -
והלום ראיתי אחרי רואי בספר אמרי יושר להגאון מאור הגולה מטארנוב שליט"א בסי' א' שהרגיש ג"כ בסתירת הש"ס דמנחות לתמורה ודחק עצמו מאד לחומר הנושא לתרץ משום דבשחיטת קדשים בעי שליחות וא"כ שם במנחות דמיירי בקרבן צבור דודאי דעת הצבור היתה שישחוט השמינה לקיים קרא דאת מבחר נדריך יומא ל"ד וא"כ זה ששחט כחושה אף ששמינה כנגדו שינה בשליחתו א"כ ממילא הקרבן פסול ע"כ מוכרח להביא קרבן אחר אבל שם בתמורה מיירי בקרבן יחיד והוא הבע"ב בעצמו א"כ לא שייך לומר דשינה בשליחות ועיי"ש דמכח זה דחה ג"כ ראיית הח"צ הנ"ל שדן מסוגיא זו דמותר לדחות הישנה מפני חדש יותר מהודרת וכתב דכאן במנחות לא משום הידור לחוד אומרים להביא השמינה רק מפני עיקר מצות קרבן דהראשון נעשה פסול מכח דשינה בשליחות ועיי"ש -
ולפע"ד אחרי המחילה מכבוד הוד גאונו אם כי רב גוברי' כאן לא כיון יפה בתירוצו וכאשר כתבתי לו מכבר בתשובה אחת שהצעתי לפניו כי הדבר מופרך בסוגיא עצמה שם דקאמר שחט כחושה ואח"כ שחט שמינה פטור ולא עוד וכו' והשתא למה יהי' פטור על שחיטת הכחושה הא שחט שלא ברשות כיון דע"ז לא עשאוהו שליח כלל והוא פסול מהאי טעמא נמצא שחילל שבת בכדי - ואף גם זאת לפע"ד אין לדברי מאור הגולה הנ"ל שחר כלל אחרי המחילה אם כי הביא דברי הרשב"א דבשחיטות קדשים מטעם שליחות אתי עלה נראה לי דזה דוקא בקרבן יחיד אבל בקרבן צבור דלכל יש חלק בה לא צריך כלל לטעם שליחות וא"כ ממילא ל"ש לדון משום שינה בשליחות בקרבן צבור וכן מצאתי במנ"ח במצות קרבן פסח דהיכא דאית לי' שותפות בגוה לאו משום שליח הוא שוחט וכן העלה הגרע"א בדרוש וחידוש וכן הגאון מהרש"ק בשו"ת טוב טו"ד דהיכא דאית לי שותפות בגוה לאו משום שליח דנין עלה עיין בדבריהם וא"כ ודאי דלא שייך כלל לדון בקרבן צבור משום. שינה בשליחות וזה ברור -
ועוד הנני אוסיף להפליא עליו במה שהעלה דהיכא דאינה עושה כדינא יש לדין משום שינה בשליחות איך מצאנו ידינו ורגלינו במשנת כל הזבכים שנשחטו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה ובברייתא דכבשי עצרת מנחות מ"ח ביצה כ' וכי צריך לשינוי יותר מזה ואעפי"כ קיי"ל דכשרין ולדברי הגאון הנ"ל הי' צריך להיות פסולין - ואחרי רואי ראיתי שבאמת שכבר עמד בזה הגאון בספר המקנה בקידושין כ"ג - וכתב דאין זה מקרי שינוי בשליחות עצמו כיון דבגוף השחיטה עשה שליחתו ועיי"ש - ובאמת אכתי צ"ע מה יענה להא דכבשי עצרת ששחטן לפני זמנן דזה ודאי הוי שינוי בשליחות דבטח לא עשאו שליח רק לשחוט בזמנן אבל לפי"ד הנ"ל א"ש בס"ד דבקרבן צבור לאו מדין שליח הוא שוחט וכנ"ל וא"כ יהי' מזה ראי' אלימתא לדבריי ושלא כדברי הגאון בעל אמרי יושר הנ"ל ודו"ק -
אך אכתי יוקשה מהא דקיי"ל פסח קודם זמנו שלא לשמו כשר עיין זבחים ד"ח ופסחים ס"ח וקשה דנימא דהוי שינה בשליחות דבטח לא עשאו שליח רק שישחוט בזמנו וצע"ק - אך אני כתבתי בארוכה. במק"א דבשליחות קדשים ל"ש כלל לדון משום שינה בשליחות ותוכ"ד בקצרה עפי"ד הריב"ש בתשובה רכ"ח שכתב דעל כן לא הוצרכה התורה לכתוב בשליחות דקדשים דשליח עושה שליח כיון דשם קרא התורה את השליח בשם כל קהל א"כ הוי ממש כמו הבעל דבר עצמו וא"כ ממילא נשמע דיכול לעשות שליח ודוקא אגירושין דלא מצינו דיקרא התורה את השליח בשם הבע"ד עצמו היינו בשם הבעל על כן הוצרך לזה קרא מיוחד אבל בשליחות דקדשים דקראו הפסוק בשם הבעל דבר בעצמו א"כ ממילא נשמע דיפה כחו ככח משלחו ועיי"ש וא"כ לפי דברי הריב"ש דהתורה נתן יפוי כח לשליח בקדשים דיהי' כחו ככח המשלח וא"כ ממילא דלא שייך לדון משום שינה בשליחות דכל מה שעשה השליח הוי כמו שעשה המשלח והוי כמו שהתנה עם השליח דבין לעוותי בין לתקוני יהי' שליחו וקיי"ל בחו"מ סי' קפ"ב דבאופן זה ל"ש לומר לתקוני שדרתיך ועיי"ש - וא"כ לפי האמור מיושב מאד קושיא הנ"ל וקושיית ההפלא"ה ודו"ק -
ואל תשיבני מש"ס דנדרים דף ל"ו דקדייק הש"ס ממשנה דכהנים שפגלו דשליחא דרחמנא נינהו דאי שליחא דידן לימא לי' שליח שויתיך לתקוני ולא לעוותי עיי"ש - ולדברי שכתבתי דבקדשים נותן לו כל כחו והוי כמו שהתנה בין לתקוני בין לעוותי א"כ לא פריך הגמרא מידי - י"ל דזהו באמת כונת הש"ס בתירוצם דתי' דשאני פיגול דאמר רחמנא לא יחשב מ"מ ועיי"ש - ולכאורה מאי תירצו בזה דאכתי ניליף מכאן דגילה קרא דמהני פגול דהוי שליחא דרחמנא ואם כי מהרא"ש שם משמע דהוי גזה"כ חדא עיין תוס' זבחים צ"ה דלא אמרינן תיכף דהוי גזה"כ ועוד דבזבחים כ"ט איכא פלוגתא בזה ע"כ אינו מוכרח לומר כן אבל בדברי הנ"ל א"ש דכונת הגמרא דלא יחשב כתיב ר"ל דעל כן אמר קרא לא יחשב לגלות דמהני מחשבתו כמו שהי' הבעלים עצמו של הקרבן ומהני מחשבתו לפגל הקרבן דכחו ככח בעל בית וא"כ ל"ש לומר לתקוני שדרתיך וא"ש בביאור הגמרא בס"ד - ועכ"פ נדחין דברי הגאון אמרי יושר בישוב סתירת הש"ס והדקו' לדוכתא -
ואחרי העיון אמרתי אפתח אנא פתחא זעירא לנפשי בס"ד בישוב קושיא הגדולה הלזו - בהקדם עוד קושיא גדולה שהקשיתי בהא דמנחות דף ס"ד הנ"ל - ממה דאמרינן במנחות דף מ"ח ע"א שחט ארבעה כבשים על ב' חלות מושך שנים מהן וזורק דמן שלא לשמן שאם אי אתה אומר כן הפסדת את האחרונים אמר לו רבי יוחנן וכי אומרים לו לאדם חטא בשביל שתזכה כו' עמוד וחטא בחטאת בשביל שתזכה בחטאת אמרינן עמוד וחטא בחטאת בשביל שתזכה בעולה לא אמרינן כו' עמוד וחטא בשבת בשביל שתזכה בשבת אמרינן עמוד וחטא בשבת בשביל שתזכה בחול ל"א וכן פסקה הרמב"ם בפ"ח מתמידין הי"ג עיי"ש ועיין בתוס' שם ד"ה חטא בחטאת שכתבו דאפילו על איסור לאו מותר לעבור כדי שיזכה בקרבן שלא להפסידה - ואחרי שכן יש להקשות טובא איך אמרינן לו בשחט כחושה הבא שמינה לכתחלה ומפסיד להכחושה בידים אם כי אם לא ישחוט השמינה לא יקיים המצוה מהמובחר עכ"פ המצוה יקיים גם בהכחושה א"כ מנא לן זאת דכדי לקיים מצוה יותר מהודרת דהוא רק משום זה אלי ואנוהו או דהיא מקרא דואת מובחר נדריך עכ"פ ל"ה רק מצות עשה לחוד ע"כ מנא לן דכרי לקיים מצות עשה לא נחוש על הפסד קדשים - ושם במנחות מ"ח אמרינן דמותר לכתחלה לעבור א"י לאו כדי שלא להפסיד קדשים וא"כ אמאי לא נימא גם כאן דיעבור על עשה דהידור ולא יעשה המצוה מהמובחר כדי שלא להספיד קדשים היינו הכחושה וכן הי' הס"ד בש"ס מנחות מ"ח בנתערבו אברי חטאת באברי עולה דיתנו למעלה ולעבור בידים על לאו דכל שממנו לאישים ה"ה בבל תקטירו בשביל שתזכה בעולה ורק משום דעמוד וחטא בחטאת ותזכה בעולה לא אמרינן כן אבל חזינן דעבדינן איסור בקום ועשה משום הפסד קדשים, ואני רואה שהדברים ק"ו דידוע מה דנפסק בש"ע או"ח סי' תרנ"ו דלענין העברת עשה צריך לבזבז רק שליש מההון ולענין העברת ל"ת כל ממונו והטעם דהעשה יעבור בשוא"ת משא"כ הל"ת יעבור בקו"ע ועיי"ש - הרי דלעבור ל"ת בקום ועשה חמור יותר מהעבדת עשה בשוא"ת והשתא שכן כיון דהתירו לעבור על ל"ת בקום ועשה משום הפסד קדשים מכש"כ וק"ו ובן בנו של ק"ו שהי' מן הראוי לעבור על עשה דהידור בשוא"ת משום הפסד קדשים וגם שם הוי חטא בתמיד בשביל שתזכה בתמיד והכל היא בדבר אחד והיא פליאה עצומה בעיני וחידוש שעוד לא הרגיש בזה אחד מן הגדולים והיא דבר שראוי לעמוד עלי' -
ומה שנראה בס"ד בישוב קושיא זאת עפי"ד תוס' שם בדף מ"ח שהקשו אהא דתנן בפרק התערובות נתערב בדם התמצית ישפך לאמה ולא אמרינן חטא בדם התמצית בשביל שתזכה בדם הנפש ותירצו דמשום גזרה הוי כדמסיק התם בדף ע"ט ע"ב קאמר בגמרא על הפלוגתא דת"ק ור"א דת"ק ס"ל דנתערב בדם פסולין או בדם התמצית ישפך לאמה ור"א מכשיר וקאמר שם בגמרא במאי פליגי אמר רב זביד בגוזרין גזרה במקדש קמפלגי ופירש"י אם עושין סייג בקדשים להרחיק מן העבירה ולא חיישינן להפסיד קדשים שלא יפסיד את אלו בשביל סייג דאחרים ת"ק סובר גוזרין גזרה ולא חיישי על הפס"ק ור"א סובר אין גוזרין חשו חכמים שלא להפסיד קדשים משום גזרה ורב פפא אמר דכ"ע גוזרין והכה בדם התמצית אי שכיח או לא שכיח קמפלגי עיי"ש - וע"ז כיונו תוס' בתירוצם דבאמת הי' לנו לחוש להפס"ק ולהתיר לו לזרוק דם פסול משום תקנת דם הנפש ורק משום גזרה לא חשו להפס"ק - נמצינו למידין מזה דהיכא דיש לגזור אז לא חשו על הפס"ק א"כ בזה שפיר יש ליישב קושייתי למה אומרין גבי שחט כחושה הבא שמינה לכתחלה ולא חשו על אבודת הכחושה משום דיש לומר דשם נמי הוי משום גזרה דאם יתירו לו לזרוק ולהקריב הכחושה אז יש לחוש דירגיל בכך ולא ישגיח להדר אחר קרבן מהודר ויש להסביר עוד יותר דבריי דשם במנחות מיירי דיש לפניו כחושה ושמינה והוא נוטל הכחושה חזינן דאין לו חשיבות בשמן יותר מן הכחש ע"כ טובא יש לחוש דתמיד יעשה כן ויהי' לו בחד משקל כחושה ושמינה נמצא דיבוטל מצות ההידור ע"כ משום גזרה זו לא חשו כלל על הפסד הכחושה ואומרים לו הבא שמינה ומתורץ מאד קושייתי הנ"ל והיא דבר אמיתי לדעתי בס"ד -
ואחרי שהאיר ה' עינינו בבאור סוגיא דמנחות הנ"ל עלה בידינו תירץ מרווח בס"ד בישוב קושיא הגדולה הנ"ל שהרעשו בה גדולי עולם בסתירת הש"ס הנ"ל - והיא כיון שהוכחנו לדעת דכל דין שאומרים לו הבא שמינה לכתחלה הוי הטעם משום גזרה כנ"ל אבל לולי זאת שפיר הוי מוותרין על מצות הידור ומקיימין המצוה בכחושה כדי שלא יופסד הכחושה א"כ בזה א"ש הכל בעזה"י - דהנה מבואר בזבחים ע"ט הנ"ל דבדבר שאינו שכיח לא עשו גזרה כמו שאמר רב פפא שהבאתי לעיל - והנה בשבועות י"א אמר שאני אבודין דלא שכיח - וא"כ ממילא באבודה לא שייך לגזור וא"כ א"ש מאד מה דאמרו בתמורה לך והתכפר באבודה אף דהאבודה כחושה ולא מקיימין המצוה מהמובחר משום דאומרים חטא במצות הידור ותזכה בקרבן שלא תאבד ומה שאין אומרים כן במנחות הוא רק משום גזרה וכנ"ל אבל הכא דמיירי באבודה דלא שכיח כדאמרו בשבועות הנ"ל ובמילתא דלא שכיח לא גזרו ע"כ הניחו אותו אדינא דאומרין עמוד וחטא בשביל שתזכה וא"ש מאד בישוב התמוה הגדולה הנ"ל -
ועוד יותר יש לומר דהכא בתמורה ל"ש כלל גזרה לגזור דירגיל בכחושה אף זולת הטעם דאבודה לא שכיח דע"ז יש לפקפק קצת מתוס' שבועות שם ד"ה רבי שמעון ועיי"ש - ורק דיש לומר דדוקא התם במנחות דמיירי דעושה מעצמו בלי שאלת חכם וגם היו שניהם לפניו והוא משך את הכחושה שפיר יש לחוש אם יניחו לו להקריבו יטעה לומר דגם כחוש טוב לכתחלה אף במקום דאיכא שמינה דהא חזינן באמת אצלו כן שאין חילוק אצלו בין כחוש לשמינה דלולי זאת למה לא משך השמינה ועיין פרש"י תמורה כ"ג גבי משך אחד מהן שכתב דהוי כמו שדחה לאידך בידים והביאו הכ"מ ב"ה פה"מ והכא נמי כן דהוי כמו שדחה לשמינה בידים ולא חש לה כלל וע"כ טובא יש לחוש אם יניחו לו כן ישאר בטעותו לעולם ולא יקדים כלל שמינה לכחושה וע"כ עשו גזרה זו ואומרים לו הבא שמינה ולא חשו על הפס"ק מכח גזרה הנ"ל וכדברי תוס' גבי דם -
משא"כ שם בתמורה דבא לימלך ועושה מדעת בי"ד ואינו עושה מדעת מצמו כלל והבי"ד אומרין לו התכפר באבודה כחושה מטעם תקנת שאינה אבודה וא"כ איזה חשש ואיזה טעות יהי' כאן לטעות דהא הבי"ד יאמרו לו תיכף הטעם דיקח הכחושה מטעם הפס"ק ויעוררו לו דזולת טעם זה מצוה בשמינה וא"כ לית לן למיחש למידי באופן זה ע"כ באמת לא עשו גזרה והניחו אדינא דבמקום הפס"ק לא משגיחין כלל אהידור וא"ש מאד והדברים הן אמת לאמיתה של תורה בס"ד ודו"ק - נ)
ואל תשיבני בעיקר תירוצי בהאי דתמורה דמה"ט אומרים לו לך והתכפר באבודה כחושה שהוא משום עמוד וחטא בהידור בשביל שתזכה בקרבן השמינה דהא בתוס' מנחות מ"ח הנ"ל כתבו דאף בקרבן לאו בכל מקום אמרינן עמוד וחטא בשביל שתזכה והביאו ראי' מאבדו הלחם אבדו הכבשים ולא שרינן לשחוט שלא לשמן או מנתערבה תודה בתמורה ודוקא לאחר שחיטה אמרינן זאת ועיי"ש וא"כ הכא בתמורה דמיירי קודם שחיטה ל"ש סברא דעמוד וחטא בהידור ותזכה בקרבן וצ"ע לכאורה אך נראה לי בס"ד דא"ש דכבר כתבתי בחידושיי לסוגיא דמדליקין מנר לנר דודאי דברי תוס' אלו שכתבו דקודם שחיטה לא אמרינן עמוד וחטא בשביל שתזכה לאו גזה"כ היא ובאמת טעמא בעי מה חילוק יש בין קודם שחיטה לאחר שחיטה - ונראה לי טעמא לחנק דקודם שחיטה דיש להם תקנה ברעי' לא התירו לחטא בשביל שיזכה הא לא אזלי לאיבוד לגמרי כיון דיש להם תקנה ברעי' כמו שאמרו בשבועות גבי לב בי"ד מתני דהיכא דיש להם תקנה ברעי' אף דהיא תקנה מועטת מ"מ כיון דלא אזלו למיתה ולאיבוד שוב לא אמרינן לב בי"ד מתני ועיין ג"כ תשובת מאמר מרדכי להגאון מפרשי הים סי' ע"ה וכמו כן הכא בנידון עמוד וחטא כיון דעודם בחיים ויש להם תקנה ברעי' לא אמרינן עמוד וחטא ומה גם לעבור על איסור לאו כיון דיש להם תקנה אחרת אף דמעוטה היא משא"כ לאחר שחיטה דליכא שום תקנה שפיר אמרינן עמוד וחטא כדי שלא להפסיד קדשים כן נראה ברור בכונת התוס' -
וא"כ שם בתמורה דאם יתכפר בשאינה אבודה אז אבודה מיתה ונפסדת לגמרי א"כ גבי חטאת אף קודם שחוטה הוי כמו שאר קרבן אחר לאחר שחיטה ע"כ שפיר אמרינן בה עמוד וחטא אף קודם שחוטה וזה ברור ואמת בעיני בס"ד ולק"מ על דברינו - ועוד קאמינא דאפשר דוקא גבי איסור גמור לעבור על לאו בקו"ע כמו האי דמנחות כתבו תוס' לחלק בין קודם שחיטה לאחר שחיטה דלא לעולם התירו לו לחטוא בשביל שיזכה רק היכא דאי אפשר בתקנה אחרת אבל גבי שמינה וכחושה דל"ה רק מצות הידור גרידא ובשוא"ת כנ"ל אז שפיר הסברא נותנת דמשום הפס"ק אף במקום דאפשר לה בתקנה אחרת קצת כיון דל"ה תקנה גמורה כמו האי דרעי' אף דהוי קצת תקנה אבל היא תקנה גרועה שפיר הסברא נותנת דמוותרין עלי' כדי שלא להפסיד כלל להקדש אף במקום דיש תקנה קצת וגם זה נראה לי לסברא נכונה - אבל עכ"פ גבי חטאת דנפסד לגמרי ברור ופשוט הדבר דיודו תוס' דאמרינן עמוד וחטא בשביל שיזכה וא"ש בס"ד ודו"ק -
עוד פש גבן לברר דברינו במה שאמרתי בטעמא דש"ס מנחות ס"ד באומרים לו הבא שמינה לכתחלה אף דמצד הדין הי' ראוי לוותר על ההידור משום הפס"ק והוא רק משום סייג וגזרה שלא ירגיל בכך - וע"ז יש לעורר לכאורה מדברי תוס' מנחות דף ה' ע"ב ד"ה האיר המזרח שכתבו שם דבדבר שהוא רק למצוה מהמובחר ל"ש גזרה וא"כ הכא דהוי רק משום מצוה מהמובחר ל"ש ג"כ גזרה וא"כ דברינו צ"ע לכאורה - י"ל דכבר ידוע דגזרות חכז"ל אינן דומין זל"ז וכמו שכתבו תוס' בפרק כל הבשר וכבר מצינו דאף משום איסור גרידא גזרו עיין רש"י ותוס' זבחים. ע"ט ע"ב דכתבו בנתערב בדם בהמת חולין לא גזרו משום דלא שכיח או משום דלא אתי למיטעי ועיי"ש - ולמה להו האי טעמא ת"ל דאיסור זריקה בדם בהמת חולין הוי רק אי' חשב"ע דהוי רק אי' גרידא אף אי הוי דאורייתא עיין תוס' זבחים דף ע"ו ע"ב ד"ה בדם בהמה וע"כ דגם באי' גרידא עשו גזרות ונראה לי ראי' ברורה דגם באי' גרידא גזרו חכז"ל מש"ס דיומא דף י"ד גבי גזרת רבי יודא דכהן גדול אינו עובד כל היום גזרה שמא יאכל ומסיק הגמרא שם והא מיגרשה ולא חיילי אנינות ומתרץ נהי דאנינות לא חייל עלי' אטרודי מי לא מיטרד ופרש"י דקדשים צריך לאכול בשמחה ויען שהוא טרוד אסור לו לאכול ושייך הגזרה - והרי דאיסור מיטרד הוי רק מקרא דלמשחה דודאי ל"ה רק איסור גרידא ועיין שם בהגהות חשק שלמה דמביא דהמל"מ בה' אבל מסתפק אם האי איסור מיטרד הוי דאורייתא או דרבנן והוא ז"ל פשט לי' דהוי דאורייתא דרש"י כתב למעלה דבלילה דהוי האנינות רק דרבנן לא גזרו ואי מיטרד ל"ה רק דרבנן לא שייך גזרה וע"כ דהוי דא"ו מקרא דלמשחה עכ"ד נא) אבל עכ"פ ל"ה רק איסור דאו' גרידא מצות הדור בעלמא להתהדר ולהתגדל במצות אכילת קדשים כדרשת חכז"ל למשחה לגדולה ואפ"ה גזרו בה גזרה א"כ בהדיא מוכח דגם משום אי' גרידא גזרו חכז"ל - ומה שכתבו תוס' מנחות הנ"ל דלא עשו גזרה גבי מצוה גרידא אולי יש ליישב דכונתם דגזרה רחוקה כזו לא גזרו אלא גבי איסור חמור ועיין ביפה עינים מנחות ס"ח דהביא מירושלמי דרבי יוסי סובר דאיסור חדש קודם העומר הוו רק דרבנן ופריך שם בירושלמי משום דרבנן ליקום ולגזור עיי"ש א"כ לא מוכח כלל דגבי איסור דאו' לא יגזרו אף דהוי רק איסור גרידא - עכ"פ הא ברור דאיסור דלמשחה עם האיסור דהידור גבי קרבן בחד משקל נינהו דתרווייהו משום מצות הדור הוא להדר עצמו במצות הבורא בעבודת המקדש וא"כ כמו דעשו גזרה משום אי' דלמשחה כמבואר בש"ס יומא הנ"ל כמו כן י"ל דעשו גזרה באיסור וחת מבחר נדריך הנאמר בקרבן וא"כ הביאור שבארתי סוגיא דמנחות ס"ד הנ"ל כראוי מוצק ועולה כהוגן והדברים כנים ואמיתיים ודו"ק -
ואל תשיבני עוד לדברי דכל הטעם במנחות דאומרים לו הבא שמינה הוא משום גזרה שלא ירגיל בכך אבל מן הדין הי' ראוי לומר שיקריב הכחושה וא"כ איך משום גזרה יחלל שבת בכדי לשחוט השמינה ואיך אמרו לעבור על אי' חמור חילול שבת בקו"ע עיין יבמות פ"ט - י"ל דא"ש מתרי טעמא - חדא כיון דאין מתירין לו להקריב הכחושה ונפסל ממילא דלא נעשית מחשבתו דהוא שחט שיהי' כשר להקריב וכסברת הפרמ"ג ביו"ד סי' י"ד ויש לפלפל בזה מפסחים ע"ב ומתוס' חולין י"א ובמקום אחר הארכתי בזה אך באמת נראה לי לעיקר עפ"י דמבואר בתשב"ץ ח"ג סי' ל"ז דשבת הותרה אצל קרבנות וכן מבואר בתשובת מהר"מ אלשקר סי' ק"ב דכחול דמיא לגבי קרבנות א"כ שפיר אומרים הבא לכתחלה שמינה דלית כאן שום חילל שבת היכא דנוגע למצות קרבן לקיים בהידור וכמו דאמרו גבי טומאה הותרה בצבור דלא צריך כלל לאהודרי אטהרה כ"כ הכא לית כאן שום א"י שבת היכא דנוגע להידור או משום סייג דקרבנות וא"ש הכל בס"ד ודו"ק -
עוד באופן אחר נראה לי לומר בישוב קושיית סנ"ל מהא דשחט ארבעה כבשים על ב' חלות דאמרינן עמוד וחטא בשביל שתזכה ולמה בשחט כחושה אומרים הבא שמינה ולא חיישינן לתיקון הכחושה וכבר הארכתי בדברים נכונים בס"ד וכעת הנני בא באומר הבא מן החדש בס"ד - והוא דנראה לי דשם לאו משום מצות הדור גרידא אומרים לו הבא שמינה אלא דוקא מעיקר מצות קרבן דשם כיון דאיכא לפניו כחושה ושמינה והי' יכול ליקח השמינה ולקיים מצות מבחר נדריך והניח השמינה ולקח הכחושה איכא בזה משום הקריבהו נא לפחתך דפסול בקרבן כמו שכתב הרמב"ם בפ"ח מא"מ ה"י - ונהי היכא דליכא לפנינו רק כחוש לחוד כשר לקרבן וליכא בי' משום הקריבהו לפחתך י"ל דהטעם דהך כחוש לא מאוס כ"כ ולא מזוהם ולא חסר מידי דא"כ פשיטא דהי' פסול לקרבן ורק בהך דהקריבהו איכא הדרגות דודאי היכא דאיכא בי' חסרון בגופו כמו טריפה לדעת הרמב"ם וכי"ב איכא משום הקריבהו אף בעומד בפ"ע וע"כ פוסל באמת הרמב"ם מה"ט את הטריפה אבל כחושה דלא אית בי' מידי וליכא עדיף מני' אין בו משום הקרבהו - משא"כ היכא דיש לפנינו שמינה היפה ומהודרת ואיכא גם כחושה וא"כ מן הראוי הי' שיקח השמינה להדר פני מלך והיא מניח את השמינה ונוטל הכחושה אז בודאי יש בכחושה משום הקרבהו והלא זה הי' כל החטא של קין אשר לא שעה ה' אל מנחתו כמבואר במדרש משל של קין לעבד שאכל את הבכורות ושגר למלך את הסייפות יען כי הי' לפניו בכורות וסייפות ושלח סייפות לא עלה לרצון לפניו ית"ש ומנחת הבל שפיר עלה לרצון כיון דהביא מבכירות צאנו ומחלביהן ובמלאכי א' צעק ע"צ וארור נוכל ויש בעדרו זכר וזובח משחת לאדונו ועיין ברש"י וברד"ק שם וכ"כ הכא יש לפניו שמינה ונוטל הכחושה ודאי דגבי שייך משום הקריבהו נא לפחתך ופסל פיסול גמור וא"כ שפיר מחיוב ליטול את השמינה ולא משום מצות הדור רק בשביל עיקר מצות קרבן והיינו דפרש"י ז"ל שם במנחות דאיכא בכחושה משום הקריבהו ועיי"ש - נב)
ואם כנים דברינו בזה דמשום פסול דהקריבהו נגעו בה לק"מ קושייתי מהא דארבעה כבשים דכאן לאו משום מצות הדור מניח הכחושה ורק משום דהיא פסול לגמרי וע"כ מוכרח להביא את השמינה ולק"מ כמובן - והלום מצאתי בשו"ת יד יצחק להגאון מטאלטשווע ז"ל שפירש ג"כ הסוגיא דמנחות הנ"ל דמה שנוטל את השמינה הוא משום דהכחושה הוא פסול מטעם הקריבהו והנאני שזכיתי לכוון לדעתו הגדולה - ולפי דרכנו נוכל ג"כ ליישב סתירת הש"ס הנ"ל ורק בהקדם מה שיש לדבר עוד במה שהעליתי וכן מצאתי בטעם דאומרים לו הבא שמינה משום דהכחושה פסול משום הקריבהו - והוא דלכאורה יש להקשות ע"ז א"כ מ"ט דרבי אמי דפליג ואמר דאסור לשחוט שמינה ואם שחט חילל שבת כי כבר יצא מצות קרבן בכחושה והיתכן לרבה יהי' פסול לגמרי ולדידי' קיים המצוה כתיקונו ולכאורה הוי פלוגתא רחוקה מאד ומוזר להבין -
ומה שנראה לי בזה בס"ד הוא כך דענין דברינו הנ"ל דיש בנטילת הכחושה משום הקריבה כו' צריכין עוד תבלין דמחוסר הבנה משום דכל זאת הי' צדק בתחלת ההקדש רצוני לומר היכא דאנו רוצים להקדיש בהמה לקרבן ויש לפנינו שני בהמות חולין אחת כחושה ואחת שמינה ונוטלים הכחושה ומניחין השמינה זה נראה בעליל שאין חוששין להדר פני המלך כי בוחרין ברע אז איכא משום הקריבהו ושפיר הי' פסול הכחושה משא"כ היכא דבשעה שהקדיש הבהמה לקרבן לא הי' לפנינו רק הכחוש שכשרה לקרבן ודאי דחל עלי' הקדושה מפני שבאמת היא ראוי לקרבן וא"כ באופן זה היכא דכבר קדושה ועמדה להקרבה שוב אף אם ימצא אצלה נאה ממנה מהיכי תיתי נימא דראשונה יהי' פסול למזבח וכי נעשה איזה מעשה בגופה ואדרבא כיון דחלה עלי' פעם אחת הקדושה שוב אינו פקע ממנה ושפיר ראוי להקרבה וע"כ כאן דכבר היתה קדושה גם הכחושה כדמשמע מהסוגיא וכיון דכבר חלה עלה קדושת מזבח בודאי דאינו יכול לפקוע ממנה ע"י האחרת הנאה ממנה וא"כ לכאורה אין קיום ומצב לדברינו בפירוש הסוגיא - אך נראה בבאור הדברים בס"ד עפי"מ דקיי"ל בקרבנות צבור דלב בי"ד מתני עליהם עיין שבועות י"ד ובערוך מובא בתוס' שביעות שם פירש הכונה בזה הוא דלא ירדה עליהן קדושת קרבן כלל בתחלת לקיחתן ואינם רק קדושת דמים לחוד ותלוים ועומדים עד שחיטת הסכין ואעפ"י שאמרו שהן לתמידין אם ירצו להקריבן לזבח אחר שרי לפי שאין קדושת קרבן עליהן עד שעת משיכת הסכין אם לתמיד תמיד אם למוסף מוסף וזהו ענין הסכין מושכתן למה שהן היינו בשעת משיכת הסכין בא עליהם קדושת קרבן אבל טרם שמשך הסכין אינם קדושים כלל קדושת מזבח שיהי' עומדים להקרבה מיוחדת ע"כ שרי לשנות ולהקריבן לכל מה שירצו עיי"ש - נג)
ואחרי שכן יתיישבו היטב דברינו הנ"ל כיון דהכא במנחות בקרבן צבור מיירי וא"כ עוד לא נתקדשו בקדושת הקרבן רק בשעת משיכת הסכין בא עליהם קדושת מזבח וא"כ הוי השתא תחלת קדושתן וא"כ השתא דאיכא טובה ושמינה לפניו והוא בוחר בכחושה שהוא רע נגד השמינה שפיר איכא בי' פסול דהקריבהו וע"כ שפיר פסול וא"ש - אמנת כ"ז אי סבירא לן לב בי"ד מתנה בקרבנות צבור וא"כ שפיר הוי בשעת שחוטה תחלת קדושה ע"כ שפיר שייך פסול דהקריבהו אבל מאן דלא ס"ל כלל הך דלב בי"ד מתנה כמו רבי שמעון בשבועות שם א"כ כבר חלה עליו קדושת הקרבה א"כ ודאי דלא פקעה ממנו וממילא דלא שייך למיפסל משום הקרבהי כו' וא"ש בביאור הדברים -
והשתא לפי"ז נבין שפיר פלוגתת רבה ורבי אמי די"ל דרבה ס"ל כמו דקיי"ל באמת דלב בי"ד מתנה בקרבנות צבור וא"כ הוי תחלת הקדושה בעת השחיטה ע"כ שפיר שייך פסול דהקריבהו כנ"ל וא"כ נפסלה הכחושה תיכך במשיכתה לשחוטה מטעם הקרבהו וע"כ ממילא אומרים לו הבא שמינה אבל רבי אמי י"ל דס"ל כר"ש דלא אמרינן לב בי"ד מתנה וא"כ כבר חלה הקדושה עלה וא"כ ממילא ליכא גבה פסול דהקריבהו וכשרה ע"כ באמת לדידי' אסור לשחוט שמינה כיון דגם הראשונה כשרה וא"ש בעזה"י בביאור פלוגתתם וב"ה כי הוא עצה נכונה -
מי זאת עולה מן המדובר דכל הטעם של רבה דסובר דאומרים לו הבא שמינה לכתחלה משום דהוי תחלת הקדושה וממילא דאיכא בשמינה פסול דהקריבהו כו' משא"כ היכא דכבר היא קדושה אז גם לרבה לא הי' רשאי להביא שמינה ובאמת זהו טעמו של ר"א וכנ"ל - נמצא דע"ד כאן לא פליג רבה רק בקרבנות צבור דשייך טעם הנ"ל משא"כ בקרבן יחיד דנתקדשה כבר ועתה יש לפנינו שתי בהמות אחת כחושה ואחת שמינה באופן זה לכ"ע ליכא בכחושה משום הקריבהו משום דכבר קלטה המזבח להקרבה מעת שנתקדשה וע"כ כ"ע מודים דכשרה וליכא גבה פסול דוהקריבהו וזה ברור - וממילא לפי"ז מתורץ מאד היטב הסתירה הנ"ל דשם במנחות דמיירי בקרבן צבור דהוי תחלת הקדושה מכח הלב בי"ד וא"כ איכא בכחושה משום הקריבהו וע"כ היא פסולה, וא"כ שפיר הוכרח להביא השמינה משא"כ בהך דתמורה דמיירי בקרבן יחיד וכבר היא ראוי' ועומדת למזבח א"כ היא כשרה ע"כ אין מביאין השמינה משום תקנת קרבן וא"ש בישוב הדברים בעזה"י -
עוד אחת יש לי לומר מה שיש לכאורה להקשות על דברינו שכתבנו בטעם רבה דמתיר לשחוט השמינה דהוא משים דהכחושה פסולה משום הקריבהו וכבר הבאתי דגם הגאון בעל תשובות יד יצחק כתב כן בשתי מקומות בספרו ח"א סי' רנ"ח וח"ב סי' ק"ב - א"כ למה אמרו שם שחט שמינה ואח"כ שחט כחושה חייב שחט כחושה ואח"כ שחט שמינה פטר כו' והלא לדברינו כיון דיש שמינה הכחושה פסולה להקרבה א"כ גם בשחט כחושה תחלה הי' צריך להיות חייב מפני דלא היתה ראוי' כלל לשחוט ולא שחט בהיתר והיא לכאורה קושיא גדולה על דברינו אבל י"ל עפי"מ דקיי"ל דהיכא. דלא שב מידיעתו פטור מקרבן א"כ י"ל דעל כן היכא דשחט כחושה תחלה היא פטור מקרבן אף דלא נתנה שבת לדחות אצלה נגד השמינה - משום כיון דאם נמצא השמינה כחושה בבני מעים אז ליכא פסול בכחושה דמעיקרא כמבואר שם בסוגיא א"כ ל"ה שב מידיעתו דאף דידע דהכחושה אסורה לישחוט מ"מ אילו ידע דהשני' ג"כ יהי' כחושה ממילא ל"ה שב מידיעתו ע"כ היא פטור אם שחט כחושה בראשונה ועיי"ש בתוס' ד"ה נתכפרה בשני' ואעפי"כ שרי לשחוט השמינה לכתחלה כיון דאם לא יהי' כחוש אז פסול הראשונה ומשום חשש פסול שרי לשחוט השני' אבל שב מידיעתו ל"ה אולי יהי' כשר, ע"כ היא פטור אבל אם שחט תחלה השמינה ממ"נ לא צריך להשני' ע"כ ממ"נ הוא חייב וא"ש ודו"ק - וכעת נחזור לראשונות מאחר שבארתי הטעם דאומרים הבא שמינה לכתחלה לא משום הדור מצוה היא רק משום גזרה כמו שכתבתי באופן א' או מטעם חשש פסול דוהקריבהו שכתבתי באופן הב' א"כ לא מוכח כלל ראיית הח"צ והשאג"א דיהי' רשאי משום הדור מצוה לחלל שבת דהתם טעמא אחרינא איכא בי' - וכן ראיתי בברכי יוסף סי' ט"ו שכתבו דרייאת הח"צ יש לדחות ולא כתב במה ורק כתב דבמקום אחר כתבו ואין ספריו בידי לראות במה דחה אותו ואולי כיון לדברינו וכן הגאון בעל יד יצחק הנ"ל דחה בהנ"ל ראייתו - ועתה אוסיף עפי"ד ליק ומהר"מ אלשקר שהבאתי למעלה דשבת הותרה אצל קרבנות וכחול דמיא א"כ כיון דשבת כחול דמיא אצל קרבנות מהיכי תיתי לא נעשה דבר משום הדור מצוה והא לא דמיא אלא כעושה בחול דליכא בי' מידי - ואח"כ בא לידי בשאלה שו"ת שואל ומשיב מהד"ג ומצאתי בסי' כ"ט שדחה ג"כ בזה דברי הח"צ והשאג"א מדברי התשב"ץ הנ"ל ולא הזכיר שכן ג"כ מבואר בתשובת מהר"מ אלשקר והנאני שכונתי לדעתו הגדולה וממילא דשם במנחות איכא טעמא אחרינא דשרי לעשות כן אין ללמוד לנדון שאלתינו דיהי' רשאי ליטול המזוזות הראשונות כדי לקבוע תחתיהן יותר מהודרות וא"כ ספיקתי במקומה עומדת אך עיין בברכי יוסף סי' הנ"ל שהאריך בזה הענין ומשם תלמד לכאן ודו"ק -
ואגב אכתוב עוד מה שראיתי דבר תמוה כספר חק נתן מנחות דף מ"ח דדוקא עמוד וחטא בשביל שתזכה במעשה אמרינן הייני לקיים מצות עשה אבל בשביל שתזכה למנוע מן החטא לא אמרינן והגאון ר' מרדכי זאב ז"ל בספרו מאמר מרדכי בסי' ק' מביאו להלכה ולי הדבר מאד לפלא הלא אדרבא זכות יותר גדול היא במניעת הל"ת שהוא בקי"ע ר"ל העבירה הוא בקו"ע משא"כ העבירה דעשה היא בשוא"ת נד) ואולי לא אמר הח"נ דבריו רק גבי התירו לו לרדותו דגם הל"ת הוא בשוא"ת - וא"כ ליכא ראי' לנידון מפרשי הים שם בסי' ק"י דמיירי מל"ת שהוא בקו"ע ועיי"ש ודו"ק -
ועוד אציע קושיא בהאי ענינא במתני' דבכורות מובא בפסחים דף י"א בכור שאחזו דם החכמים אוסרים להקיז וכן הלכה משום דאדם בהיל על ממונו ואי שרית להקיז יעשה מום עיי"ש - וקשה לי מה בכך שיעשה מום ואדרבא למא לא מתירין לו זאת למה לא אמרינן עמוד וחטא בבכור כדי שתזכה בבכור כמו שהתירו שם במנחות לעבור על איסור לאו משום הפס"ק א"כ למה לא התירו גם כאן משום הפס"ק וצ"ע - אם לא נימא כשי' התוס' דלא אמרינן זאת רק אחר שחוטה ולא מחיים אבל כבר ביארתי בפנים דדברי תוס' לאו גזה"כ היא והיא מילתא דמסתבר דדוקא היכא דאיכא תקנה לא התירו מחיים אבל היכא דליכא תקנה התירו גם מחיים משום הפס"ק א"כ גם כאן דאם לא יתירו לו ילך לאיבוד שפיר קשה וצע"ג בעיני נא להאיר עיני בזה ובזה אשום קנצי למילין ואבקש פני מרן שליט"א שיאבה ליקח לו מועד לישפוט מישרים בדברי שערכתי על שלחנו הטהור ויורני דרך תשובה כי כמה נפשי לדבריו הקדושים ורצוני להתבסם באור תורתו -
הלא כה דברי אדם מועט לעולם הכותב וחותם במחוי קידה כלפי מרן שליט"א והמברכו שעוד ינוב בשיבה טובה לתפארת ישראל ועיניו תחז במהרה בבנין אריאל המקוה בראש ההרים ובקיבוץ ישראל הנפזרים אכי"ר.
עבדו המתאבק בעפר רגליו הטהורים.
ה"ק ישכר שלמה טייכטהאל.