אור ברסלב

משנה שכיר חלק א· רבי יששכר שלמה טייכטל

סימן יד

סימן יג

החיים והשלו' אל כבוד הרב הגאון הגדול המפורסים החריף עצום כקש"ת מו"ה שמואל לוי וויינבערגער שליט"א אבדק"ק ד' סארדאהעלי יצ"ו.

אחרי תת שלו' כמשפט תשובת הדרגנ"י קבלתי ועל דבר אשר עשה פלילים נגד רבינו רש"י ז"ל והפליא בקושייתו עליו בקידושין כ"ה וכתב בזה"ל אכן נוראות נפלאתי על רש"י ז"ל דכתב דלשון לא הוי ביהס"ת דזה רק מצד כי מוציא לשונו לחוץ והרי בנדה ד' מ"ב סוף ע"ב אמרו שרץ בקמטו לא מטמא במגע מצד ביהס"ת ופרש"י כגון בין אצילי ידיו ואטו לא יכול להגביה. אצילי ידיו וליגע בהם אלא ודאי דלא במה דיכול ליגע בהם ע"י שמוציא לחוץ או מגביה אצילי ידיו רק או כרמב"ם דכל רפה עד הגרון ל"ה ביהס"ת או דגם חלק הלשון שיכול להוציא לחוץ הוי בהס"ה וזה א"א לימר דבפירוש אמר עולא דהכל מודים דלענין טומאה הלשון כגלוי וע"כ כרמב"ם דכל הלשון והפה הוי כגלוי ועל רש"י הדבר צע"ג עכ"ד הדרגנ"י -

אחרי מחילת הדרגנ"י גברא רבה קחזינא תיובתא לא חזינא ולפע"ד אפילו ריח קו' ל"ה דמה שהקשה דנימא דקומטו של אדם יטמא הואיל ויכול להגביה אצילי ידיו ויהי' מקום גלוי לפע"ד ז"א דנגיעה דמטמא צריך להיות מקום גלוי מצד עצמו מצד הטבע לחוד בלי איזה פעולה שיפעול לעשותה לח) מקום גלוי עיין רש"י קידושין שם אשר יגע אמר רחמנא שכ' וז"ל האי קרא דידיו הוא בר נגיעה כידו הוא בגלוי וכן הוא בתוס' נדה ד' מ"ד דצריך להיות דומיא דידיו מאיבראי בלי שום פעולה רק מהטבע לחוד דודאי על גילוי דהיד לא צריך לעשות שום פעולה וא"כ כל מה דדמי לה הוי כגלוי משא"כ היכא דצריך לעשות איזה פעולה לעשותו גלוי אם דבאמת כבר גלוי הוא ע"י הפעולה מ"מ כיון דדין גלוי מיד גמרינן ובעי להיות דמי לה ע"כ היכא דל"ה גלוי מצד עצמו שוב ל"ה דומיא דיד וממילא דלא יכול להיות דין גלוי עלה וכן לשי' התוס' נדה מ"ד הנ"ל דהלשון נגיעה מעצמו מוכח דהיא מאיבראי ולא צריך ללמוד מידו ועיי"ש שכתבו דמתיבת יגע בעצמו נלמד שצריך להיות מאיבראי ג"כ י"ל כן דהתורה מדברת היכא דיש ליגע בלי איזה פעולה אז הוי בכלל נגיעה משא"כ היכא דצריך לאיזה פעולה ל"ה בכלל כי יגע וא"כ לפי"ז שפיר שרץ בקומטו אינו מטמא ואף אם באמת הגביה אצילי ידיו לא מהני לן מידי לעשותו גלוי עי"ז וכמו שכתבתי ל"מ לדעת רש"י ז"ל דמתיבת ידיו נלמד הך דין דצריך להיות מאיבראי ודאי ל"ה דמי לידיו דהרי אצל ידיו לא צריך לשום פעולה וכ"כ בכל מקום שלא צריך לאיזה פעולה הוי בר נגיעה משא"כ בקומטו דצריך פעולה שוב ל"ה בר נגיעה כיון דל"ד לידיו וז"ב ואמת, ורק אפילו לשי' התוס' דמתיבת יגע בעצמו נלמד מאיבראי נמי י"ל דסתם נגיעה מיירי מצד עצמו מבלי לעשות לה פעלים והיכא דמעצמו ל"ה כן רק מוכרח לאיזה פעולה שוב ל"ה בכלל כי יגע דקאמר רחמנא דמדבר מצד הטבע עצמו וע"כ שרץ בקומטו דל"ה בר נגיעה מצד הטבע עצמו דמצד הטבע אדרבא ל"ה מאיבראי רק מקום סתרים ע"כ שוב לא מהני לה שום פעולה לעשותה מקום גלוי וע"כ שפיר סתמו חכז"ל דשרץ בקומטו טהור וזה ברור ואמת לדעתי הצעיר בס"ד -

והא דעולא דאמר הכל מודים אצל לשון דגלוי לענין טומאה ועיין קידושין כ"ה) לא הוי מטעם כיון דיכול להוציאו לחוץ כמו שחשב הדרגנ"י וכנראה שכבוד הדרגנ"י לא דקדק יפה בדברי רש"י ז"ל ועיין שם ברש"י שדקדק וכתב שהרי מוציא לשונו ונוגעין בו בגלוי עכ"ל - הרי שדקדק וכתב מוציא ולא כתב יכול להוציא והחילוק בין הלשונות נראה בעליל לכל מבין דכונות "מוציא" הוא שמצד טבע הלשון הוא כן שמוציא לשונו בכל עת הן כשמדבר הן כשאוכל והוא כמו שכתב רש"י לעיל דה"מ אף הלשון וז"ל שדרכו ליראות כשהוא מדבר ומום שבגלוי הוא עכ"ל ועיי"ש, וכן כתב למטה מזה בד"ה ולא מיבעא לשון שהוא נגלה לפרקים עיי"ש, וע"ז כיון רש"י גם כאן במה שכתב דהרי מוציא לשונו ר"ל שתמיד דרכו בכך להוציא לשונו מצד הטבע בעצמו מפעולת הלשון היא להתגלות בכל עת וע"כ שפיר נידון כשאר חלקי הבשר שהוא מאיבראי והוא בר נגיעה בלי פעולה, כ"כ הלשון יען שדרכו בכך להוציא לשונו בכל עת נחשב כמו שהיא גלוי ממילא בלי פעולה וכיוצ"ב מצינו בתוס' יבמות קי"ט ע"א ד"ה רבי מאיר שכתבו גבי רוב נשים מתעברות ויולדות דל"ח רובא דתליא במעשה כיון דממילא הוא בא שאדם נזקק לאשתו עיי"ש אף שבאמת תלוי במעשה רבה עכ"ז כיון דהוא מצד הטבע לא נחשב למעשה רק למידי דממילא כ"כ הכא אף דדבר שהוא גלוי ע"י פעולת האדם לא נחשב לגלוי מ"מ דבר שהוא כן מצד הטבע נחשב למידי דממילא ושפיר דמי לידיו או לשאר חלקי הבשר דהוא מאיבראי ונכלל בתיבת כי יגע לדעת התוס', משא"כ אצילי ידיו דאדרבא מצד הטבע הוא תמיד מכוסה ולא מאיבראי אם דע"י איזה פעולה תוכל להיות מאיבראי מ"מ לא מהני לן מידי דאנן מצד הטבע יהי' מאיבראי בעינן וע"כ דייק רש"י וכתב מוציא ולא כתב הואיל שיכול להוציא דאז הוי משמע כדברי הדרגנ"י אבל השתא דדייק וכתב מוציא ודאי דכיון למה שכתבתי וממילא דא"ש ולק"מ ודו"ק -

ומה דמשמע מרש"י דאף הלשון אינו בר נגיעה רק בשעה שהוא חוץ לפה שהרי כתב דהרי הוא מוציא לשונו ונוגעין בו בגלוי משמע דדוקא כשהוא חוץ לפה דהוי הנגיעה ממש בגלוי בזה שייך נגיעה ולא אם הוא תוך הפה ובאמת כן הוא דעת הר"ש ורא"ש בפ"ח דמקוואות עיי"ש ובתיו"ט שם אך הרמב"ם בה"א מה' טו"מ סובר דהלשון אף בפנים בתוך הפה הוא מטמא עיי"ש, ונראה בס"ד, דפלוגתייהו תלוי במה שכתבו תוס' בנדה ד' מ"ד אי הא דאמרינן שם בקידושין הנ"ל אשר יגע אמר רחמנא אי הוי משמע ממשמעות תיבת כי יגע בעצמו וכמו שכתבו תוס' שם ולא צריך למילף מידיו אז י"ל דכל הלשון אף כשהוא מבפנים הוי כר נגיעה ומטמא אף מבפנים משא"כ אי אמרינן דצריך להיות דומיא דידיו כמו שהוא באמת גירסת רש"י כאן וגם תוס' בנדה שם הביאו דבריו וכיון דילפינן מידיו צריך להיות דומיא דידיו בחוץ ממש כמו ידיו ואינו מועיל אם הוא בפנים בתוך הפה אף דהוי שם ג"כ בר נגיעה מ"מ אכתי ל"ה דומיא דידיו ע"כ רש"י לשיטתו דהוא גורס ידיו ע"כ באמת כתב דצריך להוציא לשונו ויש לומר דכן הוא ג"כ דעת הר"ש ורא"ש דסברו לענין מוע כרש"י והרמב"ם דסובר דאף בפנים הוי בר נגיעה אזיל בשי' התוס' דנדה הנ"ל דלא נלמד מידיו ורק מתיבת כי יגע לחוד וכיון דהוי בר נגיעה שפיר הוא מטמא אף מבפנים כן נראה לבאר שי' רש"י ורמב"ם ז"ל ונכון הוא בס"ד -

אמנם צריך עוד לבאר לדעת רש"י דעולא מיירי במוציא לשונו לחוץ ונוגעין בו בגלוי מה קמ"ל בזה ולמה הי' ההו"א דהנגיעה של חוץ לא יהי' מהני בלשון שצריך לי' לעולא לאשמעינן דהכל מודים דמהני בשלמא לדעת הרמב"ם דעולא מיירי אף מבפנים בתוך הפה טובא קמ"ל דמצד הסברא לא הוי ידעינן לה אבל לרש"י דסובר דבאמת מבפנים גם לעולא לא מהני רק מבחוץ ועל מבחוץ מאי קמ"ל פשיטא מ"ט לא -

י"ל דשתי תשובות בדבר חדא דלא נימא דאף ההוצאה חוץ לפה לא מהני דומיא דשרץ בקומטו דלא מהני אף בהגביה אצילי ידיו וכנ"ל ע"ז קמ"ל דבלשון שפיר גלוי הוא בשעה שמוציא ואינו דומה לקומטו ומטעמא דביארתי לעיל בארוכה הא חדא ועוד קאמינא דקמ"ל טובא בזה משום דשפיר הי' הו"א דאף מבחוץ לא יהי' מהני נגיעת הלשון מטעם שכתב רש"י גבי טבילה דכטמון דמי וכתב בזה"ל ואף להוציא הלשון אינו יכול וטבילה במקצת לא אשכחן אבל נגיעה בכל שהוא הוי נגיעה עכ"ל, הרי דה"ט לא צריך להוציא לטבילה אף מה שיכול להוציא כיון דלא אשכחן טבילה במקצת וכיון דלא יכול להוציא כל הלשון פטור אף מן החלק שיכול להוציא כיון דל"ה טבילה במקצת א"כ לולי עולא הוי אמרינן דגם נגיעה ל"ה במקצת דומיא דטבילה וממילא כיון דאינו יכול להוציא כל הלשון וליגע בה גם בחלק שמוציא לא יהי' חשוב נגיעה כמו בטבילה וע"ז קמ"ל עולא דבאמת לא אמרינן כן דכיון דנגיעה אף בכ"ש הוי נגיעה ואינו דומה לטבילה דבעינן כל בשרו טבילה שלימה ולא במקצת משא"כ בנגיעה דהוי אף בכ"ש ל"ש לומר דאין נגיעה במקצת ע"כ שפיר בר נגיעה הוי החלק שמוציא מפיו וזה גופא אתי לאשמיענן דנגיעה אף במקצת היא ולאפוקי דנשיה אותו לטבילה וא"ש הכל בס"ד -

ובעיקר קושייתו שבנה אותה דוקא על רשיי וכתב דלהרמב"ם ניחא לא הבנתי דבריו בזה דאדרבא לפי סברתו דהי' לו קושיא בזה אדרבא יותר הי' לו להקשות להרמב"ם דסובר דאף בפנים בתוך הפה מטמא משום דנגע בו א"כ מ"ט דשרץ בקומטו רטהור דהא ג"כ נגע בו ולמה יהי' מקום גלוי ובר נגיעה בתוך הפה יותר מבתוך הקמט, משא"כ לרש"י דמיירי דהלשון הוא בחוץ בנגלה ודאי דלא ק"מ משרץ בקומטו דטהור משום דשם הוי השרץ בפנים בתוך סתר הקמט ובאופן זה גם בלשון אינו מטמא ורק בהיותו לחוץ ושם ל"ה באופן זה דהא הוא בתוך הקמט א"כ לשי' רש"י לק"מ כמובן, ורק קשיא אדרבא לשי' הרמב"ם כיון דהוא מטמא אף מבפנים א"כ איזה חילוק נעשה בין תוך הפה או תוך הקמט כן הי' מקום לקושיית הדרגנ"י אבל לשי' רש"י אין לה מקום כלל לחול אך באמת גם לדעת הרמב"ם לק"מ משום דנראה דאף לשי' הרמב"ם צריך לומר כמו שכתבתי לרש"י לעיל דשאני גבי לשון כיון דדרכו לנוע בכל עת ולגלות ולפתוח הפה בכל עת שמדבר או שאוכל הוי כל הפה עי"ז מקום גלוי וכמו לרש"י מטמא החלק הלשון שמוציא יען שמדרך הפה לפתוח בכל עת ולהוציא לשונו תמיד כמו שנראה בחוש והוי עי"ז מקום גלוי וכמו שבארתי לעיל בארוכה כמו כן הוא סברת הרמב"ם יען שמטבע הפה לפתוח בכל עת ע"כ הוי כל הפה עי"ז מקום גלוי וכמי שבארתי לעיל בארוכה כמו כן היא סברת הרמב"ם יען שמטבע הפה לפתוח בכל עת ע"כ הוי כל הפה עי"ז מקום גלוי עד הגרון וע"כ כתב הרמב"ם שם דגם השיניים מטמאין בנגיעה ולאו דוקא הלשון רק כל הפה מקום גלוי יען שמצד טבע הפה להיות פתוח בכל עת ואין חילוק בסברא זו בין רש"י ורמב"ם ובזה הן שוין שכל שהוא מצד הטבע כן חשוב מידי דממילא והוי כמו שאר חלקי הבשר שהן מאבראי מצד הטבע ופלוגתייהו הוי רק בגירסא דלעיל וכמו שכתבתי למעלה נמצא לפי האמור דקמט של בית הסתרים דל"ה כן מצד הטבע ואדרבא שמטבע הוא תמיד סתום ומכוסה, ע"כ שפיר ל"ה בר נגיעה וע"כ קיי"ל באמת כרבא דשרץ בקומטו טהור וא"ש הכל בעזה"י וכמדומה לי דדין ברורה דהך מילתא והיא דבר אמת לפע"ד ודו"ק -

פישטיאן יצ"ו ניסן תרפ"ג לפ"ק.

והנני חותם בברכה וברגשי הכבוד ובדו"ש וש"ת ע"ע:

ה"ק ישכר שלמה טייכטהאל.

בשולי המכתב

אחר כתבי דברים הנ"ל בא לידי ספר המקנה למרן הגאון בעל הפלא"ה ז"ל ומצאתי שכ' בדף כ"ה וז"ל נראה לפענ"ד דהא דמחלק בבית הסתרים בין נגיעות טומאה לטבילה אף דאמר רבא בנדה ד' מ"ב שרץ בקומטו טהור ופרש"י ז"ל בין אצילי ידיו או שאר קמטים. ונראה פשוט שאם הגביה את ידיו ונתגלה אציליו ונגע שם שרץ מקבל טומאה וכן לענין נגיעה בלשון ושיניים דאמר הכא דהוי כגלוי היינו דוקא כשנגע כשפיו פתוח אבל אם נגע בשעה שפיו סתום הוי כבית הסתרים דלא גרע מקמטים ובזה מיושב מה שהקשה התיו"ט על הר"ש בפ"ח מ"ה דמקואות במה שכ' במעות שבפיו מטמא ברוקו מטעם דהוי כנבילה ומטמא במשא אבל בנגיעה לא והקשה עליו התיו"ט הא אמרו הכא דהוי כגלוי לענין טומאה ולפמ"ש א"ש דהא דהוי כגלוי היינו דוקא כשפיו פתוח אבל כשפיו סתום הו"ל כמו שרץ במקוטו ואינו מטמא עכ"ל הגאון ז"ל, הנה הגאון ז"ל הרגיש באמת בסתירת הסוגיא דקידושין לנדה מה בין שרץ במקוטו ללשון דאמרו כאן שהוא כגלוי ולא תלה כלל קושייתו כפירוש רש"י ורמב"ם וניחא לי' דבאמת תרווייהו שוין התם מיירי דקומטו היתה סתום והכא מיירי דפיו הי' פתוח וכעין שכתבתי בפנים לדעת רש"י נמצא דלדינא אין חילוק ביניהם דהיכא דפיו הי' סתום באמת גם הלשון הוי ביהס"ת והיכא דהקמט הי' פתוח גם קומטו הוי בר נגיעה ולא נחית לחילוק שכתבתי בפנים - אולם אחרי מחילה מכבוד תורתו כי רב הוא ומה גם מה אני שאבא לשפוט בדבריו קשה לי על דבריו דא"כ דדינו של עולא על כל בית הסתרים קאי למה נקט בלשונו "לשון" דוקא ואמר הכל מודים בלשון לענין טומאה דגלוי הוא לענין טבילה כטמון דמי עיי"ש והשתא לדברי רבינו ההפלאה דדין עולא שייך על כל בית הסתרים הול"ל סתמא הכל מודים בביהס"ת לענין טומאה דגלוי הוא אצל שרץ מ"ט כי יגע א"ר והאי נמי בר נגיעה היכא דפתוח משא"כ לענין טבילה ל"ה אבראי כך הול"ל ולמה נקט דוקא דין זה "בלשון" ואין לומר משום דלעיל מני' גבי הזאה נקט על "לשונו" נקט נמי הכא האי לישנא ז"א משום דבאמת גם שם יוקשה למה נקט גבי הזאה על לשונו הא לדעת ההפלאה אזיל פלוגתת רבי וחכמים בכל מקום ביהס"ת כיון דטעמו של רבי דהזאה לטומאה דמי וטעמא דחכמים דלטבילה דמי עיי"ש א"כ אזיל בפלוגתתם בכל מקום ביהס"ת ועוד יותר יוקשה מש"ס נדה ריש מ"ג דאמרו שם קנה בקומטו של זב והסיט בו את הטהור טהור ופירש"י דאינו טמא אלא א"כ הסיטו הזב בגלוי ומהכא ילפינן לכל הנגיעות דאין מגע בית הסתרים מטמא ועיי"ש ברש"י ד"ה דכתיב וכל אשר יגע והשתא לדברי רבינו ההפלא"ה דכל דין מגע בית הסתרים ל"ה אלא כשהוא סתום וכשהוא פתיח מטמא א"כ הכא דמיירי שהי' קנה בקומטו של זב והסיט בו טהור א"כ ע"כ נפתח סתימת הקמט דהא הקנה יצא מתוכו ונגע בטהור ולמה דין בית הסתרים עליו ורש"י כתב דמכאן יצא כל דין דמגע בית הסתרים ל"ה נגיעה א"כ מוכח בהדיא דבית הסתרים אף בעת שהוא פתוח דין ביהס"ת הוי עלה והיא קו' גדולה על מרן הפלא"ה ודוחק לומר דע"כ לא אמר ההפלא"ה דהיכא דביהס"ת הויין פתוח דדין גלוי עלייהו דוקא כשהן נפתחין לגמרי פתוח הרבה אבל משום פתוחה קטנה עוד לא נפקו מכלל ביהס"ת זה דוחק מאד דמה דמות תערוך לזה לשער דעד כמה הוי ביהס"ת ובכמה חשוב פתוח וגלוי דא"כ נתת דבריך לשיעורין מאן מוכח ומאן ישער הדברים איך ומה הוא אלא ודאי אם נימא דהיכא דפתוח דין גלוי עלה אף פתוחה קטנה סגי לה ורק היכא דסתום לגמרי חשוב ביהס"ת וא"כ שפיר קשה למה קנה בקומטו יהי' חשוב ביהס"ת הא פתוח הוא - ודע דבסברת הפלאה הנ"ל דגם פיו כשהוא סתום הוי ביהס"ת הי' מתורץ מאד קו' מג"א בסוף סי' תר"ג שהקשה אשל"ה שכתב דישתה מן הבאר שלא יגע בהם ויטמאם וכ' המג"א וז"ל וצ"ע דנטמאו בפיו כדאיתא בקידושין כ"ה ובכ"ד עכ"ל - ובהנ"ל א"ש דכל כמה שפיו פתוח אינן מקבלין טומאה דעדיין הם מחוברין למעיין ובעת שסותם פיו ונתלשין כבר הוי ביהס"ת ולא מק"ט ולק"מ ועיין א"ר שתי' דכל שאינו בולעם עדיין הם מחוברין למעיין והאלף למטה שם כתב ע"ז וצ"ע ונראה כונת דבריו דאין מוכרח להיות כן דודאי אף טרם בואם בבית הבליעה הם נתלשין ע"כ הניח תי' הא"ר בצ"ע, אך עפי"ד הפלא"ה הי' א"ש דתיכף בולם פיו והוי ביהס"ת וע"כ דכל הני גאונים לא אזלי בשיטתי' וא"כ לדידהו ע"כ מוכרח לומר כהחילוק שחלקתי בפנים ואל תתמה איך אפשר לומר כן דאף אם הגביה אצילי ידיו ופתח הקמט ונגע בו שרץ דיהי' טהור דהא ע"כ נגע בו בגלוי וזה הוי כנגד הסברא י"ל דכך היתה גזרת הבורא מקרא דידיו דהרי אף לדברי הפלאה מוכרח לומר כן מצד גזרת השם דהרי גבי טבילה כתב בפירוש ההפל"א שם וז"ל משא"כ גבי טבילה דנפקא מה בשרו מאבראי דמה שדרכו להיות מכוסה א"צ טבילה כלל אפילו בשעה שהוא פתוח ומהאי טעמא אין צריך שיבא מים בחוטם אף שהיא פתוח עכ"ל הרי דלענין טבילה אף בשעה שהוא פתוח הוי כסתום וממילא לחכמים דמדמו הזאה לטבילה לא מהני אף אם הגביה אצילי ידיו או שאר קמטות ופתח אותן היטב והזה שם לא מהני הזאה זו ולמה דהא היזה במקום גלוי דהא בעת שהזה עליו גילה אותו מקום באופן היותר טוב וע"כ דל"ד לבשרו שהיא מאיבראי מצד טבעו בלי שום פעולה ע"כ לא מהני הזאה זו וממילא דנוכל לומר כן גם גבי טומאה אם אמרינן דבעינן דומיא דידיו או לדעת התוס' נדה מ"ג שהבאתי לעיל דל"מ גליות הקמטים כיון דל"ה מצד הטבע מקום גלוי ואין לומר דלחומרא שפיר אמרינן כן ולא לקולא וגבי הזאה הוי חומרא משא"כ גבי טומאה הוי קולא ז"א דהא הם בקראי פליגי וע"כ דבהזאה לא מטעם חומרא הוא, ועוד הא הוי חומרא דאתי לידי קולא לענין פסח דאם ל"ה הזאה לא יעבוד הפסח בזמנו וע"כ דגזה"כ הוא וא"כ כ"כ נימא אנן נמי לענין טומאה דהוא גזה"כ וא"כ לפי"ז דברינו שכתבתנו בפנים כראוי מוצקים וקרובים אל האמת בס"ד ודו"ק - לט)

תוכן העניינים

משנה שכיר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה