משנה למלך על משנה תורה, הלכות שבועות· רבי יהודה רוזאניס
פרק ו · הלכה ז
אין מתירין לו אלא בפניו כו'. כבר נודע מ"ש ז"ל בשם ר"ת דדוקא בנודר מחמת טובה שעשה לו כמשה רבינו עם יתרו וצדקיהו עם נבוכדנאצר אבל בזולת זה מתירין לכתחלה שלא מדעתו וחלקו עליו בזה. ולי נראה להביא ראיה לסברת ר"ת מאותה הגדה דפ' הספינה דרבב"ח שמע בת קול שאומרת אוי לי שנשבעתי ועכשיו שנשבעתי מי מיפר לי ולא רצה רבה לומר מופר לך משום דלמא על שבועת המבול קאמר ולפי סברת החולקים על ר"ת לא היה יכול רבה להתיר שבועת המבול לפי שיש תועלת לכל העולם וא"כ מלא ימנע הי"ל להתיר דאי על שבועת הגלות ניחא ואי על שבועת המבול לא עשה ולא כלום וחכמים נמי לא גנוהו אלא משום דאמר אוי לי הא לאו הכי הוו מודו דיש מקום לחוש לשבועת המבול ולסברת החולקים על ר"ת אין כאן מקום חששא. ואע"ג דרבה נמי היה לו תועלת בשבועה זו רשאי הוא בשלו ואינו רשאי בשל אחרים ולר"ת ניחא לפי שהמקום לא קבל שום טובה ואע"ג דכתיב וירח ה' וגו' ח"ו זה לא נקרא טובת הנאה. ועוד שהרי כתב הרב (א"ה הוא הריב"ש סי' ש"מ) דלדעת ר"ת צריך שהנשבע יקבל הנאה בשעת השבועה וכל זה לא שייך התם גבי שבועת המבול. הן אמת דלמ"ד דבדיעבד אם התירוהו מותר היה אפשר ליישב כל זה (א"ה כמו שיתבאר לקמן פ"ז מהל' נדרים דין ט' יע"ש) אך אליבא דהראב"ד קשיא. וכ"ת הא בלא"ה קשה אותה הגדה דהא קי"ל דצריך לפרט את הנדר והסכימו הראשונים דאם לא פרט אף בדיעבד לא עשה ולא כלום והשתא קשה בין לרבה בין לחכמים אי הא דאמרינן צריך לפרט הוא מטעמא דדלמא שבועתו היתה לדבר מצוה ובא להתיר האיסור וגבי שבועת המקום לא שייך האי טעמא. וסבור הייתי לומר פירוש אחר באגדה זו דהכונה היא דשתי שבועות מצינו שנשבע המקום שבועת המבול ושבועת הגלות ורבה לא אמר מופר לך משום דלמא משבועת המבול היא וכיון שכן נמצא דלא פרט את הנדר ואין כאן התרה וחכמים ס"ל דכיון דאמר אוי לי פשיטא דמשבועת הגלות היא ונמצא דפרט את הנדר אך קשיא לי דמ"ל שלא נשבע המקום עוד שבועות אחרות ואנחנו לא נדע. הן אמת שראיתי להריב"ש סי' תס"ז שכתב שדין זה דהנודר לתועלת חבירו לא נאמר אלא שמקבל התועלת משביע לשכנגדו דומיא דמשה שהשביעו יתרו אבל בנשבע מעצמו לא נאמר דין זה. ולפי זה ניחא דהתם המקום נשבע מעצמו. והנה אמת דחילוק זה שחילק הרב הוא דבר חדש ומלבד שהוא עצמו בסי' תכ"ג נראה דלא ס"ל לחילוק זה עוד יש לנו בזה אריכות דברים (א"ה חבל על דאבדין):
נשאל הריב"ש סי' ר"פ אם יש כח להתיר שבועה מי שמתחייב לחבירו בממון או בשדוכין שלא בפני מי שנדרו לדעתו ולא דמי לנשבע לתועלת חבירו דבדיעבד מותר שלא בפניו דשאני הכא דכל אחד זוכה בחבירו ומתקיים הענין ע"י קנין וקנס ובכה"ג אין מועיל התרה. והשיב וז"ל מ"מ כבר אתה רואה שדעת ר"ת דההיא דאין מתירין לו אלא בפניו היא כשמקבל טובה ממנו ולזה נשבע לו וא"כ אף אם התירו לו השבועה עדיין נשאר בחיוב על הדבר ההוא ואף אם הוא דבר דלא שייך ביה קנין הוי כמו שכיר שהרי אם יתרו נתן בתו למשה בתנאי שלא יצא משם ושישבע לו על זה אף אם הותר מן השבועה שלא מדעת יתרו עדיין מיחייב לקיים תנאו כו'. ונ"ל דנהי דשכיר אינו צריך קנין וכמ"ש הרב סי' תע"ה ותע"ו מיהו בדברים דמהני בהו קנין הוא דאמרינן דפועל א"צ אבל בדבר דאינו מועיל קנין כגון תנאי יתרו שלא ילך משה משם וכן תנאי נבוכדנצר שלא יגלה צדקיה א"כ לא שייך בזה מה שהוא כמו שכיר וא"כ עדיין מה שרצה השואל לחלק במי שחייב ממון דאליבא דר"ש בלא שבועה נשתעבד אם התירוהו אינו מותר עדיין במקומו עומד ודוק:
כתב הרשב"א בתשובה סי' תשי"ג גבי מי שקיבל עליו נדוי אם לא יפרע לב"ח ביום נועד ועבר היום ולא נתן שמתירין נדויו אפילו שלא מדעת הב"ח דמה הנאה יש לו דאפילו יפרע אח"כ כבר חל עליו נדויו והצריך הרב לטעמא דאין מתירין אלא בפניו למ"ד מפני החשד שיודיעו לב"ח שהתירו לו וזה שלא כדברי מהרימ"ט ח"א סי' א' (דף א' ע"ד) יע"ש. שוב ראיתי להריב"ש סי' צ"ח על אודות ראובן שקיבל בכח חרם ונדוי שלא ליקח אשה על אשתו ועבר ונשא על אשתו וכתב הרב דחל עליו החרם והנדוי ואין מתירין אותו אלא ברשות אשתו דומיא דאין מתירין אלא בפניו. משמע דחולק על דברי הרשב"א שכתב דמתירין אותו אף שלא מדעת הב"ח. (א"ה עיין לקמן פ"ד מהלכות נזירות דין י"ג מ"ש עוד הרב המחבר ע"ד מהרימ"ט בתשובה הנזכרת):