אור ברסלב

משנה למלך על משנה תורה, הלכות עבדים· רבי יהודה רוזאניס

פרק ג · הלכה ה

הלכה ד

ולא ליתן שפחה אחת לשני עבדיו שנאמר יתן לו אשה. במכילתא והקשה מוהרימ"ט ז"ל (דף ט"ל) דהא האי לו איצטריך למעוטי מוכר עצמו ותירץ דלאו מלו קא מפיק אלא מאשה הוא דקדריש דשפחה היא וקראה הכתוב אשה לומר דרך אשה דאיתתא לבי תרי לא חזיא. ול"נ דלעולם דהמכילתא מלו הוא דקדריש ומאי דאיצטריך לו למעוטי מוכר עצמו הוא אליבא דרב טביומי דס"ל דת"ק נמי יליף ש"ש ואיצטריך לו למעוטי מוכר עצמו ודחויי הוא דקא מדחי דליכא הוכחה מהא ברייתא דאיכא תנא דלא יליף ש"ש אבל לפי האמת אדיחויא לא סמכינן וטעמא דת"ק הוא משום דלא יליף ש"ש וכמ"ש הרשב"א עלה דלו ולא לבעל חובו וכן הוכיח ג"כ מוהרימ"ט (דף מ) בד"ה בעלמא נמי לא ס"ל כר' נתן דלפי האמת טעמא דת"ק הוא משום דלא יליף ש"ש ואף שהרב עצמו כתב לעיל (בדף י"ב) שאין זה דחוי אלא דאף לפי האמת טעמא דת"ק הוא משום דיליף ש"ש מ"מ נראה שהרב חזר בו וס"ל דלפי המסקנא טעמא דת"ק הוא משום דלא יליף ש"ש וא"כ אייתר לן לו למעוטי שפחה אחת לשני עבדיו: נרצע שמסר לו רבו שפחה כנענית כו'. בפרק המניח מנין לנרצע שכלו לו ימיו ורבו מסרב בו לצאת כו' ואוקמה ר"נ בר יצחק בעבד שמסר לו רבו שפחה כנענית עד האידנא היתרא והשתא איסורא והקשה הרב מוהרש"ך בח"ג סימן כ"ב דעד כאן לא אוקמה ר"נ בעבד שמסר לו רבו שפחה כנענית אלא אליבא דרב יהודה דס"ל דאין עושה דין לעצמו במקום דליכא פסידא אבל לר"נ דס"ל דעביד איניש דינא לנפשיה אפילו במקום דליכא פסידא אתיא ברייתא כפשטה ואין אנו צריכין לאוקימתא דר"נ וא"כ רבינו שפסק בהלכות סנהדרין כר"נ למה כתב נרצע שמסר לו רבו שפחה כנענית דמשמע דדוקא משום שמסר לו שפחה רשאי לחבול בו הא לאו הכי אינו רשאי ותירץ דס"ל לרבינו דאף דקי"ל כר"נ דעביד איניש דינא לנפשיה במקום דליכא פסידא אפילו הכי אינו רשאי לחבול בו אפילו אם אינו יכול להציל בדבר אחר כיון דליכא פסידא ומש"ה כתב לאוקימתא דר"נ דמיירי במסר לו רבו שפחה דאי לאו משום האי טעמא אינו יכול לחבול בו כיון דליכא פסידא. והנה לא ביאר הרב ז"ל מנין לו לרבינו חילוק זה דמפשטא דשמעתתא משמע דלר"נ אין חילוק בין מילתא דאיכא פסידא למילתא דליכא פסידא וכמ"ש הרא"ש והריב"ה סימן ד' ונראה דיצא לו ממאי דגרסינן בפרק שור שנגח את הפרה (דף מ"ח) אמר רבא נכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות הזיקו בעה"ב פטור אמר רב פפא לא אמרן אלא דלא הוה ידע ביה אבל הוה ידע ביה הזיקו בעה"ב חייב מאי טעמא משום דאמר ליה נהי דאית לך רשות לאפוקי לאזוקי לית לך רשותא. והנה רבינו ס"ל דפירוש לא הוה ידע ביה הוא בשגגה ופירוש ידע ביה הוא במזיד כנראה מדבריו פ"א ופ"ו מהלכות חובל וא"כ כפי פירושו ע"כ אית לן למימר דמאי דאמרינן דבמזיד חייב הוא אפילו אם לא היה יכול להוציאו בענין אחר וקמשמע לן דאע"ג דקי"ל דעביד איניש דינא לנפשיה אפילו במקום דליכא פסידא מ"מ אינו רשאי להכותו כיון דליכא פסידא דאי מיירי דוקא בשהיה יכול להוציאו אבל אם לא היה יכול להוציאו פטור א"כ מאי אשמעינן רב פפא דאם הכהו במזיד והיה יכול להוציאו בענין אחר שהוא חייב השתא ומה במקום דאיכא פסידא או במילתא דאיסורא כל שהיה יכול להציל בענין אחר וחבל בו חייב וכמו שמתבאר מאותה הסוגיא דאיתא בפרק המניח וקצותה את כפה ממון כ"ש במקום דליכא פסידא דודאי כל שהיה יכול להוציאו בענין אחר וחבל בו שהוא חייב אלא ודאי דמאי דאשמעינן רב פפא דביחיד חייב הוא אפילו אם לא היה יכול להוציאו בענין אחר אלא ע"י החבלה אפ"ה חייב כיון דהוי מילתא דליכא פסידא וא"כ אליבא דרב פפא ע"כ ההיא ברייתא דנרצע מיירי בעבד שמסר לו רבו שפחה ובגמרא לא הקשו לר"נ משום דאפשר דלא ס"ל כרב פפא ולדידיה אתיא ברייתא כפשטה אבל לדידן דקיימא לן כרב פפא וקי"ל נמי כר"נ בדיני אית לן למימר דר"נ נמי ס"ל כרב פפא וברייתא מיתוקמא לדידהו כי היכי דמיתוקמא אליבא דרב יהודה אבל אליבא דהרא"ש דס"ל דפירוש ידע ביה הוא שראהו מעיקרא שנכנס ואפילו הזיקו שלא במתכוין חייב ליכא הוכחה מהאי סוגיא דס"ל לרב פפא דאף אם לא היה יכול להוציאו באופן אחר שהוא חייב דלעולם דמיירי דוקא כשהיה יכול להוציאו באופן אחר וקמשמע לן דאפילו שהזיקו שלא במתכוין חייב כיון שראהו אבל אה"נ שאם לא רצה לצאת ולא יכול להוציאו באופן אחר וחבל בו אפילו במזיד שהוא פטור וכך כתב הריב"ה בסימן קכ"א וז"ל אבל אם הוא מסרב בו ואינו רוצה לצאת יש לו רשות אפילו לחבול בו ולהוציאו והריב"ה ס"ל כסברת אביו שכתב בפרק המניח שאם ראהו שנכנס והזיקו אפילו שלא במתכוין שהוא חייב וכמו שנראה מדבריו בסימן הנזכר והנה כפי מה שכתבתי דמדמינן מילתא דליכא פסידא לנכנס לחצר חבירו שלא ברשות תמיהא לי על מרן בשלחנו הטהור סימן ד' פסק דאפילו במקום דליכא פסידא יכול להכותו ולא הביא שום חולק בזה ואילו בסימן תכ"א כתב אבל אם הוא מסרב בו ואינו רוצה לצאת י"א שיש לו רשות אפילו לחבול בו כדי להוציאו משמע דלא פסיקא ליה מילתא אם במילתא דליכא פסידא רשאי להכותו. אשר ע"כ נראה דלעולם דס"ל לרבינו דאפילו במקום דליכא פסידא רשאי להכותו כל שאינו יכול להציל באופן אחר אלא דס"ל דשאני ליכא פסידא דאיפליגו בה ר"י ור"נ מנכנס לחצר חבירו שלא ברשות דהתם אף דליכא פסידא מפני שיכול לבא לב"ד והם יוציאו הגזילה מתחת ידו מ"מ קודם שיבא לב"ד איכא פסידא שדבר שהוא שלו הוא תחת רשות חבירו אבל נכנס לחצר חבירו אין לו שום פסידא כלל שהרי אינו לוקח שום דבר תחת רשותו ומש"ה אף שרשאי להוציאו אינו יכול להכותו ויצא לו לרבינו חילוק זה כפי פירושו באותה הסוגיא דפרק שור שנגח את הפרה וכמ"ש לעיל אליבא דמוהרש"ך אבל הריב"ה ס"ל דאין חילוק בין מילתא דליכא פסידא לאחר שיבא לב"ד למילתא דליכא פסידא אפילו קודם שיבא לב"ד כיון דלפי פירושו באותה סוגיא דפרק שור שנגח את הפרה אין הכרח לחילוק זה ומש"ה כתב בסימן תכ"א דאם הוא מסרב דרשאי להכותו והשתא א"ש דברי מרן שאף שבסימן ד' פסק דאפילו במקום דליכא פסידא דרשאי להכותו אפ"ה בסימן תכ"א לא כתב בפשיטות שאם הוא מסרב דרשאי להכותו אלא כתב הדבר בשם י"א משום דס"ל דלא דמי לדבר דליכא פסידא וכמו שחילק רבינו. ועיין במהרא"ש ז"ל סימן פ"ו במה שרצה להליץ בעד רבינו ודבריו צ"ע יע"ש ועיין בהג"א דפרק המניח עלה ההיא דנרצע שכלו לו ימיו:

תוכן העניינים

משנה למלך על משנה תורה, הלכות עבדים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה